קטגוריה:בראשית כז ד

תרגום

בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת

בקשתו של יצחק בקשר לציד היתה ארוכה ומפורטת, ורק בסופה יצחק הסביר את מטרתה:

• יצחק התחיל פתח את הבקשה במילה: וְעַתָּה - עכשיו, מיד.
• שָׂא נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ - לא במלכודת, לא בסכין, לא בחכה או רשת או מלכודת.
• צֵא, הַשָּׂדֶה, וְצודָּה לִּי, צידה (צָיִד) - לא בהר, לא בנחל או באגם. כנראה יצחק התכוון לאיילה או לאנפת הבקר, אבל מכיוון שרבקה הכינה גדי ניתן להבין שיצחק התכוון לאיילה.
• ועֲַשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי – מעיד על כך שעשו היה טבח מעולה ונהג להאכיל את אביו, כמו כן שיצחק אהב את תבשיליו.
• וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה – יצחק מודיע שקודם הוא יאכל ורק אז יברך.

וכל הבקשה הזו מטרתה היא: "בַּעֲבורּ תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמותּ".

יצחק הציב את התנאים שעל עשו לעמוד בהם כדי שיצחק יברך אותו לפני מותו. יצחק דרש את הציד מיד, אבל למעשה לא ברור שיצחק הבטיח לברך את עשו מיד. יצחק רק אמר שהוא יברך לפני שהוא ימות, והן מקודם הוא אמר: "לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" (ביאור:בראשית כז ב), כך שיצחק היה יכול לברך את עשו הרבה שנים אחרי השלמת המשימה. יצחק ביקש לאכול מטעמים ובתמורה הוא ייתן לעשו את ברכתו.
עשו ביקש לאכול נזיד עדשים ובתמורה הוא נתן את בכורתו.
הדמיון בין המקרים, ובמיוחד הקשר בין 'ברכה' ו-'בכורה', מרמז שעשו ויצחק שגו בצורה דומה.

רבקה הקשיבה

"רִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק" (ביאור:בראשית כז ה). זה לא היה במקרה. סביר להניח שרבקה חשדה ביצחק והקשיבה בכל פעם שהוא דיבר עם עשו. רבקה שמעה שיצחק אמר: "ואֲַבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי", והבינה מה הכוונה. רבקה הבינה שיצחק החליט לתת את ברכת אלוהים לעשו וזרעו, וזאת מבלי להתייחס לדברי אלוהים אליה, "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (ביאור:בראשית כה כג), שאותם היא לבטח סיפרה לו.

ייתכן שכאשר רבקה סיפרה ליצחק על דברי האלוהים אליה הוא הבין את המשפט "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" במשמעות של 'ורב ישעבּד צעיר', ולא במשמעות של 'ורב ישתעבד לצעיר', ולכן הוא החליט שלעשו מגיעה הברכה.

בַּעֲבוּר

"בַּעֲבורּ" זאת מילת תכלית, כמו תנאי, בתמורה: כְּדֵי, בִּשְׁבִיל, עַל מנת, בזכות זה – ולכן המשמעות היא: 'אם תעשה בדיוק כדבריי, אז תקבל בתמורה את מה שהבטחתי לך'. כל זה מראה שהציד היה תנאי, מבחן או ניסיון שעל עשו לעבור. אם עשו יעמוד במבחן, אזי יצחק ידע שאלוהים עזר לעשו בציד, ולכן הוא ראוי לזכות בברכת יצחק ובכל רכושו.
הציד היה ניסיון לעשו כמו שהעקדה היתה ניסיון עבור יצחק. יצחק למעשה נתן הזדמנות לאלוהים להראות לו שעשו ראוי לברכת אלוהים. יצחק קיווה שאלוהים ידאג שלעשו יהיה ציד מהיר ומוצלח, כשם שאלוהים זימן אייל בעת עקדתו.
בזמנו, כשיצחק חזר לבאר שבע, אלוהים אמר ליצחק: "כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי, וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי" (ביאור:בראשית כו כד), ועכשיו יצחק רוצה להעביר את הברכה לעשו בעבור הצלחה בציד וארוחה. זה דומה למה שעשו עשה, היינו, שהוא מכר את בכורתו בעבור מאכל, נזיד עדשים אדומים (ביאור: בראשית כו לג).

לְמַעַן / בַּעֲבוּר

חוקי מתנות. לפי חוקי חמורבי יצחק היה רשאי לתת מתנה כרצונו לבנו האהוב (חוקי חמורבי מספר 65). בנוסף, המתנה חייבת להינתן עם שטר מכר בכתב או בנוכחות עדים. לפי (חוקי חמורבי מספר 171, אב אינו יכול להפוך את בנו לעבד לאחיו. יש לציין, שניתן לבטל הבטחה למתנה בתנאים מסוימים.

בחוקי חוזים שני הצדדים חייבים לתת משהו כדי שחוזה מחייב ייווצר, אחרת זאת רק מתנה שאפשר לבטל. יצחק מתעקש שעשו יעשה משהו מוגדר ביותר: יביא לו מאכל מסוים הידוע לשניהם, ורק לאחר שהוא יאכל אותו, הוא ייתן לעשו בתמורה זכויות וברכה. לפי חוקי חוזים חובה למלא את כל התנאים בדיוק. במידה וצד אחד לא קיים את כל התנאים אין חובה על הצד השני לקיים את התחיבותו. כאן יצחק לא ביקש דבר מיעקב, לכן לא נוצר חוזה עם יעקב אפילו שיעקב הביא אוכל ליצחק, וכל מה שיעקב קיבל במרמה אינו שריר. עשו קיים את דברי אביו, אבל יצחק לא אכל את אשר הביא לו עשו כי הוא כבר היה מלא מהאוכל שיעקב הביא לו. מכאן שעשו לא מילא את בקשת יצחק, וגם הוא לא זכאי לתמורה שיצחק הבטיח לו.

חוקי מרמה וטעות. אדם שמקבל רכוש בהתחזות ומרמה אינו זכאי להחזיק ברכוש. לכן יעקב לא קיבל רכוש מיצחק, ולכן יעקב לא דרש את רכושו של יצחק או שעשו יהיה עבדו.

תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי

יצחק היה יכול להגיד: 'בעבור אֲבָרֶכְכָה בטרם אמות' כפי שרבקה אמרה שיצחק אמר "אֲבָרֶכְכָה" (ביאור:בראשית כז ז), אבל במקום זה יצחק הדגיש "תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי", כאילו שהנפש שתברך היא נפרדת ממנו - גוף שלישי.
המילה ' נפש ' היא צורה מליצית ' לחיים ' - החלק הרוחני של האדם הכולל רגשות, חוויות מחשבות וכדומה, להבדיל מגוף ובשר (מילוג). משה הסביר: "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב כג). הנפש היא החיים, התנועה, השליטה בגוף ובסביבה.

יצחק יודע שהוא מתעוור, ונחלש. הוא מבין שהוא עומד לאבד את השליטה בגופו ובמוחו. למרות שגופו לא ימות וימשיך לתפקד, זה כבר לא יהיה יצחק. זה כבר לא יהיה 'אני'.

"תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" - זאת במשמעות 'צוואה'. יצחק התכון לצוואה, כפי שניתן להבין מדבריו לעשו שלא נשאר לו מה לתת יותר (ביאור:בראשית כז לז). יעקב ועשו שניהם הבינו שזאת צוואה ולכן היה חשוב להם לקבל אותה, ואת זה הם ביקשו מיצחק כאשר הם הביאו לו את האוכל, יעקב: (ביאור:בראשית כז יט), עשו: (ביאור:בראשית כז לא). רבקה השמיטה את המילה 'נַפְשִׁי' ואמרה: "וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי" (ביאור:בראשית כז ז), ייתכן במאמץ להקטין את חשיבות הברכה.

תְּבָרֶכְךָ

ברכה - איחול לטוב (מילוג).

ברכה כשלעצמה מראה על חברות ואהבה, ואולי הצבת מטרה, אבל ללא הסכמת אלוהים היא חסרת ערך מוחשי. רק אלוהים יכול לתת ברכה, כי יש בכוחו לקיים אותה. לכן עשו אומר לאביו: "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי, בָּרְכֵנִי גַם אָנִי, אָבִי" (ביאור:בראשית כז לח).

יצחק הגיע למסקנה שהוא חייב לחלק את רכושו ולתת צוואה לבניו לפני שיאבד את יכולת החשיבה. אדם יכול להעניק רכוש ושלטון ממה שיש בידו.
למילה ' תְּבָרֶכְךָ ' בסיפור יש מספר אפשרויות:

1. במשמעות - ' תודה ' - אם תביא לי ציד טעים, אתן לך ברכה ותודה בתמורה.
2. במשמעות - ' מתנה או צוואה ' - אם תזכה בציד מוצלח ומהיר, כשם שאלוהים העניק לי איל בעקדה, אז אתן לך מתנה.

כאשר יצחק דיבר על 'ברכה', הוא הקטין במתנתו, והסתיר שזה בעצם נסיון. יצחק נזהר לא לקבוע מי מבניו יקבל את ברכת אלוהים לאברהם. יצחק רצה לראות האם עשו יזכה בברכת אלוהים ואז הוא יתן לו שלטון על אחיו. ייתכן שרק כאשר יצחק ראה שבנו זכה בציד מהיר (ביאור:בראשית כז כ), מרוב התרגשות, גמלה ההחלטה בלבו להעניק לבן שלפניו את השלטון על אחיו, כי אלוהים בחר את הבן, וברך אותו בהצלחה.

מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי

ייתכן שיצחק חשש שאדם אחר יתחזה כעשו ויופיע עם אוכל טעים וידרוש לקבל את הברכה.

כדי למנוע זאת יצחק הכין סיסמה, שרק עשו יבין ויעשה כנדרש - עשה לי "מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי". כך יצחק יוכל להשתמש בחוש הטעם, הריח והמישוש כדי לזהות את האוכל. ואכן הוא מישש (ביאור:בראשית כז כא) והריח את יעקב כדי לוודא שזה בנו (ביאור:בראשית כז כז).

עשו הבין איזה חייה עליו לצוד - איל, וגם ידע איך להכין. אולם כיוון שרבקה הכינה את האוכל לפני שהבנים גדלו, וייתכן שהיא לימדה את בניה איך להכין מטעמים, לרבקה, הסיסמה הזאת לא היתה סודית, אלא ברורה. לא בטוח שיעקב ידע להכין מטעמים כאלה, ולכן הוא רק אמר לאביו: "עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי" (ביאור:בראשית כז יט) בלי לפרט איך האוכל הוכן.

יצחק בחר את עשו ליורשו הראשי

יצחק התכונן לעשות מעשה חשוב ביותר בחייו ובחיי כל עם ישראל. ברכת אלוהים היתה תלויה בדבר.

יצחק לא רצה שבניו ילחמו

יצחק, שהיה איש שלום, לבטח נדהם לגלות שכל אחד מבניו יהיה ללאום וששניהם ילחמו אחד בשני: "ולְּאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (ביאור:בראשית כה כג). יצחק בחר את הבן הגדול והחזק כיורשו, "יֶַּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו", אולם לדאבנו "ורִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (ביאור:בראשית כה כח). ייתכן שיצחק חשב שיעקב, התינוק הזעיר, ימות בילדתו, אבל רבקה טיפלה ביעקב והוא לא מת. ייתכן שיצחק רצה לסלק בן אחד ולחסל את הלאום שלו, וזאת כדי למנוע מלחמת אחים וצרות לדורות. בתור ניסיון אחרון, יצחק רצה לתת את ברכתו שלמעשה העניקה את כל רכושו לבן אחד ועבדות לשני, ככתוב: "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית כז כט), וגם "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל-אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים" (ביאור:בראשית כז לז). ייתכן שיצחק רצה שעשו יהיה אדונו של יעקב, וישמור על האח הקטן והחלש.

את מי לבחור

• אלוהים אמר לרבקה ש-"ְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (ביאור:בראשית כה כג), וסביר להניח שרבקה סיפרה זאת ליצחק. גם הגר סיפרה לאברהם מה שהמלאך אמר לה, אחרת אברהם לא היה יודע לקרוא לבנה 'ישמעאל' (בראשית טז יא, יז). הרמב"ן טוען שרבקה לא גילתה ליצחק את דברי אלוהים. הרמב"ן ניסה לשמור על כבודו של יצחק, אבל עצם הגנתו החלשה על יצחק מעידה על ספקותיו.
• יצחק חשב שרבקה לא סיפרה לו על דבריו המדויקים של אלוהים, ושהמילה 'יעבוד' ^[1] פירושה "ישעבד" ולא "ישתעבד" כי חסרה האות 'ל' במשפט 'ורב יעבוד [ל]צעיר', ולכן התכונן להגיד: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים ויישתחו (וְיִשְׁתַּחֲוו)ּ לְךָ לְאֻמִּים, הֱוהֵ גְבִיר לְאַחֶיךָ" (ביאור:בראשית כז כט).
• קיימת אפשרות שיעקב היה איש קטן, יושב אוהלים, ויצחק לא חשב שיעקב ימצא אישה ויביא ילדים. לכן אם רק יעקב יקבל את ברכת אלוהים היא תיכחד עם יעקב (ראה: למה יעקב לא התחתן).
• יצחק בחר את הבן הגדול והחזק, שעובד בשדה ובציד. הגיוני שאב יעדיף את הבן החזק כממשיכו, לדוגמא: גם שמואל הנביא בחר את הבן הגבוה והחזק מבניו של ישי^[2] כמחליפו של שאול המלך, אבל אלוהים אמר לשמואל: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהו וְּאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהו:ּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם ויַהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז ז).
• יצחק לא התכוון לשאול את אלוהים, והוא לא בנה מזבח או בקש הדרכה ועזרה מאלוהים כשם שעשה בעבר: "ויֶַּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" (ביאור:בראשית כה כא)
• יצחק לא נתן הזדמנות ליעקב להביא ציד כדי לראות את מי אלוהים יברך בציד מהיר יותר. אפילו שיעקב לא היה ציד, אלוהים היה יכול לתת ליעקב אייל, כפי שקרה ליצחק: "ויִַּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, ויַַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (ביאור:בראשית כב יג).
• יצחק לא אמר לעשו להביא את יעקב איתו כדי לשמוע את ברכתו לעשו. כאשר יעקב ברך את בניו, בנוכחות כולם הוא ברך כל בן, ככתוב: "ויִַּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו; ויַֹּאמֶר, הֵאָסְפו וְּאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (ביאור:בראשית מט א).
• אם יצחק היה דורש שעשו יביא את יעקב כאשר הוא ברך את עשו, תוכניתו של יצחק לברך רק את עשו לא היתה נכשלת.

יצחק התכוון לברך את עשו בחשאי ובסוד, כמו שיעקב קנה את הבכורה מעשו בחשאי ובסוד. יצחק רצה לתת לעשו שלטון ושררה, ורצה לעשות את יעקב לעבדו של עשו. קשה לתאר מה היה קורה כאשר עשו היה מודיע ליעקב מה יצחק נתן לו. קשה להאמין שיעקב היה מסכים שעשו יהיה אדונו.

וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר

"יַעֲבֹד" - יעבוד מרצון או מאונס?

קיימת אפשרות שיצחק רצה בטובתו של יעקב הקטן והחלש. הוא רצה למנות את עשו לאפוטרופוס של יעקב (אפוטרופוס - אדם שהחוק ממַנה אותו לטפל בקטין, אם משום שאין לו הורים או משום שהוריו אינם מסוגלים לדאוג לו, ולהשגיח על רכושו, עד שיהיה מסוגל לעמוד ברשות עצמו.)

יצחק חשש שמותו קרוב, ולכן רצה להעביר את האחריות ליעקב הקטן, לעשו הגדול והחזק. יצחק חשב שדברי אלוהים לרבקה היו במשמעות של עבודה מרצון, ולכן הטיל את המחויבות הזאת על עשו. הברכה הזאת התהפכה למשמעות שהצעיר ישעבד את הגדול, כפי שקרה שבני ישראל גברו על האדומים בני עשו.

כך היה כאשר בני יעקב שמרו על בנימין הקטן, שסביר שהיה ילד מיוחד, ויוסף קבע את עצמו לאדון לבנימין ודרש שהוא ישאר בחסותו (ביאור:בראשית מד יז).

הערות שוליים