קטגוריה:ויקרא ה ג
נוסח המקרא
או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.
א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם׃
א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּ/טֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְ/כֹל֙ טֻמְאָת֔/וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑/הּ וְ/נֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔/נּוּ וְ/ה֥וּא יָדַ֖ע וְ/אָשֵֽׁם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אוֹ אֲרֵי יִקְרַב בְּסוֹאֲבָת אֲנָשָׁא לְכֹל סְאוֹבְתֵיהּ דְּיִסְתָּאַב בַּהּ וִיהֵי מְכוּסַּא מִנֵּיהּ וְהוּא יְדַע וְחָב׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אוֹ אֲרוּם יִקְרַב בְּסוֹאֲבִית אֵינָשָׁא לְכָל סוֹבְתֵיהּ דְמִסְתָּאֵב בָּהּ וְיִתְכַסֵי מִנֵּיהּ וְיִקְרַב בְּכָל קוּדְשַׁיָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין אִתְגְלֵי לֵיהּ וְאִיהוּ יָדַע דִמְסָאַב וְלָא אִידְכֵּי וְיִתְחַיֵיב: |
רש"י
"לכל טומאתו" - לרבות טומאת מגע זבין וזבות
"אשר יטמא" - לרבות הנוגע בבועל נדה
"בה" - לרבות בולע נבלת עוף טהור
"ונעלם" - ולא ידע ששכח הטומאה
"ואשם" - באכילת קדש או בביאת מקדש
[ו] ולא ידע ששכח הטומאה. פירוש, שאינו חייב אלא אם כן שכח הטומאה והיתה לו מקודם ידיעה בטומאה, אבל אם לא היה לו ידיעה כלל בטומאה - אינו חייב. ונפקא לן זה מ"נעלם" השני, שכתב "ונעלם והוא ידע", ולא היה צריך למכתב, דהא כבר כתיב (פסוק ב) "ונעלם ממנו והוא טמא", אלא הטל "והוא ידע" בין "ונעלם" "ונעלם", ודרוש דלאחר שהיתה לו ידיעה - שכח הטומאה. ולפיכך כתב רש"י במקום "ונעלם" 'ולא ידע [ששכח הטומאה]', לומר דדוקא בהאי גוונא שלא ידע - ששכח הטומאה, אבל אם לא היתה ידיעה כלל בטומאה - אינו חייב. ואי הוי אומר "ונעלם ממנו" 'ששכח הטומאה', לא הוי משמע מלשונו דדוקא ששכח, אלא הוי אמרינן דחד מינייהו נקט. ומה שאמר "ונעלם ממנו" 'ששכח הטומאה', פירושו של "ונעלם" הוא, כי לשון "ונעלם" משמע כך, שנעלם ממנו מה שכבר ידע, וכך הוי בעי למימר בפרק קמא דשבועות (דף ה.), מדכתיב "ונעלם", ולא כתיב 'והיא עלומה ממנו', והוא הדין אם לא ידע כלל. אבל בלשון זה שאמר 'ולא ידע ששכח הטומאה', משמע דוקא ששכח הטומאה, דאם לא כן, לא הוי צריך להוסיף כלל לומר ששכח, והוי ליה למימר 'ולא ידע' בלבד:
[ז] והוא ידע ואשם באכילת קדשים או נכנס למקדש. פירוש, דהאי "ואשם" אינו מחובר אל "והוא ידע", שבשביל שידע לא אשם, אבל פירוש "ואשם" באכילות קדשים או שנכנס למקדש. והא דכתיב "והוא ידע ואשם", הכי פירושו, והוא ידע שנטמא, ונמצא שעתה מה שנכנס למקדש - היה נכנס בטומאה, ואשם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לְכֹל טֻמְאָתוֹ – לְרַבּוֹת טֻמְאַת מַגַּע זָבִין וְזָבוֹת (שם).
אֲשֶׁר יִטְמָא – לְרַבּוֹת הַנּוֹגֵעַ בְּבוֹעֵל נִדָּה (שם).
בָּהּ – לְרַבּוֹת בּוֹלֵעַ נִבְלַת עוֹף טָהוֹר (שם).
וְנֶעְלַם – וְלֹא יָדַע [ספרים אחרים: וְהוּא יָדַע], שֶׁשָּׁכַח הַטֻּמְאָה.
וְאָשֵׁם – בַּאֲכִילַת קֹדֶשׁ אוֹ בְּבִיאַת מִקְדָּשׁ.
רשב"ם
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[ח] "או כי יגע בטומאת אדם". 'אדם' - זה המת. "בטומאת אדם"-- זה טמא מת.
"טמאתו"-- לרבות זבים וזבות נדות ויולדות.
אין לי אלא ימי חומרן; ימי קולן מנין? תלמוד לומר "לכל טמאתו".
"אשר יטמא"-- לרבות בועל נדה.
"בה"-- לרבות הבולע נבלת עוף הטהור.
[ט] אם נאמרו הקלות למה נאמרו החמורות?
- אילו נאמרו הקלות הייתי אומר: על הקלות - עולה ויורד, על החמורות - בקבועה! צריך לומר החמורות.
- או אילו נאמרו החמורות ולא נאמרו הקלות הייתי אומר: על החמורות יהא חייב ועל הקלות יהא פטור! צריך לומר הקלות וצריך לומר החמורות.
[י] ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו? הזהיר וענש על ידי טומאה וחייב קרבן על הטומאה. מה ענוש ואזהרה אמורים להלן - על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו, אף קרבן שחייב כאן-- על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו.
[יא] ומנין שאינו חייב עד שיהיה בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים? תלמוד לומר "ונעלם ממנו..ונעלם ממנו"-- שני פעמים, דברי ר' עקיבא.
רבי אומר "ונעלם ממנו" מכלל ידיעה; "והוא ידע" -- הרי שתי ידיעות.
- פרשנות מודרנית:
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "ויקרא ה ג"
קטגוריה זו מכילה את 8 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 8 דפים.