תולדות תנאים ואמוראים/ח/ר' חייא
ר' חייא
עריכהאם נרצה להביט בעין צופיה בתולדות העם הנפלא הזה, נראה תמיד השגחה פרטית, ובעת אשר הסכנה קרובה לבא, יקדים ה' הרפואה, והסכנה הכרוכה בעקבותיה תחלוף והיה כלא היה. ולא נדבר על ימים הראשונים אשר על כל צעד וצעד ראו כבוד ה' החופף על ב"י, אבל גם כשנוטל הנבואה מישראל ותחתיהם עמדו חכמים נושאי דגל התורה, גם אז פלאי פלאים נעשה לגוי הקטן הזה. כשפרשה מלכות רומי על ישראל והשיבו את העבד האדומי על כסא החשמונאים, שלח להם את הדגול מרבבה את הלל הבבלי, וכמו שאמרו סוכה כ. כשנשתכחה תורה מישראל עלה הלל הבבלי ויסדה. וכשחרב בית חיינו ונוטל כבוד מישראל שפך חמתו אך על עצים ואבנים וכפר אדמתו עמו, וכבר שלח לנו את האיש הנעלה הדגול מרבבה את רבן יוחנן בן זכאי, וע"י חכמתו הגדולה הציל לנו את שארית מחמדנו היא התורה, וביקש מהקיסר תן לי יבנה וחכמיה ושולשילתא דר"ג, ולא ידע עריץ האומות כי העיר הקטנה יבנה תראה במפלתה של רומי הגדולה. ואח"כ מלחמת ביתר והרעות והגזירות הקשות אשר באו עליהם היה באמת הסכנה היותר גדולה לכלל ישראל כי בקשו לעקור את הכל, אז שלח ה' את רבינו הקדוש ואנטונינוס אשר על ידיהם הוקלו המים הזדונים, אבל מרוב הצרות אשר נמשכו משך שני דורות לא יכלו להוליד בנים לתורה במדה מרובה והשדים התחילו להיות צומקין.
אבל ההשגחה העליונה אשר לפניו העתיד כמו העבר הזמין ארץ רחבת ידים את מדינת בבל אשר שמה ישבו בני ישראל לרבבות בטח ושאנן והרביצו תורה הרבה, והיו תמיד נכונים לשחד מכספם ומכוחם את אחיהם היושבים בארצנו הקדושה בכל עת הצורך, וכשראו בימי רבינו הקדוש שהגיע העת לשלח ממבחרי בניה וחכמיה למלאות את חסרון ארצנו הקדושה כבימי עזרא, אז התנדבו ר' חייא ובניו ועמהם עוד חכמים הרבה כרב ורבה בר חנא ולוי ור' חנינא ואבוה דשמואל ועוד חכמים רבים שלא נזכרו שמותן ועלו לישיבת רבינו הקדוש כדי להוציא את מחשבתו הקדושה לאור ולסדר את המשנה ולמסרה לכל ישראל בטהרתה. וזה שאמר ר"ל סוכה כ. כשנשתכחה תורה מישראל עלו ר' חייא ובניו ויסדוה. ובחולין פו. אמר רבין בר אבא משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות — ולא החמיץ יינם — ונתנו חכמים עיניהם בר"ח ובניו. וכן אמר רשב"ל בירושלמי מע"ש פ"ה ה"ה. ורבי קרא עליה מארץ מרחק איש עצתי כמנחות פח:.
האיש הפלאי הזה אשר נקרא בשם סתם ר' חייא בכל הש"ס בבלי או ר' חייא רבה כשבת לח: ובירושלמי כמעט תמיד בשם ר' חייא רובא (להבדילו מן ר' חייא בר אבא שנקרא ע"פ רוב בירושלמי בשם סתם ר' חייא), וכן נקרא בשם ר' חייא הגדול, היה יליד בבל בעיר כפרי כסנהדרין ה. שאמרו איבו (אבי רב) וחנה (אבי רבה) ושילא ומרתא ור' חייא כולהו בני אבא בר אחא כרסלא (וגרסת דק"ס בר סלא) מכפרי הוו, ור' חייא נולד לאביו אבא מאשתו השניה, ואחותו מן האם אימא (לדעת רש"י פסחים ד.) נשאת לאיבו אבי רב אחיו דר' חייא.
משפחת ר' חייא היתה נצר מגזע שפטיה בן אביטל לדעת הירושלמי תענית פ"ד ה"ב, ולדעת הבבלי כתובות סב. היו מגזע שמעי אחי דוד. וכן הוא שבת נו. שאמר רב, רבי דאתא מדוד וכו'. משמע שרב ור' חייא לא אתו מדוד.
ימי עלומיו ורבותיו מי היו, לא נודע לנו שום דבר כאשר לא ידוע לנו כל דברי ימי חכמי הבבליים עד ר"ח, אך זאת ידוע לנו בבירור שמיום שגלה יהויכין והחרש והמסגר לבבל, לא פסקה תורה מהן, וראיה היותר גדולה שבבל גידלה את הלל הזקן, כי כשבא לא"י ללמוד מפי שמעיה ואבטליון היה אז כבר גדול הדור כמבואר בערכו. וכן כשירד ר"ע לנהרדעא לעבר שנים כשהתחילו הגזירות בא"י עוד בחיי רבן גמליאל, מצא שם את האדם הגדול נחמיה איש בית דלי תלמיד ר"ג הזקן, שהרביץ שם תורה הרבה עד שדבריו נתקבלו להלכה גם בסנהדרי יבנה.
וכן כשירד לנהר פקוד חנניה בן אחי ר' יהושע היו שמה החכמים הגדולים ר' יצחק ור' נתן, אשר נתעלה אח"כ לאב"ד בסנהדרי דרש"ג באושא. וכן ידוע לנו שבזמן רבי היה בבבל ר"ה ריש הגולה. ור' חייא ובניו כשבאו לא"י הביאו תורתם בפיהם אות הוא שהיה שם ישיבות גדולות והרביצו תורה הרבה. וכמו שכתב רבינו שרירא גאון באגרתו ח"ג רפ"א שאך ראשי ישיבה וסנהדרין לא היו ביניהם, שזה היה אך בירושלים שמשם יצאה ההוראה לכל ישראל אבל היו מרביצים תורה גם בכאן, וראשי ישיבות שלהן היו נקראין בשם ריש סדרא. וכן כתב רש"י בכתובות כה. על הברייתא שאמרה חזקה לכהונה נשיאת כפים בבבל ופירש"י לפי שיש שם ישיבה וב"ד קבוע, ובפסחים ח. אמר ר' חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בא"י. ומזה אנו רואין שנהגו בכל טהרות הקודש בכל פרטי דיני התורה.
ונשאר לנו מתורת ר' חייא מה שלמד בילדותו (בהיותו בבבל) כנדה יד. דתניא בדקה בעד – רבי אומר טמאה – ור"ח אומר וכו' – מאי לאו בזקנותו קאי (שאז היה אצל רבי) הא בילדותו טימא משום נדה ש"מ. וידוע שר"ח עלה לא"י כשהיה כבר במבחר שנותיו וכאשר נבאר.
מתי עלה לא"י לא נדע בבירור אך זאת ידוע שגם בניו היו כבר גדולי הדור כלשון הגמרא סוכה כ. שעלו ר"ח ובניו ויסדוה.
ולדעת התוס' פסחים ד. שאביו ואמו דר"ח היו בחיים כשעזב אותם, ואך כשבא רב לדודו אז הבין מתוך דבריו שנפטרו.
ורבינו הקדוש קבלו בכל אותות אהבה וכבוד וקראו מארץ מרחק איש עצתי כמנחות פח:, ונתן לו רשות לדון אפילו ביחידי כסנהדרין ה., וכן מצינו ב"ב מא: שהיה דן דיני ממונות.
ורבי קצב לו פרס כעירובין עג. וכן ביצה כח. שהנהו שב בניתא דאתו לבי רבי ואשתכח ה' מינייהו בי ר"ח ולא קפיד ר' שמעון בר רבי, ורבי החביבו כ"כ עד שאמרו בירושלמי כלאים פ"ט סה"ג וכתובות פי"ב ה"ג שכשהיו נכנסין לבית הועד אמר רבי יכנס ר' חייא רובה לפנים, ואך ר' ישמעאל בר"י אוהבו היה נכנס קודם לו.
והיה לרבי כתלמיד חבר, וזה שמצינו הוריות יא: שבעי רבי מר' חייא, ובע"ז לו: א"ל רבי לנתן בן עמרם הנח דברי ואחוז דברי ר' חייא.
ורבי מסר לו רוב חכמתו בטעמי ופרושי המשנה כנדרים מא. שרבי גמר יג' אפי הלכתא ואגמריה לר"ח שבע מנהון ולבסוף חלש רבי ושכחן, ור"ח אהדר קמיה הנהו ז'. ובחולין טז. יתיב רב אחורי דר"ח ור"ח קמיה דרבי. וארח לחברה עם רבי כחגיגה ה: שפ"א אזלו רבי ור"ח באורחא מטו לההוא מתא ושאלו אי איכא צורבא מרבנן הכא ילכו לקבל פניו, וא"ל כי יש פה צורבא מרבנן ומאור עינים הוא והלכו לגביה.
ורבי קרא לר"ח מר כמו"ק טז:, ובכתובות לד. שר"ח דרש אפיתחא דבי נשיאה, ואע"פ שבל"ס היה ששון לב רבי לקבוע לו פרס אבל הוא מאס בלחם חסד ולא רצה ליהנות מכבוד התורה, ושלח ידו במסחר המשי ביחד עם ר' שמעון בר רבי כב"ר פע"ז־כ. וכן סחר בכיתנא כירושלמי ב"מ פ"ה ה"ו ופ"ו ה"א. ובחולין פ"ה יסופר שפ"א נפל יאניבא בכיתניה ושאל לרבי ונתן לו עצה שישחוט עוף על בוביתא דמיא דמורח דמא ושבק ליה. וה' בירך את מעשה ידיו עד שהוצרך למנות את בן אחותו רב להיות שומר גנזיו כב"ק צט: ברש"י שם.
וכן היה בקי במטבעות אם טובים המה כב"ק שם.
אך הוא לא התגאה בעשרו וצוה לאשתו שבת קנא: כי אתא עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך, אמרה ליה מילט קא לייטת להו? א"ל – גלגל הוא שחוזר בעולם.
וכשהצליח במעשה ידיו אז ראה כי שולח ממקום הנה אך ורק להרביץ תורה בישראל. ובאמת עשה גדולות כאשר יסופר כתובות קג: (ושם יסופר ע"ד הציור והמליצה) שאר"ח לר' חנינא אנא עבידנא דלא משתכחה תורה מישראל דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נישבי וציידנא טביא ומאכילנא בשרא ליתמי ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי וכתיבנא חמשה חומשי לה' ינוקי ומתניתא שיתא סידרי לשיתא ינוקי וכו'. ורבי כשראה את מעשיו הגדולים דר' חייא אמר כמה גדולים מעשי חייא, א"ל ר"ש בנו אפילו ממך? א"ל אין.
וכל מגמתו היה אך שיתן לו ה' כח ועצמה לעבוד עבודתו הקדושה, כברכות טז: שהיה מתפלל יהיה רצון שתהא תורתך אומנתנו ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו.
וכששאלו רב, נשים במאי זכיין השיב לו דאקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן כברכות יז., וזה יען שאך מטרה אחת הציב לו בחייו וזה חביבות התורה על לומדיה ולעשות את בניהם למודי ה'. ובב"מ פה: יסופר שאליהו גילה לרבי שר' חייא ובניו חשובין כהאבות וגזר רבי תענית והוריד לר"ח ובניו להתפלל וכשאמר משיב הרוח נשב זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מטרא. ור' חייא ברוב ענותנותו אמר בירושלמי ברכות פ"ב סה"ד אנא מן יומי לא כיונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקכסה אי ריש גלותא.
ורבי לא זז מלחבבו, וראה שאם יתן לו התמנות בישיבתו הגדולה יתבטל עי"ז ממטרתו אשר הציב לו בחיים כמפורש כתובות קג:, לכן שם עליו התמנות היותר חשובה וגדולה וכידוע שרבי ישב בציפורי שהוא גליל, וכשהוצרכו לקדש החודש השתדלו תמיד שיהא ביהודה כדין המפורש סנהדרין יא: שאין מעברין את השנה אלא ביהודה (וכן קידוש החודש).
לכן היו מקדשין בעין טוב ושם היה ב"ד קבוע כברכות פ"ד ה"א ובפס' רבתי פ' תקעו. והתמנות הגדולה הזאת מסר לאהובו ר' חייא כר"ה כה: שרבי שלחו לקדש החודש שמה (והתמנות הזאת נמסר אח"כ לתלמידו דר"ח לר' אושעיא כסנהדרין פ"ד ה"א).
ורבי לא זז מלחבבו בכל עת מצא כדמובא בירושלמי כלאים פ"ט ה"ג רבי הוה מתני שבחיה דר' חייא רובא קומי ר' ישמעאל בר' יוסי ואירע פ"א שר"ח היה בבית המרחץ, וכשבא ריבר"י לא קם מקמיה, וסיפר זאת לרבי, וכששאלו רבי למה עבד כן והושיבו שלא הרגיש את בואו כי עיין אז בספר תהלים אגדה, ומני אז מסר לו רבי שני תלמידים שישמרוהו מן הסכנה.
ונתגדל כ"כ בעיני רבי עד שהתחתן בו שבנו של רבי ישא את טוי בת ר' חייא (כי פזי נשאת אח"כ שהיה לה בן בשם ר' שמעון בן פזי כמפורש בתוס' ב"ב קמט. ד"ה רב מרי). אך לדאבון לב שניהם מתה הנערה ביום שבאו לכתוב כתובתה כמפורש כתובות סב:. ורבי אמר עליו ועל ר' ישמעאל בר"י אשרי הדור שאתם בתוכו כמגילה פ"ד ה"א־כז:.
ואך שני פעמים מצינו שכעס רבי עליו כדמובא מו"ק טז: שפ"א גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק, ור"ח יצא ושנה לשני בני אחיו לרב ולרבה בר חנה בשוק ואיקפד רבי וכשבא ר"ח לאיתחזויי ליה א"ל רבי "עייא" (כי ר"ח לא היה יכול לבטא היטב החית כמגילה כג:, וכן קראו בר קפרא ככריתות ח.) מי קורא לך בחוץ (וכשיצא בחוץ ולא מצא שום אדם) ידע בנפשו שרבי כעס עליו ונהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין, ביום תלתין שלח ליה רבי תא, הדר שלח ליה דלא ליתי, ור"ח ראה את השליח הראשון ולא השני וכשבא לפני רבי קרא עליו המקרא ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.
ובירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וב"ר פל"ג־ג יסופר שרבי אמר אם סליק ר"ה ריש גלותא לכאן אנא מותיב ליה לעיל מינאי דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין – חד זמן אעל ר"ח רובה לגביה א"ל הא ר"ה לבר, נתכרכמו פניו של רבי א"ל ארונו בא, א"ל פוק חמי מאן בעי לך לבר, ונפק ולא אשכח בר נש, וידע דהוא כעיס עליו, ולא על לגביה תלתין יומין. ביום ל' על אליהו לגביה בדמות ר' חייא, א"ל מה מרי עביד, א"ל רבי חד שיניי מעיקא לי, א"ל הראני אותו, הראה לו ויהיב אצבעותיה עלה ונתרפא. למחר (סוף השלשים יום) על ר' חייא לגביה ושאלו אודות כאב השנים שהיה לו, והשיבו שמיום שנתן אצבעו עליו נתרפא, אך ר' חייא א"ל האמת וא"ל אנא לא הוינא. מן ההוא שעתא הוה נהג ביה ביקר.
ור' חייא קרא לרבי "רבינו" בתוספתא נגעים פ"ח אר"ח אמרתי לפני רבי למדתנו רבינו – א"ל אף אני כך אמרתי.
מחלוקותם מצינו כתובות כה: דתניא – א"ל ר"ח אם אתה מאמינו וכו', ע"ז עה:, חולין טו: צב:, נדה יד. (כלשון דתניא).
וכשחלה רבי נכנס ר"ח לבקרו ומצאו שהוא בוכה. (לחד מ"ד שרבי מת קודם ר"ח). וזולת רבי לא מצינו שיאמר ר"ח בשם אחר אך מצינו פ"א שאמר בשם ר' שמעון בר' אלעזר ברו"ר פ"א־ד.
חבריו הגדולים
עריכהאבדן שהיו יחד בישיבת רבי כיבמות קה:.
ר' אלעזר הקפר כחולין פד:.
בר קפרא שהיו ביחד לפני רבי כיומא פז:, וביבמות לב: נחלקו ושניהם נשבעו שכן שמעו מפי רבי (ומזה משמע קצת שרבי נפטר קודם ר' חייא), וקראו בבלאי ככריתות ח., מתיב לר"ח כשבת פ"ב סה"ב, ופ"א אזל ר"ח לדרומא שאלון ליה ר' חמא אבוה דר' הושעיא ובר קפרא כנדה פ"ב ה"ב.
ר' חנינא בר חמא ככתובות קג:, אבל היה קטן מר"ח וקיבל ממנו כירושלמי נדה פ"א ה"ג שאמר בשם ר"ח. וכן שביעית פ"ו ה"א רשב"ל שאל לר' חנינא – א"ל אני לא שמעתי מר"ח. וכן הוא יבמות פ"ד הי"א, ובכתובות י: א"ר חנינא – דתני ר' חייא. וכן מצינו אותם ביחד לפני רבי כיומא פז:.
ר' ישמעאל בר' יוסי, היו ביחד לפני רבי כיבמות קה:, וקראו בבלאי כעירובין פ., ור"ח נהג כבוד גדול עמו ואמר כבר הורה זקן כסנהדרין כט:.
ר' שמעון בר רבי, היה עמו אהובים ידידים וסחר עמו בשותפות כב"ר פע"ז־ב, וישבו יחד לפני רבי כיבמות קה:, ובמגילה כד: יסופר שא"ל ר"ח אלמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן משום דעבי קלך אתא וא"ל לאבוה א"ל זיל אימא ליה כשאתה מגיע אצל וחכיתי לא נמצאת מחרף? (שלא היה יכול לבטא היטב החי"ת)?
מחלקותן מצינו ברכות לה. חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי. ובשבת קנב: חד אמר עד שיסתום הגולל וחד אמר עד שיתעכל הבשר (יודע המת). ובעירובין ט: חד אמר נידון משום לחי וכו'. ושם עב. חד אמר מחלוקת במחיצות. ובתענית יב. חד אמר ייסר וח"א יאסר. ושבועות טו: חד אמר זו כנגד זו וח"א זו אחר זו. ובחולין קלט: חד תני הדרסיאות וחד תני הרדסיאות. ובכורות לב. חד אמר מבליעו וחד אמר אין מבליעו. ובקידושין לג. יסופר שפ"א ישב ר"ח בי מסחותא וחליף ואזיל ר"ש בר רבי ולא קם מקמיה ואיקפד ואתא א"ל לאביו שני חומשים שניתי לו בספר תהלים ולא עמד מפני.
וחברו הגדול ר' שמעון בן חלפתא (אחי ר' יוסי) כירושלמי ברכות פ"א ה"א־ד: ששניהם היו מהלכין בהדא בקעת ארבל באשמורת הבוקר וראו איילת השחר שבקע אורה א"ל ר"ח כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.
וברו"ר פ"ג־ד ר"ח ורשב"ח הוו יתבין לעין באורייתא בהדין בית המדרש רבא דטבריא בערב פסח.
וב"ר פע"ט־ז ר"ח ור"ש בר רבי ורשב"ח שכחו מלין מן התרגום והלכו לההוא תגרא דערביא לשאל ממנו.
וברו"ר פ"ה פסוק ורצחת שר"ש בן חלפתא קבל מר"ח חדר חקל וכו'. ואס"ר פ"א פ' על גלילי, ובירושלמי ברכות פ"ד ה"ד מחלקותן.
וכן ריב"ל אף שהיה בל"ס צעיר הרבה ממנו היה גדול הדור בזמן ר' ר"ח כאיכ"ר פ"ג־ו ר"ח רבה אזל לדרומא ואיתקבל גבי ריב"ל – לבתר יומין אתא ריב"ל לטבריא ואיתקבל גבי ר"ח רבה ויהיב לתלמידוהי דריב"ל דרכמונין וא"ל זילו עבידו לרבכון כמנהגיה, וכן בכתובות קיב. קיב"ל איקלא לגבלא – לשנה איקלע ר"ח להתם ואמרו לר"ח זיל לא תעביד לן כי חברך.
והנה מלבד מה שהיה ר"ח במתיבתא רבתי דרבינו הקדוש כרע וכאח לו, היה לו ישיבה פרטית בטבריא ושם היה מקומו הקבוע עם ב"ב וכאשר הבאנו לעיל מאיכ"ר פ"ג־ו שריב"ל בא לר"ח לטבריא. ור"ח קבץ נדבות לב"המד הגדול כהוריות פ"ג ה"ד, ודברים רבה פ"ד־ח, מעשה בר"ח שעשה נדבה בב"המד הגדול שבטבריא ופסק אדם אחד ליטרא של זהב נטלו ר"ח והשיבו אצלו וקרא עליו מתן אדם ירחיב לו, וכן ברו"ר פ"ג־ד שהיה בטבריא. וכן מקום קבורתו שמה וכאשר נביא לקמן.
ותלמידיו הגדולים היו בני אחיו, רב שהיה ג"כ שומר גנזיו כב"ק צט: ור"ח הביאו והעמידו לפני רבי כברכות מג.
ובשלשים יום שנהג ר"ח נזיפותא אז למד עם רב כל כללי דאורייתא דבבלאי ככלאים פ"ט ה"ד וב"ר פל"ג־ג. וקראו תמיד בשם חביבי וכמבואר בערכו באריכות.
וכן ב"א רבה בר חנא כמו"ק טז: יצא ר"ח ושנה לשני בני אחיו לרב ולרבה בר חנה, וב"ב קכד. ארב"ח אר"ח. תלמידו הגדול ר' אושעיא ככריתות ח. שר' אושעיא שבק את בר קפרא ואתא קמיה דר"ח. ובשבת לח: א"ר אושעיא פ"א היינו עומדין לעילא מר"ח רבה, ור' חייא מסר לו פירושי המשנה כפי שקיבל מרבותיו וכחולין קמא: שאר"ז כל מתניתא דלא מתניא בי ר"ח ור' אושעיא משבשתא היא.
זעירא תלמידו כשבת קנו. שמצאו כתוב על פנקסיה אמרית קמיה רבי ומנו ר' חייא.
יהודה בן נקוסא תלמידו כב"ק פא:.
ר' יונתן א"ר חייא ב"מ מ., ובגיטין לז. ר' יונתן מסר מילי לר' חייא (ושם בר אבא הוא ט"ס), וברכות יח. ששניהם שקלי ואזלי בב"הק וקשריא תכלתא דר' יונתן א"ל ר"ח דלייה וכו'.
ושניהם הלכו אחרי מטתו של ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא כברכות פ"ב ה"ג וקה"ר פ"ט־ה. ובד"וד ח"ג צד 46 יאמר שר' יונתן היה חברו דר"ח ויציין עירובין יז: והוא טעות כי שם אמרו אך אמרי דבי ר' ינאי – דתני ר' חייא, מתקיף לה ר' יונתן א"כ מה שייכות הוא לר"ח, ובירושלמי שם פ"ג ה"ד נתחלפו השמות.
ר' ינאי כיבמות צג. שר' ינאי אתא לקמיה דר"ח א"ל שפיר עבדת, ואח"כ נתחתן עמו שבן ר' חייא יהודה נשא בת ר' ינאי ככתובות סב: (ונראה שזה היה אחרי מות ר' חייא ולעת זקנת יהודה ואפשר שהיתה אשתו השניה). מחלקותן ברכות פ"ד ה"ה.
ר' יוחנן כסנהדרין פ"א ה"א שאזל מידון קומי ר"ח רבה.
רשב"ל משום ר"ח ע"ז ל. וכשהזכיר את שמו הזכיר ביראת הכבוד ואמר הריני כפרת ר"ח ובניו כסוכה כ. ובירושל' כלאים פ"ט סה"ג יסופר שרשב"ל צם ג' מאות תעניתא שיזכה ליחזי לר"ח (בחלום) ולא זכה, וכן ר' יוסי (ר' אסי) צם פ' יום ולבסוף חזי וכהו עיניו.
וכן מצינו שהיה לו תנא בישיבתו בשם אחי כברכות יד. שבעי מר"ח.
וכן מצינו הרבה שאמרו משמיה אע"פ שלא היו תלמידיו כר' אלעזר שאמרו בירושלמי כתובות פ"ט סה"ה שהיה תלמידו והכונה שהלך תמיד בשיטתו, כי כשעלה ר"א לא"י אז כבר נפטר ר"ח.
וכן ר' אבא בר זוטרא בשמו יבמות פ"ד הי"א, נדה פ"א ה"ג. ובמנחות לז. מצינו ר"ח ורב אחא בריה דרב אויא צ"ל ר' חייא בריה דרב אויא.
ר' חונא בשמו מגילה פ"א ה"א פ"ב סה"ג.
רב יהודה אר"ח שבת ז: ותענית י: ובשניהם צ"ל רב יהודה אמר רב אר"ח כשבת ק. וחולין עו.
וכן מצינו רבה אר"ח שבת קכז., עירובין עח. פח., ובכתובות פז. רבה – רב יוסף אר"ח בל"ס חסר שם האמורא האמצעי.
יוחנן חקוקאה הפקיד אצלו דיסקיא מלאה חמץ, פסחים פ"א ה"ד.
שמואל משום ר"ח שבת מה: קלח., פסחים כ:, סוכה יא:, חולין קיג.
שבתאי בריה דר' מרינוס אתא לקמיה דר"ח כב"מ יז.
מקראיו הפרטים ואשתו וב"ב
עריכהר' חייא היה ארוך בדורו והיה מגיע לכתפו של רבי כנדה כד:, ופ"א הראה כריעה לפני רבי ונעשה פסח ונתרפא כברכות פ"א ה"ה־י.
והיה זהיר מאוד בכבוד חבריו יותר מכבוד עצמו כאשר יסופר סנהדרין יא. שפ"א ישב רבי וקא דריש והריח ריח שום אמר מי שאכל שום יצא, עמד ר"ח ויצא, עמדו כולם ויצאו. בשחר מצאו ר"ש בר רבי א"ל אתה הוא שציערת לאבא? א"ל לא תהא כזאת בישראל (ואך שלא לבייש את מי שאכל השום עשיתי כזאת).
שם אשתו היה יהודית כיבמות סה: וילדה לו תאומים את יהודה וחזקיה, ופזי וטוי אחיותיהם, והוה לה צער לידה, מה עשתה שינתה את בגדיה כדי שלא יכירה ר"ח ובאת לפניו ושאלה אותו אם אשה מצווה על מצוות פ"ור, וכשאמר לה לא, אזלה ושתתה סמא ונעשית עקרה, וכשנתודע לר' חייא היטב חרה לו ואמר לה איכי ילדת לי חדא כרסא אחריתא. ובקידושין יב: יסופר שפ"א (מרוב צער שהיה לה מלידה, תוס' ר"י הזקן) ספרה לר"ח שאמה אמרה לה שאביה קיבל ע"י קידושין מאחר כשהיתה קטנה. אך ר"ח השיב לה לאו כל כמינך.
וביבמות סג. יסופר שהיתה מצערת לו וכדי להשקיטה, כי הוה משכח מידי צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. וכששאלו רב והא קא מצערא ליה למר? השיב לו דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא. וזה שאמר שם סב: שבירך את רב רחמנא ליצלך ממידא דקשה ממותא – זו אשה רעה.
תורת ר' חייא
עריכהמצינו שחיבר הילכות רבות כב"מ סב: סה: תנא רב ספרא בריבית דבי ר"ח (בהלכות רבית ששנה ר"ח, רש"י).
וכן היה אצלו מגילות סתרים כשבת ו: צו:, ב"מ צב. וא"ב אטב"ח של ר"ח בסוכה נב:.
ועל כולם הברייתות שהשאיר לנו לברכה עד שאמרו חולין קמא: כל מתניתא דלא מתניא בי ר"ח ור' אושעיא משבשתא היא.
וזה יען שר' אושעיא תלמידו גמרם לכן נקראין על שמו, וכמו שנקרא ר' אושעיא בכ"מ אבי המשנה.
והברייתות דר"ח אינם מה שמצינו בש"ס ת"ר כדמוכח כתובות נב. ת"ר – סבר רב – א"ל ר"ח לית הלכתא כהא מתניתא.
ומי שיש לו ידיעה בש"ס יראה בהשקפה ראשונה שכל הת"ר שבש"ס המה מהתנאים הראשונים, טרם חיבר רבי המשנה וכל אחד ואחד היה שונה משנתו בטעם אחר אבל בלשון אחר, וכדמובא באגרת דרש"ג. וכן מכלתא דר"י וספרא וספרי המה רמזי הדינים מן התורה, אבל ברייתות דר"ח ודר' אושעיא המה אך פירושי המשנה וגידרה כפי שמסר לו רבינו הקדוש בדרך למודו.
והרב החכם רז"פ בספרו מבוא הירושלמי צד כב. ירצה לומר שר' חייא ור' אושעיא המה מסדרי התוספתא שבידינו היום ואשר ע"ז אמרו בסנהדרין פו. סתם תוספתא ר' נחמיה אליבא דר"ע וע"י שניהם היינו ר"ח ור' אושעיא נשלמה התוספתא.
וכן יאמר במבוא המשנה צד 306, ובמבוא הירושלמי צד כ' "שהחכמים אשר היו בימי רבי וקצת אחר מותו – ובראשם בר קפא, לוי וגם ר' חייא סרו מגרסת רבי במשנתו וקבעו להם גרסאות אחרות עיין שבת סח., ובדף כד במבוא הירושלמי יאמר עצת ר' חייא היתה בראשונה לתקן את בראשונה לתקן את משנת רבי והציג לפעמים הלכות אחרות במקום הלכות המשנה של רבי, כירושלמי שבת פ"א ה"ב אנן תנינן סמוך למנחה, תני ר"ח סמוך לחשיכה. ובע"ז פ"א ה"ה אנן תנינן תרנגול לבן, תני ר' חייא תרנגול סתם, ובריש ברכות אנן תנינן משעה שהכהנים תני ר' חייא משעה שדרך בני אדם וכו', ושם א"א לפרש הך תני ר' חייא כ"א ששנה ר"ח במשנתו ולא בתוספתא".
והרה"ח ראה"ו בספרו דור ודורשיו בח"ב צד 169 מביא ראיה שר' חייא חולק על המשנה מדמאי פ"ב ה"ה שאמרו במשנה, איזהו מדה גסה ביבש שלשה קבין ובלח דינר – תני ר' חייא הין מידה גסה, מן ההיא ולמטה מידה דקה, ובסוטה פ"ג סה"ו שאמרו ופליג ר' חייא. עכ"ל.
ובזה עילה מצא ויאמר "ברית האחוה בין רבי לר"ח היתה נאמנה ותמימה למראה עין – אבל בלבו לא חשב כן, ואף לפעמים גלה נגד סביביו ותלמידיו את הדברים שבלבו ויהי מקלה לפניהם את תורתו (חולין טז:) – כאשר ר' חייא ובניו היו מטילים קוצים בעיני רבי והכעיסוהו, כן גם עשו לו חכמים אחרים כבר קפרא גם הוא עשה כמעשה ר"ח לחבר משניות גדולות ולהעמידן אצל משנת רבי או למעלה ממנה." עכ"ל. ואך ר' חנינא בר חמא מצא חן בעיני החכם ראה"ו.
ככה יעשו חכמי כותבי דברי ימי ישראל לעפר בעפר את הקדוש לנו ואך למען האמת ובזה דמו כי יפילו את חומת הדת ולא ראו כי בנפשם הוא, ובזה הראו כי לא לבד שלא הגיעו למטרתם לכתוב באמת תולדות ימי חכמינו ז"ל, אבל גם הראו את אי ידיעתם בפשט הגמרא אם בשוגג אם במזיד, וחשבו כי הש"ס נאבד מתוך קהל ישראל ואך המה הצילו אוד מוצל מאש, ובטחו כי מי יהיה משוגע לעיין בכל ציוניהם לראות היעמדו דבריהם אם לא.
ובכל אשר נעיין יותר בדברי החכמים האלו נשתומם הפלא ופלא שעשו ממש כאותו שאמר שמצוה לעבוד ע"ז שנאמר ועבדתם אלהים אחרים, כן עשו המה ולא נביא כבדות ופלפול ואך נביא שנית כל הציונים.
ועוד האם לא ידעו החכמים האלו שבסידר רבי המשניות לא הוא לבדו ישב בחדרו סגור ומסוגר ושם עשה המלאכה הגדולה והנפלאה, האם לא קבץ כל חכמי דורו וגם זקני דור העבר וגם תלמידיו הגדולים ובראשם ר' חייא ובר קפרא ולוי ור' חנינא ובניו וגם את רב תלמידו הצעיר. ואיך נוכל לומר שאחרי רבי קמו תלמידיו וחלקו על חיבורו?
ונביא ראיותיהם אחת לאחת. וז"ל הירושלמי שבת פ"א ה"ב אנן תנינן סמוך למנחה תני ר' חייא סמוך לחשיכה. מתניתן צריכה למתניתיה דר' חייא. מתניתא דר"ח צריכה למתניתן. אלו תני ר"ח ולא תנינן אנן, הוינן אמרין לא אלא חשיכה הא מנחה לא, הוי צריכא למתניתן, או אלו תנינן אנן ולא תני ר"ח, הוינן אמרין כולהון דתנינא מנחה מנחה, וכולהון דתנינן חשיכה חשיכה מן מת דתנינא מנחה ותנינא ר"ח רובה חשיכה הדא אמרה אפילו חשיכה דתנינן דבתרה מנחה היא.
וכן ע"ז פ"א ה"ב אנן תנינן תרנגול לבן תני ר"ח תרנגול סתם. מתניתן צריכה למתניתא דר"ח, ומתניתא דר"ח צריכה למתינתן, אלו תנינן ולא תני ר"ח הוינן אמרין לא אמרינן אלא תרנגול לבן, (פי' דוקא בזמן שפירש מכור לי תרנגול לבן אז אסור), אבל תרנגול סתם אפילו בינו לבין עצמו מותר (אז למכור לו אפילו לבן), הוי צריכה למתניתא דר"ח או אלו תני ר"ח ולא תנינן הוינן אמרין לא אמר אלא תרנגול סתם הא תרנגול לבן אפילו בינו לבין התרנגולים אסור הוי צורכה למתניתן וצורכה למתניתא דר"ח.
ובריש ברכות שאמרו משעה שהכהנים וכו', ותני ר"ח משעה שדרך בני אדם וכו', יען כי המשנה תדבר בזמן הבית לכן נקטו כלשונם סימן הידוע להם, אבל בהברייתות הנאמרים אחר החורבן נתנו סימנים אחרים, וכמו שמובא ברכות ב: כמה סימנים אחרים. ועתה יראה הקהל וישפוט האם נמצא גם קורטוב של אמת בדבריהם שר"ח חולק על המשנה ומביא הלכות אחרות במקום הלכות המשנה?
וממש כזה מצינו בירושלמי גם על ר' אלעזר בן פדת כשבועות פ"ד ה"ט על המשנה שאמרה עד שישמעו מפי התובע אר"א מה ת"ל – מתניתן צריכה למה דר"א, ומה דמר ר"א צריכה למתניתן.
וכן על רבי עצמו מצינו פאה רפ"ג אנן תנינן שבין הזיתים, ותני דבי רבי שבין האלנות, מתניתן צריכה לדבית רבי, דבית רבי צריכה למתניתן, וכן שבת פ"ד ה"א, אנן תנינן נסורת, תניא דבי רבי נעורת, ואמרו בגמרא הדא אמרה היא הדא אמרה היא פי' שלא נחלקו כלל. וכן שבת רפ"ז אנן תנן כל השוכח עיקר שבת, תניי דבי רבי כל שאינו יודע עיקר שבת, והוא כדאמרו בבבלי שם רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין העכ"ום וגר שנתגייר כהכיר ולבסוף שכח דמי.
ונבא על ציוני הראה"ו מדמאי פ"ב ה"ה וז"ל המשנה איזו היא מדה גסה ביבש ג' קבין ובלח דינר. – תני ר' חייא הין מדה גסה מן ההין ולמטן מדה דקה. וחשב החכם ראה"ו שר"ח פליג אמתני' ועינו הטעתו שבפני משה מפרש תני ר"ח בתוספתא פ"ג איפכא, אבל האמת מפורש בתוספתא דמאי פ"ג וז"ל רשב"ג אומר משום ר' יוסי – ובלח הין מידה גסה מהין ולמטה מדה דקה. וזה אך מפרש המשנה, שהמשנה ניתן שיעור ללח דינר, והוא מפרש ששיעור דינא הוא הין, וזה ברור.
ומה שמביא מסוטה פ"ג סה"ו שאמרו ופליג ר"ח, הלא הגמרא מפרש שר' חייא תני לשיטת ר' שמעון ורבי לשיטת ראב"ש.
וכעת נבא אל אמיתת הענין כמו שהוא, וכאשר אמרנו למעלה כי התוספתא באמת נתחברה מתנאים הראשונים וכאשר אמרו שר' נחמיה סדרה אליבא דר"ע רבו, ובתוספתא יבאו הפירושים על המשנה באריכות וכמה פעמים מחלוקת בצידה, מה שרבי בחכמת לשונו רמזה במשנה, ולכן מובא בדברי הראשונים שהתוספתא צריכה לפרש הדברים יותא מן המשנה.
ומכלתא וספרא וספרי המה קיבוצים גדולים להראות רמזי ההלכות שבמשנה מן המקרא.
אבל הברייתות דבי רבי ודר' חייא ובר קפרא ולוי ושמואל ור' אושעיא בהם לא נמצא שום מחלוקת, והמה אך כעין פירוש קצר על המשנה, שנסדרה בתכלית הקיצור, כמו שלמד רבי בישיבתו הגדולה כונת המשנה, כי רבי לא שינה מהמשנה כלום אם גם ידע שאין הלכה כאותה משנה יען שכן היה שגור בפי החכמים, ומסר לתלמידיו כונת המשנה, ומשנה לא זזה ממקומה כיבמות ל. וזה שאמר אילפא תענית כא: שכל מי שישאלני מתניתא דר"ח ור"א אראה אותו שכבר רמזה רבי במשנה. וזה שאמרו עירובין צב., יבמות מג., נדה סב: רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו.
ולרגל מלאכתנו נביא כל תני ר' חייא הנמצא בבבלי והמה על שלשה אופנים א) לפרש כונת המשנה כפי שקיבלה מרבי ומשאר רבותיו, ב) מימרא או הלכה בפני עצמה כדרך שאר מימרות האמוראים, ג) בענין אגדה.
אופן א) כעירובין יד: שאמרו כמה כ"ש תני ר"ח אפילו כחוט הסרבל. וכן שם יז: קיא., יומא ו: וקא מפרש ר"ח המשנה דזבים פ"ה מ"יא, יומא כה: כו:, ביצה טז: כה. קא מפרש דברי ר"ע וכונתו. ביצה לב., חגיגה יג., יבמות ט: כא: לג: מ: נג: צז., כתובות פג. הכותב – תני ר"ח האומר, וכמו שכתב שם הר"ן דהמשנה מיירי בלא קנין וא"כ הכתובה הוא אך באמירה. וכן כתובות פ"ח מ"ב מוכרת ונותנת וקים ותני ר"ח לא תמכור ולא תתן ואם מכרה ונתנה קיים שר"ח מפרש שכונת המשנה אך בדעבד.
וכן ב"מ עד. שמפרש מאי מעטן שכבר נתחממו וזה כומר שבמשנה. וכן ב"מ ג. לז:, עג. צה. קלט., שבועות לה. מ. מו., סנהדרין כח: סח:, שבועות לה., מנחות כג:, חולין קכב:, בכורות כא:, נדה יז: כולם לפרש המשנה.
וכן כמה פעמים שמוסיף על התוספתא או שמפרש דברי הראשונים כברכות כו. נב., שבת קלז., ב"ב סז., מכות ג: (וסובר כריב"נ), מנחות יב. וכמו דמשני אביי דר"ח אליבא דר"א.
ומצינו בכתובות נט: שאמרו במשנה ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה ואמרו בגמרא מתניתן דלא כר"ח דתני ר"ח אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים אין אשה אלא לתכשיטי אשה.
ולכאורה שר"ח פליג על סתם משנה, אבל כשנעיין נראה שר"ח אינו פליג על המשנה ואך מביא דין משנה אחרת שנישנית בסוף תענית, שאמרו שם בגמרא יפיפיות שבהן אומרות תנו עיניכם ליופי, מיוחסות שבהן אומרות אין אשה אלא לבנים, מכוערות שבהן אומרות – ובלבד שתעטרנו בזהובים, וזה ממש דברי ר"ח, וכונת הגמרא לומא שר"ח פוסק כאותה המשנה.
ובב"מ כ: מצינו במשנה וכמה היא אגודה של שטרות ג' קשורין זב"ז ואמרו בגמרא ש"מ קשר הוי סימן ומשני הא תני ר"ח ג' כרוכין זב"ז, ולפום רהיטא פליג ר"ח אמתני' אבל כבר מביא בשיטה מקובצת בשם הרא"ש שר"ח לא פליג כלל, ואך מפרש מאי קשורין הכונה כרוכין, וכדמצינו שליא קשורה בולד והכונה כרוכה בולד. וזה ברור.
וזה כונת הירושלמי ביצה פ"א ה"ד על המשנה שאמרו ב"ה דמוליכין סולם משובך לשובך, ובגמרא שם שיהודה בריה דר"ח התיר סולם של עלייה וכשבא אצל אביו אוקים תנייה (תנא) קומי ותני במד"א בסולם של שובך, והיינו שצוה להתנא השונה ברייתות לגרוס תיכף אחר המשנה לפרש שכונת ב"ה שאך בסולם של שובך מתיר ב"ה, אבל לא בסולם של עלייה. וכן הוא ממש בב"מ פ"ה ה"ו שר' חייא שאל לרבי א"ל אסור נפק קבעיה במתניתיה וקבעה כן. וכן צ"ל בע"ז פ"ד ה"ב ותחת "חזק" צ"ל "חזר".
אופן ב) מביא ר' חייא ברייתות מה שקיבל מרבותיו, כשבת מב. מב: קד: קמא:, עירובין יד. יז:, פסחים ח. מב: מז: פ., יומא ד. כד., ר"ה ו:, גיטין מד:, ב"ק כ., ב"מ קה:, ב"ב לה: (וכדמפרש רב אשי), ב"ב צז. צז:, מנחות פ:, חולין כז. סא. קלד., נדה כה., שמפרש דברי אבא שאול, והמה ככל מימרות דאמוראים.
אופן ג) דרשות באגדה כפסחים מט: שאמר כל העוסק בתורה לפני ע"ה כאלו בא על ארוסתו בפניו, שם פז. יודע הקב"ה את ישראל שאינן יכולין לקבל גזירות אדום עמד והגלה אותן לבבל. יומא יט: כמין קול נשמע בעזרה, כתובות י: כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה, שם ל. אע"פ שבטלו סנהדרין דין ד' מיתות לא בטלו, גיטין ע. הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהא רגיל בטיבול קיץ וחורף, סעודתך שהנאך ממנה משוך ידך הימנה, ואל תשהה עצמך, חולין ו. אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו בין.
ור' חייא היה חשוב כתנא וכדמצינו ב"מ ה. ר"ח תנא ופליג, וכן מצינו שבת כ. כתנאי ר' חייא ור"י בן בתירה, וכן כתובות כה: דתניא דברי רבי א"ל ר"ח, וכן נדה יד. דתניא רבי אומר – ור"ח אמר, וכן שם סב: דתניא ר"ח אומר, וכן נזכר בתוספתא נדעים פ"ח ה"ז.
וכמה פעמים נאמר עליו בשם איתמר כדרך האמוראים כעירובין ט:, וזה כמו שבארנו בערך ר' יהודה הנשיא שדור התנאים שבמשנה היו אך דור שקודם רבי, אבל יען שרבי וחבריו קבלו מן דור הקודם לכן נזכרו פעמים אחדות במשנה, אבל ר' חייא אע"פ שהיה זקן כרבי אבל רוב קבלתו היה מרבי בעצמו לכן נחשב כתנא וכאמורא.
פטירתו
עריכהיסופר מו"ק כח. שלא מצי מה"מ למיקרבא ליה אידמי ליה כעניא אתא טריף אבבא א"ל אפיק לי ריפתא אפיקו ליה א"ל ולאו קא מרחם מר אעניא, אההוא גברא אמאי לא קא מרחם מר גלי ליה אחוי ליה שיטא דנורא אמצי ליה נפשיה.
ושם כה: יסופר כשנפטר ר"ח נחיתו כיפי דנורא מרקיע.
ונקבר בטבריא וגם בניו מצאו קבורתם אצל אביהם, יהודה מימינו וחזקיה משמאלו ואח"כ נקבר ר"ה אצלו כדמובא מו"ק כח. ואף שלא נזכר שם טבריא, אך ידוע שר' אמי ור' אסי היו בטבריא וכשהובא ארונו של ר"ה יצאו לקראתו וזה מוכח שפיר שהיה בטבריה.
וכפי הנראה מלא מקומו חזקיה בנו שהיה ג"כ בטבריא.