משתמש:אלישיב ליפא/באר היטב על או"ח

סימן תקעד

סעיף א

(א) שקבלו:    אע"פ שהוא לא קיבל עליו התענית אלא בני עירו קבלו עליהם ואם קבל עליו התענית אע"פ שאין דעתו לחזור מתענה ומשלים משום דצריך לקיים נדרו ועיין ט"ז.

סעיף ב

(ב) דעתו:    אע"ג דבשאר מידי דאכילה שרי לאכול בצינעה אם דעתו לחזור אפי' בעיר הכא שאני שצריך להשתתף עם הצבור בצרתם מרדכי ב"י ואם כן אפשר כשמתענה על צרה שעברה כבר מותר לאכול בצינעה אם דעתו לחזור וצ"ע. מ"א.

(ג) ואין צריך:    אע"ג דדעתו לחזור. עטרת זקנים.

סעיף ג

(ד) עידונין:    אפי' חוץ לתחום לא ינהג עידונין בעצמו דאם יבא לעיר יהיו פניו צהובין. מ"א עיין שם.

סעיף ד

(ה) טבילה:    ומ"א חולק ואוסר בליל טבילה עיין שם ועיין ט"ז וביד אהרן.

סעיף ה

(ו) הפורש:    היינו אם יש בידו להציל הצבור בין בגופו בין בממונו אבל אי לא אין להעמיד במקום סכנה. יש"ש מ"א.

סימן תקעה

סעיף ב

(א) ומתחננים:    ובכלל זה הקריאה בויחל כמו בשאר תעניות. ט"ז.

סעיף ג

(ב) בתשמיש:    אפי' אין רעב בעולם עדיין עסס"י תקע"ד.

סעיף ד

(ג) מאכל:    אבל של שתיה דיכולין לקנותו בע"ש לא. מ"א ע"ש.

סעיף ז

(ד) באירוסין:    פי' שאין מארסין כלל. ב"י.

סעיף יא

(ה) וישתו:    ובמקום דשכיחי שכרות אומרים הלל ואח"כ אוכלין ושותין. וה"ה אם רצו רוב הציבור להשלים יאמרו הלל הגדול קודם אכילה ויתחילו משיר המעלות העומדין בבית ה' עד כ"ו כי לעולם חסדו עיין מ"א וחותמין מודים אנחנו לך על כל טפה כמ"ש סי' רכ"א ושוב א"צ כל יחיד לברך עיין מ"א.

סימן תקעו

סעיף א

(א) ומתריעים:    ותמה אני למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית. מ"א עיין שם.

סעיף ב

(ב) דבר:    והאידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט שינוי אויר ח"ו וביורה דעה סוף סימן שע"ד כתב שמטעם זה אין מתאבלין בשעת הדבר עיין שם.

סעיף ה

(ג) החולאים:    וה"ה כשהאבעבועות פורחים בתינוקות ומתים יש לגזור תענית. בשל"ה כתב דכל א' יבריח בניו מהעיר בעת הזאת ואם לא עשה זאת הן חייבים בנפשותם.

סעיף ו

(ד) לאגם:    הוא מלא קנים ואילנות קטנים.

סעיף יד

(ה) קטנים:    ונוהגים שאין גוזרים על פחותים מי"ח לזכר וט"ו לנקיבה עמ"א.

סעיף טו

(ו) אחת:    אבל כשיש צרה אחת יכולים להזכיר בתפלתם גם צרות אחרות וכ"ה בכמה פיוטים וסליחות. מ"א.

סעיף טז

(ז) וזועקים:    וכ' מ"א תמה אני למה אין עושין כן בזמנינו שזה עיקר התענית כמבואר בתענית דף ט"ז.

סימן תקעז

סעיף א

(א) המחרישה:    וה"ה אם מקלקלים ומפסידין בענין אחר. מ"א.

(ב) בעננו:    בקראקא נוהגים שהש"ץ והצבור אומרים ריצוי זה בשומע תפלה כשיש הרבה גשמים ע' סימן קי"ז ס"ב.

סימן תקעח

( אין פירוש )

סימן תקעט

סעיף א

(א) לרחובה:    ואם אין יכולים להתפלל ברחוב מפני העכו"ם יתפללו בבית אחר עיין מ"א.

(ב) בשקים:    למעלה על בגדיהם. מ"א ע"ש.

סעיף ג

(ג) שמתפללים:    עיין בלבוש המזמורים שראוי לאומרם בשעת עצירת הגשמים.

(ד) כותים:    לפי נוסח שלנו שאומרים בקשות בער"ה ועיה"כ צריך דוקא קברי ישראל ועמ"ש בסוף סימן תקנ"ט.

סימן תקפ

סעיף א

(א) וראוי:    עמ"א שהעלה דמי שאינו רגיל להתענות תעניות אלו ואירע לו איזה צרה ב"מ ורוצה להתענות בר"ח ניסן על צרתו אסור כיון שהוא נוהג בו איסור תענית ע"ש. ועיין ססי' תקס"ח ס"ק ט"ו ובסי' תקע"ג.

סעיף ב

(ב) בכ"ח:    במ"ת בכ"ט.

(ג) הארץ:    במ"ת ובכל בו ובה"ג גרסי' שבעה באלול מתו מוציאי וכו' וכ"ה בב"י.

(ד) בז':    במ"ת וכל בו ובה"ג גרסי' בששה בחשון עורו וכו'.

(ה) בכ"ח:    במ"ת כ' בז' בכסלו ובה"ג כ' בח'. ובכל בו כ' בחמישי וכ' של"ה אף דהמחמיר להתענות בכולן לא יתענה בחנוכה.

(ו) לא נודע:    ובסליחות שלנו איתא שמת עזרא הסופר.

(ז) בה':    במ"ת גרסי' בשמנה בשבט.

(ח) בז' באדר:    ואם בעיבור מתענים באדר ראשון מהרי"ל סי' ל"א וכ"כ בשכנה"ג משם מהר"י מולן ומשם מהר"י ברונא דכשהשנה מעוברת שיתענה בראשון וע' מ"א ובהלק"ט ח"ב סי' קע"ג.

סעיף ג

(ט) חורבן:    איתא בכתבים שראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה שמכח זה נמסרה התורה לקליפות המקום יחזירנה לנו במהרה בימינו: כתב התניא ביום הששי פרשת חקת נהגו היחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החודש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה זאת חקת התורה מתרגמינן דא גזרת אורייתא: גם בשנת ת"ח נחרבו שני קהלות גדולות באותו היום. גם נוהגין להתענות כ' בסיון בכל מלכות פולין. פעם א' אירע שבחדש א' לא היה אפשר לראות הלבנה בחידושה ולקדשה מחמת שהיה ימי מעונן וערפל וגזר רב א' תענית. וכתב בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן י' שאין לו על מה לסמוך לטרוח את הצבור בתענית ע"ש.

(י) חלול השם:    מי שאינו יכול להתענות עכ"פ יתפלל על דברים הללו ויש מתענין מבשר ויין בלילה שלפניהם ובקיץ שאוכלים קודם הלילה אין צריך להחמיר אם לא שקבלו עליהם לחשבו כלילה אחר תפלת ערבית מ"א ע"ש ועמש"ל רסי' קל"ד ס"ק ג'.

סימן תקפא

סעיף א

(א) באשמורת:    דסוף הלילה הקב"ה שט בעה"ז והוא עת רצון הגמ"נ ועיין מ"ש סי"א.

(ב) מר"ח:    אבל בר"ח אין אומרים סליחות ותחנונים. מגן אברהם.

(ג) לתקוע:    יש מתחילין מיום ראשון דר"ח. ויש מתחילין מיום שני דר"ח ואין לשנות שום מנהג ע' מ"א.

(ד) סליחות:    כשמתחילין סליחה אומרים או"א חוץ מסליחה המתחלת בשם.

(ה) שלפניו:    כדי שיוכלו להתענות ד' ימים לפני ר"ה נגד שני ימים דר"ה ושבת וערב יה"כ שאין מתענין. ונראה לי דהמתענה בר"ה אין צריך להתענות רק ב' ימים לפני ר"ה אע"ג שנהג כבר להתענות דלא היתה כוונתו אלא לתשלומין ועכשיו שמתענה בר"ה א"צ תשלומין ועיין סי' תקס"ח ס"ק ח' וס"ק כ"א מש"ש. והטעם לד' ימים אלו דבר"ה נאמר ועשיתם שיעשה עצמו קרבן והקרבן צריך ביקור ד' ימים מפני המומין עט"ז:
כתב לבוש וש"ץ מתעטף בטלית. (וע"ל סי' מ"ח מ"ש שם) ואינו מברך. וט"ז כתב דלצאת ידי ספק ישאל טלית מחבירו דא"צ לברך על טלית שאולה: עוד כתב לבוש שיאמר ברכת התורה קודם הסליחות ולדלגו אח"כ. והט"ז כתב שא"צ לדלגו אח"כ דאל"כ לא ימצא שום ש"ץ שיאמר אותה אחר הסליחו' דהא על כל אחד מוטל לברך קודם הסליחות ע"ש.

(ו) בערב ר"ה:    וה"ה עיה"כ ודוקא במקום שמרבים בסליחות מ"א. ועיין ב"י וט"ז סי' קל"א דוידוי ותחנונים אין אומרים אצל אבל.

(ז) הגון:    כתב של"ה צריך להיות הש"ץ ותוקע בעל תשוב' גמור ועש"ת ב"ע סימן ק"ז שאין ראוי שיהיה התוקע רווק ושאין לו הדרת פנים זקן וליכא טענות חזק' ברווק שהחזיק בתקיעות גם ילמוד בתחלה התפלות והתחינות וכוונות התקיעות ביותר. כ' הב"ח דפרנסים שראוים להתפלל היינו כשהן נאמנים ומגינים על הדור ומרוצים על העם ובעו"ה בדור הזה וכו' וכדי לתקן פירצ' זו ראוי שיתפלל הש"ץ הקבוע ובפרט בקהילות קטנות ראוי לבטל מנהג זה ועיין תשובת חות יאיר סי' קכ"ו בענין תוקע שמבקש שכר הרבה כיצד ינהגו. כתב רמ"א ביורה דעה סי' שע"ו דאבלים לא נהגו להתפלל בשבת וי"ט וכן בימים נוראים אסור והיכא דליכא עדיף מיניה כתב מהרי"ו דמותר להתפלל ובשאר ימים שאין אומרים תחנון מותר לאבל להתפלל אפילו ר"ח מנחה וערבית ע' סי' תרע"א בט"ז סעיף קטן ז'. ונהגו מי שהתחיל להתפלל או לתקוע אין ליתן המצוה לאחר כמ"ש סוף סימן נ"ג. ואם חלה הוא ביד הקהל להעמיד אחר ועיין סי' נ"ג מש"ש.

(ח) כל היום:    אפי' ערבית שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור מ"צ ומטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליאר צייט. מ"א.

סעיף ב

(ט) ער"ה:    אפי' תינוקות מתענים מהרי"ל. ויום א' של סליחות נהגו רוב הקהל להתענות. טור.

(י) להשלים:    אפי' בער"ה ואפי' אינו מתענה כל היו"ד ימים. וא"א אלהינו ואלוהי אבותינו וכו' לפי שאינו תענית ציבור ד"מ ועיין סי' תקס"ב סעיף ב'. כתב הבית חדש תענית עשרת ימי תשוב' בשעה שמתחיל לנהוג כן או אח"כ היה בדעתו לנהוג כן לעולם צריך התרה אפי' לא נהג כן אלא פעם אחת ואם לא נהג כן אפי' פעם אחת אלא היה בדעתו ואח"כ נתחרט אין צריך התרה. והמתענים ארבעים יום כתב של"ה להתחיל מי"ז בתמוז במפוזר וימים שמתענה בלא"ה כגון ט"ב ויאר צייט וער"ח אין עולים להשלים אבל באלול עצמו עולה מהרי"ל ועיין סי' תקס"ח סעיף קטן כ"א מש"ש:
משנכנס אלול כשכותב אדם אגרת לחבירו צריך לרמוז בתחלתו שמבקש עליו לשנה טובה. והמתענה ב' או ג' ימים רצופים איך יתנהג עם עננו ע' סימן תקס"ב סעיף ז'. והיאך יתנהג עם הבדלה עיין סי' תקנ"ו וסי' רצ"ט ס"ו. ומי שקבל להתענות ב' או ג' ימים רצופים דעתו להתענות עד הלילה אף בע"ש ושומר נפשו יתנה שלא להשלים משום כבוד שבת.

(יא) לאכול:    השייכים לברית מצוה ולאכול בביתו אסור עד המילה חוץ מבעל הברית ויש לעשותה קודם שעה י' מ"א ועסי' תקס"ח ס"ק ח'.

(יב) קודם:    והמעיין בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל מהחטא הגדול ר"ל לאכול קודם אור היום לא יעשה כן ועיין סימן פ"ט וסימן תקס"ד. כתב בש"ל אין לאבל להתענות ביום קבורה ער"ה וכתב המ"א ואנן קי"ל ביורה דעה סימן שע"ה דמותר להתענות ומ"מ יש ללמוד ממנו שיש להקל במקום שיש מקצת חולה ואין צריך התרה אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הציבור ע"ש.

סעיף ג

(יג) שנופלים:    אף שנמשך על היום. לבוש.

(יד) ואין:    גם בלילה שלפניו ובביתו מותר לתקוע ובמנהגים משמע דאסור אפילו בביתו.

סעיף ד

(טו) מכבסין:    ועל כל פנים לא ילבוש בר"ה בגדי רקמ' ומשי כבשאר י"ט דיהא מורא דין עליו. ט"ז.

(טז) לטבול:    מהרי"ל טבל עצמו ג' פעמים בער"ה ועי"כ. כתב בשל"ה אל ישמש מטתו בליל ר"ה אך אם הוא ליל טבילה חייב לקיים עונתו. ויחזור ויטבול בשחרית. ובכנה"ג כתב לא ישמש מטתו בשני הלילות אא"כ היתה טבילת מצוה שלא היתה יכולה לטבול קודם לכן אז מותר ויחזור ויטבול בשחרית וע' מה שכתב היד אהרן. וכן לא ינהג עם אשתו שחוק וקלות ראש.

(יז) הקברו':    דבית הקברו' מקום מנוח' הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה יותר והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכו' הצדיקים שוכני עפר מהרי"ל. ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחינו' עשל"ה. ואין לילך על קבר אחד ב"פ ביום אחד האר"י ז"ל. ועמ"ש סוף סימן תקנ"ט.

סימן תקפב

סעיף א

(א) מסופק:    ונ"ל דהכא לא מהני שיאמר צ' פעמים כמו בסימן קי"ד סעיף ח'. דהכא אינו רשאי לומר בא"י דהוי ברכה לבטלה ואם יאמר בלא שם א"כ בתפלה כשיאמר בשם יחזור ללמודו לומר ברוך אתה ה' האל הקדוש הלכך לית ליה תקנתא. מ"א.

(ב) קי"ח:    דשם פסק להלכה דאף אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט א"צ לחזור וכן הוא דעת הב"ח ושל"ה ושכנה"ג ועיין יד אהרן וט"ז פסק דיחזור ויתפלל בתורת נדבה ע"ש.

סעיף ד

(ג) לזקוף:    קודם שאמר ברוך ובזכרנו צריך לזקוף קודם איזה תיבות הסמוכות לברוך כדי שיוכל לשחות אח"כ כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך אין צריך לזקוף עד שיאמר ברוך וכן בכל הברכות שאין שחיה בסופה ט"ז ע"ש. וכשזוקף לא יהא בקומה זקופה ואין זה בכלל השתחואה כשהראש כפוף דגם בכל השנה ראוי לנהוג כן כ"ש בימים נוראים של"ה. וכל אדם יחזור וילמוד התפלה וקרוב"ץ שיהיו שגורים בפיו בר"ה וכן ילמוד לבניו סדר התפלה כדי שלא יצטרך להפסיק. מהרי"ו.

סעיף ה

(ד) אין:    אפי' רצה להחזיר אסור ד"מ מ"א. לחיים בשו"א הלמ"ד ולא בפתח דמשמע לא חיים כדאיתא בנדרים לחולין בפתח הוי כמו לא חולין ע"ש. ודוקא בר"ה קפדינן אבל בכל השנה אומרים השכיבנו לחיים בפת"ח תחת הלמ"ד ע"פ הדקדוק דהיכא שנחסר הה"א ידיעה שהיתה ראוי לכתוב אחר אותיות בכל"ם ונחסר בא הפת"ח מהה"א הידיעה תחת אות בכל"ם כמו בשָׁמַיִם ראוי להיות בהַשָׁמַיִם אלא שנחסר הה"א הידיעה בא הפת"ח תחת הבית להורות על הה"א הידיעה וכן כולם וע' ברש"י פרשת בשלח בד"ה לנחותם וגו' ועמ"א מ"ש בזה בשם ב"ח ומט"מ. והרשעה בחיר"ק תחת השי"ן. שהשלטן בקמ"ץ תחת השי"ן שניה. אין לומר ואז צדיקים אלא ובכן זוהר. ואין לומר באהבה מקרא קודש רק יום תרועה מקרא קודש. ואין לומר ומלומדיך הם מלומדים רק ומרוחמיך המה מרוחמים ט"ז וכופלים לעילא בכל הקדישים. מנהגים.

סעיף ז

(ה) אומר:    אפי' בלילה בקידוש.

(ו) בשבת:    ואומר או"א רצה במנוחתינו קדשנו אבל בשאר מקומו' א"א רצה במנוחתנו. לבוש.

סעיף ח

(ז) ודברך:    בין בהפטרה בין בקידוש.

סעיף ט

(ח) רם:    אבל לא יגביה קולו מאוד עיין של"ה.

(ט) שנה:    כ' לבוש שביום ראשון אחר התפלה א"ל לשנה טובה תכתב דיש להחזיק חבירו לצדיק והמ"א כ' דיכול לאומרו עד אחר חצות ע"ש. וט"ז כ' דיש לאומרו בליל שני גם כן דהא ביום שני אומרים זמן מטעם שעיקר מיום שני לפעמים עיין שם. וי"ל תִכָּתֵב וְתֵחָתֵם. מ"צ.

סימן תקפג

סעיף א

(א) תפוח:    ומברך בפה"ע אף שאוכלין אחר המוציא. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש ועיין מ"א.

(ב) תתחדש:    דהיינו שאוכל תחלה ואח"כ אומר שלא להפסיק עיין מ"א בשכנה"ג מפלפל אם יברך על התפוח או על הדבש ג"כ ע"ש. ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן כ"ז כתב דבשביל ספק זה נהגו לאכול המוציא עם הדבש והתפוח יחד ע"ש.

(ג) שמן:    רש"ל קבל מזקנו שלא אכל דגים בר"ה כדי למעט תאותו במקצת דבר ורד"א כתב דיש לאכול דגים כדי לפרות ולרבות כדגים ואין לבשלם בחומץ.

סעיף ב

(ד) כבש:    ואם אין ראש כבש יש לאכול ראש אחר מטעם הראשון.

(ה) כיחה:    לפי טעם זה הגדולים וקטנים שקורין לוזים אסורים.

(ו) הנהר:    שיש בו דגים ובכתבים כתב נהר או באר וטוב אם הם מחוץ לעיר. ויש לילך ביום ראשון אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו'.

(ז) לישן:    האר"י ז"ל אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך על ידי התפלות והתקיעות וב"ח כתב שהר"מ ישן בר"ה. והיושב בטל כישן דמי עיין תוס' עכו"ם דף ה' עמוד ב' טעם שתקנו להרבות בסעודה בר"ה.

סימן תקפד

סעיף א

(א) הלל:    והאומרים תהלים בכל יום ומתרמי להם הלל בר"ה וי"כ שרי לאומרו עמ"א.

(ב) א"מ:    כתב ב"י בשם הכל בו שלא לומר א"מ חטאנו לפניך שא"א וידוי בר"ה וכ"כ הזוהר אבל לומר פסוקים שיש בהן הזכרת חטא אין קפידא כיון שאינו דרך וידוי. ובשל"ה כתב דשלא בשעת התפילה שרי ולכן נכון להתודות בשעת התקיעות בלחש בין סדר לסדר. ובפי' המחזור ראיתי שמפרש אבינו מלכנו חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו עכו"ם ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ע"כ ובזה נתיישב מנהגנו שאומרים אותו בר"ה. א"מ קרע רוע גזר דיננו נראה שי"ל רוע גזר בנשימה אחת דשייכי להדדי דהיינו שיקרע הש"י הרוע שיש בגזירה ומה שנשאר יהיה לרחמים כי ציווי הש"י יכולים המקבלים להפכה לרחמים וכן ותשוב' וכו' מעבירין רוע הגזירה לא יפסיק בין רוע לגזרה ט"ז בסי' תרכ"ב ס"ק ז' ע"ש. יש לומר כלה בצירי סלח ומחל כי מחילה גדולה מסליחה עיין סי' תר"ז.

(ג) חצות:    לכל הפחות אם לא כשחל בשבת יש"ש בביצה ודוקא בפיוטים ותפלות ולא בניגונים. מ"א. האר"י ז"ל נהג לבכות בר"ה ויה"כ ואמר כי מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו טובה ושלמה גם אמר כל מי שבוכה אז מעצמו בבכיה גדולה מאיליו אותו שעה דיינין ליה בב"ד של מעלה ונפשו מרגשת ובא לו הבכיה מאליו.

סעיף ד

(ד) מלין:    כתב ט"ז שמעתי שהגאון מוהר"ר פייבש מקראקא היה מל בר"ה ולא קנח פיו אחר המילה אלא בפה מלוכלך בדם מילה תקע בשופר לערב מצות מילה בשופר: כשחל בשבת א"א הפזמון זכור ברית ומלין אחר אשרי ואומרים יום ליבשה ובחול אומרים הפזמון וא"א יום ליבשה וה"ה בכל י"ט מ"א ועיין לבוש. וע' סי' ת"צ סעיף ז' מש"ש.

סימן תקפה

סעיף א

(א) מעומד:    ואם תקע מיושב יצא. מ"א ע"ש.

סעיף ב

(ב) לשמוע:    ואם בירך לתקוע בשופר יצא. ב"ח.

(ג) אחרים:    המ"א העלה שהמנהג הזה הוא דוקא לנשים שאינן יודעין אבל מי שיודע יברך לעצמו ויוצא אליבא דכ"ע ע"ש וכ"ה בכנה"ג ועי' יד אהרן אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב ביום ראשון תוקע ואינו מברך וביום שני אין צריך לתקוע. כנה"ג ריב"ש.

(ד) ימין:    דכתיב והשטן עומד על ימינו. ואטר יד יש לתקוע בימין דידיה מ"א עיין סי' ז'.

סעיף ד

(ה) לתפלתו:    נראה לי דאם אינו מובטח אע"פ שאין שם אחר לא יתקע עד אחר התפלה שכבר יצא בתקיעות דמיושב מ"א. וט"ז כתב דאם אין אחר מותר לתקוע דמן השמים יסייעוהו לעשות כהוגן דמצוה גוררת מצוה וכתב המ"א ומכל מקום כשמתפללים מתוך הסידור בוודאי מובטח ועסי' קכ"ח ס"כ.

(ו) גמור:    והמנהג בהרבה מקומות לחלקם אפילו בתקיעות של הסדרים עצמן.

(ז) להקרות:    המתפלל שחרית מקרא להתוקע ד"מ. גם תקיעה ראשונה יקרא לפניו של"ה עיין סימן קכ"ח סי"ג. פעם אחת לא היו יכלים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע מט"מ מהרי"ל. וטוב שיהיה התוקע יודע לכוין הסודו' ואם לא אזי על כל פנים יהיה המקרא יודע וכשמקרא יכוין הסודו'. של"ה ע"ש.

סעיף ה

(ח) ברכה:    אבל איסורא ליכא ועיין ט"ז.

סימן תקפו

סעיף א

(א) מצותו:    ויש לו דין הידור מצוה עד שליש כמו גבי לולב סימן תרנ"ו ע"ש. ועיין ט"ז ס"ק א' ובתשו' חכם צבי סימן ל"ד.

(ב) פרה:    וה"ה שור מפני שנקראו קרן ולא שופר.

(ג) טמאה:    מה שהקשה ר"מ רבק"ש דבהמה טמאה אין לה קרנים ע' אחרונים ובש"ת חות יאיר סי' כ' וביורה דעה סימן ע"ה ובפר"ח שם סימן פ' ס"ק ד' ועיין ביד אהרן באורך.

סעיף ב

(ד) הגוזל:    ומ"מ לא יברך עליו. ומותר ליקח שופר חבירו בלא דעתו ולברך עליו. מ"א ע"ש. ואם נסדק בתקיעה פטור. הלק"ט חלק א' סימן ע"ט.

סעיף ג

(ה) לזכות:    דהיינו לקחו מן העכו"ם דרך גזילה ולא לזכות בו אלא כדי שיתקע בו עכשיו. ט"ז ועיין מ"א.

סעיף ה

(ו) אחר:    ובשעת הדחק מותר לתקוע לעצמו. ב"ח.

(ז) קונם:    זהו לשון נדר דאוסר החפץ עליו והנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות כמ"ש ביורה דעה סי' רט"ו ממילא אם אמר שלא אשמע קול שופר הוי לשון שבועה שאוסר נפשו על החפץ ואין שבועה חלה ע"ד מצוה עיין ט"ז.

סעיף ז

(ח) נקוב:    אפילו נשתייר בו שיעור תקיעה משום שקולו פגום כל בו מ"א. ועיין ט"ז ופשוט דנסדק אינו בכלל זה ודינו מבואר אח"כ.

(ט) הדחק:    צ"ל דהדק הסתימה דאסור ליטלה בי"ט דאל"כ יטלנה משם. שופר שגלדו דק ועשו לו חשוקים של ברזל כשר לתקוע בו. הלק"ט חלק א' סימן ע"ז.

סעיף ח

(י) ממקום:    ומיירי שמעכב התקיעה דאל"כ לא בעי שיעור ע' ט"ז מ"א.

(יא) חממו:    ואם נשתייר בו כ"ש אם דבקו. ב"ח מ"א.

סעיף ט

(יב) ארבעה:    באדם בינוני ובעי' במקום הרחב עיין סימן י"א ס"ד.

סעיף טז

(יג) במקום:    ואם עשה זהב כל שהוא סמוך להנחת פיו מסתמא אין קולו משתנה בשביל כך הרא"ש. מ"א.

סעיף כ

(יד) לתוך:    ואם נתן שני שופרות בפיו ותקע וכוון לצאת בשניהם לא יצא הלק"ט סימן רע"ה.

סעיף כא

(טו) שבות:    ואם נפל עליו גל של אבנים אסור לטלטל האבנים כדי ליטלו. טור גמרא.

סעיף כב

(טז) תוקעין:    אפי' מי שהובא בשבילו ואפי' יש לו שופר אחר שאינו של איל וזה שהובא של איל כתב הד"מ דמותר ע"ש. ועיין מ"א.

(יז) עכו ם:    ומיירי שעשה מקרן שלו דלא הוי נולד מ"א ע"ש. וכל הפסולים בראשון פסולים גם ביום שני. ד"מ רשב"א מ"א.

סימן תקפז

סעיף א

(א) הבור:    והיינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף. ונ"ל דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אע"פ שמקצתו תוך הקרקע שרי. מ"א.

(ב) חבית:    אפי' העומד בתוכו ר"ן מ"א. ואפי' התוקע עצמו שם תלוי בהבחנתם אם קול שופר שמעו יצאו. עטרת זקנים.

סעיף ב

(ג) בתחילת:    ואפי' לא יצא לחוץ יצאו י"ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר. ב"ח מ"א. וט"ז ס"ק ג' לא כ"כ ע"ש.

סעיף ג

(ד) שיצא:    וראשון עיקר. פוסקים ואחרונים.

(ה) ובאמצע:    כתב מהרי"ל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעות וכן שלא לוישפר"ן למען ישמעו כל העם שופר ונכון שינוחו התינוקות בבית דדוקא במגילה עבדינן משום שמחה ואם א"א להניחם יחזיקם האשה אצלה בבה"כ נשים שלא יבטלו. וכתב הט"ז העומדים חוץ בריחוק מקום אם נראה לו ברור שקול שמע יצא עיין שם וע' הלק"ט סימן רע"ו.

סימן תקפח

סעיף ב

(א) בבא:    ואם שמע קול הראוי לאותו בבא ב"פ כגון תקיעה ותרועה ותרועה ותקיעה יצא. לבוש והסכים עמו המ"א. ואינו כן דעת הט"ז עיין שם.

סעיף ד

(ב) שניהם:    דוקא כל התקיעה נוכל להשתמש לזה ולזה אבל להפסיק חד תקיעה חציה לזה וחציה לזה לא. ט"ז.

סעיף ה

(ג) בשבת:    עיין מ"א וט"ז. דע שהרמב"ם ורש"י ז"ל פליגי בפי' מקדש ומדינה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבכל מקום שנזכר מקדש ירושלים בכלל ומדינה היינו שאר גבולים אבל ירושלים אינו בכלל מדינה ורש"י ז"ל ס"ל דמקדש היינו מקדש דוקא ומדינה היינו ירושלים ושאר גבולים ושמעתי מקשים משם חכמי ארץ ישראל מהא דאמרינן ביומא על מתני' דעשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ופריך בגמ' פתח במקדש וסיים בירושלים וכפי דעת הרמב"ם דס"ל דבכלל מקדש הוי ירושלים א"כ מאי פריך הא בכלל מקדש הוי ירושלים ועיין יד אהרן שהרבה להקשות עוד.

(ד) גופו:    ובי"ט אסור להשתמש בו כלל כמ"ש סימן תרס"ה דהוקצה למצותו. מ"א.

סימן תקפט

סעיף ב

(א) שומע:    אפי' לכתחלה יכול לברך והוא תוקע ב"ח. וחרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות חייב בשופר. הלק"ט סמ"ה.

סעיף ד

(ב) מינו:    דשמא טומטום זה נקבה וזה זכר אבל אנדרוגינוס שוין כולן שיש להם זכרות ונקבות כ"ה ברמב"ם בהלכות אישות וכ"כ רמ"א בסימן י"ז ס"ג ע"ש. והמ"א כתב ורי"ף פי' דאע"פ שחבירו גם כן אנדרוגינוס באותו פעם שהוא נקבה הוי חבירו זכר אינו מוציאו עכ"ל ע"ש. וברי"ף שלפנינו לא מצאתי כן. ועוד דלפ"ז משמע שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה כמו ששמעתי אומרים שאנדרוגינוס חודש אחד הוא זכר חודש אחד הוא נקבה. ולא משמע כן בגמ' ובפוסקים ועוד דא"כ ל"ל קרא למעוטי אנדרוגנוס דאין מילתו דוחה שבת אם הוא בחודש שנולד בו נקבה פשיטא ואם הוא זכר קשה נמי האיך ידעינן שחודש הבא יהיה נקבה וק"ל.

סעיף ט

(ג) בדרך:    ירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון. וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון אם לאו ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון אם לא מ"א. מי שבא לבה"כ לצאת י"ח עם הצבור אעפ"י שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבה"כ בסתמא לא יצא הרדב"ז חלק א' סימן ק"ס. סומא חייב בתקיעה ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו אם לא ימצא בקי כמוהו יחזירוהו למנויו. ולכתחילה אין לסלקו מפני שהוא סומא אעפ"י שנמצא בקי כמוהו רדב"ז ח"א סי' נ"ט וכה"ג. ועיין שו"ת שער אפרים סי' כ"ו. תוקע שמת ונכנס אחר במקומו וכשגדל בנו רוצה לירש זכות אביו ע' הלק"ט סי' ל"ט. וע' בספר קול בן לוי דף כ"ח ע"ג.

סימן תקצ

סעיף ג

(א) בשבר:    ר"ל שבר א' דהיינו קול א' לא יאריך כשלשה טרומיטין דנעשה תקיעה.

(ב) מדאי:    כשיעור דהיינו ג' שברים ותרועה. דהא תשר"ת עבדינן מספיקא דשמא תרועה דקרא היא שניהם יחד ואם כן גם התקיעה צ"ל כשניהם יחד ואם כן אף שמאריך קצת בשברים לית לן בה. ובתש"ת לא יאריך בשבר א' כשיעור ג' שברים מה"ט. ועיין אחרונים.

(ג) תשר"ת:    דשמא הוי תרועה תרועה ושברים יחד ר"ל יליל וגנח ושיעור תקיעה כתרועה ובשל תש"ת יותר משל תר"ת דשברים הוא גנח והוא יותר גדול מיליל שהוא תרועה.

(ד) יבבא:    ר"ל חד יבבא הוא ג' טרומיטין ותרועה הוא ג' יבבו' ממילא הוי שיעור תרועה ט' טרומיטין ושיעור תקיעה כתרועה הוי ג"כ ט' טרומיטין. ולפי"ז יוכל להאריך בשבר א' עד ט' טרומיטין. אבל ט' הוי שיעור תקיעה. ובתשר"ת הוי תרועה י"ח טרומיטין ט' מצד יליל הנקרא תרועה וט' גנח הנקרא שברים ושיעור תקיעה כתרועה הוי ג"כ י"ח טרומיטין.

(ה) י"ב:    טעות סופר הוא וצ"ל י"ח טרומיטין כמ"ש.

סעיף ד

(ו) אחת:    ובדיעבד יוצא אף בב' נשימות. ט"ז.

(ז) בנשימה:    כתב הט"ז נ"ל דיש ללמוד להתוקע שלא יעשה שום שהיה בין השברים לתרועה ויעשה תכופים כל מה דאפשר אע"פ שיש בהם נשימה אחרת וראוי שלא יקרא המקרא להתוקע תרועה בסדר תשר"ת אלא ידלג קריאה זו ויעשה כן התוקע מעצמו ובמקום שלא ירצה לשנות לדלג המקרא קריאת התרועה בסדר תשר"ת לא ימתין על הקריאה וימהר עצמו בתכיפה כל מה דאפשר עכ"ל.

סעיף ז

(ח) שבר אחר:    וט"ז פסק שיעשה שלשה שברים ע"ש.

סעיף ח

(ט) כמתעסק:    ומ"א פסק בזה דלא הוי הפסק ע"ש.

(י) והפסיק:    אבל אם הכל נעשה בתקיעה אחת אפי' התחיל להריע כשר כמ"ש ס"ז. וה"ה אם התחיל לתקוע ואין קולו עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית נחשבת הכל לתקיעה אחת. ודע דכל זה אפי' בתשר"ת דוקא כשמריע בתוך השברים הוא מעין התרועה שיש לו לתקוע משא"כ כשעושה התרועה קודם השברים או שני תרועות זה אחר זה לא יצא. וה"ה אם שמע בנתיים מה שלא צריך דהוי הפסק עיין סימן תקפ"ח סעיף ב'. ואם טעה בתקיעות דאחר התפילה אין בכך כלום רק בדמיושב ומעומד הדין כן עיין ט"ז ומ"א.

סעיף ט

(יא) הרחב:    וסי' מן המצר קראתי יה.

(יב) אשרי:    והאר"י כתב שיאמר אשרי העם עד תרום קרננו.

סימן תקצא

סעיף ב

(א) מוספי:    אע"ג שהרב"י כתבו בסמוך ס"ג כתבו רמ"א כאן להודיענו דאף למנהגינו שאומרים הפסוקים יאמר מוספי ועיין מ"א. ואם אמר ביום השני מוסף א"צ לחזור המבי"ט חלק א' סי' מ"ו והלק"ט חלק ב' סי' רכ"ב וע' יד אהרן.

סעיף ד

(ב) תורה:    ואם השלים בנביא יצא. מ"א ועיין יד אהרן.

(ג) יצא:    ואפי' לכתחלה רשאי שלא לומר שום פסוק אבל אם התחיל בפסוק אחד צריך לומר כולם ומ"מ נ"ל דהאידנא שוויא עלייהו כחובה וצ"ל כולם כמ"ש גבי תפלת ערבית ולכך כתב רמ"א לשון דיעבד מ"א וצ"ל וכן כתוב בדברי קדשך. וכן נאמר ע"י עבדיך הנביאים. ש"ג כנה"ג.

סעיף ז

(ד) יעקב:    והט"ז כתב דכן עיקר לזרע יעקב ע"ש ועיין מ"א.

סעיף ח

(ה) שלשה שעות:    לפי שבשלשה שעות האלו הקב"ה דן עולמו ודוקא יחיד אבל רבים הן אל כביר לא ימאס ודוקא מוסף כיון שאין מחויב להתפלל אותה בזמן ההוא מה שאין כן תפלת יוצר שזמנו אז אין לדחותו. וה"ה שלא יתקע ביחיד ועיין מ"א שהאריך בזה. י"ל ואין לפרש עילום שמך ולא יאמר ואין פי' לעילום שמך כי יש פי' לעילום שמו. תשב"ץ מ"א.

סימן תקצב

סעיף א

(א) התפלה:    כשהצבור אומרים הוא אלהינו עיין הפסוקים במחזו' אשכנז שי"ל והוא קבלה מר"א רוקח.

(ב) על סדר:    התוקע והשומעין צריכין לעמוד בתקיעות דמעומד.

(ג) תשר"ת:    ובשל"ה הדרך המובחר לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות ואחר אנעים זמירות תשר"ת תש"ת תר"ת. וכן נוהגים ק"ק אשכנזים בירושלים.

סעיף ג

(ד) ישיח:    ובשעת התקיעות אפי' לרוק אסור ע' סימן תקפ"ז ס"ק ה'.

(ה) א"צ:    אפי' שח בין תקיעות דמיושב עצמן א"צ לחזור לברך. הגמ"נ מ"א.

(ו) בין:    ואם סח בין ברכה לתקיעה אפי' מענין התפילה צריך לחזור ולברך ומ"ש רמ"א דהתפילות לא הוי הפסק היינו בין תקיעה לתקיעה אבל בין ברכה לתקיעה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ופשוט דאפי' השומע אם סח בין ברכה לתקיעה צריך לברך. מגן אברהם.

סימן תקצג

סעיף א

(א) ויום הכפורים:    פי' י"כ של יובל שאומרים בו ג"כ מלכיות זכרונות ושופרות.

(ב) לא:    ובשאר ימות השנה אם יודע ברכה א' יאמר' ואין מעכבות זה את זה.

סעיף ב

(ג) קודם:    אבל אם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכיות לא יצא ר"ן. ויש לכסות השופר בשעת ברכה. ב"ח.

סימן תקצד

סעיף א

(א) אין:    אא"כ בעשרה טור והרמב"ם. והבקי אפי' בדיעבד אינו יוצא בתפלת הש"ץ כיון שמפסיקין עכשיו בפיוטים. מ"א סי' (תקנ"א) [תקצ"א] ע"ש ועיין יד אהרן שם.

סימן תקצה

סעיף א

(א) ספק:    משום דתקיעות דאורייתא וברכות דרבנן. וה"ה אם אין יודעים רק סדר א' ילך להם ואם יש בעיר א' שופר ורוצה לילך למקום שמתפללין ולשלוח עכו"ם שיביא לו השופר והוא חוץ לתחום ויכול לקיים שניהם שרי דתחומין דרבנן. וה"ל שבות דשבות. מ"א ע"ש.

סימן תקצו

סעיף א

(א) אין לתקוע:    ואסור להוציא השופר כשאין צריך לתקוע דהוי הוצאה שלא לצורך ואפי' מי שיתקע ביום שני אסור לתקוע ביום א' להתלמד דהא בקיאים בקביע' דירח' והראשון קודש והשני חול מ"א ע"ש. והט"ז מתיר לתקוע בר"ה אחר שיצאו ע"ש שהעלה דביום טוב ליכא שבות דתקיעה ע"ש. ובתשו' חכם צבי סימן ל"ה תמה עליו ע"ש. ובתשו' פנים מאירות סימן ק"ב הליץ בעד הט"ז ע"ש וע' יד אהרן באורך מזה ומיהו שרי לטלטל השופר אחר שתקעו בו השכנה"ג משם רש"ל וכ"כ הט"ז סוף ס"ק ב' ע"ש וע' סימן תקפ"ח סעיף ה' בהג"ה.

סימן תקצז

סעיף א

(א) אוכלים:    הט"ז הכריע ממה שאכל אלישע אצל השונמית דאין להתענות בר"ה ע"ש. ונ"ל ראיה מחנה ואלקנ' איש האלהים שאכלו בר"ה וכן מבואר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים בר"ה. ובמגיד משנה פרשת נצבים כת' שלא לאכול בשר ולשתות יין בר"ה.

סעיף ב

(ב) א"צ:    וכן עשה מעשה הר"ם לונזאני בספר שתי ידות. ועכ"פ בלילה של ר"ה אסור להתענות כמו בשאר י"ט מ"א. והמתענ' בר"ה או בשאר י"ט אסור לבשל לאחרים כמ"ש סי' תקכ"ז ס"ד בהג"ה ע"ש.

סעיף ג

(ג) חלום:    ואם הוא ספק אם הוא מהחלומות שמתענים בשבת אין להתענות. כנה"ג.

(ד) צריך:    ומי שאינו ירא א"צ כדלעיל ע' מנהגים.

(ה) למיתב:    אפי' חל בשבת.

סימן תקצח

( אין פירוש )

סימן תקצט

( אין פירוש )

סימן תר

סעיף ב

(א) חדש:    ויש טועים ליקח אף בשאר י"ט וטעות הוא דר"ה קדושה אחת היא. אם יש לו תירוש חדש יקדש על היין ישן וכשיגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו או יתן עיניו בו מנהגים עמ"א. והאר"י ז"ל כתב דר"ה דינו כשאר י"ט בזה ע' כוונות.

סעיף ג

(ב) אפי':    וטוב ללבוש בגד חדש בשופר מ"א. קהל א' היה להם בערב ר"ה שופר ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם שופר ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום שני והיה ר"ה ביום ה' ו' ובשעה שבא השופר כבר התפללו של שבת אבל עדיין היה יום גדול מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת העלה הט"ז בפלפולו דמותר לתקוע בלא ברכות דברכות אינן מעכבות עיין שם באורך והיד אהרן כתב עליו דיש לפקפק לדינא.

סימן תרא

( אין פירוש )

סימן תרב

סעיף א

(א) אבינו מלכנו:    ויחיד יכול ג"כ לאומרו.

(ב) ג"פ:    והאר"י ז"ל בס' הכוונות כתב שא"ל רק פעם א'. במילה אומרים באשמורת בין כסא לעשור זכור ברית אחר והארץ אזכור.

(ג) בב"ד:    ועכ"פ מצוה לשפוט להוציא גזילה מתחת ידו. לבוש מ"א ט"ז.

(ד) הלבנה:    לבוש כתב ואני שמעתי שאדרבה טוב שיקדשו אותה כדי שתבא מצוה זו ותוסיף על זכיותינו. כתב אור חדש מעשה באחד שפגעו עכו"ם בלילה ורצו להרגו וביקש שיניחו לו לעשות מצוה אחד קודם מותו והלבנה היתה בחידושה וקדשה בכוונה גדולה ונעשה לו נס כשדילג ג"פ כמנהג ונשאו הרוח וניצול מהם גם שמעתי שמי שיקדש הלבנה מיום שקדשה שוב לא ידאוג שימות באותו חודש מאותו יום ואילך ע"כ.

(ה) ושבת:    וכ' מט"מ נוהגים שאין נער אומר ההפטרה שובה ישראל.

סימן תרג

סעיף א

(א) עכו"ם:    ואם אינו יכול לאפות בעצמו די בהשלכת קיסם לבוש ומנהגים. ויזהרו שלא לברך וליטול חלה מעיסת עכו"ם אע"פ שמכר' להם אא"כ מכר להם הקמח ונ"ל דמי שהולך בדרך א"צ להמתין רק כשיעור המפורש ביורה דעה סוף סימן קי"ב דלא קבילו עלייהו להחמיר ביו"ד ימים יותר משאר ימות השנה. ועיין בתשובת נ"ש סימן ע"א להתיר בשנת רעבון לאכול גלוסקאות של נחתום עכו"ם ע"י הבישול אותם אח"כ בבית ישראל אף בעשרת ימי תשובה למי שנזהר ע"ש. ושל"ה דף ס"ז כתב שהחסידים נהגו לאכול חולין בטהרה ואף שכלנו טמאי מתים מ"מ יאכל דגן שלא הוכשר ונילוש במי פירות וישוח וישתה מן הבאר שלא ליגע ויטמאם עכ"ל. ועיין מ"א שהקשה עליו דהא נטמאו בפיו ע"ש. וטוב לומר בכל יום מעשרת ימי תשובה בין ישתבח ליוצר מזמור ממעמקים קראתיך עמ"ש סימן נ"ד. מר"ח אלול ואילך כשמתענה ישאל מהש"י כפרה וחיים ובנים לעבודתו בהוצאת ספר תורה ויאמר שלש עשרה מדות ג' פעמים. גם ואני תפלתי ג"פ. וכתב מט"מ על כל פנים באלו הימים יעשה כל אדם כדעת הזוהר שישוב קודם שישכב ויתאונן על חטאיו ויפשפש במעשיו. וכתב הרא"ש שיקרא באלו הימים אגרת התשוב' של רבי' יונה. והאר"י ז"ל כתב שחיוב הוא ללמוד בספרי מוסר כל השנה. ודיני תשובה בראש ספר הרוקח ובמהרי"ו. ובסוף ספר קיצור ראשית חכמה. ובספר חסידים מסימן י"ט עד סי' ל"ב. ומסימן מ"ב עד סימן מ"ה ס"ה ע"ב קע"א ת"ה עד תרי"ט מהרי"ו סימן י"ב קמ"ז קכ"א: ת"ה סימן קצ"ח. בנימין זאב סימן ע"ב. מהרי"ט הלכות רוצח. בתשובת רמ"א סימן ל"ז. אחד ששכר חבירו לילך בדרך ונהרג נכון שיקבל תשובה באר שבע פ' חלק. וע' בתשובת ר"מ לובלין סי' מ"ג מ"ד מ"ה. אשה שמצאה ילד מת אצלה בתשובת מהרי"ל סי' מ"ה. ועיין במ"ב סימן כ"ז. רמ"א סי' כ"ה. ר"ל חביב סימן ע"ט. רש"ל סימן נ"ו. ר"י טראני סי' ה'. ועיין ברי"ף כ"ד דברים שמעכבים את התשובה.

סימן תרד

סעיף א

(א) לאכול:    ויש למעט בלמודו בערב יום כפור כדי לאכול ולשתות ברכות דף ח' ועיין יד אהרן.

(ב) חלום:    המ"א העלה דאם מתענה עד סעודה המפסקת ליכ' איסור' עיין שם ובשל"ה אוסר להתענות כלל עיין מ"א ואם טעה והתענה כל היום צריך למיתב תענית לתעניתו כמ"ש סי' תקס"ח ס"ה וט"ז כתב דא"צ למיתב תענית לתעניתו אחר י"כ עיין סי' רפ"ח והר' בית יעקב כתב שצריך למיתב תענית לתעניתו אחר י"כ ע"ש ועיין סי' רפ"ח מש"ש וע' יד אהרן. כתב של"ה הנוהגים שלא לאכול בשר כי אם בימים שאין אומרים תחנון אז במקומות שאין מרבים בסליחות באשמורת א"כ גם הלילה י"ט ומותר לאכול בשר בלילה אבל במקומות שמרבין באשמורת בסליחות אז לא מחזיקינן הלילה לי"ט ואסור לאכול בשר ע"כ וכתב המ"א ומ"מ צ"ע דהא בכל פעם שמחזיקים הלילה לי"ט אין נופלין במנחה שלפניו והכא נופלין ש"מ דאין מחזיקין הלילה לי"ט ולכן נ"ל דדוקא מי שאוכל בלילה ממש אבל אם אכל קודם צ"ה לא יאכל בשר אע"פ שהתפלל ערבית ע"ש ומי שנדר שלא לאכול בשר חוץ מי"ט עיין סי' תק"ע סס"א דשרי בעי"כ מ"מ נ"ל דבלילה אסור כיון שנדר בהדיא. מ"א.

סעיף ב

(ג) שחרית:    ובמנחה א"א כמו בשאר ע"ש. מ"א.

סימן תרה

סעיף א

(א) נוהגין:    וכ"כ האר"י ז"ל בספר כוונת ע"פ הקבלה ושל"ה ויחשוב בלבו שהוא חייב ארבע מיתות זורקו סקילה. שחטו הרג. תפסו בצואר חנק. שורפו היינו שריפה וזו כפרתו ובטור כתב שי"ל פסוק זה נפש תחת נפש ע"ש.

(ב) תרנגולים:    כלומר תרנגול ותרנגולת אף אם העובר נקב' די לה ולבתה באחד משום ששניהם רשאין ליקח כפרה אחד וכן נוהגים אפילו בשני גופים מ"א והאר"י לקח ג' למעוברת אחד בעבור' ושנים בשביל הולד מספק אם הוא זכר או נקבה: ויש לשחטו באשמור' אחר הסליחות דאז רחמים גוברים ע"ש ויאמר חליפתי תמורתי כפרתי ר"ת חת"ך זה השם החותך חיים לכל חי עיין מט"מ.

(ג) לבנים:    ומ"מ אין לחזור אחר לבנים דוקא דהוי כעין דרכי האמורי אלא אם יזדמן לו לבן יקח ב"ח. ואם אין לו תרנגול יקח שאר בע"ח ודגים אבל לא תורים ובני יונה דראוי להקרבה ונראה כמקדיש קדשים בחוץ. מ"א ע"ש.

(ד) בממון:    וזהו טוב יותר מהנותן לעני תרנגול דיתבייש של"ה ומהרי"ל והנזהר ליתן מעשר לא יקח זה הפדיון ממעות מעשר אלא ממעות עצמו. של"ה.

(ה) בצדקה:    והצדקה שנותנין שם הוא פדיון הכפרות לבוש. ואם כן ראוי לתת כפי ערך הכפרות שיש לו מ"א ונ"ל דא"ל תחינות שם רק מה שמיוסד מקדמונים מאחר דא"א תחנון מ"א ונ"ל ג"כ דה"ה בערב ר"ה.

(ו) וסמך:    וט"ז כ' שיש למנוע דבר זה דנראה כמקדיש קדשים בחוץ ע"ש.

(ז) וזורקין:    שדרך התרנגולים לילך ומתפרנסין מהגזל אנה ואנה גם אוכלים שקצים ורמשים לכן אין ליהנות מהם לבוש. וט"ז כתב משום רחמנות שירחמו עליו מן השמים וכתב הטור דכבד וכליות בכלל בני מעיים הם ומשמע בגמ' דאחר יכול ליטלם מן הגג ולאכלם דאין דרך להשליך נבלות בגג ט"ז ע"ש במ"ש הא לאו דחייה היא דהא אמרי' הני שדי כוליית' וכל שהו דרך השלכה ודאי של איסור הוא וכו' ע"ש. נראה מדבריו דהוה שדי וכו' קאי לבני בית וליתא דבגמ' איתא דהוה שדי עורב' כבד' וכולייתא וכו' א"כ מאי אהני לן לישנא דשדי וכו' לומר דהוה של איסור הא לישנא דהוה שדי קאי להעורבי' וק"ל וע' י"א.

סימן תרו

סעיף א

(א) יחזור:    במין ריצוי אחר. בית חדש.

(ב) אינו:    ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם בזיון התורה. ב"ח.

(ג) רבו:    אפי' אינו רבו מובהק רק ששמע ממנו דברי תורה מ"צ מ"א ובשעת מחילה צריך לפרוט החטא שחטא לחבירו ואם חבירו מתבייש בזה לא יפרוט אותו. מ"א.

(ד) לטובת:    וה"ה אם מכוין לטובתו ב"ח ועיין ט"ז סעיף קטן ב' ועיין מ"ש עליו היד אהרן.

(ה) א"צ:    פי' שאין המוחל אכזרי כשאין מוחל אבל אם רוצה למחול הוי מחילה מש"ה אם מת אותו שחטא לו מהני לענין אף שהוציא עליו שם רע דאמרינן אלו היה קיים היה מוחל לו ויביא י' בני אדם על קברו כמ"ש ס"ב.

סעיף ב

(ו) מת:    אם אמר לאחד ממזר לא פגם בכבוד אביו דיכול לומר עליך כוונתי אא"כ אמר ממזר בן ממזר. יש"ש (ב"ח) [ב"ק] סימן מ"ו מ"א.

(ז) קברו:    וצריך לילך לשם יחף ואם הוא חוץ לי' פרסאות ישלח שלוחו יש"ש ואם חרפו לאחר מיתה א"צ לילך על קברו אלא מבקש ממנו מחיל' במקום שביישו. כנה"ג מ"א.

סעיף ד

(ח) אחת:    ונהגו עכשיו לטבול ג"פ ולהתודות במקוה ע"פ קבלת האר"י ז"ל גם נהגו שיטבול קודם תפלת המנחה אחרונים ויש חסידים שטובלין ל"ט טבילו' עיין של"ה.

(ט) קבין:    אם מצטער בטבילה. ושיעורו הוא ט"ו קוואר"ט פולי"ש ט"ז וצריך להטילו עליו בכלי שיוכל להריקו ממנו בלא הפסק' ורשאי לשפוך עליו מב' וג' כלים ובלבד שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל לא מד' כלים. מ"ם סאה מים שאובים בקרקע טובלין בו אבל לא בכלי ואם נכנס חציו תוך המקוה ועל חציו האחר שפך ט' קבין יצא עיין מ"א וכ' של"ה לגלח הצפרנים כמו אישה לבעלה. כתב המ"א לפי משמעות רמ"א מי שלא ראה קרי מן ערב ר"ה אין צריך לטבול מ"מ אדם בריא יחמיר על עצמו להטביל משום תשובה ועוד שמא ראה מים חלוקים ועכורים. אשה ששמשה תוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין שלא תפלוט ש"ז ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה דבאותן שעות רגילות להתעבר ויש לחוש שתחשחית זרע ההריון. מ"א ע"ש.

(י) לרחוץ:    דהיינו שעה או ב' קודם הלילה ולא קודם דהא בלא"ה יש נוהגים לטבול אחר סעודה מפסקת שיהא סמוך ליה"כ ואם כן באבל יש להחמיר וכל שאר דיני אבילות נוהג עד הלילה. מ"א ע"ש.

סימן תרז

סעיף א

(א) להתודות:    ויכה באגרוף על החזה והאר"י ז"ל ע"פ ס"ג. ובמדרש קהלת שיכה על הלב וכתב של"ה ראוי להתודות אחר אכילה ג"כ קודם חשיכה.

סעיף ב

(ב) הרשות:    אפי' בקול רם ודוקא בחטא מפורסם אבל בחטא שאינו מפורסם אסור לאומרו בקול רם. מ"א.

סעיף ג

(ג) מעומ':    וישחה כמו במודים של"ה. בע"ח יאמר בסתר ובגלוי. בשגגה וזדון. דצריך לבקש על הקל תחל' ועיין מ"א. סדר הוידוים בע"ח עולה חטאת עולה ויורד אשם ודאי ותלוי מכת מרדות מלקות ארבעים מיתה. כרת מיתת ב"ד מהרא"י. יאמר כפרה לחטאים וסליחה לעונות ומחילה לפשעים. מנהגים ושל"ה בשם רמ"א.

(ד) ויתודה:    ואין לדבר בשעת הוידוי. הגמ"נ.

סעיף ה

(ה) אינו:    ואחר אלהי עד שלא וכו' יאמר אלהי נצור לשוני וגו'. ד"מ.

סעיף ו

(ו) ארבעים:    האר"י ז"ל לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד' מלקות נגד ד' אותיות הוי"ה ואח"כ טבל לקיים באנו באש ובמים.

(ז) לצפון:    וה"ה איפכא פניו לדרום ולא ממעט אלא שלא יהא אחוריו למזרח או למערב שהם מקומות שהשכינה שרויה שם. לבוש ומ"א. וט"ז כתב דוקא יהפוך פניו לצד צפון שעיקר חטא האדם הוא מחמת ממון וכתיב מצפון זהב יאתה ע"כ מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם בא לו החטא ע"ש.

סימן תרח

סעיף א

(א) להוסיף:    מדאורייתא אך אין בו כרת. וה"ה ממלאכה צריך להוסיף עיין אחרונים.

סעיף ב

(ב) ממחין:    ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו. הרא"ש.

(ג) מפורש:    אף על פי שהוא ספק כגון בה"ש מוחין. יש"ש ביצה פרק ד'.

(ד) יודע:    ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל כשהחוטא מזיד חייב להוכיחו עד שינזף בו החוטא מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ. ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש"ש מ"א. ובספר חסידים סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיח ע"ש.

סעיף ג

(ה) בלב:    עיין סי' תקנ"ג סעיף קטן א' כתבתי בשם ב"ח להחמיר ע"ש מ"ש. וקודם פלג המנחה אין קבלתו כלום לכ"ע רק אם קיבל עליו בפי' שלא לאכול עוד אסור. מגן אברהם.

סעיף ד

(ו) המחממים:    כגון בשמים וכרכום וזה אינו אסור כ"א בסעודה המפסקת אבל דברים המרבים זרע אין לאכול כל היום. ב"ח.

(ז) חלב:    חמה. רמב"ם.

(ח) שחרית:    ודעת מהרי"ל וב"ח לאסור אף בשחרית דמרבים זרע. וכתב ט"ז דשום אין לאכול אף בשחרית וכן בצים דמרבים זרע. כתב הב"ח אם אכל אכילה גסה וקשה לו לא יתן אצבעו לפיו להקיא ואם בע"כ יקיא יזהר שלא יבליע הקיאה. כתב מהרי"ו שלא ישתכר בסעודה המפסקת ולא יאכל אכילה גסה עיין של"ה. וכתב ספר חסידים ולא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה. מהרי"ל ראה מרבותיו שאכלו פרי שקורין ער"ד עפ"פיל שמקרר ונתנוהו במים.

סימן תרט

סעיף א

(א) שאין:    שמכין ביה"כ לחול ועיין רדב"ז סימן ל"א.

סימן תרי

סעיף ד

(א) קטן:    ועכשיו אין עושין נר אלא הנשוי וטעם הנרות משום שהתורה נגמרה ביום כפור שקרוי נר מהרי"ו. ומהרי"ל כתב שהן כנגד איבריו של אדם או כנגד מ"ע. ולאלו הטעמים אין לעשות נר לאשה עיין מגן אברהם ועיין סימן קנ"ד סי"א איזה נר ראוי לבית הכנסת. ובילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות כדי להרבות אורן. מגן אברהם.

(ב) אין לו':    אפי' ברמיזה ומצוה עושים כשיניחה כך מכובה ע"ש. ואין לו' לעכו"ם שיקבל שעוה הנוטף. מנהגים.

(ג) דוגמת:    לפ"ז אין הנשים לובשים לבנים דאין יכולים להיות כמלאכים ומ"מ הקיטל יכולות ללבוש שיכניע לבם. מגן אברהם.

(ד) מתים:    יש נ"מ בין שני טעמים אלו דלטעם הראשון אסור להאבל ללבוש הקיטל. ולטעם השני מותר ונראה דהסומך על טעם השני ולובש הקיטל לא הפסיד ט"ז. והלובש שק מחמת תשובה אסור ללבשו ביה"כ ספר חסידים תרט"ו. מ"א.

סימן תריא

סעיף א

(א) ואין חיוב כרת:    ומ"מ כולהו דאורייתא. ב"ח ולבוש.

סעיף ב

(ב) משחקים:    דוקא על השלחן כמ"ש סי' של"ח ס"ה ולגדולים אסור עיין ד"מ.

סימן תריב

סעיף ה

(א) איסורא:    מדאורייתא.

סעיף ו

(ב) עיה"כ:    דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה.

(ג) פטור:    אבל לכתחלה אסור.

(ד) שכיחא:    ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אכל מאכל מבושם פטור ב"ח. ונראה לי דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו. מ"א.

(ה) בשמים:    ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות עיין של"ה מ"א. ועיין מ"א בסימן מ"ו סעיף קטן ח' מה שכתב שם. והבאר היטב אשר לפני כתב ושנו"ב טאב"ק אסור נ"ל עכ"ל. ובסימן תקנ"א ס"ק ל"ט כתבתי בשם הרבה פוסקים דמותר ע"ש.

סעיף ט

(ו) וחומץ:    אפי' הרבה מ"א. וט"ז העלה הא דפטור באין ראויין היינו כפי החיוב בראויין דהיינו באוכלין כשיעורן ובמשקין כשיעורן בזה פטור באין ראויין. אבל אם הרבה מאוד חייב אפילו באין ראויין מצד מעלת הריבוי כמו דאשכחין ביורה דעה סימן ק"ג לענין נטל"פ ע"ש. וכתב המגן אברהם הא דחומץ פטור דוקא כשמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ כמ"ש ביורה דעה סימן קכ"ג ס"ו.

סעיף י

(ז) ליגע:    ומהרי"ל אוסר. עיין ט"ז ומ"א.

סימן תריג

סעיף א

(א) בצואה:    אבל להעביר את הזיעה אסור. ט"ז.

(ב) לרחצם:    ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בלבד. רמב"ם מ"א.

סעיף ג

(ג) ושפשף:    משמע אבל בלא שפשוף אין ליטול ידים רק אם רוצה להתפלל כמו שכתב אח"ז. וט"ז כתב כיון דצריך לברך אשר יצר יטול אפי' בלא שפשוף. עיין שם.

(ד) כהן:    וה"ה לוים במקום שנהגו. רדב"ז מ"א.

סעיף ד

(ה) רפואה:    אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ דלא גרע ממי שרגליו כהות. מ"א.

סעיף ה

(ו) שגדול:    משמע דבשוין אסור. מ"א.

(ז) מתנים:    ל"ד אלא מעט למעלה מהם. מ"א.

סעיף ו

(ח) בספינה:    עיין בטור מ"ש בשם בה"ג. וע' אחרונים מה שהקשו עליו ועיין בכנה"ג ועיין בבאר היטב אשר לפני.

סעיף ז

(ט) תלמידו:    ואם א"א לו לתלמיד לילך מותר לרבו לילך אצלו ט"ז. ובלבוש לא כ"כ עיין שם.

סעיף ח

(י) טפי:    וב"ח בשם רש"ל כתב שיקיף וכן דעת אחרונים.

סעיף ט

(יא) לשרות:    מ"מ מותר לקנח ידיו ורגליו עיו"כ במפה ולמחר מעבירה ע"ג עיניו דבזה לא חיישינן לסחיטה. הרי"ף.

סעיף י

(יב) כלה:    וצ"ע ברש"י בכתובות דף ד' ע"א מ"א. וע' במרדכי דמ"ק שהקשה כן לרש"י ותירץ ע"ש.

סעיף יב

(יג) לטבול:    נ"ל דהלובשת לבנים מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה. מ"א עיין שם.

סימן תריד

סעיף א

(א) הזוהמא:    עיין מה שכתבתי סימן תרי"ג סעיף קטן א' בשם הט"ז דאפי' רחיצה להעבי' הזוהמא נמי אסור ומדברי המ"א נראה דמותר ברחיצה להעביר הזוהמא ע"ש.

סעיף ב

(ב) סנדל:    חולצין מנעל מבעוד יום והולכין לבית הכנסת יחף. וכתב ב"ח וראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי בלא בתי שוקיים. ומ"א וט"ז מתירים לילך בבתי שוקיים וכן נוהגין. ועיין ט"ז שהאריך והעלה דלד"ה אין שום היתר לנעול מנעל אפי' לדבר מצוה. ובלבישת בתי שוקיים של בגד או אנפילאות מותר ולית בה ספק כלל ובעו"ה רבים מהמון עם ואפי' קצת לומדים הולכים ברחוב במנעלים וכשבאים לבה"כ הם הולכים גם כן במנעלים רק בשהגיע למקומו חולץ כל זמן שעומד שם ותו לא ואלו בחשכה יתהלכו ופושעים נקראו אם אינם שומעים לקול מוריהם עכ"ל ועיין ס"ק ו' מש"ש.

(ג) כרים:    ובתפלת י"ח אסור לעמוד על שום דבר. אחרונים.

(ד) המחמיר:    והרדב"ז סימן ק"ץ כתב דאין כאן בית מיחוש אפי' בקשים.

סעיף ג

(ה) והחולה:    והב"ח החמיר בזה עיין א"ז.

סעיף ד

(ו) גשמים:    כתב ט"ז נראה דבירידת גשמים צריך איסטניס אבל אם יש בארץ רפש וטיט כ"א כאיסטניס בזה ע"ש. ומ"א כתב וצ"ע על מה סמכו עתה להקל דאין כל אדם יכול לומר איסטניס אני כמ"ש סי' תר"מ ע"ש ובפרט שלובשין אנפילאות ואם כן אין להם צער כ"כ לילך בטיט ורפש ולכן יש למחות אם יודע שיקבלו ע"ש.

(ז) מותר:    בנ"י משמע דוקא סנדל בלא עקב מותר ולא מנעל. ובשל"ה כתב דיהפוך ימין לשמאל ושמאל לימין ע"ש. וכתב המ"א ואפשר דאפי' בין העכו"ם אסור אע"ג דאיכא למיחש שילעיגו כיון שהוא מדאורייתא ע"ש ועיין סי' תרי"א.

סימן תרטו

סעיף א

(א) ליגע:    גם לא ירבה דברים עמה. ואסור ליגע בה גם ביום. של"ה מ"א. וט"ז כ' דוקא בלילה אסור ליגע בה אבל ביום א"צ ליזהר מנגיעה ומ"ש הש"ע איסור שינה במטה הוא אפי' ביום ע"ש.

סעיף ב

(ב) ידאג:    בסוף הכוונת סוף פ"ק דיה"כ תמצא תיקון לזה והוא מנוסה. וכ"כ בספר משנת חסידים. וע' הגהות מהרי"ל מ"ש מענין זה. ועיין בספר מענה לשון ג"כ.

סימן תרטז

סעיף א

(א) לרחצן:    ובזמן הזה אין נוהגין לרחצן ולסוכן כלל לבוש עיין סימן של"א סעיף ט'.

סעיף ב

(ב) שא"צ:    אבל חינוך שעות צריך ט"ז. ואין מדקדקין בזמן הזה להתענות תינוק בשנת י"ב משום דהכל לומדים והוי כחולים ועוד דסתמא חשיבי חולים. (ב"ח).

סימן תריז

סעיף ב

(א) שלא אמרה:    ואם אמרה צריכה אני אע"פ שאין פניה משתנות. ובשאר כל אדם לא מהני אמירה אא"כ נשתנה פניו מ"א ע"ש עס"ג.

(ב) מאכילין:    פי' שתוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב ואם לאו נותנין לה המאכל עצמו ב"י ב"ח לבוש. ודוקא עוברה לפעמים מתיישבא דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמ' הרופא אך פחות פחות מכשיעור כמה שכתוב בסימן תרי"ח סעיף ז'.

סעיף ד

(ג) לא תתענה:    אפילו אמרה א"צ מאכילין אותה ואומרין לה אכול. ב"ח. וע' סי' תקנ"ד סעיף ו'. ומ"מ יש להאכילה פחות מכשיעור. מ"א ועיין סי' ש"ל ס"ד.

(ד) ככל:    היינו באמרה צריכה אני מחמת לידה אבל אם אמרה צריכה אני מחמת שמתכבד עלי החולי נותנין. או"ה.

סימן תריח

סעיף א

(א) עכו"ם:    וכתב הרא"ש דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל.

(ב) ויסתכן:    וה"ה אפי' אינו אומר שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן. אחרונים.

(ג) לחולה:    אפילו הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה רדב"ז ח"א סימן פ"ו וכנה"ג ומזכירין לו תחלה שהיום יום הכפורים דשמא שכח. לבוש. וכתב או"ה אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך. עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכתב שכה"ג מאכילין אותו בע"כ.

סעיף ב

(ד) יותר:    בטור כתב בשם הרמב"ן באם אחד מופלג בחכמה מאכילין בשבילו אפי' כנגד שנים.

סעיף ה

(ה) מסופק:    פי' שמכיר החולי אלא מסופק אם יסתכן. ט"ז.

(ו) איני יודע:    דאינו יודע של חולה לאו כלום הוא דרובן של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם כ"כ ב"י בשם רמב"ן. ונראה מזה אם החולה רופא ומבין ממילא הוי אינו יודע שלו כאלו אמר רופא אחר. ט"ז.

סעיף ח

(ז) כל צרכו:    והב"ח כתב דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו י"כ הוא ואם יאכל הרשות בידו וכן ביולדת אחר ג' תוך ז'. וט"ז כתב ונ"ל דצ"ל לו אם אתה יודע שיש לך סכנה אם לא תאכל כשיעור ואם לאו תאכל תחילה פחות מכשיעור דאם לא יאמר לו אלא י"כ היום יסבור שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה ע"ש: והיולדות מהימנינן לנשים דאינהי בקיאי בהו. מ"א. מניקה שיש לה ילד חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם מתענית סכנה הוא לולד אינה מתענה אפילו ביה"כ תשובת דבר שמואל סי' ק"ז.

סעיף י

(ח) יעלה ויבא:    ואם חל בשבת אומר רצה. כנה"ג. וט"ז כתב שלא להזכיר יעלה ויבא ע"ש והמ"א העלה דאין להקל. ועכ"פ א"צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה ע"ש.

סימן תריט

סעיף א

(א) שליח צבור:    ועכשיו אומר הגדול לבד. וצריך לצרף עוד שנים עם הגדול ושוהים עמו עד אחר ברכו ועיין ט"ז.

(ב) העבריינים:    והם העוברים על גזירות וחרמות הקהל מתירין להם כדי שיכלו להתפלל דכל ת"צ שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית ונוהגים לומר זה ג' פעמים.

(ג) שהחיינו:    ונכון לאומר' בלחש עם הש"ץ ויסיימה קודם הש"ץ שיאמר אמן.

(ד) יום:    משום דדומה להתרת נדרים שאין מפירין בשבת וי"ט ולכן צ"ל מבע"י ב"ח. והקהל אומרים כל נדרי עם הש"ץ בלחש דאין תנאי הש"ץ מועיל לציבור ד"מ לבוש ומנהג פשוט הוא להתעטף בטלית מבעוד יום ומברכין עליו וכ"כ האר"י ז"ל. ואם נתעטף בלילה אין לברך עליו ועיין ספר הכוונת ועיין יד אהרן. והבאר היטב אשר לפני לא דק בזה ע"ש.

סעיף ה

(ה) שעומדים:    היינו בשעת תפלת ערבית אבל מי שעומד כל הלילה לא יוכל להתפלל בכוונה ביום כנה"ג. ויזהרו שלא ישהו נקביהם. ואם נחלשו יכולים לסמוך לשום דבר מהרי"ל ד"מ. וטעם העמיד' להיות דוגמת המלאכים ולכן הנשים לא יעמדו מט"מ. ומי שעומד פעם אחד ודעתו לעשות כן כל ימיו צריך התרה.

סעיף ו

(ו) שירות:    ומי שעיף ויגע יאמר עכ"פ ד' מזמורים הראשונים שבתהלים קודם שישכב כי הם מסוגלים שלא יבא לידי קרי שבהם ש"י תיבות וד' מזמורים יעלה למנין קרי. וטוב שלא יעטוף בכרים וכסתות המחממין ועכ"פ לא יכסה רגליו של"ה והישן בבה"כ יישן במערב או בבה"כ של נשים דהישן בבה"כ עונשו גדול מצאתי. יה"כ שחל בשבת אין מקבלין שבת אבל מזמור שיר ליום השבת יש לאומרו. שכנה"ג.

סימן תרכ

סעיף א

(א) לקצר:    וכתב בהגמ"נ שאם הוא סוף שש ידלגו א"מ עיין מ"א ומחוייב כל יחיד לומר לפחות י' וידוים ד' בד' תפלות וד' בחזרת הש"ץ וב' פעמים האחד במנחה ואחד במעריב כנגד י"פ שהיה מזכיר הכ"ג את השם.

סימן תרכא

סעיף א

(א) אחרי מות:    והמצטער על מיתת בני אהרן ומוריד דמעות עליהם בי"כ מוחלין עונותיו ובניו אין מתים בחייו זוהר והאר"י ז"ל. ומצוה ללמוד בי"כ משניות יומא. גם ללמוד בסוף יומא המאמרים המדברים במעלות התשובה עיין של"ה. ואין לת"ח לעסוק בתורה ולהשמיט מלהתפלל התפילות והסליחות ובקשות עם הצבור. שכנה"ג.

(ב) ומפטיר:    בהפטרה אין אומרים מלך מוחל וסולח רק ודברך אמת וקיים לעד בא"י וגו'. ד"מ ואחרונים.

סעיף ב

(ג) מילה:    ואומרים זכור ברית ואם חל בשבת אומרים יום ליבשה עסס"י תקפ"ד.

סעיף ג

(ד) לתינוק:    דהיינו דמלבד מה שנותנין לפי התינוק כשאומר בדמייך חיי צריך ליתן לו לשתות קצת מהכוס מ"א ע"ש ועיין סי' תקנ"ט ס"ז.

סעיף ד

(ה) עבודה:    דעיקר העבודה של כהן גדול הי' במוסף עיין ט"ז ומ"א.

(ו) לעקור:    וכבר פשט המנהג שגם הש"ץ נופל על פניו. לבוש. אבל לא יעקור רגליו גם יעמוד קצת רחוק בתחילה מהתיבה וכן נוהגים. ועסי' קל"א דיש להשתטח עשבים על הרצפה.

סעיף ה

(ז) חטאתי:    החטא שוגג עון מזיד פשע מורד וצ"ל הקל תחלה.

סעיף ו

(ח) המתים:    ולכן נקרא יה"כ בלשון רבים ר"ל לחיים ולהמתים. מהרי"ו.

סימן תרכב

סעיף א

(א) אין כאלהינו:    אבל פיטום הקטורת יש לאומרו. אחרונים.

סעיף ב

(ב) עריות:    התוס' במגילה דף ל"א כתבו הטעם בשביל שהנשים מקושטות לכבוד היום. ובמדרש אית' כשם שהקב"ה הזהיר שלא לגלות ערוה כך לא יגלה ערות עונותיו. ובט"ז כתב הטעם דנפשו של אדם חשקה בעריות טפי מכל עבירות ע"כ מזהירין ע"ז ביוה"כ שהוא יום קדוש ונורא ע"ש. וכן במיתת בני אהרן להורות שלא להקל במצות שלא נמצאו בהם אזהרות כמו בנדב ואביהו. כל בו.

(ג) ביונה:    לפי שיש בו כח התשובה ושאין יכולין לברוח מהש"י. לבוש.

(ד) על התורה:    פי' אנו אין מנהגינו כמ"ש הש"ע אלא אין אומרים כלל על התורה ועל העבודה רק חותמין מגן דוד: אם אין שהות ידלג א"מ להתחיל נעילה בזמנה ועיין סי' תר"כ וטוב לומר מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה. אחרונים.

סעיף ג

(ה) צדקתך:    דכתיב בו משפטיך תהום רבה ואנו מבקשי' רחמים ביוה"כ. לבוש.

סימן תרכג

סעיף ב

(א) קודם:    ונוהגין שממשיכין גם בליל' אך צריך ליזהר להתחיל בעוד היום גדול וחרוז היום יפנה כו' צריך לומר קודם הערב שמש דאל"כ דובר שקרים לפני ה'. ט"ז ומ"א.

סעיף ג

(ב) בזה:    כלומר שלא הזכירו בוידוי יצא כיון שהזכירו בתפלה אבל אם לא הזכיר שבת כלל מחזירין אותו. מ"א.

סעיף ה

(ג) שלא:    והטעם שלעולם מסיימין אותה בלילה ואין עבודה בלילה לבוש. ומהרי"ל כתב ואפי' איחר עד הלילה נושאין כפים אבל האחרונים כתבו דיש לבטל המנהג שאין נשיאת כפים בלילה. ומ"מ אומרים אלהינו ברכנו וכו' דבזה אין קפידה כ"כ עיין מ"א.

(ד) א"מ:    אפי' חל בשבת ועדיין יום הוא. מ"א ע"ש.

סעיף ו

(ה) ז' פעמים:    הטעם ללוות השכינה שמתעלה לעלות למעלה משבעה רקיעים.

(ו) ותוקעים:    סי' לסילוק השכינה למעלה שנאמר עלה אלהים בתרוע' וזכר לתקיעות יובל שהיתה בי"כ. ותוספת כתבו להראות שהוא יום טוב להרבות בסעודה לכן יפקדו איש אחיו בצאתו מבה"כ כדרך שאומרים בשבת ויום טוב מט"מ. ותוקעין אפי' חל בשבת. אף ע"ג דלא הבדילו בתפלה עדיין מכל מקום כיון שכבר עבר היום ותקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה לא החמירו בה. טור. ואין הדין והחימה מסתלק עד שישלימו ישראל סדריהם ת"ה סי' רע"א.

סימן תרכד

סעיף ג

(א) מבדילים:    ומותר ברחיצה ובכולם קודם שיבדיל. מ"א עיין שם.

(ב) הבשמים:    וב"ח כתב בשם מהרי"ל ואבודרהם ורש"ל שכשחל בשבת יש לברך על הבשמים ואין כאן ברכה לבטלה כיון שנהנה. מ"א וט"ז וכן עיקר.

סעיף ד

(ג) עתה:    אפי' חל בשבת להורות שיום זה מקודש ששבת מן האור. מ"א.

(ד) ראשון:    פי' שהדליקו נר אחד מאותו שלהבת עסס"ה.

סעיף ה

(ה) שני ימים:    וז"ל מהרי"ל בתשוב' סימן רי"ב העושין שני ימים יה"כ אין משנין כלל התפילות אף אם הם י' או מאה לא יתפללו רק התפלה של חול דהוי לא תתגודדו וכתב המ"א ונ"ל דיניחו גם כן תפילין מה"ט ע"כ. אך פיוטים וסליחות יאמרו כרצונם וי"ג מדות כקורא בתורה. וכתב המ"א ומכל מקום נראה לי דלא יאמר אותם באמצע התפלה רק אחר י"ח גם לא יקראו בתורה אפי' ויחל כשחל יום כפור ביום ה' אסור להכין להם צרכי שבת בע"ש שהוא יום כפור שלהן אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן מ"א ע"ש שמסיים שלא לעשות שני ימים יום כפור דכשעושה יום שני יום כפור א"כ מאתמול הוי ערב יום כפור ואסור להתענות וא"כ היאך התענה והוי סתרי אהדדי ולכן אין לנהוג כן ומכ"ש למנהגינו שאין מתענין בין יום כפור לסוכות ובליקוטי פרדס משמע שאין מתענין בלילה כי אם ביום.

(ו) תחינות:    ואין מתענין בהם אפי' יאר צייט שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם המזבח בימי שלמה. מהרי"ל. ומקדשין הלבנה במוצאי יום כפור עיין סי' תכ"ו סעיף ב' ביום שאחר יום כפור משכימין לבה"כ. מנהגים.

סימן תרכה

סעיף א

(א) לתקן:    היינו לבנותה כולה כן הוא במהרי"ל.

סימן תרכו

סעיף א

(א) בית:    דבעי שתהא הסוכה תחת אויר השמים. מקומות קרים שבחג יורד שלג הרבה על סכך הסוכה ומתעבה ונעשה כעין תקרה כשרה. גינת ורדי' חא"ח כלל ד' סי' ז'.

(ב) ומבטלן:    אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה י"ל דקודם יום טוב שאינו אסור עדיין נתבטלו. ב"ח מ"א. וכ' ט"ז ומזה יש ללמוד בתערובת חמץ קודם פסח לח בלח ואין שם ס' שיכול להרבות עליו ואפי' לכתחלה כיון שהיה קודם זמן האיסור ועסי' תמ"ב ותמ"ז מה שכת' שם.

(ג) ניכרין:    ואפילו ניכרין נמי שרי כיון שצלתה מרובה. מ"א עיין שם.

סעיף ב

(ד) ומניחו:    לשם צל.

(ה) עצמו:    והב"ח כתב שיש להחמיר ולסלק הגג ולסכך אח"כ כ"כ המ"א ע"ש.

סעיף ג

(ו) שנשארו:    עיין ט"ז שהעלה שאין להקל אלא ביש ביניהם ד' טפחים ויהא בענין שאם ינטל מן הסכך נגד הלטי"ש יהיה עדיין צלתה מרובה מחמתה ע"ש ס"ק ב'. ובתשובת פנים מאירות סי' מ"ד חולק עליו.

(ז) ולסגור:    ודוקא כשמניח הסכך כשהוא פתוח עיין מ"א. ואם הניח הסכך על התקרה ואח"כ הסירו התקרה פסול. ואותן סוכות העשויות תחת הגג ולפעמים הצדדים משופעים יזהר שלא ישב תחת השיפוע מ"מ. וע' בתשו' פנים מאירות סימן ס"א מש"ש מענין סוכה על הגג. סוכה העשויה תחת הדווא"ר דהיינו שפותחין להם מקום באמצע הגג והוא הנקרא בלשון ערבי דוואר בלשון לע"ג באג"ה ופעמים עושין על שטח הדוואר הפתוח שבכה ומעשה רשת ופעמים עושין שבכה זו מחוטי נחושת או מחוטי פשתן כשרה ואפי' אם יניח הסכך הכשר ע"ג השבכה ממש כשירה. גינת ורדים חא"ח כלל ד' סי' ח' ע"ש.

סימן תרכז

סעיף ג

(א) היוצאים וכו':    זהו מקרי במשנה קינופות והוא קבוע מאד ע"כ פוסל אפי' פחות מי' ומבואר בגמרא ובר"ן שג' דינים יש כאן כילה ונקליטין וקנופות כילה דלא קביעא לא מיתסרא אלא בתרתי לריעותא שיש לה גג וגבוה י"ט נקליטין קביעי טפי מכילה אע"פ שאין לה גג אם גבוה י"ט אסור קינופות דקביעי ויש להם גג אפי' אין גבוהין י' טפחים אין ישנים תחתיו ועיין ט"ז מה שהקשה על מה שאמר בגמ' דף י"א שאני נקליטין דקביעי אי קביעי ליהוי כקינופות וכו' אמאי לא אמר דנקליטין וקינופות שוין לענין קביעות ומש"ה וכו' ע"ש. והוא קושית התו' שם ע"ש במהרש"א ודו"ק.

(ב) עשרה:    והני י"ט מארעא משחינן אע"פ שאין י"ט מהמטה לכילה. מ"א.

סעיף ד

(ג) נוי:    אפי' אינו רחב ד"ט. מ"א.

סימן תרכח

סעיף א

(א) אפי' וכו':    משמע אע"פ שהעליונה ג"כ צלתה מרובה מחמתה. ט"ז ע"ש.

סעיף ב

(ב) כשרה:    אע"פ שהספינה הולכת על הים. גמרא דף כ"ג.

סעיף ג

(ג) האילן:    היינו כשהסכך יוכל לעמוד בלא אילן שסמכו על קונדסין דאל"כ אסור דגזרינן שמא יסכך בו כמ"ש סי' תרכ"ט סעיף ז'. ר"ן מ"א.

(ד) עולין:    ואם עבר ועלה יצא י"ח ואם הסוכה על הארץ והקנים של הסכך נסמכים על האילן שרי ולא גזרינן שמא יניח על הסכך. מ"א ע"ש.

סימן תרכט

סעיף ב

(א) טומאה:    אפי' מידי שמקבל טומאה מדרבנן. ט"ז.

(ב) שפודין:    כתב ב"י היינו של עץ דאלו של מתכות תיפוק ליה משום דאין גידולו מן הארץ. והמ"א כתב דוקא של מתכות אבל של עץ מקבלין טומאה אפי' מדרבנן דפשוטי כלי עץ נינהו עיין שם ועיין יד אהרן.

סעיף ג

(ג) בחיצים:    ואם היו פעם אחת בברזל פסולים אע"פ שניטלו אח"כ ב"ח. וקנים אע"פ שיש להם בית קבול כשרים כיון שלא נעשו לקבלה וה"ה מרזב אחרונים וכתב המ"א בס"ק י"ב ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומאה ודמי לבית קבול וא"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפי' נשברה עכ"ל. וט"ז כתב שם דאין להניח למעלה מן הסכך באויר וכ"ש בסכך עצמו שום כלי ואפי' שבר כלים וע"ש. ועיין יד אהרן.

סעיף ד

(ד) פסולה:    שנשתנית צורתה והוי כאלו אינו גידולי קרקע. ולפ"ז אפי' בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאין בנגעים אם נידק וניפץ אין מסככין בהן. ב"ח ועמ"א.

סעיף ו

(ה) לסיכוך:    אפי' עביד לה שפה כשרה. רדב"ז מ"א.

(ו) שמנהג:    ומקום שאין מנהג ידוע לכ"ע מותר לסכך. כנה"ג.

(ז) בגגין:    ר"ל אפי' גדולות שאין עומדין לשכיבה מ"מ אין מסככין בהם משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית ועיין ט"ז.

סעיף ז

(ח) על גביו:    דאין מעמידין הסכך בדבר המקבל טומאה שמא יבא לסכך בו. ואע"ג שמעמידין על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם ויש נוהגים להעמיד קנים תחת הסכך ומדת חסידות היא. ר"ן. והמ"א העלה דמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה ומה שאסור בסולם היינו משום שהיא עצמה סכך פסול ע"ש ועיין ט"ז ובעטרת זקנים.

(ט) להחזיקו:    דעכ"פ סכך פסול הוא.

סעיף ח

(י) אין קפיד':    כיון שאין הסכך עצמו נסמך עליהן. מ"א ע"ש ועיין ט"ז סוף סימן תר"ל.

סעיף י

(יא) לידים:    ואין הידים נקר' אוכל אלא עד ג"ט ב"י הרא"ש. וע' בעוקצין דיש ידות שמצטרפין אעפ"י שגדולות הרבה ולכן יש להחמיר. מ"א.

סעיף יב

(יב) לייבש:    ולנפול עד שישאר אויר.

סעיף יד

(יג) לכתחל':    ואם עבר וסיכך בהם כשר' לישב בה. מ"א.

(יד) שנושרים:    ודוק' שנושרים תמיד אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח כשר' וכ"מ סוף סימן זה. מ"א ב"ח.

סעיף טו

(טו) משני:    ואם קשרם באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלן. לבוש.

סעיף יז

(טז) נענוע:    וגם התרה. ב"ח.

סעיף יח

(יז) בנסרים:    עיין סי' תרל"א סעיף ט'.

(יח) ונהגו:    הטעם בסמ"ק דלמ' יבא לסכך בהם בקביעות בענין שלא יוכלו הגשמים לירד שם ע"כ נהגו לכסות בערבה או בגמי ובשעת הדחק שאין להם במה לכסות מסככין בנסרים אפי' יש בהם ד' ש"ג. וה"ה בכל דבר האסור משום גזירה. וכתב הב"ח הלטי"ש אין מסככין בהם דיש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמים יורדים בתוכה כמ"ש הסמ"ק וכ"ש בשינדל"ן וכתב ט"ז הקשין של תבואה אחר שנחבטה התבוא' משם פשוט דשרי והוא עיקר מצוה המפורש בפסולת גורן. ונראה שלא נהגו לכסות בקש ג"כ מטעם הסמ"ק דבקש בקל יכס' כיסוי עב מאוד ודבר פשוט להתיר במקום שאין סכך אחר רק שיזהר לעשות שיוכל הגשם לירד שם.

סעיף יט

(יט) לכתחלה:    אפי' שלא בשעת אכילה.

(כ) שרוי:    ומ"מ בשעת אכילה אסור ר"ן ב"י. ונ"ל דאם הגשמים נוטפין מהסכך מוטב לפרוס סדין משיאכל חוץ לסוכה מיהו לא יברך לישב בסוכ' דספק ברכות להקל. מ"א.

סימן תרל

סעיף א

(א) לדפנות:    עיין ב"ח ובתשובת יד אליהו סי' ל"ג. עצי הסוכה של הסכך או של דפנות שנעשו מעצי אשר' או מאיסורי הנאה עיין בספר קרבן חגיגה דף מ"א וביד אהרן סי' תרכ"ט.

סעיף ב

(ב) גביהן:    עיין מ"א שכתב להתיר.

סעיף ג

(ג) וכשר':    ובסוכ' גדולה שהשלישית רחוק' ממנ' יותר מג' צ"ע. מ"א.

סעיף ה

(ד) הפרוץ:    פי' חשבינן הפרוץ משני רוחות הפרוצים לגמרי עם הפירצ' שבחלל הפתחים והוא בכלל מרוב' על העומד שיש בשני המחיצות והטפח ואז מותר אבל עכ"פ יהיה במחיצות עצמן עומד מרוב' על הפרוץ. וכתב הט"ז נראה לי דיש חילוק בדבר כשאין פירצה גדולה רק כל הפירצות כל אחד בפני עצמו פחות מג' אז מותר אפי' בפרוץ מרוב' באות' מחיצ' כיון דאמרי' לבוד הוי כל העומד כסתום משא"כ אם יש פירצ' אחת גדול' יותר מג' טפחים אז צריך שיהי' עכ"פ באות' מחיצ' עומד מרוב' אלא הקולא בזה דאע"פ שבכלל הפרצה הזה פרוץ מרוב' ע"ש.

(ה) בקרנות:    פי' בכל הקרנות אבל אם שני מחיצות מחוברים שרי. מגן אברהם.

(ו) שלימות:    כתב מט"מ נהגו לעשות עיגול בתוך הפתח אבל אותן סוכות הבנויות משנ' לשנ' בפתח גמור א"צ אותו עיגול ואפי' מנהגא ליכ'. כתב מהרי"ל מהר"ש היה מסמן למחיצות הסוכ' כדי לראות סדר עמידתן שלא ישנה משנה לשנה וכן הוא בירושלמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לקרשים אלא קרש שזכ' ליתן בצפון ינתן לעולם בצפון.

סעיף ו

(ז) גוד אסיק:    פי' כאלו מחיצות הבית עולות למעל' וא"כ צריך שיעשה ד' קונדיסין בשפת הגג עכ"פ מג' צדדים מכוון נגד כותל הבית. ט"ז.

סעיף ז

(ח) מתירין:    כלומר דוקא כשהלחי עומד אצל המבוי והפסין דוק' בשדה ולא בחצר.

סעיף ח

(ט) אכסדרה:    כתב הט"ז מי שרוצה לעשות סוכה בבית שלו ולפרוץ הגג למעל' כמו שנוהגים וכותלי הבית יהיו כותלי הסוכ' דהיינו שרוצה לעשות הסוכ' בזויות של כותל מזרח וכותל דרום ויש קורה אחת מונחת כל השנה למעלה כנגדו באורך הבית סמוך לאותן זויות ותהיה הסוכה באות' חלק הזויות עד הקורה נמצא שאין לסוכ' מחיצות רק שנים של הבית ושלישית אין לה רק שהקורה שלמעלה אמרינן יורד וסותם עד למטה ויהי' לה ג' מחיצות דדי בזה רק שישים שני קנים תחת הקורה אחד אצל כותל הבית ואחד במקום סיום מחיצה הג' דהיינו במקום שכל' הסכך של הסוכ'. וטעם קנים אלו כדי שיהי' כצ"ה בדופן הג' מחמת התקרה שעל שני הקנים שהרי אין כאן מחיצ' ג' ממש אלא מחמת פי תקרה יורד וסותם וע"כ צריך צורת הפתח עיין שם.

סעיף י

(י) הרוח:    אפי' עומדת בבית שאין שם רוח אינה מחיצ' מ"א ועיין בהלק"ט חלק ב' סי' נו"ן שיור' פנים להכשיר סוכ' שדפנותיה עשויות מסדינין דקים שהית' הרוח מזיזה אותם אלא שהיתה נתונה בחצר מוקפת מחיצות גבוהות ע"ש. ועיין סי' ר"מ סעיף ו'.

סעיף יא

(יא) בהמה:    וצריך שתה' מתוחה למעלה או שתהא גבוה כ"כ שאף שתמות ותפול תהיה גבוה י'. ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג' צריך לגודרו ב"ח וכתב המ"א בס"ק י"ד דאם סמך הסכך ע"ג בהמ' פסולה מפני שאין לה קבע ע"ש. ומה"ט כתב הט"ז בס"ק י"א דעשיית דופן מבהמ' לא מיירי רק להכשיר' וכמ"ש סי"ב אבל לא בכל המחיצות עיין שם.

סעיף יג

(יב) המט':    פי' דבר זה עיין בט"ז.

סימן תרלא

סעיף א

(א) שוים:    ועטרת זקנים בשם ב"ח פוסל בין שוים מלמטה או מלמעלה. יד אהרן.

סעיף ב

(ב) מחמירין:    היינו שלא לישב באותו חלק שחמתו מרובה אבל לשאר החלק אין זה פוסל אותו כיון שיש שם הכשר סוכ'. ט"ז.

סעיף ג

(ג) כשר':    ולבוש פוסל כשאין המטר יוכל לירד בה וכ"פ הב"ח.

סעיף ה

(ד) טפח:    שאז חשוב להיות אוהל ואמרי' חביט רמי.

(ה) הרקיע:    ר"ל אע"פ שחמת' מרובה מצילת' כשהחמה בשאר מקומות מ"מ כיון שצילת' מרובה מחמת' כשהחמה באמצע הרקיע כשר ועיין ט"ז מה שהקשה למה אמרו בגמ' לשמואל תנא במתני' תרתי אמאי לא אמרו דגם לשמואל חדא כמו לרב ע"ש דף כ"ב עמוד א' ודוק.

סעיף ז

(ו) הצדדין:    כלומר לא מבעיא אם אין בדופן השני החיצון רק שבעה טפחים פשיטא שיש להתיר אותו חלק היוצא מן הדופן הארוך דאמרי' שכוונתו להשתמש בכל הסוכה משא"כ בעושה דופן השלישי' יותר מז' טפחים הרי גילה דעתו שעשה יותר מהכשר מן המובחר ויש לנו לומר דעד מקום שעשה מחיצה מהני וטפי לא ומה שעשה מחיצ' א' ארוך ביותר זה אינו מן הסוכה קמ"ל אפ"ה כשר גם שם וחשבינן המחיצו' שעשה גם לזה כאלו הגיע הדופן הקצר עד סוף הכותל הארוך ט"ז ע"ש.

סעיף ח

(ז) לצמצם:    דאם הי' אפשר הי' מותר דקיימא לן פרוץ כעומד מותר.

(ח) ערב:    ואם אינו נותן ראשי הכשר על הפסול נופל לארץ והלכך ה"ל הכשר מרובה.

סעיף ט

(ט) להכשירו וכו':    זהו פי' גמרא בביטול תקרה קא מפלגי. וכתב רש"י שם דאלו בא עכשיו לסכך בהם פסול משום תקר' אבל השתא דזו תקר' היתה ובא לידי מעשה לעשות לשם סוכה וזה מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי וכו' תו ליכא למגזר וכו' ע"ש.

(י) שאומר:    זהו דעת הרמב"ם והקשו העולם אם כן לא פריך מידי אדשמואל טפי מרב עיין ט"ז ובהרמב"ן בספר המלחמות ועיין בגמרא דף ט"ו עמוד א'. וכתב מ"א דוקא במפקפק דברי הרמב"ם שלא יהא רחב ד' אבל כשנטל א' מבנתיים אפילו יש בהם ד' שרי ע"ש.

סעיף י

(יא) י"ט:    לאפוקי אם הוא ז' על ז' למטה מיו"ד ובגובה י' אינה רחב' ז' על ז' פסול'. ומודדין היו"ד טפחים ביושר ולא באלכסון מ"א. ואז כשרה כל הסוכה ט"ז. ועיין בהרא"ש שכתב הרמב"ם והר"ר ישעיה דטראני פסקו כשמואל והראב"ד פסק כרב וכר"מ והכל עולין בסגנון אחד עכ"ל. יש לדקדק דהא נפקות' לדינא אי צריכין לבא לתירוץ הגמרא לבטולי תקרה ע"ש.

סימן תרלב

סעיף א

(א) נעקם:    משמע דוקא כשדפנות מגיעות לסכך. ר"ן וב"ח ועמ"א. וט"ז חולק על זה ומתיר אפי' באין דפנות מגיעות לסכך ע"ש. ועיין בתשו' פנים מאירות סי' ס"א כשעושים סוכה בתוך הבית ולמעלה הגג המכוס' בשינדלי"ן צריך ליטול עד מקום שיהי' פחות מג' נגד הדפנות כיון שאין הדפנות מגיעו' לסכך וכן העושה סוכתו בחוץ ומצטרף כותלים הבנויים תחת הגג של שינדלי"ן ואין הכותלים מגיעים להגג אפי' פחות מג' והגג בולט הוא ד"ט אליבא דהר"ן אין לסוכה זו מחיצו' וצריך לזהר בזה כי מצוי הוא עכ"ל.

(ב) לכותלים:    נ"ל דאם הגג עקום כגגין שלנו אע"פ שיש בשיפוע ד' אינו פוסל אא"כ יש במשכו ד' דאז תופס בסוכה ד' ואם הגג עקום למעלה ולמטה בסמוך לו קור' אע"פ שאינו נמשך ממנה ג' טפחים כיון דבגובה רחוק ממנו ג' טפחים אין מצטרפין ולא אמרינן חבוט ולבוד להחמיר. מ"א ע"ש.

(ג) אלא ז':    אינו מדוקדק ואפי' יש בה ט' ומחצה סכך פסול ג"ט פסולה כיון דכי שקלת לי' לפסול ליכא הכשר סוכה. מ"א.

סעיף ב

(ד) ואין ישנים:    הא דחמיר אויר מסכך פסול בסוכה קטנה לענין ישנים תחתיו וכן לענין סוכה גדולה פוסל אויר בג' וסכך פסול בארבע הטעם שבאויר נראה לעין טפי ההפסק בסכך ממה שנראה בסכך פסול.

(ה) שמבחוץ:    עיין בטור ותמצא דאם יש לה ג' דפנות והפסול הולך ע"פ ארכה פסולה דליכא בכל צד אלא דופן ומחצה ואם הפסול הולך לרחבה אם נשאר שיעור סוכה כשר שם. ואם יש פחות מד"א מדופן האמצעי עד סוף הסכך פסול אף חלק החיצון כשר דאמרינן דופן עקומה. ואם אויר מפסיק פסול החיצון ואם מחובר מן הצדדין מצטרף הפנימי והחיצון להכשר סוכה ורמ"א קיצר בלשונו ועיין עט"ז.

סימן תרלג

סעיף א

(א) מעשרים:    אמה בת ו"ט מצומצמות. ב"י.

(ב) פסולה:    דכיון שהוא גבוה כ"כ צריך לעשות' כדירת קבע ואנן בעינן דירת עראי אבל פחות מעשרים אע"פ שעשאה חזקה כשרה.

סעיף ב

(ג) למטה:    עד שמגיע לחלל כ'.

סעיף ד

(ד) בתבן:    ואסור למעט' בי"ט. מ"א.

סעיף ה

(ה) והלאה:    דכיון דכשר מצד שכנגד הכותל האמצעי הוי שם עיקר הסוכה כדינה וזה החלק הוי כפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה.

סעיף ו

(ו) דוקא:    ודמה שחוץ לאיצטבא אין לה סכך כיון דרואין הסכך כאלו היא כותל ועיין מ"א.

סעיף ז

(ז) מעשרה:    ולא אמרינן דאז הוי אצטבא רשות אחר.

(ח) עשרה:    ר"ל כיון שיש הכשר סוכה באותו איצטבא הוי אמרינן גוד אסיק מחיצה על האצטבא קמ"ל דלא אמרינן כן. ועיין ט"ז.

סעיף ט

(ט) הנויין:    וה"ה כל דבר שאינו חשוב אוהל. ש"ג.

סעיף י

(י) כשרה:    דהיינו בתוך החקק ולא חוצה לו עט"ז ומ"א.

(יא) פסול':    ולא אמרינן דופן עקומה ולא מקרי דופן כלל כיון שאינו גבוה י'.

סימן תרלד

סעיף א

(א) שבעה:    עיין ט"ז ומ"א שהגיהו בתוס' דף ג' עמוד א' ד"ה [לא נצרכה] לאו פירכא היא וכו' דדלמא ארוכ' טובא אבל לא הית' רחב' ז"ט וכו' ע"ש שצ"ל ואין רחב' אלא ז' ע"ש וק"ל. ועיין יד אהרן ובת' ח"צ סי' קמ"ב. וכתב המ"א נ"ל אפי' בסוכה גדולה הרבה ובמקום אחד יש קרן אחד משוך לפנים שאין בו שבע' אסור לישב שם כיון שהמקום צר לו לשבת שם ע"ש.

סעיף ב

(ב) לרבע:    וחוט סובב כ"ט טפחים וב' חומשים הוי שבע' על שבע'. ב"י ועיין ט"ז ומגן אברהם.

סעיף ד

(ג) ושלחנו:    נ"ל דאם מקצת שלחנו עומד בסוכה ומקצתו תוך הבית מותר דלא גזרינן שמא ימשוך אחר שלחנו מאחר שעומד מקצת בסוכה ועוד דהא די בשלחן טפח. מ"א ע"ש ועיין תשובת דב"ש סי' ר"ג ועיין יד אהרן.

סימן תרלה

סעיף א

(א) לצל:    ולא לצניעו' או לאוצר ודירה עמ"א. וצריך לחדש בה כמבואר בסימן תרל"ו.

(ב) וחטט:    בין מלמעלה בין מלמטה. ב"י ואחרונים.

(ג) קודם:    ואפי' בדיעבד פסול. ט"ז ולבוש ויד אהרן דלא כב"ח.

(ד) טפח:    רוחב באורך כל הסוכה ונתן עליו הסכך ואח"כ גמר המחיצות. ט"ז.

סימן תרלו

סעיף א

(א) ישנה:    פי' הסכך הישן אבל בדפנות לית לן בה לכ"ע.

(ב) למ"ד יום:    ה"ה אפי' תחלת השנ'. ט"ז.

(ג) שיחדש:    היינו למצוה מן המובחר. ט"ז ומ"א.

סעיף ב

(ד) אינו:    ואם הגביה הסכך וחזר והניחו שרי עיין סי' תרל"א סעיף ט'.

סימן תרלז

סעיף ג

(א) רבים:    כתב המ"א וצ"ע שנהגו קצת לעשות סוכה ברשות הרבים וא"כ סוכ' גזולה היא ואת"ל דכל ישראל מוחלין להם מ"מ יש לעכו"ם חלק בהם ע"ש שהאריך והעלה ע"כ אסור לעשות סוכה ברשות הרבים שעכו"ם לא מחלי על כך ואף דבדיעבד כשרה מ"מ לא יברך עלי' דהוי ברכה לבטלה ע"ש.

(ב) לא יקצצו:    ובמקום שיש רשות אנשי המקום ליקח עצים מן היער בדינא דמלכות' אין איסור אם לוקח משם לסכך. ט"ז.

(ג) דמי עצים:    ואם אינו רוצה לתת דמי עצים לא יצא. טור וכן עיקר. מ"א.

(ד) הספינ':    דאז היא עצמ' נגזלת שאין מחוברת לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנוייה דאין כאן תקנת השבים שהרי לא טרח עליה לבנותה הלכך גזולה היא רש"י. וכתב ט"ז נ"ל פשוט שמותר לאדם ליכנס לסוכתו של חבירו שלא מדעתו דניחא לאינש דליעבד מצוה בממונו אלא דנ"ל דהיינו כל זמן שבעל הסוכה אינו שם אבל בשעה שהוא שם אפשר דקפיד עליו שלא יראה חבירו עסקיו ואכילתו בלי ידיעתו וזה דבר מוסכם מצד הסברא עד כאן לשונו.

סימן תרלח

סעיף א

(א) תנאי:    כיון דא"א ליטול בין השמשות משום דקא סתר אהלא ואיתקצי לכולי שבע' משא"כ בנוי סוכה דבס"ב דמהני תנאי ועמ"א.

(ב) הסמוכים:    ואם סמך עצים לסוכ' כדי לעבות' אפילו אחר שנגמרה אסורים דלא גרע מנוי סוכה אלא אם כן התנה. יש"ש ועיין מ"א.

(ג) מילתא היא:    וקשה דבסי' מ"ב סעיף ג' כתב דהזמנה לגוף הקדוש' מלתא היא וי"ל דתשמישי מצוה קילא טפי ונ"ל דמי שיש לו סוכה בנוי' משנה לשנה מ"מ אינ' אסור' עד שישב בה בחג אע"ג דכבר ישב בה בשנה שעבר' מ"מ כשעבר החג בטלה קדושת' וצריך מעש' אחר שתחול קדושת'. מ"א.

סעיף ב

(ד) אוכלים:    ואם יודע שהילדים יאכלו מהם מוטב שלא לתלותם ספר חסידים סי' רס"ג ולי נראה דיתנה עליהן מ"א ובלבד שלא ינתקו החוטים.

(ה) דמוקצים:    דבמוקצ' למצותו אפי' רבי שמעון מודה דאסור.

(ו) הראשון:    דאם לא כן כיון דחיילי איסורא בבה"ש קמא ממילא חייל בכולהו דכיומא אריכתא דמי לענין זה ולא מהני תו תנאי.

(ז) להתנות:    משום דלא בקיאי שפיר בתנאי.

(ח) להתנות:    וט"ז כתב נ"ל להקל בסדינים המצוירים שיש חשש מפני גנבים אנן סהדי שלא תלאן שם מתחל' להיות שם תמיד ע"כ לא אתקצו כלל ואפי' לא התנו ע"ש. וכתב מהרי"ל מותר לתלות יריעות שעטנז רק שיהיו תלוים למעל' מתשמיש אדם. כתב ד"מ לא יקשור הנויין דאסור להתירן ביום טוב אלא יעשה עניבה עסי' שי"ז אותן החוקקים פסוק בסוכו' תשבו על הדלעת לא יפה עושים כמ"ש ביורה דעה סי' רפ"ג בב"י ובט"ז ואף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה דתשמישי מצו' הוא כמו ציצית ולולב מ"א ועיין סי' נ"א ס"ק ב' כתבתי בשם הט"ז דבסכך סוכה טוב שלא לעשו' לצורך דבר שאינו כבוד למצו' שעברה ע"ש.

סימן תרלט

סעיף א

(א) ישיבה:    ומה שאין מברכין על מצה כל שבעה דאין מצוה באכילת' משא"כ בסוכ' עיין לבוש ומ"מ. כתב מהרי"ו בתשוב' המקיים מצות סוכה כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. סוכה דומה לב' והעולם דומה לב' והתורה מתחלת בב' וכיון דסוכה מרמז לתורה מש"ה שיעור גבהה כ' דהיינו ק"ך טפחים כנגד ג"פ מ"ם יום שנתנה בו התורה ושני חייו של משרע"ה ורחבה שבעה כנגד שבעה רקיעים.

(ב) ומטייל:    אדם המספר עם חבירו יספר בסוכ' עמו. ואל ידבר בסוכה דברים בטילים. ואל יראה שום כעס בסוכה עשל"ה.

(ג) לאחר:    והעולם נזהרין אף קודם אכיל' מקדיר' נ"צ. ואם הכניס כלי מאכל לא נפסלה הסוכה בכך. ב"ח מ"א.

(ד) בזוי:    כלים שמשהין בהן קמח והעריבות וכלים של בשמים וכד ששואבין בו מים ושטיפו' הקערו' חוץ לסוכה. והעולם אינן נזהרין בקערות אחר אכילה ואינו נכון מ"א. ושרי לשמש מטתו בסוכ' ט"ז. המנהג שלא להכניס נר חרס בסוכה ב"ח ומנורה שקורין לאמפ"ן ראוי לשער שלא ישרף סוכתו. ט"ז ע"ש.

סעיף ב

(ה) ולאכול:    וז"ל הב"ח אדם יחיד שיושב לשתות סברא דלא חשיב קבע אבל בני חבורה שקבעו לשתות הוי קבע גמור ובפרט במקום שנוהגין לשתות יחד בקבע בלי שום אכיל' דה"ל קבע גמור ובעי סוכה ולברך לישב בסוכה כנ"ל להלכה אבל למעש' ראוי להחמיר שלא לשתות בקבע אלא תוך הסעוד' לאפוקי נפשי מפלוגתא וכן בקבע דבשר וגבינה וכיוצא בהן עכ"ל. וט"ז העל' דאין לברך לישב בסוכה כלל על השתי' אפילו בקביעות דאפי' אח"כ דחייב בסוכה מ"מ אות' ברכה שמברך על האכיל' פוטרת אותו מכל וכל ואפי' אם קובע עצמו לשתות קודם האכיל' כגון שתיית יין שרף במדינות אלו אפ"ה ברכ' שיברך אח"כ בשעת האכילה פוטרתו ע"כ אין לברך כלל רק על האכילה כמ"ש בסוף הסי' עכ"ל ע"ש ועיין ט"ז ס"ק כ'.

(ו) מיוחדת:    ואין לכסות השלחן בבית החורף אלא בסוכה בשבת ויום טוב אך בש"ע יכס' גם כן בבית החורף הגמ"נ. וכתב א"ז ומשמע דאף בסוכה אין חיוב לכסות בחה' מ וה' ה בחוה' מ של פסח.

סעיף ג

(ז) חובה:    דנאמר כאן ט' ו ונאמר ט"ו בחג המצות מה להלן ליל ראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות ופירש הרא"ש דאירדו גשמים קאי דאם לא כן הא חובה בי"ט לאכול פת וממילא חייב בסוכה ועיין תוספות שם ד"ה אי בעי אכיל כו' דף כ"ז עמוד א' ברכות דף מ"ט עמוד ב' ד"ה אי אכיל ודו"ק.

(ח) פת:    דאף ע"ג דבשאר ימים שיעור אכילה חוץ לסוכה בכביצ' אבל ליל ראשון שהוא חובה טפי אפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכלו חוצה לה הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה טור. וצריך לברך. מ"א ע"ש ועיין עטרת זקנים סעיף ה'.

(ט) פירות:    היינו בחול המועד. אבל ביום טוב ובשבת צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה עסי' תקכ"ט סעיף א'.

(י) דאכילת:    עיין סימן תע"א ועמ"א.

סעיף ד

(יא) ולומד:    והכל לפי הענין אם יש לו מנוחה בסוכה לומד בסוכה וצ"ע אם צריך ספרים הרבה וטורח לו להעלותם לסוכה ויש להחמיר מ"א ובלבוש סי' תר"מ ס"ד משמע דא"צ להעלותם לשם כמו גבי כרים וכ"מ שם בש"ע דא"צ לילך לסוכת חבירו לאכול מה"ט.

(יב) רצה:    אם יש לו מנוחה שם ואם יש בה"כ בעירו הולך לבה"כ ב"ח והבדלה דוקא בסוכ'. ט"ז.

סעיף ה

(יג) גשמים וכו':    כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומיתושי' הג"א. אפילו אין האדם מצטער בכך אלא שהמאכל מתקלקל בכך וה"ה אם העת קור שהמאכלים השמנים נקרשים לפניו אוכל כל סעודתו בבית וכ"ש אם מצטער מפני הצינ' ב"ח ולבוש עיין סי' תר"מ סעיף ג'.

(יד) הראשונה:    ובליל שני א"צ לאכול כזית בסוכה אם ירדו גשמים דבקיאים בקביעא דירחא ואין צריך לאכול בסוכ' כשמצטער. והרוצה להחמיר א"צ לקדש בסוכה דהא אמר זמן מאתמול אלא יאכל שם כזית אחר סעודתו ת"ה ד"מ הגמ"נ מ"א. וט"ז כתב דגם בלילה שניה יש חיוב בכזית בירידת גשם אלא דבשינה אין לברך לישב בסוכה אם ירדו גשמים ע"ש.

סעיף ז

(טו) מטריחין:    נ"ל דדוקא כששכב כבר אבל אם עדיין לא שכב יחזור לסוכה. מ"א ע"ש.

(טז) וינעור:    פי' מעצמו וא"צ להקיצו.

(יז) הדיוטות:    ק"ו בזה למי שרוצה להחמיר כשיורדים גשמים ולילך לסוכה ולברך המוציא ולישב בסוכה ואחר כך לאכול בבית והוה ברכה לבטלה. ט"ז.

סעיף ח

(יח) אכילה:    וכתב הלבוש על אותן שקובעין עצמן לשתות אחר ברכת המזון ואחר השתי' זמן מה נמשך שחוזרין ואוכלין סעודה שניה בלי הפסק ומברכין שנית לישב בסוכה נראה לי שטעות גמור הוא בידם שהרי לא הסיחו דעתם מישיבת סוכה שכבר בירכו עליה בסעודה הראשונה ומה שנהגו לקבוע ברכת לישב בסוכה על האכילה היינו משום שמסיחין דעתם מן האכילה ויוצאין מן הסוכה כמה פעמים וחוזרין לתוכה אבל היכא שישבו בתוכה כל היום למה יברכו עליה פעם אחרת עכ"ל. והסכים עמו המ"א עיין שם. אבל הט"ז חולק והאריך בראיות דאין נפקותא במה שהתעכבו שם או יצאו וחזרו דהא עיקר החיוב מצד קביעות האכילה וכיון שנגמר קביעות הראשון חייב לחזור ולברך על קביעות האכילה השניה. ומסיים שם כנ"ל פשוט ורבים נוהגין כן והדין עמהם וכ"כ מו"ח ז"ל בפשיטות ע"ש. עוד ראיתי להזכיר דבר פשוט שכל מה ששותין קודם האכילה כגון יי"ש בקביעות א"צ ברכת סוכה כי האכילה שיברך עליה אח"כ פוטר אפי' מה שלפניו והראי' שאף הישיבה והטיול שלפני האכילה נפטרו מכח האכילה שאחריה ק"ו בשתיה והרוצה לברך עליה בשתיה יש לו לחוש לברכה לבטלה ט"ז ועס"ק ה' מש"ש. ומ"א כ' ומיהו טוב שיאכל מעט בבוקר ויברך לישב בסוכה כדי שיפטר הישיבה והטיול עד אכילה אחרת אבל בלא אכילה לא יברך לישב בסוכה דלא כשל"ה ע"ש. ונ"ל דמי שבדעתו שאין אוכל פת כל היום וכ"ש מי שמתענה תענית חלום בסוכות חייב לברך על הסוכה בכל פעם שיכנס בו באותו יום לטיול כיון שאותו יום אין בו אכילת פת הדרינן לדין התלמוד דמברך בכל פעם שנכנס לישב בה ט"ז. ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו צריך לברך לישב בסוכה שנית דההליכה הוי הפסק. אם שכח לברך לישב בסוכה עד שאכל נ"ל דיברך אח"כ על מה שרוצה לאכול כו' ואפי' אכל כבר נ"ל דיכול לברך שגם הישיבה מן המצוה. מ"א ע"ש.

סימן תרמ

סעיף א

(א) נשים וכו':    ואחרים לא יברכו לישב בסוכה לנשים אא"כ מברך לעצמו כמ"ש סימן תקפ"ט ס"ו.

סעיף ב

(ב) חמש:    שלימות וכל חד לפום חורפיה עיין ט"ז ועיין יד אהרן.

סעיף ג

(ג) שמקיז:    דהא שמחה הוא לו דהא מרבה בסעודה וגם היה יכול לעשות לפני החג הג"א. ולפי טעם זה מי ששותה משקה המשלשל אע"פ שמצטער הרבה מ"מ חייב בסוכה דה"ל לעשותו קודם החג או אחריו ולכן לא יעשנה במועד אבל בדיעבד נ"ל דפטור מסוכה דהא סכנה הוא לו לישב בסוכה מ"א. והט"ז כתב דהא דמקיז דם חייב היינו במקיז לשמור בריאתו לחוד ואינו מרגיש בחולי אבל אם מרגיש בחולי ויש קצת קרירות פטור לישב ע"ש. מי שלא היה יכול לבוא בסוכה כ"א ע"י שיעבור בנהר ע"י ספינה בי"ט אסור לו לעבור ואם עבר בדיעבד במקום מצוה ואונס בשעת הדחק יש לסמוך על הרשב"א וכו' כנה"ג משם מהר"ש יונה ע"ש. והמ"א בסי' תרל"ט תמה עליו דהא אינו מחויב לילך בסוכת חבירו כמ"ש כאן בהג"ה שאם כבו נרות בליל סוכות שחל בשבת שאינו מחויב לילך בסוכת חבירו לאכול לאור הנר כיון שיש טורח וא"כ ה"נ שיש טורח אינו מחוייב לעבור בנהר ע"ש. ונראה שאין ראיה מהתם דכבר אכל בסוכה ויוצא י"ח בכזית פת מה שחייב לאכול בסוכה ואת"ל שעדיין לא אכל יאכל למחר ומש"ה אמרינן דאם יש לו טורח גדול לילך לסוכת חבירו שאינו מחויב אבל כאן שאין לו סוכה כלל אם עבר בדיעבד יש לסמוך על הרשב"א. יד אהרן ע"ש.

סעיף ד

(ד) הריח:    ובכולן פטור אף מאכילה ב"י. ואם יש יתושים מוטב לישן בכילה אע"פ שיש לה גג וגבוה י' מלישן חוץ לסוכה. גמ' דף כ"ו.

(ה) כלל:    ולכן יש למחות באותן העושים סוכות ברחובות שא"א לישן שם מחמת מורא הגנבים לבוש. אבל אם אינו מתיירא לנפשו רק שמתיירא שיגנבו כלי תשמישו יוצא דהא יוכל להכניסם בלילה לביתו תשובת רמ"א סי' כ"ח ד"מ. ועיין סי' תרל"ז סעיף קטן א' מש"ש. ועיין בתשובת חכם צבי סימן צ"ד מש"ש.

(ו) טורח:    וכן מי שבסוכתו נוטפין גשמים מן אילנות אם אפשר לו בלא טורח לילך בסוכת חבירו ילך ואם יש לו טורח יאכל בביתו. שבות יעקב חלק ב' סי' כ"ט.

(ז) בפישוט:    עיין ט"ז ובתשובת חכם צבי סוף צ"ד.

סעיף ה

(ח) אבל:    ואם מצטער על המת מחמת ישיבתו בסוכתו ואין יכול להסירו מלבו פטור עיין מ"א וט"ז.

סעיף ו

(ט) חתן:    עי' סי' תקמ"ו סעיף ג' מש"ש.

(י) פטורים:    ואם בלא טרחה יכולים לקיים מצות סוכה חייבים.

סעיף ח

(יא) יחמירו:    ואם הוא בשדה אפי' כל ימי החג א"צ לטרוח ולעשות שם סוכה. מ"א ע"ש.

סעיף ט

(יב) ביום:    ואותן היושבים בחנות אע"פ שרגילין רוב הפעמים לאכול ביום שם מ"מ בסוכות צריכים לאכול בסוכה אפי' אם דרים חוץ לעיר וחניותיהם בעיר צריך לעשות סוכה בעיר כי שם ביתו מ"א. בירושלמי רב הונא היה הולך בדרך והיה צמא ולא רצה לשתות עד שנכנס לסוכה.

סעיף י

(יג) יין:    ואם היין מונח בחצר צריך לישב בסוכה. מ"א ע"ש.

סימן תרמא

סעיף א

(א) לעצמו:    אבל כשעושה לאחרים היה ראוי שיברך הבע"ה שהחיינו עיין סימן תקפ"ה ס"ב. ודוקא דבר שעושין אותו משנה לשנה אבל שופר ומגילה שעושין אותן לכמה שנים אינו מברך שהחיינו על עשייתן ונר חנוכה נמי אינו מינכר שעושה לשם מצוה. מרדכי מ"א.

(ב) בסוכה:    ר"ל ביום צריך לברך זמן וכו' והב"ח בתשו' סי' קל"ב חולק וכ' אם בלילה הראשון ירדו גשמים באופן שלא אכלו בסוכה כל עיקר וקדשו וברכו בבית אין לברך זמן למחר ביום א' כשנכנסין לסוכה לישב בה כדי שלא להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה דלא כהרמ"א סי' תרמ"א עכ"ל ע"ש. ומהרמ"י בספר משאת משה סימן ה' דחה דבריו וכתב דצריך לברך וכדברי רמ"א ע"ש. ואם לא אכל גם ביום הראשון בסוכה אז כשאוכל בליל שני בסוכה צריך לברך לישב בסוכה ואח"כ זמן מ"א בסי' תרס"א ע"ש ועיין מ"א בסי' זה ס"ק ב' מש"ש. ואם לא בירך זמן כלל בליל ראשון עיין סימן תע"ג ס"ק א' מש"ש. ובאר היטב אשר לפני כתב כאן דברים אשר לא כדת ע"ש ודו"ק.

סימן תרמב

סעיף א

(א) בשבת:    ואז אין אומרים מערבית בליל ראשון ובליל שני אומרים מערבית של ליל ראשון ועיין סימן תקפ"ט ס"א.

סימן תרמג

סעיף ב

(א) מקדש:    כתב מי"ט מדרך העולם לישב ב' או ג' בעלי בתים ויותר בסוכה אחת וממתינים זה על זה בקידוש מפני הכבוד לא יפה הם עושים דאדרבא לא יקדשו ביחד דתרי קולות לא משתמעי וע' סי' רפ"ד ס"ה. ובסי' תפ"ח ס"ק ג' כתבתי בשם הח"י דשפיר למיעבד הכי ע"ש. וראוי לומר ברכה דסוכה בקול ובמשיכה בניגון כשאר ברכות דקידוש וה"ה בכל שאר הברכות ירגיל לומר בקול רם כי הקול מעורר הכוונה. של"ה.

סימן תרמד

סעיף א

(א) שחרית:    אין אומרים אל נא ביום ראשון דסוכות. מ"א.

(ב) ושהחיינו:    ואח"כ ינענע. ואם לא לא בירך זמן יום ראשון מברך כל ז' מתי שיזכר. ואם בירך יום ראשון שוב אין מברך יום שני שהחיינו ר"ן והגמ"נ. (מ"א).

סימן תרמה

סעיף א

(א) שנפרדו:    היינו כמו ענפי שבט שעומדין פרודות ויכולין לאגדן.

(ב) לגמרי:    ואם קצת נוטין לצדדין אפי' מצוה מן המובחר ליכא. ט"ז ע"ש.

סעיף ב

(ג) נפרצו:    ואם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה נ"ל דכשר דדוקא ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברה רוב צלעותיה טריפה ונשברה השדרה כשרה ומ"מ יש לאוגדו שם שלא יפול למטה. מ"א.

(ד) עלין:    ורוב של כל עלה ועלה. ב"י.

סעיף ג

(ה) קצת:    דהיינו עד טפח ועיין ט"ז באורך מזה.

סעיף ה

(ו) בצפורן:    והרוצה לצאת לדעת כל הפוסקים לא יטול לולב שכלה כל ירקות שבו לגמרי אם אפשר לו. ט"ז.

סעיף ו

(ז) דאיכא:    כתב המ"א דהרמ"א ובעל המנהגים לא עיינו יפה דהמרדכי כ"כ אהדס דוקא אבל בלולב פסול לכ"ע וכן עיקר ואיתא בירושלמי נקטם אין זה הדר וא"כ פסול כל שבעה וכ"כ רי"ו כל הפסולים פסולים כל שבעה מפני שאין הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה כשרים בשני עיין סימן תרמ"ט עכ"ל.

סעיף ז

(ח) התיומת:    רק העלין שאצל התיומה העליונה.

סעיף ט

(ט) כשר:    והיינו אם נשאר חלק גדול מהעלין בלא כפיפה אבל אם גוף העלין נכפפו הרבה ונראה כמו שנכפל העלה פסול. ט"ז ע"ש: כתב בתשובת מהרי"ו לולב אותיות ל"ו ל"ב כלומר ל"ו צדיקים בכל דור ודור וכנגד ל"ו מסכתות ול"ב היינו התורה המתחלת בב' ומסיימת בלמ"ד ולולב גימט' חיים היינו תורה ואתרוג גימט' תר"י עם ג' מינים תרי"ג ששקול נגד תרי"ג מצות ומהרי"ל כתב מי שקונה אתרוג עם לולב יפים זוכה לחיי עוה"ז ולחיי עולם הבא.

סימן תרמו

סעיף א

(א) שנקטם:    היינו מן העץ של ההדס דהיינו הקן של ג' עלין. אבל בעלה לחוד לא שייך נקטם ראשו.

(ב) כשר:    זהו דעת הרמב"ם. אבל הראב"ד כתב עליו וז"ל וכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים והעלינו שנקטם ראשו פסול ועיין סעיף י' ועט"ז.

(ג) בקן:    עיין ט"ז אי פירושו אפי' אין שם רק פעם א' ג' בחד קן ופליג על הרא"ש דבעי רוב שיעור הדס שיהא עבות של ג' בקן כמ"ש בש"ע ס"ה ע"ש או פירושו דעל כל קן אמר שיהיה שם ג' עלין עיין שם.

סעיף ב

(ד) ירוקות:    דמינ' דהדס הוא.

(ה) בי"ט:    פי' דקודם י"ט נתלשו והפרי הזה שגדל בהדס הוא גדל אפי' בתלוש כ"כ רש"י.

(ו) שלקטן:    גירסא זו אינה נכונה ברמב"ן דבגמרא אמרינן רשב"א אומר ממעטין בי"ט ופריך והא מתקן מנא ומשני רב אשי כגון שלקטן לאכילה ולא להכשירו ופריך והא פסיק ריש' הוא ומשני דאית ליה הושענא אחריתא ע"כ. וקשה על הרמב"ם דמשמע דרוצה להתיר לכתחלה למעט כשמלקט לאכילה וה"ל להזכיר דאית ליה הושענא אחריתא והמגיד גורס או שליקט אחר לאכילה ור"ל אחר שא"צ לתקן זה ט"ז ומ"א. ומ"מ לצורך מצוה שרי. תוס' דף ל"ג ע"א.

(ז) בכל ענין:    המ"א העלה שאין להקל ע"ש ועיין ט"ז.

סעיף ג

(ח) שוטה:    עיין בתשובת חכם צבי קס"א ההדסים הנמצאים באמשטארדם ובהאמבורג תלתא תלתא בחד קינה כשרות ומצוה מן המובחר לקנותם בדמים יקרים ודלא כהשבות יעקב שכתב שהם מורכבות ואותם הבאים מן איטליא הם פסולין עיין שם ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן כ"ח. וכ"פ בתשובת פנים מאירות סימן ט' וכתב הלוקח אצל הדסים הלחים העומדים תלתא בחד קינה עוד הדס יבש המביאים מאיטליא כדי לצאת דעת ספר שבות יעקב עוברים בבל תוסיף ע"ש.

סעיף ד

(ט) שלשה:    עיין ט"ז שהעלה לדידן שהדס שלנו שנים ע"ג שנים אם נשאר אחד מן שיעור ההדס שצ"ל עבות דהיינו ג"ט פסול להר"ן ולהרא"ש אם נפסקו ב' מן רוב שיעור זה אז פסול וצריך ליזהר בזה דהרבה פעמים נושרים הרבה עלים מההדסים ואינם משגיחים ע"ז עכ"ל. וכתב של"ה דצריך לראות שיהיו דרך גידולם עיין שם.

סעיף ז

(י) כשילבינו:    אחר שיפרכו בצפורן. מ"ב מ"א.

סעיף י

(יא) שאפשר:    וב"ח כתב דביבש ראשו אפי' א"א באחר אין לברך עליו ע"ש.

סימן תרמז

סעיף א

(א) ירוק:    דסופו להיות אדום כשיגיע עליו השמש.

סעיף ב

(ב) שנשרו:    לכן יש ליזהר מלתלוש רוב עלי הערבה שבלולב ועיין סימן תרס"ד סעיף ד'. ויש לדקדק בזה שלפעמים נושרין על ידי תחיבתן לתוך הלולב וגם ע"י נענוע.

(ג) שנקטם:    פי' שנקטם עצו ת"ד סי' רל"א. והמ"מ פי' נדלדלו עליה מהקנה או שנסדקו ונחלקו עליה פסולה ויש להחמיר בכולן דערבות מצויות. מ"א ועיין ט"ז.

סימן תרמח

סעיף א

(א) היבש:    עיין מ"א שהעלה דאתרוג כמוש שקורין וועל"ק דכשר ובלבד שיבדקנו ע"ש אם יש בידו אתרוג מוכן אין מחויב להמתין שיבא לו אתרוג יותר יפה. שבות יעקב חלק ב' סי' ל"ז וכן הסכים תשובת יד אליהו סי' ע"ב ועיין בתשובת חכם צבי סי' מ"ה.

(ב) מחט:    קשה הא יהיה בו נקב מפולש והא פסול לדעת הרא"ש והטור וכ"פ בש"ע ס"ב לדיעה קמייתא י"ל דאין פוסל במפולש אלא כשניקב מעבר זה לעבר שכנגדו או לחדרי הזרע אבל אם הנקב בחד צד מפולש דהיינו בעובי שלה ודאי אין פוסל לכ"ע בלא חסרון דהא דיני אתרוג אנן ילפינן מטריפות של בהמה ובטריפות אם יש נקב מפולש בעובי האבר כגון בלב או מעיים ואינו מגיע לחלל ודאי אין טריפות ה"נ באתרוג. ט"ז.

(ג) יבש:    וכתב הב"ח דלא מהני הכא בדיקת החוט דודאי הוא מסתמא יבש ופסול והט"ז כתב דאם אנו רואין שנשאר בנוי שלו מהני בו בדיקת החוט ע"ש. עוד כתב הב"ח להטומנים אתרוג בדבש כדי שישאר בו לחלוחית אין לסמוך על זה להכשירו בלא בדיקת מחט ובו חוט. אבל הט"ז ס"ק י"ז כתב דפסול הוא דהוי בכלל כבוש ע"ש.

סעיף ב

(ד) מפולש:    ואם נקבה הקליפה העבה מצד זה לצד זה מקרי מפולש לכ"ע. מ"א.

(ה) כאיסר:    אבל פחות מאיסר ואין שם חסרון כגון שנעץ שם יתד כשר ואם חסר כ"ש פסול אפי' באינו מפולש. וי"א הוא הראב"ד דס"ל דתרתי לריעותא בעינן מפולש וחסרון דבלא חסרון כשר בכל גווני אלא דביש חסרון יש חילוק דאם הוא מפולש פסול אפי' בחסרון כ"ש ושאינו מפולש דוקא כאיסר וק"ל להחמיר זולת בשעת הדחק כמ"ש רמ"א. וכתב המ"א ונראה לי דאם הנקב מרובע או ארוך רואין אי כד מעגלת לה הוי כאיסר פסול וכ"ה ביורה דעה סימן ל"ד לענין גרגרת דלא כמ"ש בכה"ג בשם הרדב"ז ע"ש.

(ו) קיים:    משמע דאם יש ספק בזה אם הבשר קיים אזלינן לקולא כיון שהדיעה אחרונה שהוא הראב"ד ס"ל אפי' בודאי יש חסרון כשר כל שאינו מפולש ואין החסרון כאיסר. שפיר נסמך עליה בספק לכל הפחות. ונ"ל פשוט דזה מיירי שעכ"פ לא ניקב עד חדרי הזרע דאל"כ אפי' הבשר קיים יש פסול מטעם נקב מפולש כמו בסמוך ואם יש ספק אם מגיע לחדרי זרע ג"כ כשר כיון שאין חסרון כלל מטעם שזכרתי כיון שלהראב"ד כשר אפי' במפולש כל שאין בו חסרון כלל. ט"ז.

סעיף ג

(ז) הזרע:    עיין ט"ז שהאריך והעלה שג' קליפות שייכים באתרוג. האחד הוא הדק מאוד שהוא כמין גליד למעלה בו אין שום פסול רק אם נקלף כולו כדאיתא בסעיף ו'. הב' הוא קרוי קליפה החיצונה והיינו כל עובי האתרוג עד חדרי זרע ויש בו טעם חריפות כשאוכלין אותו בזה אמרינן דאם חסר בו קצת פסול להרמב"ם אפי' בלא פילוש. ולהראב"ד ע"י פילוש כמ"ש וגם דין נסדק דבסמוך הוא בקליפה זו: הג' הוא קליפה פנימית שהיא בין זרע לזרע בתוך האתרוג עצמו עיין שם.

סעיף ד

(ח) קיימים:    ויוכל להרגיש דבר זה במשמוש היד. מ"א ועיין ב"ח.

סעיף ה

(ט) רובו:    ט"ז העלה להלכה למעשה להכשיר בנסדק האתרוג ולא כולו אלא נשאר קצת למטה וברוחב אין הולך רק עד רוב עובי הקליפה ולא מגיע עד חדרי הזרע והיינו שלא בחוטמו דבחוטמו פוסל בכ"ש עכ"ל. וכ"ד המ"א ע"ש.

סעיף ו

(י) ירוק:    אבל אם נשתנה מראיתו דינו כמו חזזית בס"ט.

סעיף ז

(יא) דדו:    היא העץ שעל ראש האתרוג והשושנת' עליו ועיין ט"ז.

(יב) הדד:    משמע מלשונו דוקא שניטל כולו. אבל הב"י וב"ח ולבוש כתבו להחמיר אפי' ניטל מקצתו וכהמ"א ונ"ל עכ"פ בעינן שניטל עד האתרוג כיון דהטעם הוא משום חסר כמ"ש סי' תרמ"ט סעיף ה' בהג"ה א"כ בניטל כל שהוא לא מיקרי חסר דאין זה חסרון הניכר ועשל"ה.

(יג) מעולם:    וניכרים הם כי יש במקום פיטמא כמו גומא מתחלת ברייתו מבי"ט כנה"ג ועיין רדב"ז סי' קי"א. ועט"ז שהעל' דאם יש אתרוג לפנינו מהודר בשאר המעלות רק שאין לו הלך שושנה או שניטל קצת מהדד של מעלה ואתרוג אחר שאינו מהודר בשאר המעלות רק שיש לו שושנה אין להשגיח בהך שושנה וכ"ש במקום שיש ספק אם היה לו כלל שושנה דאין להחמיר עיין שם.

סעיף ח

(יד) העץ:    ובשעת הדחק שאין אחר בעיר יש לסמוך ולברך עליו ואפי' ביום ראשון. תשובת חכם צבי סי' ט' ע"ש.

(טו) מכוסה:    פי' שבגומא שם נשאר קצת מהעץ כמו שהיה בתחלה. וכתב בת' ב"י סי' קמ"ב הא דכתבו הפוסקים לפסול בניטל העוקץ היינו בניטל ואינו בעולם וא"א לחברו אבל אם אפשר לחברו ע"י מחט או כיוצא בו ואינו ניכר מותר ליטלו ביום שני ולברך אך ביום ראשון יש להחמיר עיין שם.

סעיף ט

(טז) רובו:    מדסתם משמע דס"ל רובו משני צדדים כמ"ש הטור.

סעיף י

(יז) החברבורות:    פי' שמקום החברבורות עצמם הוא המיעוט.

(יח) מצד אחד:    וכתב המ"א משמע דאם נתפשט מהם לצד השני מיקרי רוב דהוי רוב הקיפו אף על פי שאינו רובו של כל האתרוג עכ"ל.

סעיף יא

(יט) ויש פוסלים:    וקשה למה כתב בס"י דאם כולם בצד אחד כשר הא ה"ל מחצה על מחצה וי"ל דהתם מיירי שאינו מחצה על מחצה של כל האתרוג רק של היקפו כמש"ל ולכן כשר. מ"א.

סעיף יב

(כ) חזזית:    כמין ב' אבעבועות לפחות והוא שיהיו נראים לעין כשאחזו בידו. מבי"ט כנה"ג.

(כא) מראה:    ודוקא כשנראה להדיא לרוב בני אדם מבי"ט ודוקא שנשתנה למראה פסול אבל נשתנה למראה כשרה כשר. ב"ח ועיין מגן אברהם.

סעיף יג

(כב) אבעבועות:    ודוקא כשהוא נולד מעצמות האתרוג אבל מה שנעשה מקומו עקום ואדום מחמת שעוקצים אותם קוצים כשר. מבי"ט כנה"ג רדב"ז סי' קי"א.

(כג) דרגילים:    ואם כן אפי' גבוהים משאר אתרוג כשר. ת"ה ד"מ מ"א.

סעיף טו

(כד) כבוש בחומץ:    אפילו לא שהה אלא כדי שירתיח הוי כמבושל. ונראה דלדידן דקי"ל כששרו במים מעת לעת הוי כמבושל. ה"נ גבי אתרוג פסול. מ"א. וכן בדבש ט"ז ועיין סעיף קטן ג' מש"ש.

סעיף יח

(כה) ככדור:    ולמצוה מן המובחר אפי' אינו עגול ממש ככדור. עטרת זקנים.

סעיף כא

(כו) למראה:    כ' הט"ז נראה פירושו אפי' בעודו ירוק כשר כיון שיוכל לחזור למראה אתרוג דאין לומר שאינו כשר אלא אחר שנעשה כמראה אתרוג דזהו פשיטא דכשר ע"ש. ובמהרי"ל כתב שאסור לקנות הירוקים אא"כ דכבר התחיל במקצת למראה אתרוג דשמא יהיה נשאר ירוק ע"ש. והב"ח כתב דאין הכשר אלא אחר שנעשה כולו מרא' אתרוג משום הידור דלא כמנהג העולם שמכשירים במקצתו ע"ש. ומ"א וט"ז חלקו על הב"ח ודעת' כדעת מהרי"ל ולכן אין לסתור המנהג ע"ש.

סימן תרמט

סעיף א

(א) כשר:    אפי' ביום ראשון. מ"א ע"ש ועיין יד אהרן.

(ב) בשאר:    אם הוא אחר יאוש עיין מ"א.

(ג) שלא יקצץ:    אפי' ברשות עכו"ם. ובאתרוג בא"י אם קצצו עצמו ה"ל נתמרח ביד ישראל וה"ל טבל תשובת רבי בצלאל סימן ב'. מ"א.

(ד) גוזלי:    נ"ל דבדיעבד כשר ומברך עלייהו. מ"א.

(ה) עכו"ם:    וה"ה כשקוצץ ישראל ונותן לחבירו שרי כיון דהוא לאחר יאוש מ"א ועיין סימן תרל"ז סעיף ג' מש"ש בשם הט"ז. כתב הסמ"ג אסור לזלזל אתרוג ושאר מצות שהעכו"ם מוכרים עכ"ל כלומר שצריך ליתן להם יותר מכדי דמיהם עיין סימן ל"ט ס"ז. מ"א.

סעיף ב

(ו) שאול:    עיין סימן י"ד סעיף ג'.

סעיף ד

(ז) מותר:    ומ"מ אם יש אחרים אע"פ שאינם יפים כזו יקח אחרים ספר חסידים סי' תל"ח לענין ערבה ע"ש. ואתרוג המורכב מלימו"ני ואתרוג פסול ויש ג' סימני' האחד המורכב חלק ולאתרוג בלוטות קטנות בכל גופו וגובה להם. הב' המורכב העוקץ בולט ועוקץ האתרוג שוקע. הג' הוא כי תוך המורכב דהיינו המוץ רחב והמוהל שלו רב והקליפ' התיכונה קצרה ובאתרוג הוא להפך כי הקליפה רחבה והתוך קצר והוא כמעט יבש וסימנים אלו מובהקים תשובת רמ"א סימן קכ"ו ובעולת שבת כתב עוד סי' שהאתרוג הגרעין זקוף לאורך האתרוג ובמורכב הגרעין מושכב לרוחב האתרוג ע"ש ועיין תשובת הב"ח סימן קל"ה דמסופק אם יברך עליו מיום שני ואילך ועיין בתשובת שער אפרים חא"ח.

(ח) עובדין:    נ"ל דאף אם עובדין לאילן אין פסול אלא באותן פירות שישנן באותו שעה שעובדין אותו אבל מה שגדל אח"כ לא נאסר. ט"ז ע"ש.

סעיף ה

(ט) ליטול:    אבל אסור ליקח מביתו לבית הכנסת או איפכא עיין סימן י"ד ס"ד. מ"א.

(י) פטמתו:    ובמט"מ פוסל כשניטל פטמתו משום הדר ולכן אין להקל בפטמא. מ"א.

(יא) שיסיר:    עיין ט"ז שהעלה דאפי' אם הסיר המאוס פסול ע"ש.

(יב) פוסלת:    הט"ז כתב להלכה להקל בחזזית בשאר ימים ע"ש.

(יג) מדעתו:    פי' שיתן לו במתנה בענין דמהני אפי' ביום ראשון אבל שלא מדעתו הוה כשאול ופסול ביום טוב ראשון. וגם בשני מספק. ט"ז.

סעיף ו

(יד) הפסולין:    דהיינו מחמת מום אבל שאינם מינם וגזול פסולים אפי' בשעת הדחק הסכמת אחרונים ועיין מ"א. אתרוג של ערלה בא"י פסול וערלת חוץ לארץ כשר ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור יש להכשירו בשאר ימים. אתרוג דמאי כשר עיין מ"א סעיף קטן י"ט.

(טו) בשאר:    מ"ב סימן י"ז כתב דכל הד' מינים יבשים כשרים בשעת הדחק אבל אם בירך על יבשים גמורים ואיכא לחים גמורים אפי' בדיעבד לא יצא ועמ"א.

סימן תרנ

( אין פירוש )

סימן תרנא

סעיף א

(א) דלא קטום:    ובשעת הדחק אפי' בחד וקטום. מ"א ע"ש.

(ב) ההדס:    ומיהו אפי' אגדו ללולב שלא במינו אינו חוצץ דכל לנאותו אינו חוצץ כ"ה בגמרא וה"ה אם אגדו להדס בלולב כ"מ בתוס'. מ"א.

(ג) נוהגין:    אפי' בחול. ד"מ מ"א.

(ד) לקשור:    האר"י ז"ל כתב לאגוד שלשה הדסים א' בצד ימין ואחד בצד שמאל ואחד באמצע והלולב תקח אותו השדרה כנגד פנים ביד ימין שלו לימינך והשמאל שלו בשמאלך ואותו בד של הדס ששמת באמצע תטה אותה לצד ימין והב' ערבות תשים אחד מימין ואחד משמאל ועיין ט"ז סוף סי' תר"ן: ושל"ה כתב בשם מט"מ ערבה בצד שמאל והדס בימין ולולב באמצע וכן נוהגין.

(ה) ג' קשרים:    כנגד שלשה אבות. וכתב הט"ז ונראה דהקשרים של מטה דהיינו מה שקשר כל השלשה מינים ביחד משום נוי הוא נחשב אחד ויעשה למעלה עוד שנים אם אפשר לו ע"ש. וצריך לאגדם דרך גדילתן. של"ה.

סעיף ב

(ו) הימנית:    כתב ב"י בשם הא"ח דאם נוטלן שניהם בידו א' לא יצא. וט"ז ס"ק י"ד חולק עליו וכ' דפשוט אם נטלו ביד אחד שיצא ע"ש. ועמ"ש עליו היד אהרן בסי' תר"ן.

(ז) ראשיהם:    ואפי' בדיעבד לא יצא אם הפכו אחד מהם. ט"ז.

(ח) בשמאלית:    ויקדים נטילת אתרוג בשמאל ואח"כ הלולב בימין וכשמניחו או נותנו לאחר נותן הלולב תחלה כמו בתפילין ובקהלות שנוהגים למכור המקום אצל החזן צריך להניח הלולב ואח"כ האתרוג על איזה מקום. ומאותו מקום יקחנו העומד אצלו האתרוג ואח"כ הלולב ע' של"ה. ואם לוקח מחבירו יקח הלולב בשמאל ואח"כ האתרוג ג"כ בשמאל אח"כ יקח הלולב בימין ויקח הלולב השדרה כלפי פניו כמ"ש בס"ק ד' בשם האר"י ז"ל וכ"כ השל"ה ועמ"א.

סעיף ג

(ט) וכן נהגו:    וכן הוא הסכמת אחרונים וע' ט"ז ובתשובת חוט השני סי' כ"ח.

(י) היפך:    פי' שאם היפך האיטר ונטל האתרוג בשמאל כל אדם יצא. וכתב הט"ז לפענ"ד אפי' כל אדם שהיפך ונתן האתרוג בימינו והאגודה של לולב בשמאלו יצא בדיעבד ע"ש. ועי' בתשובת חוט השני סי' כ"ח ובתשו' בית יעקב סי' קמ"ט. והמ"א כתב דאם נטל הלולב בשמאל והאתרוג בימין שיחזור ויטול פעם אחרת בלא ברכה ע"ש.

סעיף ד

(יא) בזרוע:    עיין בית יעקב סי' קמ"ט ובחות יאיר סימן קס"ז ובהלק"ט סי' ע"ז ועמ"א ס"ק י'.

סעיף ה

(יב) האתרוג:    ולאחר שנטל הלולב ולא קודם לכן עסי' כ"ה ס"ח. ואם שכח לברך קודם לקיחה מברך עדיין. מ"א ועסי' תרמ"ד ס"א מש"ש.

(יג) עד שיברך:    ואם לא נתכוין לצאת עד שיברך מותר. ש"ג. ומ"מ אין לעשות כן לכתחלה דהא י"א דמצות א"צ כוונה. ומיהו נ"ל שיקח מחבירו הלולב בשמאל תחלה ואח"כ יטול האתרוג ג"כ בשמאלו ואח"כ יקח הלולב בימין ונמצא יוצא ידי שניהם. מ"א ועשל"ה.

(יד) מעומד:    ונטילתו תהיה גם כן מעומד. ש"ל.

סעיף ז

(טו) בית יד:    וכגון שכל הלולב חוץ מידו ואחזו בבית יד.

(טז) התפילין:    משם מהר"ן לחלוץ תפילין קודם נטילת לולב. מ"א.

סעיף ח

(יז) שמברך:    אפי' נוטל שלא בשעת הלל מנענע לכל הרוחות ואע"פ שיחזור ויטלנו בשעת הלל ר"ל בן חביב. מ"א. וחלק הנענועים בהודו לה' כי טוב קצת. וקצת בכל"ח וכן באנא מ"צ. ולא ינענע בשעה שאומר השם כל בו הג"מ ד"מ. ואם כן בהודו יעשה בכל תיבה נענוע א' ובאנא בכל תיבה ב' נענועים ובכל הנענועים יביא סוף הלולב נגד החזה ס' כוונות. ומהרי"ל היה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הניענועים רק הפך ידו נגד הרוחות ונגד המערב הרים הלולב על כתיפו מאחוריו ע"ש.

סעיף ט

(יח) טורף:    האחרונים האריכו בזה והעלה הט"ז שלכתחל' ראוי ליטול בדרך זהו דהיינו שנוטל הלולב ומוליכו בלא ניענוע עד כנגדו ושם עושה ג' תנועות קטנו' דרך הולכ' והבאה ואח"כ מביא אצלו ומקרבו הרב' אל גופו בלי נענוע ואח' הקירוב אל גופו ינענע תנועות קטנות כמו בהולכה ואח"כ עושה הולכה והבאה בלא נענוע כלל ב"פ וכן יעשה במעלה ומוריד ובזה יצא ידי כל הדיעות ע"ש. והמ"א העל' שדי כשטורף העלין בשעת הולכה וכן נוהגין ע"ש.

(יט) שלא להפך:    וכ"כ האר"י ז"ל וכן פסק הט"ז ע"ש.

סעיף י

(כ) מזרח:    ובכתבי האר"י ז"ל כתב סדר אחר בתחלה דרום ואח"כ צפון ומזרח ומעלה ומטה ומערב ולעולם יעמוד בפניו למזרח. מ"צ. וע' ב"ח וט"ז ובתשובת הב"ח סי' קמ"א. ובתשובת דבר שמואל סי' ר"ן. וכ' המ"א ונ"ל דאיטר יקיף ג"כ כסדר הזה דאזלינן בתר ימין דעלמא ולא בתר ימין דידיה ע"ש.

סעיף יא

(כא) לחבר:    למצוה מן המובחר. כתב הב"י בשם הרקנט"י סוד זה נגלה אלי בחלום בליל י"ט הא' של חג הסוכות נתאכסן אצלי חסיד א' אשכנזי שמו הר"ר יצחק ראיתי בחלום שהיה כותב השם הוי"ה והיה מרחיק הה"א אחרונה מן הג' אותיות א"ל מה זה עשית השיב כך נוהגים במקומינו ואני מחיתי בו וכתבתיו שלם ואשתומם על המרא' ואין מבין למחר ראיתי שלא הי' מנענע רק הלולב במיניו בלא האתרוג והבנתי פתרון חלומי כו' כי כל הד' מינים רומזים בו יתברך כדאי' במדרש עיין ספר הכוונות ותבין.

סעיף יב

(כב) לזכר:    וכתב ט"ז ונראה לי דא"צ לנענע כיון דאינו אלא לזכר בעלמ'. ורש"ל כתב בתשוב' דהור' שהש"ץ ינענע כדינו בשעת הלל ולא בשעת הברכ' וכ"כ בתשוב' מהרי"ל סי' קי"ט דינענע כדרכו בשעת הלל בלא ברכה בכל הימים אבל אחרים לא יטלו דחיישי' שיבא ליטול ג"כ בשנה אחרת ולברך ע"ש.

(כג) עצמו:    כתב הט"ז מזה יש ללמוד דמי שבירך על הלולב ואח"כ ראה שההדס הוא פסול שנשרו עליו ואח"כ מביאין לו הדס אחר כשר שצריך לברך על נטילת הדס והיינו שמחברו אל הלולב וכ"כ הב"י בשם הא"ח מעשה בהר"מ שנטל לולב ובירך ואח"כ ראה שלא היה בו ערבה וחזר ונטלו עם הערב' ובירך על נטילת ערב' ושהחיינו משום ערב' ונהי שא"צ ליטול אלא הערב' בלבד מ"מ מצוה מן המובחר ליטול הד' מינים בבת אחת עכ"ל. והמ"א הקש' עליו והעל' דא"צ לברך אא"כ סח בנתיים ע"ש. והיד אהרן מיישב קושית המ"א ע"ש.

סעיף יד

(כד) בל תוסיף:    הצובע את הלולב בצבע ירוק כדי שיהא נראה לח אין בו משום בל תוסיף שבות יעקב ח"ב סי' ק"ח. ועט"ז ומ"א.

סעיף טו

(כה) שוטה:    עסי' תרמ"ו ס"ק ח' מ"ש שם משום פנים מאירות סי' ט'.

סימן תרנב

סעיף א

(א) ביום:    עב"י סי' תרס"ה בשם הר"ן משמע דאם לא נטלו עד בה"ש ביום א' נוטלו בה"ש דספק דאורייתא לחומרא משא"כ בשאר ימים דפטור ע"ש. ומ"מ נ"ל דיטלנו בה"ש בלא ברכה. מ"א.

(ב) החמה:    ואם נטלו משעלה ע"ה יצא. מ"א.

(ג) התפלה:    בטור כ' המדקדק במעשיו. ר"ל שבלא"ה הוא מדקדק בשאר מעשיו אבל אם אינו מפורסם כן בשאר מעשיו מיחזי כיוהרא אם רוצה לנהוג בזה יותר על החיוב ט"ז. וכתב עוד הטור קורא בתורה מניחו ע"ג קרקע ע"ש. עיין במהר"ם בן חביב שכתב דלענין מעשה ראה למקצת גדולים דכשקורין אותם לעלות לתורה מניחין הלולב במקומ' ועולין לקרות בתורה בלי לולב בידם ומקצת גדולים עולין ולולב בידם ובשעת ברכת התורה נתנו לסומך שבמגדל כדי שיאחז בעמוד התורה בשעת ברכה ומנהג ראשון נראה יותר עכ"ל ועיין יד אהרן. ומהר"א הלוי בס' גן המלך סי' קל"ט כתב דדוקא בזמן הראשון שהיה שם טורח מרובה לפתוח ולגלול להכי לא מעלה לולבו בידו אמנם לאחוז בעמוד בשעת ברכה לבד שפיר מצי לעלות ולולב בידו ע"ש. בשל"ה כתב שינענע בסוכה ויברך ואח"כ שאר הניענועים יהיו בבה"כ ע"ש איתא בירושלמי ספ"ג הניחו על הארץ אסור לטלטלו עכ"ל וכתב המ"א משמע דס"ל דלאח' גמר מצות הלולב אם הניחו על הארץ אסור שוב לטלטלו וצ"ע דהא קי"ל אין מוקצה לחצי שבת ועיין סי' של"א ס"ו מ"ש מ"א סוף סימן תרנ"א ע"ש. ועיין סי' ש"ח ס"ג. אבל האתרוג מותר לכ"ע.

סעיף ב

(ד) לאכול:    אפי' טעימא בעלמא אסור וצריך עיון מ"א. ומי שבא בדרך ומצפה שיבא למקום לולב צריך להמתין עד חצות ולא יתענה יותר מחצי היום ע"ש.

(ה) יפסיק:    וה"ה יום טוב שני לדידן. ט"ז.

(ו) א"צ:    וט"ז כתב דודאי צריך להפסיק ע"ש.

סימן תרנג

סעיף א

(א) להריח:    לפי שעיקרו אינו אלא להריח בו ומזה הוקצה כל ז' כמו בעצי סוכה אבל אתרוג עיקרו לאכילה ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח אלא שנחלקו בברכה די"א דכיון דלא עביד לריחא לא שייכא בו ברכה הנותן ריח טוב בפירות ע"כ אין להריח באתרוג כל ז'. וכ' סמ"ק ואותן המריחים כשמברכין על הנטילה מנהג שטות הוא עכ"ל ט"ז. ומ"א כתב נ"ל דהדס אסו' להריח בו אפי' בשבת דהוקצה לכל שבעה וכ"מ סי' תרס"ה אבל אתרוג מותר להריח בו בשבת כמ"ש בהג"ה סי' תרנ"ח ס"ב דהא עכ"פ עתה לאו למצוה עביד. ועוד נ"ל דדוקא כשמריח בו בשעת נטילתו לצאת בו אז י"א דאינו מברך אבל אם נוטלו באמצע היום להריח בו לכ"ע מברך מ"ד אפרי העומד לאכילה ונטלו להריח בו עסי' רי"ו ס"ה עכ"ל ע"ש.

סעיף ב

(ב) שרי':    דהזמנה לאו מלת' היא ועסי' (תרל"א) [תרל"ח] ס"א.

סימן תרנד

סעיף א

(א) חדשה:    וכתב א"ז סי' תרנ"א תמה אני על מנהג עלמא שלוקחים בכל יום ערבה חדשה ותוחבין באגוד' ומתוך שמושכין למטה כדי שתהא למטה מן ההדס נושרים עלי הערבה ויש קורעין בכוונה ואינם מבחינים דלפעמים היו רוב העלים ויותר טוב לדעתי לאגוד קודם י"ט הערבה שלימה עם הלולב ויתן הלולב במים ולא ליקח בכל יום חדשה ע"ש.

סימן תרנה

סעיף א

(א) לעכו"ם:    הסכמת האחרונים דאפילו בי"ט שני שהוא דרבנן מותר לומר לעכו"ם להבי' לולב ואתרוג חוץ לתחום וכן המנהג במדינה זו לשלוח אחר אתרוג ביו"ט. ומ"מ בשבת אין לשלוח בשביל י"ט שאחריו ע' ט"ז ומ"א. וכתב הרשב"א סי' רצ"ו ערבה שנתלשה בי"ט שני אסור לטלטלה אפילו אין לו אחרת לצאת בה דמוקצה היא וכתב המגן אברהם ונ"ל דאפילו ביו"ט ראשון אסור לטלטל אך אם נתלש ביו"ט ראשון מותר בשני לכ"ע ע"ש. ומהרשד"ם חא"ח סי' כ"ב חולק על הרשב"א ומתיר ע"ש. ומהרח"ו בספר עץ החיים דחה דבריו וכתב לאסור כדברי הרשב"א.

סימן תרנו

סעיף א

(א) כביצה:    אבל אם הוא גדול כשאר אתרוגים אע"פ ששניהם באים כאחד לפניו אין מחויב לקנות ההדור לסבר' זו. ב"י.

(ב) מלגיו:    פי' אם הקטן נמכר בשש יוסיף ב' דינרין דהיינו שליש של תוך הדמים ושליש מלבר היינו שיחלוק הדמים לשנים ויוסיף חלק שלישי דהיינו שיוסיף ג' דינרין.

(ג) להחליפו:    אבל אם חבירו אינו רוצה להחליפו רק למכרו אינו מחויב לקנות כיון שכבר קנה זה. ב"י.

(ד) ההדר:    אבל אם כבר קנה א' א"צ להוסיף להחליפו בהידור לכ"ע כן נראה דעת הש"ע וכ"פ של"ה. אבל דעת הט"ז ומ"א דגם בקנה כבר חייב להוסיף שליש על סך שקנה אם הוא הדור שליש יותר מחבירו ע"ש. המוכר לולב או אתרוג לחבירו ונמצא בו ריקובים לאחר שבא לידו המוציא מחבירו עליו הראיה ש"ג. כתב הרמ"מ מי שקנה אתרוג גדול יפה בדמים יקרים ובא אחר ופסלו אין חייב לשלם אלא אתרוג קטן לצאת בו מיהו מה ששוה הגדול יותר מהקטן אחר החג חייב לשלם לו ע"ש ועיין בכנה"ג אבל בתשובת חכם צבי סי' ק"ך חולק עליו וכתב דחייב לשלם דמי האתרוג ע"ש וכן הסכים בתשו' שבות יעקב ח"ב סימן כ"ט ע"ש.

(ה) רב:    וכתב ד"מ אפי' מי שאין חייו נדחקים א"צ לבזבז יותר משליש בהדור מצוה. וכ' ביש"ש דמי שחייו נדחקים א"צ להוסיף שליש ואפשר דאפי' המצו' עצמו א"צ לקנות דה"ל לדידי' כהון רב זולת נר חנוכה וד' כוסות עכ"ל ועמ"א.

(ו) ממונו:    משמע קצת בגיטין דף נ"ו במעשה דבר קמצא שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש. אם אין בידו אלא ה' סלעים וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג יקנה אתרוג שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת קידושין דף כ"ט.

סימן תרנז

סעיף א

(א) לקנות:    רש"ל כתב ע"ז ול"נ הא בהדי' שנינו חייב בלולב ולא נאמר שם שצריך לקנות לו לולב אלא לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לברך עליו ע"ש וט"ז כתב אם ידו משגת יקנה לבנו שיברך בשעה שצבור אומרים הלל ע"ש.

סימן תרנח

סעיף א

(א) ראשון:    דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום ראשון דכתיב ביום ראשון וחכמים תקנו ז' זכר למקדש.

סעיף ב

(ב) כאבן:    בסי' תקפ"ח ס"ה הביא רמ"א בשופר שאסור לטלטל כ"א לצורך גופו ומקומו וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו. ט"ז.

(ג) דראוי:    והא דבסימן תרנ"ג דיש למנוע מלהריח בו דשם הטעם דאינו יודע אם יברך וממיל' אם יש לפניו מידי אחרינ' שראוי לברך עליו ברכת הריח אז יברך על אותו הדבר ויכול אח"כ להריח גם מזה ע"כ אינו מוקצה. ט"ז.

(ד) דמוליד:    ואם היה מאתמול על הבגד מותר ליתנו בי"ט עליו. מ"א ע"ש ועסי' תקי"א.

סעיף ג

(ה) משלכם:    אם האיש בביתו ונתנה האשה הלולב לאחד מאוהביו או קרוביו במתנה נ"ל דלא יצא דשמ' ניחא ליה למוכרו על יום א'. ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אם אדם חשוב הוא דזיל' ביה מילת' למכור האתרוג שרי דאומדין דעתי' דניח' ליה. מ"א וע"ש:

השואל לולב מחבירו ונתנו לו סתם אמרינן מסתמא במתנה נתנו לו ויוצא בו י"ח מ"א ג' ובסי' י"ד ס"ק ח' ע"ש. אבל הט"ז שם ס"ק ה' כתב דלא יצא דבעינן שיאמר בפירוש לשם מתנה ולא לשם שאלה ע"ש וכ"כ הר"ר מנוח דמאחר דלולב שאול פסול ביום ראשון אין ראוי לומר השאילני לולבך דהא בתורת שאילה נטלו ואין יוצא בו. אלא צ"ל תן לי לולבך עכ"ל.

סעיף ד

(ו) לאחר זמן:    ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמר סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזירו לאחר זמן יצא חושן משפט סי' רמ"א ס"ו. ע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ד וע' ביד אהרן וע' בתשו' מהרשד"ם סי' כ"א דמי שמכר לולב לחבירו בתנאי שלא יטלוהו הקהל ונטלוהו אפי' לא היה אלא גלוי דעת לא יצאו י"ח ע"ש.

(ז) להחזיר:    דאז ג"כ אין יכול להקדישו.

סעיף ה

(ח) במתנה:    אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי הרא"ש. מ"א.

(ט) יצא:    אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי. רשב"א וש"ל. מ"א.

סעיף ו

(י) הפעוטות:    היינו בן ו' שנים כמ"ש בחושן משפט סי' רל"ה.

סעיף ט

(יא) פטורה:    וכ' הט"ז דעכשיו שנשים שלנו מברכות חייבות ליתן לזה לפי ממונם וכ"כ המ"א ע"ש. ומי שאינו בעיר א"צ ליתן לאתרוג. מ"א ע"ש.

(יב) כתקנה:    כי רוב העולם אין יודעים להקנו' לחביריה' ועוד לעשות הנענועים כהלכתן. אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל. מט"מ מ"צ וע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ד ובי"א.

סימן תרנט

( אין פירוש )

סימן תרס

סעיף א

(א) פעם:    ומאן דאית ליה לולב ועומד ואינו מקיף רעה עושה. שכנה"ג.

(ב) ימין:    ולפי שהס"ת על הבימה וכל הצבור צריכין להפוך פניהם כלפי ס"ת שעל המגדל קודם שיתחילו להקיף ואז הוי צפון ימין שלהם. ד"מ ועמ"א.

סעיף ב

(ג) אינו מקיף:    וביום ז' אם אין לולב בעיר יקיפו בערבה. ב"ח מ"א.

(ד) נוטלין:    והאר"י ז"ל הזהיר שלא לחברם כלל עם הלולב רק אחר קדיש תתקבל אז קח בידך הערבה ותחבוט ה' פעמים בקרקע עיין ספר כוונת הש"ר בסופו. ושל"ה כתב כשמגיע לתענה אמונים אז מניח הלולב ויקח הערבה ועיין בס' נגיד ומצוה.

סימן תרסא

סעיף א

(א) אחריו:    ומי שלא אכל לילה ראשונה בסוכה צריך בליל שניה לברך סוכה ואחר כך זמן מ"א ועסי' תרמ"א ס"ק ב' מש"ש. והב"ח כ' בשם רוב אחרונים שלעולם יברך סוכה ואח"כ זמן וכ"כ בהגמ"נ בשם הרבה פוסקים וכ"כ במצ"א ועמ"א וכ' בשכנה"ג דהאומר ברכת הסוכה ביום שיש קידוש בברכת המוציא טועה הוא אלא שצריך לאומרה אחר הקידוש ע"ש וע' בי"א.

סימן תרסב

( אין פירוש )

סימן תרסג

סעיף א

(א) בחול המועד:    בתפלת מוסף אומר בין יום השני ליום השלישי ומנחתם וגו' לבוש. סדר הושענות בשני י"ט למען אמיתך אבן שתיה. ובחה"מ אערוך שועי אל למושעות אדון המושיע ובשבת אום נצורה. ואם חל יום א' דסוכות בשבת אומר ביום ב' למען אמיתך וביום ב' דח"ה אבן שתיה ואם חל יום ו' בשבת אז אומר ביום ג' דחול המועד אום אני חומה וביום ד' אל למושעות. לבוש מנהגים.

(ב) ספיקא:    ובי"ט אין קורין וביום השני דגנאי לקרות י"ט ספק חול. רש"י במגילה דף למ"ד.

סעיף ב

(ג) קהלת:    בקהלת כולי עלמא מודים שאין מברכין ועסי' ת"צ ס"ק ט' מש"ש.

סעיף ג

(ד) ומפטיר:    וחותם בהפטרה מקדש השבת וישראל והזמנים. מנהגים.

סימן תרסד

סעיף א

(א) של חול:    ויש מסירין אפי' הכיס של מעות לבוש ובקצת מקומות נהגו לגבות מעו' אתרוג בבה"כ ואינו נכון. מ"א.

(ב) פזמון:    ויש לומר קודם חרוז הבט לברית. לבוש מ"א.

(ג) הלבנה:    עיין פלאים מזה. בכוונת האר"י.

(ד) לטבול:    ונכון לטבול מבערב ללמוד כל הלילה בקדושה. ודין הזווג כמו בליל שבועות עשל"ה. מהרי"ל לבש הקיטל בשחרית אבל שאר בגדי חה"מ לא היה משנ' ובמדינתנו נהגו ללבוש בגדי שבת ולא הקיטל רק הש"ץ.

סעיף ד

(ה) עלה א':    כ' רמ"מ סי' כ"ה בשם גדול א' שיהיו בו י"ז בדים כמנין השם בן ד' במ"ק והאר"י ז"ל כתב חמשה בדים עמ"ש בסי' תר"ס ס"ק ד' ועמ"א.

(ו) פוסל:    חוץ מנשרו רוב עליה. מ"א.

סעיף ז

(ז) ליטול:    עמ"ש סי' תר"ס סק"ד.

סעיף ט

(ח) התנה:    עסי' תרמ"ט ס"ה דכ' רמ"א דלא מהני תנאי ע"ש.

סעיף י

(ט) יקוץ:    עסי' תרל"ז ס"ק ב' מש"ש בשם הט"ז ועט"ז כאן.

סעיף יא

(י) יש להחמיר:    אפי' לא צוה לו לקצצו בשבת רק אמר שתהא מזומנת למוצאי שבת.

סימן תרסה

סעיף א

(א) הוקצה:    נראה פשוט שאפילו ביום הראשון קודם שנטלו למצוה יש איסור מוקצה כיון דהכין לו בבין השמשות לצאת בו למחר תיכף אסחי דעתי' מיניה. ט"ז.

(ב) בשמיני:    ט"ז העלה דאם נפסל בשמיני יש להקל ע"ש.

סימן תרסו

( אין פירוש )

סימן תרסז

סעיף א

(א) הכנה:    עמ"א שכתב דוקא לסדרן אסור אבל להעמידן מותר מפני כבוד י"ט אבל שאר הכנות אסורים וכ"כ במנהגים הלכות פסח דאסור להביא יין מי"ט לחבירו. וגם במהרי"ל אוסר לחפש הס"ת משבת לי"ט משום הכנה. מ"א ע"ש.

סימן תרסח

סעיף א

(א) ליל:    אסור לקבוע סעודה מן המנחה ולמעלה ולא כאותן שאוכלין ושותין ומשתכרין עד שאין יכולין לקדש בלילה. מ"א.

(ב) חג העצרת:    רש"ל בתשובה כתב לומר את יום שמיני העצרת חג הזה וכן הסכים הט"ז ע"ש. ע' בתשוב' שבות יעקב סי' ע"ח וקמ"ב מה שהקשה עליו ע"ש. ולבוש כתב כמו שכתב הרב"י.

(ג) אוכלים:    ואין ישנים בסוכה דגבי אכילה איכא היכרא דהא אין מברך משא"כ בשינה דליכא היכרא מרדכי. ומה"ט ממהרין לצאת אחר הסעודה שחרית מהרי"ל ולבוש. ויש שאין יושבין בה בלילה וביום יושבים בה ואינו מנהג טור. וכתב המ"א במדינתינו יש קצת אנשים שנוהגים כך לפי שראו כך מאבותיהם ע"ש. ומשמע בכל הפוסקים דצריך לאכול כל אכילות של אותו היום בסוכה ואפילו אתרמי ליה סעודה בין השמשות צריך לאכול בה דהא מה"ט אסרינן נוי סוכה בט'. ומה שכתב בהגמ"נ ליישב קצת מה שנוהגין ההמונים לאכול רק חצי סעודה בסוכה כדי שיתפללו על הגשם בלב שלם וכו' ע"ש אינה ראיה וגם הוא בעצמו כתב דאם הוא שבת צריך לאכול סעודה שלישית בסוכה וכ"כ הב"ח בשם המרדכי וכן מנהג הותיקין. מ"א.

(ד) ואין מברכין:    ולכן אין לאכול בלילה עד שחשיכה הגמ"נ וכ"כ רש"ל בתשובה סי' ס"ח. וב"ח ולבוש. ומ"מ נ"ל דאם אכל לאחר תפלת ערבית מבע"י לא יברך לישב בסוכה דכבר קיבל ש"ע בתפילתו ובקידוש מ"א. וט"ז חולק עליהם ומסיים מאן יהיב לן משופרי שופרי ואכלינן באותה שעה בסוכה רק שאין מברכים לישב בסוכה כנלע"ד ברור עכ"ל עיין שם.

סעיף ב

(ה) עשר:    ואנו מתחילין עשר אפי' חל בחול מפני שהוא זמן מעשרות ומתנות עניים. מנהגים וע' כנה"ג.

סימן תרסט

סעיף א

(א) שמחת תורה:    ולכבוד התורה מותר לרקד בי"ט אבל לגמר מוגמר אסור מהרי"ק וכ"ש דאסור להבעיר פלוו"ר להשמיע קול לשמחה וכן ראיתי שמיחו הגדולים אשר בארץ מ"א. ומ"מ מותר לקבוע פלוו"ר בנר אעפ"י שגורם שהנר יכבה מחמת זה כ"כ הבאר היטב אשר לפני. יחיד שנתמנה בתחלה לחתן תורה ומת לו מת ברגל שחייב להתאבל יכול להפטר ממינוי החתנות ולא ילך אותו היום לבית הכנסת שו"ת דבר שמואל סי' ע"ר. מומר לדת ישמעלים שחזר לדת ישראל ועשה תשובה נכונה ומן אז והלאה בתורת ה' חפצו ונוהג בישרות הולך תמים ופועל צדק ככל אחיו בני ישראל הכשרים יכול להיות חתן תורה. תשובת חכם צבי סימן י"ב.

(ב) כל הנערים:    איתא בירושלמי פ"ה דברכות לא יהיו ב' קורין בתורה א"ר זעירא מפני הברכות משמע דאסור לשנים לברך וצ"ע שעושין כן בש"ת. מ"א. ועיין בתשובת גינת ורדים חא"ח כלל ב' סי' ק"ב מה שערער על מנהג זה. כתב מהרי"ל יש מקומות שנהגו התינוקות סותרים הסוכה ומבערים אותה בש"ת ונותנים טעם להתיר וא"א ז"ל מיח' בידי כשהייתי נער מלסתור בי"ט ד"מ. כתב מי"ט מצאתי על קלף שבחיי כתב למחות לזרוק פירות לנערים אבל יש במדר' שזה היה אומר המן למלך על היהודים א"כ מנהג קדמון הוא ואולי שראה הבחיי בימיו שנוהגין ריקות והוללות ע"כ.

סימן תרע

סעיף א

(א) חנוכה:    עיין באחרונים ועיין ביד אהרן פלפול עצום וחריף.

(ב) הנשים:    דדוקא הנשים לפי שנעש' הנס על ידיהם מט"מ. ובמהרי"ל כתב קבל' בינינו שאין לאדם לעשות מלאכ' בעוד שהנרות דולקות ופי' במ"צ כל זמן שנרות בה"כ דולקות והוא עד חצות. ובמקום שנהגו איסור כל היום אין להקל להם. טור וב"ח ומ"צ: ובש"ג כתב שיש לבטל מנהגם ודי ביום ראשון ושמיני וכ"מ במהרי"ל עמ"א. ועט"ז ס"ק ב' ובתשובת חכם צבי סי' פ"ט דחה דבריו ע"ש. וכתב הב"ח בחנוכה אסור להתענות לפניו ומה שנוהגין להתענות בכ"ד בכסליו תמורת ער"ח אין לבטל מנהגם דלא אסור אלא לגזור ת"צ בתחלה אבל אם כבר נהגו להתענות איכא חשש איסור נדר בדבר דב"ש סי' של"ט ואף ביום שלאחריו אסור. כנה"ג.

סעיף ב

(ג) הסעודות:    דאי' במדרש בהעלותך ובמגילת תענית שקבעום למשתה ושמחה שנגמר' מלאכת המשכן בזמן הזה ד"מ וכך כתבו רוב הפוסקים. וכתב ב"י סי' ת"כ דלד"ה מברין האבל בחנוכה ועי"ד סי' שע"ח. נהגו העניים לסבב בחנוכה על הפתחים ובס' חנוכת הבית כתב טעם לזה.

סימן תרעא

סעיף א

(א) עני:    אבל אינו חייב להשכיר עצמו כמו בד' כוסות.

סעיף ב

(ב) מוסיף:    נ"ל דאם יש לו כדי להדליק בכל לילה נר אחד דאין צריך לחזור על הפתחים או למכור כסותו מאחר דיוצא י"ח מן הדין. וכתב המ"א ונ"ל דמי שאין לו שמן הרב' יתן באחד שמן כשיעור והמותר יחלק לכולם שאם יעשה לכולם בשוה לא ידליק אפי' אחד כשיעור ואם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין לו כלום מוטב שידליק בכל ליל' א' ויתן גם לחבירו דהא מדינא א"צ אלא אחד עכ"ל.

(ג) המנהג:    וזה חידוש שהספרדים נוהגים כתוס' והאשכנזים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות.

סעיף ג

(ד) שנים:    פרש"י בשביל ב' בני אדם למהדרין העושים נר לכל א'. ונ"ל דלדידן דמוסיפין בכל ליל' לא ידליקו ב' אנשים בנר אחד דאז לא יהי' היכר כמה נרות מדליקין כמ"ש בהג"ה. מ"א.

סעיף ד

(ה) כפה:    וצריך שיכפה עליה כלי קודם שידליק שאם ידליקנה ואח"כ יכפ' עליה כלי הרי הנרות היו דולקות מקמי הכי במדורות ולית בהו שום מצוה וע"י כפיית הכלי נתקנה להיות כנרות וצריך שתהי' בשעת הדלקתם לשם מצו' מהר"א הלוי בספר גן המלך סי' קנ"א.

(ו) בשוה:    ולא אחד נכנס וא' יוצא. ד"מ מהרי"ל.

(ז) לאמפ"א:    וכ' רש"ל צריך לתלותה בטפח הסמוך לפתח ויתחיל מנר האמצעי שהוא הסמוך לפתח ויסבב לצד ימין. והמדקדקים אינם מדליקין בלאמפ"א שאין בה הידור לנר חנוכה עכ"ל.

סעיף ו

(ח) מי"ט:    נ"ל דאם דר בעליה מניח' בחלון אפי' הוא למעל' מיו"ד מ"א. וע' בתשו' פנים מאירות סי' מ"ז. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ב. וע' ביד אהרן.

סעיף ז

(ט) מחציו:    עט"ז ובב"ח וחות יאיר סי' רכ"ז.

(י) ומברכין:    עיין בתשובת חכם צבי סי' פ"ח מה שתמה ע"ז. כתב רמ"א בתשו' סי' מ"ו דאם אבל מתפלל בערב חנוכה ידליק אדם אחר הנרות משום שהחיינו אבל שאר ערבית דחנוכה יתפלל ע"ש.

(יא) בביתו:    משמע אפי' הש"ץ צריך לחזור ולהדליק בביתו.

(יב) קודם מנחה:    וכ"כ רש"ל. ובד"מ כתב ואין אנו נוהגין כן אלא מדליקין בין מנחה למעריב ונ"ל דאם הוא סמוך לחשיכה וטרם שיבואו מנין לבה"כ יתקדש היום יברך וידליק מיד דמ"מ איכא פרסומי ניסא כשבאים אח"כ לבה"כ. מ"א ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן מ"א.

(יג) השמש וכו':    אבל בביתו צריך הוא להדליק כולם לבוש. אבל רש"ל בתשו' כתב שגם בביתו רשאי לעשות כן וכן נ"ל שכן מצינו ביומא פרק ג' קרצו ומרק אחר ע"י וכו' ע"ש ועיין בחולין פרק ב'.

סעיף ח

(יד) החשד:    עט"ז ומ"א. ובתשובת חכם צבי סימן צ"א. ובתשובת יד אליהו סי' ז' וע' בי"א במה ששמע להקשות ודו"ק.

סימן תרעב

סעיף א

(א) סוף:    היינו צ"ה. ב"ח מ"א.

(ב) שתכלה:    כתב שכנה"ג שכל יחיד ידליק אחר תפילת ערבית ומיד כשמתחיל זמנו לא יאכל ולא ילמוד עד שידליק ואם התחיל פוסק וכ"כ בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' מ' ע"ש:
וכתב המ"א מי שלא התפלל מעריב מדליק קודם דא"צ זמן כ"כ למיחש שמא ישכח מעריב וכ"כ הכנה"ג שנהג כן.

סעיף ב

(ג) לכבותה:    והב"ח כתב שלא לכבותה ואף אם נכבה מעצמה אסור להנות מהם אף שדלק חצי שעה כיון שהוקצה למצוה. כתב בליקוטי מהרי"ו אין לטלטל הנרות ממקומן עד שדלקו חצי שעה.

(ד) כל הלילה:    בב"י כתב דהוי ספיקא דדינא וא"כ משמע שאין לברך אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך ורש"ל כ' דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך ובהגמ"נ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר. וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם. מ"א.

(ה) עבר:    ומי שלא הדליק מנין הנרות של אותה הלילה ישלים וא"צ לברך פעם אחרת. ד"מ.

סימן תרעג

סעיף א

(א) כשרים:    עיין בתשובת שער אפרים סי' ל"ח אי שרי להדליק נר חנוכה בחמאה שנתבשלה בקדירה של בשר בן יומו שנאסרה מחמת שלא היה ס' ופסק דמותר. עוד נשאל שם אי שרי להדליק בה להאיר הבית והטעם שהיא אסורה בהנאה ואסור ע"ש. ומי שהיה (מדביק) נרות של שעוה בכותל כדי להדליקן למצות נר חנוכה ובעוד שהוא עסוק בכך הביאו לו שמן זית ידליק בנרות של שעוה אף שמצוה מן המובחר הוא שמן זית שבות יעקב חלק א' סי' ל"ו ע"ש. ובתשובת חכם צבי סי' מ"ה דחה דבריו וראיותיו והרבה להביא ראיות דימשוך ידו מנרות של שעוה וידליק בשמן זית ע"ש. וע' בתשובת יד אליהו סי' מ"ב. ושוב שלח ידו פעם ב' הרב בעל שבות יעקב בח"ב סי' למ"ד והחזיק דבריו ע"ש. אין להדליק נר חנוכה קצתם משמן זית וקצתם משעוה או משאר שמנים דכיון דמשום פרסומי ניסא הוא יאמרו שקצתם אינם מן המהדרין דדי בנר א' ואינו מן המהדרין דמהדרין כי יאמרו ב' אנשים הדליקום תשובת שער אפרים סי' ל"ט ע"ש. וע' בשבות יעקב ח"ב סי' ל"א שכתב שבמקום שהשמן זית ביוקר ושאר השמנים בזול שידליק בליל א' ובכל הלילות הנוספות בשמן זית ושאר הנרות בשאר השמנים ע"ש.

(ב) חנוכה:    ולאו דוקא שמדליקים בה בראשונה שבאה למצות נ"ח אלא אפי' אותה שמוסיפין המהדרים בכל לילה אסור להשתמש לאורה מהר"א הלוי בספר גן המלך סי' מ"ב.

(ג) מעות:    שצריך עיון יפה וידיו סמוכות לנר אבל תשמיש עראי שא"צ להיות ידיו סמוכות לנר שרי ב"י ד"מ. ורש"ל וב"ח פסקו להחמיר וכ"כ הסמ"ק וסה"ת דאפי' לאכול אצלו אסור וכ"מ סי' תרע"ח דאל"כ יקנה נ"ח וידליקנה בביתו ויהיה גם שלום ביתו אלא ע"כ כל תשמיש אסור והכי נהוג מ"א בסי' תרע"ח ס"ק ב' מש"ש. ועיין ט"ז ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ל"א.

(ד) קדושה:    עיין ט"ז שהאריך והעלה דיש מי שמתיר בתשמיש של קדושה היינו דרך עראי דוקא ולא ללמוד דרך קבע וכאן לא מהני אחר עמו דאפי' בחול אסור משום דלא יהיה היכר שנעשה לשם חנוכה ע"כ.

(ה) השמש:    ואפי' רבים המדליקים צריך להניח אצל כל א' וא' שמש אפי' יש נר על השלחן רמ"א בתשו' סי' פ"א וכ"מ בב"ח ורש"ל מיקל. ומשמע במאור דאע"פ שיש השמש אצל הנרות צריך נר על השלחן עמ"א סק"ד.

(ו) ארוך:    וה"ה אם מעמידו גבוה משאר נרות ש"ד. ב"ח מהרי"ל מ"צ.

(ז) ישתמש:    ואסור להשתמש בו תשמיש מגונה וכ"ש לשחוק בקארטי"ן ח"ו אצלו. מ"כ.

(ח) בהנאה:    פי' לאחר שהודלק וכבה דקודם לכן לא נאסר דהזמנה לאו מילתא היא כמ"ש סי' תרל"ח סס"א. מ"א.

(ט) של מנין:    אפי' במקום שמוכרין הנרות במשקל מ"מ נרות של מצוה הכל מונין אותן בכל לילה. ת"ה מ"א ע"ש. ועט"ז ובתשובת פנים מאירות סי' צ"ח ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ב ועיין יד אהרן.

(י) כל כך:    פי' אם נתערב א' ידליק ב' ואם נתערבו ב' ידליק ג' ורש"ל פסק דחד בתרי בטל וכן דעת הט"ז ע"ש.

סעיף ב

(יא) זקוק:    ואם הניחה במקום שהרוח מצוי' וכבתה זקוק לה וחייב להדליק פעם אחרת בברכה וכן אם כבתה במזיד גן המלך סימן מ"ג. ובכנה"ג כתב משם שה"ג לחייב לחזור ולהדליקו אבל אין צריך לחזור ולברך וכ"כ הט"ז דא"צ לחזור ולברך ע"ש.

(יב) להחמיר:    הסכמת האחרונים דראוי להחמיר לחזור ולהדליקו בכל ענין ובפרט בערב שבת קודם שבת ע"ש. כתב רש"ל מצוה מן המובחר לקנות שעוה לנר חנוכה ממה שנוטף מן הנרות בבה"כ מאחר דאיתעביד בהו חדא מצוה ויזהר שלא יקנה שעוה מנרות של בתי תפלות שלהם וע' סימן קנ"ד סי"א.

סעיף ג

(יג) חרס:    רש"ל קנה של כסף ובליל ב' התחיל להדליק בה ובירך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו אף שבשעת קנין יש לברך מכל מקום ניחא לסדר ברכות שהחיינו עם אלו שני ברכות מט"מ. ובסדה"י האריך שכל א' יטריח לעשות לו מנורה יפה ומי שידו משגת יעשה של כסף וכן הנרות יעשה יפה.

סימן תרעד

סעיף א

(א) זה מזה:    וכ"ש שאם נכבה השמש שאין להדליקו מן נר חנוכה. וכתב רש"ל שבבה"כ אין חילוק בין השמש לשאר הנרות שכל הנרות שבתוכה קרויה נר מצוה ומש"ה יש לגעור באותן שמדליקין נרותיה' ע"י שפחות מנר בה"כ חוץ ממוצאי שבת משום מבואות האפילות שעי"כ זכה שאול למלכות. ונר של הבדלה קרוי נר של מצוה. אבל אחר שהבדיל עליה כבר נעשה המצוה ויכול להדליק ממנה דאפי' נר חנוכה אחר שיעורו שוב אינה קרויה נר מצוה עכ"ל וע' סי' קנ"ד.

סימן תרעה

סעיף א

(א) הנחתה:    ויניחנה שם חצי שעה ד"מ. ועבב"י די"א שבנרות בה"כ מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר. ומ"מ יש ליזהר לכתחלה מ"א. ועט"ז סעיף קטן א' ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן מ' מה שתמה עליו.

(ב) ואוחזה:    היינו כל זמן מצותן אבל אם אוחזו בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא. ט"ז ע"ש.

סעיף ג

(ג) אשה:    ומוציא' אפי' איש משא"כ במגילה דהוי כמו קריא' התורה סמ"ג וע' יד אהרן. ואדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך כגון שעומדת אצלו בשעת הברכה או שמדלקת בעצמה. ב"ח ע"ש: סומא אם יכול להשתתף בפריטי מוטב ואם יש לו אשה אשתו מדלקת עליו ואם אין לו אשה ויש לו בית מיוחד מדליק על ידי סיוע של אחר דסומא חייב בכל המצות. תשובת רש"ל סי' ע"ו.

(ד) ג"כ:    עיין בת' ש"א סי' מ"ב.

סימן תרעו

סעיף א

(א) להדליק:    וכ"כ האר"י ז"ל. וע' של"ה שי"ל שלחנוכה תיבה א' וע' בהלק"ט ח"א סי' ג' אם שכח והדליק נר א' פחות מן הראוי ידליק עוד ולא יברך כי הברכ' שעש' בתחל' על חיוב כל הנרות עשה ב"י סי' תרע"ב. מ"א ע"ש.

סעיף ג

(ב) אינו:    וה"ה אם אשתו הדליק' עליו בראשון עמ"א.

סעיף ד

(ג) הנרות:    אחר שהדליק נר הראשון אומר הנרות ויהיו ל"ו תיבות מלבד ב' תיבות הראשונות רמז למנין הנרות רש"ל ובשני תיבות הנרות הללו יש ח' אותיות רמז לח' ימי חנוכ'.

סעיף ה

(ד) ימיני:    בת"ה סי' ק"ו כתב דבני ריינוס מתחילין להדליק בנר יותר שמאל ופונה לצד ימין מטעם כל פינות וכו' וכן עשה מהר"ם. ובני אוסטרייך מתחילין לצד ימין ומדליקין כדרך שאנו בני ברית כותבין וכתב שם להשוות הדיעות האלו דבמקום שאין מזוזה בחדר ממילא צריך להדליק בימין הכניס' בצד הטפח הסמוך לפתח וא"כ הנר שהוא כנגד ימינו הוא הסמוך לפתח לעולם ובו צריך להתחיל שהוא עקר המצו' דבדידיה לחוד הוי סגי אי לא הוי בעי למהוי מן המהדרין אבל בני ריינו"ס מיירי שיש לו מזוז' בחדרו וא"כ הוא צריך להדליק בשמאל הכניס' וא"כ נר הסמוך לפתח לעולם נגד שמאלו. וא"ת א"כ מה צריך מהר"ם לטעם דכל פינות וכו' תיפוק לי' משום ה"ט דצריך להדליק תחל' בטפח הסמוך לפתח וי"ל דנ"מ אם היו הנרות מסודרים מצד הפתח לצד דופן שכנגד הפתח כגון אם הפתח במזרח והנרות מסודרים ממזרח למערב שאז צריך להפוך פניו לדרום ולהתחיל בנר שסמוך לפתח ולא יהפוך פניו לצפון ויתחיל באותו הנר משום דכל פינות וכו' עכ"ל. וכתב ב"י על זה ונרא' שמנהג בני ריינו"ס הוא הנכון שצריך להדליק כל לילה על הנר הנוסף וכמו שכתב כאן בש"ע ואין לחלק בין היכא שהנרות בימין הכניס' להיכא שהם בשמאל הכניסה וכן אנו נוהגים עכ"ל. (והנה במ"א כתב דמהרי"ל ומהרי"ו מיירי כשאוכל בחדר בפני עצמו ואינו נכון עיין אליה רבה ומבואר בב"ח ובשכנה"ג דהמשתתף צריך לשמוע הברכות מהמברך דאם לא כן צריך לברך על הראי') וכתב רש"ל המדקדק יניח באורך כשפוד שיהא כולן שווין בטפח הסמוך לפתח ויתחיל בשמאל ויפנה לימין וכ"פ הב"ח. וכ"כ הט"ז נהגתי בעצמי הדרך היותר נכון לסדר הנרות באורך סמוך להפתח כמ"ש רש"ל כדי שיהיו כל הנרות בטפח הסמוך לפתח ולהדליק בליל' ראשונ' בנר שאצל הכותל ובליל שני יוסיף לו נר שני סמוך לו לצד חלל החדר ויתחיל בנר הנוסף ויסיים בנר שאצל הכותל וכן בכל לילה שאח"כ יוסיף נר אחד לצד חלל החדר ויתחיל בו ויסיים באותו שאצל הכותל. ואם אי אפשר לסדר כן יסדר אותם על הכותל כשור' מצד ימין הפתח ואע"פ שהאחרים שיוסיף לא יהיו כולם בטפח הסמוך לפתח אין חשש בזה כיון שהנר הראשון הוא באותו טפח סגי ויתחיל בכל ליל' בנוסף שהוא ימין המזומן בפני האדם וידליק אח"כ עד נר שאצל הכותל כנ"ל נכון עכ"ל ע"ש. ומט"מ כתב בשם רש"ל שיניחם בתוך חלל הפתח כמו המזוז' ע"ש.

(ה) הברכ':    ואם הדליק ולא בירך יש לו לברך על השאר וכל זמן שעוסק יש לו לברך הלק"ט חלק א' סימן ג' ע"ש.

סימן תרעז

סעיף א

(א) פרוטה:    דייק למימר פרוטה לומר שא"צ האכסנאי ליתן כל חצי הוצאת הנרות רק בפרוט' דיהיב ליה סגי עיין בס' גן המלך סי' מ'. וגם בזמן הזה מותר להשתתף ד"מ. כתב בתשובת רש"ל שגם הבחורי' צריכים להשתתף ואפשר דדוקא כשאוכל בפני עצמו אבל אם סמוך על שלחן בע"ה בכלל בני ביתו הוא ומדינא אין צריך להדליק אלא אם רוצה להיות מן המהדרין. מי שסועד אצל חבירו באקראי מצו' מן המובחר שילך לביתו וידליק ואם אינו רוצ' לזוז משם יצוה לבני ביתו שידליקו עליו בביתו ט"ז ע"ש. ולענין סומא ע' סי' תרע"ה ס"ק ג' מש"ש.

(ב) בשמן:    וצריך הבע"ה להוסיף מעט שמן בשבילו ב"ח אגוד' וכ' הרשב"א שהוא הדין אם הבע"ה מקנה לו חלק שמן במתנ' שרי. מ"א.

סעיף ג

(ג) ומברך:    דברכה לבטלה ליכא כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו חל חיובא עליו תשובת מהרי"ל. ויש חולקין וספק ברכות להקל ט"ז. ורש"ל כתב מי שבא לביתו ומצא שהדליקו עליו צריך להדליק. וכתב המ"א ודבריו אינם מוכרחים לכן אין לברך ע"ש ועיין ט"ז.

סעיף ד

(ד) ושורפו:    דאסור להניחו לשנה הבאה דחיישינן לתקלה. טור.

(ה) לבטלו:    עיין ביורה דעה סי' צ"ט ס"ק י"ד מש"ש. (עיין בספר אליה רבה בזה שהעלה להלכה דאף שכבר נפל לפחות מס' שאין לבטלו והשיג על כמה אחרונים בזה).

סימן תרעח

סעיף א

(א) חנוכה:    ואם יש לו נר א' לביתו סגי ויקח המותר לנר חנוכה. מ"א.

(ב) שלום:    שמצטערים לישב בחשך. וכתב הב"ח דאם אין לו פת נ"ח קודם וכ"כ העט"ז אבל הט"ז כתב דפת קודם ע"ש. וכתב המ"א ואפשר דבזמן הזה שמדליקין בפנים יקנה נ"ח ואעפ"כ לא ישב בחשך ואע"פ שאסור לאכול לאורה מ"מ כיון דא"א בענין אחר הוי כשעת הסכנה דמניחו על שלחנו אע"פ שע"כ משמש בו ה"נ כן הוא וה"ה בחול מי שאין לו אלא נר אחד ע"ש.

(ג) יקנה לנ"ח:    היינו נר אחד והמותר ליין קידוש. מ"א.

סימן תרעט

סעיף א

(א) ואח"כ:    וכתב הלבוש דמי שהדליק של שבת תחלה ולא קבל שבת במחשבתו שיכול להדליק אח"כ ע"ש. וט"ז חולק עליו וכתב דאינו יכול להדליק הואיל לדידן שיש מנהג פשוט שהאשה המדלקת נר שבת מקבלת שבת עליה ואסור' במלאכה רק אחרים בני בית עדיין מותרים ע"כ איש שמדליק נר שבת ושכח להדליק של חנוכה אסור לו להדליק של חנוכה אחר כך אלא יתן לאחד מבני ביתו להדליק ע"ש. ונ"ל דבאשה המדלקת כיון שהמנהג שמקבלת שבת בהדלקתה כמ"ש סי' רס"ג ס"י א"כ לכ"ע לא תדליק שוב של חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק. מ"א ע"ש.

(ב) גדול:    דוקא אחר פלג המנחה. ב"ח.

סימן תרפ

( אין פירוש )

סימן תרפא

סעיף ב

(א) קודם:    ובמ"צ כתב שמדליקין קודם ויתן לך. וכתב המ"א דמי ששכח אתה חוננתנו יבדיל ואח"כ ידליק דהא נהגו עכשיו האנשים שלא להדליק קודם הבדלה שבתפלה אם כן אסור להדליק כיון שלא הבדיל ומ"מ בצבור לא יעשה כן רק יאמר המבדיל וידליק ואח"כ יבדיל עכ"ל. ומי"ט כתב שהגאון מהר"ל מפראג הנהיג להבדיל קודם וטעמא שמא ישכח להבדיל בתפלה ועביד איסור בהדלקה ומסיק שכן יש לנהוג וכ"פ הט"ז למעשה להבדיל בביתו עכ"פ קודם ואח"כ להדליק נר חנוכה ע"ש: (ובספר אליה רבה העלה להלכה דלעולם מדליקין תחלה ואח"כ מבדילין ודחה דברי ט"ז בשתי ידים ע"ש).

סימן תרפב

סעיף א

(א) כשמגיע:    וה"ה שיאמר כן בתפלה אחר גמר התפלה דרך בקשה. יש לומר הרשעה בחטף ב"י. להשכיחם תורתך ולהעבירם חקי וכו' בלא ממי"ן ש"ג מרדכי וכ"כ בכנה"ג. בזמן בלא וא"ו ט"ז דלא כלבוש שכתב לומר ובזמן הזה בוא"ו ע"ש. וי"ל שמונת ימי חנוכה אלו להודות וכו'. מ"א.

סימן תרפג

סעיף א

(א) אין:    כתב הכלבו אין אומרים שיר מזמור לאסף לפי שהם כעין יום טוב מאחר שאומרים בו הלל.

סימן תרפד

סעיף ב

(א) בשל חנוכה:    ומקצת שוש אשיש עיין סימן תכ"ה סעיף ב'. וי"א דבשבת שני מפטירין שוש אשיש. לבוש.

סעיף ג

(ב) א"צ לקרות יותר:    דאין משגיחין בחנוכה.

(ג) לקרות חמישי:    ויאמר קדיש אחריו ואם אמר קדיש אחר הרביעי לא יאמרנו אחר החמישי תשובת מהרי"ל סימן רי"ב. ועיין סימן רפ"ב ס"ו וסוף סי' קמ"ד ואפי' נזכרו בקריאת הרביעי אל יקרא הוא בחנוכה דאין מדלגין כמ"ש סימן קמ"ד. ב"י ש"ל מ"א.

(ד) להפסיק:    והט"ז כתב דהאי פסקא דרמ"א לאו דסמכא הוא ואינו צריך להפסיק אלא קורא כהן בשל חנוכה ואח"כ יקרא לאחרים בשל ר"ח וכתב שכן הסכים הרב הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל ע"ש ועיין בגינת ורדים חא"ח כלל א' סי' ל"ו.

סימן תרפה

סעיף א

(א) שקלים:    ואם שכחו הצבור בראש חדש אדר לקרות פרשת שקלים צריכים לחזור ולהוציא ס"ת ולקרות הפרשה גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' ל"ו ע"ש. אם טעו וקראו הפרשיות והמגילה בראשון צריך לחזור לקרותן בשני עיין ב"ח.

סעיף ז

(ב) מדאורייתא:    בשל"ה האריך לצדד שפרשת פרה אינה דאורייתא וכ"כ הב"ח וכ"כ בתשובת מהרי"ל סימן קפ"ב שלא הזכיר אלא פרשת זכור. ובת"ה סי' ק"ח כתב וז"ל באשר"י פרק ז' דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרשת זכור בעשרה. ובתוס' שאנ"ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פרשת זכור. ובתוס' הקצרות בברכות פרק ב' פירשו דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרות' מן התורה וכו'. ואם כן צריך לזהר יותר שישמעו קריאת פ' זכור בי"ד ממקר' מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי עכ"ל. וכתב המ"א ונ"ל ליישב מנהג העולם דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוק' בשבת זו אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבה"כ וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן וע"כ כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח וכ"ה ברא"ם סי' ב'. אבל פ' פרה לא מצינו שהוא מדאורייתא עכ"ל ע"ש. וכתב רש"ל שאין הקטן עולה למפטיר בפ' זכור ובפ' פרה ע"ש. והב"ח כ' דבין קטן שיודע למי מברכין ובין שאינו יודע למי מברכין עולה ע"ש:
והט"ז כ' דוקא קטן היודע למי מברכין עולה. ובסימן רפ"ב פסק רמ"א דקטן יכול לקרות בפ' המוספין או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר ונראה דביודע למי מברכין קאמר עכ"ל ע"ש:
ועיין בגינת ורדים חא"ח כלל א' סי' ל"ז. כתב מהרי"ל בכל ארבע פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו"ץ ד"מ. יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה' מפרשת שובבי"ם ת"ת וי"א גם פ' ויקהל ופקודי ואומרים שומר ישראל וכו'. ופשוט דהש"ץ אומר ענינו בשחרית ומנחה. וכתב האר"י ז"ל בפי' התורה שימים אלו מסוגלים לתקן עון קרי יותר מכל השנה להמתענים בהן לכן מתחיל מפ' שמות שאז התחיל השעבוד שנתקן הקרי דאדה"ר ונגמר בפ' כי תקנה עבד עברי ע"ש.

סימן תרפו

סעיף א

(א) מותר:    וב"ח כתב דחנוכה אסור להתענות לפניו ועיין סי' תר"ע ס"ק ב' מש"ש. וע' יד אהרן.

סעיף ב

(ב) בי"ג:    ויש מתענין לילה ויום. כנה"ג. מהרי"ל לא היה מגיד ההלכה בתענית אסתר מפני שטרודים לקנות צרכי פורים אם לא כשחל פורים ביום א' ובהגמ"נ הוכיח מהגמרא שאפי' בפורים היו רגילים ללמוד לפני רבם.

(ג) מצטערים:    וכ"ש יולדת כל שלשים יום.

(ד) לא יפרשו:    אפי' ההולך בדרך וקשה עליו התענית. ב"י ש"ל.

(ה) לאכול:    משמע אפי' יותר מיו"ד. וט"ז כתב דאין לסמוך על הג"ה זו אלא יאכל סעודת המילה בלילה כמו בט"ב ע"ש. משנכנס אדר מרבין בשמחה. ומי שיש לו דין עם עכו"ם ישפוט באדר. כתב ר"מ אלשקאר סי' מ"א דיכולין לתקן בני העיר בהסכמת וחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים על שנעשה להם נס ואף שהולכים לעיר אחרת להשתקע חל עליהם ומי שנעשה לו נס באדר ונדר לעשות לו פורים י"א לעשות בשנת עיבור באדר שני וי"א לעשותו באדר ראשון אא"כ נעשה הנס בשנת העיבור באדר שני הר"ש הלוי סי' י"ו ועיין מ"ש סי' תקס"ח סעיף ז' (ובמג"א חולק עליו. ובספר אליה רבה דחה דבריו בסימן תרפ"ה עיין שם). כתב כנה"ג מי שמתענה יום שנעשה לו נס ואירע בשבת יתענה בערב שבת.

סעיף ג

(ו) ג' ימים:    פי' בה"ב אחר פורים ב"י סימן תכ"ט ע"ש.

סימן תרפז

סעיף א

(א) כל הלילה:    ואחר שעלה עמוד השחר לא יקרא וגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה מ"א וע"ש בהלק"ט סימן רפ"ו. ואונס קצת יכול לשמוע של יום אחר שעלה עמוד השחר.

סעיף ב

(ב) תורה:    עיין מ"א וט"ז ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן מ"ו. ובתשובת חות יאיר סי' ח' פלפול חריף ע' י"א ובשכנה"ג.

(ג) מגילה:    בצבור ב"י ב"ח.

(ד) צרכו:    משמע דס"ל דאע"פ שיש לו קוברין כיון שאינם כדי צרכו מקרי מת מצוה וכ"מ בהג"ה סוף סי' תרצ"ו סעיף ז' דס"ל דקבורתו קודם ע"ש. ומ"א חולק וכ' דוקא במת שאין לו קוברין וכ"כ הש"ג דוק' כשהוא בשדה שהוא מוטל בבזיון אבל בעיר מגילה קודם וכ"כ הב"ח וכ"מ בד"מ בשם א"ז שכתב קבורת ת"ח קודם למגילה עכ"ל. וטעמו מדאמרינן כבוד תורה דיחיד חמיר משמע דלשאר כל אדם מגילה קודם כיון שמוטל בעיר וכן עיקר עכ"ל.

(ה) בדאפש':    אבל אם הוא סמוך לחשיכה יקר' המגילה דהא מת מצוה אפש' לקברו בלילה אבל אם הוא בענין שא"א לקוברו אח"כ מפני לסטים בודאי ידחה מקרא מגיל' עיין מ"א ובט"ז. מילה ומקר' מגילה אי איכא שהות לשתיהן מקר' מגילה קודם משום פרסום ניסא ואי ליכא שהות לשתיהן מילה בזמנה דהוי דאורייתא וקודמת למקר' מגילה דהוי דרבנן פר"ח. אבל בת"ה סימן רס"ב [ורס"ג] צידד לומר איפכ' דכשיש שהות יקדים המילה וכשאין שהות יקדים המגילה. ונ"ל הטעם דיכול למול בתשיעי. כנה"ג ע"ש.

סימן תרפח

סעיף א

(א) מסתמא:    האחרונים הקשו דזה הפך ממ"ש בסי' ת"א דסתם עיירות מוקפות לדירה שבונין בתים תחיל' ואח"כ מקיפים אותה ע"ש מה שתירצו.

סעיף ב

(ב) ובלבד וכו':    זה קאי אדסמוך וכו' אבל נרא' אפי' רחוק הרב' הוי ככרך. מ"א ע"ש. ועיין ט"ז ובתשו' מהריט"ץ סימן קפ"ג.

סעיף ד

(ג) ספק:    וטבריא צריך לקרות בה בי"ד ובט"ו שספק אם הים חשוב כחומה גמ'. בח"ל יש כרכים שראוי להסתפק בהן של"ה. ובלבוש כתב דבמדינות אלו אין להסתפק לפי שהם בצפון ורחוקים מא"י וידוע שלא היו מיושבים בזמן יהושע.

(ד) לרוב:    ונוהגין שמחה ומתנות לאביונים בשניהם. כנה"ג ש"ג.

סעיף ה

(ה) בזמן קריאה:    פי' של י"ד ועיקר קריאה תלוי ביום י"ד ולא בלילה. מ"א ועיין ט"ז.

סעיף ו

(ו) אין קורין:    דאין בקיאין בקריאת הטעמים משא"כ בס"ת ודו"ק ובזה מתורץ קושית התוי"ט ועיין יד אהרן. ושואלין ודורשין בענינו של יום. גמ'.

(ז) סעודת:    ור"ל חביב סימן ל"ב האריך בראיות שהסעוד' היא בשבת ועשה כן מעשה בירושלים וגם משלוח מנות בשבת כי המנות הם מהסעוד' עיין ב"ח והרדב"ז ח"א סי' קמ"ז פסק כש"ע וכן דעת המ"א. ועכ"פ מתנות לאביונים הוא ביום קריאת המגילה. אבל אסור לטלטל המגילה בשבת פר"ח ע"ש ועיין בשכנה"ג בסימן זה ובסי' ש"ח בהגהת ב"י. ודע שאם חל יום ט"ו בשבת אזי יום השבת ח' לאדר הוא פ' זכור ומפטירין פקדתי ב"י וב"ח כתב בשם ר"ל חביב דבט"ו לאדר מפטירין ג"כ פקדתי ע"ש.

סעיף ז

(ח) בי"ג:    בקיבוץ י' דשלא בזמנה בעי י' ובהג"א מסופק אי סגי בקטנים. מ"צ.

(ט) ביום י"ד:    בברכה עיין לבוש.

סעיף ח

(י) בט"ו:    בלא ברכה. ב"י ש"ל.

סימן תרפט

סעיף א

(א) ונשים:    ולכן צריך לקרותה בביתו לפני הבתולות מגן אברהם. ובקצת מקומות נוהגים שהבתולות הולכות לבה"כ נשים לשמוע המגילה. וקטן שהגיע לחינוך מוציא נשים. וקטן לקטן ואשה לאשה. א"ז עיין יד אהרן.

סעיף ב

(ב) לא יצא:    וב"ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ"מ בגמרא.

(ג) לעצמה:    ובמדרש הנעלם רות כתב דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים.

סעיף ג

(ד) אינו מוציא:    אפילו למ"ד דנשים מוציאות אנשים זה גרע טפי עיין ב"י.

(ה) עצמו אינו מוציא:    היינו למ"ד דנשים אין מוציאות אנשים ב"י והבאר היטב אשר לפני לא דק בכאן ע"ש.

סעיף ה

(ו) לעצמו:    והב"ח כתב בשם מהרי"ל בפשיטות דעדיף טפי שיקרא אחד לכולם וכן דעת המ"א משום ברוב עם הדרת מלך עיין שם.

סעיף ו

(ז) קטנים:    ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים. מ"א עשל"ה.

סימן תרצ

סעיף א

(א) יושב:    אבל הברכה תהיה מעומד. מ"א.

(ב) שאומרים:    היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו החזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך. מ"א.

סעיף ד

(ג) לא יקרא וכו':    דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ ב"י א"ח משמע דהוא עצמו יכול לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא. מ"א.

סעיף ה

(ד) סח:    פירוש הקורא אבל השומע שסח ולא שמע לא יצא. ב"י סי' תרצ"ב.

סעיף ז

(ה) על פה:    קשה דהא כבר כתבו בס"ג אפשר דבא לומר דאפילו השומע ממנו לא יצא כמ"ש בסמוך. מ"א.

סעיף ט

(ו) באיזה כתב:    פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב.

סעיף י

(ז) יצאו:    בדיעבד עסי"א.

סעיף יא

(ח) למחות:    משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בשני לשונות. מ"א.

(ט) לעז:    ואפי' הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז ראב"ח חלק ב' סי' ע"ט.

סעיף יב

(י) מתנמנם:    כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא.

סעיף יד

(יא) השומע:    מבואר בתשובת הרשב"א דאם השומע לא שמע תיבה אחת לא יצא אבל אם שמע ולא כוון בכל תיבה יצא עמ"א.

סעיף יז

(יב) ופושט:    ודוקא ש"צ והשומעין במגילה א"צ לפשוט. ב"ח ומהרי"ל עמ"א.

(יג) וכורכה:    ומניחה על מקומה ואח"כ מברך מ"צ מט"מ מהרי"ל. ואם רוצה מברך ואח"כ כורכה כנה"ג סה"י. כ' מהרי"ל כשאומר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה. מט"מ.

(יד) שמכים:    מהרי"ל לא היה חושש להכות המן. ובלבוש כתב בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב. ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכים המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש סעיף (ד') [ג'].

(טו) מנהג:    וכתב רמ"א בתשובה סי' (כ"א) [י"ט] בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטל ואפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט. ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה. מיהו אם נשתנה הענין מאשר היה בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כתב הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי על פי הפסיקת' או ספרי חיצונים אמרינן מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל. עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובספר ב"ש. ודוקא מנהג שנתייסד ע"פ ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת מ"ס פי"ד ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו גמרא פרק קמא דביצה ואין ב"ד יכול לבטל דבר ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ובכל דבר שהוא רק משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש ביורה דעה סי' קי"ו ובתוספות ביצה ע"ש וביבמות דף ע"חכתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר. וע"ש בתוספות דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועיין מ"א ועיין מ"ש המ"א ססי' ט' ועיין בספר נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ועיין בספר ב"ש.

סעיף יח

(טז) עשרה:    אע"פ שיש לו מאה אנשים מצוה לקרותה בצבור משום ברוב עם הדרת מלך ר"ן ב"ח. ועיין הלק"ט חלק א' סי' רפ"ז דאפילו ביתו סמוך לבה"כ וחלונותיו פתוחות לב"ה אפ"ה ילך לבה"כ משום פרסומי ניסא ע"ש.

סימן תרצא

סעיף א

(א) שירטוט:    ודי בשרטוט שטה ראשונה שהסופרים בקיאים לישר אח"כ. לבוש מ"א: ובתשובות חכם צבי סי' צ"ז חולק וכתב להלכה ולמעשה מגילה צריכה שרטוט בכל השורות ע"ש. וחק תוכות פסול בה. כנה"ג מ"א (עפר"ח).

(ב) וי"א שצריך:    וכ"פ (רמ"א) [רמ"מ] סי' ס"א.

סעיף ב

(ג) היקף:    וה"ה לכל דבר לכן בעי' שיהיו שיטותיה שווים מ"א ע"ש ועיין בתשובת מהר"ם מינץ ובכה"ג מדין כתיבת המגילה.

(ד) כל תיבה:    צ"ע דבסי' נ"ב סעיף ל"א כתב דדוקא אם כותב ע"פ צריך להוציא מפיו ומגילה אסור לכתוב ע"פ. מ"א ע"ש.

(ה) פסול':    בתשובת רמ"א סי' י"ב דין ה' מפקפק על זה ולכן נראה לי דיש לסמוך עליו בשעת הדחק. מ"א.

סעיף ד

(ו) להאריך:    וכל אלו כשר בדיעבד מ"א ע"ש ועיין בגינת ורדים חא"ח כלל ד' סי' י"ב (ועיין בספר אליהו רבא כל תקוני המגלה בענין חסרות ויתרות הכל על נכון).

(ז) דפא:    עיין בשכנה"ג בהגה"ת ב"י אות ז' ובאות ט' כ' דמעשה בא לפניו במגלה שהיו כתובים עשרת בני המן בחצי הדף איש בראש שיטה ועשרת בסוף שיטה אלא שאינו בסוף דפא ופוסל אותה ע"ש. ובגינת ורדים חא"ח כלל ד' סי' י"ב כ' דכשרה ע"ש.

סעיף ח

(ח) בצבור:    וכל י' מקרי צבור. טור.

סעיף ט

(ט) נקודה:    ואי ליכא מי שיודע לקרות בטעמים בע"פ מותר לכתוב הטעמים במגילה ולברך עליה באר שבע דף ק"ט. וכתב מ"א ומ"מ נ"ל דאם אין הטעמים במגילה מותר לקרות בלא טעמים כמ"ש ססי' קמ"ב.

(י) ברכות:    ולכתחלה לא יכתוב ברכותי' בה הגה"מ ומרדכי ולבוש וכ"כ התשב"ץ. מ"א.

סעיף י

(יא) בחומש:    ודוקא כשעושין בגלילה כמ"ש סי' תמ"ג אבל בחומש שלנו לכ"ע לא יצא. ב"ח ובהגמ"נ מ"א.

סימן תרצב

סעיף א

(א) ושהחיינו:    ויכוין בברכת שהחיינו ג"כ על משלוח מנות וסעודות פורים שהם גם כן מצות של"ה ונ"ל דיכוין זה בברכת שהחיינו דיום כי זמנם ביום. ונראה לי דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת וי"ט. מ"א.

(ב) ביום:    דעיקר מצות קריאתה ביום. אם נשתתק הקורא באמצע המגילה השני צריך להתחיל בראש כמ"ש סי' רפ"ד סעיף ה' אבל א"צ לברך תחלה דיוצא בברכת הראשון. מ"א.

(ג) לא ביום:    שכבר אמרו פיוטים. לבוש.

(ד) בצבור:    וא"ז כתב בשם פוסקים לברך ביחיד ע"ש (ועיין בספר אליה רבה נוסחת ברכה אחרונה על נכון).

סעיף ב

(ה) לשוח:    והקורא עצמו רשאי להפסיק ש"ג. מ"א.

סעיף ג

(ו) י"ח:    ואם מברך לנשים יברך לשמוע מגילה ב"ח. אבל לא יברך שהחיינו. ויקראנה לנשים אחר יציאת בה"כ דמצוה שיצא הוא בקריאת הצבור. מ"א.

סעיף ד

(ז) מפלג:    אחר שיתפלל ערבית. וכתב המ"א מאחר דשינ' רמ"א לשונו וכתב אסור לאכול וכו' משמע דטעימה שרי ומ"מ אין להקל אלא לצורך גדול ומשמע במהרי"ל דאפילו חולה לא יאכל קודם קריאתה אא"כ יש בו סכנה. וכתב הב"י שנהגו לקרות קצת מבע"י כדי להקל על האנושים והמעוברות שלא יתענו יותר מדאי.

סימן תרצג

סעיף א

(א) ואתה קדוש:    ואומרים קדיש שלם בלא תתקבל לאחר קריאת המגילה. מ"א עיין שם.

(ב) ויהי נועם:    אחר קריאת המגילה מנהגים וכ"כ מי"ט דמ"ש ואומרים ויהי נועם לאפוקי מהכלבו דפסק דא"א כלל ומ"ש וקורין המגילה קאי אלאחריו ואח"כ מבדילין ועיין בשכנה"ג בהגהת ב"י אות ד' ועיין בתשובת דבר שמואל סי' קכ"ח.

סעיף ב

(ג) לא בט"ו:    מיהו אם אמרו בט"ו אין מחזירין אותו מ"א וט"ז דלא כב"ח עיין שם. שחרית משכימין לבה"כ ואין לחלוץ התפילין עד אחר קריאת המגילה דדרשינן ויקר זו תפילין. מט"מ מנהגים.

סעיף ג

(ד) למנצח:    כתב ב"ח בשם תוספות מגילה דף ד' דאומרים שיר מזמור לאסף דיש בה מפלה לעכו"ם.

סעיף ד

(ה) קודם:    דכתיב וששון זו מילה.

סימן תרצד

סעיף א

(א) שתי מתנות:    עיין פר"ח וביד אהרן. ואם נתן לאחד שיעור שתי מתנות אם יצא עיין הלק"ט ח"ב סי' ל"ט דנוטה לכאן ולכאן עיין שם. ולא יתן להם קודם פורים דלמא אכלי להו קודם פורים. וכתבו ב"ח וט"ז אפי' עני המתפרנס מהצדקה חייב כמו בארבע כוסות מה שאין כן בשאר צדקה שאינו חייב רק פעם אחת בשנה כדי לקיים מצות צדקה כמ"ש ביורה דעה סי' רמ"ח ורמ"ט.

(ב) ואין:    דהיינו חיובא ליכא ומנהגא איכא דכתב לבוש ונוהגין ליתן מעות פורים בעד כל אחד ואחד אפי' בעד הילדים ונותנים המעוברות גם מהולד הגמ"נ ואיתא במשנה כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק. במקום דנהיגי לתת המעות מחצית השקל לחזן אין איסור בדבר דכל הנותן אדעתא דמנהג נותן מ"ב סי' נ"ד. אבל לא נפקו בזה ידי מתנות לאביונים אא"כ מחלקים מהם לעניים מ"א. וכתב של"ה דמחצית השקל וכל שכן מתנות לאביונים ומשלוח מנות אין בא ממעות מעשר ואם בא להוסיף מוסיף משל מעשר מהרי"ל בתשובה סי' נ"ו ועיין כנה"ג וביד אהרן. ומעות שחשב בלבו לחלקם ביום פורים אינו רשאי לשנות. ב"י בשם הג"א וע' ביורה דעה ססי' רנ"ח.

סעיף ג

(ג) נותנים:    ולכתחלה אין לנהוג כן ליתן לעכו"ם. מג"א.

סימן תרצה

סעיף א

(א) ישמח:    אפי' בליל י"ד עב"ח וכ"כ שכנה"ג וילבוש בגדי שבת ג"כ מבערב מצאתי וכ"כ בסדה"י וז"ל וימלא בביתו נרות דולקות ושלחן ערוך ומטה מוצעת.

סעיף ב

(ב) וישן:    י"א שלא ידע לחשוב שארור המן בגימטרי' ברוך מרדכי. וט"ז כתב לפענ"ד נראה לפרש דצריך האדם לתת שבח לו יתברך על טובה כפולה שעשה עמנו הא' פורעניות שהביא הוא על המן ואלו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל ישראל דיינו אלא שבירכו למרדכי בגדולה מאוד והטובה יתירה ע"כ אמר צריך לבסומי עד שלא ידע מעלתינו מן ארור המן שזה מפלה שלו לברוך מרדכי שזה מעלתינו שניה ע"ש.

(ג) מנחה:    ושל"ה כתב דיעשה הסעודה קודם מנחה ע"ש.

(ד) פטור:    ואם כוון להזיק חייב עיין חושן משפט סוף סימן שע"ח ועיין מ"א ס"ק ז'.

סעיף ג

(ה) הנסים:    ואם שכח על הנסים בברכת המזון מחזירין אותו דלא סגי דלא אכיל. של"ה רש"ל מט"מ. וכתבו הט"ז ומ"א דהיינו דוקא בסעודה הראשונה שאוכל בפורים דהא עיקר הטעם דיש חיוב סעודתו באותו יום דכתיב ימי משתה ושמחה וא"כ סעודה ראשונה שאוכל בו ביום בו קיים סעודת פורים בזה ואין לנו לתלות הדין במה שאנו קורין לסעודה שאחר המנחה סעודת פורים וא"כ אם כבר אכל סעודה ראשונה ביום שוב אין מחזירין אותו ע"ש. וא"ז כתב בשם מהר"ל מפראג שפסק דלא כשל"ה ומהרש"ל אלא כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן יעשה לנו נסים עיין סי' תרפ"ב.

(ו) ראשונה:    ועיין סי' קפ"ח סעיף י' מש"ש ומ"כ במרדכי כתוב בקלף היה אוכל סעודת פורים בע"ש יתפלל ויפרוס מפה ויקדש ובברכת המזון יאמר על הנסים עכ"ל ובמט"מ ובמנהגים כתבו הואיל ולא התפלל ערבית משמע דאם התפלל שוב אינו אומר על הנסים וכ"כ של"ה ומהרי"ל בתשובה סי' נ"ו לכן נ"ל דיברך ברכת המזון תחלה ואח"כ יתפלל ערבית להוציא עצמו מפלוגתא וגם שלא ישתכר ולא יברך ברכת המזון. מ"א.

סעיף ד

(ז) בשר:    מבושל הראוי לאכילה מהרי"ל וה"ה משקה של"ה. השולח מעות כסות וכלים בשביל מנות אם יכול למכרם מיד לקנות לצורך סעודה מהני הלק"ט ח"ב סי' קס"ג. ומדברי בעל ת"ה סי' קי"א משמע קצת דלא יצא עיין שם ע' יד אהרן. נסתפקתי מי ששלח לחבירו בשביל מנות תרנגולת טריפה והוא לא ידע ואכלו ואח"כ ביום פורים עצמו נודע לו שהיתה טריפה אם יצא ידי חובת מנות אם לא ע' בספ' מוצל מאש סי' ס"א. עוד נסתפקתי מי ששלח לחבירו שבמדינת הים שני מנות. או שתי מתנות לשני אביונים קודם פורים ובפורים עצמו בודאי מגיעים לידו אם יוצא י"ח או לא מי נימא כיון דבשעה ששלח לא הי' חייב בהם לא נפיק או דילמא כיון דבפורים עצמו שהוא שעת החיוב הגיעו לידו נפיק. ע' יד אהרן שדעתו נוטה דיוצא י"ח שפיר בזה ע"ש מי ששלח לחבירו דג וביצ' שעליו או פת ופניו טוחות בביצה יש להסתפק אי יוצא י"ח של משלוח מנות עדות ביעקב סי' צ"ב ע"ש וע' כנה"ג.

(ח) ביום:    וה"ה מתנות לאביונים.

(ט) ואשה:    לא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דוקא באלמנות אבל אשה שיש לה בעל בעלה משלח בשביל' לכמה בני אדם ומ"מ יש להחמיר מ"א. נראה לי דמי שאוכל על שלחן חבירו ולא הכין לו כלום פטור מלשלוח מנות וכ"מ קצת ברש"י גבי מחלפי סעודתייהו להדדי וע' ט"ז ס"ק ג'. ומ"מ צ"ע וטוב להחמיר מ"א. וכתב בסה"י יקבץ כל אנשי ביתו וחביריו דאם אדם יושב ביחיד א"א לשמוח כראוי וכ"כ רש"י ז"ל בפסוק משפחה ומשפחה.

סימן תרצו

סעיף א

(א) אין עושין:    וע"י עכו"ם שרי עיין ריש סי' תס"ח מ"א. וכתב הט"ז נראה דפרקמטי' מותר כיון ששמח' היא לו ע"ש.

(ב) לכתוב:    ופשטי המקרא ואגרת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שא"צ עיון גדול. מט"מ ב"י א"ח.

סעיף ב

(ג) אינו מנהג:    ובמהרי"ל ואבודרהם משמע דיש לנהוג כן.

סעיף ג

(ד) בהספד:    ומקום שנהגו שביום ז' הולכין על הקבר לקונן אסור בפורים אלא האבל לבדו ילך שם עם חזן א' ויאמר לו השכבה. ואפי' בערב פורים אסור לילך שם שלא יחשבו העולם שהאבילות נפסק מחמת פורים. ר"ש הלוי סי' י"ג כנה"ג.

סעיף ד

(ה) לשמוע:    צ"ע דהא הרב"י פסק בס"ה שלא יצא מפתח ביתו ואם כן ה"ל לכתוב בלשון י"א וכו'. מ"א.

(ו) אבילות:    ב"ח ורש"ל ופרישה העידו שהמנהג להתאבל וכ"כ מהרי"ל ועכשיו גרירי עלמא בתר דברי רמ"א ונ"ל דיזהר בכולם חוץ מנעילת הסנדל וישיבה ע"ג קרקע מפני הבריות ומכ"ש שאסור לראות כל מיני שמחה. מ"א.

(ז) שבצנעה:    ויתפלל בביתו ואחר כך ילך לבה"כ לשמוע מגילה טור וכ"מ בלבוש מיהו משמע בטור דבשחרית הולך לבה"כ לתפילה עיין ביורה דעה סי' שצ"ג מ"א וכתב הט"ז ונ"ל כיון דאין אבילות בפורים בפרהסי' אין לקרות בבית הכנסת בע"ש קודם ברכו לילך נגד האבל דאין להזכיר שם אבל בפרהסי' אלא ילך לבה"כ בלא קריאה עכ"ל.

(ח) למנין:    אפי' מת בפורים. מ"א.

סעיף ו

(ט) מנות:    אפי' תוך שבעה מיהו לא ישלח מיני תפנוקים שהם עשוים לשמחה ספר חסידים תשי"ג. ומט"מ כתב שאין שולחין לאבל אפי' דבר שאינו לשמחה וכ"מ מדברי רמ"א ובשכנה"ג כתב דאבל פטור משלוח מנות תוך שבעה ואחר שבעה ישלח בצינעה לא' מקרוביו או לאחד מהעניים ופשוט הוא דאם האבל הוא עני דמותר לשלוח לו מעות דלא גרע מצדקה. מ"א ע"ש.

סעיף ז

(י) בלילה:    עיין מ"א שהעל' דבלילה עכ"פ לא יאכל בשר ומ"ש ונראה לי דוקא בלילה וכו' קאי אמגילה ע"ש.

(יא) קודם:    עמ"ש סי' תרפ"ז ס"ק ד' דיש חולקין וכן נוהגין לקוברו אחר יציאת בה"כ. ומ"מ נ"ל דלא יניח תפילין דאקרי פאר. מ"א ע"ש.

סעיף ח

(יב) לישא:    ולפי מ"ש ריש סימן תקמ"ו דקי"ל כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה גם הכא אסור לעשות לכן יעשה החופה ביום י"ג מ"א ע"ש ועיין בספר גופי הלכות ועמ"ש באה"ע סי' ס"ב ס"ק י'.

(יג) לא תגזול:    ולפ"ז מותר לברך על מה שחוטפין א"ז. וכתב של"ה לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחיק ממלבושים דכלאים ולחטוף מחבירו ועיין ט"ז וב"ח ביורה דעה סי' קפ"ב להחמיר בזה באורך וכן הכנה"ג הורה לאסור הפרצופים בפורים ע"ש ועיין בתשו' דברי שמואל סי' רמ"ז ולכן הירא את דבר ה' ירחיק את בניו ובני ביתו מכל כי האי איסור' ופריצותא ועיין עוד בדבר שמואל סי' קנ"ג תוכחת מגולה על הלומדים ספר מסכת שיכורים ע"ש.

סימן תרצז

סעיף א

(א) ותענית:    ואבילות נוהג לכ"ע.

(ב) בי"ד:    אבל לא בט"ו. ב"י.

(ג) תמיד:    בית תפארתינו במהרה יעמוד. וביראה אותו נעבוד. נכון יהיה הר הבית בראש הרים עדי עד.