שולחן ערוך אורח חיים תקפח ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקפח · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא. ואפילו הם מתשעה בני אדם, תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה. ויש אומרים, דדווקא כשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא.
מפרשים
באות' בבא. וכתב בלבוש שאם הפסיק בקול א' ב"פ לא גרע מהפסקת שהיה ושרי ואפי' לרמב"ן סימן תק"ץ ס"ח בתוקע והריע וחזר ותקע והריע לא יצא שאני התם שהתוקע בעצמו תקע קול אחר בטעות הוה הפסק לתוקע שעושה מעש' התקיעה אבל השומע שאינו עושה מעש' אלא ששמע קול שלא ה"ל לשמוע יצא אם אינו שלא מן הסדר שיש לו לשמוע ולפ"ז גם במעשה דסי' תק"צ אם יצא התוקע כבר ועכשיו תוקע להוציא הקהל היו יוצאין גם לרמב"ן נ"ל עכ"ל ואיני מכיר שום חילוק בין טעות לטעו' דס"ס טעות הוא ואין לו ענין לשם הוה הפסק וכן בין שומע לתוקע אין חילוק דהא עיקר מצוה היא השמיעה ולא התקיעה:
(ב) יצא: וע' סי' ס"ה דאם מפסיק מחמת אונס חוזר לראש וכ"פ הב"ח בסי' תכ"ב עמ"ש שם:
(ג) וי"א דדוקא: ואם שמע קול הראוי לאותו בבא ב"פ כגון תקיעה ותרועה ותרוע' ותקיע' יצא דלא גרע מהפסקת השהיה ודוקא בתוקע בעצמו פסקי' לקמן בסי' תק"ץ ס"ח דלא יצא כיון שעושה מעשה משא"כ בשומע שאינו עוש' מעשה כלל אלא ששמע יצא עכ"ל לבוש וכנ"ל דהא ר"ת והרשב"א מכשירים אפי' בתוקע לשם מצות קול אחר כמ"ש הר"ן וא"כ די לנו להחמיר בשומע קול אחר אבל באותו קול יצא ומ"מ בר"ן משמע דס"ל דאין חילוק בין שומע לתוקע דאל"כ לא מקשה כלום ע"ש:
(א) בבא: ואם שמע קול הראוי לאותו בבא ב"פ כגון תקיעה ותרועה ותרועה ותקיעה יצא. לבוש והסכים עמו המ"א. ואינו כן דעת הט"ז עיין שם.
(ה) תשע תקיעות וכו' – נקט לישנא דגמרא, וכפי עיקר הדין דבעינן רק תשע קולות, דהיינו תקיעה תרועה תקיעה שלוש פעמים. ולדידן בשמע השלושה סדרים בתשע שעות, וכדלקמן בסימן תק"צ סעיף ב.
(ו) יצא – בדיעבד, אם כיון לצאת. ואפילו הסיח דעתו והפסיק בדיבור בינתיים. וכתב המגן אברהם דכל זה בששהה ביניהם שלא מחמת אונס; הא בשהה באונס, אם שהה אפילו רק כדי לגמור את כל הסדר, יחזור לראש אותו הסדר, לפי פסק הרמ"א בסימן ס"ה עיין שם. ולעניין אם צריך לחזור ולברך בכהאי גוונא, עיין לעיל סימן ס"ה בביאור הלכה, שיש בזה מחלוקת בין האחרונים. ועיין בביאור הלכה בכאן מה שכתבנו בזה.
(ז) דדווקא בשלא הפסיק וכו' – סבירא להו דזה גרע מהיסח הדעת ושיחה, דבעינן שיהיה תרועה באמצע, ולפניה ולאחריה חדא חדא תקיעה, וכשמערב קול אחר מתקלקל הסדר. ואף על גב דהוא בעצמו לא תקע, מכל מקום הרי כיוון לצאת וכתוקע בעצמו דמי. ועל כן, אם שמע קול שופר שאינו ראוי באותו סדר, בטלו כל השלוש תקיעות. [מכל מקום, שש הקולות שמקודם לא בטלו]. ויחזור ויתקע, ומכל מקום לא יברך שוב.
(ח) שאינו ראוי באותו בבא – כגון שעומד בתש"ת ושמע תרועה, או שעומד בתר"ת ושמע שברים. אבל האחרונים הסכימו, דלפי פסק המחבר לקמן סימן תק"צ סעיף ח' דאפילו בהכפיל השברים או התרועה ב' פעמים הוי הפסק, הוא הדין הכא בשמע ב' שברים או ב' תרועות זה אחר זה וכיון לצאת, גם כן מפסיד כל השלושה קולות וצריך לתקוע מחדש.
(*) שמע ט' תקיעות וכו': עיין מה שכתבנו במ"ב לענין אם הפסיק מחמת אונס וקשה לי לפי מה שהכריע הרב מג"א בסימן ס"ה שלא להחמיר בהפסיק מחמת אונס אלא א"כ בשהאונס הוא בגוף הדבר כגון שלא היה האדם ראוי מחמת גוף נקי או שלא היה המקום ראוי שלא היה נקי א"כ לכאורה ל"ש זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה שעכ"פ אסור להזכיר שם ולאמר דברי תורה במקום מטונף משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי לא מצינו כן בשום מקום וצ"ע. ובמטה אפרים מצאתי שכתב וז"ל נראה שאם התחיל לתקוע ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר לתקוע מראש להלן על הסדר ואם תקע בשעה שהמים היו שותתין או אפילו מצא צואה במקומו יצא ומ"מ יש לו לחזור ולתקוע בלי ברכה עכ"ל דימה זה לדינא דק"ש ואפשר שהטעם הוא דכיון דקי"ל דצריך כונה לצאת ידי המצוה שציונו הש"י זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה [ודומיא דפסק הרמ"א סימן פ"ד דאסור לענות אמן בבית המרחץ] ולא גרע מהרהור בד"ת. וגם י"ל בפשיטות דבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת ד' דרך בזיון דהוא בכלל ביזה מצוה. וגדולה מזו אמרו בר"ה דף ל"ג דאסור לצחצח שופר של ר"ה במי רגלים מפני הכבוד והוא רק הכשר מצוה וכ"ש המצוה עצמה:
(*) וי"א דדוקא בשלא הפסיק: כתב זה בלשון י"א משום דר"ת וכן בעה"מ פליגי ע"ז. אמנם קשה שהרי המחבר בעצמו בסימן תק"צ ס"ז וח' סתם להחמיר ולא הביא שום דעה החולקת ואפילו בתרועה אחר תרועה דקילא טפי וכמו שמצינו באמת באו"ז בשם ריב"א להקל בזה ואפשר דנקט בלשון י"א משום דההפסק הוא רק על ידי שמיעה וכמו שחילק בזה בלבוש ובמג"א לענין תרועה אחר תרועה וצ"ע ומצאתי בפר"ח שעמד בזה: