קטגוריה:בראשית א כז

◥

►

◄

ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *

וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃

נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *

וַ/יִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אֶת־הָֽ/אָדָם֙ בְּ/צַלְמ֔/וֹ בְּ/צֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑/וֹ זָכָ֥ר וּ/נְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽ/ם׃

נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *

הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.

ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק

מקראות גדולות

עריכה

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וּבְרָא יְיָ יָת אָדָם בְּצַלְמֵיהּ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בְּרָא יָתֵיהּ דְּכַר וְנוּקְבָּא בְּרָא יָתְהוֹן׃
אונקלוס (דפוס):	וּבְרָא יְיָ יַת אָדָם בְּצַלְמֵיהּ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים [נ"א: בְּצַלְמָא דַּייָ] בְּרָא יָתֵיהּ דְּכַר וְנוּקְבָּא בְּרָא יַתְהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):	וּבְרָא יְיָ יַת אָדָם בִּדְיוּקְנֵיהּ בְּצַלְמָא יְיָ בְּרָא יָתֵיהּ בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנֵי אֵיבָרִין בִּתְלַת מְאָה וְשִׁיתִּין וְחַמְשָׁא גִידִין וּקְרַם עֲלוֹי מוֹשְׁכָא וּמְלֵי יָתֵיהּ בִּסְרָא וְאִידְמָא דְכַר וְנוּקְבָא בְגַוְהוֹן בְּרָא יַתְהוֹן:
ירושלמי (קטעים):	וּבְרָא מֵימְרָא דַיְיָ יַת אָדָם בִּדְמוּתֵיהּ בִּדְמוּת מִן קֳדָם יְיָ בְּרָא יָתֵיהּ דְכַר וְזוּגֵיהּ בְּרָא יַתְהוֹן:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" - בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר (תהלים קלט) וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה נעשה בחותם כמטבע העשויה ע"י רושם שקורין קוני"ץ (ובכ"י קוי"ן והוא בל"א שטעמפעל) וכן הוא אומר (איוב לח) תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם

"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא

"זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" - ולהלן הוא אומר (בראשית ב) וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וגו' במדרש אגדה שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואח"כ חלקם ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[סה] בדפוס העשוי לו. דאין לפרש בצלמו של הקב"ה, דהא אחריו מפרש "בצלם אלקים ברא אותו", אלא על כרחך פירשו בדפוס העשוי לאדם, כמו שמפרש:

[סו] והוא נברא בידים. ויש לתת טעם למה נברא האדם בידים יותר מכל הנבראים בעולם, דודאי אותו שנברא בידו הוא קרוב אל הקב"ה יותר, שבעצמו בראו, אבל המאמר אינו עצמו. ויש מפרשים שהידים הרמוזים כאן הם השמים, שנקראים ידי הקב"ה, לפי שפעולתו של הקב"ה על ידי השמים, והם עשר כמנין אצבעות היד, ועל ידי אלו השמים ברא הקב"ה את האדם, כדי שיהיה באדם דבקים כל המזלות, לכך בראו הקב"ה בחותם הזה, ועל ידי הדפוס הזה נקבעו באדם י"ב המזלות. וכן אמרו חכמים ז"ל (בבא קמא דף ב:) 'שאני אדם דאית ליה מזלא' ובהמה לית לה מזלא, לכך לא היתה נבראת בחותם הזה, רק במאמר, הוא כח הטבע שנקרא 'מאמר', שהוא פועל ברצון הקב"ה ובגזירתו. וכן אמרו שבאדם נקבעו י"ב מזלות ושבע כוכבי לכת כלם, כמו שנמצא בספריהם. והאברים שנקבעו בו י"ב מזלות. אמנם פירוש זה אינו נכון, ואין זה מקומו:

[סז] תתהפך כחומר חותם. פירוש אותו חותם שחתם בו הקב"ה אדם הראשון - הוא מתהפך כחומר הזה, שאם יחתום אדם כחומר - יכול להפוך אותו לצורה אחרת אל מה שירצה, כן אותו חותם שחתם האדם הוא מתהפך לכמה צורות משונים זה מזה, שהרי אין צורת ראובן כמו צורת שמעון, ואין שניהם שוים (סנהדרין דף לח.). ומכל מקום יש ראיה מן הכתוב שהאדם נקרא חותם, מפני שנחתם על ידי רושם שנקרא חותם, שהרי אומר (איוב לח, יד) "תתהפך כחומר חותם", ואחר שנקרא 'חותם' אם כן לא היה במאמר. ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לח.) פירש רש"י שאדם שנקרא 'חותם' - מתהפך על ידי מיתה ונעשה חומר אחר מיתתו:

[סח] צלם דיוקן יוצרו. פירוש אף על גב שהצלם המתוקן הוא הדפוס, והנדפס יש לו צלם דיוקן יוצרו, מכל מקום כיון שהנדפס נעשה על ידי הדפוס, יש בדפוס צלם דיוקן יוצרו. ומה שאמרו בבבא בתרא (דף נח.) כי יעקב נקרא דמות דיוקנו, ואדם הראשון נקרא דיוקנו, אין זה קשיא, דודאי תרתי אתנהו, שנקרא אדם הראשון 'דיוקנא' לפי שלגמרי יש לו אותו הצלם בלי שום חילוק, ויעקב שהוא דומה ואינו דומה לגמרי נקרא 'דמות דיוקנו'. ומכל מקום אדם הראשון נקרא גם כן 'דמות דיוקנו' מצד אחר, שהרי אין הצלם הוא דיוקן יוצרו ממש, כי יש לאדם צלם מיוחד. וכאשר האדם דומה לגמרי לאדם אחר יאמר שזהו דמות דיוקנו, מפני שכל אחד יש לו צלם מיוחד, ויאמר גם כן שיש להם צלם אחד, כי הדמות הוא אחד:

[סט] שבראו ב' פרצופין בתחלה ואחר כך חלקו. בב"ר (ח, א). אמנם בברכות בפרק הרואה (סא.) ובעירובין בפרק עושין פסין (יח.) לא אמרו כך, והכי איתא התם; כתיב "זכר ונקבה ברא אותם", וכתיב (ר' להלן ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה האדם", ומשני בתחלה עלה במחשבה לבראתו שנים, ולבסוף לא ברא רק אחד. עד כאן. ויש להקשות איך הניח רש"י דברי תלמוד שלנו ותפס דברי ב"ר (קושית הרא"ם), ויראה דבגמרא לא דייק רק מלת "אותם", דמשמע שהיו שני בריאות לגמרי, וכתיב התם "כי בצלם אלקים עשה את האדם" דמשמע בריאה אחת, ולכך משני התם שעלה במחשבה לבראות שנים - וזהו "אותם", ואחר כך בראו אחד. אבל רש"י הוקשה לו דכאן משמע שזכר ונקבה נבראו בתחילת בריאתן, דאין לומר דהא דכתיב "זכר ונקבה בראם" רוצה לומר כך היה במחשבה, דלא יתכן לומר דקרא נכתב על שם המחשבה, דאף על גב דנוכל לומר דכתיב "אותם" בלשון רבים על שם שבמחשבה היו שנים, אבל לומר שנבראו זכר ונקבה ולא היה זה רק במחשבה - זה אין לומר, ולפיכך צריך לומר שנבראו ב' פרצופין ואחר כך חלקם. ואפילו למאן דאמר זנב היה ולא היו ב' פרצופין (ברכות דף סא.), כתב "זכר ונקבה בראם" שהרי נברא הזנב שהיה לפי המחשבה נקבה גמורה, ושייך בזה "זכר ונקבה בראם", ומכל מקום אליבא דכולי עלמא "זכר ונקבה" דכתיב היינו שבבריאה היו נבראים זכר ונקבה, ולא קשיא מידי:

ואם תאמר, ולמה נברא האדם דו פרצופין יותר מכל הנבראים, אמנם דבר זה דבר מופלא בחכמה מאד, שכמו האדם שהוא יחיד בתחתונים, שהרי לא נמצא בתחתונים בעל דעה והשכל, ולפיכך ראוי שתהיה בריאתו באחדות גמור, ואילו היה נבראה הנקבה בעצמה - אין זה יחידי, שהרי כל אחד ואחד בפני עצמו, ולפיכך לפי סגולתו שמסוגל באחדות בתחתונים - נבראו דו פרצופין באחדות לגמרי:

אמנם לפי מה שאמרו בגמרא (ברכות דף סא.) שמתחלה עלה במחשבה לבראתו שנים, ולבסוף נברא אחד, רצו בזה כי הזכר והנקבה מחולקים בצורתן, ולכך כאשר עלה במחשבה לבראתם היו שנים, כי כאשר הם מושכלים הם שנים, שצורת הזכר בלבד וצורת הנקבה בלבד, אבל כאשר נברא בפעל בגופו - היה החומר מקבל צורת שניהם, וזה למעלת צורת האדם השכלי, שהחומר אינו מוכן לקבל צורת הזכר בפני עצמו וצורת הנקבה בפני עצמו, רק שהחומר מוכן לקבל צורת האדם. כי החומר שהוא אינו מיוחד, אינו כל כך במעלה כמו החומר שהוא מיוחד. שאין ספק כי מעלת חומר האדם אינו כמו חומר הבעל חי, וחומר בעל חי אינו כמו חומר הצמח, ולפיכך לא היה חומר האדם כל כך במעלה שיקבל צורת האדם הזכר בפני עצמו, והנקבה בפני עצמה, רק היה מוכן לקבל צורת האדם הזכר והנקבה בכלל, עד שתקן אותו אחר כך, שעשה לזה זכר בפני עצמו ולזה נקבה בפני עצמו. ודבר זה הם דברים עמוקים מאד מסתרי החכמה, רק ראינו להראות לכל העמים כמו טפה מן חכמת חכמים:

[ע] ופירש לך במקום אחר. ולפי זה יהיה "זכר ונקבה ברא אותם" - אחר שלקח אחד מצלעותיו (להלן ב, כא):

לבוש האורה

עריכה

• לפירוש "לבוש האורה" על כל הפרק •

בצלמנו. בדפוס שלנו —

לשון רא״ם:

לא שיש בעליונים צלם ותמונה, כי כתיב: "לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד, טו). ופירוש בצלמנו – בדפוס שלנו, רצה לומר: בדפוס העשוי לנו בידים על ידי הנחת כפי עליו, כדכתיב: "ותשת עלי כפכה" (תהלים קלט, ה), להדפיס בו צלמי כל מין האדם כו', עד וכן כתב רש"י ז"ל בפסוק "ויברא את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים", עד כאן לשונו.

שמעתי ולא אבין פירושו, כי מי יכריחנו לזה? דמשמע מלשונו שכוונת רש"י לומר בכאן שהדפוס נעשה בידים. ואין זה מוכרח, לא מפסוק "בצלמנו" ומפסוק "בצלמו" שאחריו, וגם כן לא מפסוק "ותשת עלי כפכה" וגו', דמכולם לא משמע אלא שהאדם נעשה באותו דפוס בידים, לא שהדפוס שנעשה בו האדם נעשה בידים של הקב״ה. ואפשר לנו לומר, שהדפוס העשוי לו לאדם להברא בו נעשה במאמר, ואחר כך נעשה בו האדם בידיו של הקב"ה. גם מה שאמר: ואילו היה אומר "בצלם העשוי לנו" היינו חושבים שאותו צלם העשוי לו עשוי במאמר בלבד, כשאר כל הנבראים – על כרחך לא ידעתי מאי אולמיה דלשון זה מלשון זה? וכן מה שכתוב לקמן בדיבור "וכן הוא אומר: תתהפך כחומר חותם" וכולי, אזיל לטעמיה וכתב: שאילו היה החותם העשוי לו עשוי במאמר כשאר כל הנבראים, מה צורך לברא כו' שאר בני אדם על ידי חותמו של אדם הראשון? יברא הכל על ידי מאמרו – גם זה אינו מוכרח, כי מה תלוי זה בזה? שמא החותם עשה במאמר, ואחר כך בבריאת כל אדם ואדם מהפך החותם במאמר כדי שלא ידמו זה לזה. וכן משמע לשון "תתהפך כחומר חותם", כלומר: חותם מתהפך על ידי המאמר, ואחר כך יחתום בו הקב״ה צורת אדם; דאם לא כן, "תתהפך כחומר" מבעי ליה.

על כן יראה לי שפיר כוונת רש״י: בצלמנו. בדפוס שלנו, רוצה לומר: לא שיש בעליונים צלם ותמונה, שהרי אינם גוף; אלא פירושו בדפוס העשוי לנו. ויכול להיות הכל, גם האדם גם הדפוס, על ידי המאמר. ואחר כך מייתורא ד"ויברא אלקים את האדם בצלמו" למדנו שנברא האדם בידים בתוך אותו הדפוס העשוי לו לאדם. ומה שכתב: "וכן הוא אומר: תתהפך כחומר חותם", מביא ראייה שאדם הראשון נעשה בחותם כמטבע הנעשית על ידי האדם בחותם, והיינו בידים. ואפשר לומר, אחר כך, בבריאת אדם אחר, מתהפך החותם כחומר על ידי מאמר, ואחר כך בורא בתוכו אותו אדם גם בידים, וכמו שאמר: "ידיך עשוני ויכוננוני". ואחר כך פירש ואמר שאותו הדפוס שנעשה לו לאדם הראשון הוא צלם דיוקן יוצר דמות של קונו הוא, כלומר שעשאו קונו בידים, דאם לא כן וודאי הוא שלו שהרי הוא הכל שלו. ומה שקרא יעקב דמות דיוקנו באגדה, היינו משום שיעקב נעשה בחותם שנעשה על ידי מאמר ואדם נעשה בחותם שנעשה בידים, לכך קראו דיוקנו עצמו, וצ״ע:

יריעות שלמה (מהרש"ל)

עריכה

• לפירוש "יריעות שלמה (מהרש"ל)" על כל הפרק •

בד"ה בצלמו העשוי לו כו' נ"ב נ"ל פירש העשוי לאדם דאי קאי אקב"ה אין נופל הלשון אחר כך בצלם אלהים ודוק מהרש"ל:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בִּדְפוּס הֶעָשׂוּי לוֹ, שֶׁהַכֹּל נִבְרָא בְמַאֲמָר וְהוּא נִבְרָא בְיָדַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלט,ה): "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה". נַעֲשֶׂה בְּחוֹתָם כְּמַטְבֵּעַ הָעֲשׂוּיָה עַל יְדֵי רוֹשֶׁם, שֶׁקּוֹרִין קוי"ן [coin = מטבע (הצורה הטבועה באסימון)‏^[2]] בְּלַעַ"ז, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב לח,יד): "תִּתְהַפֵּךְ כְּחוֹמֶר חוֹתָם".
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ – פֵּרַשׁ לְךָ שֶׁאוֹתוֹ צֶלֶם הַמְּתֻקָּן לוֹ, צֶלֶם דְּיוּקָן יוֹצְרוֹ הוּא.
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם – וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (ב,כא): "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו...". מִדְרַשׁ אַגָּדָה (בראשית רבה ח,א) שֶׁבְּרָאוֹ שְׁנֵי פַרְצוּפִים בִּבְרִיאָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ חִלְּקוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: כַּאן הוֹדִיעֲךָ שֶׁנִּבְרְאוּ שְׁנֵיהֶם בַּשִּׁשִּׁי, וְלֹא פֵירַשׁ לְךָ כֵּיצַד בְּרִיָּיתָן, וּפֵירַשׁ לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר.

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

בצלמו: ענין צלם, השגה שכלית. והכונה באמרו "בצלמנו" לפי שהנפש השכלית שבאדם אצולה מרוח קדשו ויהיה הפרש גדול בין הגלם והתואר, לא כדעת הקמחי(?) שחשב שהכל אחד. וכן דעת הרמב"ם. כי יש ביניהם הפרש גדול. והוא שאמר בתחלת ספרו המורה רבים הבינו מלת "צלם" שהוא המורה בלשון הקדש על הצורה החיצונה המורגשת וטעו בזה עד שנטו לצד הכפירה להאמין בגשמות. אך הצלם והתואר שני ענינים הם, כ התואר נאמר על הצורה החיצונה המורגשת כענין שכתוב "מה תארו" (ש"א כח), "כתאר בני המלך" (שופטים ח). אמנם הצלם הוא נופל על הצורה הטבעית ר"ל הענין אשר בו נתעצם הדבר ומהותי ועל ההשגה הזאת השכלית נאמר "בצלם אלהים". ולכך נאמר "צלמם תבזה" (תהלים עג כ) כי הבזיון דבק בנפש, לא בתכונת האברים. והנרצה בזה "בצלמנו" היא הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית כמו שפירש עיד(?) בספר מדע בפרק רביעי.

ויש שפירשו "בצלמנו" — בצלם שלנו הנפרד ממנו , הוא צלם העולם בתכונתו שהוא עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל הזה, ושלשה חלקים אלה כלל המציאות. ועל תכונה זו תכונת בנין האדם על שלשה חלקים בדוגמת בנין המציאות. ומפני זה נקרא האדם "עולם קטן" לפי שהוא כנגד העולם הגדול. וזה רמז איוב באמרו "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט כו). ואמר כי מתוך חלקי גופו שהם שלשה, יראה שלשה חלקי המציאות שבמעשה בראשית שהם מעשה אלוה.

כי הראש באדם ששם השכל שופע, הוא כנגד העולם העליון ששם השכלים הנפרדים;
מן הצואר עד המתנים הוא חלק אמצעי באדם ומשם יוצאים שני שריגים, והם יד ימין ויד שמאל, ובהם נכללים ז' שמות והם: האצבע, והיד, והכף, והטפח, והזרת, והאמה, והזרוע — כנגד העולם האמצעי הוא עולם הגלגלים אשר בכללם ז' גלגלי התנועה אשר ז' כוכבי לכת קבועים בהם. ויש בכלל החלק האמצעי הזה הלב באדם אשר המחשבה באה ממנו, והנה הוא כמלך יושב בחדרי חדרים וכל שאר אברי הגוף תחת ממשלתו והוא באמצע הגוף כנגד כוכב חמה שהוא באמצע הגלגלים, ממנו תבא האורה בעולם השפל הזה אשר בסבתה יעשה כל פעולותיו.
וממתניו ולמטה הוא החלק השלישי ויש בכלל החלק הזה פעולת התולדה והויה והפסד כנגד העולם הזה שהוא בעל הויה והפסד.

ואחר שנתבאר לך זה, בכל מקום שאתה מוצא בתורה זכרון דברים גשמיים מיוחסים לבורא כגון "יד השם" "עיני השם" "אזני השם" "פני השם" — בכולן תוכל להתבונן שאין הדברים כפשוטן אבל הם מלות מורות ענינים נעלמים במין אחד ממיני החכמה. וזהו מאמר חז"ל תמיד דברה תורה כלשון בני אדם. וביאור המאמר כי כיון שאנחנו עלי חושים והרגשות, אין בנו כח להשיג הענינים השכלים רק בציורי הענינים המורגשים אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה היתה כונת התורה לכתוב המלות והענינים כפי כח הבנת השומע כדי שיתישב הענין על לבו בתחלה מדרך גשמותו מתוך המלות הגשמיות ואחרי כן יתחכם וידקדק להבין שכל זה אנו כי אם על צד ההקרבה והמליצה. והמשכילים, מבקשי ה' יתב', יפשיטו קליפות המלות ההם וגשמותם ויבינו הפנימי שיש בתוכם ושהם מלות נאמרות בחכמה. ועל זה אמר הכתוב "ומבקשי ה' יבינו כל" (משלי כח, ט). ואילו לא היה ספור התורה בדברים גשמיים הקרובים לשכל ההמון, רק בדברים שכליים וענינים שכליים, לא היו מבינים ההמון — לא המלות ולא הענינים — ומפני זה נתן הספר בענין שיועיל לחכם ולסכל וכל אדם יחזה בו כפי כחו וחכמתו ומדרגתו. יועיל לסכל שיתשב הענין בלבו ומחשבתו כי יש לו בורא נמצא שהוא חייב בעבודתו, ויועיל לחכם שיבין המלות ההם מצד החכמה. ועם זה יהיו הכל שוים בדעת מציאות הבורא יתברך. וכבר המשילו חכמי המחקר הענין הזה לעשיר שבא לו אדם להתאכסן עמו, הוא ובהמותיו, ונתן לו כל מיני מעדנים למאכל ונתן לבהמותיו תבן ומספוא, לכל אחד דבר הראוי לו; כן התורה תרחיב במדות הבורא במליצות גשמיות כפי חולשת דעת ההמון ותרמוז הענינים השכליים לבעלי החכמה והמוסר.

ועל דרך הקבלה: "נעשה אדם", נמלך בשבע מדותיו. ומדרש בראשית רבה יורה כן, הוא שאמרו נעשה אדם — במי נמלד? רבי יהושע דסכנין אומר במלאכת שמים וארץ נמלך. משל למלך שהיה לו סנקליטון ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. א"ר אמי בלבו נמלך. משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכלו לא ערבה לו. על מי להתרעם? לא על אדריכל! הדא דכתיב "ויתעצב אל לבו". אמר רבי אמי משל למלך שעשה סחורה על ידי סרסור ולא הרויח בה. על מי להתרעם? לא על הסרסור?!, עד כאן.

ויש בכתוב הזה ענין עמוק, חתום באוצרות המקובלים מבקשי ה', כי הוא סוד בנין עשר ספירות אשר האדם כלול בהם ותבניתו דוגמא להם. אמר "בצלמנו", בצלם העשוי לנו; "כדמותנו" דמות התפארת והיא משיבת הגוף. ועתה שמע פירוש הכתוב, וכל המיחד יחוד שלם ראוי שיכוין לבו לזה. ראש האדם, שהוא כבוד לכל הגוף, כנגד הכתר שהוא ראש לכל הספירות. וכתיב "ראש דברך אמת" (תהלים קיט), וכתיב "ראשו כתם פז" (שיר ה יב). מוחו וחכו של אדם כנגד החכמה שהיא פנימית וכתיב "חכו ממתקים" (שם). וכן במלת "חכמה" נרמז "מֹח" "חֵך". לשונו — נגד הבינה שהיא מוציאה כל הכחות לאור, הוא שכתוב "וכלו מחמדים", כן הלשון מוציא ומגלה כחות המחשבה. וכבר ידעת בקבלה כי כתר והחכמה והתשובה הכל דבר אחד. וכן ביצירת האדם: המוח והחיך והלשון באבר הראש, הכל דבר אחד. זרועותיו של אדם, לימין ולשמאל כנגד החכמה(?) וזהו וברית הלשון מכריע בינתים שהרי התשובה כנגד הלשון. הרי לך ה' ספירות עליונות. התפארת כנגדו באדם משיבת הגוף, וכן התפארת כח וחזוק לכל הספירות. ועל התפארת אמר אמר משה ע"ה "אל אלהי הרוחות לכל בשר" (במדבר טז). הרגלים באדם, שוק ימין ושוק שמאל, כנגד הנצח וההוד. ברית מילה באדם כנגד יסוד הנקרא צדיק הנקרא ברית, מכוון באמצע וזהו ברית מילה מכריע בינתים. ומכאן תבין כי ראוי שתהא עונתן של תלמידי חכמים בשבת מפני שיסוד הוא שביעי בעשותך ג' ראשונות אחד. וכאשר ראה אחֵר השלמות הגוף שלם ונשאר מלכות קצוץ אמר שמא ח"ו שתי רשויות יש? ולא נתן אל לבו שהוא היה הלב ועליו אמר "ויתעצב אל לבו", ועליו הביאו חכמי האמת המשל הנמרץ מן הסרסור והאדריכל. והוא האתרוג שאמרו חז"ל שדומה ללב והוא בפני עצמו אינו נאגד עם הלולב אבל הוא מעכב במיני הלולב שאין המצוה שלמה אלא עמו. והמשכיל יבין. וכאשר ישיג האדם הענין הגדול הזה יאורו עיניו ויוכל להרחיק מן התורה והאמונה כל דופי וכל דבה ויהיה הכל ברור כשמש לפניו שאין שם לא דמות ולא צורה כלל. וכן העידה התורה במעמד הקדוש "כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד, טו), וכתיב "ותמונה אינכם רואים" (דברים ד, יב). אבל הדברים נאמרים כן בהכרח והכל דוגמא כי היצירה התחתונה האחרונה דוגמת האצילות העליונה.

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

"בצלם אלהים" הנה מלת אלהים על צד ההדמות תאמר על כל עצם שכלי בפעל שלם נבדל מחומר ובזה הוא נצחי בהכרח. ולכן תאמר על האל ית' ועל מלאכיו וכמו כן תאמר על השופטים ע"ש החלק השכלי הראוי בהם. אמנם בהיות כי השכל האנושי אע"פ שפעולת השכלתו הוא בלתי שום כלי חמרי ותתפשט על בלתי מוחש ועל קצת עתידות ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו ולא בעת זקנת הגוף אבל יוסיף אומץ ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחמר בלי ספק כי אמנם הפך כל אלה יקרה לכחות הגוף החמריות מ"מ קודם שיתבונן כהיותו אז משולל מכל שלמות אשר הוכן לו לא יקרא אלהים אבל יקרא צלם אלהים בלבד עד שיקנה שלמות בפרט בחכמה אשר בה יקנה אהבת האל ויראתו כי אז יהיה עצם שכלי בפועל שלם נבדל מחומר ומזה יתחייב שיהיה נצחי וקיים גם אחרי מיתת הגוף. ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות בהשתדלו להתבונן בחכמה הנז' הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כחו השכלי על חיותו משולל מכל שלמות בפעל שמו שהיה בתחלה ויעלה בתהו ויאבד כאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו ואת כל אלה הורה האל ית' בשתי מדות כאמרו בצלם אלהים:

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •

ויברא אלהים את האדם וגו'. עד ויברך אותם אלהים. ממה שביארתי למעלה התבארה הסבה למה יחס הכתוב בריאת האדם אליו יתברך ולא לארץ שהוא להיות הנשמה השכלית מפועל האל יתברך מיוחד אליו ואינה נשואה בזרע ולא מפועל שכל אחר. ולכן אמר ויברא אלהים את האדם כי הוא בראו בהשפיעו בו הנפש השכלית והנה אמר בו לשון בריאה ולא לשון עשייה כמו שנאמר בבהמה ובחיה וברמש לפי שהמצאת הצורה שעדין לא היתה במציאות נאמר בה בחדושה לשון בריאה ר"ל שנמצאה לא מדבר כי על כן נאמר לשון בריאה בדגים ובעופות בעבור שבהויתה נתחדשה הנפש החיונית שעדין לא היתה כמו שהתבאר ואמנם אמרו בצלמו בצלם אלהים ברא אותו כתב רבינו נסים שברא את האדם בצלמו שהוא נשמתו השכלית אבל לא בראו בבנין גופו וגשמו כי זה היה מפועל הארץ ולזה אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולפי שלא נדע למי חוזרת מלת בצלמו אם אל הארץ או אל האל יתברך כיון שנברא בצלם שניהם לכן הוצרך הכתוב לפרש ולומר בצלם אלהים ברא אותו ולא בצלם הארץ ונכון הוא. והנה לא אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וכדמותו כמו שאמר בצלמנו כדמותנו לפי שמאמר כדמותנו לא בא בכתוב כי אם למעט שלא היה מאמר בצלמנו כפי האמות והדיוק אלא על צד ההדמות והרחבת הלשון וכיון שכבר פירש זה בפסוק של מעלה לא הוצרך לבארו עוד בפסוק הזה ונסתפק באמרו בצלמו וכן בצלם אלהים כי נסמך על מה שכבר ביאר שלא נאמר ענין הצלם כי אם בדרך העברה. והיותר נכון אצלי בסבת מה שכפל בצלם אלהים ברא אותו הוא שבא הכתוב להודיע שעם היות שאדם זכר ונקבה ברא אותו הנה לא נבראו שניהם האדם ואשתו במדרגה אחת מן השלמות ולא נאמר על שניהם בשוה ויברא אלהים את האדם כי הנה עם היותם ממין אחד לא היו שניהם בצלם אלהים בשוה ולזה ביאר ואמר בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם רוצה לומר שהאד' לבדו נברא בצלם אלהים כי הוא היה הכוונה והתכלית העצמיית בבריאה עם היות שלענין השארות המין זכר ונקבה ברא אותם ואין הזכרות והנקבות מצד צלם אלהים אלא מצד המצאת והולדת הדומה ובזה השתתפו עם שאר הב"ח לא בצלם האלהי ומזה תדע למה לא נאמר באדם למינו ונאמר בו זכר ונקבה ברא אותם שהוא מפני שלא היה הענין באדם כמו שהוא בשאר הב"ח כי היתה הנקבה במדרגת הזכר ושוה לו במדרגת הטבע והמציאות ולכן נאמר בהם למינהו מבלי תת לזכר שום מעלה על הנקבה. ואין כן באדם כי עקר הבריאה הוא בזכר והוא אשר היה לבדו אשר נברא בצלם אלהים וכמו שאמר בלשון יחיד בצלם אלהים ברא אותו לפי שהוא היה מי שיראה תעלומות חכמה לא הנקבה שאין חכמתה אלא בפלך. כי הנה עם היות שהיתה הנקבה בבריאה לא היתה אלא על הכוונה השניה להיות לאדם עזר כנגדו ולקיום המין וכמו שיספר הכתוב אחרי זה באופן בריאתה. והכלל שאדם נברא לבדו ראשונה בשלמותו והיא נעשת' אחר כך ככלי תשמישו ונזכרה כאן בכלל וא"כ יפרש בכתוב איך היתה בריאתה. ואמנם מה שדרשו ז"ל (ערובין יח ע"א) על זכר ונקבה בראם שדו פרצופים נבראו והיו דבוקים גב אל גב. ואמנם ג"כ שנברא אדם אנדרוגינוס רוצה לומר שנברא באדם הכנה וצלם נוסף כמו שיתבאר להתהוות ממנו האשה א"כ וכאלו היו בו שני פרצופים זכרות ונקבות כאנדרוגינוס שהוא בלשון יוני זכר ונקבה ששניהם היו בו אבל היה בו הזכרות בפועל והנקבות היה בו בכח והכנה וצלע לעשות ממנו את האשה. גם יתכן לפרש כאן זכר ונקבה ברא אותם לפי שהיה נראה בתחלת הדעת כי להיות עקר האדם ותכליתו היא הצלם השכלי ומזה הצד לא היה צריך לנקבה ושלכן לא היה ראוי להברא עמו הנקבה בא הכתוב ללמוד שלא היה הדבר כן אלא שרצה הקב"ה שיהיה האדם טבע ממוצע כולל החלק החמרי עם השכלי וכן אמרו בב"ר (פרשה י"ד ע"א) וייצר ה' אלהים שתי יצירות יצירה מן העליונים ויצירה מן התחתונים ר' תפריי אמר בשם ר' אחא העליונים נבראו בצלם ודמות ואינם פרים ורבים התחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ודמות אומר הב"ה אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת מן התחתוני' הוא מת ואינו חי אלא הריני בוראו מן העליונים ומן התחתונים אם יחיה ימות ואם ימות יחיה ר"ל שנמצאו באדם פניות מתחלפות מהם נפשו שהוא מהעליונים המשיגים והנצחיים ומהם מהתחתונים הפרים ורבים הווים ונפסדים ושאם יברא אותו מטבע העליונים יהיה חי תמיד נמשך לטבע העליונים ולא יחוש לדברים החמרים וזהו חי ואינו מת. ובהפך אם ידבק בתחתונים ולא ימשך אחר עליונות נפשו שאז ימות ולא יחיה חיים נצחיים ולכן עשה חבור והקשר בחלקיו העליונים והתחתונים אבל הזהיר את האדם שיעשה עקר מהחלק השכל העליון וגם מהחמרי התחתון ולא יניח ידו כי אם יחיה את נפשו עם היות שגופו יסבול בזה צער אין ספק שהוא את נפשו יציל ויחיה ותשאר נצחית כעליונים ממש ובהיות הדבר בו בהפך שימשך אחר החומר והתהוות גופו עם היות שבזה יחיה את גופו ויתענג בעונו הנה הוא ימות בתחתונים ולא יחיה עם העליונים ומפני זה זכר ונקבה בראם לא שיהיו שניהם במדרגה אחת מהשלמות בשוה אלא שהיה האדם על הכוונה הראשונה בצלם אלהים והאשה על הכוונה השניה לעבוד עבודתו והותרה בזה השאלה הששי והז' והח':

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"ויברא אלהים". כבר התבאר שכל בריאה היא יש מאין, ואמר בבריאת המים ויברא אלהים את התנינים, שזה מצד נפשם, שא"א להארץ להוציא נפשות כמש"ש. ובבריאת היבשה אמר ויעש אלהים שכבר ברא נפשות החיים רק עשאם וגמרם בברואי היבשה, אמנם נפש האדם אינו ממין נפשות החיים, כי היא כאצולה ממקום קדוש, לכן אמר בו ויברא אלהים שהוא הוצאת נפשו יש מאין שעדן לא היה כמוה בכל מ"ב, אבל מ"ש נעשה אדם לשון עשי' הוא על גופו ונפש חיה שבו שנתלה בכח החומר שיפול עליה עשיה כמו שיפול לשון עשיה על נפש חית הארץ, יען שהוא מעולה מנפש חית הים, וכן נפש חיה שבאדם מעולה מכל נפש חיה במה שיש בו שכל ותבונה ובחירה וחפשית במעשיו, ויפול עליו לשון עשיה. ויחס עשיה זו לעצמו עם כל מ"ב יחד בלשון רבים נעשה. אבל פה ידבר מהוצאת נשמתו האלהית אמר ויברא. וגם מצד נשמתו נברא בצלם ומבאר בצלם אלהים ברא אותו, שכבר בארנו ששם אלהים הבא בכל מ"ב יציין הכחות האלהיים השופעת בכל הבריאה ונותנת גבול וקצב וכח משוער לכל עולם ולכל בריה, והוא האלהות שהוא נפש העולמות כולם ומצויר עם העולם כנפש המחיה את הגויה, כן נתן נפש האלהית שהוא חלק מעצמותו ית' בעולם הזה הקטן מכוון בצלם ובדפוס האלהית שהוא נפש העולם הגדול, אבל לא תמצא בשום מקום שיאמר בצלם ה', כי שם הויה מורה על עצמותו ית' ולא יצדק לשון צלם רק ע"ש אלהים שמציין איך הוא נפש העולם, שמצד זה האדם הוא הצל שאור האלהי השופע בכל הבריאה יחזור ממנו באור חוזר מלמטה למעלה, כמו שיפלש הירח אור השמש והוא צלם של השמש, ר"ל צלו ומגיה אור באור חוזר, ויען שהאדם נברא בצד אחד להיות קיים באיש מצד נשמתו, ומצד גופו נברא להיות קיים במין, אמר מצד שנברא להיות קיים באיש שבצלם אלהים ברא אותו, ומצד שנברא להיות קיים במין, אמר זכר ונקבה ברא אותם:

אור החיים

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •

"ויברא אלהים את האדם בצלמו". פירוש בצלמו הניכר באדם, והכונה שברא גולמו וגם צלמו ואחר כך אמר בצלם אלהים בזה הודיענו הצלם שבראו בו כי הוא צלם אלהים. עוד ירצה לומר כי ברא האדם בב' צלמים הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הרקים מהקדושה אשר לא מבני ישראל המה ועליהם אמר בצלמו פירוש של הנברא, והב' הם בחינת המאושרים עם ישראל נחלת שדי כנגד אלו אמר בצלם אלהים בראו הרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים ב' צלמים צלם הניכר וצלם אלהים רוחני נעלם והבן:

ילקוט שמעוני

עריכה

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •

[עריכה]

ויברא אלהים את האדם בצלמו. ר' בנאה הוי מציין מערתא דרבנן. כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. אמר ליה: מאי קא עביד אברהם? אמר ליה: גני בכנפיה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. אמה ליה: זיל אמור ליה, בנאה קאי אבבא. אמר ליה: ליעול וליתי, מידע ידע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא. על ציין ונפק. כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה לו: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. הא בעינא לציוני מערתא? כמדת החיצונה כך מדת הפנימית. ולמאן דאמר שני בתים זה למעלה מזה, אמרו ליה: כמדת העליונה כך מדת התחתונה. אמר ר' בנאה: נסתכלתי בשני עקביו של אדם הראשון, ודומין לשני גלגלי חמה. הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרב, דרב מעין דרבי אבהו, דרבי אבהו מעין דיעקב אבינו, דיעקב אבינו מעין דאדם הראשון, דאדם הראשון מעין דשכינה:

ויברא אלהים את האדם. לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך; ושלא יהו אפיקורסים אומרים: שתי רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומות זה לזה; והקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחבירו. ולפיכך צריך כל אחד לומר: בשבילי נברא העולם. תניא: אדם יחידי נברא, מפני הצדיקים, שלא יהו אומרים: אנו בני צדיקים ורשעים בני רשעים. דבר אחר: מפני המשפחות, שלא יהו מתגרות זו בזו; ומה עכשיו שנברא יחידי – מתגרים, אם נבראו שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר: ומה עכשיו שנברא יחידי גוזילין וחומסין, ואם שנים על אחת כמה וכמה. ומפני מה אין פרצופותיהן דומות זה לזה? שלא יראה אדם אשה נאה ודירה נאה לחברו, ויאמר: שלי הוא, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם". היה רבי מאיר אומר: בג' דברים נשתנה אדם מחבירו; בקול, במראה, בדעת. בקול ובמראה, משום ערוה; ובדעת, מפי הגזלנין וחמסנין.

תנו רבנן: אדם בערב שבת נברא, שלא יהו אפיקורסים אומרים: שותף היה להקב"ה במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: יתוש קדמך. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם, שבנה פלטרין והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחים, שנאמר: "חכמות נשים בנתה ביתה". אמר רבי אחא בר חנינא: שתים עשרה שעות היה היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למיטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, דכתיב: "ואדם יקר בל ילין":

[עריכה]

אדם הראשון נברא מהול, שנאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכן איוב, "איש תם וישר". וכן שת, "ויולד בדמותו כצלמו". וכן נח, "איש צדיק תמים". וכן שם, ומלכי צדק מלך שלם, וכן "יעקב איש תם", וכן יוסף: "אלה תולדות יעקב יוסף". וכן משה, "ותרא אותו כי טוב הוא". וכן בלעם, "נאם שומע אמרי אל". וכן שמואל, "והנער שמואל הולך וגדל וטוב". וכן דוד, "לדוד מכתם". וכן ירמיה, "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". וכן זרובבל, "ביום ההוא וגו' אקחך זרובבל":

זכר ונקבה ברא אותם. אמר ר' יצחק: כיון שבא זכר לעולם, בא שלום. זכר – "זה כר", דכתיב: "שלחו כר" וגו'; כיון שבא זכר, בא ככרו עמו. זכר זה כר, דכתיב: "ויכרה להם כרה". נקבה אין עמה כלום, נקבה – "נקיה באה"; עד דאמרה מזוני לא יהבי לה:

מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון, כיצד? ויברא אלהים את האדם בצלמו, הרי זה כלל; ואחר כך פרט מעשיו, "וייצר ה' אלהים את האדם... ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם... ויבן ה' אלהים את הצלע". הרואה סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. כיוצא בו: "חזון ישעיהו" כלל, ואחר כך פרט: "בשנת מות המלך עוזיהו", "בשנת מות המלך אחז", "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו". השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון:

בעל הטורים

עריכה

• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •

האדם. אותיות אדמה, שנברא מן האדמה. אדם נוטריקון א'פר ד'ם מ'רה:

ביאור ויקי

עריכה

תרגום ויקיטקסט: ואלהים ברא את האדם בצלמו (דומה לו), גוף אחד המורכב משני מינים - זכר ונקבה ברא אותם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א כז.

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ - האם האדם עדיין "בצלם אלהים"?

בימינו, בני האדם דומים לקופים - גם מבחינה חיצונית וגם מבחינה גנטית. איך זה מסתדר עם העובדה שהאדם נברא "בצלם אלהים" בשונה מכל שאר החיות? ניתן לענות לשאלה זו על-פי ההסברים השונים לביטוי "צלם אלהים", שהבאנו בביאור לפסוק הקודם:

1. ה"צלם" מתייחס לנשמתו ושכלו של האדם - לא למראה החיצוני או הגנטי שלו.

2. ה"צלם" מתייחס לאופן היצירה של האדם - האדם אכן נברא "בצלם אלהים" (בדפוס אלהי) אך לא בהכרח נשאר בדמות זו;

3. ה"צלם" מתייחס לדמותו של האדם בעיני בעלי-החיים כשליט ומנהיג. התוכנית המקורית היתה, שכל יצור חי הרואה אדם, יחשוב שהוא רואה את א-להים, ייכנע לפניו וישרת אותו. אלא שבני-האדם השחיתו את דרכם, ולכן במקום לדמות לאלהים הם נדמים לבהמות, (תהלים מט יג): "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ". כשלאדם אין בינה הוא הופך ממושל לנמשל; במקום לדמות לאלהים הוא נדמה לבהמות. וכן פירשו חכמי המדרש:

(ילקוט שמעוני/בראשית/רמז לט): "ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש בן שת: ההרים נעשו טרשין, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהן כקופין, ונעשו חולין למזיקין".
(סנהדרין קט.): "זו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה - נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין".

ובעתיד המצב יחזור לקדמותו, (ישעיהו יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

4. אמנם, בהמשך הספר נאמר (בראשית ו ד): "אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם". עצם העובדה שנולדו ילדים מבני האלוהים ובני אדם מראה שהמרחק הגנטי לא היה גדול ובני האדם מצאו חן בעיני בני האלוהים. ואפילו הילדים שנולדו היו (בראשית ו ד): "הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". לא נאמר שלאנשי השם הללו נולדו ילדים. אולי זה רמז שהם היו עקרים, ויש דוגמאות מעולמנו לתופעות כאלה. כמובן קיימת אפשרות שגם בני האלוהים נוצרו על כדור הארץ יחד עם אדם וחוה, מאותו בסיס, אבל זכרים בלבד, ותפקידם היה לשרת את אלוהים ולבצע את הוראותיו. בני האלוהים היו אולי בעלי תכונות גנטיות שאלוהים לא רצה שבני האדם יקבלו. לכן האדם דמה לבני האלוהים אבל לא היה זהה (ע"פ אילן סנדובסקי, ויקיטקסט ט באדר ב ה'תשע"ד).

למאמרים נוספים על המשמעות של בריאת האדם בצלם א-להים, ראו בקטגוריה:האדם בצלם א-להים.

בְּצַלְמוֹ - למה לא "כדמותו"?

בתיכנון (שם) נאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", אבל בביצוע נאמר רק "ויברא אלוהים את האדם בצלמו". לאן נעלמה הדמות? כמה הסברים:

1. המילה כדמותנו עניינה "כמו שיש בדמיון שלנו". ה' דמיין יצור חדש שנקרא "אדם" ואמר שהוא רוצה לעשות אותו. ואז, לאחר הביצוע, הוא כבר לא היה דמיוני (גם המילה "אדם" דומה למילה "דמות", וגם המילה "דם" - שנאמר עליה "הדם הוא הנפש" - דומה למילה "דמות". הכל מרמז על מציאות דמיונית).

2. המילה כדמותנו מבטאת את המטרה שלשמה נברא האדם - האדם נברא כדי להיות דומה לה' בהכל. כשהאדם נברא, הוא לא היה דומה לה' בהכל אלא רק נברא בצלמו, במטרה שבעתיד יגיע גם להיות כדמותו. כדי להיות דומה לה', האדם צריך לעשות מעשים דומים למעשים שה' עושה, למשל - לרדות בעולם, ולכן נאמר בהמשך התכנון "וירדו בדגת הים...". כשהאדם מנסה לרדות בעולם, ה' בוחן אותו ורואה האם המידות שבהן הוא שולט בעולם דומות לשלו (למשל האם האדם הוא "רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד"). ייתכן שבסופו של דבר, כאשר הוא יגלה שהאדם אכן דומה לו בהכל - תושלם מטרת הבריאה והאדם יתאחד עם ה'.

3. ולפי הפשט, בצלמנו וכדמותנו הן מילים נרדפות. וכן נאמר בפסוק המקביל (בראשית ה א): "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ".

הבדל נוסף: בתיכנון נאמר "בצלמנו כדמותנו" בלשון רבים, ובביצוע נאמר "בצלמו" בלשון יחיד. מדוע? - כי כפי שנאמר בפסוק הקודם, לשון רבים מבטא התייעצות. בתיכנון ה' מתייעץ מתוך ענוה, אבל בביצוע ה' לא צריך עזרה.