רמב"ן על בראשית כז
<< · רמב"ן על בראשית · כז · >>
תוכן עניינים
- 1 פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 2 פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 3 פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 4 פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 5 פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 6 פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 7 פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 8 פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 9 פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 10 פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 11 פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 12 פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 13 פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 14 פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)
פסוק ד (כל הפסוק)
פסוק ז (כל הפסוק)
פסוק יב (כל הפסוק)
פסוק טו (כל הפסוק)
פסוק כא (כל הפסוק)
פסוק כח (כל הפסוק)
"מטל השמים" - אין הברכה שיתן לו האלהים מטל השמים כי הטל ירד בכל מקום ואלו אמר שיתן רבוי טל או שירד בעתו כענין ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו ד) היתה ברכה אבל פירושו כי הזכיר בו ברכת ה' כריח שדה אשר ברכו ה' והטעם אשר ברכו ה' לבני כי השם ברך אותו בשדה לומר שיצליחנו שם בצידו ולא ימות ולא תבואהו בו רעה ואמר
"ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" - והברכה תוספת ורבוי או שיהיה ורב דגן ותירש בתוספת הוא"ו ושיעורו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ רב דגן ותירוש והנכון בעיני כי מתת האלהים תמיד הוא ואין לו הפסק לעולם ולכן אמר ויתן לך האלהים כל ימיך על אדמתך מטל השמים ויתן לך משמני הארץ כלומר השמנה בכל הארצות כענין שכתוב (יחזקאל כ ו) צבי היא לכל הארצות ורבי אברהם אמר כי מ"ם מטל מושך עצמו ואחר עמו וממשמני הארץ ולעשו לא נתנו במתת אלהים ולא ברבוי אבל אמר גם לך אצלתי אחריו ומשמני הארץ ומטל השמים יהיה מושביך בעוד אשר תשב שם ירמוז כי יכלה ויאבד אך בעודו יהיה חלקו טובפסוק כט (כל הפסוק)
פסוק לב (כל הפסוק)
פסוק לג (כל הפסוק)
פסוק לז (כל הפסוק)
פסוק לט (כל הפסוק)
פסוק מ (כל הפסוק)
פסוק מא (כל הפסוק)
"ויאמר עשו בלבו" - אמר רבי אברהם יתכן שגלה סודו לאחד מאוהביו ואין צורך כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב אף על פי שיהיה בה דבור בשפתים וכן בלב ולב ידברו (תהלים יב ג) כי הרצון יקרא "לב" וכל ישראל לב אחד להמליך את דוד (דהי"א יב לח) שהיו כלם על אותה ההסכמה והיו מדברים בה וכן ויאמר ירבעם בלבו (מלכים א יב כו) וכן אמר אליעזר (לעיל כד מה) אני טרם אכלה לדבר אל לבי והיתה שם תפלה בשפתיו ויאמר ה' אלהי אדני אברהם (שם יב) אבל טרם אכלה לדבר אל לבי טרם השלימי מה שעלה בדעתי
"ויאמר" - כאן כי כאשר באה משטמה גדולה בנפש עשו לשטום את יעקב על הברכה עלה בלבו שיהרוג את אחיו והיה מתנחם בזה מרוע לבו וזה טעם ויגד לרבקה את דברי עשו ולכך אמרה מתנחם לך ורש"י כתב ברוח הקודש הוגד לה מה עשו מהרהר בלבו וכן בבראשית רבה (סז ט) ואם כן יהיה "דברי עשו" מחשבתו עם הלב כמו דברתי אני עם לבי (קהלת א טז) והנה עשו היה אומר יקרבו ימי אבל אבי כי בחייו לא יצערנו או מפחדו שלא יקללנו ותהפך ברכתו לקללה ורבקה פחדה שמא ימות הזקן פתאום ויהרגנו או שמא יזדמן לו בחייו ויהרגנופסוק מב (כל הפסוק)
"וטעם ותשלח ותקרא ליעקב" - כי היה יעקב במקום אחר איננו באהל אביו ואמו כי היה מתחבא מפני עשו אחיו שהיה צועק עליו והיה מתבייש ממנו או מתפחד
"מתנחם לך להרגך" - מתנחם הוא על הברכות בהריגתך לשון רש"י ופשוטו מתנחם בך וכן כי בוחר אתה לבן ישי (שמואל א כ ל) והחזיק לו (שם ב טו ה) ורבים כן או פירושו מתנחם עליך כמו כי כן צוה לו המלך (אסתר ג ב) אבל אונקלוס אמר כמין לך אורב לך ונראה מדעתו כי טעם מתנחם לך שמראה עצמו לך מנוחם על ענין הברכות וכאלו אינו מקפיד בהן והוא מארב כדי שלא תשתמר ממנו ותרגם הענין לא הלשון
<< · רמב"ן על בראשית · כז · >>