התורה והמצוה ויקרא כא י-יג

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן כה

ויקרא כא י:

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲ‍שֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ב:

[א] "והכהן הגדול מאחיו"-- שיהא גדול מאחיו בנוי, בעושר, בכח, בחכמה, ובמראה.  אין לו מנין שיגדלוהו משל אחיו? תלמוד לומר "הגדול מאחיו"-- שיהא גדול מאחיו. אמרו עליו על פינחס איש הבתה שעלה גורלו להיות כהן גדול והלכו אחריו גזברין ומרכולין ומצאוהו חוצב ומלאו עליו את המחצב דינרי זהב. אמר ר' חנניא בן גמליאל וכי סתת היה?! והלא חתנינו היה! והלא לא מצאוהו אלא חורש כענין שנאמר ו"שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר" (מלכים א יט, יט).

והכהן הגדול מאחיו: אם יציין ערך היתרון בהפלגה שאין למעלה ממנו (זופערלאטיף - superlative) יציינו לפעמים בשימוש הב'-- "היפה בנשים" "הנה אלפי הדל במנשה". ולפעמים בשימוש המ"ם-- הכהן הגדול מאחיו, פירוש: מכל אחיו. ועל זה אמר שיהא גדול מאחיו בנוי בעושר וכולי.

אולם על זה היה יותר לומר "הגדול באחיו" שזה מציין תמיד ההפלגה בתכלית. כי "גדול מאחיו" יאמר לפעמים על יתרון מעט גם כן כמו "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו". לכן הוציאו עוד כוונה שניה שבא מ"ם השימוש גם מצד הוראתה השניה שיגדלוהו משל אחיו (וברייתא זו מובא יומא דף יט, הוריות דף ט, חולין דף קלד).

ובילקוט גריס תחת "במראה", "במדה". ובתנחומא כתב בחמשה דברים...ובשנים, סמך על הה"א.

סימן כו

ויקרא כא י:

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲ‍שֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ב:

[ב] "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שמות כט, ל) "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש", שיכול אין לי אלא שנמשח שבעה ונתרבה שבעה. נמשח שבעה ונתרבה יום אחד, נמשח יום אחד ונתרבה שבעה, נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד, ואפילו שעה אחת מנין? תלמוד לומר "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה"-- אפילו שעה אחת. "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים"-- אפילו שעה אחת.

אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו: הנה מה שכתב "ומלא את ידו" הוא וי"ו המחלקת שמשנגנז שמן המשחה נתרבו בבגדים לבד, וכמו שלמד (אחרי סימן עט) ממה שכתוב "אשר ימשח..ואשר ימלא", עיי"ש.

אולם למה אמר זה? והלא כבר ביאר במקומו איך מושחין ואיך מחנכין את הכהן גדול?!   פירשו חז"ל משום דכתיב "שבעת ימים ילבשם הכהן" והוא הדין דמשיחה שבעה, דאתקיש משיחה לריבוי. לכן מלמדנו שבדיעבד די אפילו בריבוי יום אחד או במשיחה יום אחד שעל זה אמר שדי אם "יוצק על ראשו" אף פעם א'. וכן למד כזאת בכ' אחרי שם לענין עבודת יום הכפורים.

וברייתא דשם מובא ביומא דף ה. וצריך לומר שם נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד (עיי"ש בספר פני יהושע וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' כלי המקדש) ופה למד לענין שנוהג בו כל מצות כהן גדול.

סימן כז

ויקרא כא י:

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲ‍שֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ב:

[ג] אילו אמר "ראש לא יפרע ובגד לא יפרום", יכול לא יפרע ולא יפרום של סוטה! תלמוד לומר "את ראשו [לא יפרע] ובגדיו [לא יפרום]"-- [שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר דברי רבי יהודה]. ר' מאיר אומר "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" על מתו כדרך שבני אדם פורעים ופורמים על מתיהם. "לא יפרום"-- לא יפרום כדרך הפורמים. הא כיצד? כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה.

את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום: דעת ר' מאיר ש"לא יפרום" קריעה גמורה, כדרך שאר אדם, אבל פורם מלמטה מקמי שפה שאינו קריעה אצל יתר בני אדם. ודעתו בנוי על ההבדל שיש בלשון בין קריעה לפרימה [שבארתי בסדר שמיני (סימן ל)]. ש"קריעה" כולל כל מקום ובכל אופן שיקרע אבל הפרימה היא רק הקריעה במקום השפה, שקורע את האימרא, ודוקא בבית הצואר למעלה, עיי"ש. ומזה מוכיח שלא הוזהר רק מלפרום, לא מלקרוע למטה מקמי שפה, שאם כן היה לו לתפוס לשון "קריעה" ללמד שגם בזה אסור.

ור' יהודה חולק עליו וסבירא ליה שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר. וסוף דברי ר' יהודה חסרין בספרים וצריך להגיה כמו שסיים בגמ' הוריות (דף יב:) וז"ל אילו נאמר "ראש לא יפרע ובגד לא יפרום" הייתי אומר בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר. ת"ל "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר דברי ר' יהודה.   ודברי ר' יהודה מבוצרים על הכלל שכתבתי (בסדר תזריע סימן קעד) שהגם שיש הבדל בין פרימה וקריעה במה שקריעה כולל כל קרע אף כל שהוא ואף בכל מקום, בכל זאת במקום שנזכר הפעול אחריו --"ויקרע את בגדיו"-- היינו קריעה גמורה כדרכו, עיי"ש. ואם כן אין ראיה ממה שכתב כאן "לא יפרום" ולא כתב "לא יקרע" שרק פרימה אסור וקריעה מותר שגם אם היה כתוב "בגדיו לא יקרע" היה גם כן פירושו קריעה גמורה שכיון שכתוב הפעול קרע בגדיו היא כדרך קריעת בגדים הנוהג. אולם שעדיין יש להשיב אם איתא שגם קריעה למטה מקמי שפה אסור, היה לו לכתוב "לא יקרע" סתם. שקריעה שלא בא הפעל אחריו כולל אף קרע כל שהוא, ומדלא כתב הכי וכתב "בגדיו לא יפרום" יש ראיה לר' מאיר שקרע כל שהוא מותר. על זה השיב אם היה כתוב "ראש לא יפרע ובגד לא יפרום" ר"ל בלא הכינוי והוא הדין אם היה כתוב "לא יפרע ולא יפרום" סתם בלא הפעול הייתי טועה לפרש שלא יפרע ראש הסוטה ולא יקרע בגדיה [כמ"ש במשנה שהכהן סותר שערה ואוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו...והייתי מפרש שמזהיר שהכהן גדול לא יפרע ראשה] ואם כן מוכרח לכתוב "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום", הפעול עם הכינוי. ועתה גם אם היה תופס לשון קריעה פירושו כלשון פרימה כיון שמוכרח לכתוב "בגדיו לא יפרום" ואם כן אין ראיה להתיר קריעה למטה. וז"ש ת"ל את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר.

סימן כח

ויקרא כא יא:

וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ב:

[ד] "ועל כל נפשות מת לא יבא". אמר ר' עקיבא מנין לרביעית דם שהיא משתי מתים? תלמוד לומר "ועל כל נפשות מת"-- שתי נפשות ומת אחד.

"לא יבא...ולא יִטַמָא"-- חייב ב"לא יבוא" וחייב ב"לא יטמא".   אין לי אלא כהן גדול שהוא חייב ב"לא יבא" וחייב ב"לא יטמא", מנין לכהן הדיוט שהוא ב"לא יבא" ושהוא ב"לא יטמא"? תלמוד לומר "לא יִטַמָא" "לא יִטַמָא" לגזירה שוה. מה "לא יטמא" האמור בכהן גדול-- חייב ב"לא יבא" וחייב ב"לא יטמא", אף "לא יטמא" האמור בכהן הדיוט-- חייב ב"לא יבא" וחייב ב"לא יטמא".

"לאביו ולאמו לא יטמא"-- מטמא הוא למת מצוה.

ועל כל נפשות מת לא יבא: מה שכתב "על כל נפשות מת" ולא אמר "על כל מת" דרש ר' עקיבא שבא לרבות על רביעית דם שהוא הנפש (כנ"ל סימן ??). וממה שכתב "נפשות" בלשון רבים ו"מת" בלשון יחיד מוכיח שרביעית דם משני מתים מטמא באהל. וכמו שאמרו בסנהדרין (דף ד), עיי"ש.

ומה ששינה ואמר "לא יבא" ו"לא יטמא", למדו שחייב על ביאה באהל המת ועל טומאת נגיעה. ויצויר שיתחייב על שתיהם כפי שצייר בנזיר (דף מג) שנכנס בשידה תיבה ומגדל או דעייל כשהוא גוסס, דטומאה וביאה בהדדי קאתיין.

ולמד מכהן גדול שהוא הדין בכהן הדיוט חייב על טומאה וביאה כי לשון "לא יטמא" שוה בשתיהם. ולמדנו שבכל אופן שמטמא חייב, בין על ידי אהל, בין על ידי נגיעה.

והנה ממה שכתב "על כל נפשות מת לא יבא" כולל גם הקרובים, כי על הרחוקים אינו צריך קרא דלא גרע מכהן הדיוט, ולמה פירש "לאביו ולאמו לא יטמא"? על כרחנו בא לדיוק שרק לאביו לא יטמא, אבל מטמא למת מצוה. כן פירשוהו בנזיר (דף מז:).

והרא"מ הקשה הא לר' עקיבא צריך "על כל נפשות" לרביעית דם משני מתים. ונדחק לישב. והקרבן אהרן האריך שברייתא השנייה ר' ישמעאל הוא שדרש דם המת מן "במת בנפש" וחולק על ר' עקיבא בחולין (דף ??).  ואני תמה על השרים האלה שלא עיינו בסוף שיטת הגמ' בנזיר שם שאחר כל הפלפול מסיק בדף מט "ועל כל נפשות מת לא יבא" למה לי? "על כל"-- לאפוקי רחוקים. "מת"-- לאפוקי קרובים. "נפשות"-- לאפוקי רביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל. הרי נסתר כל מ"ש בזה מדברי הסוגיא עצמו, עיי"ש, ודוק.

סימן כט

ויקרא כא יב:

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ב:

[ה] "ומן המקדש לא יצא"-- עמהם אינו יוצא אבל יוצא הוא אחריהם. אלא הם נכסים והוא נגלה, הם נכסים והוא נגלה. ויוצא עמהם עד פתח העיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר "ומן המקדש לא יצא"-- אינו יוצא כל עיקר.

ומן המקדש לא יצא: פי' לדעת ר' מאיר שלא יצא מעניני המקדש ר"ל לא יניח עבודתו ולצאת. אבל לא אסר לו היציאה בהחלט דאם כן לא ילך גם לביתו. והכי מפרש בסנהדרין (דף יט) לר' מאיר מקדושתו לא יצא. ולכן מתיר ללכת אחרי המטה מרחוק.

ור' יהודה סבירא ליה דגם זה אסור ופירש שלא יצא אחרי המטה דאגב מרירות לב, ישכח ויטמא את עצמו. ועיין מה שכתבנו בפר' שמיני (סימן כ).

סימן ל

ויקרא כא יב:

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ב:

[ו] ומנין שאם עבד, עבודתו כשרה? תלמוד לומר "ולא יחלל את מקדש אלקיו"-- הא כהן הדיוט שעבד אונן, עבודתו פסולה.

ומן המקדש לא יצא ולא יחלל: פשטות הכתוב שאם יצא יחלל מקדש אלקיו על ידי שמניח עבודתו ויוצא. אבל חז"ל פירשוהו בהפך -- שאם לא יצא, לא יחלל. והוכיחו מזה (בזבחים דף טז) דאונן מחלל עבודה מדכתיב "מן המקדש לא יצא ולא יחלל" הא אחֵר שעבד אונן, חלל. והוא דבר תימא! מנא ליה לעזוב פשט הפשוט?! וכבר תמה הרמב"ן בזה שברייתא זו סותרת לברייתא הקודמת שדריש שביציאתו מן המקדש יחלל והוא אזהרה שלא יצא, וכאן דריש שהיא נתינת רשות שאינו צריך שיצא. ועוד, שלפי הדרש הראשון יחויב שיפורש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ולפי הדרש השני הוא דוקא בשעת עבודה. ועל ידי זה כתב הרמב"ן שדרשה ראשונה אינו מעיקר הכתוב אלא מדבריהם. ואני תמה, הלא הדרשה הראשונה היא כפי הפשט -- שלא יצא שעל ידי כן יחלל -- שכן מפורש לשון כזה בכל מקום. וגם מ"ש הרא"ם ובעל קרבן אהרן בזה לא ישביעו נפש שוקקה.

אולם, דבריהם דברי אלקים חיים משוכללים על היסוד שהנחתי בפר' שמיני (סימן לא), שמצינו שהכתוב יציין האזהרה התולדיית פעמים במלת "פן"-- "ולא תגעו בו פן תמותון", "ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות". ופעמים במלת "לא"-- "וכסה ענן הקטרת..ולא ימות" וכדומה. ושם בארתי כי לרוב יצדק מלת "פן" בתולדה שאחר תנאי הבא במלת "לא". ומלת "לא" יבא לרוב בתולדה שאחר תנאי הבא בחיוב. וכן אם התולדה מחויבת מצד עצמה, למשל, שמוכן למות ונתן תיקון שלא ימות, בא מלת "לא". ואם התולדה אינה מחויבת מצד עצמה ומודיע עתה כי על ידי שלא יעשה כפי שצוה ימות בא מלת "פן", עיי"ש באורך.

ולפי זה היה ראוי שיאמר פה "ומן המקדש לא יצא פן יחלל" מצד שדבר בשלילה. ומצד שהלא זה שיחלל המקדש בצאתו אינו דבר מחויב מעצמו ואינו תיקון שעל ידי שלא יצא יתקן החילול, והוה ליה לומר "פן יחלל" להודיע שעל ידי היציאה יתחדש שיחלל את מקדש אלקיו.  ולכן חדשו חז"ל שכהן אחר שעבד מחלל עבודה ולכוונה זו השניה בא מלת "לא" תחת מלת "פן" להודיע שהכהן גדול אם לא יצא לא יחלל. ולפי זה הדרש הראשון שדרש שלא יצא אחר המטה כדי שלא יחלל המקדש בצאתו הוא כפי הפשט, והדרש השני שאם לא יצא לא יחלל, ושאחר אם יצא-- חלל, היא לפי הדרוש שמוכרח על ידי ששינה ואמר מלת "לא" במקום מלת "פן".   והוא ממש כפי שני הדרושים שנמצאו בפ' שמיני על "ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו" שהוציא גם כן ממה שבא מלת "לא" תחת מלת "פן" שאחֵר שלא פרע חייב מיתה, והודיע שהם אם לא יפרומו לא יהיו חייבים מיתה. וגם שם נדחק הרמב"ן ויתר מפרשים ושם כתב הרמב"ן שדרוש זה שאחר שלא פרע ופרם חייב מיתה הוא אסמכתא. ופה כתב שהדרש הראשון שלא יצא אחר המטה הוא אסמכתא. ראה כי לא שמר בזה חוקי הלשון והדקדוק. ולפי חוקי הלשון אין דבריו מוסכמים זה עם זה. ות"ל מקום הניחו לי לעמוד על אמיתת כונת חז"ל ולגלות כוונתם כפי האמת לאמתו.

סימן לא

ויקרא כא יב:

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ב:

"כי...שמן משחת אלקיו עליו"-- אין לי אלא משיח בשמן המשחה. מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "כי נזר שמן משחת אלקיו עליו".  "אני ה' "-- להגיד מה גרם.

כי נזר שמן משחת אלקיו עליו: "שמן משחת אלקיו" היא מה שנמשח בשמן המשחה כמו "כי שמן משחת ה' עליכם" (ויקרא ט) ובני אהרן נמשחו (כמ"ש צו סימן מא שנמשחו על ידי הזיה) והוסיף "כי נזר שמן" לכלול גם הכהנים בבית שני שלא נמשחו, רק היה נזר אלקים על ראשם שהוא ציץ הזהב, נזר הקדש, ונזר הקדושה והפרישות כמ"ש בנזיר "כי נזר אלקיו על ראשו".

ומ"ש "אני ה' " להגיד מה גרם כי מצדו ית יוצר הנפשות ואלקי הרוחות בחר בו להקדישו קדש קדשים כפי ערך נפשו העליונה וקרבתו לאלקים בקדושה עליונה ונשגבה.

סימן לב

ויקרא כא יג:

וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ב:

[ז] 'הוא'-- ולא המלך.  'הוא'-- ולא הנזיר.  'הוא'-- לרבות כהן משיח מלחמה.

והוא אשה בבתוליה יקח: מבואר אצלינו שכל מקום שכפל מלת הגוף על סימן הגוף הנכלל בפעל בא לדייק או למעט או ליחד איזה דבר, שהיה לו לומר "ואשה בבתוליה יקח". ובארו חז"ל בספרא, מובא בירושלמי הוריות (פרק ג), שבא מלת "והוא" ליחד את השם שהזכיר בראש הענין. כי מלת "והוא" ר"ל הוא הנזכר למעלה. כי במה שכתב "הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" נכלל גם משיח מלחמה כמ"ש בהוריות (דף יב:) על מה שנאמר שם וכולן אין נוהגים במשיח מלחמה חוץ מה' דברים האמורים בפרשה-- לא פורע ולא פורם ואין מטמא לקרובים ומוזהר על הבתולה ואסור באלמנה. מנא הני מילי? דתנו רבנן "והכהן הגדול מאחיו"-- זה כהן גדול. "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה"-- זה משיח מלחמה. "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים"-- זה מרובה בגדים. על כולם הוא אומר "ראשו לא יפרע וכולי" יכול יהיו כולם מקריבים אוננים? תלמוד לומר "כי נזר שמן משחת אלקיו עליו"-- עליו ולא על חבירו. ואחר שחלקו הכתוב יכול לא יהא מצוה על הבתולה? ת"ל "והוא"

והכי פירושו: שבמה שכתוב "והכהן הגדול מאחיו וכולי" נכלל גם המשיח מלחמה שהומשח בשמן המשחה. אמנם במה שכתב "כי נזר שמן משחת אלקיו עליו" אין משיח מלחמה בכלל, וזה מבואר על פי היסוד שבארנו בסדר ויקרא (סימן רנח) שלא נמצא שם "אלקים" בכינוי אל היחיד, רק אל הנזיר והכהן גדול והנביא שהיו מיוחדים בקדושה ובקורבה לאלקים מזולתם, ואל המלך לבדו שאין עליו אלא ה' אלקיו. ומזה הוכיח שם שמה שכתוב "אשר נשיא יחטא" אינו נשיא שבט, רק מלך, כי לא נמצא כינוי "אלקיו" אל שום שר ומושל רק אל המלך לבדו, עיי"ש. ואם כן במה שכתב בטעם שמקריב אונן משום שנזר אלקיו על ראשו לא נכלל משיח מלחמה שלא יבא עליו שם "אלקים" בכינוי כיון שהכהן גדול הוא על גביו וגבוה ממנו בענינו. ואם היה כתוב "ואשה בבתוליה יקח" היה נמשך על הפסוק שלפניו שמדבר רק בכהן גדול לבדו. וכן היה נכלל גם המלך והנזיר שנמצא שמיחס אליהם שם "אלקיו" בכינוי. והנזיר גם כן "נזר אלקיו עליו" והמלך שמן משחת אלקיו עליו אבל היה מוציא המשיח מלחמה. לכן אמר "והוא" שנמשך על הנושא הנזכר בראש הענין שכולל גם המשיח מלחמה ומוציא מלך ונזיר דהא אמר "הכהן".

סימן לג

ויקרא כא יג:

וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ב:

"אשה בבתוליה יקח"-- פרט לבוגרת שכלו בתוליה. ר' אליעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת.

אשה בבתוליה: מפרש ביבמות (דף נט) שר' מאיר סבירא ליה דסתם "בתולה" אינו מוציא הבוגרת דהא מצאנו "נערה בתולה", מכלל דיש בתולה בוגרת. ואם כן מה שכתוב "בבתוליה" בכינוי היינו בכל הבתולים הראוים לה ולהוציא בוגרת שכלו בתוליה. ור' אלעזר ור' שמעון סבירא להו דסתם "בתולה" היינו נערה בתולה. ואם כן כינוי "בתוליה" היינו בתולים שיש לה בפרטות אף שאינם בתולים הראוים לכל הבתולות, אזלינן בתרה שהיא מצד בגרותה אין לה יותר.

ושם אומר דלר' מאיר "בבתוליה" מוציא רק אם נבעלה כדרכה. ולר' אלעזר ולר' שמעון מוציא גם נבעלה שלא כדרכה. שלר' מאיר הב' היא ב' הזמן כמו "בנעוריה" ור"ל בעת בתוליה היינו בעודה בימי הבתולים, לא בבגרותה, ואינו מוציא נבעלה שלא כדרכה. ולר' אלעזר ור' שמעון אי אפשר לומר כן דהא מכשירין בבוגרת. ופירוש "בבתוליה" עם בתוליה, ואם כן צריך שיהיו קיימים גם שלא כדרכה, ועיין מה שכתבנו למעלה (סימן ז).