התורה והמצוה ויקרא כב כט-לג

סימן קלה

ויקרא כב כט-ל:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ט:

[א] "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל" שאין תלמוד לומר?! אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה-- אף תחלת זביחתו לא תהיה אלא על מנת לאכול ליום אחד.

[ב] אין לי אלא תודה. מנין לכל הנאכלים ליום אחד שלא תהיה זביחתן אלא על מנת לאכול יום אחד? תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח תודה" "וכי תזבחו זבח"-- לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד.

וכי תזבחו זבח תודה: כבר נאמר זה בפ' צו. ופירשוהו חז"ל בספרא (שם פי"ב משנה ב וכאן) שפה מדבר מן הזביחה, לא מן האכילה, כמו שכתוב "תזבחו". ומזהיר לרצונכם תזבחו על מנת שביום קרבנו יאכל ר"ל שכן יהיו לרצון הזובח וכוונתו, וכן אמר בפ' קדושים (סימן י) גבי שלמים, עיי"ש.

ומה שהוסיף שֵם "זבח" בא ללמד שכן הדין בכל מיני הזבחים, לא בתודה לבד, כמו שכתבנו בפ' צו (סימן קינ?) וכן גבי שלמים (שם סימן קטו, וקדושים סימן י).

סימן קלו

ויקרא כב לא:

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ט:

[ג] "ושמרתם"-- זו משנה. "ועשיתם"-- זו המעשה. וכל שאינו במשנה אינו במעשה.

'ושמרתם את מצות ה' ועשיתם אותם'-- ליתן שמירה ועשיה במצות.

"אני ה' "-- נאמן לשלם שכר.

ושמרתם מצותי ועשיתם: השמירה היא בלב והוא המשנה, שילמד וישמר בלבו מצות ה' לדעתם, והעשיה הוא בפועל. וכבר אמר כן בפר' אחרי -- "ואת חקותי תשמורו" ופירשוהו בספרא שם (סימן קלג) על המשנה.

ושם (סימן קלד) ליתן שמירה ועשיה לחוקים ולמשפטים ופה אמר זה במצות-- ליתן שמירה ועשיה גם לחלק המצות.

וממה שהקדים "שמירה" ל"עשיה" מבואר שהיא הסבה לה, כי לא עם הארץ חסיד, וז"ש כל שאינו במשנה אינו במעשה.

ואמר "אני ה' " המצוה והמשכיר והמעניש לשומרי פקודיו ולעוזביהם.

סימן קלז

ויקרא כב לב-לג:

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ט:

[ד] "ולא תחללו"-- ממשמע שנאמר 'ולא תחלל', אמור קדש, וכשהוא אומר "ונקדשתי"-- מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל"-- המרובים.

[ה] מכאן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס, אין עושין לו נס. ושלא לעשות לו נס, עושין לו נס. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל, ג): ""לא חשחין אנחנא על דנה פתגם, להתבותך. הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא, ישיזב. והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך (לאלהך), לא איתינא (איתנא) פלחין, ולצלם דהבא די הקימת, לא נסגד"" וכשתפס מרינוס (ס"א טוריינוס) את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלודקיא אמר להם "אין אתם מעַמן של חנניה מישאל ועזריה?! יבוא אלקיכם ויציל אתכם מידי!" ואמרו לו "חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו. אבל אתה מלך רשע אתה ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך ואנו מחויבים מיתה לשמים. ואם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים לפני המקום, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נמרים, הרבה נחשים שרפים, הרבה עקרבים שיפגעו בנו. אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמנו מידך." אמרו, לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות.

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי: מה שכתב "ונקדשתי" מיותר. שאם לא יחללו הוא קדוש ממילא. רק יצויר שאינו מחלל ואינו מקדש כגון אם אנסוהו לעבור עבירה, שאינו מחלל אחר שהוא מוכרח על מעשהו ובכל זאת לא קדש, ובזה צוה שיקדשו גם אז על ידי שימסרו נפשם על קדושת השם.

וקדושת שמו יתברך יהיה על ידי ב' דברים: על ידי המעשים טובים שיעשו עם קדושו, ועל ידי הנסים ונפלאות שיעשה בעולם. ואם ירצה לומר שיקדשו שמו על ידי מעשים טובים ושמירת המצות היה לו לומר "ותקדישני לעיני בני ישראל". ובמה שכתב "ונקדשתי", בנפעל, רומז גם כן כי אז יקדש על ידי שיעשה להם נסים ונפלאות ושידוד הטבע. אך זה תלוי בקדושת ישראל, אם יתרוממו הם על טבעם לדכא כחות החומר ולמסרו לאבדון על קדושת שמו כן גם בעולם הגדול תכנע הטבע החומריית ויתקדש על ידי הנהגה פלאיית וזה רק במוסר עצמו שלא על מנת לעשות לו נס שזה מקדש השם באמת ואז יתקדש ה' בקדושת הנהגתו הפלאיית מרומם מן הטבע ועל זה מביא ענין של חנניה מישאל ועזריה שמסרו את עצמם שלא על מנת שיעשה להם נס.

ומעשה השנייה של פפוס (המובאה בתענית דף יח) שאמרו שיש אפשריות שלא יעשה נס-- אם להעדר זכות המעביר על דת, אם להעדר זכות המקבלים, שנתחייבו מיתה בלי זה.

ובמה שכתב "בתוך בני ישראל" דרשו שמצות קדושת השם הוא דוקא ברבים ופירשו חז"ל בסנהדרין (דף עד) בעדה של עשרה, אתיא "תוך" "תוך".

סימן קלח

ויקרא כב לג:

הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ט:

[ו] "המוציא אתכם מארץ מצרים"-- על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים. על תנאי שתמסרו את עצמכם לקדש את שמי.

"להיות לכם לאלקים"-- על כרחכם.

"אני ה' "-- אני נאמן לשלם שכר.

המוציא אתכם מארץ מצרים: שבזה קניתי אתכם לעבדים ונתחייבתם למסור נפשכם מה שלא התחייבו בני נח, כי בזה היה התנאי "להיות לכם לאלקים" ע"כ כעבד המשועבד. ומצד הערת התורה והעונשים שעל זה אמר "אני ה' ", וכבר אמר כזה בפ' שמיני (סימן קע), עיי"ש.