חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק טז


ביאור - פרק טזעריכה

(א) ונאמר להלן לקיחה:    ולקחתם אגודת אזוב.
כשר:    דלא יליף להו ג"ש דלקיחה ואין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו ומ"מ מודו דלכתחלה מצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו (גמרא).

(ב) כל אחד ואחד:    מקשים הלא זהו מצוה המוטלת על הגוף כמו ציצית ותפילין ובודאי יש חיוב על כל אחד ואפשר דעל "לכם" קאי והיינו דהשמיענו דכל אחד יש עליו חיוב ליטול הלולב משלו ואינו יוצא בשאול (וכגירסת הגר"א "ולא את השאול ולא את הגזול").

(ג) ביום הראשון ואפילו בשבת:    לפי מסקנת הגמרא בדף מ"ב ברייתא זו אתיא לר' אליעזר דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת ולשיטתיה מותר לקצוץ לכתחלה לולב בשבת אם לא היה לו מאתמול וע"ז אתיא האי קרא דלמישרי טלטול בעלמא לא אצטריך קרא ועיקר לימודו מתיבת "ביום" דיתירא הוא אלא להורות דאיזה יום שיזדמן מותר, ומה שאמר מקודם ביום ולא בלילה אתיא אליבא דרבנן דס"ל מכשירי מילה אין דוחין השבת והאי "ביום" אתיא לאפוקי דביום ולא בלילה עי"ש.

(ד) הדר באילנו משנה לחברתה:    פי' מלת "הדר" מלשון דירה, והיינו שבהיות קטנים של שנה זו באילן עדיין יש בו גידולים של שנה שעברה לפי שהאתרוג דר וגדל באילנו שנים ושלשה שנים וכשבאים וחונטין של שנה זו עדיין של אשתקד קיימין בו.

(ה) כפות ואם פרוד יכפתנו:    כפות לשון אסירה וקשירה היא, ופי' ר"ט דבר אשר אם יהיה נפרד העלין יוכל לכפותו שיהי כולם מחוברים אצל אביהם שהם מחוברים בו ובזה מיעט חרותא שהוא ענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש ויוצאין בו לולבין הרבה ונתקשו גם הם ונעשו עץ, זה פונה לכאן וזה פונה לכאן כענפי שאר אילנות שזה פירוד שאי אתה יכול לכפותו.

(ו) דומה לקליעה:    ד"עבות" לשון קליעה הוא.
של בעל:    קרקע שאינה צריכה להשקות דסגי ליה במטר השמים.
ושל הרים:    שגדילה על ההרים.
תלמוד לומר וערבי:    לשון רבים.
אבא שאול אומר:    ערבי דאמר קרא לא להכשיר של בעל אתי אלא ללמדך שצריך שתי מצות של ערבה, אחת לאגדה בלולב ואחת למקדש להקיף את המזבח כדאיתא בפרק לולב וערבה.

(ז) כפת תמרים אחד:    ד"כפת" כתיב בלא וי"ו, ויש אם למסורת.
שלשה:    דתלתא תיבת הוא.
וערבי נחל שתים:    ד"ערבי" לשון רבים הוא.
שתי דליות:    ענפי הדס והיינו אפילו קטומים.
ואחד שאינו קטום:    בגמרא מקשה דמתחלה קאמר ג' והשתא קאמר דסגי בשנים קטומים ואחד אינו קטום ממ"נ היה לו להצריך דכל השלשה לא יהיו קטומות דקטום כמאן דליתא דמיא, ואם סובר דקטום הוי גם כן הדר היה לו לומר דסגי בכולהו קטומים. ומשני דחזר בו ר' ישמעאל מדבריו הראשונים וס"ל דבחד סגי והא דקאמר שנים קטומים הוא הדין דאפילו ליתנהו כלל כשר והא דנקט שנים קטומים היינו דאפילו אם יש לו שנים קטומים לא סגי אא"כ יש לו עוד אחד שאינו קטום.
אפילו שלשתן קטומים:    דלא בעי הדר בהדס. אי נמי, ס"ל דקטום הוי גם כן הדר.

(ח) שנאמר ולקחתם לכם:    היינו לקיחה תמה מדלא כתיב "וקחו לכם".

(ט) ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו':    היינו במקדש שם צריך ליטול הד' מינים כל השבעה ימים.
ולא בגבולין כל שבעה:    היינו רק ביום הראשון בלבד כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון.
זכר למקדש:    דבעינן למיעבד זכר מדכתיב "ציון היא דורש אין לה", מכלל דבעי דרישה (גמרא).
ושיהא יום הנף:    יום שמניפין בו העומר כולו אסור לאכול חדש. וטעמו דמהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכילנן בהאיר המזרח, השתא נמי ניכול. ולא ידעי דאישתקד לא הוי עומר והאיר המזרח מתיר והשתא דאיכא עומר - עומר מתיר (גמרא).