חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק יג
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יג
עריכה(א) אף מן העליה: שא"צ כאן קצירה לשמה כמו בעומר, א"נ שיכול להביא אפילו מן הישן אע"ג דכתיב כאן קרבן ראשית בפרשת ויקרא ההוא למצוה . ובפרק כל הקרבנות (מנחות פג, ב) דריש מן תביאו יתירא.
תביאו מה וכו': דתביאו יתירא הוא דהרי כבר נאמר והקרבתם מנחה חדשה ומצי למימר ממושבותיכם לחם תנופה, אלא להורות שכל מה שאתה מביא ממקום אחר כעין זה (דהיינו בעניננו יש חמץ עם הזבח וכן בלחמי תודה יש חמץ עם הזבח) יהיה גם כן בשיעורו כעין זה, מה זה עשרון לחלה דהא כתיב שתים שני עשרונים, אף שם עשרון לחלה בכל החלות של לחם חמץ.
אף הללו: ר"ל בכל העשרה חלות של לחם חמץ שבתורה יהיו שני עשרונות ולא יותר.
ת"ל תהיינה: יתירא הוא, ואתי למעוטי אלו שני עשרונות ואין הללו שני עשרונות, וממילא נשאר הלימוד של תביאו כפשטיה כל מה שאתה מביא הוא כזה ממש כזה עשרון לכל חלה וכיון דבעניני תודה קי"ל דבעינן עשרה חלות ממילא צריך עשרה עשרונות להלחמי חמץ.
(כן הוא לפי גירסת התו"כ, אכן ממנחות (דף עז.) משמע דתהיינה ריבויא הוא דכתיב בשני יודין, וחד יו"ד אתי לרבות דבעינן בתודה עשרה חלות ואע"ג דתהיינה כתיב בשתי הלחם, אם אינו ענין לשתי הלחם תניהו ענין לתודה, וכדפי' רש"י שם).
(ב) שתים שיהו שוות: בתמונתן וצורתן.
שני עשרונים שיהו שוות: פי' בשיעורן א"נ שלא ימדוד אחד גדוש ואחד מחוק ושוב יערבם ויחלקם לשתי חלות אלא מדת שניהם במחוק וכדאמרינן בפרק שתי מדות דמדידת עשרון במחוק (ראב"ד).
שאור בודה להן מתוכו: מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור שהיה לש מן הסולת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסולת ומתחמץ מאליו וממנו מחמץ את השאור.
אף היא אינה מן המובחר: שאינה מחמצת יפה לפי שאין לה שאור מחומץ יפה.
אלא מביא שאור: המחומץ יפה מתוך ביתו ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סולת.
אף היא היתה יתירה או חסירה: כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי במעט מים אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יתר לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא העשרון חסר שאם לא בשביל המים לא היה מלא.
(ג) ביכורים לה' וכו': ברייתא זו כפולה לעיל בפרשה ויקרא דיבורא דנדבה פט"ו ועיין שם בביאורינו ובהגהות הגר"א.
(ד) חובה ללחם: כלומר מפני חדוש הלחם הם באים אבל אינם אותם של מוספין האמורין בסדר פנחס אלא אותם למוספין כשאר מוספי המועדות ואלו האמורים כאן מפני חידוש הלחם הן והכי מפרש לקמן.
כבשים אף על פי שאין לחם דברי ר"ט: דאי לאו הכי היה לו למכתב והקרבתם שבעת כבשים על הלחם (קרבן אהרן).
(ה) דיבר הכתוב בקצרה: שלא פירש כמה עשרונים וכמה בלילות שמן שלהם כמו שמפורש בפרשת פנחס ומיהו דין אחד לכולן.
(ו) כשאתה מגיע לפרים ואילים אינם הן: דהכא כתיב פר ושני אילים ובפרשת פנחס כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד.
(ז) אמר ר' שמעון על מה שני כבשי עצרת מכפרים: בפ"א דזבחים (דף ו.) פריך כבשי עצרת שלמים הם ואין באין כלל לכפר אלא החדש במקדש למנחות אלא שני שעירים (דהיינו חד דתורת כהנים וחד דמוספין בפרשת פנחס) למה הן באין. ולפי תירוץ הגמרא גם הקרא דקמייתי בברייתא גם כן בשיבוש הביא וצ"ל ועשיתם שעיר עזים אחד וגו' א"ר שמעון.
על טומאה שאירעה בין זה לזה: היינו אחר שנזרק דמו של ראשון.
אלא שחיסך הכתוב: חס הקב"ה על חסרונן.
(ח) עדיין הדבר צריך: פי' לחפש ראיה ממקום אחר כיון דמפסוק זה יש פנים לכאן ולכאן.
להוציא שבעה: שלא נטעה לומר ד"והניף הכהן" קאי גם על שבעה כבשים האמורים למעלה דהם גם כן באין חובה ליום זה.
בין ירכותיהם: שמשכיב הכבשים על ירכותיהן על ידו ונותן הלחם על ירך התחתון.
לחם ע"ג כבשים: על ירך התחתון וכבשים על הלחם ירך העליון מוטל על הלחם ובעודן חיין קמיירי.
אין עושין כן: לתת לחם בין יריכים.
(ט) אף על פי שאין כבשים: הנך ב' כבשים דשלמים שהוזקקו לתנופה עם הלחם, לר"ע הלחם מעכב את הכבשים, דבלא לחם לא יביא כבשים, אבל הכבשים אין מעכב את הלחם דאפילו אם אין לו כבשים יביא לחם. וטעמו ד"יהיו" עיכובא הוא ואלחם קאי דאיזהו דבר שכולו לכהן הוי אומר זה לחם (גמרא מה:). וטעמא דבן ננס שאומר כבשים עיקר ועליה קאי תיבת "יהיו" דמשמע עיכובא משום דכתיב האי קרא לה' לכהן, משמע שמקצתו לה' ומקצתו לכהן וזהו כבשים.
אמר רבי שקול: הדבר שקול, דיכולין לומר דיהיו קאי אלחם ויהיו קאי אכבשים, דתרוויהו נזכר בקרא אחד.
בלא לחם: דשתי הלחם הוא דוקא מארץ ישראל ולא מחוץ לארץ כדלעיל בריש הפרק.
אף כאן בלא לחם: ואם כן עיקר הוא הכבשים וממילא לא יוכל להקריב לחם להניף אותו בלא כבשים.
(י) הלכה כדברי ב"נ: שיכולין להקריב כבשים בלא לחם אבל אין הטעם כדבריו שאמר מפני שבמדבר הקריבו כבשים בלא לחם שבאמת כל מה שאמור בתו"כ לא הקריבו אלא הטעם כמו שמסיים מפני שהכבשים מתירין את עצמן בזריקת דמן והקרבת אימוריהן אבל הלחם אין לו מי שיתירנו, שאין הלחם מותר באכילה עד שיקרבו הכבשים.
שאין לו מי יתירנו: ור"ע נמי סבירא ליה דבשחיטת כבשים נתקדש הלחם אלא דס"ל דזהו דוקא ביש לו כבשים אבל באין לו כבשים קדוש הלחם אף בלא כבשים.
(יא) וקראתם בעצם היום הזה וכו'
(יב) ובקוצרכם: כלומר מה ענין זה לזה, ולזה הביא דברי ר' אוורדימס.
מעלים וכו': והוא אפילו בזה"ז.