קטגוריה:בראשית ב כג
נוסח המקרא
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְﬞחָה־זֹּֽאת׃
וַ/יֹּאמֶר֮ הָֽ/אָדָם֒ זֹ֣את הַ/פַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽ/עֲצָמַ֔/י וּ/בָשָׂ֖ר מִ/בְּשָׂרִ֑/י לְ/זֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵ/אִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר אָדָם הָדָא זִמְנָא גַּרְמָא מִגַּרְמַי וּבִסְרָא מִבִּסְרִי לְדָא יִתְקְרֵי אִתְּתָא אֲרֵי מִבַּעְלַהּ נְסִיבָא דָּא׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַאֲמַר אָדָם הֲדָא זִמְנָא גַּרְמָא מִגַּרְמַי וּבִסְרָא מִבִּסְרִי לְדָא יִתְקְרֵי אִתְּתָא אֲרֵי מִבַּעְלָהּ נְסִיבַת דָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר אָדָם הֲדָא זִמְנָא וְלָא תּוּב תִּתְבְּרִי אִתְּתָא מִן גְבַר הֵיכְמָא דְאִתְבְרִיאַת דָא מִנִי גַרְמָא מִגְרָמַיי וּבִשְרָא מִבִּשְרִי לְדָא חָמֵי לְמִיקְרָא אִתָּא אֲרוּם מִגְבַר אִיתְנְסִיבַת דָא: |
רש"י
"לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו'" - לשון נופל על לשון מכאן שנברא העולם בלשון הקדש (ב"ר)
וכאשר תבין עוד ותעמיק בזה, כי האדם כאשר לא נמצא לו זוגתו - והאדם שהוא כמו צורה צריך הוא לדבר שהוא אליו כמו חומר - וכאשר עדיין לא נמצא הנקיבה שהיא לאדם כמו חומר לצורה - אז יש לצורה זאת התחברות אל הדברים יותר חומרים, והם כל בעלי חיים שאינם מדברים, והכל כדי שימצא לו דבר שהוא לו [נושא והוא] כמו חומר, כי [הצורה] אי אפשר מבלעדי חומר, ולפיכך אומר 'שבא על כל בהמה וחיה ועוף', כי החבור מה שהיו הבעלי חיים עומדים לאדם במקום החומר לצורה - נקרא ביאה גמורה, לפי שצריך שיהיה האדם נבדל מן הבעלי חיים הבלתי מדברים, וכאשר היה לאדם התחברות אל בעלי חיים בלתי מדברים - הרי הוא מזדוג אליהם נכנס בגדרם, עד שזה ביאה גמורה נחשב לאדם שהוא שכלי, כי ראוי שיהיה האדם נבדל במעלתו מכל הנמצאים שאינם בעלי שכל, והרי יש חבור להם, וזהו הביאה. עד שנתן לו זוגתו, ואז היה צורה לדבר שהוא דומה לו, שגם היא בעלת שכל כמוהו, והוסר הביאה והחבור. הארכתי בזה לבאר דברי חכמים, כי ראיתי שהאומות משיבין על דברי חכמים, ואילו ידעו להבין דבר זה על עמקו היו אומרים כי כל חכמי הגוים לאפס ותוהו נחשבו נגד הקל שבדבריהם. והכל נרמז בלשון "זאת הפעם עצם מעצמי", שהתורה רמזה לנו כי האדם הוא כמו צורה, וצריך הוא אל דבר שהוא לו במקום חומר, אבל אין הדברים כולם שהם חומרים אליו במקום החומר, רק חומר מיוחד היא האשה שנתנה לו:
[מג] בלשון הקודש. דלא תמצא בכל שאר לשונות ששם הזכר והנקיבה דומים, רק בלשון הקודש 'איש' 'אשה', אבל בלשון תרגום 'גברא' 'אתתא', וכן בכל הלשונות, שמזה תראה כי בלשון הקודש נברא העולם:בד"ה זאת הפעם כו' אחרים שמש נ"ב אף שאין משיבין את הארי מ"מ נ"ל דלאו דוקא שימש אלא בא במחשבה ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ... – לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן. מִכַּאן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (בראשית רבה יח,ו).
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
לזאת — בעבור זאת; וכן: "אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ יג):
ודגשות שי"ן אשה — תמורת היו"ד הנח הנעלם שהוא באיש. ויתכן שסיבת דיבור אשה דגוש ולא רפה, שלא יתערב עם אישהּ שהוא בעלה, כי פעם יחסרו הראות הה"א. ו'נשים', מן 'אנוש' ו'אנשים':
וטעם יקרא — על שם:
ולא נדגש קו"ף לקחה זאת, להקל על הלשון. והוא מהבנין הכבד, ואם לא נמצא:
וטעם והיו לבשר אחד — כאילו הם; או שידמו כאשר היו. ויש אומרים שיולידו אחר, והוא רחוק:רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
"הפעם" בפעם הזאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי. שלא תהי' כן כל נקבת האדם לעתיד:
"לזאת" לכל נקבת האדם לעתיד:
"יקרא אשה" אע"פ שלא תהיה חלק איש:
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
והנה יראה בלתי מלמד אותנו דבר. ועוד שאיך מוציא מזה שעל כן יעזוב איש כו', ונהפוך הוא כי על שאין זולת אדם הראשון קרובים איש עם אשתו לא ידבק באשתו: אמנם הנה כתבנו למעלה מימרא דרבי אבהו שהקשה נאמר כאן זכר ונקבה בראם ונאמר להלן ויברא ה' אלהים את האדם, אלא מתחלה עלה במחשבה לברא את שניהם, ואחר כך לא ברא אלא את האדם כמפורש בסמוך. וכתבנו כי איך יאמר בראם ויקרא את שמם אדם על מה שלא נברא בפועל, אלא שאין ספק כי מחשבתו יתברך עושה רושם, והקנה בם הויה דקה של זכר ושל נקבה מן האדמה. אלא שבראות שלא יהיה בהם דבקות בהבראם נפרדים, על כן ברא את הזכר לבדו במעשה, ואותה הבחינה של נקבה שנתהוית במחשבה, נתנה באדם בכח בצלע. ועל הבחינה ההיא שעם הזכר שהיא בפועל נקראו שניהם אדם, כי מאדמה המה. נמצא דבקותם מוכרח מצד הצלע שלו שנעשית ממנו, והם שני גופים להיות זה זכר וזו נקבה. עם היות שגם בחינת הנקבה היתה בו כמאמרנו בסמוך. כי זה כיוון הוא יתברך כי למה שהם בחינות נפרדות, זה מעלמא דדכורא וזו מעלמא דנוקבא, על כן במחשבה נבראו מהאדמה במציאות דק מעין המחשבה, ולמען יהיה להם אחדות, וגם שיהיה הוא עיקר והיא נגררת אחריו, על כן במעשה היה אחד כי היא נכללת בו. ועל כן בהלקחה ממנו יהיה להם אחדות ותמשך היא אחריו:
והן כל זה מאמר אדם באומרו "זאת הפעם" כו', לומר הנה "זאת הפעם" יש ייחוד יותר על הפעם הקודמת שעלה במחשבה לברא שנים ונקראו אדם בבחינת הויית המחשבה, כי עתה היא "עצם מעצמי ובשר מבשרי". ולא היה אחדות בינינו, כי היינו נקראים תחלה שנינו אדם, על כי היינו אני והיא מאדמה, ועל כן לא נתאחד באחדות כי נפרד בעפר שממנו היינו, אך עתה אמיץ הנה קשר ייחוד שביני לבינה. והטעם הוא כי "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" שלא נלקחה ממני עד שנעשיתי איש, כלומר ועל כן הטיב אשר עשה הוא יתברך לבלתי עשות המעשה כמחשבה להיות גם היא מעפר, כי אם שכלל אותה בי וחזר ולקחה ממני, וזהו אומרו "לזאת יקרא אשה" שלא נעשית עד היותי איש, וזהו "כי מאיש" כו':
או יאמר אם מעפרי היה נוטל מעט ובורא אותה, לא היה מורה אחדות בהקרא אדמה על שמאדם לוקחה, כי אדמה הוא שם הארץ. אך עתה שלוקחה מאיש, השם יורה אחדות, אשה כי מאיש לוקחה:
או יאמר במה שכתבנו, כי לא יצא הצלע בלי נפש ונפח בו נשמה, כי אם שנפשה היתה בו בכח ותבא תוך הצלע. על זה אמר, אם היה הצלע כבשר בשדה, והיתה בריה מעצם דומם, לא היה ראוי תקרא אשה על שהיא מעצם שלי, כי אחר שנעשה אבר מת לא יקרא שם הכל על חלק חומר מת. אך מה שלזאת יקרא אשה, הוא "כי" הלא "מאיש לוקחה זאת", כלומר "כי" כשניטל הצלע ממני, לא צלע בלבד ניטל, כי אם היא עצמה לוקחה, כי במציאות היתה שם בכח בעצמיי כמדובר:
(כד) והנה ממוצא דבר באומרו לזאת יקרא אשה, היה נראה שלא יהיה דבקות זה רק לו עם חוה שלוקחה ממנו, אך לא כן לכל איש ואשה אשר יולדו אחר כך, על כן באת תורתנו ואמרה "על כן יעזב איש כו' ודבק באשתו", כלומר כי יחס זה לכל סתם איש ואשה שבעולם, וזהו "יעזב" כו'. והוא כי הנה "אדם" כל נשמות הבאות לעולם נכללו בו והיו בו בכח, כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה (מ ג, אבות דרבי נתן לא ג) על פסוק (איוב לח) איפה היית ביסדי ארץ. ועל דרך זה בחוה בת זוגו נשמות הנשים.
ועל ידי כן בהכלל חוה באדם נכללות כל נפש איש בבת זוגו. וזהו אומרו "על כן" ששמתי חוה באדם, לא בלבד ימשך אחדות לך לבדך, כי אם גם לכל איש עם אשתו כי יש להם קשר בנפשותם גם מאז, ואינו חסר להם כי אם מה שגם כן "והיו לבשר אחד", וזהו "והיו" כו':
או שיעור הענין, תדע למה עשה יתברך חוה מאדם ולא מעפרו, מפני שעל כן יעזב איש כו' ודבק באשתו, מה שאין כן אם היתה מעפר, שלא יהיה להם דבקות כמדובר למעלה:
או יאמר בשתי הנחות, אחת האמורה, כי באדם טרם הלקח חוה ממנו, היו בו בכח נפשות כל הזכרים העתידים, וכל נפשות הנשים לצד הצלע - או למאן דאמר דו פרצופים בצד פרצוף הנקבה, שלא יבצר מהיות בחינות השני זוגים של כל הבאים בגוף אחד. שנית כי נשמות הזכרים מתיחסות אל היו"ד, הוא עלמא דדכורא שעל כן יש יו"ד באיש, ושל הנשים מעלמא דנוקבא שהוא ה"א, שעל כן יש ה"א באשה. ונבא אל הענין, אמר הנה אפשר לקרא לה שם על יחס הגוף שלוקחה ממנו או מצד הנפש, אמר הנה מצד הגוף היה אפשר תקרא אדמה על שלוקחה מאדם, אך אי אפשר כי הנה "זאת הפעם" כבר איני עפר שתקרא היא אדמה על שלוקחה ממני, כי הלא "עצם מעצמי ובשר מבשרי", על כן לא תקרא רק על בחינת הנפש, כי בי היו נפשות היו"ד והה"א ולוקחה היא ממני, לכן "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה" שהיו בי שתי הבחינות, שהן נפשות הזכרים ובנות זוגן. ומבחינה זו נעשה עיקר, על כי "על כן" ימשך "יעזב איש" וכו', כי נפש כל איש נתאחדה עם נפשה באדם, ומצדה יחשוק בה כי מהנפש ימשך החשק ולא מהגוף:
או יאמר על דרך זה, "זאת הפעם" כו', לומר אין לתמוה איך מזכר תבא בחינת נקבה, כי הלא מה ש"זאת הפעם" - על פעם המחשבה - יש אחדות, הוא במה שהיא "עצם מעצמי" כו', אך מענין הנקבות אינה מאיכות הזכר בעצם, כי לא תאמרו שנעשה מאיש, כי אם שלוקחה מאיש, כי היתה בחינתה בכח בו ולוקחה ממנו. נמצא שהיא אינה נעשית מצד זכרות כי אם מאיכות נקבות שהיתה בו, ואין מהזכר רק עצם ובשר שעמו, אך "מאיש לוקחה" בחינתה מאיכות הצלע: או יאמר "זאת הפעם" בלבד הוצרך היות "עצם מעצמי ובשר מבשרי" להתקשר, ולא נעשית מעפר אך ממני, והלא אין צורך להתקשר אל היות עצם מעצמיו, שלמה שלזאת יקרא אשה על "כי מאיש לוקחה זאת" שהיו כל הזוגים יחד בי, ונתקשר כל נפש איש עם בת זוגו, על כן אותו הקשר יספיק שעל כן יעזב איש כו' מהטעם האמור:
או יאמר בשום לב אי זה הדרך היה מקום לומר שלא יעזוב אביו ואמו. אך הוא בהזכיר מאמרם ז"ל (נדה לא א) שאב ואם עושין הגוף והקב"ה נותן הנפש, ובשום לב אל אומרו לבשר בלמ"ד, יאמר הן זאת שלוקחה מאדם תדבק בו, אך יתר אנשים שלוקחו מאב ואם על דרך זה יותר ידבקו בם מבאשה זרה לו, לזה אמר נהפוך הוא, כי אדרבה "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" מהטעם האמור. והראיה כי הלא בהדבק באשתו אינה כדי לעשות בין שניהם נפש, כי אם לעשות "בשר אחד" כי הוא ואשתו עושים הגוף, והקב"ה נותן הנשמה כי שלשה שותפין באדם וכו', ואם כן איך הבן הילוד מהם ידבק בהם שהם אביו ואמו, ולא בבת זוגו שיש לו בה קורבת נפש, אשר היו יחד באדם טרם הלקח חוה ממנו כמדובר:
עוד ירמוז טעם אל מה שהאיש יאות יחזר אחר האשה, ולא יתהפך לחזר החלק אחר הכל, וזהו "על כן" שמאיש לוקחה, אבידתו היא, וילך ויחזר "וידבק" כמו שהיתה כבר "אשתו" ואיבד אותה. ועוד לנו דרך אחרת על הקרא אבדתו, שבזווג ראשון למעלה אמרו בת פלוני לפלוני שהוא עיקר, ואיבדה אחר הולדו, ומחזר אחריה:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויאמר האדם זאת הפעם. בתחילה בראה לו וראה אותה מלאה רירים ודם, והפליגה וחזר ובראה לו פעם שניה; הדא הוא דאמר: זאת הפעם. דבר אחר: שעתידה להקיש עלי כזוג, כמה דאת אמרת: "פעמון זהב"; זאת היא שמפעמתני כל הלילה. מפני מה אין כל החלומות מייגעין את האדם, וזו מייגעת את האדם? שמתחילת ברייתה אינה אלא בחלום.
עצם מעצמי ובשר מבשרי. נשא אדם אחת מקרובותיו, עליו הוא אומר: עצם מעצמי ובשר מבשרי.
אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב זאת הפעם? מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו, עד שעה שנזדווגה לו חוה.
לזאת יקרא אשה כי מאיש. רבי יהושע בן קרחה אומר: על שם בשר ודם נקרא אדם; ומשבנה לו עזר, נקרא שמו איש, והיא אשה. מה עשה הקב"ה? נתן שמו ביניהם: אם הולכין הן בדרכי, הרי שמי נתון ביניהן ומציל אותן מכל צרה; ואם לאו, הריני נוטל את שמי והן נעשין אש ואש, והאש אוכלת אש, "כי אש היא עד אבדון תאכל".
לזאת יקרא אשה כי מאיש. מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש. כשם שניתנה בלשון הקדש כך נברא העולם בלשון הקדש; שמעת מימיך אומר "גיני גיניא", "אנתרופי אנתרופיא", "גבר גברתא"? אלא "איש ואשה"; למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב כג.
|
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. |
| -- בראשית ב, כג |
לזאת ייקרא אישה - כי מאיש לוקחה זאת?!
בפסוקים הקודמים מסופר, שה' לא רצה שהאדם יהיה לבדו , ולכן הביא אליו יצורים שונים ועודד אותו לתת להם שמות . אדם נתן לכל יצור שם המבטא את היחס הנפשי ביניהם, אולם לא מצא אף יצור המתאים לו וראוי להיות "ׂעזר כנגדו". אז ה' יצר אשה מצלעו והביא אותה אליו. הפסוק שלנו מתאר את תגובת האדם כשראה את האשה.
בקריאה ראשונה נראה שהאדם נותן כאן שם לאשה. בניגוד לשאר היצורים שפגש, זאת הפעם הוא מרגיש שהיא דומה ומתאימה לו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ולכן קורא לה אשה - כי מבין שהיא נלקחה מאיש (ממנו) ושהם שני חלקים של יצור אחד שלם. ה' עשה כאן "תרגיל" פסיכולוגי וחינוכי מחוכם במיוחד - הוא הביא לאדם את כל היצורים שאינם מתאימים לו, כדי שיידע להעריך עד כמה האשה מתאימה לו.
אולם קריאה זו מעוררת מספר שאלות.
א. מבחינה דקדוקית, המילה אִשָּה אינה נובעת במדוייק מהמילה אִיש. במילה אִשָּה יש דגש באות ש, ולדעת המדקדקים, הדגש הזה רומז לאות נ שהיתה שם והתדמתה לאות ש שאחריה. בארמית היא נקראת "אִנְתּוּ", ובעברית (לדעתם) היא נקראה "אִנְשָה" ואז "אִשְשָה" ואז "אִשָּה". ולכן גם בלשון רבים אומרים "נָשִים".
- אולם, מבחינה דקדוקית הדגש יכול להגיע גם מהאות י. כך למשל, מצאנו ב (ירמיהו יא טז): "הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ"מהשורש יצת, (ירמיהו לא כ): "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים"מהשורש יצב, (עמוס ה טו): "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט"מהשורש יצג, ובימינו הִזִּיעַ מהשורש יזע, ועוד. ייתכן שהאות י במילה איש היתה עיצורית: "אִיְשׁ", ממנה המילה "אִיְשָׁה" ואז "אִשְשָה" ואז "אִשָּה" (וכן פירש אבן עזרא על פסוקנו) . ולשון הריבוי נָשִׁים אינה ראיה, שכן גם אִישׁ בלשון ריבוי אֲנָשִׁים, ומוסכם על כולם שאינם מאותו שורש.
ב. אולם השאלה הקשה יותר היא, מאיפה בכלל באה המילה אִישׁ?! הפסוק שלנו הוא הפסוק הראשון בתנ"ך שבו היא נזכרת - האדם נקרא עד כה רק בשם אָדָם! גם ארבעת המופעים הבאים של המילה איש קשורים תמיד לאשה, (בראשית ב כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ"( פירוט ), (בראשית ג ו): "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל"( פירוט ), (בראשית ג טז): "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"( פירוט ), (בראשית ד א): "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'"( פירוט ) - בכל שאר המקומות הוא נקרא רק אָדָם!
- 1. כיוון שהמילה אשה נזכרה בתורה עוד לפני המילה איש, (בראשית ב כב): "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם", ייתכן שיש להבין את פסוקנו בכיוון הפוך - האדם לא קרא לאשה על שמו, אלא קרא לעצמו על שמה! ה' הביא לאדם את האשה ואמר לו ששמה אִשָּה. האדם ראה אותה ואמר: "היא כל כך מתאימה ודומה לי - עצם מעצמיי ובשר מבשרי! אם לזאת יקרא אשה, אז לי מתאם לקרוא איש - כי מאיש לוקחה זאת!". בניגוד לכל שאר היצורים, שהאדם מסתכל עליהם מבחוץ ונותן להם שמות - האשה גרמה לאדם להתבונן אל תוך עצמו ולתת לעצמו שם חדש.
- אולם, לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "לי ייקרא איש כי ממנה לוקחה האשה".
- 2. מצאנו בתנ"ך את המילה איש (בכתיב חסר) במשמעות יֵש, (שמואל ב יד יט): "חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל", (מיכה ו י): "עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע". לפי זה, ייתכן ששתי המילים - איש וגם אשה - באות מהמילה יש. אדם הראשון קרא לכולם בשמות, ודאי על פי מהותם ותכונותיהם המיוחדות של כל חיה וחיה. ולפתע הוא נרדם, וכשהוא מתעורר - הוא רואה מולו עוד ישות שצריך לקרוא לה בשם, והוא אכן עושה זאת. הדבר המרכזי שבו נבדלת האישה משאר היצורים הוא בכך שנבראה מיצור שכבר היה קיים - מ'יש' לוקחה זאת. לא רק האישה - גם האיש נקרא 'איש' ע"ש המאורע הזה ("חייל עובד צה"ל", פורום תנ"ך באתר תפוז, 28/09/2006) .
גם לפי פירוש זה, האדם נתן כאן שם חדש לעצמו. עד עכשיו נקרא רק אָדָם והרגיש מחובר לאדמה; רק כשהתחבר לאשה, התחיל להרגיש שהוא יֵשׁ עצמאי ונפרד מהאדמה. ולכן בפסוקים שבהם נזכרת האשה, הוא נקרא אִיש.
- 3. ועל-דרך הדרש, המילה איש באה מהמילה אֵש.ׁ כשהאדם ראה את האישה לראשונה, הוא הרגיש שבוערת בו אש של תשוקה, ולכן קרא לה אִשָּה. רמז לפירוש זה נמצא בפרשת הקרבנות, שם נזכר כמה פעמים הביטוי, (ויקרא ב טז): "אִשֶּׁה לה'". המילה כמעט זהה לאִשָּה, וברור ששורשה הוא אֵשׁ.
אם כך, מדוע נוספה י למילה איש? אולי כדי לרמוז לדרשת חז"ל: "איש ואשה: זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתם". גם ב איש וגם ב אשה יש אֵש; אצל האיש נוספה י ואצל האשה נוספה ה. אם הם מזככים את עצמם, האותיות י+ה מתחברות ונוצר "יה" שהוא שם ה' - "שכינה ביניהם". אחרת, ה' מסלק את אותיות שמו מביניהם, ואז נשארת להם רק אש - "אש אוכלתם".
לפי זה יש לפרש את פסוקנו כך: "זאת הפעם הראשונה שאני פוגש יצור שהוא עצם מעצמיי ובשר מבשרי! לזאת ראוי לקרוא אִשָּה, כי נשמתה נלקחה מ אש אלהית".
אִשָּׁה / אִישׁ
"אִשָּׁה" - שורש 'א-נ-ש', חלש, חולה - "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח ה), "לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא" (ירמיהו טו יח).
"אִישׁ" - שורש 'א-ו-ש' או 'א-ש-ש', להתאושש - להתחזק, להתגבר, להיות לגבר, להיות לאיש, חזק, גיבור - "זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ" (ישעיהו מו ח), "יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה, יְהוָה שְׁמוֹ".
באכדית אנו מוצאים את המילה 'אשתו' - ASSATU. והכוונה לנקבה שאפשר לשאת אותה לאישה, אבל זה לא מחייב שהיא 'אישה' מבוגרת, ולא ילדה צעירה.
זה שאדם קרא לה בשם - 'אישה' , לא אומר שהיא היתה בוגרת.
אדם הסתכל על התינוקת שהובאה לו, הוא ראה שהיא חלשה וקטנה, והתפלא שזאת באה ממנו, האיש החזק והגדול, ובצורה פיוטית הוא קשר את שתי המילים.
הוא מיד מזהה שהיא נקבה, ומשתמש בצורת הנקבה: "לֻקֳחָה זֹּאת".
הקבלות
הרעיון שהאישה היא עצם מעצמותיו של האיש נרמז גם ב:
- (תהלים לח ד): "אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי"( פירוט )
- (משלי יב ד): "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה"( פירוט )
ראו עוד: החלפת אות - י במקום ה .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-09-28.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית ב כג"
קטגוריה זו מכילה את 27 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 27 דפים.