ספר מכלול (רד"ק)/מלים

שער דקדוק המלים

המלים הם מלים לבד שאינם שם לכל דבר אלא הם משמשות בשמות ובפעלים. כמו שתאמר "ראובן הרג שמעון", לא נודע מי ההורג ומי ההרוג, וכשתאמר "ראובן הרג את שמעון", הנה מלת "את" נופל על הפעול ונודע כי שמעון הוא ההרוג. לפיכך בדבר שהוא מבואר מי הפועל והפעול לא הוצרכו למלת "את", ואמרו "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ" (דברים ד, לב). ואף על פי שאמרו "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית א, כז), הוא תוספת באור, או לבטל דעת המינין. ואמרו "הָרְגוּ אִישׁ" (בראשית מט, ו), "יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם" (תהלים עח, מז). וכשאמרו "הָרְגוּ לְאַבְנֵר" (ש"ב ג, ל) היו מספיקין בלא למ"ד, אלא שנהגו תוספת ביאור במקומות. וכן כשהנפעל לבדו לא הוצרכו למלת "את", אלא שפעמים אמרו כן עם הפעול לבדו לתוספת ביאור. כמו "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ, ח), "יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ" (במדבר כו, נה), "יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה" (ירמיהו לח, ד), "הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב" (ירמיהו לה, יד), והקדימו הפועל לפעול. וכשהדבר מבואר הספיקו בלא זכר "את" ובלא הקדמת פועל לפעול, ואמרו "לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה" (ישעיהו ה, כד), "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד, יט), "מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ" (ישעיהו סד, א). וכן שאר המלים משמשות כל אחת ואחת לפי מקומה כמו שאנו עתידים לבאר בחלק הענין בעזרת האל.

ושמוש את בשני פנים, האחת שמורה על עצם הפעול והשני במקום "עִם", והתחברו עם הכנויים על זה הדרך – "אֵת" בצרי, ובמקף בסגול. ובא בצרי ובמקף – "אֵֽת־כָּל־גָּבֹ֥הַּ יִרְאֶה" (איוב מא, כו). וזולתי מקף בא בסגול בשלש מקומות – "אֶ֥ת גְּא֨וֹן יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה" (תהלים מז, ה), "כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב), "בְּהַצּוֹתוֹ אֶ֥ת אֲרַ֣ם נַהֲרַיִם" (תהלים ס, ב). והנח שבין האל"ף והתי"ו שהוא עי"ן-הפעל שלו שב בחולם עם הכנויים פעם בו"ו פעם בלא ו"ו – "אוֹתִי", "אוֹתְךָ" ובהפסק "אוֹתָךְ" התי"ו קמוצה והכ"ף בשוא, וכן גם בלא הפסק – "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָ֗ךְ" (משלי ו, כב), "אוֹתוֹ", "אוֹתָם" או "אוֹתְהֶם", "אוֹתָנוּ", "אֶתְכֶם", ונשתנה "אֶתְכֶם" מחבריו לרוב התנועות וכן "אֶתְהֶם". ופעם בא עם חולם – "עַד הַשְׁמִידוֹ אוֹתְכֶם" (יהושע כג, טו). ולנקבה "אוֹתָהּ" "אוֹתָךְ" בקמץ והוא שוה לזכר ולנקבה. ובא מורכב מן "אוֹתְךָ" ו"אוֹתָךְ" "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה" (שמות כט, לה) והה"א נוספת. ונכתב בנו"ן "אוֹתָן", ובתוספת ה"א "אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה" (שמות לה, כו) או "אֶתְהֶן" "אֶתְכֶן". ופעם בא בחולם – "וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם" (יחזקאל כג, מז). ובא במ"ם לנקבות – "הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם" (שופטים יט, כד), "וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם" (יחזקאל כג, מה) והוא בחולם.

וכשיבא "את" בענין "עִם" יתחבר במשקל אחר ברוב – "אִתּוֹ", "אִתְּךָ" ובהפסק "אִתְּךָ" – "וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ" (משלי ג, כח). וכן בזקף – "אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ" (מלכים א ב, כ), "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ" (מלכים ב ב, י). "אִתִּי", "אִתָּם", "אִתְּכֶם", "אִתָּנוּ", "אִתָּהּ", "אִתְּךָ" בקמץ התי"ו ושוא הכ"ף, ובא אחד בצרי התי"ו – "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ" (ישעיהו נד, י). "אִתָּן" "אִתְּכֶן", והדגש בהם תמורת הנח.

אֵין בצרי בהסמך ענינו אל מלה אחריו – "אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל" (מיכה ז, א), "אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה" (ירמיהו ח, יג) וזולתם. ובא בחירק "וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב" (ש"א כא, ט). ובהפסק ענין בפתח האל"ף ובחירק היו"ד – "וְאָדָם אַיִן" (בראשית ב, ה). ובאתנח וסוף פסוק קמוץ – "וְאָמְר֖וּ אָ֑יִן" (מלכים א יח, י), "וְאָמַ֥רְתְּ אָֽיִן" (שופטים ד, כ). ובא בזקף קמץ – "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן" (קהלת ג, יט). ובא בפתח ואתנח – "יְקַו לְאוֹר וָאַ֑יִן" (איוב ג, ט), "וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַ֑יִן" (תהלים סט, כא). ויתחבר לכנוים כן: "אֵינֶנּוּ" או "אֵינוֹ", "אֵינֶנִּי" או "אֵינִי" כאשר מצאנום במשנה, "אֵינָם", "אֵינְכֶם", "אֵינֶנּוּ" ולפי הענין תכיר בין המדברים-בעדם ליחיד נסתר, כמו "מִמֶּנּוּ" לנסתר ולמדברים-בעדם והענין מבדיל ביניהם, "אֵינֶנָּה" או "אֵינָהּ" "אֵינְךָ" "אֵינָן" "אֵינְכֶן".

אַף בפתח לעולם. אָז קמץ. אַךְ פתח. אֲשֶׁר בסגול. אָמְנָם קמוץ. אֲבָל קמוץ הבי"ת. אַן פתח. אָנָה קמץ ומלעיל; ובאו שנים מלרע – "אָנָ֣ה׀ אֲנַחְנוּ עֹלִים" (דברים א, כח), "אָ֭נָ֥ה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ" (תהלים קלט, ז). אָנָּא קמץ ומלעיל והעי"ן דגושה, ופעמים יכתב בה"א "אָנָּה", כמו "אָנָּה יְיָ כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ" (תהלים קטז, טז), והם ששה על פי המסורת. אוּלָם קמץ. אוּלַי פתח. אָכֵן קמץ וצרי. אַל פתח. אֵיךְ צרי. אֵיכָה צרי וקמץ. וכן אֵיכָכָה, והוא מלרע – "כִּי אֵיכָכָ֤ה אוּכַל וְרָאִיתִי" (אסתר ח, ו), ומלעיל – "אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁנָּה… אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵם" (שיר השירים ה, ג).

כל אלה לא יתחברו בכנוים ולא יקבצו בלשון רבים.

אֵל בצרי. ובתוספת ה"א אֵלֶּה מלעיל והלמ"ד בסגול והוא שוה לזכרים ולנקבות והוא דגוש, ובמשקלו "וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה" (ש"א יד, ד). ויכנסו עליו אותיות השמוש בקמץ עם ה"א הידיעה – "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה" (בראשית לד, כא), "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ" (במדבר כו, נג), "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" (ויקרא י, יט). ובשוא – "לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב" (ירמיהו י, טז), "בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם" (מלכים א כב, יא). ובאו שנים קמוצים – "לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה" (ש"א יז, לט), "לֹא בָחַר יְיָ בָּאֵלֶּה" (ש"א טז, י).

אֵי בצרי, ובתוספת ה"א אַיֵּה. ויתכן שהה"א שרשית ונפלה ב"אֵי". ו"אַיֵּה", האל"ף בפתח והיו"ד בצרי ובדגש. ויחבר כן: "אַיּוֹ" או "אַיֵּהוּ" "אַיֶּךָּ" ובהפסק {{צ|ויאמר לו איכה בה"א ואם יתכן בעיניך למדבר-בעדו יאמר "אַיִּי" "אַיָּם" "אַיֵּכֶם" "אַיֵּנוּ" "אַיָּהּ" או "אַיֶּהָ" "אַיֵּך" "אַיַּן" "אַיֵּכֶן".

אֶל בסגול בין במקף בין בלא מקף. ויבא ביו"ד הרבים – "אֱלֵי מָיִם" (איוב כט, יט). וחבורו לכנויים בלשון רבים, וכשיתחבר עם הכנויים באל"ף בצרי, זולתי כנוי הנסתרים והנמצאים שהאל"ף בשוא – "אֵלָיו" "אֵלֶיךָ" "אֵלַי" "אֲלֵיכֶם" "אֲלֵיהֶם" "אֵלֵינוּ" "אֵלֶיהָ" "אֵלַיִךְ" "אֲלֵיכֶן" "אֲלֵיהֶן".

וכן עַל, והוא שם יתחבר בזה הדרך והוא פתח, וכאשר יתחבר אל הכנויים העי"ן קמץ – "עָלָיו" "עָלֶיךָ" "עָלַי" "עָלֶיהָ". ובנסתרים ונמצאים העי"ן בשוא-ופתח – "עֲלֵיהֶם" "עֲלֵיכֶם" "עֲלֵיהֶן" "עֲלֵיכֶן". ובכל הכנויים הוא ביו"ד הרבים, וכן בלא כנוי פעמים – "עֲלֵי נָהָר" (במדבר כד, ו) וזולתו. ועל שנים קמוצים – "הֻקַם עָל" (שמואל ב כג, א), "יָשׁוּבוּ לֹא עָל" (הושע ז, טז). "מֵעָל" שלשה קמוצים – "בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל" (בראשית מט, כה), "וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" (בראשית כז, לט), "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" (תהלים נ, ד). ו"עַל" אף על פי שהוא שם כתבנו אותו בכלל המלין לפי שברוב הוא עם הצרוף כמו המלין.

אֶפֶס בשש נקודות – "בְּאֶפֶס עֵצִים" (משלי כו, כ), "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם" (במדבר יג, כח). ואף על פי שכתבנו אותו בכלל המלין הוא שם במקומות וקבוצו "אֲפָסִים", ובסמוך "אַפְסֵי אָרֶץ" (דברים לג, יז) כמו "קַצְוֵי אָרֶץ" (ישעיהו כו, טו), והכנוי "אַפְסוֹ" "אַפְסְךָ" "אַפְסִי" – "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיהו מז, ח) פירושו כמו ואין זולתי, וכן כל הכנויים על זה הדרך.

אַתָּה כנוי הנמצא והאל"ף בפתח לפיכך הוא מלרע, והתי"ו דגושה, וכשיהיה מלעיל כשיהיה בהפסק יהיה האל"ף קמוצה – "כִּי עֵירֹם אָ֑תָּה" (בראשית ג, יא). ובאו מהם האל"ף בפתח באתנח – "אָמַר אֵלַי בְּנִי אַ֑תָּה" (תהלים ב, ז), "כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַ֑תָּה" (תהלים כה, ז), "עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַ֑תָּה" (תהלים ע, ו), "עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַ֑תָּה" (תהלים מ, יח), ובפתח בזקף – "כִּי עָפָר אַ֔תָּה" (בראשית ג, יט), "כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַ֔תָּה" (מלכים ב ט, כה), "הֲטוֹב טוֹב אַ֔תָּה" (שופטים יא, כה), ובמקצת ספרים מדוייקים "הֲטוֹב טוֹב אַתָּ֔ה" מלרע ובא מלרע בזקף – "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּ֔ה לַייָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ז, ו), וכן בא בפתח ומלעיל בלי הפסק וזקף אבל היא מעמדת בטעם – "לְמִי אַ֙תָּה֙ וְאָנָה תֵלֵךְ" (בראשית לב, יח). ונקבה "אַתְּ" וכן לזכר בשלש מקומות – "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי" (במדבר יא, טו), "וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ" (דברים ה, כד), "אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ" (יחזקאל כח, יד). ו"אַתָּה" הוא כנוי הפועל וכנוי הפעול בלי זכר הפועל, כמו "בָּרוּךְ אַתָּה" (דברים כח, ג), כי כנוי הפעול עם זכר הפועל "אוֹתְךָ" עם כ"ף מחוברה עם השמות והפעלים.

אַתֶּם בסגול כנוי לפועלים הנמצאים ולפעולים בלי זכר הפועל כמו "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד" (ישעיהו כז, יב), כי לפעולים עם זכר הפועל "אֹתְכֶם" עם כ"ף-מ"ם מחוברים בפעלים ובשמות. ולנקבה "אַתֶּן" בצרי – "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי" (יחזקאל לד, לא) או "אַתֵּנָה" "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן" (בראשית לא, ו).

אֲנִי. ואם בהפסק "אָנִי" בקמץ. וכן פעמים בהעמדה בלא הפסק – "בָּרֲכֵנִי גַם אָ֖נִי" (בראשית כז, לד), "אִם אָ֗נִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ" (בראשית לא, נב), "אַף־אָ֭נִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ" (תהלים פט, כח) "עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי" (תהלים קיט, קכה,). או "אָנֹכִי" כנוי המדבר-בעדו. והוא על הפועל או הפעול בלי זכר הפועל כי כנוי הפעול עם זכר הפועל "אוֹתִי", או נו"ן יו"ד או יו"ד לבדה בהתחבר עם הכפולים והשמות. ומה שאומר {{צ|"בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" אין מלת "אני" בכנוי הפעול אל הברכה, כי כבר אמר כנוי הפעול במלת "בָּרֲכֵנִי". וכן "הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי" (זכריה ז, ה) ר"ל וכי אני צויתי אתכם לצום, אתם צמים מדעתכם בעונותיכם.

אָנֹכִי מלרע ואם בהפסק מלעיל. ובהעמדת טעם בלא הפסק מלעיל כמו "כִּי עֵירֹם אָנֹ֖כִי" (בראשית ג, י). והמסורת שמנה בטעם מלעיל: "כִּי עֵירֹם אָנֹ֖כִי" "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹ֗כִי" (שמות ד, י), "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹ֙כִי֙" (שמואל א ט, כא), "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹ֗כִי" (שופטים יז, ט), "נַעַר מִצְרִי אָנֹ֗כִי" (שמואל א ל, יג), "הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹ֘כִי֘" (שמואל ב ג, ח) "כִּי בוֹקֵר אָנֹ֖כִי" (עמוס ז, יד), "וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹ֖כִי" (רות ג, יג), וכל אתנח וסוף פסוק וזקף כותיה מלעיל בר מן חד נמצא באתנח מלרע – "חַף אָנֹכִ֑י וְלֹא עָוֹן לִי" (איוב לג, ט).

אֲנַחְנוּ או "נָחְנוּ" או "אָנוּ". כי נמצא במקרא "אֲשֶׁר אנו שֹׁלְחִים אֹתְךָ" (ירמיהו מב, ו) בכתוב ובמשנה הרגילו בו הרבה. והוא כנוי המדברים-בעדם הפועלים או הפעולים בלי זכר הפועל, כי כנוי הפעולים עם זכר הפועל "אוֹתָנוּ" (אולי יש להוסיף: או) עם נו"ן-ו"ו רפה בהתחבר עם הפועלים והשמות.

בַּל, בְּלִי – לא יקבצו בלשון רבים ולא יחוברו לכנויים.

בִּלְתִּי – היו"ד ב"בִּלְתִּי" נוספת ולא מצאנוהו בלתה, ובכנוי נפלה – "בִּלְתִּי" "בִּלְתְּךָ" "בִּלְתּוֹ" וכולי.

בִּלְעֲדֵי – היו"ד לרבים ולא נמצא בלשון יחיד. ועם הכנוים "בִּלְעָדֶיךָ" "בִּלְעָדַי" "בִּלְעָדָיו" כולי. "בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים" (בראשית יד, כד) היו"ד גם כן לרבים, ובאה נראית כמו "וַחֲשׂוּפַי שֵׁת" (ישעיהו כ, ד), "וְאֹרְגִים חוֹרָי" (ישעיהו יט, ט) וזולתם כמו שכתבנו. ונכנסה עליו מ"ם לתוספת ביאור – "הֲמִבַּלְעֲדֵי יְיָ" (מלכים ב יח, כה).

בֵּין – הכנוי "בֵּינוֹ" "בֵּינְךָ" "בֵּינִי" "בֵּינָם" או "בֵּינֵיהֶם" "בֵּינֵיכֶם" ביו"ד הרבים וכן "בֵּינָיו" "אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָיו" (יהושע ג, ד) אולי נאמר כן "בּינַי". ומקובץ בלשון רבות "בינות" "בינותינו" "בינינו ובינך" והמלה הזו משתמשין בה בכפל כמו "בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י), "בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם" (יהושע כב, כז), ופעמים יספיק באחד כשיתחבר עם כנוי הפעולים במלה אחת כמו "יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ" (שופטים יא, י), "כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (בראשית מב, כג) וכן יספיק באחד כשיהיו שני הפעולים במלה אחת כמו "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם" (דברים א, טז), "בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו, יז), "וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ" (יהושע כב, כז), "מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, כב), "בֵּין שְׁנֵינוּ" (בראשית לא, לז). וכן יספיק ב'בין' אחד אם תהיה במלה השנית למ"ד כמו "בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל" (יחזקאל כב, כו), "בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר" (ויקרא כ, כה), "בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע" (דברים יז, ח). אבל לא יספיק ב'בין' אחד אם יהיה במקום הלמ"ד ו"ו, לא יאמר 'בין דם ודם בין טהור וטמא'. ונכנסה בי"ת השמוש לתוספת ביאור – "וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר" (ישעיהו מד, ד) – כי יספיק זולתה.

גַּם – בפתח, לא יקובץ ולא יחובר.

הֵן – בצרי, ובמקף בסגול כשהוא סמוך למלה זעירא או למלה מלעיל – "הֶן־תָּ֭וִי" (איוב לא, לה). ובתוספת ה"א הֵנָּה בצרי ובדגש לעולם. אבל "הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי" (בראשית יט, ב) סגול מפני הדגש אשר במלת "נא" והכנוי "הִנּוֹ" או "הִנֶּנּוּ", "הִנְּךָ", "הִנִּי", או "הִנְנִי" – "הִנְנִי עֲנוּ בִי" (שמואל א יב, ג) – קל ובשוא, ובדגש ובצרי – "אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי" (ישעיהו סה, א). ובדגש גם הנו"ן השניה ובסגול הראשונה – "וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי" (בראשית כב, ז), "וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי" (בראשית כז, יח). והמסורת עליהם: שנים דגושים. "הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ" (ירמיהו ג, כב), "הִנְנוּ בְיָדֶךָ" (יהושע ט, כה), "הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ" (שמואל ב ה, א) – קל ובשוא. או "הִנֶּנּוּ" בדגש שני הנו"נין ובסגול הראשונה – "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ" (במדבר יד, מ), "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי" (בראשית מד, טז), "הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (בראשית נ, יח). והמסורת: שלשה דגושים. וברפה הנו"ן הראשונה – "וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ" (איוב לח, לה). "הִנָּהּ", "הִנֵּךְ" בצרי, או בקמץ – "הִנָּךְ הָרָה" (בראשית טז, יא) "הִנָּם", "הִנְּכֶם", "הִנָּן", "הִנְּכֶן".

הִנֵּה – בצרי ומלעיל והנו"ן בדגש ואין בו קבוץ וכנוי.

הֵא – אין בו כנוי.

הוּא – כנוי לנסתר הפועל ולפעול בלי זֵכֶר הפועל, כי לפעול עם זכר הפועל "אוֹתוֹ" או ה"א-ו"ו או נו"ן-ו"ו דגושה ובשורק או ו"ו לבדה בחלם מחוברים בשמות ובפעלים ופעמים עם הנו"ן והו"ו ברפה ובחולם "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע" (משלי ה, כב), "וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (במדבר כג, יג) ולנקבה הִיא ותכנס עליהם ה"א הידיעה פתוחה "הָאִישׁ הַהוּא" (ויקרא יז, ד), "מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר" (בראשית י, יא) והו"ו בשוא או בקמץ "וְהוּא" "וָהוּא" "וְהִיא" "וָהִיא" אבל אותיות בכל"ם לא יכנסו עליהם כי בענין אחד ישמשו כמו שאנו עתידים לבאר והשי"ן תכנס עליהם והיא בסגול "שהוא" "שהיא" ובא אחד בשוא "שְׁהוּא עָמֵל" (קהלת ב, כב).

הֵם בצרי כנוי לפועלים הנסתרים ולפעולים בלי זכר הפֹעֵל כי עם זכר הפועל יאמר "אותם". וכן לפעולים בהתחבר בפעלים ובשמות ובמלים ואז תהיה הה"א בסגול או מ"ם לבדה. ובא "הם" לפעולים בלי התחבר – "בָּא הַמַּלְאָךְ עַד הֵם וְלֹא שָׁב" (מלכים ב ט, יח) ובתוספת ה"א הֵמָּה בצרי – "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה" (במדבר כ, יג) והמ"ם בדגש "לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה" (שמות ל, ד), "כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ" (חבקוק א, טז), "וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה" (ירמיהו יד, טז) ואותיות השמוש קמוצות. ולנקבות הֵן ובתוספת ה"א הֵנָּה בצרי ומלעיל והנו"ן בדגש. ופעמים גם בנו"ן לזכרים – "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה" (רות א, יג), "וְהֵנָּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים" (שמואל ב ד, ו), "דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם" (ירמיהו נ, ה). ובא לנקבות במ"ם – "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת" (שיר השירים ו, ח). וכלם בצרי – "הֵם" "הֵמּה" "הֵן" "הֵנּה". וכל "לָהֶן" הוא בסגול בלשון הקדש, ובלשון ארמי הוא בצרי. "בָּהֵן" הם שמנה עשר, חמשה עשר מהם בצרי – "אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (בראשית יט, כט), "אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן" (בראשית ל, כו), "וַיְפַצֵּל בָּהֵן" (בראשית ל, לז), "אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן" (שמות כה, כט), וחברו "אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן" (שמות לז, טז), "לְנַתֵּר בָּהֵן" (ויקרא יא, כא), "אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע" (ויקרא יד, מ), "וְתָקְעוּ בָּהֵן" (במדבר י, ג), "וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ" (במדבר טז, ז), "אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ" (ויקרא י, א), "אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן" (דברים כח, נב), "מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת" (ירמיהו ד, כט), "תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב כִּי נָצֹא תֵּצֵא" (ירמיהו מח, ט), ושנים בפסוק אחד "אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם" (ירמיהו נא, מג). ושלשה בסגול – "בִגְדֵיהֶם אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶן" (יחזקאל מב, יד), "וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי" (ישעיהו לח, טז), "וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן" (שמואל א לא, ז). ועם הכ"ף – "וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן" (יחזקאל יח, יד) – בסגול. וכן "הֵם" כשיבואו עליו אותיות השמוש כמו בל"ם הוא בסגול ברוב, ועם הה"א והו"ו והשי"ן והכ"ף בצרי – "בַּיָּמִים הָהֵם" (בראשית ו, ד), "אַתָּה וָהֵם" (במדבר טז, טז), "שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי" (שיר השירים ו, ה), "וְיוֹסֵף יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם" (שמואל ב כד, ג). ואחד בא עם הכ"ף בסגול – "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם" (מלכים ב יז, טו). והמסורת לית כותיה סגול וכן עם בל"ם בסגול "בָּכֶם" "לָכֶם" "מִכֶּם". והכ"ף בצרי – "כָּכֵם אֲדַבֵּרָה" (איוב טז, ד). ובכלם אותיות כל"ב שיכנסו עליהם קמוצות – "כָּהֶם" "לָהֶם" "בָּהֶם". ולא יבואו בשוא לעולם. וכשתכנס עליהן הו"ו פעם בשוא פעם בקמץ – "אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן" (במדבר טז, טז) וזולתו. וה"א הידיעה תכנס עליהן קמוצה כמו "בַּיָּמִים הָהֵם" (בראשית ו, ד) וזולתו. והמ"ם בצרי – "מֵהֶם" והשי"ן בסגול "שֶׁהֵם" ובא אחד בשוא – "שְׁהֶם בְּהֵמָה" (קהלת ג, יח).

זוּלַת בפתח או ביו"ד נוספת "זוּלָתִי" בקמץ. והכנוי "זוּלָתוֹ" "זוּלָתְךָ" "זוּלָתִי" "זוּלָתָם" וכולי.

יֵשׁ בצרי ואף על פי שהוא שם כמו שכתבנו אותו עם השמות, פעמים פירושו בענין "הֵן" ואם במקף וסמוך למלה זעירא או למלה מלעיל בסגול "כִּי יֶשׁ לָעֵץ תִּקְוָה" (איוב יד, ז), "יֶשׁ־לָנוּ" (בראשית מד, כ), "יֶשׁ־הֶבֶל" (קהלת ח, יד). והכנוי "יֶשְׁנוֹ" בסגול או "יֵשׁוֹ" בצרי או "יְשׁוֹ" בשוא והוא הנכון בפלס "בְּנוֹ" כי "בֵּן" ו"יֵשׁ" מגזרה אחת. ומשקל אחר "יֵשְׁךָ" או "יֵשִׁי" בצרי או "יֵשְׁנִי", "יֵשָׁם" או "יְשָׁם" בשוא, "יֶשְׁכֶם" בסגול או בחירק היו"ד – "הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים" (דברים יג, ד).

כֵּן בצרי ובמקף, ובסמוך למלה זעירא בסגול ואין בו קבוץ וכנוי. ובאותיות השמוש – "לָכֵן", "וּבְכֵן רָאִיתִי" (קהלת ח, י).

כֹּל בחולם. ובמקף בקמץ חטף. ושנים הם בקמץ בלא מקף – "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (תהלים לה, י), "כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ" (משלי יט, ז). הכנוים "כֻּלּוֹ" "כֻּלָּךְ" "כֻּלִּי" "כֻּלָּהּ" "כֻּלֵּךְ" בצרי – "נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ" (ישעיהו יד, לא), או בקמץ – "כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת" (ישעיהו כב, א) ובקצת ספרים הוא בצרי, "כֻּלָּךְ יָפָה" (שיר השירים ד, ז) בקמץ. ואם ה"א הרבים עוד והוא בפתח – "כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם" (שמואל ב כג, ו), "כֻּלְּכֶם", "כֻּלָּנוּ", "כֻּלָּן" או "כֻּלָּנָה", ועם ה"א הרבות עוד הקודם לנו"ן – "קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה" (מלכים א ז, לז). ואף על פי שהוא שם כתבנו אותו בכלל המילים לפי שברוב לא יבא אלא על ידי צרוף כמו המילין.

כְּמוֹ – "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה" (בראשית יט, טו), "וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ" (זכריה י, ח). "כָּמוֹנִי" "כָּמוֹךָ" "כָּמוֹהוּ" "כְּמוֹהֶם" "כְּמוֹכֶם" "כָּמוֹנוּ" "כָּמוֹהָ" "כְּמוֹהֶן" "כְּמוֹכֶן".

לוּ, לוּלֵי, לֹא – אין בהם קבוץ וכנוי.

לז בפתח לזכר ולנקבה. ובתוספת ה"א לזכר "לָזֶה" ולנקבה "לֵזוּ".

מוֹ הוא כנוי הנסתרים בהתחבר עם הפעלים והשמות והמלים – "חֲמַת לָמוֹ" (תהלים נח, ה), "מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ" (ישעיהו נג, ח), "יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד" (שמות טו, טו), "תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ" (שמות טו, יב), "שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ" וכולי "כָּל נְסִיכֵמוֹ" (תהלים פג, יב). ובא בשורק תחת חולם במלת "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ" (שמות טו, ה), ואמרו כי בא כן לזוג עם השורק אשר ביו"ד. ויש "מוֹ" כנוי היחיד הנסתר – "כִּי יִסְכֹּן עָלֵימוֹ מַשְׂכִּיל" (איוב כב, ב), "וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ" (איוב כ, כג), כי המ"ם והו"ו כמו שכתבנו יש בו סימן רבים וסימן יחיד, כי המ"ם סימן הרבים הנסתרים והו"ו סימן היחיד הנסתר, לפיכך יבוא על הרבים ועל היחיד, ויתחברו שניהם בכנוי הרבים כי ידברו עליהם בכלל ופרט וכן על היחיד פעמים.

מִי, מָתַי, מָה – אין בהם קבוץ וכנוי. ו"מָה" בקמץ, ובמקף בפתח, כמו "מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ" (בראשית לח, כט), "מַה בֶּצַע" (בראשית לז, כו), "מַה בְּרִי" (משלי לא, ב). והוא בסגול על פי המסורת בארבעה ועשרים מקומות. ועל החי"ת ועל העי"ן בסגול זולתי שבעה מקומות חמשה קמצין ושנים פתחין – "מָה עִמָּדִי" (בראשית לא, לב), "כִּי מָה עַבְדְּךָ" (מ"ב ח, יג), "וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה" (מלאכי ב, יד), "וּמָה חַשְׁחָן" (עזרא ו, ט), "וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ" (דניאל ד, לב), ושנים פתחין – "מַה חַטָּאתִי" (בראשית לא, לו), "מַה חֶפְצוֹ" (איוב כא, כא). וכן הוא פתח לעולם עם "הוּא" ועם "הִיא". ונכנסו הבי"ת והכ"ף על "מה" בפתח עם הדגש ולא לחסרון ה"א הידיעה – "בַּמָּה אֵדַע" (בראשית טו, ח), "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מז, ח), " כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר" (תהלים עח, מ). וכן בשוא – "בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו" (קהלת ג, כב). וכאשר תכנס עליו הלמ"ד גם כן בדגש אלא שהוא מלעיל, והוא כלו קמץ – "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד, ו), "לָמָּה לִּי חַיִּים" (בראשית כז, מו). וכשיהיה על אה"ע יהיה מלרע ורפה "לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא" (בראשית יב, יט), "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ" (במדבר כא, ה), "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהלים כב, ב), "לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר" (יהושע ז, ז). ובאו בדגש ומלעיל על האל"ף ועל הה"א – "לָמָּה אַכֶּכָּה" (שמואל ב ב, כב), "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע" (תהלים מט, ו), "לָמָּה הָיָה כְאֵבִי" (ירמיהו טו, יח), "לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי" (שמואל א כח, טו), "לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ" (שמואל ב יד, לא) ובא רפה ומלרע זולתי על אות גרונית "לָמָה שְׁכַחְתָּנִי" (תהלים מב, י), "לָמָה זְנַחְתָּנִי" (תהלים מג, ב) ובא רפה ומלעיל "לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ" (איוב ז, כ), וכשתכנס הלמ"ד על מה שהוא בסגול הוא ברפה ומלעיל "לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ" (שמואל א א, ח).

מִן. ובתוספת יו"ד והנו"ן בצרי – "סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח" (ישעיהו ל, יא), ובחירק הנו"ן – "מִנִּי אֶפְרַיִם" (שופטים ה, יד). ודגשות הנו"ן באלה מפני חטיפות המלה, כי לא יתכן מבלי דגש אם לא יולד נח בין המ"ם והנו"ן. והכנוי יש בשני מ"מין – "מִמֶּנּוּ" "מִמֶּנִּי"; ובמ"ם אחת לבדה – "שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי" (ישעיהו כב, ד); "מִמְּךָ"; ובמ"ם אחת – "מֵהֶם" "מִכֶּם"; והמדברים בעדם – "מִמֶּנּוּ", והנו"ן בדגש כמו לנסתר לחסרון 'מִן',^[1] והענין מבדיל בין מדברים בעדם לנסתר. ובא עם הנסתר במ"ם אחת לבדה והכנוי בה"א-ו"ו – "מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ" (תהלים סח, כד). המ"ם בחירק והנו"ן בסגול. ובא המ"ם בסגול והנו"ן בשוא והוא מוקל – "וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ" (איוב ד, יב).

נָא אין בו קבוץ וכנוי. וכן עַתָּה, והעי"ן בפתח והוא מלרע, ואם בהפסק מלעיל.

עִם. עִמּוֹ, עִמְּךָ – בשוא המ"ם וקמץ הכ"ף, ובהפסק בקמץ המ"ם ושו"א הכ"ף. ובא גם בלא הפסק – "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ" (בראשית כח, טו). וכן לנקבה "עִמָּךְ" – "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה" (בראשית ל, טו). והדגש לחסרון מ"ם הכפל. ומצאנו לכנוי המדבר-בעדו "עִמָּדִי", לא נדע אם יעשו ממנו שאר הכנויים.

עוֹד – בא עמו כנוי המדבר וכנוי הנסתר והנסתרות בנו"ן – "עוֹדֶנִּי", "עוֹדֶנּוּ", "עוֹדֶנָּה", ולנקבה הנמצאת בקמץ הדלית ובשוא הכ"ף – "עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ" (מלכים א א, יד).

פֶּן בסגול; פֹּה – אין בהם קבוץ וכנוי.

פַּעַם כלו פתח, ובקבוץ "פְּעָמִים".

רַק בפתח.

תּוֹך "תּוֹכוֹ", "תּוֹכְךָ", "תּוֹכִי", "תּוֹכָם", "תּוֹכְכֶם", "תּוֹכֵנוּ", "תּוֹכָהּ", "תּוֹכֵךְ", "תּוֹכָן" או "תּוֹכָנָה", ועם ה"א הנקבות הקודם לנו"ן – "וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה" (יחזקאל טז, נג). והנכון כי היא מלה מורכבת מן יחידה ורבות. ובהכנס על "תּוֹך" אות השמוש הוא תוספת ביאור כי יספיק בזולתה.

ויש מלות שלא מצאנום בלתי אותיות בכל"ם ולא נשתמש בלתם, כמו בִּגְלַל; בַּעֲבוּר; לְמַעַן – כלו פתח.

ואותיות בכל"ם ישמשו בפעלים ובשמות כאשר הודעתיך בטור הראשון בשלמים. וגם ישמשו במלות לבדם עם הכנויים –

הבי"ת – באמרך "בּוֹ", "בִּי", "בְּךָ" – בשוא הבי"ת וקמץ הכ"ף, או "בָּךְ" בהפסק בקמץ הבי"ת ובשוא הכ"ף. ובא בלא הפסק בקמץ – "וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָ֡ךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ" (תהלים ה, יב). "בְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים ז, ו). "בָּהּ", "בָּךְ" "בָּהֵן" "בָּכֵן" – בכלם הבי"ת בקמץ מקום שוא. ויש מלות נוספות עם הבי"ת, והם 'מוֹ' ו'דֵי' – "כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ" (ישעיהו מג, ב), והוא כמו באש; "בְּדֵי שֹׁפָר יֹאמַר הֶאָח" (איוב לט, כה) – כמו בשופר. וכן עם המ"ם – "מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (ישעיהו סו, כג) – כמו מחדש ומשבת. כי אין המלות בהם צורך ענין. ויש לומר כי יש בהן צורך ענין, כי באו להגדלת הדבר ולהתמדתו.

והכ"ף לא תשמש במלה לבדה כי אם במ"ם-ו"ו עמה והוא כמו שזכרנו – "כָּמוֹהוּ" "כָּמוֹךָ" וכולי.

והלמ"ד – "לוֹ", "לִי", "לְךָ" – הלמ"ד בשוא והכ"ף בקמץ, או "לָךְ" בהפסק – הלמ"ד בקמץ והכ"ף בשוא. וכן בא בשלש מקומות, וסימניהון 'אכל מלכא בסלא סימן'; 'אכל' – "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים" (דברים ז, טז), 'מלכא' – "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" (דברים יז, יד), 'בסלא' – "וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא" (דברים כו, ב), וכלם "אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". ובא בזקף בקמץ הכ"ף – "מִי הִגִּיד לְךָ֔ כִּי עֵירֹם אָתָּה" (בראשית ג, יא), "וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ֔" (במדבר כב, כח), "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ֔" (שמות לד, כב), "בְּהָנִיחַ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְךָ֔" (דברים כה, יט), "אַטִּף לְךָ֔ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר" (מיכה ב, יא) ואחרים זולתם כמו שכתובין במסרה. "לָהֶם", "לָכֶם", "לָנוּ", "לָהּ", "לָהֶן", "לָכֶן", ובתוספת ה"א – "וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה" (יחזקאל יג, יח). ויש אומרים כי למ"ד נוסף כלמ"ד "הָרְגוּ לְאַבְנֵר" (שמואל ב ג, ל), "הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה" (דברי הימים א ג, ב). והנכון שהן מורות על עצם הדבר, כמו מלת 'אֵת'. וכאלו אמרו הרגו את אבנר, והשלישי אבשלום. כי כל אותיות בכל"ם בזה הדרך שיסמכו עליהם המלים כמו "כָל חוֹסֵי בָךְ" (תהלים ה, יב) שהוא כמו חוסיך. ויש אומרים שלא יאמר 'חוסיך', כי אם "חוֹסֵי בָךְ" – חוסים בך, "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ" (שמואל ב א, כא) כמו הרי גלבוע; "חֲמַת מִיָּיִן" (הושע ז, ה) כמו חמת יין; "גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם" (ישעיהו כח, ט); "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא" (תהלים פד, ז); "אֹהֲבֵי לָנוּם" (ישעיהו נו, י); "דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח, יא); "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי" (ירמיהו כג, כג); "לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם" (יחזקאל יג, ב); "מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ" (קהלת יא, ג). וכן בא הסמוך על מלת טעם – "וְזֶה מְקוֹם לֹא יָדַע אֵל" (איוב יח, כא); "וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין" (ישעיהו ח, ו); "מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם" (בראשית מ, ג) ואחרים זולתם. הנה האותיות יעמדו במקום עצם הדבר ויסמכו המלים עליהם בין ותדע.

והמ"ם ששמושה 'מִן' וכבר זכרנוהו.

דּוֹרְשִׁי תָמִיד עַד לֹא יֶחְטָא  הֵן בַּמִּכְתָּב הֵן בַּמִּבְטָא
שֶׁמֶן וּדְבַשׁ אֵנִיקֵהוּ  אַשְׂבִּיעֵהוּ כִּלְיוֹת חִטָּה

אֲשֶׁר לָמַד וְתוֹרָה לוֹ לְקִנְיָן  וְלֹא לָמַד יְסוֹד דִּקְדּוּק וְלֹא בָּן
כְּמוֹ חוֹרֶשׁ אֲשֶׁר יִנְהַג שְׁוָרִים  וְיָדוֹ מִבְּלִי מַלְמַד וְדַרְבָּן

הוי כל צמא ללמוד חקים  וכללי כל הדקדוקים
יבא יחזה בספר זה  דינים ודברים עתיקים
חבר הרד"ק במאד נצדק  נהג מנהג הוותיקים
עוד כמוהו אליהו  לוי אביר המדקדקים
הוסיף עוד בו עם רב טובו  הגהות דברי צדיקים
הדביק אותם בין הדבקים  קרא הוא להם נימוקים
אדם בלתם לא נחשב תם  לא בדקדוק לא בפסוקים
כל הקורא אמן יענה  יודה כי כלו ממתקים
נעתיר לאל צור ישראל  לנו גואל מהר יקים
אליה"ו המדקד"ק הוא  לפרט, הכל שריר וקים מרובעים ומחומשים

1. וכתב רא"ע כי בספרי אנשי מזרח נו"ן סמן הרבים רפה כדינה.