בבא מציעא צב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומהלך כעושה מעשה דמי:
ובחמור כשהיא פורקת:
כשהיא פורקת מהיכן אכלה אימא אעד שתהא פורקת תנינא להא דתנו רבנן בחמור וגמל אוכלים ממשאוי שעל גביהן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם:
מתני' גאוכל פועל קישות אפילו בדינר כותבת ואפילו בדינר ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יתר על שכרו וחכמים דמתירין האבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו:
גמ' חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו אבל מלמדין לתנא קמא לית ליה מלמדין לרבנן אית להו מלמדין איבעית אימא איכא בינייהו ודרב אסי דאמר רב אסי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו ואמר רב אסי אפילו לא בצר אלא אשכול אחד אוכלו וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא משום דלא איכא למיתב לכליו של בעל הבית אבל היכא דאיכא למיתב לכליו של בעל הבית אימא זליתב ברישא והדר ליכול ואי אשמעינן בהא דאפשר לקיומי לבסוף אבל היכא דלא אפשר לקיומי לבסוף אימא לא צריכא איבעית אימא איכא בינייהו דרב דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר (דברים כג, כה) כי תבא בכרם רעך בביאת כל אדם הכתוב מדבר ואמר רב לא שבק איסי חיי לכל בריה אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא דלמא בעושין בסעודתם דעבדו ואכלו אמר לי אפילו הכי ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה ולא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או חמשל שמים הוא אוכל למאי נפקא מינה דאמר תנו לאשתי ובני אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל טלדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא מאי תא שמע אוכל פועל קישות ואפילו בדינר כותבת ואפילו בדינר אי אמרת משלו הוא אוכל אוגיר בדנקא אכיל בזוזא ואלא מאי משל שמים הוא אוכל סוף סוף אוגיר בדנקא אכיל בזוזא אלא מאי אית לך למימר רחמנא זכי ליה הכא נמי רחמנא זכי ליה תא שמע ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר משלו הוא אוכל ומר סבר משל שמים הוא אוכל לא דכולי עלמא משלו הוא אוכל והכא בכנפשך קמיפלגי מר סבר כנפשך בדבר שמוסר נפשו עליו ומר סבר כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור תא שמע ינזיר שאמר תנו (לאשתו ובניו) אין שומעין לו ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו התם משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב תא שמע פועל שאמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו מאי פועל נזיר והתניא נזיר והתניא פועל מידי גבי הדדי תניין תא שמע מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ובני שאין שומעין לו שנאמר (דברים כג, כה) ואל כליך לא תתן וכי תימא הכי נמי נזיר אי הכי משום אל כליך לא תתן משום לך לך אמרין נזירא הוא אין הכי נמי ואיידי דקתני לה בלשון פועל קא נסיב לה קרא דפועל תא שמע השוכר את הפועל לקצות בתאנים
רש"י
עריכהומהלך כעושה מעשה דמי - ואפ"ה אי לאו משום השבת אבידה. לא אכיל:
כשהיא פורקת מהיכן אכלה - כל משאה פורקין בבת אחת והולכין:
עד שתהא פורקת - בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה:
מתני' ואפילו בדינר - ואפילו היא שוה דינר:
לא יאכל פועל יותר על שכרו - לקמן יליף מכנפשך בשכירותו שמוסר נפשו עליו לעלות באילן או במקום סכנה:
ויהא סותם את הפתח בפניו - שימנעו לשוכרו למלאכתו:
גמ' אבל מלמדין - אומרין לו דרך עצה הוגנת:
לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד - אוכלו לאותו אשכול:
ת"ק אית ליה דרב אסי - וה"ק פועל אוכל קישות שהיא לבדה ואין עוד ואפי' היא שוה דינר ואתא רבי אלעזר למימר בין שהיא לבדה בין ששכרו לה ולחברותיה אם שוה יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן בתראי למימר יותר על שכרו מותר הוא לאכול אם שכיר יום הוא אבל שכרו להקישות לבדה לית להו דרב אסי:
אפי' לא בצר - שכרו לכל היום מותר לאכול לאשכול ראשון שבצר:
משום דליכא למיתב לכליו של בעל הבית - דנימא ליה הב ברישא והדר אכיל דאי יהיב תו לא אכיל והתורה התירה לאכול:
אבל הכא דליכא לקיומי לבסוף - אימא לא זיכתה לו תורה אלא א"כ נתן:
מגילת סתרים - מגילה טמונה לפי שאסור לכתוב הלכות וכשהיה שומע דבר חידוש וירא לשוכחו היה כותבו ומסתיר מן העין:
בביאת כל אדם - ואפי' אינו שכירו:
ת"ק לית ליה דאיסי - דהא אוכל פועל קתני ורבנן בתראי אית להו דאיסי וה"ק וחכמים מתירין לאכול יותר על שכרו דהא לאו שכיר נמי אכיל:
משלו הוא אוכל - תוספת שכר הוא שהוסיפה לו תורה:
או משל שמים - במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים:
תנו - אכילתי לאשתי ובני:
יהבינן להו - כי היכי דבידו ליתן שכרו לכל מי שירצה:
לדידיה זכי ליה רחמנא - בצדקה וכל זמן דלא מטא לידיה לא זכי ליה דליתבה לאשתו ובניו:
אכל בזוזא - בתמיה וכי תוספת מרובה על העיקר:
דמר סבר משלו הוא אוכל - והלכך לא יאכל יותר על שכרו דאין תוספת מרובה על העיקר:
ומר סבר משל שמים הוא אוכל - וזכי ליה רחמנא:
ואכלת כנפשך - בדבר שאתה מוסר נפשך עליו לעלות בכבש ולעלות באילן דמוסר נפשו למיתה דהיינו שכיר:
נזיר - שאסור בענבים:
משום לך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב - כלומר קנסא הוא דקנסוהו שימנע עצמו מלהשכיר לענבים:
קא נסיב לה - גמרא קרא דפועל ולעולם רבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא:
לקצות - לייבשן בשדה לעשות קציעות:
תוספות
עריכהאלא אימא עד שתהא פורקת. דסד"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה אבל כשאינה רואה שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערת הוא. קמ"ל דלא קאי אמפני השבת אבידה דמן הדין אוכלת אלא מילתא באפי נפשיה הוא:
איבעית אימא דרב איכא בינייהו. דת"ק שמזכיר פועל לית ליה דרב ואע"ג דאיסי בן יהודה איירי בעושין בסעודתן מ"מ לא מיקרו פועלים כיון שלא מדעת בעל הבית עושין:
אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו. דמשעה ששכרו הוי כאילו התנה עמו ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל. ואין לו כח ליתן. (כולם):
כן נמצא בספרים ישנים וכן נראה לגרוס לא בכנפשך קמפלגי. ואי לאו כנפשך הוו מודו כ"ע דאוכל יותר מכדי שכרו דרחמנא זכה ליה ולא גרסי' דכולי עלמא משלו הוא אוכל דהא כ"ש דאי משל שמים הוא אוכל דהוה אכיל יתר מכדי שכרו אי לאו כנפשך ויש ליישב הגירסא משום דמעיקרא הוה בעי למיפשט מת"ק דמשל שמים הוא אוכל ודחה לו וחוזר ופושט מדברי חכמים דסברי משל שמים כו' וא"כ ת"ק נמי סבר הכי דבין ת"ק לחכמים ליכא אלא הא דאמרן לעיל והדוחה אומר לעולם אימא לך משלו הוא אוכל כמו שדחיתי לך למעלה:
ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו. וא"ת דמאי פריך הא כיון דהוא אינו יכול לאכול הוה ליה כחולה שאינו יכול ליתן להם וי"ל דלא דמי לחולה דחולה אינו תאב לפירות שלפניו ולהכי לא זכי ליה רחמנא אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל וא"ת אלא מאי משל שמים הוא אוכל א"כ אמאי נקט נזיר וי"ל דאורחא דמילתא נקט שהנזיר רגיל לומר כן לפי שאינו אוכל:
השוכר את הפועל . לקצות לו כו'. תימה דאם היה רוצה לאכול כך בלא קציצה היתה נגמרה מלאכתו ולא היה בכלל דייש ובשביל שחושב הוי בכלל דייש וי"ל דהכא מיירי במקום שמנהג הוא לקצות תאנים דהשתא בלא מחשבה אלא בסתמא הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ועוד דין הוא שיאכל פועל ע"י מחשבתו כיון דעל ידי מחשבה זאת חשיב לא נגמרה מלאכתו לענין שאוכל ופטור:
עין משפט ונר מצוה
עריכהפג א ב מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה א', סמ"ג לאוין קפד, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף א':
פד ג ד ה מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה י"א, סמ"ג עשין צא, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ז':
פה ו ז טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ז' בהג"ה:
פו ח ט י מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה י"ג והלכה יד, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ט"ז:
ראשונים נוספים
ומר סבר מה נפשך אתה אוכל ופטור. לאו דוקא דהא אסיקנן דמדרבנן הוא אלא מה נפשך אם חסמת פטור אף נפשו של פועל, וגמ' הוא דלא חאיש אלא נקט דשגירא וכיון דמיפרשה בדוכתא מייתי לה כדבעי והרבה מהן בתלמוד כיוצא בה וכבר כתבתי מקצתן בפרק האשה נקנית (קידושין ג' ע"ב):
ובחמור כשתהא פורקת ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך: פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת, והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש, כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת, ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל, אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת, ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת. ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת, שאותן כבר נעשית מלאכתן, ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו, אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת, שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה.
ואני תמה, כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה, מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל, ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה, אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת, אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים, והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש, לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית, ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה, כן נראה לי אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה, מה שנראה לי כתבתי. (שיטמ"ק).
דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל והכא בכנפשך פליגי: והוא הדין דהוי מצי למימר דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובכנפשך פליגי, אלא משום דניחא ליה טפי, משום דסברת הגמרא דאין מן הראוי לומר דאגיר בדנקא ואכול זוזא. ויש ספרים דגרסי לעולם משלו הוא אוכל, כלומר איבעית אימא משלו הוא אוכל, כלומר דבין משל שמים בין משלו כדדחיה רחמנא זכי ליה, ליכא ראיה כלל דבכנפשך פליגי. (שיטמ"ק).
הא דאמרינן: ומר סבר כנפשך כך נפשו של פועל. כנפשך שאתה אוכל ופטור: אף על גב דהאי דרשא לא קיימא, דהא אסיקנא (לעיל פח, א) דלוקח מדאורייתא לא מחייב, אלא מה נפשך אם חסמת פטור כדאיתא לעיל (שם ע"ב), אפילו הכי שיטה דתלמודא למנקט דרשא דרגילא טפי, או דניחא למשמעותא דקרא ולא משגחינן בלישנא דוקא דהלכתא, והרבה כיוצא בזו בתלמוד. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן].
ובחמור כשתהא פורקת. ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך: פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת. ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת שאותן כבר נעשית מלאכתן ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה.
ואני תמה כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים הוא וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה כן נראה לי. אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה מה שנראה לי כתבתי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: כשתהא פורקת סלקא דעתך לאחר מלאכה הוא ובשעת מלאכה היא אוכלת לאחר גמר מלאכה לא אימא עד שתהא פורקת כלומר בעוד שהמשאוי על גבה עד שתפרק אותו אבל משפרקה לא. וקשיא לק כשפרקה אמאי אינה אוכלת ותהא כפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ואם לא השלימה המלאכה הרי הוא כפועל שחוזר מן הגת להביא ענבים הנבצרים בכרם אל הגת.
ונראה לי דהכי קא מתמה בשתהא פורקת סלקא דעתך מאי השב אבדה לבעלים איכא הרי יש בה ביטול מלאכה. אלא עד שתהא פורקת המשאוי שעל גבה שאין בה ביטול מלאכה. אי נמי בפירוקא קמא וכי אמרינן אוכלין בחזירתן מן הגת לא שיטלו ענבים מן הגת דהנהו כבר נעשית מלאכתה בדישו אמר רחמנא ולא אמר דישו אלא מן הגפנים שפוגעין בחזירתן מן הגת אף על פי שאין עושין עדיין בהן אוכלין בהן מכל מקום עליהם לבצור אותן ולבצור אותן הן שכורין. ועל כן שאלו בחמור כשתהא פורקת סלקא דעתך כי אחר שפרקה גמר מלאכה הוא למה שפרקה וכשתהא פורקת משמע ממה שהיא פורקת תנינא להא דתנו רבנן חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן וכו' אהאי פירוקא דפרקינן מתניתין קאי דברייתא קאמר ממשאוי שעל גביהן אוכלין אבל משפרקו אינם אוכלין ולא אתינן לסיועי ברייתא ממתניתין אלא לסיועי לההוא פירוקא דמתניתין דעד שתהא פורקת קתני והכי תנינן לה במתניתין כדפרקינן כדאמרינן בעלמא תנינא כשינויין. עד כאן.
וזה לשון הר"ן: וכי תימא לישני ליה דהכא בחמור ששכרו למשאות רבות עסקינן ומשום הכי קתני דאוכלת לאחר פירוקה בין משאוי למשאוי דומיא דפועלים שאוכלים מן התקנה בהליכתם מאומן לאומן. ליכא למימר הכי דבשלמא גבי פועל איכא תקנתו של בעל הבית דכיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן יתבייש מלאכול בשעת מלאכה אבל גבי חמור מי איכא למימר הכי. ומתרצינן אימא עד שתהא פורקת כלומר עד שתגמור לפרוק משאה לגמרי. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י מהיכן תהא אוכלת כי כל משאה פורקין בבת אחת והולכין. ואינו מחוור. אלא הכי פירושו דהיכי אכלה כשתהא פורקת דהא לאו שעת מלאכה היא דבשלמא בפועל תקנו שיאכל בחזירתו מן הגת ובהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יתבטל בשעת מלאכה ובבהמה ליכא לתקוני הכי דבדידה ליכא ביטול מלאכה. ופרקינן אימא צד שתהא פורקת ואפילו שתטול ממשאוי שלו ותאכל. כן פירש רבינו הגדול. ע"כ.
ובלבד שלא יטול וכו': ובלבד שלא יטול בעל החמור ביד ויאכילנה לפי שתאכל יותר מדאי ואינו מוטל חובה על השוכר אותה להשביעה אלא שלא לחסום אותה. וכמו כן בעוד שטוענין אותה אם אוכלת ממה שלפניה שאסור לחסום אותה. ה"ר יהונתן ז"ל במשנה.
ועיין למעלה בדבור המתחיל בהלכות והיא תוספתא: תניא אין הפועל רשאי וכו'.
מתניתין: אוכל פועל קישות ואפילו בדינר וכו': כלומר בין בפירות האדמה בין בכותבות שהן פירות האילן שיש להן חשיבות ויקרים הרבה רשאי הוא לאכול אפילו שוה דינר ואף על פי שהוא יותר על שכרו שאינו נשכר אלא בשליש דינר. והוא הדין ליותר מדינר אם יצטרך לשובע נפשו יותר מדינר דהא כתיב כנפשך שבעך. ורבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל יותר על שכרו דבודאי אינו משכיר עצמו במעות שהן פחות שיוכל לשבוע בהן ולא דברה תורה על מי שהוא יוצא מטבע העולם וחכמים מתירין דעל כל אדם רעבתן נמי דברה תורה. אבל מלמדין אותו אוהביו ורעיו שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו. כלומר שלא ימצא אדם שישכור אותו. ואליבא דתנא קמא אסור ללמד אותו אפילו בדרך עצה שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה והתורה זכתה לו. ה"ר יהונתן.
גמרא: אי בעית אימא דרב אסי איכא בינייהו: פירש רש"י ז"ל דתנא קמא אית ליה דרב אסי דסתמא קתני פועל אוכל קישות ואפילו מדינר ואפילו אין שם אלא הוא ואתא רבי אלעזר חסמא למימר שאינו אוכל יותר משכרו אפילו יש שם הרבה ואתו רבנן לטפויי על דרבי אלעזר שאוכל פועל יותר על שכרו ומיהו דוקא כשיש שם הרבה ולית ליה דרב אסי ואף על גב דתנא בתרא לטפויי קאתי הכא רבנן אדרבי אלעזר קיימי והא מיטפו עליה.
ואחרים פירשו בהפך דתנא קמא לית ליה דרב אסי דמדלא קתני אלא שאוכל קישות אפילו בדינר מכלל דלית ליה רבותא אחריתי אלא הא דאוכל אפילו בדינר דאי לא כי היכי דקתני האי אפילו הוה ליה למתני אידך אפילו דרב אסי אלא ודאי לית ליה. ורבי אלעזר פליג ואמר דאפילו יש שם לא יאכל אלא כדי שכרו. וחכמים מתירים אפילו כדרב אסי ואפילו יותר על שכרו וזה יותר נכון. ולכלהו פירושי מסתברא דהלכתא כרב אסי כיון דליכא אמורא דפליג עליה בין דקאי כתנא קמא ובין דקאי כרבנן. ותמה על הריא"ף שדחה דברי רב אסי.
ויש אומרים לפי דבריו דכיון דרב אסי עבדא מימרא ולא נקטה לדברי חכמים או לדברי תנא קמא מכלל דאיהו סבירא ליה דהא דברי הכל היא וכיון דתלמודא סבר דפליגי בה תנאי ואוקמוה דלא כסתם מתניתין לפום פירושא בתרא מכלל דסבירי להו דליתא לדרב אסי ואין כל זה מספיק. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: איכא בינייהו דרב אסי וכו': ורבנן בתראי לית להו דרב אסי מדקאמר אבל מלמדין אלמא מדוחק הן מתירין. עד כאן.
ורבינו חננאל פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: תנא קמא אית ליה דרב אסי אבל חכמים נהי דמתירין לותר משכרו אבל הכל לא. עד כאן לשונו.
איבעית אימא איכא בינייהו הא דרב דאמר מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר וכו'. בביאת כל אדם הכתוב מדבר: ואוקימנא בפועלים העושין בסעודתן תנא קמא דתני פועל סתם איכא למימר דאית ליה הא דאיסי בן יהודה דפועלין בסעודתן נמי מיקרי. אבל חכמים דבהדיא תנו דאוכל פועל יתר משכרו הני מילי פועל בשכר אבל פועל בלא שכר לא. רבינו חננאל. ועיין בפסקי הרא"ש.
וזה לשון הראב"ד: איכא בינייהו דרב דאמר משמיה דאיסי בביאת כל אדם הכתוב מדבר ורבנן בתראי לית להו דאיסי מהאי טעמא דפרישנא. עד כאן. ושניהם פירשו שלא כפירוש רש"י.
אבל תלמיד הר"ף כתב כפירוש רש"י וזה לשונו: דרב איכא בינייהו שתנא קמא שמזכיר פועל לית ליה דרב דלהכי מזכיר פועל במילתיה לאשמועינן דדוקא פועל אבל אחרים לא. ואף על גב דאיסי מיירי בשעושין בסעודתן מכל מקום כיון דאינם פועלים מדעת בעלים אלא מדעת עצמן שלא מדעת בעל הבית עושין ואוכלין לא קרי להו פועלים. לרבנן בתראי דלא מדכרי פועל במילתייהו אית להו דאיסי והכי קאמר וחכמים מתירין לאכול יותר מכדי שכרן דהא אפילו לאו שכיר נמי אכיל. עד כאן.
איבעיא להו משלו הוא אוכל וכו': פירוש לאו לרב אסי קא בעי לה דהא לדידיה פשיטא דמשל שמים הוא אוכל מדקאמר אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכל ומוקמינן לה דאכיל ליה כוליה וליכא למימר למיתן לכליו של בעל הבית והא ליכא משלו כלל דלעצמו בצר ולא לבעל הבית. וליכא למימר דשכרו אף לדבר אחר ואיכא משלו דהא כל אכילתו לאו משום ששכירות דבר אחר הוא דהא אפילו ממין לשאינו מינו לא אכיל ואפשר לומר דלא דמי דהתם לא שכרו למין זה כלל אבל הכא ששכרו למין זה ולמין אחר כולה חדא שכירות היא ואף על גב דכשעוסק במין זה אינו אוכל ממין אחר ומכל מקום כולה חדא שכירות היא ומקרי משלו וצריך עיון. עד כאן. שיטה.
אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו: דכיון שהוא קונה משעה ששכרו בעל הבית הרי הוא כאלו התנה עם בעל הבית ויהבינן להו. ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זכתה לו תורה אלא מה שהוא אוכל ואין לו כח ליתן להם כלום. תלמיד הר"ף.
אגיר בדנקא אכיל בזוזא וכו': פירוש אפילו לאינך לישני דלא אמרינן איכא בינייהו דרב אסי דלההוא לישנא קושיא יותר חזקה היה יכול להקשות ועוד דמכאן משמע דבעיא לאו לרב אסי קא בעי לה וכדפרשינן ולא מוקמינן למתניתין באגרוהו למין אמר נמי ואכיל מחמת הכל דאם כן מאי קאמר אגיר בדנקא אכיל בזוזא אלא שיש לומר דלעולם אפילו אגריה למין אמר. או שיש שם קושיא הרבה מכל מקום אקשי שפיר דודאי מסתמא לא הוי אגריה זוזא. שיטה.
דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל והכא בכנפשך פליגי: והוא הדין דהוה מצי למימר דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובכנפשך פליגי אלא משום דניחא ליה טפי משום דסברת הגמרא דאין מן הראוי לומר דאגיר בדנקא ואכול זוזא. ויש ספרים דגרסי לעולם משלו הוא אוכל כלומר איבעית אימא משלו הוא אוכל כלומר דבין משל שמים בין משלו כדדחיה רחמנא זכי ליה ליכא ראיה כלל דבכנפשך פליגי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: מאי לאו בהא קמיפלגי דרבי אלעזר חסמא סבר משלו הוא אוכל ומשום הכי לא יאכל יותר. כנפשך כדבר המוסר נפשו עליו דאגיר בדנקא ואכיל בזוזא לא. ורבנן דשרו סברי דמשל שמים הוא אוכל. לא דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל ואי אמרת רבי אלעזר חסמא אמאי לא יאכל יותר על שכרו משום דכתיב כנפשך כדבר המוסר נפשו עליו דהיינו שכרו.
נוסחא אחרת: לאן דכולי עלמא משלו אוכל כלומר דבין משלו בין משל שמים ליכא ראיה אמאי לא יאכל יותר על שכרו אלא בכנפשך קמיפלגי וכו'. והראשון עיקר. עד כאן.
הא דאמרינן ומר סבר כנפשך כך נפשו של פועל כנפשך שאתה אוכל ופטור אף על גב דהאי דרשא לא קיימא דהא אסיקנא דלוקח מדאורייתא לא מחייב אלא מה נפשך אם חסמת פטור כדאיתא לעיל אפילו הכי שיטה דתלמודא למנקט דרשא דרגילא טפי או דניחא למשמעותא דקרא ולא משגחינן בלישנא דוקא דהלכתא והרבה כיוצא בזו בתלמוד. הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובהא קמיפלגי מר סבר כנפשך בדבר המוסר עצמו עליו דהיינו שכרו דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו וכאלו אמר רחמנא ואכלת ענבים בשכרך. ומר סבר מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור. קשיא לי דהאי דרשא לא מידרשא לעיל אלא לענין שאוכל פועל בלא מעשר ואין דינו כמקח והיינו דקתני אף פועל אוכל ופטור כלומר פטור מן המעשר ולא אתא לומר שיאכל אפילו יותר על שכרו. ועוד דהא אמרינן דהאי דרשא מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ולא אתא קרא אלא לומר שאם חסם פטור ויש לומר דהכא הכי קאמר ומר סבר דהאי קרא לאידך דרשא איצטריך וליכא למדרש מיניה מאי דדריש רבי אלעזר ובדין הוא דהוה ליה למימר ומר סבר מה נפשך אם חסמת פטור ולית הילכתא כוותיה.
ויש מפרשים דהא דאמרינן מה נפשך אתה אוכל ופטור שאין זו הדרשא שאמרנו לעיל בלשון הזה אלא דרשא אחריתי והכי קאמר מה נפשך אתה אוכל ברצונך ופטור מלשלם אף פועל אוכל כחפצו ואפילו יותר על שכרו ופטור מלשלם והוא מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף. ולא נהירא דאם כן אף לרבנן לית להו דרשא דאם חסמת פטור וההיא הילכתא היא ולא מוקמיה לכלהו תנאי דלא כוותיה ולישנא דאתה אוכל ופטור נמי לא אתי שפיר דלא הוה צריך לומר ופטור דלגבי בעלים לא שייך לומר ופטור. ע"כ.
כתבו בתוספות בדיבור המתחיל: ואי אמרת משלו הוא אוכל ויש לומר דאורחא דמילתא נקט שהנזיר רגיל וכו'. ואמתניתא אחריתי דקתני פועל קסמיך. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: תא שמע נזיר שאמר וכו': ואי קשיא לך אדרבה לאידך גיסא נזיר הוא דאין שומעין לו משום דאיהו גופיה לא אכיל הא אחר שומעין לו. והוא סבר אורחא דמילתא קתני דנזיר הוא שדרכו לתת לאשתו ולבניו ואמתניתא אחריתי דפועל הוא דסמיך. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה