חפץ חיים על ספרא/אמור/פרשה א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא א עריכה
(א) בני אהרן אין מיטמים וכו': דיתר הוא דידוע שהכהנים הם בני אהרן.
מטמאות הן בנות אהרן: ואיצטריך למעוטי דשם "הכהנים" היה אפשר לומר גם כהנת בכלל זה (וכדעת עולה בחולין דף קלא:).
יצאו חללים: שאין עליהם שום קדושת כהונה שמותרים לישא כל הפסולות לכהונה מה שאין כן בעלי מומין.
ומנין לרבות בעלי מומין: דדלמא כונת הכתוב אותן הראויין לעבודת כהונה.
בני אהרן: אף הקטנים דהיינו שלא יטמאו אותם ויש מראשונים דס"ל דמוזהרין הגדולים להפרישם מן הטומאה.
(ב) מנין לרבות את הדם: של מת שמוזהר עליו וטומאתו ברביעית.
תלמוד לומר לנפש: ולא תכיב "למת", לרבות שמוזהרות מלהטמא בדם המת.
(ג) כל הטומאות: כגון כזית בשר ועצם כשעורה וכל הני דקתני באהלות פ"ד (משנה, אהלות ד).
תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות וכו': היינו מריבוי הכתוב שיאמר אליהם עוד אמירות לפרוש מעניני טומאת המת. והגירסא הנכונה כגירסת הגר"א "תלמוד לומר לנפש" (וכן הוא גירסת הרמב"ן בספר תורת האדם), והיינו מן למ"ד של "לנפש", דהו"ל למיכתב "על נפש לא יטמא בעמיו" כמו דכתיב לקמהי אצל כהן גדול, וממילא הוה ידעינן לפרוש מדם המת. ומדכתיב "לנפש" מרבינן כל המצטרף לנפש המת.
בזמן שעמיו שם: שיש שם בני ישראל שיתעסקו עמו לקברו.
(ד) אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא: פי' דאחות אביו מקרי שאר אביו משום שהיא בשר אחד עם אביו, וכן אשתו היא בשר אחד עם בעלה כדכתיב "והיו לבשר אחד" (זית רענן).
הקרוב לא את הארוסה: אם הכהן אירס אשה ומת אינו מטמא לה שעדיין לא נתקרב לה.
אליו לא את הגרושה: ד"אליו" משמע שהיא מיוחדת אליו, לאפוקי זו שגירשה.
מה תלמדו לומר לאביו: הלא בק"ו אנו למידין שיטמא לו דמה אמו שאין קדושתה גדולה, שאם בא עליה פסול נתחללה מכהונה לעולם, ואפילו הכי מטמא לה -- קל וחומר לאביו שקדושתו דבקה אליו, שאינו מחלל כהונתו על ידי ביאת פסולים כדדרשינן לקמן "ולא יחלל זרעו" -- את זרעו הוא דמחלל אבל הוא עצמו אינו מתחלל, אינו דין שיטמא לו בנו.
אילו כן הייתי אומר: כיון דמקל וחומר אנו למידין בעינן שיהא ידוע לכל שהוא אביו כגון שהיו חבושין אביו ואמו בבית האסורין עד שנתעברה.
אביו חזקה: סתם אביו שהוא על ידי חזקה שהוחזק לכל שהוא אביו.
(ה) או אילו נאמר וכו': קושיא היא ופירוש או אולי יש להקשות איפכא, שיכתוב לאביו ולא יכתוב לאמו והייתי דן מק"ו שיטמא לה מה אביו וכו'.
אלו כן וכו': פי' אלו לא נאמר אמו בפירוש לא היינו למידין שמותר לטמא לה רק באמו שלא נתחללה אבל אמו שנתחללה כגון שאחר שנולד ממנה מת אביו שהיה כהן והיא נבעלה לפסול לה.
(ז) ומה תלמוד לומר לבנו ומה ת"ל לבתו: נלמוד אחר מחבירו, ומשני "לפי וכו'".
הבת אביה זכאי וכו': פירוש וע"כ הוא מקורב עמה יותר.
(ח) באחיו ובאחותו: פי' מה באחיו ואחותו.
(ט) הקטנה ולא הגדולה: לכאורה גדולה היינו בוגרת שאינו מטמא לה, ולקמיה בהלכה י"ב מרבינן בוגרת. ומצאתי בר"ש שפירש מה אחיו בין גדול בין קטן, היינו בין בעל דהיינו שהוא נשוי, בין לא בעל שאינו נשוי, אף אחותו בין קטנה ובין גדולה, היינו בין בתולה ובין בעולה. תלמוד לומר ולאחותו הבתולה וכו'. והאי דנקט 'גדול וקטן וקטנה וגדולה' -- לישנא מעליא נקט, עכ"ל הר"ש. והגר"א גריס להדיא כן "מה אחיו בין נשוי ובין שאינו נשוי אף אחותו בין בתולה בין בעולה ת"ל ולאחותו הבתולה ולא הבעולה". וכעין זה איתא בפסיקתא זוטרתי עיי"ש.
(י) שהיא קטנה ולא גדולה: לפי' הר"ש הנ"ל היינו שהיא בתולה ולא בעולה, אף אחיו דוקא כשאינו נשוי. והגר"א גריס בהדיא כן עיין בהגהתו.
(יא) פרט לאנוסה ומפותה: שאינה בתולה.
תלמוד לומר אשר לא היתה לאיש: והויה זו אינה על ידי קידושין אלא אשר לא היתה למשכב האיש.
(יב) הקרובה לרבות את הארוסה: שלא תאמר אשר לא היתה לאיש לשון הויה דקדושין, וארוסה מקודשת היא, ולזה אמר הקרובה כ"ז שתהיה קרובה אליו ולא נתרחקה.
אליו לרבות את הבוגרת: אף שכלו מקצת בתוליה או דהוה אמינא נילף בתולה בתולה מקרא ד"כי ימצא נערה בתולה", מה להלן נערה אף כאן נערה, קמ"ל מיתורא דקרא לרבות.
לה יטמא מצוה: פי' אינו לרשות לבד דאם לרשות באמרו "לא יטמא כי אם וכו'" הרי נתן רשות להטמא לאלו, אלא לאו דהיא למצוה לטמא לשבעה קרובים הנזכרים בפסוק.
(יג) מטמא הוא על הודאי וכו': תיבת "לה" יתירא קדריש דהו"ל לומר "יטמא" ולזה אמר שר"ל לה לאחותו שהיא אצלו אחותו ודאי דוקא יטמא, ואינו מטמא על הספק כגון שנתערב לאמו ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון.
לה יטמא אינו מטמא על איבריה: פי' דכתיב "לנפש לא יטמא כי אם לשארו", משמע דרק לנפש של שארו ולא לאבר מן החי שלו.
מאביו: נקט אביו לרבותא וכל שכן על שאר קרובים.
אבל מטמא הוא על עצם כשעורה: מן אביו המת לקברו (ראב"ד). ולפי זה פשוט דכל שכן דעל אבר שלם שלו דמטמא וכן הוא באמת דעת ר' יהודה בנזיר (דף מג:) וסתם ספרא ר' יהודה.
ר' יוסי אומר אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו: הנה לפי גירסתינו נוכל לומר בפשיטות דסבר כרב דאמר שם דאף על אביו כשהוא שלם הוא דמטמא לו ולא בזמן שהוא חסר. והראב"ד היה לו גירסא "אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו", וז"ל אינו מטמא לעצם כשעורה לכתחלה דנפש בעינן אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו דלא קפיד רחמנא על נפש אלא על הבא ליטמא לכתחלה אבל אם נטמא כבר ושכח ממנו עצם מותר לחזור עליו ולקברו (וטעות סופר יש שם שכתוב ר' יהודה אומר וצ"ל ר' יוסי כמו בגירסתנו). ויש בסוגיא זו כמה ביאורים. ועיין ברא"ש הלכות טומאה.
(יד) מעשה ביוסף בן פסכס: כהן היה.
נומא: היה מכה והוצרך לחתוך רגלו שלא יכלה הגוף.
צא לך: דאבר מן החי מאדם מטמא באהל כאבר מן המת דנפקא לן בספרי "או בעצם אדם - זה אבר מן החי", ואיתקש בהאי קרא למת לטומאת שבעה ולאוהל.
הצדיק אבד וצדקו עמו: דליכא למימר כפשטיה שהצדקות גורם לצדיק שיאבד הא כתיב "דרכיה דרכי נועם" אלא הכי קאמר הצדיק באבידתו עומד בצדקו כגון יוסי שסבל היסורים בשהיית חיתוך אברו שלא יטמא בנו.
(טו) לא יטמא בעל בעמיו מה תלמוד לומר: פי' והלא כבר נאמר למעלה שהוא מטמא לאשתו דכתיב כי אם לשארו וע"כ איירי הך קרא באשה פסולה שהיא מחללת אותו ופשיטא שאינו מטמא לה.
בין פסולים: כגון כהן שהיה לו אח ממזר מיטמא לו כדלעיל בהלכה ה' לענין אמו והוא הדין לשאר קרובים.
תלמוד לומר לא יטמא בעל בעמיו: והיינו לאשה שהיא מחללת את זרעו כגון אלמנה לכה"ג גרושה לכהן הדיוט, וזהו מה דמסיים הכתוב "להחלו", באשה שהיא מחללת אותו.
(טז) בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמו: פי' דכל הדין שאמרנו דמטמא לאשה כשרה ולשאר קרובים דוקא כשעושים מעשה עמיו ושיעור הכתוב: לא יטמא הבעל לאשתו אף כשהיא עושה מעשה עמך אם הוא להחלו, לא כשפירשו מדרכי ציבור, היינו כגון שפירשו מדרכי צבור ונעשה מומר אפילו לעבירה אחת (ראב"ד).
נהג מנהג בזה: שנשא אשה פסולה הרי הוא חולים. ר"ל שנעשה חולין ואסור לעבוד עבודה כדתנן כהן שנשא נשים בעבירה פסול עד שידור הנייה ואף דהוא מדרבנן אסמכינהו אקרא.