חפץ חיים על ספרא/אמור/פרשה ד


ביאור - פרשתא דעריכה

(א) אלא הפרשה:    שיפרשו מקדשים בימי טומאתן.
על קדשי בני ישראל חייבים וכו':    מדכתיב "מקדשי בני ישראל" ולא כתיב "מן הקדשים" אתי למעט דדוקא על קדשי בני ישראל חייב כשאוכלן בטומאה, לאפוקי קדשי עכו"ם דקיימא לן שמקבלין מהם נדרים ונדבות כישראל, אין חייב כשיאכלן בטומאה ופגול ונותר כדלקמן דיליף נותר חלול חלול מטומאה, כתיב כאן "ולא יחללו" וכתיב גבי נותר "כי את קודש ה' חלל". ופגול יליף עון עון מנותר דכתיב גבי נותר "ואוכליו עונו ישא" וגבי פיגול כתיב "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא".
קדשי עצמן:    דאהרן ובניו.
תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי:    דאי לאו הכי הו"ל למכתב "וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי", אלא ודאי דהוא ענין בפני עצמו וקאי על אהרן ובניו על קדשי עצמן.
לרבות את כולה:    דמקדשי כולם צריך ליזהר.


(ב) מנין שאין מדבר אלא בזמן:    הנה כל המפרשים נדחקו בברייתא זו וכולם הגיהו אותה. והגר"א גם כן הגיה אותה שצ"ל "בטומאה", והכי גרסינן: "מנין שאינו מדבר אלא בטומאה וכו' מה חילול שנאמר להלן בטומאה אף כאן בטומאה". ופירוש הברייתא היא דהפסוק "וינזרו" מיירי בכהן שהוא טמא שיפרוש עצמו אז מלעבוד עבודה (והפסוק דלקמיה "אמור אליהם לדורותם כל איש" אזהר שלא לאכול קדשים בימי טומאה כפירש"י). נאמר כאן חילול ונאמר להלן חילול בתרומה דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו". מה להלן בטומאה דכתיב שם בהדיא, אף חילול זה מיירי בטומאה. ומה חילול שנאמר להלן מיתה, אף כאן אם עבר על זה ועבד בימי טומאה עונשו הוא במיתה בידי שמים. וכן הוא בהדיא בסנהדרין (דף פג.) דהקרא מיירי בעבודה בטומאה וגזירה שוה מתרומה דהיא במיתה, וכן גם כן בריש פ"ב דזבחים דפשטיה דקרא ד"וינזרו" מיירי בטמא ששימש.
ומה חילול שנאמר להלן בהרצייה וכו':    גם בזה נדחקו הרבה מאוד. ולענ"ד דפירושו מה להלן לענין תרומה אם אכלו בטומאה בודאי אין לזה ריצוי, דציץ אין שייך לגבי תרומה, אף בזה אם שימש בטומאה בקרבן יחיד אפילו בטומאת מת -- הקרבן מחולל ואין הציץ מרצה, וכמסקנת הגמרא בזבחים (דף כב:) וזהו שאמר "אף כאן הרצייה", פי' דבקרבן כתיב "ונרצה לו לכפר" מה שאין כן כששימש בטומאה הוא מחלל ואין לו ריצוי.
ונאמן להלן אני ה':    היינו בפסוק דלקמיה.
אף אני ה' האמור כאן מכרית:    ולפי זה הוא יסבור דטמא ששימש בכרת, וכן כתב בקרבן אהרן.


(ג) אלו העומדים לפני הר סיני:    שהם אהרן ובניו וכל בני ישראל של הדור ההוא.
באבות מהו אומר וכל בת יורשת נחלה וכו':    דלא הותרו שבטים לבוא זה בזה וזהו רק ליוצאי מצרים נאמר ולא לדורות הבאים אחריהם כמו שדרשו בפרק בתרא דתענית מקרא, עיי"ש.
והרבה מצות בבנים מה שאין באבות:    דהיינו מצות התלויות בארץ דהוא שייך רק לבנים שנכנסו לארץ.


(ד) מנין לרבות כל ישראל:    שאינם מזרע אהרן.

(ה) מה תלמוד לומר:    פי' הלא מבואר לקמיה דהאי "אשר יקרב" אינו נגיעה אלא אכילה, דהיינו שאוכל קדשים בטומאה, לכן בעי מה תלמוד לומר, והלא כבר בשלמים נאמר זה.
או אינו וכו':    פי' עכשיו שאמרת שאל הקדשים הוא כלל, אם כן לא נאמר דבא לרבות כל הקדשים דאם כן שלמים למה לי, אלא נאמר דהי ליה שלמים דבר שהיה בכלל כל הקדשים, ולא יצא מן הכלל אלא ללמד על הכלל כולו, שלא נרבה בו אלא הדומה לשלמים שנאכלים לשני ימים ולילה אחד כגון בכור ומעשר.
ת"ל בשר:    והנפש אשר תאכל בשר, דהו"ל למכתב "אשר תאכל מזבח השלמים" ואמר "בשר" לרבות כל בשר שאכלו בטומאה חייב.


(ו) יכול כל שחייבים וכו':    פי' לאפוקי דבר שאין חייבן עליו משום פגול כגון הקומץ והלבונה וכו' לא יהיו חייבין עליו משום טומאה. ופירוש הברייתא כולה כתבתי לעיל בפרשת צו פט"ו הלכה ד', עיי"ש.


(ז) יכול יהיו חייבים עליו מיד:    משהוקדשו מתחייב עליו מיד אם אכלו בטומאה.
ת"ל אשר יקרב:    מכל זרעכם, ור"א קמפרש לה ואזיל.
וכי יש נוגע חייב:    והלא אינו חייב אלא אם כן אכלו כדכתיב (ויקרא, כב) "איש איש וכו' בקדשים לא יאכל". אלא מה תלמוד לומר יקרב. פי' והלא ע"כ קריבה זו אכילה היא ולמה הוציאו בלשון קריבה.
בהוכשר ליקרב:    ואקדשים קאי וה"ק ואשר יקריב קדשים ואח"כ יאכלנו וטומאה עליו כדמפרש אכילה בקרא דבתריה.
ושאין לו מתירין:    כגון מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ונסכים משיקדשו בכלי שהוא המכשירן לאכילה האמורה בהן.


(ח) הכי גרסינן תלמוד לומר טומאתו טומאתו לגזירה שוה, מה טומאתו נאמר להלן (קרבן אהרן והגר"א וכגירסת הש"ס זבחים מ"ג:).


(ט) הכי גרסינן רבי אומר ואכל בטומאת הגוף דיבר (הגר"א וכגירסת הש"ס שם). ושתי הברייתות אלו של אות ח' וטי"ת כבר הובאו לעיל בפרשת צו פי"ד אות ג' ואות ד' על הפסוק "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו'", ונכתב כאן אגב שיטפא דגירסא. וכן הסכימו הר"ש והראב"ד שאלו הברייתות אין עיקרם כאן וביאורם כבר כתבנו שם עי"ש.


(י) מצד זה לצד זה:    היינו שיהיה עונשו כמו קין נע ונד תהיה בארץ. ת"ל וכו' בכל מקום אני וע"כ כרת ממש שיכרת וימות.