התורה והמצוה ויקרא כב ד-י
ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן ע
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[א] "זרע אהרן"-- אין לי אלא זרע אהרן. אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר "והוא צרוע או זב".
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע: מלת "והוא" זרה מאד, שלא יסמך בשום מקום מלת "והוא" (שהיא מלה שתחת השם) אל הנושא רק עם מלת "אשר"-- "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה", "והאיש אשר הוא טהור". [אם לא כשבא בסוף המשפט-- "אבינו מת במדבר והוא לא היה בעדת קרח"]. כי אם יאמר "איש...והוא צרוע" דינו כאומר ואיש והאיש צרוע, ולא יכין לדבר כן. ופירשו חז"ל שבא כן לרמז טומאה אל אהרן עצמו או הכהן גדול שעומד במקום אהרן. שאחר שאמר "איש מזרע אהרן" ולא אמר "איש מכם", שלא ליחס צרעת וזיבה לאהרן קדוש, וכמ"ש הרמב"ן גבי בעלי מום כנ"ל (סימן מד), רמזו ברמז במה שכתב "והוא צרוע" שמלת "והוא" אינו רומז על שם "איש", רק על שם "אהרן" הסמוך לו -- אם אהרן צרוע, כמו "ואיש אשר ישכב את אשה והיא שפחה נחרפת" שמלת "והיא" רומז על אשה, לא על איש.
סימן עא
עריכהאוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ.
נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם.
וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא.
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
"בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר"-- אוכלים הן ישראל במעשר טבולי יום. אהרן ובניו מנין? ודין הוא! מה ישראל --שאינם אוכלים בתרומה במעורבי שמש-- הרי הן אוכלים במעשר טבולי יום, אהרן ובניו --שהם אוכלים בתרומה במעורבי שמש-- שאינו דין שיאכלו במעשר טבולי יום?! יצאו ישראל מן הכתוב ואהרן ובניו מקל וחמר.
בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר: בפרק הערל (דף עד ודף עה) מוקי לה ר' ישמעאל בזב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר, דומיא דטמא נפש, ו"עד אשר יטהר" -- עד הערב שמש. ומה שכתוב (פסוק ו) "לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים", הא רחץ טהור, מוקי לה במעשר. ומה שכתוב (פסוק ז) "ובא השמש וטהר" הוא לתרומה. ועוד יש שני פסוקים ביולדת-- ( א ) "עד מלאת ימי טהרה" כיון שמלאו ימיה, טהרה, והוא לתרומה ( ב )"וכפר עליה הכהן וטהרה" היא לקדשים. נמצא יש על תרומה ג' כתובים. ומפרש דאי מ"עד אשר יטהר" לא ידעינן במאי (אי בטבילה לחוד אי בהערב שמש לחוד), כתב "ובא השמש וטהר" (אחר "אם רחץ בשרו במים" דהיינו הערב שמש אחר טבילה). ואי "ובא השמש", הוה אמינא דאפילו דלאו בר כפרה, כתב "עד מלאת" דאפילו יולדת שמביאה כפרה טהורה לתרומה בהערב שמש. ואי כתב "עד מלאת" הוה אמינא הערב שמש אפילו בלא טבילה דשם לא נזכר טבילה, כתב "עד אשר יטהר" דמשמע טבילה כדמפרש קרא בתריה. ודעת תנא דחולק על ר' ישמעאל דקרא "והוא צרוע או זב" מיירי בזב בעל ג' ראיות ומצורע מוחלט ו"עד אשר יטהר" עד דמייתי כפרה ממש, עיי"ש.
ודעת הספרא מבואר שמפרש "עד אשר יטהר" על הערב שמש שאז יאכל תרומה. וקשה ליה קושיית התוס' שם דלכתוב "עד מלאת ובא השמש" ולא "עד אשר יטהר"? ולא סבירא ליה כתירוץ התוס' דצריך "עד אשר יטהר" לאזהרה לטבול יום כי בס' תזריע (פרק א מ"ח) אמר ד"בכל קדש לא תגע" מרבה תרומה. והרי יש אזהרה לטבול יום בתרומה. ולכן אמר דהאי "עד אשר יטהר" צריך למעוטי ישראל ממעשר. ופירשוהו רק איש מזרע אהרן לא יאכל בקדשים דידיה עד אשר יטהר בהערב שמש כמו שמפרש "ובא השמש", אבל איש מבית ישראל צרוע או זב אוכל טרם שיטהר, ודי ברחיצה לבד. וזה הכריח ממה שלא אמר "איש מזרע אהרן והוא צרוע..והנוגע בכל טמא נפש..ובא השמש..". ועוד יתבאר בסימן שאחרי זה בדרך אחר.
סימן עב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[ב] "עד אשר יטהר"-- יכול עד שיבא במים? תלמוד לומר (ויקרא כב, ז) "ובא השמש וטהר". מה "טהרה" האמורה למטה-- ביאת שמש, אף כאן-- ביאת שמש.
עד אשר יטהר: לא פירש במה יטהר כי סמך על סוף הדברים שמפרש באיזה אופן יטהר על ידי שירחץ במים ובא השמש ואז יטהר, לא קודם לכן. כן נראה לפי פשוטו. אמנם, ביבמות (שם) אמר דמה שכתוב "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים", הא רחץ טהור, מיירי במעשר. "ובא השמש וטהר" מיירי בתרומה.
ולהשוות שיטת הספרא עם הגמ' נראה שמה שכתוב בפסקא הקודמת אוכלים הן ישראל במעשר הוציא ממה שכתוב "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" וסבירא ליה שלכן חלקם הכתוב -- איש מזרע אהרן צרוע או זב בקדשים דידיה, דהיינו תרומה, לא יאכל עד יטהר בהערב שמש (וזה נודע ממ"ש "ובא השמש וטהר" דמיירי בתרומה) אבל והנוגע בכל טמא נפש שהוא ישראל (כי זרע אהרן מובדלים מטומאת מת) לא יאכל מן הקדשים דידהו, שהוא מעשר שמותר לזרים, כי אם רחץ בשרו במים, הא רחץ טהור. ואהרן ובניו ידעינן מקל וחמר. ועתה פי' מ"ש "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" שמיירי בתרומה במה יטהר פי' "ובא השמש וטהר".
סימן עג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[ג] "והנוגע בכל טמא נפש"-- אין טמא נפש אלא במגע.
והנוגע בכל טמא נפש: זה היה ראוי לכתוב אחר כך אצל "או באדם אשר יטמא לו" שמדבר מטומאת מת. ופירשוהו בספרא שסדר תחלה טומאת מגע טמא נפש, שאינו מטמא אלא במגע, וכן שכבת זרע ושרץ, ואחר כך מדבר מנבלה ומת שמטמא גם במשא. וזה שאמרו אין טמא נפש אלא במגע.
סימן עד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
"אשר תצא ממנו שכבת זרע"-- זה בעל קרי. מנין לרבות את הנוגע בשכבת זרע? תלמוד לומר "או איש".
אשר תצא ממנו שכבת זרע: בנדה (דף מג) פליגי בה מהיכן מרבה נוגע בשכבת זרע. לר"ה בריה דר"נ למד לה מן "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", ולרב פפא למד לה מן "או איש אשר יגע בכל שרץ". וזה מבואר על פי היסוד המונח אצלינו שמגדר החלוקה שתהיה שלמה מכל הצדדים. וכל מקום שבאו לפרש כל מיני החלוקות (שעל זה מורה מלת "או" שהיא מלת החלוקה בהכרח) שהכל נכנס תחת החלוקה וגם הבלתי מפורש נכניסהו תחת א' המינים המפורשים. למשל, פה חשבה התורה כל החלוקות-- הנוגע בטמא נפש, איש אשר תצא שכבת זרע, הנוגע בשרץ. ובכל אחד כתוב מלת "או". זה מעיד שהיא חלוקה שלמה מינית ויתר הטומאות נכנסו בגדרם, ונוגע בשכבת זרע נכנס תחת אח' החלוקות ורמזה במלת "או" שפירושו כל הדומה לזה. ולרב הונא היא דומה יותר לבעל קרי כיון שטומאתה משום השכבת זרע ורמזה במלת "או" הכתוב בשכבת זרע, ולרב פפא דומה יותר לטומאת שרץ שזה נוגע וזה נוגע מה שאין כן בעל קרי רואה הוה.
סימן עה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[ד] "אשר יגע בכל שרץ"-- אין לי אלא השרץ. מנין לרבות את הנבלה? תלמוד לומר "או באדם".
או באדם: כבר התבאר שע"כ עשתה התורה חלוקה שלמה. והגם שלא פרשה פה טומאת נבלה היא נכנסה תחת המינים האלה כי היא טומאה ממוצעת בין שרץ ומת, שדומה כשרץ לענין שאין מטמא באהל, ולמת לענין שמטמא במשא. ונרמז במלת "או באדם" שמורה על החלוקה המינית שגם הדומה למינים אלה הנחשבים, דינם כן.
ובגירסת הספרים ת"ל "בכל שרץ" ולא יכולתי לישבה.
סימן עו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
"אשר יטמא לו"-- לרבות את השיעורים: (ויקרא ה, ג) "אדם"-- זה המת. "טומאת אדם"-- זה טמא מת. "טומאתו"-- לרבות זבים וזבות נדות ויולדות. אין לי אלא ימי חומרן, ימי קולן מנין? תלמוד לומר "לכל טומאתו". "אשר יטמא"-- לרבות בועל נדה. "לו"-- לרבות בולע נבלת עוף הטהור.
אשר יטמא לו: כבר בארתי (ויקרא סימן שו) שפעל "טמא" שבא על טומאת הגוף בא תמיד בלא שימוש אחריו. וכל מקום שבא אחריו שימוש הב' או הלמ"ד דרשוהו חז"ל, עיי"ש. וכן מ"ש "אשר יטמא לו" היינו כשיעור שמטמא לו דהיינו לשרץ בכעדשה. וכן מ"ש "באדם אשר יטמא לו" היינו גם כן על השיעור, למת בכזית.
והנה הדרוש שדרש פה אדם זה המת וכולי אין פה מקומו. וכבר נאמר בפ' ויקרא מכלתא דחובה (פי"ב מ"ח) ור"ל כי שם פרט הדברים יותר ששם חשב טומאת נבלה. ויתר הטומאות שדרש מן המקרא דשם. ופה קצר בדבר ואמר סתם "לכל טומאתו" היינו כל הטומאות המבוארות גבי טומאת קדש ומקדש בפר' ויקרא, ולא הוכפל פה בתורה רק ללמד על השיעור במה שכתב "אשר יטמא לו", ועל כן חזר כאן הדרושים דשם ללמד כאן משם.
סימן עז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[ה] "נפש אשר תגע בו"-- ולא המסיטה.
נפש אשר תגע בו: כבר אמר נגיעה בכל אחד ואחד ולמה חזר לומר "נפש אשר תגע בו"? פירשו חז"ל מפני שמצאנו לשון נגיעה על ההיסט כמו שכתוב "וכל אשר יגע בו הזב" שפירושו היסט. ולבל נטעה שלשון נגיעה פה כולל גם ההיסט לכן כפל שנית "אשר תגע בו" שפעל הנכפל בא במובנו המדיוק כמבואר אצלינו תמיד -- דוקא נגיעת גוף בגוף, לא הסט.
סימן עח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
"וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים"-- יש לך קדשים שהוא אוכל בהם, פרט לעירובין לפחות ממאה. [ו] אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי קדש באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה קדש, משקה קדש במשקה תרומה. אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה מנין? תלמוד לומר "מן הקדשים".
[ז] "כי אם רחץ בשרו במים"-- יכול יהא מרחיץ אבר אבר? תלמוד לומר "ובא השמש וטהר". מה ביאת שמשו-- כולו כאחת, אף במים-- כולו כאחת.
[ח] "ובא השמש וטהר"-- ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.
[ט] "ואחר יאכל מן הקדשים"-- יש לך קדשים שאינו אוכל, פרט לעירובין בפחות ממאה. [י] אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה. אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי קדש באוכלי תרומה, משקה קדש במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קדש מנין? תלמוד לומר "מן הקדשים".
ולא יאכל מן הקדשים: לשון "אכילה" בא תמיד עם שימוש מלת "את"-- "ואכל את הלחם" או "ואכל לחם" (ובא בב'-- "הם יאכלו בלחמו" כשמדבר על הכלל שאוכל במין פלוני). אבל כשבא בשימוש המ"ם מורה על הקצתית-- "מכל עץ הגן אכל תאכל", "ואכלת מן הלחם" ר"ל מקצתו. ובמה שכתב "ולא יאכל מן הקדשים" שפירושו מקצת קדשים לא יאכל ומקצת קדשים יאכל דרשו על התערובות שאם נתערב תרומה בחולין פחות ממאה לא יאכל דשם "קדשים" עליהם. אבל אם נתערב בחולין יותר ממאה יאכל. וכן במה שכתב שנית "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" פירשוהו גם כן שמקצת קדשים אוכל והוא (אם הוא מחוסר כפרה) אם נתערבה תרומה בקדש ויש מאה סאין של תרומה יאכל, כי שם "תרומה" עלה. אבל אם פחות ממאה סאין של תרומה לא יאכל, כי שם "קדש" עלה.
אולם למה צריך לכתוב זה שני פעמים? מפרש שאם לא היה כתוב רק "ולא יאכל מן הקדשים" לבד הייתי אומר דמקצת קדשים שאינו אוכל הוא רק אם נתערבו אוכלי תרומה באוכלי תרומה או באוכלי קדש או משקה תרומה בתרומה ותרומה בקדש, ומנין שאוכל אם נתערב תרומה בחולין שאינו בפחות ממאה. וז"ש (במשנה ו) אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה וכולי. וכן אם יכתב "ואחר יאכל מן הקדשים" לבד נאמר שהמקצת שאוכל אחר הערב שמש הוא אם נתערב תרומה בתרומה או תרומה בחולין אבל אם נתערב תרומה בקדש, אף שהתרומה יותר ממאה, לא יאכל דלא בטיל כלל. וז"ש (במשנה י) אין ליי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה וכולי. אבל במה שכתב זה שני פעמים אי אפשר לפרש כן שאם נאמר ממ"ש "ולא יאכל מן הקדשים" דמקצת קדשים שאוכל הוא אם נתערב עם חולין אף בפחות ממאה הרי שהתרומה בטלה אף בפחות ממאה ואיך נאמר אחר כך במה שכתב "ואחר יאכל מן הקדשים", שמקצת שאינו אוכל הוא אם נתערב קדש בתרומה, שהלא גם הקדש יבטל בתרומה כמו שהתרומה בטלה בחולין. ומזה מוכח ששהבדל הוא בכמות התערובת --בין נתערב במאה ובין נתערב בפחות ממאה. וז"ש במשנה י אין לי אלא אוכלי תרומה וכולי. ובספרים לא כתוב כסדר וסדרתים כפי הלמודים, והבן.
וברייתא זו מובאת בירושלמי (פרק ב דערלה) בשינוי נוסח, ועיי"ש.
סימן עט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[ז] "כי אם רחץ בשרו במים"-- יכול יהא מרחיץ אבר אבר? תלמוד לומר "ובא השמש וטהר". מה ביאת שמשו-- כולו כאחת, אף במים-- כולו כאחת.
כי אם רחץ בשרו במים: כבר בארתי זה פ' שמיני (סימן קכב) שממה שכתוב "וטמא עד הערב וטהר" (ויקרא יא, לב) וכאן "ובא השמש וטהר" משמע שמתטהר כא' ואם יועיל טבילה לחצי הכלי וחצי הגוף לא יטהר כולו כאחד, ויטהר חלק ממנו היום וחלק למחר. וגם כתבתי בפ' מצורע (סימן קנא) שמטעם זה הוסיף מלת "בשרו" שבא על רחיצת כל הגוף כאחת, עיי"ש.
סימן פ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[ח] "ובא השמש וטהר"-- ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.
[ט] "ואחר יאכל מן הקדשים"-- יש לך קדשים שאינו אוכל, פרט לעירובין בפחות ממאה. [י] אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה. אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי קדש באוכלי תרומה, משקה קדש במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קדש מנין? תלמוד לומר "מן הקדשים".
ובא השמש וטהר: הגם שפרשנו שהספרא אזיל בשיטת ר' ישמעאל דמוקי למ"ש "בקדשים לא יאכל עד..יטהר" בהערב שמש, בכל זאת מה שכתוב "והוא צרוע או זב" הוא מאמר כולל לכל צרוע וזב, אף מצורע מוחלט וזב בעל ג' ראיות, רק שעיקר הלימוד הוא במצורע וזב שאינו בעל קרבן, דומיא דטמא נפש כמ"ש בגמ' יבמות (דף עד). ובכל זאת הלא סתם בכל צרוע וזב. ועל כולם סיים שאחר ביאת השמש יטהר לתרומה. ומבואר שאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.
ומאמר זה מובא בריש ברכות. והקשה שם וממאי דהיא "ובא השמש" ביאת שמשו ומאי "וטהר" טהר יומא?! דלמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא! (פרש"י דלמא ביאת אורו הוא שיאיר השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו). אמר רבה בר שילה אם כן לימא קרא "ויטהר". מאי "וטהר"? טהר יומא. כוונתם מבוארת על פי מה שכתבנו (תזריע סימן ו') שיש הבדל בין העתיד הגמור ובין העבר המהופך לעתיד. שהעבר המהופך לעתיד מורה על עבר נשלם בזמן העתיד ואם כן אם היה הפירוש שיטהר בהבאת הקרבנות היה לו לומר לשון מבואר במה שיאמר "ויטהר" שהוא ציווי אל מה שיעשה בעתיד, שיטהר את עצמו על ידי הקרבנות. מה שאין כן "וטהר" מורה שיִטָהר ממילא, שכבר יהיה טהור בעת שבא השמש שזה גדר העבר הנשלם, וכמ"ש התוס' דהיכא שאיכא למיטעי צריך לומר לשן מבורר.
ומ"ש במשנה ט התבאר למעלה (סימן עח).
סימן פא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[יא] 'כי לחם' "כי לחמו"-- מעלה את החיטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה. יכול תהא קניבת ירק חול? תלמוד לומר "הוּא" -- הרי הוא בקדושתו.
[יב] יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה"-- את שאין לו טומאה אלא אכילתה, יצתה נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.
[יג] יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחמר? תלמוד לומר "בה"-- "בה" את מטמא אבית הבליעה ואין מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה.
כי לחמו הוא: מיותר. וממ"ש "לחמו" בכינוי מבואר שמחשיבו אצלו כלחם ביתו ויוכל לעשותו קמח או סולת וכדומה כמנהגו עם לחמו. וכבר בארנו (ויקרא סימן סט) שבהרבה מקומות לא יבא מלת "הוא", והיה די לומר "כי לחמו". ומלת "הוא" תופס את כולו, שכולו יהיה לחמו ולא ישליכנו לאיבוד. ועיין במשנה (פרק יא דתרומות) ובירושלמי שם צריך עיון קטן. ועיי' ברמב"ם (פרק יא מהל' תרומות הלכה ה).
ומ"ש במשנה יב כבר מובא למעלה (שמיני פ' י, אחרי פי"א) ופירושו לפי שהזהיר למעלה על כל הטומאות הזכיר כאן שגם לא יאכל נבלת העוף שגם היא תטמאנו בבית הבליעה ויפסל מאכילת קדשים, וכן פרש"י.
סימן פב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
"ושמרו את משמרתי"-- ישמרו לי משמרת.
"ושמרו את משמרתי"-- להזהיר בית דין על כך.
ושמרו את משמרתי: כבר התבאר (ויקרא סימן יד) שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש ולרוב מורה השם על דבר שישנו במציאות בפני עצמה. ולכן פירשוהו שישמרו את המשמרת דהיינו הסייגים שנעשו. וביבמות (דף ??) עשו משמרת למשמרתי.
והנה עד כאן דבר בלשון יחיד ופה דבר בלשון רבים, ומבואר אצלינו שכל מקום שבא הציווי בלשון רבים מצוה אל הכלל שישגיחו על יחידיהם. וז"ש להזהיר בית דין על כך כי הם העושים הסייגים והגדרים וכן דריש (אחרי סימן קנא) על מה שכתוב שם "ושמרתם את משמרתי".
סימן פג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
"ולא ישאו...חטא"-- יכול בנבלה הכתוב מדבר? תלמוד לומר "עליו", בקדש הוא מדבר ואינו מדבר בנבלה.
ולא ישאו עליו חטא: מלת "עליו" מיותר. ועוד דשם "משמרת" הוא לשון נקבה והיה לו לומר "ולא ישאו עליה חטא" ר"ל על המשמרת. ומשיב שאז נטעה שקאי על פסוק הקודם "נבלה וטריפה לא יאכל" ששם "נבלה וטריפה" היא גם כן לשון נקבה, לכן אמר "עליו", לשון זכר, שנדע שקאי על שם "קדש" שהוא לשון זכר.
סימן פד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[טו] "ומתו בו"-- ולא המעשר. "כי יחללוהו"-- פרט לטהור שאכל מן הטמא.
[טז] אם נאמרו הקלות למה נאמרו החמורות? שאילו נאמרו הקלות ולא נאמרו החמורות הייתי אומר על הקלות בלא תעשה ועל החמורות במיתה. צריך לומר החמורות. או אילו נאמרו החמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהיה חייב ועל הקל יהיה פטור. צריך לומר הקלות וצריך לומר החמורות.
ומתו בו: פירושו בסבתו. אבל מלת זו מיותר דהא פירש הסבה-- "כי יחללוהו". ופירשו חז"ל (מובא ביבמות דף פו) שר"ל רק בו בתרומה ימות כשיחללוהו, לא על קדש אחר שהוא המעשר. ובאר טעם המיתה "כי יחללוהו" ובזה מוציא אם הוא מחולל מכבר כגון טהור שאכל תרומה טמאה (ומובא בסוף פרק הנשרפין).
ומ"ש אם נאמרו הקלות פירש זעירי בזבחים (דף מד) לפי שחשב פה קלות וחמורות-- אם בדבר הנאכל, מעשר קל בלאו ותרומה חמורה במיתה. ואם בטומאה, חשיב טומאת שרץ קלה וטומאת מת חמורה. ואמרו על זה שהוכרח לכתוב טומאת שרץ וטומאת מת דאם יכתב טומאת שרץ לבד ויפרש דמעשר בלאו ותרומה במיתה הייתי אומר דמה שמעשר רק בלאו היא משום דיש קולא משני הצדדים-- מעשר קל ושרץ קל. ותרומה במיתה משום דיש חומר מצד אחד בנאכל והוא הדין אם יש חומר מצד אחד בטומאה גם כן במיתה, ונאמר דבטומאת מת חייב מיתה גם על המעשר. ואם יכתב חמורות לבד שהוא טומאת מת נאמר דרק כשיש חומרא מצד א' הוא בלאו כגון מעשר בטומאת מת ותרומה בשרץ אבל מעשר בטומאת שרץ שיש קולא משני צדדים פטור לגמרי. לכך צריך לומר שניהם.
סימן פה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
"זר"-- אין לי אלא ממזר. מנין אפילו לוי? אפילו ישראל? תלמוד לומר "וכל זר".
"לא יאכל"-- אין אכילה פחותה מכזית.
"קדש"-- מה "קדש" האמור להלן (דברים כו, יג) בקדשי הגבול הכתוב מדבר, אף "קדש" האמור כאן-- בקדשי הגבול הכתוב מדבר.
וכל זר לא יאכל קדש: שם "זר" הוא שם מצטרף ונאמר ביחוס . למשל, "אין זר אתנו בבית" (מלכים א ג)-- זר בערך הבית, "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר"-- מי שאינו אח. "ועמדו זרים ורעו צאנכם"-- זרים בערך האומה. ויש זר בערך החיתון שהוא הממזר שלא יבא בקהל. ונוכל לומר שמה שכתוב "וזר לא יאכל קדש" היינו זר מלבוא בקהל ממזר. לכן אמר "וכל זר" לכלול כל מיני זרות שבערך מתנת כהונה גם הלוי והישראל זרים יחשבו.
ומ"ש "לא יאכל" הוא בכזית שפחות מזה נקרא טועם, וכמ"ש בפ' צו (סימן לא).
והנה לא נדע אם שם "קדש" שבכאן דומה לשם "קדשים" שהזכיר למעלה שדבר בתרומה או מדבר בקדשי מזבח כיון שמדבר מנושא אחר שהיא הזר. פירשו חז"ל ש"קדש" היינו קדשי הגבול דומה למה שכתוב "בערתי הקדש מן הבית", וכן אמר לקמן (פרק ו משנה ג).
סימן פו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד:
[יז] "תושב"-- זה קנוי קנין עולם. "ושכיר"-- זה קנוי קנין שנים. יאמר "תושב"! מה תלמוד לומר "שכיר"?! אם הקנוי קנין עולם אינו אוכל, הקנוי קנין שנים יאכל?! אילו כן הייתי אומר "תושב" זה קנוי קנין שנים, וכשהוא אומר "שכיר" -- בא "שכיר" ולימד על ה"תושב" שהוא קנוי קנין עולם.
[יח] ר' ישמעאל אומר, נאמר כאן "תושב ושכיר" ונאמר "תושב ושכיר" בפסח (שמות יב, מה). מה "תושב ושכיר" האמור בפסח פסל בו את הערל, אף "תושב ושכיר" האמור כאן-- יפסל בו את הערל. ר' עקיבא אומר, אינו צריך! הרי הוא אומר "איש איש"-- לרבות את הערל.
תושב כהן ושכיר: לפי פשוטו מדבר בין בתושב ושכיר נכרי בין בישראל, שתמיד מדבר גם בנכרי כמו "ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" פי' בספרא (בהר פרק א מ"ז) מן העכו"ם. וכן מ"ש "כשכיר כתושב" פי' בספרא (שם פ"ז מ"ג) על גר תושב. וכן בכמה מקומות שאומר "גר ותושב". ובמה שכתב גבי פסח "תושב ושכיר לא יאכל בו" פי' במכלתא תושב זה גר, שכיר זה העכו"ם, וכן פי' הרמב"ם (פרק ט מהל' ק"פ הלכה ז) וכן פירשו התוס' ביבמות (דף ע ד"ה אלא). ונכלל גם שכיר ותושב ישראל שלא נמכר לו בעבד רק השכיר את עצמו לשנים ,וזה "שכיר", והשכיר את עצמו לעולם ויושב בביתו של כהן ואוכל על שולחנו , וזה "תושב". ועבד עברי מתמעט ממ"ש "וכל עבד איש מקנת כסף" כמ"ש (בפרשה ה משנה ב). ואחר שנתמעט עבד עברי גם עבד נרצע נכלל בכלל "תושב". וכן כתב הרמב"ם (פרק ו מהל' תרומות הלכה ה) הזר אסור לאכול תרומה אפילו הוא תושב כהן או שכירו...תושב זה שכיר עולם, שכיר זה שכיר שנים ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר. ובחנם נתקשה הכסף משנה שם שיש הבדל בין שכיר עולם ובין עבד ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ושכיר נוהג תמיד. ומ"ש בגמ' קדושין (דף ד) וזבחים (דף פב) שיכתב "עבד נרצע לא יאכל" היינו השתא דנתמעט גם עבד עברי היה טוב לכתוב בפירוש "עבד נרצע" ולא יצטרך לא המיעוט של "מקנת כסף" ולא "שכיר", רק דמלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב ליה קרא. ומ"ש דבא שכיר ולימד על תושב כי שם "תושב" פירושו שיושב בביתו ומסב על שולחנו, בין לזמן קצוב בין לעולם, רק כשבא עם שם "שכיר" אז בא בדיוק על מי שיושב בקביעות לעולם.
ומ"ש ר' ישמעאל אומר מובא ביבמות (דף ע) ובמכלתא (פר' בא) בשם ר' אליעזר. נראה פירושו כי אחר שמ"ש תושב ושכיר בפסח מדבר בעכו"ם הוא מיותר דהוא בכלל בן נכר רק שמדבר שלקחו לעבד ולא מל אותו כמ"ש "ומלתה אותו אז יאכל בו" אבל תושב ושכיר, דהיינו שלא מל, לא יאכל. וגם בזה מיותר דהוא בכלל ערל. והנה לגירסת הגמ' והמכלתא דגרס ר' אליעזר, ור' אליעזר סבירא ליה במכלתא שם דאסור לקיים עבדים ערלים, יש לומר שמדבר גם בעבד גמור רק שלא מל, ובא ללמד שכן גם תושב ושכיר האמור בתרומה הוא אף עבד גמור שלא מל ונקרא תושב על ידי שאסור לקיימו בתורת עבד ונפסל לתרומה מטעם ערל ומלמד שערל אינו אוכל. ולגי' הספרא ר' ישמעאל, וכן גרס בירושלמי (פ' הערל), ור' ישמעאל סבירא ליה ביבמות (דף ??) דמותר לקיים עבדים ערלים, יש לומר שקרא להעבד הזה בשם "תושב" על שקבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ולא קבל יתר מצות, כשם "תושב" הנאמר אצל גר בכ"מ, ובא בפסח ללמד שהוא הדין גבי תרומה לא יאכל בתרומה מצד שהוא ערל.
ור' עקביא סבירא ליה דערל דומה כטמא וכמו שחשב צרוע וזב וכל טמא דאסורים בתרומה, גם הערל מכללם דדומה כטמא (כמ"ש בחגיגה דף ד ויבמות דף עב) וסמך ליה על מה שכתוב "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע", ולמה דייק לכפול "איש"? הוא מפני שגם ערל ככל הטמאים, וזה אין נוהג רק באיש, לא באשה. כי במה שיכתוב "איש מזרע אהרן" גם אשה בכלל זרע ונוהג בה כל הדינים האלה לבד מן טומאה הערלה. ורמז בדיוק "איש איש". ועיין ביבמות (דף ע ודף עא) פלפלו בברייתא זו בארוכה.