שבועות ל א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שבועת העדות
נוהגת באנשים ולא בנשים
ברחוקין ולא בקרובין
בכשרין ולא בפסולין
ואינה נוהגת אאלא בראוין להעיד
בפני בית דין ושלא בפני ב"ד מפי עצמו
ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד
דברי ר' מאיר
וחכמים אומרים
בבין מפי עצמו ובין מפי אחרים
אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד
גוחייבין על זדון השבועה
ועל שגגתה עם זדון העדות
דואינן חייבין על שגגתה
ומה הן חייבין על זדון השבועה
הקרבן עולה ויורד:
גמ' מנהני מילי דת"ר (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין כשהוא אומר (דברים יט, יז) אשר להם הריב הרי בעלי דינין אמור הא מה אני מקיים ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן (דברים יט, יז) שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים מאי אם נפשך לומר וכי תימא מדלא כתב ואשר להם הריב כוליה קרא בבעלי דינין משתעי נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין אמרת וכי שנים באים לדין שלשה אין באין לדין ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים מאי אם נפשך לומר וכי תימא בתובע ונתבע קא משתעי קרא נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין אמרת וכי אנשים באין לדין נשים אין באות לדין ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים מאי אם נפשך לומר וכי תימא אשה לאו אורחה משום (תהלים מה, יד) כל כבודה בת מלך פנימה נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים ת"ר ועמדו שני האנשים זמצוה לבעלי דינין שיעמדו אמר ר' יהודה שמעתי חשאם רצו להושיב את שניהם מושיבין איזהו אסור טשלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך ת"ר (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד יאחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך ד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות תני רב יוסף בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חברנו עמית בתורה ובמצות אמר למאי שלח לי לחנופי ליה הדר אמר למישרא בתיגריה
רש"י
עריכהמתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים - דכתיב (ויקרא ה) והוא עד בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות כדיליף בפירקין מועמדו שני האנשים:
קרובים - פסולין לעדות בסנהדרין (דף כז:) ילפינן לה והי נינהו התם מפרש:
ולא בפסולין - כמו גזלן שהוא פסול מן התורה שנאמר (שמות כג) אל תשת עד חמס:
אלא בראוין להעיד - בגמרא מפרש למעוטי מאי:
בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד - אם מפי עצמו נשבע שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות:
ומפי אחרים - כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם אינן חייבים עד שיכפרו בו בב"ד דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד וגו' במקום שאילו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב אבל מפי עצמו יליף ר' מאיר בג"ש כדמפרש בגמרא ואפי' חוץ לב"ד:
חייבין - קרבן עולה ויורד:
על זדון השבועה - שהרי לא נאמר בה ונעלם:
ועל שגגתה עם זדון העדות - שמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן:
ואין חייבין על שגגתה - אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות ואחר כך נזכרו שהרי אנוסין הן לא קרינא בהו נשבעין לשקר:
גמ' מנהני מילי - דנשים פסולות לעדות:
בעדים הכתוב מדבר - דבעדים משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה כי יקום עד חמס באיש וסמיך ליה ועמדו:
בעדים הכתוב מדבר - ללמדך שאין עדות בנשים:
ואם נפשך לומר - ואם תרצה להשיב תשובה על דרך זו הרי לך ג"ש מפורשת שהכתוב מדבר בעדים:
ונאמר להלן שני - על פי שני עדים:
מה אם נפשך לומר - מה היה לו להשיב על דרך הראשונה:
וכי תימא - בתובע ונתבע משתעי קרא ואפי' הן תובעים רבים או נתבעים רבים בדין אחד כל התובעים קרי להו קרא חד וכל הנתבעים קרי להו קרא חד:
מצוה בבעלי דינים שיעמדו - (בעמידה) דהא קרא נמי בבעלי דינין איירי דכתיב אשר להם הריב (דברים יט):
שלא יהא אחד עומד ואחד יושב - שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו:
הוי דן את חבירך לכף זכות - ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה:
השתדל לדונו יפה - לקמן מפרש לה למישרי בתיגריה אם באו שני דינים לפניך ואחד מהם של תלמידי חכמים הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך:
למאי שלח לי - הא מילתא:
לחנופי ליה - שמא להחניפו בתמיה:
למישרא בתיגריה - כדפרישית אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחלה:
תוספות
עריכהשבועת העדות. מנהני מילי. תימה אמאי צריך קרא דעבד פסול לעדות בפ' החובל (ב"ק דף פח.) מלא יומתו אבות על בנים תיפוק ליה משום דגמרינן לה לה מאשה.:
שלשה אין באין לדין אבל אי בעדים איירי אתי שפיר דאורחא . דמילתא דכיון דסגי בתרי דלא אתו טפי אבל הבאים לדין כל בעלי דינין רגילין לבא:
כל כבודה בת מלך פנימה. וא"ת השתא נמי דאיירי בעדים מנא ליה למעוטי נשים דלמא הא דנקט קרא אנשים משום דכל כבודה בת מלך ויש לומר דגבי עדים ע"כ צריכין לבא דאין עד מפי עד כשר אבל לדין יכולה למסור טענותיה ביד אחר:
מצוה בבעלי דינין שיעמדו. ואפי' ר' יהודה מודה בגמר דין או בעדים דמצוה שיעמדו כדאמרי' בסמוך וקשה דבפרק בתרא דמועד קטן (דף כא. ושם) משמע דועמדו לא משמע עמידה דנפקא לן קריעה מעומד מויקם איוב ויקרע ופריך אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד ובין יושב ומשני התם לא כתב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע וי"ל דועמד שאין מעשה לאחריו כי הכא משמע ודאי עמידה אבל ועמד שיש מעשה לאחריו כי התם ועמד ואמר לא משמע עמידה כמו (כתובות דף כב.) עמדה וקידשה ועמדה ונשאת (ב"ב דף קלט.) ועמד וכתב כל נכסיו לאחר (שם דף קלב.) והא דאמר לה בתי עמודי בס"פ מצות חליצה (יבמות דף קו. ושם) דמשמע דבעינן חליצה מעומד לא משום דכתיב ועמד ואמר כדפי' ועוד . דא"כ הויא עיכובא כדכתיב בפרשה ככה דככה עיכובא הוא אלא אמר לה לעמוד משום דמצוה בבעלי דינין לעמוד כדאמר הכא והיה אומר לה לעמוד ולטעון או שמא לחלוץ משום דחליצה הויא כגמר דין:
שאם רצו ב"ד להושיב כו'. וההיא דסנהדרין פרק כהן גדול ' (דף יט.) דאמר ליה שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגליך ויעידו בך אתי דלא כר' יהודה ולדידיה בשעת גמר דין הוה ולא בשעת קבלת עדות שהוא תחלת דין:
למאי שלח לי כו'. המ"ל להפוכי בזכותיה כדאמרי' פרק כל כתבי הקודש (שבת דף קיט.) תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן קמי לדינא לא מגנינא רישא אבי סדיא עד דמהפכי בזכותיה:
למישרי ליה תגריה. כשבאו שני דינים בבת אחת דאם בא דין אחד תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין (ד' ח.) כקטן כגדול תשמעון אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף כדאמרינן פרק בתרא דכתובות (דף קו.):
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ד (עריכה)
א א מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה א', סמ"ג לאוין רמא:
ב ב מיי' פ"ט מהל' שבועות הלכה ב', סמג שם:
ג ג מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה י"ב:
ד ד מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה י"ג:
ה ה מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה י"ב:
ו ו מיי' פ"ט מהל' עדות הלכה ב' ועיין בכסף משנה, סמ"ג לאוין קיד, טור ושו"ע חו"מ סי' ז' סעיף ד', וטור ושו"ע חו"מ סי' ל"ג סעיף א':
ז ז ח ט מיי' פכ"א מהל' סנהדרין הלכה ג', סמ"ג עשין קו, טור ושו"ע חו"מ סי' י"ז סעיף א' וסעיף ג:
ח י מיי' פכ"א מהל' סנהדרין הלכה א':
ראשונים נוספים
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים כו'. סוגיא. שבועת העדות נוהגת באנשים ברחוקים בכשרים בראוין להעיד בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים ואין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד:
מנא ליה דעדות באנשים ולא בנשים שנאמר ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כו'. פשוטה היא:
ת"ר ועמדו שני האנשים מצוה בנידונין שיעמדו. א"ר יהודה שמעתי שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבין ואיזהו אסור אחד יושב ואחד עומד. אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.
שנאמר בצדק תשפוט עמיתך:
ד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את כל האדם לכף זכות.
עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה. שנאמר בצדק תשפוט עמיתך.
שלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברנו עם שאתך בתורה ובמצות הוא אמר מאי דשלח לי לחנופי ליה. הדר אמר למישרא תיגריה אי נמי לשורא דדייני:
מתני': שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. מילתא אגב אורחיה קמ"ל דנשים אינן ראויות להעיד וכיון דפריט נשים פריט לכל שאינן ראויין להעיד דבדין הוא דהוה ליה למיתנא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד ולמאן דאמר לאיתויי פסולי דרבנן משום הכי פריט להו דאי תנא התם אלא בראויין להעיד הוה אמינ' דוקא בפסולי דאורייתא ושמעינן ממתני' דאשה אינה כשרה לדון דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון כדתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וכלל גדול הוא ולמדין ממנו.
וכן אמרו בירושלמי (ד,א) שאין האשה מעידה ואין האשה דנה ומאי דכתיב והיא שופטה את ישראל פירושו מנהגת שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה כדין מלכה ואע"ג דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה נוהגין היו בה כדין מלכה אי נמי מקבלין היו דבריה ברצונם.
ואין חייבין על שגגתה. לאו בשנשבעו שאין אנו יודעים לך עדות וכסבורין שלא ידעו ואח"כ נזכרו דאי הכי פשיטא דפטור ומאי שנא שגגתה דקתני והרי אין כאן לא שגגת שבועה ולא כלום שהרי באמת נשבעו שאינן יודעין עכשיו והיכי אמרינן עלה בגמרא לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי הכא קושטא אישתבעו אלא כשאמרו שבועה שלא ידענו לך עדות זו מעולם ויספרו אחר כך שידעו ובתוספתא תניא ואי זו היא שגגת העדות שפטור לא היה יודע לו עדות או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור שנאמ' ונשבע על שקר וצריכה לפנים אם לא היה יודע לו עדות אין זו שגגה שאין כאן שבועת שקר.
ונראה שכך פירושה: שבשעה שנשבע לא היה יודע שראה עדות לו מעולם או שהיה יודע שראה אבל אינו זכור היאך היה מעשה אם הלוהו או נתן לו או בשאר כל הספיקות פטור שנאמר ונשבע על שקר וזה אינו יודע בודאי שהוא נשבע על שקר ובירושלמי אמרו סבור הייתי שאין זו שבועה מותרת ואע"פ שבכל התורה אומ' מותר שוגג מיקרי הכא שאני כיון שבדבור הוא עובר ובשעה שהאיסור חל עליו הוא אומר מותר אנוס הוא כדרב כהנא ורב אשי.
גמרא: וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה. כתב הרב הלוי ז"ל: הכא שמעינן דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבית דין אלא משדרינן להו על ידי שלוחי בית דין ודביתהו דרב הונא לא רצתה שימנו לה שליח ואלו רצתה הרשות בידה ואמר שכן היה דן רבו רבינו יצחק ז"ל.
ואין זו ראי' לדין זה מפני שיש לומר דלא קיימא אמסקנא ועוד דדילמא הכי קאמר אין דרך הנשים לבא לב"ד משום דלאו כבודן הוא כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה אלא שכבר הורה הרב וקבלה מרבו לפי מה שהעיד הרב ז"ל.
וחזינא פלוגתא בי דייני, איכא מאן דאמר אי בעי איניש דלא למייתי לדינא מצי איהו גופיה למנויה שליח בעדים למטען בשבילו בב"ד ואית ליה ראיה כדאמרינן בירושלמי במסכת סנהדרין גבי כהן גדול דתנן דנין אותו ואקשינן התם וימנה אנטלר הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר נשבע אלמא מצי לשוויה שליח. ורב נתן בעל הערוך ז"ל כך כתב מהא שמעינן דיכול הנתבע למנויי אנטלר כו' וכן כתב רבי' חננאל ז"ל.
ואיכא דפליג ואמר אינו רשאי שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן טענות של שקר והתם משום יקרא דכהן גדול ושלא לבזותו דכתיב וקדשתו וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובתו שאין נתבע רשאי למנות שליח וכן נמצא בתשובה לרבינו סעדיה גאון ז"ל וכן הנשים אפי' יקרות בדין זה ולא ויתר להן רבינו ז"ל אלא לשגר להן שלוחי בית דין כגון סופרי הדיינין ולטעון מפיהן אבל למסור טענות לאחרים לא.
וכן נראה בתלמיד חכם שתורתו אומנותו וזילא ביה מילתא למיזל קמי דיינא לערער בהדי עם הארץ שרשאין ב"ד לשגר לו דברים על ידי שלושה בית דין דכבוד תורה עדיף אבל כהן גדול אפי' זה גנאי לו ולפיכך ממנה אנטלר ובדברי הרב אל ברגלוני ז"ל סיוע למה שכתבנו.
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו': בדין היה דלא ליתני אלא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד אלא אגב אורחיה קמ"ל דאשה פסולה להעיד, ואגב אשה ?רינן כלהו אינך, והאד דמני ואזיל ואפ"ה תני ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, אמרו בגמ' (לקמן לא, א) דאתא למעוטי למ"ד למעוטי משחק בקוביא אי לא תנא הכי ה"א דפסולין להעיד דקתני היינו פסולי דאורייתא הא בפסולין דרבנן נוהגת קמ"ל, ולמ"ד למעוטי מלך אצטריך נמי לאשמעינן דלא תימא מלך נמי שבועת העדות נוהגת בו דכל איש רחוק וכשר שבועת העדות נוהגת בו, קמ"ל דלא.
ולא בנשים: מכאן שהנשים פסולות לדין, דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון דתנן בפרק בא סימן (נדה מט, ב) כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, וגרסינן נמי בירושלמי (ה"א) נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים כו' למדנו שאין האשה דינה מעתה אין האשה מעידה, ואם תאמר הא כתיב (שופטים ד, ד) והיא שופטה את ישראל, יש לומר דלא שופטת ממש אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואף על גב דאמרינן בספרי (דברים שופטים כט) שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מנו אותה אלא נוהגין היו על פיה, ואי נמי שופטת ודנה שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.
וחייבין על זדון השבועה: כלומר על זדון השבועה וזדון העדות, וכן שנינו בתוספתא (פ"ב ה"ד) איזהו זדון השבועה שהוא חייב היה יודע לו עדות והיה יודע שכל הנשבע מביא קרבן זהו זדון העדות עם זדון השבועה שהוא חייב.
ואינו חייב על שגגתה: פירש רש"י ז"ל: אם שוגגין הם לגמרי כסבורין שאין הם יודעים לו עדות ואחר כך נזכרים שהרי אנוסים הן, ולא קרינן ביה נשבעים לשקר, ואין פירוש זה מחוור דזו שבועת אמת היא דעכשיו אינן יודעים לו עדות ולא שייך למימר בזו אנוסין הם. ועוד שאין זו דומה לרב כהנא ורב אסי ובגמרא (לא, ב) אמרו שזו כההיא דרב כהנא ורב אסי, אלא בשוגג סבור שלא ידע לו עדות מעולם ונשבע שלא ידע מעולם וזה כרב כהנא ורב אסי וזו ודאי שגגה ופטורים משום דאנוסין הם.
ומיהו בתוספתא משמע כפירוש רש"י ז"ל, דתנינן התם (פ"ב ה"ד) ואיזוהי שגגת העדות שהוא פטור לא היה יודע לו עדות או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור שנאמר ונשבע על שקר. והרמב"ן ז"ל כתב שכך פירושה של (פי') תוספתא שבשעה שנשבע לא היה יודע שראה עדות מעולם או שהיה יודע שראה אבל אינו זכור איך היה מעשה אם הלוהו או נתן לו או בשאר כל הספקות פטור שנאמר ונשבע על שקר, וזה אינו יודע בודאי שהוא נשבע לשקר, ועוד אינו מתישב, ונראה לי דעיקר מ"ש בתוספתא הוא מה שאמר או שהיה יודע ונעלם ממנו. ומה שאמרו לא היה יודע לו עדות, לאו דוקא שזו נקרא שגגת העדות, אלא מפני שזו פטור עליה, וכל שכן שנאה עם השניה שהיה נקראת שגגת העדות.
גמ': וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה: כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שמעינן מיהא דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלי בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו ע"י שלוחי ב"ד, ודביתהו דרב הונא (איתא לקמן ע"ב) לא רצתה שימנו לה שליח ואי רצתה הרשות בידה, ואמר שכן היה דן הרי"ף רבו וגם הוא נהג כן הרב ז"ל, וראוי לנהוג כן אחר שהוא והרי"ף רבו נהגו כן, אעפ"י שאין מכאן ראיה מוכחת דהכא ה"ק מה שכתב אנשים לאו למימרא דדוקא אנשים ולא נשים אלא שדבר הכתוב בהווה שאין דרכן של נשים יקרות לבוא לב"ד משום כבודן דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה.
ולענין שוויי נתבע שליח לטעון בשבילו בב"ד איכא מריבואתא ז"ל דאמרי דמצי למנות והביאו ראיה ממה שאמרו בירושלמי בפ' כ"ג (ה"א) גבי מה ששנינו שם כ"ג דנין אותו, וימנה אנטלר, הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר נשבע, אלמא אי לאו שיש עסק שבועה ביניהם מצי למנויי שליח, וכן כתב בעל הערוך ז"ל (ערך אנטלר) ור"ח ז"ל. אבל בתשובה לרבינו סעדיה, וכן בתשובה להרי"ף ז"ל (סי' רמט) שאין נתבע יכול למנות שליח, וכן בדין שלא ישמעו ב"ד מפי התורגמן טענות של שקר, ופעמים שהנתבע אינו מעיו פניו בפני בעל דינו שיודע האמת כמוהו והשליח מעיז שאינו יודע, והתם בכ"ג אמרו כדי שלא לבזותו דכתיב וקדשתו, ואפילו נשים יקרות לא אמר הרב ז"ל שתמנה היא שליח אלא שב"ד שולחין לה שלוחי ב"ד כגון סופרי הדיינין, ולטעון מפיהם אבל לא למסור טענותיהן לאחרים, וכן דעת הרמב"ן ז"ל שכן נראה בת"ח שתורתו אומנותו וזילא ביה מלתא למיזל קמי דיינא לערער בהדי עם הארץ שרשאין ב"ד לשגר לו דברים על ידי שלוחי ב"ד, דכבוד תורה עדיף.
וכ"ת כל כבודה: [2] כתב הריא"ם דמהכא שמעינן דנשים יקרות דאית להו דינא דלא מזלזלי' בהו למיתי לב"ד אלא משדרינן להו על יד שליח ב"ד, ודביתהו דרב הונא דבסמוך (ל, ב) שבאת לב"ד, לא רצתה שימנו לה שליח, שאם רצתה הרשות בידה, וכ"כ שהיה דן רי"ף וכן נהג גם הוא, ואחר שהרב קבלה כן מרבי' ראוי להורות כן, אבל מ"מ זו אינה ראיה מכרחת, דאמ' הכא ה"ק אין דרך הנשים לבא לב"ד דכתיב כל כבודה, אבל לאו דינא קאמר, וגבי נתבע אם יכול למנות שליח אם לאו, נחלקו הראשונים, איכא מ"ד דאי לא בעי נתבע למיתי לב"ד יכול הוא למנות שליח שיהא טוען בשבילו לב"ד, ומביאין ראיה מירושלמי דסנהדרין (פ"ב ה"א) גבי כהן גדול, דתנן דן ודנין אותו, ואקשינן וימנה אנטלר, הגע עצמך שהיה מחויב שבועה ואנטלר נשבע, אלמא דוקא במקום שבועה אינו יכול למנות הא לאו הכי שפיר דמי, כ"כ הרב ר' נתן בעל הערוך (ערך אנטלר) ור"ח, ואיכא מ"ד דנתבע ודאי אינו יכול למנות שליח, והטעם כדי שלא ישמעו ב"ד טענותיו של שקר מפי שהוא שליח, כיון שהוא לא ידע בשקר הענין לא כסיפא ליה מילתא אי טעין מה שלא היה. ומה שהביאו ראיה מכהן כהן גדול שאני דכתיב ביה וקדשתו והלכך כדי שלא לבזותו ממנה שליח, וכ"כ רי"ף (סי' רמט) ורס בתשו', וגם מ"ש הרב לגבי נשים, לא ויתר להם בדין זה שתהא אשה יכולה למנות שליח, אלא שב"ד משגרין לה שלוחיהן ושומעים טענותיהם מפיהם, אבל לעולם למסור טענות לאחרים לא, וכן נראה הדין בתלמיד חכם דזילא מילתא למיזל קמי דיינא לערער עם עם הארץ, שרשאין ב"ד לשלוח לו שלוחם שישמעו הטענות מפיו משום כבוד תורה, אבל בכהן גדול אפילו זה גנאי לו ופי' ממנה אנטלר, כ"כ הרמב"ן.
פרק רביעי
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים פירוש לפי שהאשה פסול לעדות כדמוכח בגמרא ומכאן דן דין ר"י ז"ל שהיא פסול' לדין כהא דתנן בפרק יוצא דופן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ולא לדון ואלו הית' האשה כשר' לדון הית' כשר' להעיד דההוא כללא דוקא הוא ואע"פ שמלכי בית דוד דנין ואין מעידין התם לאו משום דפסולים לעדות אלא מפני הכבוד וכן אמרו בירושלמי אשה לא דנה ולא מעידה ומש"ה על דבורה והיא שפטה את ישראל וכתיב נמי ויעלו אליה בני ישראל למשפט זה שהיו מתנהגים על פיה לא בתורת מינוי דהא אמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה וה"ה לשאר משימות אלא שמתנהגים ע"פ עצתה או שקבלו עליהם לדין שהמקבל עליו לדין ולעדות קרוב או פסול דינו דין ועדותו עדות כדאיתא בפרק דיני ממונות והא דקתני דאינה נוהגת אלא בראויין להעיד פי' בגמרא לאתויי מלך או פסולי דרבנן דאע"ג דכשרים להעיד מן התור' אין שבועת העדות נוהגת בהם דרחמנא לא חייב קרבן אלא במי שראוי להעיד באותה שעה כדכתיב אם לא יגיד ואלו אינם ראויים להעיד דומה למ"ש במקדש באיסורי הנאה דרבנן שאין חוששין לקידושיו משום דהא לא יהיב ליה שום פרוט' וכדפרישית בדוכתה בס"ד וא"ת ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לחוד ולמה פרט כולהו אידך וי"ל דאיידי דפריט נשים לאשמועינן אגב אורחין שפסולות להעיד פריט נמי קרובים ופסולים עי"ל דאנן לא הוה דייקינן למעוטי מלך או פסולים דרבנן אלא מיתורא דפריט והדר כייל הא לא"ה הוה אמרינן דכיון דמדאורייתא עדותן כשרה שבועת העדות נוהגת בהם. וחייבים על זדון השבוע' פירוש אפי' יודע שהוא נשבע לשקר ושלא כדין דגזירת הכתוב הוא לחייב בו קרבן אף על המזיד כדאיתא בגמרא. ועל שגגתה וכו' פירוש שהוא זכור שיודע לו עדות אלא שהי' שוגג כשגג' שהוא סבור שאין חייבין עליה כדאיתא בגמרא. ואינן חייבין על שגגתה פירוש רש"י ז"ל אם היו שוגגין לגמרי כסבורין שאינן יודעין לו עדות ואח"כ נזכרו ע"כ ונראה מלשונו דמשנתינו אפי' בשנשבעו אין אנו יודעין לך עדות ולא דק בה מרן ז"ל דהא בגמרא אמרינן דפטורא דידהו מדרב כהנא ורב אסי ואם בפירוש אינם דומות כלל דהתם חד מינייהו בשקרא אשתבע אלא שנפטר משום דאונסי ליביה לאשתבועי בשקרא אבל הכא כיון שלא היו זכורין באותה שעה עדותן כי אישתבעו אין אנו יודעין לך עדות בקושטא אישתבעו לגמרי ובלאו דרב כהנא ורב אסי הן פטורין לכך פירשו משנתינו בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל בשנשבעו שלא ידעו לו עדות מעולם ונזכרו דאישתכח דבשיקרא אישתבעו ואפ"ה פטירי משום דרב כהנא ור"א ומ"ש בתוס' איזו היא שגגת שבועת העדות שפטור אם לאו היה יודע לו עדות או שהי' יודע לו עדות ונעלם ממנו ה"פ שהי' יודע לו עדות קודם לכן ונעלם ממנו ונשבע שלא הי' לו עדות מעולם ואח"כ נזכר והא דפירש רש"י ז"ל נשבע מעצמו שאמר שבוע' שאין אני יודע לך עדות לרווחא דמלתא פי' כן דהא ק"ל לעיל בסוף פרקין דה"ה לעונה אמן אחר שבוע' והא דתנן מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בב"ד פירוש רש"י ז"ל מפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני א"ל אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבוע' מפיכם עכ"ל ז"ל ונרא' מדבריו דדוקא כשכפרו בפי' אין אנו יודעים לך עדות אבל משום שתיק' בעלמא לא הויא קבלת שבוע' שאין יודעין לך עדות ופטורים וכן פי' ז"ל בגמרא בהדיא אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' בשותק חייב קרבן אם הוא בב"ד ודינו ככופר בעדות מכיון שאין מעיד לו כלום ופשיטא דכולי' פרקין דייק כדברי רש"י ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל ובגמרא נפרש יותר בס"ד:
מנה"מ פי' דאשה פסול' לעדות כתיב ועמדו שני האנשים בעדות הכתוב מדבר פי' רש"י ז"ל ולהכי כתב אנשים ללמדך שאין עדות נוהגת בנשים וא"ת והכתיב וכי ינצו אנשים וכי יריבון אנשים ונשים בכלל וי"ל דשאני התם שכבר השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתור' ועוד שאני הכא דשני קרא בלישני דה"ל למכתב העדים ואמאי נקט אנשים דאי למעוטי קטנים פשיטא דלאו בני דעה הם וכשוטים הם אלא ודאי למעוטי נשים גדולות:
וכ"ת אשה לאו אורחא משום כל כבודה בת מלך פנימה מכאן דן הרב ן' מיגאש ז"ל דנשים יקרות דתבעי להו דינא לא מזלזלין בהו למיתי לבי דינא אלא משדרי' להו ע"י שלוחי ב"ד ודביתהו דרב הונא דאתאי לבי דינא לא רצתה שימנו לה שליח וכתב שכן הי' דן רבו רבינו אלפאסי ז"ל ואין להם ראיה מכאן דתלמודא אשה לאו אורחא קאמר שהעולם נוהגים להם כבוד אבל מי יימר שאם לא רצה התובע לא נכוף אותה לבא ועוד נראה להרא"ם ורבו ז"ל שאין ממנין אנטלר לנתבע אלא הוא עצמו בא לב"ד אלא אם כי הוא חולה או אשה יקרה ששולחין להם שלוחי ב"ד אבל אנטלר לא וטעם דבריהם התובע הוא שיכול למנות מורשה משום דהא אמר ליה זיל דון וזכי וכו' והו"ל כתובע עצמו ובעל דבר הוא אבל בנתבע דליכא למימר הכי צריך הוא לבא לב"ד או שישמעו שלוחיהם טענותיהם לקיים מ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני י"י ויש נותנין עוד טעם אחר שמא האנטלר יוסיף טענה מעצמו של שקר או ישנה מעצמו וגם הנתבע מעיז פניו שלא בפני בעל דינו לשנות מן האמת וכן דעת קצת הראשונים ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל מבעלי סברא זו לפי לשון פירושיו אבל רבים מן האחרונים ז"ל כתבו דכל דנתבע ממנה אנטלר ושלוחו כמותו ולפני י"י קרינא ביה ולשנות בשקר לא חיישינן שהאנטלר לא ישנה להיות חוטא ולא לו ובעל דבר נמי כבר הוא יודע דבשעת השבוע' יצטרך לבא לב"ד שאין אנטלר לשבוע' וכן נראה בירושלמי דגרסינן בפרק כ"ג על מה ששנינו כ"ג דן ודנין אותו ניחא דן דנין אותו אמאי וימנה אלטלר הגע עצמך שיש שבוע' עליו אנטלר לשב ע' ע"כ ופירוש וכי יש אנטלר לשבוע' דאלמא ממנין אנטלר חוץ מלשבוע' בלבד ויש דוחין דההוא דוקא בכ"ג שאין כבודו לבא לב"ד ולא אפשר לשלוח לו שלוחי ב"ד ואינו נכון חדא דפריך בהדיא ויעמיד אנטלר ועוד דלמא אין כבודו שילכו לו שלוחי ב"ד אלא ודאי דכל אדם רשאי לימנות אנטלר משא"כ באנשים דרובה באין לב"ד ואין רוצים למנות אנטלר וכן היה עושה מורי הרא"ה ז"ל הלכ' למעשה בכל יום וכן אמר לי מורי הרשב"א ז"ל וליכא למינדא מינה והרמב"ם ז"ל לא דבר בזה כלום בחיבורו:
הדר אמר למישרא בתגרי' פירוש וה"ק ודינו יפה לשמים דלא לחנופי ליה ויפה לו למשרייה תגריה ברישא והקשו בתוס' דהכא משמע דמשום דשרי תגריה ברישא לא מסתתמן טענתיה דבעל דיניה וכן בדין דהא לדידי' נמי איכא הנאה בהא ואלו בפרק ב' דייני גזילות אמרינן ההוא גברא דאתי לדינא לקמיה דרב ענן ואייתי ליה כנתא דכוור' א"ל פסילנא ליך בדינא שדרי' לקמי' דרב נחמן א"ל לידייניה מר דאנא פסילנא ליה לדינא הות דינא דיתמי קמיה דרב נחמן אמר מדקאמר פסילנא ליה לדינה ש"מ קריביה הוא ואע"פ דהאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקוה לדינא ליתמי ואחתיה להאי אסתתמן טענתיה דחבריה ותירצו דהתם הוא לגבי קרובו של חכם אינו כבודו אלא מדרבנן בעלמא דהשתא לא ידיע לכל דאיכא עשה וסבר בעל דיניה דלחנופי ליה עביד אבל משום כבודו של חכם עצמו שהוא מן התור' הא ידע אידך דמצוה דידיה (עדיף) עביד ולאו לחנופי ונכון הוא עי"ל דשאני התם דההוא גברא לא הוה קריביה דרב ענן וידע הכי בעל דיניה ולהכי סבור דלחנופי ליה שרי תגריה ודעת רבינו ר"מ הלוי ז"ל דלצורבא מרבנן דשרינן ליה תגריה ברישא היינו אפי' פתחו בדינא אחרינא וכדאמרינן בההוא עובדא דהוה דינא קמיה וסלקיה ורבותי אומרים שזה אינו דמי עסיק בדינא דאחריני עסיק במצוה הוא שפטור מכל מצוה ואפי' היא מצוה רבה ולא אמרו לישרי תגריה ברישא אלא שאע"פ שבאו לפניו קודם לזה בעלי דינים אחרים וק"ל כקטון כגדול תשמעון לפטור אותם א' א' מסלקין להו משום עשה דכבוד תורה ועובדא דהתם נמי ה"פ דהוה דינא דיתמי למידן אבל לא פתח ביה וכן דעת רבותינו ז"ל א"נ לשודא דדייני ומכאן נלמוד דשודא דדייני הוא מה שירצה דיין לעשות וכבר ביארתי זה בב"מ ובכתובות בס"ד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה