שולחן ערוך אורח חיים תקנד ו

^טחיה כל שלושים יום, ^יוכן ^וחולה ^יאשהוא צריך לאכול, ^יבאין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן:

הגה: ^יגומיהו נוהגין ^זלהתענות, ^ידכל זמן שאין להם צער גדול ^טושהיה לחוש לסכנה, ^טזוהמיקל לא הפסיד:

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

(ד) חיה כל ל' יום. - פירוש אע"ג דבי"כ היא לאחר ז' כשאר כ"א כל אדם כמ"ש בסי' תרי"ז ומ"מ כאן לענין ט"ב לא גזרו עליה: כתב רש"ל בתשובה סי' נ"ג דמיירי באמרה צריכה אני ואע"ג דלענין שבת בסימן ש"ל אין שומעין לה אפילו באומרת צריכה אני וכן חולה צריך אומד הכא מקילינן מאחר שהוא דרבנן אבל בלא אמרה צריכה אני אלא שמצערת אפילו כואב לה הרבה התענית אסורה מאחר שאינה חולה ע"כ וק"ל דמדאמרו א"צ אומד משמע דיש ספק אם יש סכנה דאי בודאי אין סכנה מה אומד שייך בדבר וא"כ שיש ספק סכנה קשה דבאומרת צריכה אני מותר' אפי' בי"כ כמ"ש בסי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' שמא יסתכן ומאכילין על פיו כשאומר צריך אני ותו דלמה לא זכר הרמב"ן מריש דהאי דינא דמיירי באומרת צריכה אני ע"כ נלע"ד דמיירי בדלא אמרה צריכה אני ואפ"ה בחיה אחר ז' וחולה שיש בו ספק אותו חולה א"צ אומד לומר שמא יש בו סכנה דאפילו ודאי אין בו סכנה ואפילו לא אמר צריך אני מותר בט"ב והב"י הביא הג"מ שר"ת התיר ליולדת לאכול בצ"ג אפילו אחר שבעה ואע"ג דאמרינן בפרק מפנין דלאחר ז' אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה שבת וצ"ג מדברי קבלה ודברי קבלה כד"ת אפ"ה מותר כיון דרצו אין מתענין כו' אם כן רשות הוא עכ"ל משמע דבט"ב אסורה לאכול שלא כדברי הרמב"ן דהא בט"ב לא תליא ברצו כמש"ל כיון שהוכפלו בו הצרות והוא חוב ואפשר שמ"ה נהגו להחמיר כמ"ש רמ"א וכן מסקנת רש"ל דאחר ז' אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהי' קצת חולה וכן בתשובת מהרי"ל:

(ה) ומיהו נהגו להתענות. - נראה דזה קאי דוקא אלאחר ז' אבל תוך ג' אפילו אם אמרה איני צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עליה שבת כמ"ש סי' ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך ז' כשאומרת צריכה אני שאסור לה להתענות כנלע"ד פשוט:

מגן אברהם

עריכה

(ט) חיה כל ל': כ' רש"ל בתשו' יולדת בשבת ב' אב חייבת להתענות בט"ב שנדחה דדוקא תוך ז' פטור' אבל אחר ז' אפי' אמרה צריכה אני חייבת אא"כ חולה קצת עכ"ל וז"ל ד"מ מיהו בב"י סימן תקנ"ט משמע דיש להתענות אחר ז' וע"ש בש"ע ס"ז דמשמע דלא תתענה ובלבוש סימן תר"ב כתב דתתענה וכ"כ בהגמ"נ שם והב"ח כתב דמדינ' שרי לאכול ומ"מ כבר נהגו להתענו' כל זמן שאין להם חולש' ונתרפאו מלידתן אף בג' צומות אחרים נהגו להחמי' עכ"ל והיכא דנהוג נהוג מיהו בט"ב שנדחה יש להקל עיין סוף סי' תקנ"ט ס"ט, נוהגות קצת יולדות למנוע מבשר ויין מז' באב ואילך ונכון שבאותו היום נכנסו העכו"ם להיכל כדאיתא בטור:

ביאור הגר"א

עריכה

חיה כו'. עט"ז וכמו שהתירו אמירה לא"י בשבת וכן נעילת הסנדל לחיה כל שלשים יום וסיכה לחולה שאין בו סכנה ביה"כ מפני שהן דרבנן לא גזרו בכה"ג ה"ה כאן:

באר היטב

עריכה

(ו) חולה: חסר דעה שנתרפא מיום ליום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב. מהרי"ל.

(ז) להתענות: כתב הט"ז דזה קאי דוקא אלאחר שבעה אבל תוך ג' אפי' אמרה אינה צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עליה שבת כמ"ש סימן ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך שבעה כשאומרת צריכה אני שאסור לה להתענות ואחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהיא קצת חולה וכן הסכמת מהרש"ל ומהרי"ל וע' סי' תרי"ח.

משנה ברורה

עריכה

(ט) חיה כל שלושים יום – דמסתמא אמרינן שהיא חלושה, והויא כחולה שאין בו סכנה. ועל כן, אף דלענין יום הכיפורים היא לאחר שבעה כשאר כל אדם, כמו שכתב בסימן תרי"ז, כאן לענין תשעה באב, שהוא דרבנן, לא גזרו במקום חולי.

ועיין בט"ז ובשארי אחרונים, דאפילו ודאי אין בה סכנה, וכן בחולי הכתוב לקמיה, ואפילו לא אמרו צריכין אנו לאכול, מותר בתשעה באב.

ואף שמהרש"ל חולק על עיקר הכרעת השולחן ערוך, ודעתו דלעניין זה שווה תשעה באב ליום הכיפורים, דאפילו אמרה "צריכה אני לאכול", כיון שהוא לאחר שבעה – חייבת להתענות, אם לא שהיא גם כן קצת חולה, הרבה אחרונים הסכימו דמדינא שרי לאכול. אכן כבר נהגו להתענות, כמו שכתב הרמ"א, כל זמן שאין להם חולשה ונתרפאו מלידתן. אבל אם עדיין לא נתרפאה לגמרי, או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה, לא תתענה בתוך ל'.

ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתירה, יש לפסוק שלא תתענה בשארית היום [אחרונים]:

(י) חולה – חסר דעה שנתרפא מיום ליום, מותר בבשר ויין כל ימי השבוע, ולא יתענה בתשעה באב [מהרי"ל]:

(יא) שהוא צריך לאכול וכו' – רוצה לומר שהוא חלוש וחש בגופו, אף על פי שאין בו סכנה, מאכילין אותו:

(יב) אין צריכין אומד – כן צריך להיות, ואתרוייהו קאי, וכן איתא בתורת האדם ובר"ן. והכוונה דאין צריך לאמוד ולשער אם תבוא לידי סכנה על ידי זה שתתענה, דאפילו אם אין בה סכנה, כיון שהיא בכלל חולה, אין צריכה להתענות.

ועיין בליקוטי פרי חדש שכתב, דרוצה לומר דמסתמא מאכילין אותה. אבל אם קים לה להיולדת בגווה דמצית (פירוש שיכולה) להתענות, דהיינו שראתה עצמה בריאה, אז מחויבת להתענות:

(יג) ומיהו נוהגין להתענות וכו' – היינו אפילו אמרה צריכה אני לאכול. ודווקא אחר שבעה; אבל תוך שבעה, אפילו אמרה איני צריכה, אין לה להתענות. וכל שכן תוך שלושה, דבוודאי אסור לה להתענות:

(יד) כל זמן שאין להם צער גדול וכו' – והוא הדין אם היא קצת חולה, וכנ"ל בס"ק ט. ואפילו לא אמרה צריכה אני.

ועיין במגן אברהם שכתב, דאפילו במקום שנוהגין להחמיר, בתשעה באב שנדחה יש להקל שלא תתענה. ועיין באליהו רבה שכתב, דאפילו יולדת שאינה מתענה, תתענה איזה שעות. אכן אם גם זה קשה לה, לא תתענה כלל:

(טו) שהיה לחוש לסכנה – ובאופן זה אסור לה להתענות:

(טז) והמיקל לא הפסיד – ומכל שכן באדם חלוש, והוא חולה שאין בו סכנה, אין כדאי להחמיר [ח"א]:

ביאור הלכה

עריכה

(*) דבמקום חולי וכו': עיין בספר פתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חלערי"א חזקה ח"ו יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורי' בשו"ע סימן תרי"ח (כך יש להורות לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי) ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעם ח"ו יש ליועצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפע"ר ומעט עשב מיאט"ע עכ"ל:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}