התורה והמצוה ויקרא כד יז-כג

סימן רמה

ויקרא כד יז:

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק כ:

[א] "ואיש כי יכה"-- אין לי אלא איש מכה. אשה מכה מנין? תלמוד לומר (שמות כא, יב) "מכה"-- בין איש, בין אשה. אין לי אלא שהכה את האיש. הכה את האשה מנין? ואת הקטן מנין? תלמוד לומר "כי יכה...נפש"-- בין איש, בין אשה, בין קטן. יכול אפילו הכה את הנפלים יהא חייב? תלמוד לומר "איש"-- מה "איש" מיוחד שהוא בן קיימא, יצאו נפלים שאינן בני קיימא.

ואיש כי יכה כל נפש אדם: כבר אמר בפר' משפטים "מכה איש ומת מות יומת", ופירשו חז"ל דממה שכתוב כאן "איש כי יכה" יש לפרשו דוקא כשהמכה איש ולא אשה ולכן אמר "מכה איש", כל מכה. וממה שכתב "מכה איש" יש לפרש דוקא מכה איש ולא מכה אשה וקטן, לכן אמר כאן "מכה נפש". ובכלל "מכה נפש" הוא גם הנפל, לכן אמר "מכה איש" רצונו לומר יש ונמצא ראוי להתקיים, לא נפל.

ובמכלתא פר' משפטים התבאר הדבר בפרטיות יותר, עיי"ש. ומובא בסנהדרין (דף פד:).

וכל זה מיוסד על הגדרים שבארנו במלת "איש" בסדר ויקרא (סימן י), עיי"ש.

סימן רמו

ויקרא כד יז:

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק כ:

"כי יכה כל נפש"-- עד שיכה כל נפשו. להביא את שהכה ויש בו כדי להמית ובא אחר והמית, הרי זה חייב.

כי יכה כל נפש: סתמא זו כר' יהודה בן בתירה דסובר בבבא קמא (דף יא ודף כו) וסנהדרין (דף עח) בהכהו עשרה בני אדם בזה אחר זה האחרון חייב. וכמו דתני תנא קמיה דרב ששת בסנהדרין (שם) שהוא הברייתא דפה שאוקמא כר' יהודה בן בתירה. ונראה דסבירא ליה שלשון "נפש" משמע כל הנפש, וכשהוסיף מלת "כל" מרבה אפילו מקצתו ור' יהודה סתמא דספרא לשיטתו שדרש כעין זה בבכורות (דף ג) "בכור"-- כולה בכור, "וכל בכור"-- מקצתו. וכן במנחות (דף יא:) גבי "כל הלבונה". ועיין בתוס' שם, ואכמ"ל.

ומ"ש עד שיכה כל נפש מחק בקרבן אהרן.

סימן רמז

ויקרא כד יח:

וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק כ:

[ב] אילו אמר "מכה נפש בהמה ישלם" הייתי אומר מכה אדם ישלם בהמה, וכשהוא אומר "ישלמנה"-- בבהמה עסקתי.

ומכה נפש בהמה ישלמנה: לא נמצא פעל "שלם" בכינוי על הדבר שגרם התשלומין בשום מקום לבד פה [שמה שכתוב באיוב (איוב לד, לג) "המעמך ישלמנה" הכינוי מוסב על התשלומין] והוא זרות בלשון שאין משלמין הדבר עצמו רק תמורתו. ועל כן דרש ר' אמי בבבא קמא (דף י) אל תקרא ישלמנה אלא ישלימנה, כמ"ש התוס' שם. ומשיב בספרא שאם יאמר "ישלם" נטעה לפרש המכה נפש (ר"ל המכה נפש אדם, הכאה בלא מיתה) בהמה ישלם, פירוש: ישלם בהמה. על כן אמר "ישלמנה" בכינוי, שנדע שמוסב על הבהמה.

סימן רמח

ויקרא כד יט-כ:

וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק כ:

[ג] "ואיש כי יתן מום בעמיתו"-- אין לי אלא בזמן שנתן בו מום. מנין צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק, והעביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אשה בשוק? תלמוד לומר "כאשר עשה כן יעשה לו".

[ד] ומנין הכהו כלאחר ידו בלוח ובפנקס ובבטימסמירות שבידו? תלמוד לומר "כאשר עשה".

[ה] מנין אחזו והעמידו בחמה ונשתרב, בצינה ונצטנן, השיך בו את הכלב, השיך בו את הנחש? תלמוד לומר "עשה".

[ו] יכול אפילו אמר לו "המתן לי כאן בחמה" ונשתרב, "..בצינה" ונצטנן, שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש? תלמוד לומר "מום". מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב מיעט!? מרבה אני את אלו שהם מעשה ביד ומוציא אני את אלו שאין מעשה ביד.

אשר יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו: ואמר שנית "כאשר יתן מום...כן ינתן בו" והוא לשון כפול. ופירשו חז"ל מפני שלשון "מום" במובנו המדויק בא על חסרון אבר ובמובן הרחב בא גם על חסרון הגיוני כמו "אז תשא פניך ממום" (איוב יא), "ומוכיח לרשע מומו" (משלי ט) שקורא הכלימה והנטיה מהראוי בשם "מום". וכן בין המומים הפוסלים באדם יש דברים שאינם חסרון ניכר רק שהם נגד כבוד האדם וצורתו הנכבדה כמו השיכור והשוטה. ואם כן בפסוק השני שתפס לשון "נתינה" מדבר במום גמור ופה שאמר "כאשר עשה" מרבה כל מום ובושה וכלימה שעשה לו.

וממ"ש "כאשר עשה כן יעשה" מרבה כל מיני עשיות אף על ידי אמצעי כמו בלוח בטימיסמירין. ובירושלמי גורס ובטומוס שהוא מטפחת. וכן אם אחזו בחמה כמ"ש בסנהדרין (דף עז).

ומ"ש השיך בו את הנחש סתמא כר' יהודה (במשנה שם דף עו).

ומ"ש במשנה ו יכול אפילו אמר וכולי מפני שלא עשה מעשה ודייק ממה שכתב "אשר יתן מום", ולא הגורם.

סימן רמט

ויקרא כד יז-כא:

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.

וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.

שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.

וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק כ:

[ז] יכול סימא את עינו, יסמא את עינו? קיטע את ידו, יקטע את ידו? שיבר את רגלו, ישבר את רגלו? תלמוד לומר "ומכה בהמה..מכה אדם"-- מה מכה בהמה בתשלומין, אף מכה אדם בתשלומין. אם נפשך לומר (במדבר לה, לא) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח"-- לרוצח אין אתה נוטל כופר, נוטל אתה לאיברים כופר.

כן ינתן בו: חז"ל בב"ק (דף פד) בררו בכמה ראיות שאי אפשר לעשות עונש הזה כפשוטו, עיי"ש באורך. וכן באר הראב"ע פר' שמות בשם הגאון בויכוחו עם בן זוטא. ופירוש הכתוב, שלפי שורת הדין הוא ראוי שיעשה לו כמו שעשה לחבירו, וכן הוא בדיני שמים, אמנם כיון שבדיני אדם אי אפשר למוד שיעשה בעין החובל כמו שנעשה ממש בעין הנחבל אם חסר לו שליש עינו, ואי אפשר למוד שיהיה הצער שוה, שזה תלוי לפי תכונת האנשים שטבעיהם משונים ויש שאין מרגיש בכאב ויש שכאב קטן יגרם לו מיתה, ולכן יפדה את עצמו בממון. וזה באר הכתוב במקום אחר במה שכתב "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" שמשמע שבעונש אחר מועיל כופר, שלכן האריך ואמר "אשר הוא רשע למות" לבאר שאם לא היה רשע למות היה מועיל כופר כמו שמועיל בראשי אברים הגם ששורת הדין היה שיהיה עין ממש.

והספרא פירש שלכן כפל דין מכה בהמה. והפסוק (פס' יח) "ומכה נפש בהמה" בא שלא במקומו, שתחלה היה לבאר דיני מכה אדם שמכה נפש יומת ומכה אבר יענש ואחר כך יאמר "ומכה בהמה ישלמנה", ואם כן מה שכתב בתחלה "ומכה נפש בהמה" מיותר. ועל כרחך הפסיק להורות שמעתה מדבר בעונש ממון, שבבהמה אף מכה נפשה די בממון ובאדם אם נותן בו מום ישלם ממון. ומה שכתב "שבר תחת שבר" דומה למה שכתב במכה בהמה ישלמנה "נפש תחת נפש" שפירושו דמי נפש [וכל זה מובא בכתובות (דף לה) ובב"ק (דף פג:). ועיין בתוס' שם ובמה שכתבנו מתוקן הכל]

ובגמ' שם אומר מאי אם נפשך לומר? תו קא קשיא ליה לתנא מה חזית דילפית ממכה בהמה, ליליף ממכה אדם רוצה לומר הלא יש לומר שהכתוב סדר תחלה ההבדל בין אדם ובהמה במכה נפש -- באדם ימות ובבהמה ישלם, ואחר כך סדר שנית ההבדל בין עשה חבורה באדם-- יעשה לו חבורה, ובבהמה-- ממון. ומה שכתב שנית "ומכה בהמה" מדבר בחובל בבהמה ודנים אדם מאדם רוצה לומר כמו שבהמית אדם אין מועיל ממון, כן בחובל. לכן מביא הלימוד ממה שכתב "לא תקחו כופר לנפש רוצח" שמשם מבואר דבחובל בחבירו מועיל כופר והגם שמשם נוכל לומר אי בעי עינא ניתיב ואי בעי דמי עינא ניתיב, מבואר שדומה למכה בהמה לתשלומין ונלמד מכאן שפירושו רק דמי עיבן(??), כן פירשו בגמ'.

ופסוק זה כתוב במשפטים -- "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש עין תחת עין". ובפ' שופטים גבי עדים זוממין -- "ולא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין". ולר' שמעון, דקיימא לן כוותיה בנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, מה שכתוב "ונתת נפש תחת נפש" פירושו ממון (ובזה מדוקדק לשון "ונתת") ודומה עם "עין תחת עין".

ובב"ק (דף פד) מביא עוד שר' ישמעאל דייק כפל הלשון "כן יעשה לו..כן ינתן בו" שמיותר, ומפרש שר"ל מן הדין ראוי שכן יעשה לו ממש אבל כיון שזה אי אפשר לכן כן ינתן בו, ואין נתינה אלא ממון, ר"ל שנמצא "נתינה" שאחריו בי"ת על נתינת הדת והדין-- "להנתן דת בכל מדינה" "ותנתן דת בשושן" ר"ל שיחרצו כן פסק דינו.

סימן רנ

ויקרא כד כא:

וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק כ:

[ח] "ומכה בהמה..מכה אדם" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "מכה אביו ואמו", יכול לא יהיה חייב עד שיכה שניהם כאחת? תלמוד לומר "ומכה אדם"-- אפילו אחד מהם.

יכול אפילו הכהו ולא עשה בו חבורה יהא חייב? תלמוד לומר "ומכה בהמה..ומכה אדם"-- מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף מכה אדם עד שיעשה בו חבורה.

יכול אפילו הכהו לאחר מיתה יהא חייב? תלמוד לומר "ומכה בהמה..ומכה אדם"-- מה מכה בהמה בחייה אף מכה אדם בחייו.

בכה בהמה: מה שכתב עוד הפעם "מכה בהמה" רוצה לומר אף שלא הרג אותה, כי "מכה" סתם היא הכאה לבד מדהוצרך לומר "מכה איש ומת". וכן "מכה אדם" פירושו הכאה לבד, ויצויר במכה אביו ואמו. והגם שכבר אמר "מכה אביו ואמו מות יומת" בא ללמד שאפילו על אחת מהן חייב מיתה [וזה לשיטת ר' יאשיה קדושים (סימן קא)].

ובא שנית מכה בהמה להיקש שמכה אב ואם אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה ועד שיהיו בחיים כמו מכה בהמה ורצונו לומר תחלה באר שיש הבדל בין בהמה לאדם בהורג אותם ואחר כך באר שיצויר הבדל זה גם בחבל, שבאדם יומת החייב והוא בן החובל באביו. ועיין בסנהדרין (דף פד:) מה שפלפלו בזה.

סימן רנא

ויקרא כד כב:

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק כ:

[ט] "משפט אחד יהיה לכם"-- כמשפט דיני נפשות דיני ממונות. מה דיני נפשות בדרישה וחקירה, אף דיני ממונות בדרישה וחקירה. אי מה דיני נפשות בעשרים ושלש אף דיני ממונות בעשרים ושלש?... תלמוד לומר "עין תחת עין", ריבה.

משפט אחד יהיה לכם: לפי הפשט שיהיה שוה לגר ולאזרח. אולם לפי זה היה לו לומר "משפט אחד לגר ולאזרח" כמ"ש בכמה מקומות וממה שחלק המאמר לשנים מבואר שהם ב' דברים: ( א ) שיהיה משפט אחד כולל לכל מה שכתוב למעלה שדבר מדיני נפשות -- מקלל ומכה אדם, ומדיני ממונות -- חובל בחברו ומכה בהמה. יתאחדו במשפטם לחקור ולדרוש היטב. ופירש שלא תאמר שגם לענין זה שוים שצריך עשרים ושלש תלמוד לומר "עין תחת עין", נראה פירושו שזה שצריך דרישה וחקירה למד ממה שכתוב בעדים זוממין (דברים יט) "ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד..ולא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין.." הרי השוה שבין נפש בנפש שהם דיני נפשות ובין עין בעין שהם דיני ממונות צריך דרישה וחקירה כמו שכתוב "ודרשו היטב". ועל זה אמר גם כאן שחשב דיני נפשות ודיני ממונות במה שכתב "עין תחת עין..משפט אחד יהיה" ולא נוכל ללמוד מזה לענין שיצטרך עשרים ושלש. ויותר נכון להגיה ת"ל עין בעין ריבה וכיוון להפסוק דשם, והבן.

סימן רנב

ויקרא כד כג:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק כ:

[י] "וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה"-- זה הוא שאמר מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ.

"וירגמו אותו"-- ולא כסותו. "אבן"--מלמד שאם מת באבן אחת, יצא.

"ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה"-- אף לסמיכה, אף לדחיה, אף לתליה, אף ל"לא תלין נבלתו על העץ".

ויוציאו את המקלל פירושו חוץ לג' מחנות כנ"ל (סימן רלח). ומ"ש "וירגמו אותו" ולא כסותו כנ"ל (סימן רמ). ומ"ש "אבן" מלמד.. התבאר בפר' קדושים (סימן צב).

ומ"ש "ובני ישראל עשו כאשר צוה" היינו בשאר דברים שלא נזכרו פה-- לסמוך ידיהם ולדחיה ולא תלין שנוהג במגדף. ועיין בסנהדרין (דף מג).