תהלים נח ה: “חֲמַת-לָמוֹ, כִּדְמוּת חֲמַת-נָחָשׁ; כְּמוֹ-פֶתֶן חֵרֵשׁ, יַאְטֵם אָזְנוֹ.“

רס"ג: "ותרא להם חמייה שביה בחמיית אלחייה וכאלמטרון אלאצם כד'אך יצמון אד'אנהם".

ריש"ט: "סם להם כתשביה סם אלחיי מתל חיי אטרש יסד אד'נו".

המילה "חמת" מתורגמת על ידי ריש"ט "סם", רעל. לפי זה, מובן הפסוק כאומר: הרשעים, כמו ארס יש להם להרוג. כך גם תרגם יהונתן: "ארסא להון..." וכן מצודת ציון: "חמת – ארס".

לעומת זאת, המילה "חמייה", המופיעה בתרגום רסג, מופיעה במילון "לסאן אלערב" כנכתבת באלף (חמייא), ומשמעותה כעס גדול וכן תקפו של כל דבר (כגון יין). מילה זו אינה נמצאת במילונים הנפוצים במשמעות של רעל או ארס ואולי כוונתו של רסג היא שתקפו של נחש ארסו או שהנחש בחמתו מטיל ארס (ר' לקמן פרוש רדק).

יש לציין, שמילה זו נזכרת בספר דברים (דברים לב לג): "חמת תנינם יינם וראש פתנים אכזר". שם מתרגם רס"ג: "וכחמייה אלתנאנין כ'מרהם וסם אלרקש מנהא אלצ'אריה". כלומר, גם שם משתמש רסג במילה "חמייה", וחשוב לציין שמדובר בכתב יד שונה.

אשר למילה "פתן" אותה מתרגם רסג בתהלים (בנדון דידן) "אלמטרון", הרי שבתרגום התורה (שוב, בכהי השונה) מתורגמת המילה "פתנים" – "רקש".

ר' עמרם קרח (בספרו נוה שלום על תרגום רסג לתורה, שם) מפרש: "אלרקש: המרוקם לבן ושחור ממן הפתנים, הוא הפתן האכזר השואף להמית בארסו הקשה...". '

יש להעיר, שגם המילה "מטרון", המופיעה בתרגום רסג לפסוק, אינה נמצאת במילונים הנפוצים שנסקרו במסגרת עבודה זו.

דיון בפרושים השונים:

תרגום יהונתן:

"ארסא להון כגון ארסא דחויא היך חורמנא חרשא דמטמטם אדניה".

כפי שצויין, יהונתן תרגם את המילה "חמת" – "ארס".

אשר למילה "חורמנא", הכוונה לכאורה לנחש ארסי, על אף שבמילון ג'סטרו המילה לא מופיעה כשם נחש, אלא כ"ארסי, צורב", והוא כלל אינו מאזכר פסוק זה בתהלים [[( Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi,

and the Midrashic Literature, London (1903), entry "חורמנא")]].

רש"י:

לגבי המילה "חמת" הוא מפרש: "ארס יש להם להרוג את הבריות כדמות ארס הנחש". כלומר, גם לשיטתו המילה "חמת" פרושה "ארס".

לגבי התאור של הפתן האוטם אזנו הוא כותב: "הנחש כשהוא מזקין נעשה חרש באזנו אחת ואוטם אזן השנית בעפר שלא ישמע את הלחש כשהחבר משביעו שלא יזיק".

דברי רש"י מסייעים להבין את תרגום ריש"ט לפסוק, ממנו משתמע כי הנחש הוא שסותם אזנו.

אמנם, רסג אינו מסכים בתרגומו עם קביעה זו ומחיל את סתימת האוזן על הרשעים בתרגמו "כד'אך יצמון אד'אנהם". כלומר, כך הם (הרשעים) אוטמים אזניהם.

מצודת דוד:

"חמת למו – בכעסם מטילים ארס כנחש, והוא עניין מליצה".

הנה, קשר הפרשן את הטלת הארס בחמה וכך מיושבת הבנת המילה "חמת" על מכונה ובכך אפשר אולי להבין גם את תרגום רסג, וכדלעיל. '

אשר לפתן הוא כותב: "כמו פתן חרש – המה כמו פתן אשר לעוצם רעתו לא יועיל לו הלחש, כאילו היה חרש ואוטם אזנו לבל ישמע, כי כן הרשעים הללו לא יועיל בם מוסר כאילו היו חרשים וכו' ".

ראב"ע:

"חמת... שם (סם?) ממית... אוטם אזנו – הוא שיספר אחרי כן אשר לא ישמע ולא לקול חובר חברים".

שוב, פרוש המילה "חמת" הוא רעל והמילים "אוטם אזנו" מתייחסות לנחש, כתרגום ריש"ט.

רד"ק:

"חמת – רשעים, ניכר שמטילים מפיהם ומפניהם ארס בהתרגזם, כמו הנחש שמטיל ארס למו, כמו הפתן... כאילו הוא חרש... שלא ישמע מה שלוחשים לו".

גם לפי פרוש זה המילה "חמת" קשורה עם כעס ועם ארס גם יחד וכך אפשר להתאימה עם תרגום רס"ג. חלקו השני של הפרוש מתאים לתרגום ריש"ט המשייך את המילים "חרש... יאטם אזנו" לפתן.