פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא כג ט-יד

סימן קנגעריכה

ויקרא כג ט-י:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

[א] "כי תבואו"-- יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" המיוחדת.  [ב] יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם"-- ולא עמון ומואב.

[ג] "וקצרתם את קצירה"-- שתהיה תחלה לכל הנקצרים.  יכול אף של בית השלחין ושל בית העמקים? תלמוד לומר "קצירכם"-- קצירכם של כולכם אמרתי ולא של בית השלחין ובית העמקים.


כי תבואו אל הארץ: אינו כולל ארץ סיחון ועוג שלא נודע להם אז בעת הדיבור כי יכבשוה לבסוף. ולא שייך "הארץ", בה"א הידועה.

ובמה שכתב "אשר אני נותן" מוציא עמון ומואב, וכבר נתבאר זה למעלה (פר' מצורע סימן עד).

ומ"ש "וקצרתם" פירושו כשתרצו לקצור, אז יהיה העומר ראשית קצירכם. שכבר התבאר שלפעמים יבוא הפעל על מחשבת הפועל לבד. אמנם במה שכתב "ראשית קצירכם" בכינוי הרבים היינו רק ראשית קציר הכולל, לא של בית השלחין שהן רעות ואין עומר בא מהן. [ורש"י במנחות (דף סח) גריס בית השלחין שבעמקים וכן גריס הרע"ב (פרק י מ"ח) והרמב"ם (פרק ז מהל' תמידין). וכבר האריכו בזה התוס' (דף סח), עיי"ש].

אולם בגמ' (דף עא) תניא ר' בנימין אומר כתוב אחד אומר "וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר" (פי' דמשמע שיכול לקצור קודם לעומר) וכתיב "ראשית קצירכם". הא כיצד? מקום שאי אתה מביא אתה קוצר וכולי.   וזה מתחלף לדרשת הספרא!?

ונראה דסתמא דספרא ר' יהודה לשיטתו שפירש בפרשת אחרי (סימן סח) מה שכתוב "והשורף אותם" כשעוסק בשריפה, דבא הפעל על מחשבת הפועל. והוא הדין "וקצרתם"-- כשתעסקו לקצור, טרם שיקצר ממש, ולכן אינו מוכיח מן הפעל "וקצרתם". ור' בנימין ילך בשיטת ר' שמעון שסבירא ליה שם וביומא (דף סח) וזבחים (דף קה) דפירוש "והשורף אותם" השורף ממש, והוא הדין "וקצרתם"-- כשקוצר ממש. ודוחק בעיניו לפרש הפעל על העסק והמחשבה לבד.

וכבר בארתי בפר' שמיני (סימן פז) שלשיטת הספרא סבירא ליה לר' יהודה כחזקיה בפסחים (דף כא) דכל מקום שנאמר "לא תאכל" "לא תאכלו" רק איסור אכילה במשמע. [ובגמ' שם אמר דאליבא דר' אבוה מוכרח דסבירא ליה לר' יהודה דחולין שנשחטו בעזרה לא דאורייתא. וכבר הערו התוס' שם דבספרא (פרשה צו גבי נותר) דרש ר' יהודה מקרא למעט חולין שבעזרה, הרי סבירא ליה שהוא דאורייתא. ואני דקדקתי כן עוד ממה שכתוב ספרא ויקרא (דבורא דנדבה פרק יז משנה ט), עיי"ש. ואם כן סבירא ליה להספרא אליבא דר' יהודה כשיטת חזקיה.] ובפסחים (דף כג) דלר' אבוה מה שכתוב "קצירכם" בא להתיר הנאה, וכן יסבור ר' בנימין. ולכן לא יכול לדייק למעט בית השלחין. והספרא לשיטתו דסבירא ליה כחזקיה ולדידיה אומר שם ד"קצירכם" היינו קצירכם דכולהו ישראל פירוש: קציר כולם ולמעט בית השלחין.

סימן קנדעריכה

ויקרא כג י:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

'קציר'-- ולא הקטניות.

"קצירה"-- ולא השחת.  ר' יהודה אומר אם התחיל עד שלא הביא שליש קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות.  ר' שמעון אומר, אף משהביא שליש מתחיל קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות.


וקצרתם את קצירה: כבר התבאר בפר' קדושים (סימן יב) ששם "קציר" כשיבא בדיוק אינו בא רק על התבואה, לא על הקטניות.

ובקוצר לשחת פליגי ר' יהודה ור' שמעון. ומובא במשנה דמנחות (דף עא) דלר' יהודה דוקא עד שלא הביא שליש ולר' שמעון אף משהביא שליש אינו בכלל "קצירה", והוא הדין לענין לקט שכחה ופאה דכתיב ביה "קציר". אבל במעשרות חייב דלא כתיב ביה "קציר", והוא זרען מתחלה לאדם.

סימן קנהעריכה

ויקרא כג י:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

"וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"-- אין מצות קצירה בכהן.


והבאתם אל הכהן: מבואר שהתקונים שנעשו בו קודם התנופה כשרים בזר דהרי אמר "והבאתם אל הכהן והניף". ואם כן הקצירה וכן קלוי באש והטחינה והרקדה ושימת שמן ולבונה כשרים בזר. וכל אלו נתבארו ביחוד בפ' ויקרא (בפרשת "ואם תקריב מנחת בכורים"). ומן התנופה ואילך מצותו בכהן.

והתנופה לא נהגה ביתר מנחות.

ויתר הדברים שהם הגשה וקמיצה והקטרה נתבארו בדיני מנחות.

סימן קנועריכה

ויקרא כג יא:
וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

[ה] "והניף את העומר לפני ה' "-- ג' שמות יש לו: עומר שבלים, עומר תנופה, עומר שמו.

"לרצונכם"-- אין כופים את הצבור על כורחו.

"ממחרת השבת"-- מחרת יום טוב.


והניף את העומר: פירשו חז"ל שעיקר שמו היה "עומר". ואף על גב שכל המנחות באו עשרון שהוא עומר, ייחד לזה שם "עומר" כי היה מביא ג' סאים ומעמידו על עומר שהיא עשירית האיפה. ועוד היה לו שתי שמות לווי--

  • ( א ) "עומר ראשית קצירכם", על שמצוה לקצרו בשבלים, וזה עומר שבלים.
  • ( ב ) ו"עומר התנופה" על שהיה מניפו, שכל המנחות לא היה טעונים תנופה רק מנחת העומר ומנחת סוטה, ומנחת סוטה משונה שאינו צריך שמן ולבונה. ולכן אמר "מיום הביאכם את עומר התנופה".

ומה שאמר "לרצונכם"-- אין כופים התבאר ויקרא (סימן כו).

ומה שאמר "ממחרת השבת"-- מחרת יום טוב יתבאר לקמן (סימן קסד).

סימן קנזעריכה

ויקרא כג יא:
וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

"יניפנו הכהן"-- בנין אב לכל התנופות שיהיו בכהן.


יניפנו הכהן: מיותר שכבר אמר "והבאתם אל הכהן..והניף". ופירשו חז"ל שהוא מאמר בפני עצמו ללמד שכל התנופות בכהן. ונראה פי' משום דבכל התנופות כהן מניח ידו תחת יד בעלים אמר שזה יניפנו הכהן לבד, בלא סיוע. ומזה שגם כל התנופות בכהן רק עם סיוע הבעלים, ועיין מה שכתבנו צו (סימן ??).

סימן קנחעריכה

ויקרא כג יב:
וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

[ו] "ועשיתם ביום...כבש..בן שנתו", אף על פי שאין עומר. 'ועשיתם עומר', אף על פי שאין כבש.

"ביום הניפכם"-- אין תנופה אלא ביום.

'כבש בן שנתו תמים לעולה לה' '-- לא שנה למנין עולם.


ועשיתם ביום הניפכם: פירשו חז"ל שאין הלחם וכבש העולה מעכבים זה את זה, דכל הני דמעכבים אהדדי יש בהן ריבוי "חוקה" או "הויה" וכדומה (כמו שמבואר בפרק ג ופרק ד דמנחות). ופה אין לימוד שיעכבו זה את זה. ובגמ' וברמב"ם לא הביאו דבר זה כי כל שכן הוא מן מה שיתבאר גבי שתי הלחם (בסימן קעא).

וממה שכתוב "ביום הניפכם" מבואר שתנופת העומר רק ביום וכמו שמבואר במגילה (דף כ) ונתבאר באורך פר' צו (סימן מ).

ומה שאמר שנתו הוא למנין שלו, כמו שבארנו (תזריע סימן כד).

סימן קנטעריכה

ויקרא כג יג:
וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

[ז] "ומנחתו שני עשרונים סלת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחח"-- הרי זה יצא מכלל כל הכבשים ליתן שני עשרונים.   [ח] יכול כשם שנכפל סולתו כך יכפל יינו? תלמוד לומר "יין רביעית".   יכול לא יכפל יינו --שאין היין נבלל עם הסולת-- אבל יכפול שמנו שהרי השמן נבלל עם הסולת? תלמוד לומר "ונסכה רביעית ההין"-- כל נסכיו יהיו רביעית.


ומנחתו שני עשרונים: יצאו מכלל כל הכבשים שמנחת נסכיו שני עשרונים ובכל זאת נסכי היין היו רק רביעית ההין כמו בכל כבש.

ולא נתבאר כמה יהיה שמנו -- אם בערך המנחה של שני עשרונים היה שיעור השמן שלישית ההין, אם בערך הכבש ששמנו רביעית. לכן כתב "נסכה", בה' בסוף. ובזה דרשו חז"ל תמיד הקרי והכתיב כמ"ש בבראשית רבה (פ' לו) על "ויתגל בתוך אהלה"-- אהלה כתיב, אהל אשתו. וכן שם (סוף פ' לט) "ויט אהלה". וכן מה שכתוב 'ונסכ'ו "ונכסֹה", היין בא בכינוי זכר על הכבש והשמן בא בכינוי נקבה על המנחה שהיא לשון נקבה, כי הוא נבלל עם המנחה ומלמד דגם השמן שהיא נסך המנחה די גם כן ברביעית. וכן (משמע???) במנחות (דף פט).

סימן קסעריכה

ויקרא כג יד:
וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

[ט] אילו אמר "קלי וכרמל לא תאכלו", יכול אף קטניות בכלל. תלמוד לומר "לחם".  אין לי אלא חטים שקרוים "לחם" שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה". ומנין לרבות שעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר "וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה".


ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו: סתם "לחם" הוא של חטים בכל מקום, שהם מאכל אדם. והשעורים והתבן לסוסים (מלכים א ה, ח) וכמו שאמרו בפסחים (דף ג), אם לא כשפורט "לחם שעורים" (שופטים ז, מלכים ב ד).   ו"קלי" כולל בין של מיני תבואה בין של מיני קטניות כמ"ש (שמואל ב יז, כח) "חטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי" שהיו אחד של חטים ואחד של עדשים כמו שאמרו חז"ל בעכו"ם (דף לח).   וכן "כרמל" כולל כל מין הרך ומלא כמ"ש (מלכים ב ד, מב) "..לחם שעורים וכרמל בצקלונו", שהיה כרמל של שעורים כמ"ש בסנהדרין (דף יב). לכן אמר "לחם וקלי וכרמל" שמזה נמצא ששם "לחם" בא על צד ההרחבה שכולל כל חמשת המינים כמו שלחם האמור גבי חלה וגבי מצה כולל חמשת המינים כמו שלמדו במנחות (דף ע:).

ועי' כריתות (דף ה), וצריך עיון.

סימן קסאעריכה

ויקרא כג יד:
וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

[י] "עד הביאכם את קרבן אלקיכם"-- זה העומר.  יכול זה הכבש?... צא וראה מה אמור למטה-- משם "הבאת עומר", אף כאן עומר.

משקרב העומר מוצאים שוקי ירושלים מלא קמח וקלי -- שלא ברצון חכמים, דברי ר' מאיר.  ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושים.   משקרב העומר הותר החדש מיד. והרחוקים מותרים מחצות היום ואילך.

משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה, והלא מן התורה הוא אסור שנאמר "עד עצם היום הזה"?!   מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן? מפני שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו.


עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלקיכם: שני קרבנות נזכרו בענין -- העומר וכבש העולה. אולם, בעומר תפס "הבאה" ובכבש העולה תפס לשון "עשיה" לדייק שמה שכתוב "עד הביאכם" הוא על העומר המובא, לא על כבש העולה הנעשה.

ובזמן שבית המקדש קיים היו אסורים באכילה עד הקרבת העומר, שהעומר מתיר, ושוקי ירושלים היו מלאים קמח וקלי. וסבירא ליה לר' יהודה [נ"ל צ"ל לר' מאיר] שהגם שהיו יכולים לקצר בבית השלחין או על ידי קיטוף, בכל זאת היה שלא ברצון חכמים שגזר שמא יאכל. ורבנן לא גזרו ומובא (במשנה ה פרק י דמנחות). ובגמ' שם (דף סז: וסח) ובפסחים (דף י:) פלפלו בזה, עיי"ש.

ובמ"ש "עד עצם היום הזה עד הביאכם" פירושו שבזמן המקדש תלוי בהבאת העומר, ובזמן שאין בית המקדש קיים-- "עד עצם היום הזה", וסבירא ליה לר' יהודה דעד ועד בכלל ור"ל שאסור כל היום, ש"עצם היום" היא עיצומו של יום. ועל כן תמה על מה שאמרו התקין ר' יוחנן בן זכאי דהא מן התורה אסור. ובאמת פירוש "התקין"-- דרש והתקין, שהתקין כן על פי דרשת הכתובים [כן פירשו בראש השנה (דף ל), סוכה (דף מא), ומנחות (דף סח)].

והתוס' במנחות (סח: ד"ה בשיטת) הקשה מנא ליה לר' יוחנן ולריש לקיש דאיכא תנא דפליג עליו דר' יהודה. נראה דס"ל כיון דטעמיה דר' מאיר [נ"ל צ"ל ר' יהודה] משום דסבר עד ועד בכלל, אם כן רבנן בגיטין (דף ח) סבירא להו עד הים האחרון ולא הים בכלל. וכן ר' יונתן בנזיר (דף ו:) חולקים על ר"י, ואכמ"ל יותר. ועיין בירושלמי (פרק קמא דחלה).

סימן קסבעריכה

ויקרא כג יד:
וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה י:

[יא] "חוקת עולם"-- לבית עולמים.

"לדורותיכם"-- שינהג הדבר לדורות.

"בכל מושבותיכם"-- בארץ ובחוץ לארץ.  אמר ר' שמעון, שלשה דברים תלוים בארץ ונוהגים בארץ ובחוץ לארץ: החדש, והערלה, והכלאים. החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים.


חוקת עולם לדורותיכם: כבר התבאר למעלה (סימן סו) באורך מדוע צריך לבאר שינהג לדורות. ופירוש מה שאמר לבית עולמים, עיי"ש.

ומ"ש "בכל מושבותיכם" מפרש בארץ ובחוץ לארץ והוא כשיטת ר' עקיבא דפליג על ר' ישמעאל בקדושין (דף לז) וכן שיטת הספרא בכל מקום דכתיב "מושבות".

ומ"ש אמר ר' שמעון הנה בקדושין (דף לח) תניא ר' שמעון בר יוחאי ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בכל מקום והוא הדין שינהגו, עיי"ש, שלמד ערלה וכלאים בקל וחמר. ואם כן סבירא ליה שהוא דאורייתא. ולפי זה מה שסיים הספרא החדש אסור מן התורה וכולי והכלאים מדברי סופרים אינו מדברי ר' שמעון, רק סתמא דספרא שהעתיק משנה דערלה (פרק ג משנה ט).