מ"ג בראשית כז ג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה [ציד]

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה [צָיִד].

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צידה צָֽיִד׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּכְעַן סַב כְּעַן זֵינָךְ סֵיפָךְ וְקַשְׁתָּךְ וּפוֹק לְחַקְלָא וְצוּד לִי צֵידָא׃
ירושלמי (יונתן):
וּכְדוֹן סַב כְּדוֹן מָאנִי זִינָךְ בֵּית גִירַךְ וְקַשְׁתָּךְ וּפוּק לְחַקְלָא וְצוּד לִי צֵידָא:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"תליך" - חרבך שדרך לתלותה

"שא נא" - ל' השחזה כאותה ששנינו (ביצה כח) אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה (ב"ר)

"וצודה לי" - מן ההפקר ולא מן הגזל

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

שָׂא נָא – לְֹשוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ ֹשֶשָנִינוּ (ביצה כ"ח ע"א): "אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּה" – חַדֵּד סַכִּינְךָ וֹּשְחוֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה.
תֶּלְיְךָ – חַרְבְּךָ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָהּ.
וְצוּדָה לִי – מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגֶּזֶל (בראשית רבה סה,יג).

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

שא נא כליך: כופל נא שני בכאן כמו שפירשתי אצל הנא נא ידעתי כי אשה יפת מראה את:
תלייך: אשפתו שתלויים בה החיצים, תליך מגזרת ושר האופים תלה, וכן שביך בן אבינועם מגזרת שבת, כי שמע ה' אל עניך מגזרת ענה:


אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כליך — יתכן היות שם כלל, והפרט – תליך וקשתך. ותליך – האשפה התלויה, ששם החצים; או תליך כמו חרב. ויחסר וא"ו מן תליך, כ"אדם שת אנוש" (דברי הימים א א, א):

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק


ועתה שא נא כליך. פרט בכאן החרב והקשת כי כך דרך היוצא השדה שיחגור חרבו וקשתו שיצוד בו העופות זהו פשוטו, וירמוז ג"כ לזרעו שיהיו כלי הזיין שלהם.

ובמדרש שא נא כליך זה מלכות בבל שנאמר (דניאל א) ואת הכלים הביא בבלה, תליך זה מדי שנאמר (אסתר ז) ויתלו את המן, וקשתך זה יון שנאמר (זכריה ט) כי דרכתי לי יהודה קשת וגו', וצא השדה זה אדום שנאמר (בראשית לב) ארצה שעיר שדה אדום.

וצודה לי ציד. צידה כתיב שהוא צוהו על השחיטה והזהירו מן חמשה דברים המפסידין את השחיטה.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"שא נא כליך" שלא תשוב ריקם ולא תאחר:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק


(ג) "ועתה שא נא כליך". הטעם שצוה לעשות לו מטעמים, הוא, כי אחר שענין הברכה הוא שהמברך בכונתו יעלה בדבקות נפש אל המקור העליון, אשר שם צוה ה' את הברכה, ויזיל מי הברכה מדליו על המתברך, וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן לקבל שפע הברכה. ובזה צריך ג' ענינים. א] שיכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא. ב] להכין את עצמו שיעלה בסולם הדבקות עד מקור הברכה. ג] שיהיה התקרבות וחבור בין המברך ובין המתברך, ושלשת אלה רצה להכין עתה, וע"כ הקדים "ויאמר בני" שזה ההכנה מצדו, ויאמר הנני שזה ההכנה מצד עשו, ועל כן כדי שיהיה עשו מוכן לקבל הברכה צוהו במצות כבוד אב שהיא מצוה פרטית שיעדה התורה ע"ז אריכות ימים בעה"ז, שאחר ששלשה שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו, ה' בורא הצורה ואביו ואמו מכינים את החומר, אם מקיים מצות כבוד מצד שהמציאו את החומר יארך חיי גופו בעה"ז, ובכבדו את ה' בורא הנפש יקבל שכר נפשי בעה"ב, וע"כ כדי שיקבל ברכת העה"ז צוה במצות כבוד, ויען שהמצוה תהיה בשלמות יותר אם ירבה לעסוק בה ביגיעה והכנה רבה והשתדלות, לכן אמר "שא נא כליך תליך וקשתך", כי דרך הציד שבצאתו לצוד עוף קל לא יקח עמו כל כלי הצידה, וע"כ צוהו שיקח כל כליו כהולך לצידה גדולה, "וצא השדה" אף אם יש אתך ציד חיה או עוף בבית, תצא השדה לצוד למעני ביחוד לשם מצות כבוד:

 

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק


"וצודה לי צידה". מה ראה יצחק על ככה לבקש דבר הניצוד וכי לא היה לו בעדרו גדי עזים שטעמו כטעם הצבי, עד שהוצרך לשלוח את בנו במקום גדודי חיות. והקרוב אלי לומר בזה שהוא ע"ד ארז"ל (חולין פד.) אשר יצוד ציד חיה או עוף. למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה זאת, וטעמו של דבר שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר כמ"ש (דברים יב.כ׀כב) בכל אות נפשך תאכל בשר, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ורצה בזה שתאכל סתם בשר באקראי לא אכילת קבע כמו הצבי והאיל שאין נמצאים בבית כי חיות הנה, ועיקר מדורם אינם עם האדם כי אם במדברות ויערות, על כן אין אוכלים מהם כ"א מעט כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להנצל מגדודי חיות בשעת הצידה, על כן מסתמא אין האדם אוכל מהם כי אם לפרקים כך לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף האדם כי כל העופות הדורסים אוכלים בשר, וכן האריה דורס ואוכל, לכך נאמר לעתיד (ישעיה יא.ז) ואריה כבקר יאכל תבן. כי יהיה שלום בעולם בין כל הבעלי חיים. ע"כ אמר יצחק וצודה לי צידה, כי לא רצה לאכול בשר כי אם בהזמנה זו.

ורש"י פירש מן ההפקר ולא מן הגזל. ונראה ליתן טעם למה הזהירו על הגזל בפעם זה יותר מבכל הזמנים, כי ציד בפיו של יצחק זה שנים רבות ואם הזהירו כבר על זה הרי הוא מוזהר ועומד ומה הוצרך להזהירו שנית. ונראה לפי שעל ידי מטעמים אלו חשב יצחק שיחול עליו רוח הקודש מתוך שמחה, וחשב שאם יביא מן הגזל לא תשרה השכינה במקום שהוא מצוי, כי מטעם זה הזהיר על הגזל ביותר, בתחילת הקרבנות שנאמר (ויקרא א.ב) אדם כי יקריב מכם. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו', יען כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה. וכן לדעת המדרש (בפרקי דר"א לב.) האומר שני גדיי עזים אלו א' עשאו פסח כו', ובקרבן פסח כתיב משכו וקחו לכם, משלכם להוציא הגזול, כן מסיק בילקוט פר' בא וכן פירש בעל הטורים, ולפי שעשו הסכים בלבו לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל, על כן סבב הקב"ה ששמעה רבקה ושלחה במקומו את יעקב כדי שלא יכשל יצחק בקרבן שיבא מדבר גזול. ויכול להיות שעשו הביא דבר גזול כי על כן נאמר ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים, הזכיר שהוא בא מצידו אבל לא הזכיר שהביא דבר מצידו ודאי לפי שלא מצא על כן הביא מן הגזל ועשו אמר ויאכל מציד בנו אבל האמת לא היה כן. לפיכך ויחרד יצחק פי' לפי שנכנס עמו גיהנם, ולמה נכנס הגיהנם עמו דווקא בפעם זה אלא ודאי לפי שהביא מן הגזל, ומאן דעביד הא נפיל בהא, ועל כן לא מצינו שאכל יצחק ממה שהביא עשו, כי הרגיש שיש דברים בגו אחר שנכנס הגיהנם עמו.

ונוסח הברכות יוכיח, כי ברכו בעל חרבך תחיה כי היורש ארץ בחרבו אין לך לסטים מזויין יותר ממנו. ועוד שבברכת יעקב נאמר ויתן לך האלהים, ובברכת עשו לא הזכיר לשון נתינה שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לפי שהביא דבר גזול שאינו מתת אלהים, על כן ברכו בעניני לסטיות לומר שבחרבו יירש ארץ ולא על ידי מתת אלהים. אבל יעקב שהביא ממה שנתן לו ה' נאמר בברכתו ויתן לך האלהים, והרגיש יצחק זה ממה שנכנס עמו הגן עדן, ע"י בגדי עשו החמודות שחמדן מן נמרוד, אשר באו לידו מן אדה"ר שלבשן בגן עדן, והריח יצחק ריחו של אדם הראשון והרגיש בזה שקרבנו של זה דומה לקרבנו של אדה"ר שהיה יחידי בעולם ולא הקריב דבר גזול, כך קרבן זה אינו גזול. ועל כן ברכו בברכת ויתן לך האלהים.

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ועתה שא נא כליך. שחוז מאני זינך, שלא תאכילני נבלות וטרפות. סב מאני זינך, שלא תאכילני גזלות וחמסים. תליך, אמר לו: הרי ברכות תלויות; למאן דרחמי ליה למתברכא הוא מתברך. דבר אחר: שא נא כליך זה בבל, דכתיב: "ואת הכלים הביא" וגו'. תליך זו מדי, דכתיב: "ויתלו את המן". קשתך זו יון, דכתיב: "כי דרכתי לי יהודה קשת וגו' ועוררתי בניך ציון על בניך יון". וצא השדה זו אדום, דכתיב: "ארצה שעיר שדה אדום".

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

שא נא כליך. כלומר חדד סכינך כמו משיאה על גבי חברתה:

וצא. ב' במסורה. וצא השדה. וצא הלחם. כדאיתא בב"ר כליך זה בבל שבאו שם כלי בית המקדש תליך זה מדי על שם המן שבא ממדי. קשתך זה יון. השדה זה אדום ורמז לו כל ד' גליות שעתידין ליפול ביד ישראל שהקב"ה ילחם בהם והיינו דכתיב וצא הלחם בעמלק:

ציד. צידה כתיב ה"א יתירה שלמדו ה' הלכות שחיטה וה' סימני טהרה בעוף, אינו דורס. אצבע יתירה. זפק. קרקבו נקלף. אינו חולק את רגליו. ובחיה, מפרסת פרסה. מעלה גרה. ואין לה שינים למעלה. קרנים. ובשרה הולך שתי וערב תחת העוקץ:

רבי עובדיה מברטנורא

לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

תליך חרבך שא נא לשון השחזה וכו'. קשה למה פי' תליך קודם שיפרש שא נא הקודם לו בפסוק. י"ל שמתוך ששא נא לשון השחזה כדמוכח ואזיל לכך אנו מפרשים תליך חרבך שאלולי כן לא ידענו מהו תליך ואלו פירש המקרא על הסדר לא היינו יודעי' מנא לו:

<< · מ"ג בראשית · כז · ג · >>