התורה והמצוה ויקרא כג מא-מד

סימן רב

ויקרא כג מא:

וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.

ויקרא כג לט:

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יז:

[א] "וחגתם אותו חג לה' שבעת ימים": לפי שנאמר (דברים טז, טו) "שבעת ימים תחוג לה' אלקיך", יכול יטעון חגיגה כל שבעה? תלמוד לומר "אותו"-- יום אחד בלבד. [ב] ואם כן למה נאמר "שבעת ימים"? בתשלומין כל שבעה. [ג] ומנין שאם לא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון? תלמוד לומר "בחדש השביעי תחוגו". יכול אם לא חג ברגל חוגג אחר הרגל? תלמוד לומר "תחוגו אותו"-- במועד אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו.

וחגותם אותו חג לה': כבר אמר (פסוק לט) "תחוגו את חג ה' שבעת ימים", ועל כרחך מה שכתב "וחגותם אותו" אינו מוסב על החג הנזכר למעלה שאם כן היא כפל ומותר, רק על יום הראשון שהזכיר בסמוך ר"ל וחגותם את יום הראשון כי הוא העיקר, ושבעת ימים הם לתשלומין.

ומה שכפל שנית "בחדש השביעי תחוגו" בא לרבות שמיני עצרת שגם בו יחוגו לתשלומין כי גם הוא נקרא חג בכלל (כמ"ש בסימן קצא) ור"ל כל החג שבחדש השביעי תחוגו. והוסיף מלת "אותו" תחת שהיה לו לומר בכינוי "תחגוהו" בל נטעה שנחוג כל ימי החדש, אומר רק אותו שהוא החג הנזכר. וכל זה מובא בחגיגה (דף ט).

ובירושלמי למד לה ממה שכתב "שבעת ימים" ר"ל שאחר שאינו דוחה שבת אם כן בצירוף שמיני עצרת חוגג שבעת ימים, לא שמונה ימים. ואם אין שמיני בכלל היה לו לומר "ששה ימים", ועיין בתוס'.

סימן רג

ויקרא כג מב-מג:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

דברים טז יג:

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יז:

[ד] "בסוכות"-- ולא בסוכה שבתוך הבית. ולא בסוכה שתחת האילן. ולא בסוכה שתחת סוכה. ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה, התחתונה כשרה.

בסכת תשבו: ג' פעמים כתוב חסר -- "בסכת תשבו" (פסוק מב), "בסכת הושבתי" (פסוק מג), "חג הסכת תעשה לך" (דברים טז, יג). ושאר "בסוכות" ה"סוכות" מלאים וי"ו תנינא. ודרש ג' דרשות: ( א ) למעט סוכה שבתוך הבית ( ב ) סוכה שתחת האילן ( ג ) סוכה תחת סוכה. וכמו שאמרו בסוכה (דף ט) אמר ר' נחמן בר יצחק "סכת" כתיב.

ומה שאמר ר' יהודה כל שאין דיורין בעליונה מפרש בגמ' (דף י) אם אין התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה רק על ידי הדחק, דלרבנן שם סוכה על העליונה, ולר' יהודה לא.

סימן רד

ויקרא כג מב:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יז:

[ה] "תשבו"-- אין "תשבו" אלא כעין תדורו. מכאן אמרו: אוכל בסוכה, ושותה בסוכה, ומטייל בסוכה, ומעלה כליו בסוכה.

בסוכות תשבו: לשון "ישיבה" הנאמר על הבית והמעון מציין הדירה בקביעות. וזה המבדיל בינו ובין "שכן" כמו שבארנו בפירושי ישעיה (סימן יג) כמו "וישבת בעריהם", "ויהי כי ישב המלך דוד בביתו", "ובנו בתים וישבו". וז"ש כאן ובסוכה (דף כח:) תשבו כעין תדורו.

סימן רה

ויקרא כג מב:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יז:

אין לי אלא ימים. לילות מנין? הריני דן: נאמר כאן 'שבעה' ונאמר 'שבעה' (ויקרא ח, לה) באהל מועד. מה 'שבעה' האמור באהל מועד עשה בהן לילות כימים, אף 'שבעה' האמורים כאן-- נעשה בהן לילות כימים. [ו] או כלך לדרך זה: נאמר כאן 'שבעה' ונאמר 'שבעה' בלולב. מה 'שבעה' האמורים בלולב לא עשה בהם את הלילות כימים, אף 'שבעה' האמורים כאן-- לא נעשה בהם את הלילות כימים. [ז] נראה למי דומה: דנים 'שבעה' שהם תדירים כל היום מ'שבעה' שהם תדירים כל היום, ואל יוכיחו 'שבעה' שבלולב שאינם תדירים כל היום. [ח] או כלך לדרך זה: דנים 'שבעה' שהם מנהג לדורות מ'שבעה' שהם מנהג לדורות, ואל יוכיחו 'שבעה' שבאהל מועד שאין מנהג לדורות... תלמוד לומר "תשבו...שבעת ימים" "תשבו שבעת ימים" לגזריה שוה. מה "תשבו...שבעת ימים" שנאמר באהל מועד-- עשה בהם את הלילות כימים, אף "תשבו שבעת ימים" האמורים כאן-- נעשה בהם את הלילות כימים.

[ט] "אזרח"-- זה אזרח. "האזרח"-- להוציא את הנשים. "כל האזרח"-- לרבות את הקטנים. "בישראל"-- לרבות גרים ועבדים משוחררים.

תשבו שבעת ימים: כבר התבאר (צו סימן מ) שכל מקום שאמר "ימים" יש לפרשו שבא בדיוק -- ימים ולא לילות. וחז"ל דייקו ממה שכתב "שבעת ימים" בצורת הסמיכות, וכבר בארתי בסדר תזריע (סימן יד) שיש הבדל בין המספר שבא בצורת הסמיכות -- "שבעת" "שמונת" -- שבא תמיד על מספר ידוע או על מספר שכבר נזכר במקום אחר. ולכן דנו "שבעת" "שבעת" מאהל מועד בימי המלואים ששם מפורש "תשבו יומם ולילה שבעת ימים". אבל יש להשיב שרצונו לומר שבעת ימים שנזכרו פה למעלה גבי לולב, שאין לילות בכלל. ויש פנים שדומה לאהל מועד שהיה מצוה נמשכת כל היום ויש פנים שדומה יותר ללולב שהיא מצוה לדורות. ולמדו גזירה שוה מדימוי הלשון "תשבו" "תשבו". ישיבה משמע דירת קבע, ימים גם לילות, כמו הקביעות דמלואים שנמשך ביום ובלילה. וכל זה מובא בסוכה (דף מג). וכן למד בירושלמי, הביאוהו התוס' סוכה (דף כז).

ומ"ש במשנה ט "אזרח"-- זה אזרח.. כבר התבאר באורך (אחרי סימן עד? , סימן עה?), עיי"ש.

סימן רו

ויקרא כג מב:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יז:

[י] "ישבו בסוכות"-- בסוכות של כל דבר. שהיה ר' יהודה אומר, והדין נותן שלא תהא סוכה אלא מארבעת המינים: ומה אם לולב --שאינו נוהג בלילות כבימים-- אינו בא אלא מארבעת המינים, סוכה --שהיא נוהגת בלילות כבימים-- אינו דין שלא תהא אלא מארבעת המינים?! אמרו לו לר' יהודה כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל, אינו דין -- הא, אם לא מצא מארבעת המינים ישב לו שלא בסוכה?! והכתוב אומר "ישבו בסוכות"-- בסוכות של כל דבר.

[יא] וכן עזרא אומר (נחמיה ח טו): "ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב"

ישבו בסוכות: היה לו לומר "ישבו בהם". ולמה נשנה השם שנית? ואחד מן הכללים שיש לחז"ל שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון, כי מה שכתב "בַסוכות תשבו" יש לפרש הפתח שבא על הב' מורה על הידוע, היינו בסוכות הידועים שנעשו מד' מינים שנזכרו בסמוך, כמו שלמד ר' יהודה מקל וחמר. לכן אמר השם שנית ללמד בכל סוכה שיהיה. וכמו שמבואר בעזרא. וכל זה מובא בסוכה (דף לו ודף לז). ולר' יהודה, קרא דעזרא -- "עלי זית ועלי עץ שמן -- לדפנות.

סימן רז

ויקרא כג מג:

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יז:

"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים": ר' אליעזר אומר סוכות ממש היו. ר' עקיבא אומר, ענני כבוד היו.

"בהוציאי אותם מארץ מצרים"-- מלמד שאף הסוכה זכר ליציאת מצרים.

כי בסוכות הושבתי: לר' אליעזר סוכות ממש ולר' עקיבא ענני כבוד. ומובא בסוכה (דף ז). וכן במכלתא על "ויסעו מסוכות" ושם אומר שלר' עקיבא היו שבעה עננים. ור' יהודה אומר י"ג. ומבואר שלר' יאשיה דאמר ד' ולרבי דאמר שתי עננים היו, סבירא להו סוכות ממש.

ויש לפרש שהטעמים שנאמרו בריש סוכה תלוים בזה. למאן דאמר משום דלא שלטא בין עינא סבירא ליה ענני כבוד היו, ולמאן דאמר דירת עראי סבירא ליה סוכות ממש. כי למאן דאמר סוכות ממש ר"ל שהדורות הבאים בל ירים לבבם בעת האסיף שמלאו בתיהם טוב ויחשבו העולם הזה לבית חייהם ותכליתם. ידעו וישימו על לב כי "בסוכות הושבתי את בני ישראל" להעיר אזן שעולם הזה מלון אורחים ודירת עראי, וכן יצאו מדירת קבע אל דירת עראי שזה רמז הסוכה כמ"ש חכמי לב.

ולמאן דאמר ענני כבו ר"ל שישאו עיניהם מן האדמה אשר עסקו בה לעבדה ולאסוף תבואתה אל השמים ששם שרשם בקדש. ולתכלית זה סכך עליהם בענני הכבוד במדבר. ובגמ' (דף יא) גרס בהפך, שר' אליעזר אומר ענני כבוד ור' עקיבא אומר סוכות ממש. ולפי זה יש לומר שר' אליעזר ור' עקיבא אזלי לשיטתם. דר' אליעזר סבירא ליה סוכה דירת קבע, ור' עקיבא סבירא ליה דירת עראי כמו שאמרו שם (דף ז). אמנם למ"ש למעלה שר' יאשיה ורבי במכלתא שסבירא להו שהיו רק ד' או ב' עננים על כרחך סבירא להו סוכות ממש והם סבירא להו גם כן דסוכה דירת קבע בעינן, אי אפשר לפרק כן. ועל כרחך דלא תליא זה בזה.

ולכל הטעמים גם הסוכה ככל המועדים לזכרון יציאת מצרים. ובכל דבר יש חומר וצורה ותכלית. למשל, בלחם יש ג' ראשיול שלעומתם ג' מצות שנקראו "ראשית". עת נגמרה התבואה נגמר החומר וה"ראשית" היא מצות בכורים. עת מתמרח בכרי נגמרה צורת הלחם וה"ראשית" הוא מצות תרומה. ועת נתגלגלה העיסה נגמר התכלית וה"ראשית" היא מצות חלה. וכמ"ש בבראשית רבה (פ"א)"בראשית"-- בזכות בכורים, תורמה, חלה. עיי"ש. וכן העם הזה בעת יציאת מצרים נגמר המדרגה שהיא בערך החומר במה שהוציאם מבית עבדים וצוה לאכל לחם עוני, חומר בלא צורה. ועומר מן השעורים. ובחג השבועות נגמרה מדרגת הצורה על ידי קבלת התורה וצוה להביא שתי הלחם, חמץ מחיטים שנגמר צורת הלחם. ובסוכות רמז אל התכלית שהיא העולם הבא. וכמ"ש בספרי עקב ובברכות (דף ה) ג' מתנות טובות וכולי על ידי יסורין -- תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא. ארץ ישראל נגד החומר, ותורה נגד הצורה, ועולם הבא נגד התכלית. ואכמ"ל יותר.

סימן רח

ויקרא כג מד:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

במדבר ל א:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יז:

[יב] "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"-- מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג. בלשון שהיה שומע, בו בלשון הוא אומר לישראל, וכל פרשיות נאמרו בענין אחד. ר' יוסי הגלילי אומר, "מועדי ה' " נאמרו, ולא נאמר שבת בראשית עמהם. בן עזאי אומר, נאמרו "מועדי ה' ", ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם.

[יג] רבי אומר, מה תלמוד לומר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"? לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד שידחו את השבת שנאמר בהם "במועדו". שאר כל קרבנות הציבור מנין? נאמר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם". לעומר ולקרב עמו, ולשתי הלחם ולקרב עמהם לא שמענו... וכשהוא אומר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"-- קבע מועד לכולם.

וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל: גם בסוף פרשת המועדים שבסדר פנחס סיים "ויאמר משה אל כל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה" ויפלא: ( א ) למה סיים שמשה אמרן לישראל? פשיטא! ( ב ) למה כפל זה פה ובפ' פנחס? הלא בודאי נאמרו לו שני הפרשיות כאחד וכן אמרן לישראל, ודי בשהזכיר זה פעם אחד. ( ג ) מדוע תפס כאן לשון "דיבור" ושם לשון "אמירה"?

ואמר במשנה יב מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות הפסח בפסח וכולי ר"ל שהיה בזה שני ענינים: ( א ) ה' אמר למשה שני הפרשיות כאחד וכן אמרן לישראל כאחד ובו בלשון אשר שמע ( ב ) שחוץ מזה אמר להם בכל חג הלכות החג ההוא, ובזה לא אמר רק הלכות החג שעמד בו לבד ולא אמר להם רק פרשה שבסדר אמור שמבואר בו הנהגת החג לישראל, לא דסדר פנחס ששם מלמד דיני הקרבנות שאין צורך ללמדם אל כלל העם. וכן לא אמר להם בלשון ששמע כי באר להם כל ההלכות כפי שקבל בתורה שבעל פה. וכבר בארנו בסדר ויקרא (סימן ג) ההבדלים שבין לשון "דיבור" ולשון "אמירה". שה"אמירה" מציין הלשון שבו אמר בלא תוספת ומגרעת וה"דיבור" מציין שדיבר עמהם, ויבא על הדובר באורך ומרחיב הדברים כדרך הדורש. וכשאמר "וידבר..לאמר" מציין במלת "וידבר" שדבר פרטי ההלכות ותורה שבעל פה ובמלת "לאמר" מציין הלשון שנאמר כפי שהוא בכתוב. ולכן בסוף פר' המועדות שבסדר אמור סיים "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" רוצה לומר שבכל מועד ומועד דבר עמהם באורך ולמדם דיני המועד והלכותיו, על כן אמר לשון "דיבור" ולא למדם רק דיני מועד שבסדר אמור ועל כן פרשה זו נחלקה לפרשיות ומתחיל בכל חג וחג "וידבר ה' אל משה לאמר", כי חלקה לפרשיות שכן ילמד להם כל פרשה בפני עצמה בזמנה. ועל זה אמר בספרא מלמד שהיה משה אומר להם הלכות הפסח בפסח וכולי. ובסוף פ' המועדות שבסדר פנחס סיים "ויאמר משה אל כל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה" הוא מה שאמר להם תיכף בפעם הראשון ששמע מפי הגבורה שבזה אמר להם כל הפרשיות שבסדר אמור ושבסדר פנחס בפעם אחד. וז"ש "ככל אשר צוה ה' את משה". וגם אמר להם באותו לשון שנאמר לו כמו שכתובים בתורה ועל זה אמר "ויאמר" שמציין הלשון שאמר. ועל זה אמר בספרא בלשון שהיה שומע, בו בלשון הוא אומר (ר"ל לכן כתוב "ויאמר") וכל פרשיות נאמרו בענין אחד (ר"ל ולכן כתוב "ככל אשר צוה").

ור' יוסי הגלילי ובן עזאי תירצו זה באופן אחר. וכבר נזכר בגמ' נדרים (דף עח) בבא בתרא (דף קכא) שרב אסי בר נתן קשיא ליה הא מתניתא ושאל מרב ששת ואמר ליה מועדי ה' צריכין קידוש בית דין, שבת בראשית אינו צריך קידוש בית דין. מועדי ה' צריכים מומחה ואין פרשת נדרים צריכה מומחה. ומקשה והא "ראשי המטות" כתיב? אמר ר' יוחנן ביחיד מומחה.

והכי פירושה: ר' יוסי הגלילי מפרש מה שנאמר כאן "וידבר משה את מועדי ה' " מפני שבפ' זו נזכר גם שבת בראשית והתחיל ואמר "מועדי ה' אשר תקראו אותם", ודרשו אם קראתם אתם-- מועדי, ואם לאו-- אינם מועדי, ואם כן יש לטעות שגם שבת בכלל, שצריכה קידוש בית דין. לכן אמר בסוף שרק את מועדי ה' דִבר אל בני ישראל, רק הם תלוים בבני ישראל לפי שיקדשו את בשנים והחדשים, לא שבת בראשית דקבועה וקיימה. וזה שכתב ולא נאמר שבת בראשית עמהם.

ובן עזאי בא לפרש מה שכתוב שם "ויאמר משה אל כל בני ישראל" וזה מבואר בספרי שם (סימן קנב) "לבד מנדריכם..ויאמר משה אל בני ישראל"-- להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל. שאם קורא אני "לבד מנדריכם" איני יודע במה ענין מדבר... ת"ל "לבד מנדריכם[...ויאמר משה" כצ"ל] ר"ל ששם נאמר בסמוך "צו..וידבר משה אל ראשי המטות איש כי ידור נדר" ואם לא היה אומר "ויאמר משה אל בני ישראל" נפרש שהכל דבר אל ראשי המטות, בין פרשת המועדות, בין פרשת נדרים. וכשסיים "לבד מנדריכם" אמר על זה שדבר משה אל ראשי המטות ופירש להם מ"ש "לבד מנדריכם..איש כי ידר נדר וכולי". ואם כן נפרש בהכרח ראשי המטות היינו ג' מומחין כמו שמועדות צריכים מומחין, כיון שהכל נאמר בענין אחד. לכן אמר "ויאמר משה אל כל בני ישראל" להפסיק הענין ונדע בפ' מועדות דִבֶר אל כל בני ישראל שהם צריכים בית דין מומחין ופר' נדרים דבר אל ראשי המטות שיפורש בהכרח כמ"ש ר"י ראש אחד לכל מטה היינו יחיד מומחה. וזה שאמר בן עזאי נאמרו מועדי ה' ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם.

ודעת רבי שמה שכתוב "וידבר משה את מועדי ה' " שהוא מיותר שכבר נכלל במה שסיים בסוף פר' פנחס כנ"ל, משום דפסח ושבת ^{[צ"ל ותמיד- דניאל}] שדחי שבת למד מן "במועדי", וקרבנות יתר רגלים למד מן "אלה תעשו לה' במועדיכם" ועדיין לא ידענו שעומר והקרבנות הקרבים עמו, וכן שתי הלחם והקרבים עמהם דחי שבת. כי עומר ושתי הלחם לא נזכרו בפ' פנחס ולא נאמר עליהם "אלה תעשו..במועדיכם" ואי אפשר ללמדם מיתר קרבנות הרגלים ששעירי הרגלים מכפרים והם באו רק להכשיר. ולכן סיים גם בסוף אמור "וידבר..את מועדי ה' " שגם עליהם נאמרו שיבואו במועדם לדחות שבת. ומובא בפסחים (דף עז) ומנחות (דף עב), ובירושלמי (פרק ז דפסחים).