חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק ד
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ד
עריכה(א) אהרן עצמו מנין: כל כה"ג בכלל (ר"ש).
תלמוד לומר והוא: דהאי "והוא" יתר הוא, דהו"ל לומר "איש איש מזרע אהרן צרוע או זב", אלא ד"והוא" אתי לרבות על אהרן עצמו.
בקדשים לא יאכל וכו': פי' דהאי "מזרע אהרן" יתר הוא, דהא בזרע אהרן הכתוב מדבר, אלא ללמד דזרע אהרן הוא דלא יאכלו מקדשים הראוים להן, דהיינו תרומה, עד יערב השמש עליהם, דהאי "אשר יטהר" בהערב השמש קאמר כדלקמיה. אבל ישראל אוכלין במעשר שני הראוין להן לאכילה אפילו טבולי יום אבל טמאים ממש לא דהוא גם כן קודש ועל זה כתיב "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" וכדאמרינן ביבמות דף ע"ד.
אין טמא נפש אלא במגע: פי' אין טמא נפש מטמא אלא במגע אם נגע בו אדם וכלים אבל לא במשא לפיכך כתב "הנוגע בו".
ת"ל או איש: דהאי "או" ריבויא הוא לרבות שהנוגע דומה לרואה שאם נגע במשהו טמא.
(ב) ת"ל בכל שרץ: "בכל" הוא לרבות כל דבר.
לרבות השיעורים: ד"אשר יטמא" בא ללמד דלא בעינן שרץ שלם אלא כל הראוי לטמא כל אחד כפי דינו; השרץ בכעדשה, והנבילה בכזית. והיינו "אשר יטמא לו" - הראוי לטמא על ידו.
אדם זה המת: ואף דכתיב אח"כ "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב" ובמת הלא טמא ז' ימים -- יש לומר דהאי "נפש אשר תגע בו" היינו במי אשר נגע במת וזה קאי על מה דסליק הקרא "או באדם". ואף דכבר כתב "והנוגע בכל טמא נפש" יש לומר משום דרצה לרבות השיעורים.
הכי גרסינן אין לי אלא ימי חומרן וכו' פי' אין לי דנוגע אסור לאכול בתרומה אלא דנגע בימי חומרן והם ימי הראיה בזבים ונדות ויולדות וימי ההסגר וההחלט במצורע.
ימי כולן: והם ימי ספירתן מנין דאם נגע בהן דאסור לאכול בתרומה. ת"ל לכל טומאתו - לכל הימים אשר עדיין טומאתו בו.
לרבות בועל נדה: ועל זה קאי קרא "או איש אשר יגע" דבועל נדה כנדה ומטמא אדם וכלים.
לרבות בולע נבלת עוף הטהור: דגם הוא אסור בתרומה. והגר"א מחקו. ואפשר דטעמו דאין שייך על זה הכתוב "או איש אשר יגע", דאין אדם מטמא אדם אלא אם כן הוא אב הטומאה והכא הוא רק ראשון לטומאה.
(ה) ולא המסיט: דאי הוי הטומאה בקצה הדף והטהור בסוף הדף והסיטו והניעו כאשר ישב הטהור בדף זה קרוי היסט. ומדכתיב "אשר תגע" אתי למעוטי היסט, והיינו דהקרא תפס נגיעה ששוה בכולן ולא היסט דאינו בכולן והיינו טמא מת ושרץ. אבל זב וזבה נדה ויולדת וכ"ש מת מטמאין בהיסט.
והנה כדי לבאר ברייתא ה' וברייתא וי"ו וברייתא ט' ויו"ד אקדים הקדמה קצרה.
קיימא לן דתרומה שנתערב בחולין ושניהם טהורין, אף דמן התורה חד בתרי בטל -- מכל מקום מדרבנן אסורה עד שיעלו באחד ומאה, ואסמכו זה אקרא. ואז בטל התרומה ומותר לכהן טמא ולזר לאכול אותה. ואפילו היתה התרומה טמאה גם כן מותר כיון שנתבטלה. וכן להיפך, אם נתערב סאה חולין טמאין במאה תרומה טהורה נבטלה וכהן טהור יכול לאכול אותה. וכן אם נתערב תרומה טמאה בטהורה באחד ומאה מותר לכהן טהור לאכול אותה אבל בפחות ממאה אינה בטלה. וכן אם נתערב תרומה טמאה בקודש באחד ומאה מותר לאכול אותה. וכן להיפך אם נתערב קודש טמא בתרומה טהורה גם כן באחד ומאה נבטלה ומותר לכהן טהור לאכול. וכן הוא הדין בכל זה לענין משקה במשקה בפחות ממאה אינה נבטלה וביתר ממאה נבטלה.
ועתה נבאר הברייתות:
ולא יאכל מן הקדשים יש לך קדשים שהוא אוכל בהם: פי' דהכא כתיב "לא יאכל מן הקדשים" ובתר הכי כתיב "ואחר יאכל מן הקדשים", ואסמכו רבנן אקרא זה דקאי על תערובות היכי שנתערב קדשים עם עוד מינים דפעמים מותר לאכול ופעמים אסור, והיינו אם התערובות היה באחד ומאה -- מותר, ובפחות ממאה אסור. וזהו שקאמר פרט לעירובין פחות ממאה וקמפרש והולך אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, פי' אם נתערב סאה תרומה טמאה בפחות ממאה תרומה טהורה - אסור לכהן לאכול משום תרומה טמאה שבו. מנין אוכלי תרומה, פי' שנתערב סאה תרומה בפחות ממאה חולין שאסור לזר ולכהן טמא לאוכלה.
אוכלי חולין באוכלי תרומה: פי' שנתערב סאה חולין טמאה בפחות ממאה תרומה טהורה, מנין שאסור לאכול התרומה משום חולין טמאה שבו.
אוכלי תרומה באוכלי קודש: פי' שנתערב סאה אוכל תרומה טמאה בפחות ממאה סאה אוכלי קודש, מנין שגם זה אסור לאכול משום תרומה טמאה שבו . וכן להיפך, אם נתערב סאה אוכל קדש טמא בפחות ממאה סאה אוכל תרומה טהורה דאסור לאכול התרומה משום קדוש טמא שבו [והוא הדין כעין זה אם נתערב אוכל קודש באוכל קודש ואיתא בילקוט].
משקה תרומה: פי' אם נתערב משקה במשקה בכל אלו האופנים האמורים לגבי תערובת אוכלין דפחות ממאה לא נתבטל.
ת"ל מן הקדשים ריבה: פי' דכל אלו האופנים פחות ממאה לא נתבטל ולא יאכל.
[ותמצית ביאורינו לקחתי מפירוש הר"ש משאנץ].
(ז) מה ביאת שמשו כולו כאחת: דעד שלא שקע כל עיגול השמש למטה אין שם שקיעה עלה.
אף במים: ר"ל ביאתו במים.
(ח) ואין כפרתו מעכבתו וכו': כמו שאמר הכתוב "ואחר יאכל".
(ט) ואחר יאכל מן הקדשים: הכי גרסינן "יש לך קדשים שאוכל בהם לרבות עירובן יותר ממאה" (הגר"א), וכמו שמפרש והולך שנתערב סאה תרומה טמאה במאה סאין תרומה טהורה מותר לכהן טהור לאוכלן.
(י) מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין: פי' אם נתערב סאה אוכלי תרומה במאה סאה אוכלי חולין מנין שנתבטל.
אוכלי חולין באוכלי תרומה: פי' אם נתערב סאה אוכלי חולין טמאה במאה סאין אוכלי תרומה טהורה, מנין שנתבטל ומותר לכהן טהור לאוכלן [משקי תרומה טמאה במאה קדש טהור אם נתערב בטלה טומאתן ואף על פי שטומאת משקין בכל שהן ומטמאין זה לזה אפילו הן מאה -- מכל מקום כיון שנתערב במאה טהורין כאחת בטלה טומאתן] (ראב"ד). וכן בכולן שנתבטל במאה אם נתערב.
ת"ל מן הקדשים: פי' "ואחר יאכל מן הקדשים", דבאופן זה מותר לאכול.
(יא) כי לחם כי לחמו: פי' דהי"ל למכתב "מן לחם הקדשים" וכתב "לחמו" להורות שהוא ברשותו שיעשה ממנו כאשר יערב לו ולזה מסלת את החטים ומוציא ממנו הסולת לאכלו.
מקנב את הירק: מנקב.
יכול תהיה קניבת ירק חול: פי' הפסולת שמנקה יהיה חול ולא יהיה בזה קדושת תרומה. ועיין בפי"א דתרומות משנה ה'.
יכול תהיה נבלת בהמה כו': פי' אלו לא אמר קרא לטמאה הייתי אומר כי בכלל נבילה האמורה כאן היא גם כן נבילת בהמה שתחב לו חבירו בבית הבליעה אף שלא נשאה מקודם שיהא מטמא הבגדים שעליו.
אלא אכילתה: היינו שבלעה.
שהוא מטמא עד שלא יאכלנה: שהרי היא מטמאה במגע ובמשא.
מק"ו: ומה נבילת העוף שאינה מטמאה במגע ומשא -- מטמאה בבית הבליעה, נבילת בהמה שמטמאה במגע ומשא -- אינו דין שמטמא בבית הבליעה.
ת"ל בה: לטמאה בה, משמע דוקא בה דהיינו בנבילת עוף טהור.
(יד) ישמרו לי משמרת: כמו שאחז"ל עשו משמרת למשמרת, דהיינו לעשות סייגים שלא לבוא לידי טומאה.
להזהיר ב"ד על כך: מדכתיב "ושמרו" לשון רבים, דאי אכהנים מהדר היה לו לכתוב לשון יחיד כמו כל הפרשה, אלא קאי אב"ד שהם יזהירו לכהנים שלא יבוא תרומתו לידי טומאה.
יכול בנבילה: פי' וקאי אקרא שלמעלה "נבילה וטריפה לא יאכל".
ת"ל עליו: דאי אנבילה היה לו למכתב "עליה" דהיינו על ידה או שלא יכתוב כלל ומאי "עליו" דהיינו על הקודש שלא יאכלנו בטומאת הגוף.
(טו) ולא במעשר: היינו במעשר שני אף שיש עליו לא תעשה לאוכלו בטומאה דעל זה כתיב "ולא יאכל מן הקודש כי אם רחץ בשרו במים" כדאמרינן ביבמות (דף עג:) מיעטו רחמנא ממיתה.
פרט לטהור שאכל את הטמא: ד"כי יחללוהו" משמע שמחולל על ידי אכילתו, יצאת זו שמחוללת מקודם על ידי הטומאה.
(טז) אם נאמרו הקלות: פי' דבפסוק זה נזכר נגיעה בשרץ ונגיעה במת, ושרץ נקרא קלות ומת נקרא חמורות, ובשניהם אסרה התורה לאכול מעשר והוא קלות ויש על זה לא תעשה ד"לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" (וא"נ הערב שמש), ואם אכל תרומה שהיא חמור יש על זה מיתה בידי שמים. ושאל הברייתא אם נאמרו הקלות דהיינו על ידי שרץ אסור לאכול מעשר למה נאמר מת החמור והלא בק"ו היינו יודעין ועל זה משני דאלו לא נאמר הייתי אומר דבנגיעה במת שהוא חמור אף במעשר יש מיתה (כי היינו אומרים כשם שבנגיעה בשרץ שהוא קל יש, על תרומה שהוא חמור מיתה ה"ה דבנגיעה במת שהוא חמיר יש על מעשר הקל מיתה). או אלו נאמרו חמורות, דהיינו נגיעה במת יש על מעשר רק ל"ת וכ"ש דבנגיעה בשרץ שהוא קל בודאי אין על מעשר כ"א ל"ת. ועל זה משני דאלו לא נאמר שרץ הקל הייתי אומר דעל ידי נגיעת שרץ שהוא קל יהיה פטור על המעשר לגמרי.
אין אכילה פחותה מכזית: ובפחות מזה הוא רק איסורא בעלמא.
מה קודש אמור להלן בקדשי הגבול: היינו מה דכתיב "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" דהאי קרא איירי בתרומה כדאיתא ביבמות (דף עד.) ונקראת קדשי הגבול שנאכלת בכל הגבול.
(יז) זה קנוי קנין עולם: עבד עברי הנרצע היושב אצלו עד היובל ואפילו הכי אין גופו קנוי כעבד כנעני להאכילו בתרומה.
שהוא קנוי קנין עולם: ואפילו הכי אינו אוכל.
(יח) פסל בו את הערל: כדכתיב "וכל ערל לא יאכל בו".
איש איש: דהוה מצי למכתב "איש צרוע או זב בקדשים לא יאכל", וכתב "איש איש", לרבות דיש עוד מין איש שאינו טמא ואפילו הכי חשבינן אותו כטמא ואיזהו - זה ערל.