חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק א עריכה
(א) בראשם מה ת"ל: פי' מה לימדנו במה שאמר כאן בראשם ולא אמר כמה שאמר בישראל "בין עיניכם".
(ה) ומה קרחה האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת: דכתיב "לנפש".
קדשים יהיו לאלהיהם על כרחם: מדלא כתב "והם" ואמר "יהיו" משמע שבית דין יכריחום על זה שישארו קדשים והיינו שאם רצה להטמא למתים ויחשוב בנפשו הלא הקב"ה עשה זה לטובתי להקדישני אני איני מקפיד על זה לפיכך גילה הכתוב שע"כ יקדישום בית דין בכך ולא יניחום.
להגיד מה גרם: דמשמעות הכתוב דעל ידי שפורק מעליו מצות כהונה מסיר מעצמו הקדושה.
לרבות בעלי מומין: דאף שהוא פסול לעבודה מכל מקום גם הוא קודש ובית דין מכריחים אותו לקיים מצות כהונה.
(ז) זו אילונית: פי' דגם איילונית היא בכלל זונה ואסורה לכהן וסימני איילונית מבואר ביבמות (דף פ:) כל שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות או שאין לה דדין כאשה ועוד איזה סימנים, עיי"ש. וטעמו דר' יהודה מדכתיב "אכלו ולא ישבעו הזנו ולא יפרוצו" (הושע ד, י) כל ביאה שאין בה פרצה (מלשון ויפרוץ לרוב) דהיינו שאינה ראויה לילד קרי לה הכתוב "הזני" שהיא בעילת זנות ולא ממעט מכאן קטנה משום דקטנה אתיא לכלל פירצה לכשתגדל מה שאין כן זו דלא אתיא לעולם לכלל פרצה[1].
אלא גיורת וכו': דביאת עכו"ם ועבד פסלה וסתמן הן בכלל זונה.
ושנבעלה בעילת זנות: דהיינו שנבעלה לפסול לה כגון חייבי כריתות או לעכו"ם ועבד שאין קידושין תופסין בהן. ואם נבעלה לחייבי לאוין יש דיעות בין ראשונים אם נפסלה לכהונה.
(ח) זו שנולדה מאחד מכל הפסולים: לכהונה דהיינו כהן שנשא גרושה או אלמנה לכה"ג ואף על גב דאיכא עוד מיני חללה דלא נולדה מפסולי כהונה ואפילו הכי שם חללה עלה דהיינו כהן שנשא גרושה וזונה נתחללה בביאתו ויש עליה גם שם חללה, אכן משנתינו הכי קאמר איזה היא חללה שעיקרה ממשמעות המקרא שכתב "חללה לא יקחו" ואין צריכה לפירוש מדברי סופרים? זו שנולדה מאחר מכל הפסולים לכהונה, דסתם חלל היינו ולד פסול דכתיב "ולא יחלל זרעו" אבל חללה שנעשית חללה על ידי ביאה שהיתה כשרה ונתחללה הוצרכו לדרוש בה ממקראות.
(ט) ודין הוא: שתהא פסולה ולא צריך קרא, שהיא אסורה לחזור לחולץ, מדכתיב "אשר לא יבנה" ולא כתיב "אשר לא בנה", ודרשו כיון שלא בנה שוב לא יבנה.
צרה תוכיח: והיא צרת חלוצתו שאם היתה לו צרה ונפטרה בחליצתו של זו דכתיב בית חלוץ הנעל -- בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים, ואותה גם כן אסורה עליו ד"אשר לא יבנה - כיון שלא בנה שוב לא יבנה" גם עלה קאי, ועל כל זאת מותרת לכהונה, אף אני אביא חלוצה וכו'.
(י) הפרש: כלומר הפרש גדול יש בין הגרושה ובין צרת החלוצה, ולא תלמוד ממנה, דחליצה וגרושה עשה בהם מעשה בגט כריתות או בחליצת החולץ ואם כן זו דומה לזו ותלמוד חלוצה מגרושה. אבל לא תלמוד מצרת חלוצה שלא נפטרה במעשה אלא ממילא נפטרה בחליצה צרתה וע"כ כשרה לכהונה.
ואם נפשך לומר: היינו להשיב על זה דגם בחליצה אינו עושה מעשה, דהשטר חליצה שניתן לה הוא רק לראיה וההפטר ממנו הוא על ידי שחלצה את נעלו ואם כן היא עשתה מעשה בו ולא הוא בה ואם כן דומה חלוצה לצרת חליצה שתהא מותר לכהונה -- לזה אתא קרא וריבה אותה לאסור באומרו "ואשה", דוי"ו מרבה אשה אחרת והיא החלוצה דדומה בצד מה לגרושה שנתרחקה מהחולץ ואסורה לכהונה. ובגמרא פ"ג דיבמות דחלוצה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
שגירושיה ביד אישה: בעלה ולא הצרה שאין גירושיה על ידי האיש אלא על ידי אשה שהיא צרתה שמחליצת צרתה הותרה היא.
(יא) שאף על פי שנתן לה האחרון גט וכו': דמן הדין לא היתה צריכה גט כלל אפילו מדרבנן דאין קידושין תופסין בא"א, וע"כ אף על פי שנתן לא מהני לאוסרה.
לא יקחו לא יקחו: תרי זימני למה לי שהאשה מוזהרת על ידי האיש, שהאשה הפסולה לכהונה כגון גרושה וחללה היא מוזהרת מלינשא לכהן כשם שהוא מוזהר עליה ודוקא באופן זה שהוא מוזהר אבל אם הוא חלל לא הוזהרו כשרות ואפילו כהנות מלינשא לו (גמרא).
(יג) דפנו: הכהו ויסרהו בע"כ להפריש עצמו.
ת"ל וקדשתו: דלא אמר "ויתקדש" אלא "וקידשתו", משמע על ידי אחרים שהם יכריחוהו לזה. ומה דאמר למעלה "קדושים יהיו - בע"כ" -- ההוא להכריחו בדברים והכא על ידי עונשין (רא"ם וקרבן אהרן).
להגיד מה גרם: פי' שלפיכך הזהירה התורה לקדשו בע"כ משום דלחם אלהיך הוא מקריב.
לרבות בע"מ: שאף הם מוזהרים אף שאסורים להקריב.
להזהיר ב"ד על כך: ואף דאמר לעיל וקדשתו בעל כרחו -- אפשר דאתי לרבות דאף בבעלי מומים יכריחוהו בית דין להיות קדוש.
(טו) ונאמר להלן אביה: בנערה המאורסה "אל פתח בית אביה".
אלא להוציא את כל האדם: וביאור הכתוב לזנות את אביה היינו שהיא זינתה עם אביה. ואפילו כשהיא פנויה ואשמועינן האי קרא דדוקא בבת כהן שזינתה עם אביה היא מחויבת שריפה אבל בעלמא כשבא על בתו אינה בשריפה.
כשהוא אומר היא מחללת וכו': פי' משמע שהיא מחללת אותו ואי הוא בא עליה הרי הוא מחללה.
אי מה וכו': פי' כיון דאביה אתי לגז"ש ניבעי נערה ארוסה כמו התם.
תלמוד לומר ובת כהן מכל מקום: מוי"ו ד"ובת" קדריש ליה.
(יז) אלא בת כהן לכהן וכו': פי' דמשמעות הכתוב כי תחל לזנות היינו שהיא מתחללת עתה על ידי הזנות לאפוקי כשהיא היתה נשואה מתחלה לנתין ולממזר שכבר נתחללה על ידן אם זינתה אח"כ לא תדין בשריפה ואפילו אם נישאת ללוי ולישראל גם כן ירדה ממדרגתה שהיא בת כהן דכיון שנשאת להן אסורה לאכול בתרומה וע"כ הו"א דהכתוב שדנה בשריפה משום שהיא בת כהן דוקא כשנשאת לכהן וזהו שאמר אין לי אלא בת כהן לכהן וכו'.
תלמוד לומר ובת איש כהן וכו': מ"איש" קדריש דהל"ל "ובת כהן".
(יח) עם אביה בשריפה וכו': מסיק בגמרא דצ"ל בהיפך -- עם אביה בסקילה ועם חמיה בשריפה, ופירושו עם אביה היינו כשזינתה בעודה ברשות אביה דהיינו כשהיא ארוסה בסקילה, דס"ל כרבנן דסקילה חמורה, ובארוסה בת ישראל בסקילה, ולא בא הכתוב להקל עליה משום שהיא בת כהן, ומה שאמר הכתוב בשריפה אנשואה קאי, דבת ישראל שזינתה מיתתה בחנק והיא בשריפה. וזה שמסיים הברייתא "עם חמיה", דהיינו כשזינתה לאחר נשואין כשהיא בבית חמיה "בשריפה".
ואין בועלה בשריפה: אלא בחנק.
ואין זוממיה בשריפה: פי' כשבאו עדים עליה שזינתה ואח"כ הוזמו אף שבעדותן רצו לחייבה שריפה מכל מקום מיתתן בחנק כמו הבועל. ובגמרא (פרק הנחנקין דף צ:) מסיק עיקר הלימוד מדכתיב "כאשר זמם לעשות לאחיו" ולא לאחותו.
- ^ (יבמות סא, ב) -- ויקיעורך