בבא קמא כג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי ואי אמרת כחצר המזיק דמי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אמר רב מרי בריה דרב כהנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה מתקיף לה מר זוטרא והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא רבינא אמר דשף צלמי רב אשי אמר דפסעי פסועי ת"ש שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור מאן פטור משסה פטור וחייב בעל כלב ואי אמרת כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי ידך בפומיה דכלבאי אימא פטור אף משסה ואיבעית אימא דאפקיה לניביה וסרטיה ת"ש השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים ואמר רב אחא בר יעקב כשתימצי לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שיניו הוא עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא לפיכך נחש בסקילה ומכיש פטור ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי ידך בפומא דחיוואי לענין קטלא לא אמרינן ומנא תימרא דתניא הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית ומת השור בסקילה ובעלים פטורים מן הכופר בעלים פטורין מן הכופר מ"ט דאמר ליה ברשותי מאי בעית שורו נמי לימא ליה מאי בעית ברשותי אלא לענין קטלא לא אמרינן הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף א"ל לאביי זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו אמר ליה אמאי איזיל דאי אזילנא אמרי לי לגדור מר גדירא בארעיה ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה כשחתרה אי נמי דנפיל גודא בליליא מכריז רב יוסף ואיתימא רבה דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין אי ציית ציית ואי לא אמרין ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך:
מתני' איזהו תם ואיזו מועד מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר' יהודה רבי מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח:
גמ' מאי טעמא דר' יהודה אמר אביי (שמות כא, לו) תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית רבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חייב ור"מ מ"ט דתניא א"ר מאיר
רש"י
עריכהכחצר הניזק דמיא - ושדה אחר קרינא ביה:
ואי אמרת כו' - גמרא קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי א"כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה:
נתחככה בכותל - דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי רשותי היא:
וטנפה פירות - ע"י גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים ובלעז וולט"ר:
והא בעינן עד תומו - דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ' קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין:
דשף צלמי - כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא תומו:
דפסעי פסועי - כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו פסו אמונים (תהלים יב) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא:
פטור משסה - דגרמא בנזקין פטור:
דאפקיה לניביה - שהוציא שיניו וסרטו דלא הכניס ידו לתוך פיו:
השיך בו את הנחש - שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת:
מחייב - מיתה:
בין שיניו עומד - ובלא כוונת הנחש יצא הארס:
לפיכך מכיש בסייף - דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם:
נחש בסקילה - כדין שור הורג אדם דכתיב השור יסקל (שמות כא):
לענין קטלא - הריגת נחש:
לא אמרינן - מאי בעי ידך כו' ואפילו כחצר המזיק דמיא אינו פטור אלא נהרג אלא לענין נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי כדתנן בפ"ק (דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה:
בי תרבו - שם משפחה:
דסלקין לעילא - מבבל לארץ ישראל:
ודנחתין לתחתא - מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה:
עיזי דשוקא - דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא:
מתרינן במרייהו - אי מפסדן אפילו ברשות הרבים:
תיב אמסחתא - מקום מעמד הקצבים:
וקביל זוזך - אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן:
מתני' משיחזור בו שלשה ימים - שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו:
שלשה פעמים - ואפילו ביום אחד:
גמ' אתאן לנגיחה רביעית - שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נ"ש אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם:
ולא ישמרנו האידנא - בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם:
תוספות
עריכהוזה הלשון לאו דוקא דהכא לא שייך לשון זה שהכלב לקח מעצמו אלא כלומר כיון דגזירת הכתוב דבעי' אכילה בחצר הניזק ואי פי פרה כחצר המזיק אפילו כי אכלה בגדיש דבעל החררה הוי אכילה בחצר המזיק ואגב דשייך לשון זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה ומייתי משיסה בו את הכלב דשסוי מיקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב או הנחש והשיך היינו דתחב ודחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו וא"כ אמאי חייב בעל הכלב והלא ידו בחצר המזיק הוא ולימא ליה מאי בעי ידך בפומא דכלבאי והא דקאמר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אף על גב דמשכחת לה שפיר כגון שהלקיחה היתה בחצר הניזק אלא משום דפשטיה דקרא משמע שהביעור היתה בחצר הניזק קבעי היכי משכחת לה ובריש מסכת שבת (דף ג:) איכא נמי תפשוט מסוגיא דשמעתין דקאמר תפשוט מדבעי רב ביבי בר אביי:
תא שמע שיסה בו את הכלב. ותימה דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרינן כדאמרינן בסמוך דהך משנה היא רישא דהשיך בו את הנחש דמייתי בתר הכי בפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) ושמא משמע ליה רישא בין לענין מיתה בין לענין נזקין ולקמן נמי מייתי לה גבי בעיא משסה כלבו של חבירו:
דאפקיה לניביה וסרטיה. הו"מ לשנויי' כגון שלא הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו לקחה כששיסהו אלא דמשני לפי מה שסבור דמיירי כשהושיט לו ידו:
יכלי למימר לגדור מר גדירא בארעיה. היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן (לעיל דף יט:) אכלה מתוך החנות משלמת כו' ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל הכלב מן החררה ורב אלפס פסק כרב יוסף וליתיה לדאביי דדחויא בעלמא הוא:
הנהו עיזי דשוקא כו'. דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזימנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק ישלם כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דאמר ליה זיל אצנעינהו ולא אמר ליה זיל שחטינהו:
איזהו מועד כו'. אומר ר"י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דסתם לן תנא דשור המועד כרשב"ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה לא משום דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד דמקראי דרשינן:
שיהו התינוקות כו'. אף על גב דאדם אית ליה מזלא מ"מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע"י תינוקות וג' פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע"פ שמועיל להעדאה דה"נ אשכחן לר"ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים:
ולא ישמרנו האידנא חייב. פי' בקונטרס בפי' ראשונה דלרבא בפעם ג' חייב נ"ש צ"ל לפי' הא דקאמר לקמן דאתו ג' כיתי סהדי בחד יומא דלמ"ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נ"ש אע"פ שלא ידעו תחלה ואינו נראה דוהועד בבעליו כתיב ואח"כ אם לא ישמרנו משלם נ"ש וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים וא"כ אפילו למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחלה וכי אתו ג' כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו בעלים נ"ש עד נגיחה ד' ורש"י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת הבתים (ב"ב דף כח. ושם) קאמר סתמא דגמרא אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו
ראשונים נוספים
גם נתברר מזו דפי פרה כחצר הניזק דמי דכד איבעיא ואפשיטא דכחצר הניזק דמי דחאה רב מרי ואמר שן דחייב רחמנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה והפילה הכותל או טינפה פירות להנאתה שדומה היזיקן לשן דיש לה הנאה להזיקה שכשם שיש לה הנאה באכילתה כך יש הנא' כשנתחככה בכותל וכיוצא בה ואקשי' עלי' והא כתיב ובער זה השן וכתיב כאשר יבער הגלל עד תומו ש"מ דשן דחייב רחמנא כגון דבעיר ליה כוליה שנא' עד תומו. וזה שהפילה הכותל וטינפה הפירות לא ביערם לגמרי דהא קיימי ומתחזו.
ופריק רב אשי כגון דשף צלמי. פי' כגון שהיו לו צורות מצויירים בכותל נתחככה בהן ושפשפה אותם מלשון [בתרגום דברים ט] ושפית יתיה בשופינא ובערם מן הכותל לגמרי כדגרסי' בסוף יום הכפורים בענין שכבת זרע שישנו על בשרו אם מבערב ישפשף כלומר יחכך בבשרו עד שיבערו לגמרי ובא רב אשי ופירק [פירוק] אחר דפסע פסועי פי' כגון בצע המקום שנתחככה בהן שיברה האבנים ושחקתן והפירות בדריסה טינפתם ודרסתם [וכילתם] כדכתיב בצע אמרתו לשון כלייה והוא תמימות והשלמות ואתינן למיפשטיה מהא שיסה בו כלב כו' ופשוטה היא. דאפיק כלבא לניביה וסרטיה פי' שיני הכלב שהן ניבין גדולין יוצאין מפיו ולחוץ והכה בהן ולא הכניס [ידו] לתוך פיו.
ת"ש השיך בו את הנחש כו' ופרקי' לענין קטלא דברי הכל חייב ולא יכיל מזיק למימר מאי בעית ברשותי כי קמיבעיא לן לענין ממונא ולא [איפשטא] אלא ממתני' דקתני על החררה משלם נזק שלם ש"מ דפי הכלב כחצר הניזק דמי. והשתא סלקא שמעתין כר' יוחנן דאמר אשו משו' חציו אית ליה נמי משום ממונו וקיימא לן כוותי'.
הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי לר' יוסף ואמר לאביי זיל אצנעינהו כלומר הזהר לבעליהן שישמרו אותן והשיבו אביי יאמרו דבעליהן יגדור גדר לשדהו והשיב רב יוסף אם כל שדות גדורות הן האי דכתיב ובער בשדה אחר היכי משכחת לה ופירק אביי בשחתרה הבהמה הגדר או נפל הגדר בלילה ונכנסה הבהמה ואכלה כי האי גונא השן חייבת אבל בשדה שאינה גדורה השן פטורה ועמדה הא דאביי ולא איפריכא והא דמכריז רבה ואיתימא ר' יוסף לאו דסמכה היא דרב יוסף כשמעתיה ואביי הא אוקמיה בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתק ולרבה לא איתברירה דדבריו נינהו דהא גרסי' ואיתימ' ר' יוסף לפיכך אין כח לפסוק הלכה כמותו.
פי' עיזי דשוקא. העומדין לטביחה:
מתני' איזהו תם ואיזהו מועד מועד שהעידו עליו ג' ימים. ותם שיחזור בו ג' ימים דברי ר' יהודה ור' מאיר אומר מועד שהעידו בו ג' פעמים וכו'.
ואמרינן מאי טעמא אמר אביי תמול חד מתמול תרי כלומר אילו היה כתיב תמול אינו אלא יום אחד השתא דשינה קרא וכתב מתמול תרי יומי נינהו שלשום תלתא ולא ישמרנו ונגח רביעית נעשה מועד ומשלם נזק שלם.
רבא אמר לא שנא כתיב תמול ולא שנא כתיב מתמול תרוייהו חדא יומא משמע שלשום תרי ולא ישמרנו אלא נגח עוד יום שלישי מכאן ולהבא נעשה מועד וכל מה שיגח שלם ישלם שור תחת השור ולדברי הכל נגיחה רביעית נזק שלם. ואביי ורבא בקראי פליגי ולא בעיקר הנגיחות דבהדיא קתני כל שהעידו בו ג' ימים ועוד הלא תראה בתחלת חזקת הבתים דמותיב במתמיה בדבר ברור אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קמה ברשותיה ופריק הכי השתא התם מכי נגח ג' נגיחות הוה ליה מועד ואידך כי לא נגח מאי משלם הכא כיון דאכלה ג' שנים קמה ליה ברשותיה. ועוד שנינו משנה שלימה שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה. ואקשי' בגמ' וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד דקטל היכי משכחת לה. ופרש רבה פי' ודחאו רב אשי ופירש הוא כגון שסיכן ג' בני אדם. רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם הרי בפי' דבתלתא זימני תם הוא ונעשה מועד ואם הרג יהרג וזהו המועד שנסקל ומשלם הכופר ובטעמא חדא אזדו הני. ורב שימי בר אשי ור"ל ורב פפא ורב אחא בריה דרב איקא כולהו סבירא להו דבתלתא זמני תם הוא. ותוב גרסינן בפ' הבא על יבמתו וסתות ושור המועד הלכתא כרשב"ג דאמר בהדי' לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא.
והכא אמר ר"נ אמר רב אדא בר אהבה הל' כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי מודה לו. והוצרכנו לפרש כל זה שראינו במקצת פירושי רבותינו הגאונים שאמרו כי בנגיחה השלישית משלם נזק שלם וכמדומה עבר אגב שיטפא.
דאי בחצר המזיק לימא ליה רפתך בפומא דכלבאי מאי בעי. תימה האיך אפשר לומר כן כלבו לקח החררה מרשות ניזק והוא אמר ליה ריפתך בפומ' דכלבאי מאי בעי והראב"ד ז"ל פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת כמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה כלב זה לא מרשות הניזק נטלה אלא מרשות אחר והוליכה בפיו עד גדישו של בעל החררה ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא לי כלבאי לא מרשותך שקיל ופומי' רשותי' הוא ובשעת אכילה מרשותי נטלה ואמאי חייב אבל אי כרשות ניזק דמי השתא ודאי חייב דהא מרשות ניזק נטלה וברשותו אכלה ובכי הא ליכא לספוקי וליכא למיבעי והיינו מתניתין דנכנסה לרשות הניזק ואכלה מאי שראוי לה ואכלה מתוך החנות ומצדי הרחבה.
ואם תאמר אם כן מאי קא קשיא ליה ברשות מזיק שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא משכחת לה כשנטלה מרשות הניזק ואכלה ברשות הניזק י"ל דאין הכי נמי ורב מרי בריה דרב כהנא דאהדר ליה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל לטענתיה מהדר ליה. ואינך שמעתין דשסה בו הכלב והשיך בו את הנחש כולהו בשנטל יד חבירו והכניסה בפיו של כלב ושל נחש דאי בשסה בלבד והלך הכלב ונשך וכן הנחש אפילו לענין ניזקין חייב בעל הכלב והנחש ואפילו לכשתמצי לומר פי פרה כחצר המזיק דמי ומכל מקום מההיא דחררה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי.
הא דאקשינן: והא בעינן כאשר יבער הגלל עד תומו. קשיא לי דהא אסיקנא בריש פ"ק דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונ"ל דה"ק והא בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר חיובא דשן לא משכחת לה אלא בשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם.
שן דאמר רחמנא היכי משכחת לה וכו'. כתב הרי"ף ז"ל דקי"ל כרב יוסף וליתי' לדאביי דשינויא בעלמא הוא אבל ר"ח ז"ל פסק כאביי דהא אוקימנא לרב יוסף כטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רב ואתמר רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף כשמעתי' ורבא לא אתבררה דדבריו נינהו דהא גרסינן ואתמר רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו אלו דברי הרב ז"ל.
הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תלתא זימני. פירוש עיזי דשוקא העומדים לשחיטה ואין הבעלים ממתינין אלא ליומא דשוקא ואי לא מברחי להו שחטינן להו אפילו בלא יומא דשוקא ומ"מ אם הזיקו בנתיים משלם את הנזק נזק שלם על השן ועל הרגל והני מילי עיזי דשוקא אבל עיזי אחרינא דעומדין לגיזתן וחלבן לא שחטינן להו אלא כל אימת דמזקי משלמי.
והכי קאמר אם תמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא מחייב יש מי שפירש דנגיחה שלישית איכא בינייהו דלאביי עד דנגח נגיחה רביעית לא משלם ולרבא בנגיחה שלישית נעשה מועד והעדתו וחיובו באין כא' ובשלישי משלם נזק שלם וליתא מדאמרינן ריש פרק חזקת הבתים מנין לחזקה שהיא ג' שנים משור המועד אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה ופריק הכא השתא התם כי נגח שלש נגיחות הו"ל מועד אידך כי לא נגח מאי משלם אלמא מדפרכינן ומפקינן הכא להדיא מלתא פשיטא היא לכלהו דעד נגיחה רביעית לא משלם וכן אי אפשר דההיא סוגיא אליבא דאביי דלית ליה הלכתא כותיה עבידנא אלא הכא משמעות דורשין בלחוד איכא בינייהו.
מהדורא תליתאה:
ולימא ליה מה בעי ידך בפומא דחיואי הנה ודאי יש להקשות מה שהקשיתי במהדורא תניניא אבל במאי בעי ריפתך (בפומא) דכלבאי אין להקשות דכיון דלגבי שן בתר אכילה אזלינן אילו לקח הכלב מבית הניזק והביא בחצר המזיק ואכיל מי לא מיפטר ה"נ כשלקח והביא לתוך פי' אי כחצר המזיק דמי ליפטר. אבל נשיכת הנחש דהוי תולדה דקרן ליכא למימר הכי שאלו לקחה בהמתו כלי מחצר הניזק והביאתו ברשות המזיק ושיברתו מי לא מחייב וה"נ לחייב:
פיסקא (איזהו תם) אמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו. מה דקשיא לי במה"ק נ"ל לתרוצי הכי בודאי אי הוה יליף שור המועד ממקום אחר הוה אמר ליה זבה תוכיח וכל יוכיח דעלמא ממידי דכתוב באורייתא פרכינן אלא הכא מיניה וביה יליף מסברא דסבר למימר שיותר יש להחמיר בקירוב הנגיחות מריחוק הנגיחות ואמרו לו זבה תוכיח שהחמירה תורה בריחוק ראיותיה ולא ילפינן ק"ו לקירוב ראיותיה דאלמא יותר יש להחמיר בריחוק מן הקירוב וה"נ בשור המועד לא תילוף הקירוב מן הריחוק בק"ו. אמר להם לעולם יותר יש להחמיר בקירוב מן הריחוק והתם בזבה דלא דרשי' ק"ו משום דקרא מעטיה לקירוב אבל הכא דלא מעטיה אני יכול לדרוש ק"ו אם בריחוק חייב רחמנא ק"ו בקיורב:
רבינא אמר דשף צלמי: מפרש ריב"א דרבינא בא לפרש נתחככה בכותל שהיו הצלמים מצויירים בה ורב אשי בא לפרש טנפה פירות כגון דפסעה פסועי. תוספות שאנץ.
והא בעינן כאשר יבער הגלל: קשה לי דהא אסקינא בריש פרק קמא דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונראה לי דהכי קאמר בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר דחיובא דשן לא משכחת לה אלא כשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם. הרשב"א ז"ל.
מאי בעי ידך בפומא דחיואי: הוה מצי לשנויי דהכא נמי בדאפקיה לניביה וסרטיה אלא משמע ליה השיך שהנחש לא עשה כלום אלא שהקיא את הארס. לענין קטלא לא אמרינן. פירוש לא אמרינן הך סברא לחייב מיתה על האדם ופטור הנחש. אבל אין לפרש לענין קטלא לא אמרינן כיון דמת האדם מחמת הנחש רק לענין נזקין דהא בסמוך מייתי משור בסקילה ובעלים פטורים מכופר משום דמצי אמר מה בעית ברשותי אלמא דאף לענין מיתה אמרינן הך סברא. אלא ודאי הכי פירושו לענין קטלא לא אמרינן משום דלעיל ליכא חיוב מיתה על הכלב דמיירי שלא מת הנשוך אלא נזק בעלמא בעי לשלומי בעל הכלב. תלמידי הר"פ ז"ל.
והקשו בתוספות ברישא דאייתי לעיל משיסה בו את הכלב דהיינו רישא דהא דהשיך אמאי לא דחי לענין קטלא לא אמרינן. יש לומר דמשתמע ליה דשיסה בו את הכלב וכו' לאו לענין קטלא איתמר דלא שייך קטלא אלא בהשיך ולא איתמר אלא לענין נזקין. ה"ר ישעיה ז"ל.
ח"מ שצ"ב ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הכלב שנטל חררה וכו'. על הגדיש חצי נזק בשהניח על הגדיש את הגחלת עם החררה שאין כאן שנוי ומתוך כך על מקום הנחת הגחלת משלם נזק שלם כבחררה אבל על הגדיש כלו חצי נזק שצרורות של כלב הן ואף על פי שאין הגחלת מבעל הכלב דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו או משום ממונו ובאדם הוא כאלו הוא מזיק בזריקת חץ אפילו הדליק בתוך שלו ובבהמה הרי חצים שלה והם כדין צרורות ומשלם חצי נזק ובאדם שאין בו מין צרורות נזק שלם (אכנפיה) שאין הגחלת שלו. ומכל מקום בכלב אם לא הניחה אלא אדייה אדויי פירוש שזרקה בפה או ברגל דרך שנוי הרי כל זה משונה ואף על מקום גחלת משלם חצי נזק ועל שאר הגדיש חצי נזק גם כן שאין שנוי לצרורות לדון בהן רביע נזק.
ויש חולקים בזו כמו שהתבארו דברים אלו בששמר בעל גחלת את גחלתו כראוי והכלב חתר דאין לך חיוב אלא אצל בעל הכלב ואין בו דין משונה לדון בו חצי נזק אף במקום גחלת שסתם דלתות חתורות הן וכו'. ואם לא שמר בעל גחלת גחלתו חיוב חררה ומקום גחלת על בעל הכלב על החררה בנזק שלם ועל מקומה אם בנזק שלם בלא שנוי ואם בחצי נזק בשנוי וחיוב הגדיש על בעל הגחלת מדין ממונו הן באנחה אנוחי הן באדייה אדויי למה שפירשנו בו שזרקה שזה חמור ממסרה לחרש שוטה וקטן שהרי יש לו לשמרה מכל מה שמצוי ליטלה מביתו וחיובו בנזק שלם שכל שאתה מחייב בעל הגחלת אין לך אצל שנוי כלום שהרי מצד ממונו להזיק אתה מחייבו ולא מצד הכלב שנדון בו כדין קרן או כדין צרורות שאין דין שנוי או דין צרורות אלא בנזק בהמה אבל אם הוליכה בכל הגדיש אף בשלא שמר גחלתו בעל הכלב חייב נזק שלם מתורת בור ולא בעל הגחלת והרי הוא כבורו המתגלגל שביארנו בו בפירוש ראשון שאם הוא מזיק בעוד שהוא הולך כח המגלגל הוא והוא חייב ובעל הבור פטור.
ומכל מקום יש מפרשים שהולכה זו בכלל אדייה אדויי הוא ולא כדין בור וכל שלא שמר בעל גחלת חצי נזק. ואין לומר על הגדיש שהוא בחצי נזק לדעת זה. וכן נראה מתלמוד המערב שהביאו לדעת ריש לקיש במקום אדייה אדויי במצית את האור על כל שבולת ושבולת והדברים נראין שאין להביא בכלל בור מה שהוא מתגלגל דרך שנוי. וגדולי המחברים כתבו בזו שעל שאר הגדיש פטור ולא הבנתי דבריהם. פי פרה האוכלת ברשות הניזק חייב נזק שלם. ע"כ.
אמר ליה לאביי זיל צנעינהו: כן גריס הרי"ף ז"ל. ופירש ה"ר יהונתן ז"ל זיל צנעינהו שים אותם בשמתא אם יוסיפו עוד לפשוע שלא ישמרו העזים כדאמרינן בפרק קמא ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלקי היזקא מדרבי נתן. לגדור מר גדרא. כלומר דסבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו ורב יוסף הוה סבירא ליה דעל המזיק להרחיק את עצמו והילכתא כוותיה. והכי סוגיא דשמעתא דמקשה לעיל וליחייב נמי בעל גחלת ומתרץ בששמר את גחלתו שמע מינה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ.
וכן פסק הר"מ מסרקסטה וז"ל הלכה כרב יוסף ואם הזיקו העזים אף על פי שמצאו גדר פתוח משלמין בעליהן דהוו להו למנטריה וגיריה נינהו וקיימא לן דמודה רבי יוסי בגיריה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ לשונו.
יכלי למימר לגדור מר גדרא וכו': כתבו בתוספות היה נשמט אביי שלא היה חפץ וכו'. והא דאוקימנא לעיל בששמר גחלתו משום דלא ליחייב בעל גחלת אאשו אבל משום דלא לפטור בעל הכלב אחררה לא איצטריך. וכן פסק רי"ף דליכא לדאביי. לשון הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לגדור מר גדרא. וא"ת והלא לעיל פירשנו שאין מוטל עליו לשמור עצמו להיות ניזוק ואם כן למה יגדור כלל. ויש לומר דאין הכי נמי ואביי אמר הכי לאשתמוטי מלילך לשם והא דמשני הכא כשחתרה שנויא בעלמא הוא. ותדע דהא אמרינן במתניתין מפתח החנות וכו'. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל לגדור מר גדרא. צריך לומר דאביי לית ליה האי סברא דאמר לעיל גבי חררה דאין לו לאדם ליזהר שלא יזיקוהו ודוחק. ועוד קשה לי ממתניתין דמחייבת על חחררה וכן מתוך החנות. ושמא אביי אשתמוטי קא משתמיט וכו'. ואומר ר"י דלא דמי דודאי בבתים אין אדם יכול להיות פתחיו נעולים כל שעה אבל גבי שדה דרך אנשים לגדור שדותם. ע"כ.
ורבינו חננאל ז"ל פסק כאביי דהא אוקמי לרב יוסף בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רבה ואיתימא רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף דשמעתיה ורבה לא אתבררו דדבריו נינהו דהא גרסינן ואיתימא רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו. אלו דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל בהמות שנכנסו לחצר הניזק חייבים בין בבית שהוא מוקף בכתלים ושננעלה הדלת אלא שחתרו בין בבית הפתוח בין בשדה שאין שם שום גדר. וגאוני הראשונים פסקו שבשדה הואיל והבהמות רגילות לילך בצד השדה ברשות פטורות אלא שבבתים חייבות אף על פי שאין ננעלות וכמו שאמרו למעלה מתוך החנות וכו'. והדברים נראים כדעת ראשון שהרי משנת הכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש סתמא בשדה או בבקעה היא שנויה. בהמות העומדות לשחיטה ומזיקות מתרין בבעליהן ב' או ג' פעמים ואם הזיקו אחר כך שוחטין אותם ומודיעין אותו שיבא למכור ואף על פי שאין זה ביומא דשוקא. ובבהמות שאינן עומדות לשחיטה אין לנו רשות בכך אלא יזיקו ויזיקו והוא משלם כראוי. וגדולי המחברים פירשוה אף בשלא הזיק כל שנכנסה בשדות וכרמים ומתיראין בה שלא תזיק ואין הדברים נראין. וכן יש מפרשים שאף על פי שלא נכנסה לרשות הניזק אלא שהזיקה בשיניה ברשות הרבים שהיא פטורה הרשות בידם לעשות כן הואיל ולשחיטה הן עומדות. ע"כ.
תיב אמסחתא וקבל זוזך: במאזנים ישאו יחד (איוב ו, ב) מתרגמינן במסחתה יטלון כחדא. מהר"י כ"ץ ז"ל.
מתניתין איזהו מועד וכו': השתא קא מתחיל לפרש שור המועד שהזכיר במשנה ראשונה בחמשה תמין וחמשה מועדין אחר שן ורגל ושואל באיזה ענין בעינן העדאתו אי אמרינן דוקא קאמר הכתוב מתמול שלשום וכו' או דילמא אמרינן קל וחומר. ה"ר יהונתן ז"ל.
איזהו מועד אמר רבי יוסי: דהא דאמרינן בהבא על יבמתו דסתם לן תנא דשור המועד כרבי שמעון בן גמליאל וכו' ככתוב בתוספות. אבל שמא יש לומר דלענין חזרה קאמר דודאי לענין חזרה לא דבר כלום הפסוק. תוספות שאנץ.
שיהו התינוקות וכו': כתבו בתוספות ולא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא ודאי מועלת חזרה לרבי מאיר בשלשה ימים.
וקשה מנלן דלרבי מאיר תועיל חזרה של שלשה ימים נימא דוקא חזרה של משמוש תינוקות מועלת לרבי מאיר שהיא יותר חמורה ומהו החומר שלה שהרי חזר כל כך עד שהתינוקות ממשמשין בו הלכך היא חמורה אבל חזרה של שלשה ימים לא תועיל. וי"ל אם כן היית אומר סברא הפוכה מרבי יהודה דלרבי מאיר דוקא חזרה דתינוקות מועיל ולא חזרה של שלשה ימים ולרבי יהודה חזרה של שלשה ימים תועיל ולא חזרה של תינוקות.
וכי תימא אינו כך אלא לרבי יהודה כיון שתועיל חזרה של שלשה ימים שהיא קלה כל שכן חזרה של תינוקות שהיא חמורה. זה אי אפשר דאם כן היה קשה דלרבי יהודה העדאה של שלשה ימים היא דוקא ולא של שלש פעמים ביום אחד והחזרה לאו דוקא שהרי מועלת לרבי יהודה בין חזרה של תינוקות ובין חזרה של שלשה ימים ולרבי מאיר אפשר שהעדאה לאו דוקא שהעדאה של שלש פעמים תועיל וכן שכן של שלשה ימים וחזרה דוקא חזרה של תינוקות שהיא חמורה מועיל אבל חזרה של שלשה ימים שהיא קלה לא תועיל.
וכי תימא נאמר שיהיה כך ובזה פליגי דלרבי יהודה העדאה שהיא נעשית בקושי על ידי שלשה ימים מסתלקת בקל על ידי חזרה של שלשה ימים וכל שכן על ידי טורח תינוקות שהיא חמורה ולרבי מאיר העדאה שהיא נעשית בקל בשלש פעמים ביום אינה מסתלקת אלא בקושי דהיינו על ידי משמוש תינוקות שהיא חמורה דוקא ולא על ידי חזרת שלשה ימים אם כן סברת התנאים שבברייתא בגמרא יהיה להיפך דלרבי יוסי העדאה שהיא נעשית בשלשה ימים בקושי היא מסתלקת על ידי משמוש תינוקות שהיא חמורה ולרבי שמעון העדאה שהיא נעשית בלא קושי דהיינו בשלש פעמים ביום היא מסתלקת על ידי חזרה של שלשה ימים שהיא קלה. אלא ודאי חזרה של תינוקות היא קלה כיון שהיא ביום אחד וחזרה של שלשה ימים היא חמורה הילכך הוצרכו התוספות לומר דלרבי מאיר תועיל חזרה של שלשה ימים דכיון דמועלת חזרה של תינוקות שהיא קלה כל שכן שתועיל חזרה של שלשה ימים.
ולפי זה בגמרא נמי אתי שפיר דלרבי יוסי העדאה שהיא נעשית בקושי בשלשה ימים היא מסתלקת על ידי תינוקות שהיא קלה ולרבי שמעון העדאה שהיא נעשית בקל בשלש פעמים ביום אחד אינה מסתלקת אלא על ידי חזרה של שלשה ימים שהיא חמורה. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל שיהיו התינוקות וכו'. פירש בתוספות דלא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים. וקשה מנלן. וי"ל כרבי שמעון דברייתא. וקשה לר"י דילמא כרבי יוסי הגלילי סבירא ליה וגם רבי יוסי סובר כן. וי"ל אם כן דרבי יהודה לאו דוקא שקאמר משיחזור בו שלשה ימים וגם דברי רבי מאיר לאו דוקא אבל עכשיו דרבי יהודה דוקא ויכול להיות שהתינוקות ממשמשין בו גרע משלשה ימים ודוקא הוא. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות דהכי אשכחן לרבי שמעון דבשלש פעמים הוי מועד ולחזרה בעי שלשה ימים. וקשה מה ראיה מביאים מרבי שמעון דילמא לרבי שמעון שאינו מועיל חזרה של תינוקות שהיא קלה דין הוא שלא תועיל חזרה של יום אחד אבל לרבי מאיר שמועלת חזרה של תינוקות מדקאמר ליה רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד ואם איתא דמועלת לרבי שמעון חזרה של תינוקות כמו לרבי טרפון יאמר לו רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד ובתם דהא רבי שמעון מודה לו במועד ובתם אלא ודאי לית ליה לרבי שמעון חזרה של תינוקות כלל ואם כן קשה מה ראיה מביאין התוספות. וצריך עיון. גליון.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו שהתינוקות ממשמשין בו. נראה דרבי מאיר לא בא למעט דבשלשה ימים לא הויא חזרה דכל שכן הוא אלא בא להורות חזרה אחרת דסלקא דעתך אמינא דמשום תינוקות לא הויא חזרה דאדם אית ליה מזלא קמשמע לן כיון שהוא שפוי כל כך שממשמשין בו ודאי חוזר לתרבותו. ואם תאמר לשמעינן בשלש פעמים ביום אחד דהוי חזרה כמו המועדות דמסתמא כי היכי דמועיל העדאה בשלש פעמים כמו כן תועיל חזרה. יש לומר דאין לדמות חזרה להעדאה כדאשכחנא בגמרא לרבי שמעון בשלש פעמים הויא העדאה ולענין חזרה בעי שלשה ימים. ע"כ. וכן כתוב בתוספות שאנץ.
ותלמידי רבינו פרץ ז"ל כתבו וזה לשונם שיהו התינוקות וכו'. פירוש בשביל משמוש התינוקות אינו נוגח שוורים ובכך הויא חזרה אבל אם רצה לומר ואינו נוגח את התינוקות אכתי לא הויא בכך חזרה לשוורים דאדם אית ליה מזלא ועם משמוש התינוקות רגיל הוא ליגח שוורים. ע"כ.
אבל ה"ר יהונתן ז"ל פירש דרבי מאיר פליג וסבירא ליה שיהו התינוקות ממשמשין בו כלומר אפילו יעמוד שלשה ימים עם השוורים ואינו נוגחן לא יחזור לתמותו עד שישסו אותו בני אדם בעצמן ומנסין אותו ואינו נוגחן לא תימא בגדולים דשמא ירא הוא מהם אלא אפילו תינוקות שאין ירא מהן אפילו הכי כשמשסין אותו בעצמן אינו נוגחן נמצא שהניח טבעו הרע ולמד תרבות. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל כל שהתינוקות ממשמשין בו כלומר בין קרניו. והכי תניא בתוספות תם שיהו התינוקות ממשמשין בו בין קרניו. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל משיהו התינוקות כלומר משיהו אפילו תינוקות עוברים וממשמשין בו דרך הכעסה ושסוי ואינו נוגח. ובברייתא אמרו ממשמשין בו בין קרניו. ע"כ.
גמרא תמול חד מתמול תרי: קשה דאמרינן בבראשית רבה איזהו יום שיש לו תמול ואין לו שלשום זה יום שני לבריאת עולם שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה. ואיכא לחלק בין תמול למאתמול בשור"ק כמו ואתמול עמי לאויב יקומם שהוא גם כן בשור"ק כלומר יום מאת יום שיש לו מול והיינו שני שהוא מול יום ראשון דלא היה שום יום ראשון. מהר"י כ"ץ ז"ל.
ולא ישמרנו האידנא: פירש רש"י דבפעם שלישית מיחייב נזק שלם. וקשה דכל סתם התלמוד כאביי וסוגיין דשמעתין דלקמן דקאמר דאתו שלשה כתי עדים וכו'. הרא"ש ז"ל.
ועוד תימה דהא רבא גופיה בפרק הבא על יבמתו קאמר שור המועד כרבי שמעון בן גמליאל. ומיהו שמא מחזרה דמתניתין דייק התם. תוספות שאנץ.
והרב ר' שלמה מדדויש פירש דאיכא בינייהו דלאביי על כרחיה מוכח מקרא דבתרי זמני לא הויא חזקה אבל לרבא מצינן למסבר שפיר דבנגיחה שלישית משלם נזק שלם דבתרי זמני הויא חזקה שהוא מועד אבל מתניתין ודאי דקתני אין נעשה מועד עד שלשה ימים סבר כרבי שמעון בן גמליאל והשתא אתי שפיר דרבא לטעמיה דאמר בפרק הבא על יבמתו דבשור המועד סתם לן תנא כרבי שמעון בן גמליאל אבל לאביי אפילו רבי מודה הכא. גליון.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש פוסקין בהעדאה שבשלישית חייב וסוברים שזהו דעת רבא דאמר ולא ישמרנו האידנא חייב. וקשה שהרי רבא עצמו אמר וסתות ושור המועד כרבי שמעון בן גמליאל. אלא עיקר הפירוש דמשמעות דורשין איכא בינייהו ודברי רבא פירושן מתמול חד שלשום תרי אם מתמול שלשום במה שיגח מכאן ואילך. ואף לדעת המפרשים שחולקים הם בין שלישית לרביעית מכל מקום הלכה כאביי ואף על גב דקיימא לן הלכה כרבא אין עיקר מחלוקת זה שלהם שהרי נחלקו בה גדולים מהם כמו שאמרו וסתות ושור המועד הלכה כרבי שמעון בן גמליאל כמו שכתבנו וכל שאין עיקר המחלוקת שלהם אינו בכלל הדברים הנזכרים על שמם וכבר הערנו בדבר זה במסכת חולין. עד כאן לשונו ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה