קטגוריה:משלי יט ז

הביטוי אף כי משמעו קל וחומר: אפילו אחיו - הקרובים ביותר - של הרש שונאים אותו, קל וחומר מרעהו - המכרים הרחוקים יותר.

ומה פירוש הצלע השלישית בפסוק מרדף אמרים לו/לא המה? מרדף הוא אדם המשתדל להתקרב ולהידבק אל זולתו; המילה הלפני-אחרונה כתובה "לא" אבל נקראת "לו", ונראה שיש כאן כפל-משמעות מכוון:

1. הרש מרדף אחרי חבריו באמריו ודבריו, אבל הם לא מתייחסים אליו, וכך האמרים שלו נשארים לו - שלו בלבד (ע"פ מצודות).

2. הרש מרדף אחרי אנשים ואומר שיש לו חברים, אבל זה לא נכון (ע"פ מלבי"ם ומצודות).

3. האנשים שבחברת הרש אומרים לו שהוא 'מרדף', 'נודניק'. המילה "אמרים" כתובה בכתיב חסר, והכוונה היא: "'מרדף!' אומרים לו המה" (ע"פ יעל).

לפי כל הפירושים הללו, הפסוק בא להמחיש את בדידותו של העני. יותר משהוא צריך כסף, הוא צריך חברים שיתמכו בו ויעודדו אותו, אך אינו מוצא. והמסקנה המעשית: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע--אפילו נתן לו אלף""זהובים, איבד זכותו או הפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עימו על" "צרתו, שנאמר "אם לא בכיתי לקשה יום; עגמה נפשי לאביון" (איוב ל 25); ומדבר לו דברי" "תחנונים ונחמות, שנאמר "ולב אלמנה ארנין" (איוב כט 13). [ח] שאל העני ממך, ואין""בידך כלום ליתן לו -- פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני, או להגביה הקול עליו" "בזעקה--מפני שליבו נשבר ונדכה; והרי הוא אומר "לב נשבר ונדכה" "— אלוהים, לא תבזה" (תהלים נא 19), ואומר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב" "נדכאים" (ישעיהו נז 15). ואוי למי שהכלים את העני! אוי לו!; אלא יהיה לו כאב, בין" "ברחמים בין בדברים, שנאמר "אב אנוכי לאביונים" (איוב כט 16)" (רמב"ם הלכות מתנות עניים י ז).

4. וייתכן שהמסר המעשי של הפסוק מכוון לעני עצמו: "תקנתו של הרש... לשון רכה ואמרי נועם, שיש להם כוח גדול ככסף וכזהב להטות את הלבבות, והכל יעזרוהו ויסייעוהו אם יפגע בהם בלשון רכה ותחנונים...: אם הרש יהיה מרדף אחר אמרים של הכנעה, לבקש את צרכיו בלשון רכה ותחנונים, לא יהיה בכלל השנואים והנעזבים, ואדרבא, יעורר את הרחמים וימצא סעד לתומכו... גם ירצה, שהרש יהיה מרדף אחר אמריה של תורה... ולכן לא יהיה בכלל השנואים והנעזבים, כי ימצא מרדפים אחר אמריה של חכמה, שיבואו אצלו ללמוד מחכמתו, והם יכלכלוהו ויפרנסוהו ולא יחסר לחמו" (רמ"ד ואלי).

1. בתחילת פרקנו נזכר פסוק דומה על דל, (משלי יט ד): "הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים, וְדָל מֵרֵעהוּ יִפָּרֵד"*, ומלבי"ם הסביר את ההבדל בין שני המושגים: "הרש הוא [מסכן] יותר מן הדל: שהדל - רק מרעהו ייפרד, והרש - גם אחיו שנאוהו, וכל-שכן מרעהו - המרעים שלו - בוודאי שנאוהו, כי הם כבר רחקו ממנו; שאם אחיו הקרובים שנאוהו, כל-שכן מרעיו הרחוקים". ראו דל - רש.

2. רעיון דומה נמצא בפרק יד, (משלי יד כ): "גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ, וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים"*.

3. חכמי המדרש פירשו, שהפסוק מתאר תכונה אנושית שאינה רצויה בעיני ה': "מידת הקדוש ברוך הוא לא כמידת בשר ודם. מידת בשר ודם, עשיר שיש לו עניים קרובים, שונאן ואינו מודה בהן, שנאמר: כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. והקדוש ברוך הוא, כל העושר והכבוד שלו, מחופף ומרחם על העניים, שנאמר: "כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו" (ישעיהו יד לב), "תלוה את עמי!"" (מדרש תנחומא משפטים ט).