חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק ז


ביאור - פרק זעריכה

(א) אמור למעלה:    דהראשון דרשנו אותו לפועל ראשון שהוא ההקדש.
הא:    אינו אומר פעם שניה לא תקריבו אלא לפועל השני אשר יעשה אחר ההקדש שהיא השחיטה וכאילו אמר לא תשחטו.

(ב) אלה אין וכו':    דמלת "אלה" מיעוטא הוא למעט אלו שנעשו בהם שום מלאכה דהיה נראה לנו דגם הם לאו בר הקרבה הוא, קמ"ל.

(ג) העגלה:    ערופה שאין המום פוסלה, דלא כתיב בה תמימה, העבודה פוסלת בה דהא כתוב "אשר לא עובד בה", ומשמע שהעבודה יותר חסרון מן מום קדשים וכו'.
אבל אתה מקריב וכו':    דאע"ג דעל ידי העבודה עבר על לאו דלא תעבוד בבכור שורך, מכל מקום לא מיפסל בזה להקרבה.

(ד) על המזבח זה הדם:    דהיינו הזורק מהם הדם על המזבח גם כן עובר בלאו.
לה' לרבות שעיר המשתלח:    דמום פוסל בו דכתיב לה', דהוא יתר דכל אשה לה' הוא, אלא הכונה כל הנעשה לה' ושעיר הזה אף דהוא משתלח לעזאזל אפילו הכי לשם השם הוא נשלח לעזאזל. וצריך לריבוייה משום דכתיב ואשה לא תתנו מהם, והאי אינו עולה לאשים, קמ"ל כיון דמרצה כאשים הוא עובר נמי בלאו.

(ה) כל הפסולים:    כגון מחוסר זמן ואותו ואת בנו דהוא גם כן כמחוסר זמן.
ת"ל ושור ושה:    דיתירא הוא, דהוה ליה למכתב ושרוע וקלוט, אלא למסמכיה למעלה דעובר בזה גם בחמשה לאוין האמור מקודם. ובחולין (דף פא.) מסיק דהכתוב נתקו לעשה דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה, אבל לא קודם, ולאו הבא מכלל עשה - עשה. וכתב הר"ש דלאו זה הוי כלאו שבכללות דכלל נמי פגול וטמא שלא לזרקם ושלא להקטירם.

(ו) שרוע:    שנשמטה יריכו.
דומה לשל חמור:    שהיתה פרסתו עגולה ואף על גב דאין דומה מכל וכל לחמור דהיתה פרסתו סדוקה מכל מקום הוי מום דפרסות בהמה טהורה אינם עגולין. ונראה דכל שכן אם לא היתה סדוקה אע"ג דלא היתה עגולה, בודאי הוי מום. וזהו קלוט האמור בתורה.
לבדק הבית:    פי' לקדשי בדק הבית יוכל לנדב בעל מום, דלמזבח לא אפשר לאקרוביה דהא כתיב "לא תתנו מהם".
ומנין אף לנדר:    נדבה נקרא כשאמר הרי זו, ונדר כשאמר הרי עלי, וקאמר התנא מנין כשאומר הרי עלי בהמה לקדשי בה"ב שיכול להפריש בהמת בעלת מום.
ת"ל ולנדר:    דאי מלת "ולנדר" לא קאי אלא על לא ירצה הול"ל ולא ירצה לנדר, או יאמר על כל פנים לנדר לא ירצה, כיון דהוא דבר בפני עצמו, אלא ע"כ דמלת "ולנדר" קאי גם כן על תעשה אותו, והכי קאמר קרא נדבה תעשה אותו ולנדר גם כן תעשה אותו לבדק הבית.
ת"ל לא ירצה:    ואין הרצאה אלא בקדשי מזבח דשייך בהו הרצאה כדכתיב ונרצה לו לכפר עליו, וה"ק נדבה תעשה אותו לבדק הבית ולנדר גם כן רשאי לבדק הבית אבל לא ירצה למזבח.
אין לי אלא נדר:    דפשטיה דקרא לא ירצה אנדר קאי, דהיינו האומר הרי עלי בהמה זו לקרבן, אם הוא בעל מום לא ירצה למזבח. ומנין להאומר הרי זו למזבח דאסור גם כן מבעלי מום.
ת"ל ולנדר ולנדבה לא ירצה:    והוא כמו שאמר מקודם דהאי "ולנדר" אלמעלה קאי והכי קאמר נדבה תעשה אותו (לבה"ב) ולנדר גם כן תעשה אותו ושניהם בין נדר ובין נדבה לא ירצה למזבח. ופשטיה דקרא הוא כמו שכתב הרמב"ן בפירושו דרוב הנותנים דבר מה להקדש בדק הבית הוא בנדבה, והנותנים למזבח הוא בתורת נדר, עיי"ש שהוכיח כן מסברא ומקרא. ולכך תפס הכתוב לשון נדבה אצל בדק הבית ולשון נדר אצל הנותנים למזבח.
ועיקר הוכחת חכמים דלא יתכן לומר שיחלק התכוב אצל שרוע וקלוט, דלנדבה מותר להקריבו ע"ג המזבח ולנדר לא, מה שלא חלק הכתוב בשום מום אחר. ועוד אי לנדבה מותר להקריבו על המזבח המל"ל נדבה תקריב אותו לשון הקרבה. אלא לאו דעל בדק הבית קאי.
ממקומו הוא מוכרע:    דאיירי הכתוב בקדשי מזבח.
ה"ג שנאמר ונרצה לו:    בתמורה (תמורה ז, א) פריך רבי היינו ת"ק דגם ת"ק מלא ירצה יליף ליה. ומשני דאיכא בינייהו אם הקדיש הבעל מום שיקנו מדמיו נסכים למזבח, דלת"ק חייב דהא נסכים נמי מקריבין לגבי מזבח, ולרבי פטור דהאי לא ירצה אינו מדבר אלא בהרצאת גופיה אבל לנסכין פטור.


(ז) אותו אתה עושה:    דהאי "אותו" מיעוטא הוא להורות דדוקא לבעל מום אתה עושה נדבה לקדשי בדק הבית ולא לתמימים.

(ח) ומנין אף בל"ת וכו' לאמור:    והוא כמו דכתיב לא אמור, פי' אמור להם לישראל שיש בזה לאו. ודוקא כל היכי דאיכא בפרשה לאו הבא מכלל עשה כי הכא ונאמר בתחלת הפרשה לאמור -- אז ס"ל לר' יהודה דהוי כמו לאו גמור ולוקין עליו אבל אשר לאמור שבשאר הפרשיות לא דרשינן כן.

(ט) ומעוך וכתות:    כתות כתוש יותר ממעוך.
נתוק:    תלוש ביד וכרות הוא על ידי כלי.
כולן בביצים:    פי' שהיו הביצים מעוכין או כתושין או נתוקין (דהיינו שהיו תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויין בהן אבל נתונים המה בתוך הכיס והכיס לא נתלש), או כרותין בכלי ועודן בכיס ומפרש בבכורות (דף לט:) דהאי בביצים היינו אף בביצים נקרא מום שבגלוי וכל שכן בגיד. ור"א אומר כולן בגיד, היינו דוקא בגיד אבל בביצים לא הוי מום שבגלוי דהא הם בתוך הכיס. ור' יוסי סבר מעוך וכתות אף בבצים הוי מום דהא ליתנהו, נתוק וכרות בגיד ולא בבצים דהא איתנהו אלא שהם בתוך הכיס ולא הוי מום שבגלוי.


(י) זו היא שאמר ר' יוסי בר' יהודה:    פי' מזה הכתוב הוכיח דאף המקבל את הדם של בעל מום כדי לזרוק גם כן עובר בלאו. והנה מסגנון סדר הברייתא על פסוקי התורה משמע דקאי על "ולא תקריבו" האמור אצל מעוך וכתות אבל מסקנת הגמרא דזה מיבעי לזריקת הדם ור' יוסי ברבי יהודא נפיק ליה מ"לא תקריבו" האמור אח"כ "ומיד בן נכר לא תקריבו וכו'".

(יא) אלא שלא יקריב:    המעוך וכתות כבר.
שלא יעשו:    שלא יהיו מסרסים הבהמות.
ת"ל לא תעשו:    דעשייה זו להקרבה לא איצטריכא דהא כבר אמר לא תקריבו אלא להורות שלא יעשה המעיכה והכתיתה.
אלא תמימים:    דעל ידי זה יפסלם להקרבה בעלי מומים מנין דבלאו הכי לא חזו להקרבה.
ת"ל לא תעשו:    דסתמא כתיב ובכל גוונא אסור.
אין לי אלא בהמה:    דרישיה דקרא בבהמה הראויה ליקרב משתעי.
ת"ל בארצכם:    שמשמעו כל שבארצכם לא תעשו זה וחיה ועוף וכן בהמה טמאה בכלל מה שבארצכם הוא.
בכל מקום שאתם:    מדלא כתיב "ובארצכם לא יעשה" דהיה דבר התלוי בארץ אלא "לא תעשו" הטיל הכתוב דבר זה על האדם והוא חובת הגוף ונוהגת אף בחוץ לארץ.
ת"ל ובכם:    היינו מדלא דכתיב "ובארץ לא תעשו" צרף אות ו' ב' מהתחלת התיבה עם אות כ' ם' מסוף התיבה, דגורעין ומוסיפין ודורשין הוי תיבת ובכם.


(יב) מנין שאין מקבלים שקלים מן העכו"ם וכו':    הוא כונה שניה בפסוק דלא מיירי כלל לענין מומין.
ת"ל מכל אלה:    והוא קאי על כל הפרשה דמיירי גם בתמימים וא"א לומר שלא נקבל מהם כלל דהא מרבינן לעיל מאיש איש וע"כ דשם הוא לבד מקרבנות צבור.
ומנין שהנקיבות בסירוס:    דהיינו שלא יחתוך האם שלה כדי שלא תלד.
ת"ל כי משחתם בהם:    וקאי זה גם על מה שכתב "בארצכם לא תעשו" דהיינו לסרס אותם כי על ידי זה היא משחית אותם וחיתוך האם גם כן בכלל השחתה הוא.
ר"י אומר בהם אין נקיבות בסירוס:    ד"בהם" משמע דיהיה מינכר השחתה בהם לאפוקי בנקיבות על ידי חיתוך האם אין מינכר כלל מלמעלה.