חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק ו
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ו
עריכה(א) פרט לשומרת יבם: שאינה אוכלת בתרומה בעודה שומרת לו אף שהיא בת כהן דהא אגודה ביבם ולא שבה אל בית אביה.
כנעוריה פרט למעוברת: דיתר הוא, אלא להורות כנעוריה - מה נעוריה ריקנית אף עכשיו תהיה ריקנית.
והלא דין הוא: ולא צריך קרא לזה.
ומה במקום כו' כולד מן האחרון: פי' אם היו בנים מן הראשון ומת ונישאת לאחר ומת בלא בנים, בנה שיש לה מבעל ראשון אינו פוטרה מן היבום.
עשה את העובר כולד: אם יש לה עובר פטור מן היבום.
כאן עשה ולד מן הראשון וכו': לפוסלה מן התרומה, שהרי יש לה זרע.
אינו דין שנעשה את העובר: של בת כהן מישראל לחשבו כיולד ולפסלה מן התרומה.
שכן עשה את המתים כחיים: שאם היה לו בן ומת אחר מיתת אביו - פטורה היא מן היבום, ר"ל וע"כ הקיל הכתוב עוד קולא לפוטרה מיבום על ידי עובר.
נעשה וכו': שלא עשה את המתים כחיים. שרק בנה חי פוסלה מתרומת אביה ולא בנה מת שהיה לה מישראל.
אלא בקדשי הגבול: שהיא התרומה לומר דחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק, ויליף דבר זה מקרא מדאמר "לחם" ולא "בשר". אי נמי מדקרייה "לחם אביה" וזה לא יאמר אלא על התרומה שהיא קנויה לו שאינה משיורי שולחן המלך, מה שאין כן בקדשים שאינם אלא משאת פני האלהים משלו ומשולחן גבוה קזכו (שם בגמרא דף פ"ז).
(ב) הכי גרסינן תלמוד לומר וכל זר לא יאכל בו ואיש כו': [וכן איתא בילקוט], פי' מדסמיך "ואיש" אצל "וכל זר" - שמע מינה דהאי איש גם כן זר הוא.
פרט לקטן: קשה, פשיטא דקטן לאו בר חיובא הוא. וי"ל דאשמועינן דאפילו המאכיל לבניו קטנים פטור מחומש כדאיתא שם פ"ז מ"ג [זית רענן].
או יכול שאני מוציא בן ט' ויום אחד ת"ל ואיש: הוי"ו בא לרבות. קשה מה ענין בן ט' שנים ויום אחד לכאן. זה שייך רק דביאתו ביאה ואשת איש חייב מיתה על ידו והוא פטור אבל לענין אכילה מה חילוק בין בן ט' לפחות מן ט'? [זית רענן. עיי"ש שהאריך וגרס באופן אחר. והגר"א כתב בהגהותיו דכל זה מיותר, וכן באדרת אליהו שלו השמיט מאמר זה לגמרי.].
(ג) אין אכילה פחותה מכזית: לחייבו חומש.
מה קודש האמור להלן: "וכל זר לא יאכל קודש.
בקדשי הגבול: דכל הפרשה שם איירי בזה.
(ד) פרט למזיד: שאינו משלם חומש ומיירי בשלא התרו בו, דאי התרו ביה מחייב מלקות משום "וכל זר לא יאכל קודש" וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם ופטור אפילו מקרן (קרבן אהרן).
מבשר ק"ק: כגון חטאת ואשם לאחר זריקת דמים דאין בו מעילה דגבי מעילה כתיב "וחטאה בשגגה מקדשי ה'" -- קדשים המיוחדים לה' יש בו מעילה ומשלם חומש ואשם. ולא שאינן מיוחדים, דהיינו לאחר זריקה, דאינו משלם אלא קרן ולא חומש אף שהיה בשגגה.
לוקחים בדמו שלמים: שלא להוציא דמי קדשים לחולין. וכתב הראב"ד שאין זה אלא מעלה בעלמא שהרי התשלומין חולין גמורים הן, עיי"ש.
הוא וחומשו חמשה: היינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן ודייק זה מדכתיב "עליו" - משמע שהחמישית יהיה עליו של קרן, נמצא שעם חומשו יהיה הקרן וחומשו חמשה, והוא רביעית מה שאכל שהוא חומש הכל (קרבן אהרן).
(ה) מנין שאין משלמים: מה שאכל מן התרומה.
הכי גרסינן מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר: דהיינו לאחר שזכו בההפקר. והטעם בכל זה שאנן בעינן שהתשלומין יהיה ראוי לעשות קודש כדכתיב "ונתן לכהן את הקודש", שהתשלומין נעשין תרומה, וכיון דכל אלו פטורין מן התרומות ומן המעשרות - לא מקרי זה ראוי לעשות קודש. ולא דמי לחולין מתוקנים שמשלמין בהן דהנהו היו ראויין לעשות קודש קודם שנתקנו אבל לקט שכחה ופאה מעולם נראו להיות קודש.
ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא וכו' שנפדו: והטעם כדמסיים לקמיה שאין הקדש פודה וכו' דענין אלו התשלומין הוא כמין פדיה לקודש הראשון וחל ההקדש על אלו התשלומין וקאמר דאף על גב דנטלו תרומתן וההקדש נפדה כיון דקודם שנטלו תרומתן וההקדש קודם שנפדה לא היו חזו לתשלומין שאין הקדש פודה הקדש - השתא נמי לא חזו.
משלמים מכולם: דכיון שנטלו תרומתן וכן מעשר שני והקדש שנפדו הן כחולין לכל דבר.
(ו) תלמוד לומר ונתן לכהן את הקודש: הוה אמינא ד"הקודש" משמע הקודש שאכל וזה אי אפשר שכבר אכלו, אלא הכונה ממינו שאין משלמין רק ממינו.
לפיכך וכו': פי' מפני שאינו יכול לשלם ממין על שאינו מינו אם אכל בשנה השביעית קישואין של תרומה של ערב שביעית ואין קישואין של ששית מצויין לשלם מהן דכבר נתקשו ולא חזו לאכילה ומין אחר אין יכול לשלם ומשל שביעית בעצמו אינו יכול לשלם דאסור לפרוע חובו מפירות שביעית כדאמרינן בפרק בתרא דעכו"ם מפני שהן הפקר לכל, ולפיכך צריך להמתין עד מוצאי שביעית וישלם.
משלמין ממין על שאינו מינו: דהוא מוכיח מן המקרא להיפך "ונתן לכהן את הקודש" - כל שהוא ראוי להיות קודש, וגם זה ראוי להיות קודש (שם בפ"ו דתרומות).
(ז) יכול תהא הפרשתו וכו': היינו שמשעה שהפריש הזר התבואה להתשלומין עבור התרומה שאכל יהיה חייב על זה קרן וחומש כשאוכלה.
מתנתו מקדשתו: היינו משעה שנתן ולא קודם.
אף הפרשתו מקדשתו: טעמו ד"את הקדש" כתיב, שהיה כבר קודם נתינה (ראב"ד. וכתב דבתרומה עצמה כולי עלמא לא פליגי דמשעת הפרשה חייב עליה קרן וחומש כדמוכח בפ"ו דתרומות במשנה ועוד ראיות עיי"ש).
ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה: סך בשמן של תרומה או שותה יין של תרומה והיינו ד"ולא יחללו" יתירא הוא דכבר כתיב "ומתו בו כי יחללוהו", אלא לרבות אלו. ובגמרא (נדה לב, א) מפרש שהוא להביא את הסך כשותה, דשתיה גופא לא אצטריך לרבויא דשתיה בכלל אכילה.
(ט) יכול יהיו חייבים: קרן וחומש על התרומה שבטבל אם אכל טבל קודם שהפרישו התרומה ממנה בשגגה.
תלמוד לומר אשר ירימו לה': דמשמע מה שהרימו הוא דחייבין עליו ולא מה שירימו עדיין לעתיד.
(י) והשיאו אותם וכו' חייבין מיתה: קרא יתירא קדריש דכיון דכתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" דהוא קאי שלא להאכיל תרומה לזרים, ויש על זה חיוב מיתה דילפינן חלול חלול מטמא שאכל תרומה דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו" -- למה לי למכתב "והשיאו אותם עון אשמה"? אלא ודאי להביא הטבל עצמו שהתרומה באה ממנו שהכל זרים אצלו קודם שהופרש התרומה ממנו שהוא בעון אשמה האמור בתרומה כשאוכלה זר, ומאי ניהו? מיתה כנ"ל.
באכלם את קדשיהם פרט לזורע ולמטמא: פי' קרא קדריש באכלם קדשיהם דהיינו הם עצמם ולאפוקי אם זרעם ואכלם גידוליהן, שהזורע התרומה והטבל גידוליהן חולין וזר האוכל מהן פטור אלא שאסורין לזרים כדאיתא במשנת תרומות. וקדריש נמי "באכלם" - על אכילתם בטומאה יש נשיאת עון מיתה אבל המטמא הטבל והתרומה אין בו עון מיתה, ואף על פי שהזהיר הכתוב על שמירת התרומה שלא תטמא התרומה כדכתיב "ושמרו את משמרת ולא ישאו עליו חטא" -- אפילו הכי לא חייב מיתה אלא על אכילתה ולא על טומאתה.
ואי קשיא לך הא אוקימנא להאי קרא בטבל וטומאת תרומה מאי עבידתא הכא? הא לא קשיא, דפשטיה דקרא בתרומה קעסיק ואתי דהא כתיב לעיל מינה "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'", והכא נמי כתיב "באכלם את קדשיהם" ותרומה ודאי אקרי קודש (כל זה מראב"ד).
כי אני ה' מקדשם להגיד מה גרם: פי' מאיזה טעם חייב מיתה שפגם בכבוד הקב"ה.