עירובין עג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמקום פיתא ושמואל אמר מקום לינה מיתיבי בהרועים והקייצין והבורגנין ושומרי פירות בזמן שדרכן ללין בעיר הרי הן כאנשי העיר בזמן שדרכן ללין בשדה יש להם אלפים לכל רוח התם אנן סהדי דאי ממטו להו ריפתא התם טפי ניחא להו . אמר רב יוסף לא שמיע לי הא שמעתא אמר ליה אביי את אמרת ניהלן ואהא אמרת ניהלן האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן וישנים בבתיהן צריכין עירוב לכל אחד ואחד ואמרינן לך שמע מינה מקום לינה גורם ואמרת לן עלה אמר רב יהודה אמר רב במקבלי פרס שנו תנו רבנן גמי שיש לו חמש נשים מקבלות פרס מבעליהן וחמשה עבדים מקבלין פרס מרביהן רבי יהודה בן בתירה מתיר בנשים ואוסר בעבדים רבי יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים אמר רב מאי טעמא דרבי יהודה בן בבא דכתיב (דניאל ב, מט) ודניאל בתרע מלכא פשיטא בן אצל אביו כדאמרן אשה אצל בעלה ועבד אצל רבו פלוגתא דרבי יהודה בן בתירה ורבי יהודה בן בבא תלמיד אצל רבו מאי ת"ש דרב בי רבי חייא אמר דאין אנו צריכין לערב שהרי אנו סומכין על שולחנו של רבי חייא ורבי חייא בי רבי אמר אין אנו צריכין לערב שהרי אנו סומכין על שולחנו של רבי בעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו את עירובן כשמוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן או צריכין עירוב לכל אחד ואחד אמר ליה עירוב אחד לכולן והא אחין דכי גבו דמו וקתני צריכין עירוב לכל אחד ואחד הכא במאי עסקינן כגון דאיכא דיורין בהדייהו דמגו דהני אסרי הני נמי אסרי הכי נמי מסתברא דקתני אימתי בזמן שמוליכין את עירובן במקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלם או שאין דיורין עמהן בחצר אין צריכין לערב שמע מינה בעא מיניה רב חייא בר אבין מרב ששת בני בי רב דאכלי נהמא בבאגא ואתו ובייתי בבי רב כי משחינן להו תחומא מבי רב משחינן להו או מבאגא משחינן להו אמר ליה המשחינן מבי רב והרי נותן את עירובו בתוך אלפים אמה ואתי וביית בביתיה דמשחינן ליה תחומא מעירוביה בההוא אנן סהדי ובהדא אנן סהדי בההוא אנן סהדי דאי מיתדר ליה התם ניחא ליה ובהדא אנן סהדי דאי מייתו להו ריפתא לבי רב ניחא להו טפי בעי רמי בר חמא מרב חסדא אב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין עירוב או אין צריכין עירוב מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה או אין ניתר בלחי וקורה א"ל תניתוה ואב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב זומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה:
מתני' חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי
רש"י
עריכה
מקום פיתא - שהוא אוכל שם:
קייצין - שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות:
בזמן שדרכן ללין בעיר - במקום שאוכלין אע"פ שקדש עליהן היום בשדה יש להן מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר להן כד' אמות:
בזמן שדרכן ללין בשדה - אע"פ שאוכלין בעיר אין מודדין להן אלא מן השדה:
ה"ג דאי ממטו להו ריפתא להתם טפי ניחא להו - הואיל וצריכין לשמור שהרי ישנים שם כל הלילה:
לא שמיע לי הא שמעתא - דאמר רב מקום פיתא גורם. רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו:
מקבלות פרס - וכל אחת יש לה דירה לבדה עמו בחצר:
אוסר בעבדים - שאינן נמשכין אחריו:
בתרע מלכא - בכ"מ שהוא חשיב ליה בתרע מלכא:
תלמיד אצל רבו - דר עמו בחצר ומקבל פרס הימנו מאי:
דרב בי ר' חייא - כשהיה מקבל פרס מבי ר' חייא:
למקום אחר - לחצר אחרת אביי לא שמיע ליה ההיא מתניתא דתניא לעיל [דף עב:] חמשה שגבו את עירובן אי נמי שמיע ליה ומיבעיא ליה הלכתא מאי משום דאוקימנא לה בפלוגתא:
והא אחין - דמתניתין כגבו את עירובן דמי דהא קתני אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב:
הכא במאי עסקינן דאיכא דיורין בהדייהו - ומוליכין דמתניתין אפי' בחצר שלהן קאמר שמערבין עם דיורין שעמהן:
דמגו דהני אסרי - והזקיקוהו לעירוב הני נמי אסרי איש על אחיו אבל שתי חצירות ופתח ביניהם וגבו אלו עירובן לעצמן והותרה חצירן ואלו לעצמן והותרה חצירן או שדרין באחת מהן אב ובניו בלא דיורין אחרים ובאו לערב זו עם זו הואיל ואין אוסר עליהן וליכא מגו אחד נעשה שליח לכולן דיקא נמי דטעמא משום מגו דקתני או שאין עמהן כו' הא יש עמהן דאיכא מגו צריכין וטעמא דרישא משום דיורין הוא:
בבאגא - בית אושפיזא בבקעה:
בייתי - לנים:
בבי רב - בית המדרש ובתוך אלפים אמה הוא:
מבאגא משחינן להו - אלפים לכל רוח ולא מבי רב דבתר פיתא אזלינן או דילמא מקום לינה גורם:
בההיא אנן סהדי - הואיל והוא צריך ללכת מחר לאותה הרוח אי הוה ליה הלילה הזה בית דירה ללון במקום עירוב טפי הוה ניחא ליה: ה"ג דאי מייתי ליה ריפתא לבי רב טפי ניחא ליה:
האב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו - לענין שתי חצירות זו לפנים מזו ודריסת רגל הפנימית על החיצונה ותנן במתניתין [לקמן עה.] אם היו של יחידים שיחיד דר בפנימית דהויא רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואם של רבים ולא עירבה פנימית לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה אוסרת על החיצונה אפי' עירבה חיצונה לעצמה:
צריכין עירוב - בשאין דיורין אחרים עמהן:
ניתר בלחי וקורה - דקי"ל אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואת"ל הני כיחידים דמו הכא מי חשבינן שתי חצירות אחת של אב ואחת של בן כחדא חצר ולא מישתרי מבוי דידהו:
ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה - לערב חצירות ואע"ג דאין צריכין מ"מ פתוחות לו:
מתני' (חמש חצירות פתוחות זו לזו) עירבו בחצירות - אף מזו לזו:
ואסורין במבוי - דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף:
תוספות
עריכה
ודניאל בתרע מלכא. פי' ר"ח וסימנך בבא שער תרע שער פי' רבי יהודה בן בבא הוא מתיר בעבדים ובבא ותרע הכל שער נראה דמייתי קרא לסימן ולטעם לדבריו:
בעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו עירובן כו'. ואע"ג דאביי ידע להאי ברייתא דלעיל דהא בסוף פרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט:) פריך מינה לרבה דקאמר ליה לדידך קשה לשמואל קשה גבי עירוב משום קנין לא שאל כאן לרבה אלא כדי להקשות לו ממתניתין:
כרבים דמו או כיחידים דמו. פי' בקונטרס לענין ב' חצירות זו לפנים מזו דתנן בסוף פירקין ואם היו של יחידים אין צריכין לערב ומיבעיא ליה אם אב ובנו דרים בפנימית אי חשיבי כיחידים או כרבים תימה לר"י דממתני' שמעינן ליה דמוכחא דאין אב ובנו אוסרים זה על זה וכיון דלא אסרי אם כן הויא לה רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה דההיא טעמא דיחידים אין צריכין לערב וי"ל דמקבלי פרס מיבעיא ליה ומספקא ליה אי מתני' בסמוכין על שלחן אביהם ממש והתם הוא דאין צריכין לערב כשאין עמהם דיורין דאהני קצת מה שסמוכים בפת אע"ג דמקום לינה גורם אבל מקבלי פרס אע"ג דאין עמהם דיורין צריכין לערב או דילמא מתניתין במקבלי פרס כדאוקמא רב דאמר התם מקום פיתא גורם ומייתי ראייה מברייתא דסתם האב ובנו הרב ותלמידו מקבלי פרס נינהו כיון שישנים בבתיהם היכא דלא קתני בהדיא אוכלין על שלחן אביהן ומיהו לא משמע כלל לומר כן ונראה לר"י דמיבעיא ליה בדליכא בכל המבוי אלא אב ובנו או הרב ותלמידו דבתים וחצירות שלהם פתוחין למבוי וכיון שכל המבוי שלהם משתכחת תורת עירוב וקמיבעיא ליה נמי דאם תימצי לומר אין צריכין לערב מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה או לא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ו (עריכה)
עו א מיי' פ"ד מהל' עירובין הלכה ד', וסמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ע סעיף ה':
עז ב טור א"ח סי' תט בב"י:
עח ג ד מיי' פ"ד מהל' עירובין הלכה ה' והלכה ו, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ע סעיף ו':
עט ה מיי' פ"ז מהל' עירובין הלכה י', טור ושו"ע או"ח סי' ת"ט סעיף ז':
פ ו מיי' פ"ד מהל' עירובין הלכה ה':
פא ז טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף כ"ו:
ראשונים נוספים
מאי מקום בית דירה רב אמר מקום פיתא ושמואל אמר מקום לינה ומותבינן לרב מהא הרועין והקייצין והבורגנין. פי' שומרי הקייצות או שומרי הבורגנין ושומרי פירות תלושין בזמן שדרכן ללון בעיר הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח.
דרכן ללון בשדה אין להן אלא אלפים אמה בלבד. פי' ממקום שקנו בו שביתה. ואפילו מדתן כלה בעיר אין להן אלא אלפים אמה בלבד ש"מ מקום לינה גורם. ודחי רב שאני התם אנן סהדי כלומר ברי לן דאי הוו ממטי להו ריפתא התם בשדה התם ניחא להו למיכרך ריפתא הלכך כאלו מקום פיתא דידהו התם בשדה היא.
ת"ר מי שיש לו [חמש] נשים מקבלות פרס מבעליהן ושוכנות במקום אחד מקום פיתה ומקום לינה. וכן ה' עבדים מקבלי פרס. ר' יהודה בן בתירה מתיר בנשים שיוצאות בעירוב בעליהן ואין צריכות הן עירוב כל אחת ואחת. ואוסר בעבדים. והיה מצריכם עירוב כל אחד ואחד.
ר' יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים אמר רב מ"ט דר' יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשי' משום (דמשכינים) [דשוכנים] על פתח אדוניהם וכאלו מקום אכילתם ומקום שינה שלהם שם.
וסימן ודניאל בתרע מלכא כלומר דניאל בשער המלך מקבל פרס היה ופיתה ולינה בביתיה הוה וכתיב ביה ודניאל בתרע מלכא כלומר כאלו שכונתו בשער המלך היא וסימן בבא שער ותרע שער. מאן תני תרע ר' יהודה בן בבא ששמו שער כי היכי דלא תתחלק מי הוא המתיר בעבדים בין ר' יהודה בן בתירה ובין ר' יהודה בן בבא. תרע. מי ששמו שער סמך על השער וא' דניאל בתרע מלכא. וסוגיין דשמעתין כרב וכיון דאוקימנא בן אצל אביו [דמתניתין] במקבל פרס [שנו] אמרינן תלמיד אצל רבו יוצא בעירוב רבו או לא ואסיקנא רב בבית ר' חייא ור' חייא בבית רבי הא אמרי אין צריכין לערב שהרי אנו סמוכין על שלחנו:
בעא מיניה אביי מרבה ה' שגבו עירובן כשמוליכין עירובן למקום אחד אחד מוליך ע"י כולן או כל אחד ואחד מוליך ע"י עצמו ופשט ליה אחד מוליך ע"י כולן ואקשינן עליה והא אחין כמו שגבו דמו. מדקתני סיפא אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב כלומר הן בלא עירוב מותרין כמו אחרים שעירבו וגיבו את עירובן וקתני צריכין עירוב לכל אחד ומשני התם גבי אחין כגון דאיכא אחריני בהדייהו מגו דהני אסרי אהני הני נמי אסרי אהני הכי נמי מסתברא דאיכא אחריני התם דשמעינן להא מסיפא דמתני' דאחין דקתני סיפא אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחד כו' בעו מיניה מרב ששת בני בי רב דאכלי בבגא פי' בשדה ולנין בי רב מאון מודדין להן התחום. ממקום פיתה או ממקום לינה ופשט להו מבי רב שהוא ממקום לינה ואקשינן עליה והא הנותן עירובו במקום אחד ולא אזיל נכרי התם ונותנין לו מדת התחום ממקום עירובו אע"ג דלא לן שם. ושני להו רב ששת כשיטתיה דרב לעילא התם גבי נותן עירובו אנן סהדי דאי מתדר ליה התם ניחא ליה וכאילו מקום לינה לשם הוא. הכא בבני בי רב אנן סהדי דאי איכא דמייתי להו ריפתא הכא ניחא להו שנמצא כאלו מקום פיתה ומקום לינה במקום אחד הוא ואסיקנא האב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה שהרי בתים וחצרות פתוחות לתוכו:
ר' יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים: פירוש: אפילו אין דיורין עמהם בחצר, דמה שהתיר באחין אסר בעבדים שאפילו הן בעצמן אוסרין זה על זה ואוסרין על האדון. ר' יהודה בן בבא אוסר בנשים ומתיר בעבדים. ופירש הראב"ד ז"ל: דטעמא דר' יהודה בן בתירא משום דנשים הן כאחת יותר, משום דחליצתה של זו או יבומה של זו פוטרת חברתה מה שאין שייך בעבדים. וטעמא דר' יהודה בן בבא משום דעבדים ככיסו הן מה שאין כן בנשים.
אמר רב מאי טעמא דר' יהודה בן בבא דכתיב ודניאל בתרע מלכא: לומר שאע"פ שלא היה יושב כל היום בשער המלך, היה עושה אותו כאילו יושב שם ומשם הוא נחשב כיון שמקבל פרס מבית המלך. ופירשו ז"ל דחדא דאית ביה תרתי קא מייתי, דמכאן ראיה שהעבד אצל רבו כאחד נחשב, ועוד סימן לדברי מי הוא בעל השמועה שמתיר בעבדים תרע מלכא תרע הוא תרגומו של שער ובבא גם כן היינו שער, ולומר דר' יהודה בן בבא הוא שמביא ראיה מתרע מלכא.
ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' יהודה בן בבא, דהא משמע דרב קאי כוותיה מדפריש טעמיה. והתימא מדברי הרב ר' משה שפסק (בפ"ד מהל' עירובין ה"ו) כדברי שניהם להקל. ותלמיד אצל רבו אסיקנא שהוא כבן אצל אביו [שדעת התלמיד קרובה אצל רבו כבן אצל אביו] ותלמידי החכמים נקראים בניהם כמו בני הנביאים.
הא דבעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן או צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכו': לאו עיקר בעיא הוא דהא פשיטא ליה נמי לאביי, דברייתא דלעיל דחמשה שגבו את עירובן שמיעא ליה לאביי והוא מותיב מיניה לרבה בפרק מי שהוציאוהו (מט, א) בפלוגתא דשמואל ורבה בעירוב משום דירה או משום קנין. ורבה נמי לא פשיט ליה הכא מההיא ברייתא, משום דאף אביי הוה ידע ליה, אלא משום דבעי אביי למירמא עליה מתניתין הוא דאמר ליה הכין וכאילו אמר ליה חמשה שגבו את עירובן מהו עירוב אחד לכולן אי הכי קשיא מתניתין. ורש"י זכרונו לברכה פירש בענין אחר.
הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אימתי וכו': איכא למידק ודקארי לה אביי מאי קארי לה, דהא קתני בהדיא שאם אין עמהן דיורין בחצר אחד אין צריכין לערב. ואפילו תאמר דאביי סבירא ליה דרישא במוליכין עירובן בחצר אחרת ולא באותה חצר, מ"מ הא קתני סיפא בהדיא או שאין דיורין עמהן בחצר אין צריכין עירוב. ואין סברא לומר דאביי היה סבור דבמוליכין לחצר אחרת בין יש עמהן דיורין בחצר בין אין עמהן צריכין עירוב, ואפילו בשעירוב בא אצלן אם יש עמהן דיורין צריכין עירוב לכל אחד ואחד, ולא התירו אלא בעירוב בא אצלן וכשאין דיורין. דהא אי אפשר לומר כן דהא או קתני.
ויש לי לומר דאביי היה סבור למידק מתניתין דבשמוליכין צריכין עירוב, דהא קתני אם ישנים בבתיהן צריכין עירוב ואף ע"ג דהוו כמי שגבו את עירובן, מדקתני סיפא אם היה עירוב בא אצלן אין צריכין עירוב. אלא דפירושי דסיפא דקתני או שאין עמהן דיורין לא הוה ידע דלא הוה מסיק אדעתיה האי טעמא דמיגו. ומכל מקום הוה מקשה שפיר ממתניתין לפום מאי דלא הוה סבר דאיכא טעמא דמיגו. ופריש ליה רבה דטעמא דמתניתין רישא וסיפא משום מיגו הוא, ותדע לך מדקתני סיפא וכו', כלומר: דמסיפא שמעינן לה דבהכי מיתבא שפיר כולה מתניתין.
הא דבעא מיניה חייא בר אבין מרב ששת הני בני בי רב דכרכי פיתא בבאגא ואתו בייתי בי רב מהיכן משחינן להו: לאו במקבלי פרס מרבן היא, ורבן נמי לא הוה דיירי בי רב אלא הרב נמי בבאגא הוה דייר, ולא שייכא האי בעיא בבעיא דלעיל דתלמיד אצל הרב כלל, וענינא אחרינא הוא אי משחינן להו ממקום פיתן או ממקום לינתן. ופשיט ליה ממקום לינתן דהתם עיקר דירתן, אלא משום דליכא מאן דממטי להו התם (אמר) עיילי וכרכו בבאגא. ולענין פסק הלכה במקום פיתא ומקום לינה, קיימא לן דמקום פיתא גורם כרב, דרב ושמואל קיימא לן כרב באיסורי.
הא דבעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא אב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין עירוב או אין צריכין עירוב: עיקר בעיא הוא אם מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה אם לאו. אבל האב ובנו מפשט פשיטא ליה דכיחידים דמו ממתניתין דהאחין שאוכלין על שלחן אביהם, והרב ותלמידו נמי מברייתא דלעיל. ואדרבא משום דפשיטא ליה הא, קמבעיא ליה מבוי שלהן אם ניתר בלחי וקורה אם לאו, דכיון שאתה עושה אותן כיחידים אם כן אין כאן דין שתי חצרות, ואין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. ופשיט ליה דניתר הוא בלחי וקורה דחשיבות מבוי יש כאן, שאילו היו אחרים דרין כאן צריכין עירוב ואפילו הם בעצמן אם אין מקבלין פרס כרבים דמו. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.
כתבו בתוספות בשם ר' יצחק ז"ל דבעל הבית שהכניס בביתו סופרים או בחורים ללמוד אע"פ שייחד להן בית לפיתן ולינתן, אין צריכין עירוב ואינן אוסרין על בעל הבית, ואפילו אם יש להן פתח לרשות הרבים, לפי שלא הכניסן בביתו ולא השאיל להן מקום בחצרו לאסור עליו. והביא ראיה ממה שאמרו בפרק חלון גבי היו חמשה שכירו ולקיטו אם אמרו שכירו להקל יאמרו שכירו להחמיר, והתם כשהן מחולקין בעליות ובחדרים דאי לא פשיטא שהאחד נותן ע"י כולן, וכל שכן הכא, דהתם דירת הגוי לא שמיה דירה ואפילו הכי אין השכירין חולקין רשות לעצמן לאסור, כ"ש גבי ישראל שיש לו דירה שאין השכירין והלקיטין אוסרין. ולפי שיטתו מה ששנינו (לעיל עב, ב) באחין אם ישנין בבתיהן דצריכין עירוב, היינו כשאין אותן בתים פתוחים לבית אביהן, הא אם היו הבתין פתוחין לבית אביהן וסמוכין לו אין צריכין עירוב ואף ע"פ שאינן מקבלין פרס מאביהן.
ואינו מחוור כלל, דהא עבדים דקאסרי לדברי ר' יהודה בן בתירה וסתמא דמילתא דרים הן בבית אדוניהם אלא שמייחד להן דירה בתוך ביתו, ועד כאן לא התיר ר' יהודה בן בבא אלא במקבלי פרס הא בשאינן מקבלין פרס כולי עלמא מודו דאסרי. ובישראל המקבל פרס מאחר שאינו אביו או רבו אוסר הוא לכולי עלמא, דהא בתלמיד אצל הרב איבעיא להו, הא באחר שאינו רבו פשיטא להו. ועוד דלקמן בפרק כיצד משתתפין (פה, ב) שנינו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הדר שם אוסר עליו ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר, אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהן הרי זה אוסר עליו. וחמשה שכירו ולקיטו דלעיל אינה ראיה דהתם הגוי דר שם וכל כליו שם ואין לך תפיסת יד גדול מזה. ועוד שכבר כתבתי למעלה (סד, א ד"ה אלא) גבי אותן החמשה שכירו ולקיטו דמדינא בישראל אינו אוסר שהרי אינן דרין שם ואין להם שם לא מקום פיתא ולא מקום לינה אלא מקום בעלמא הוא שהשאיל להן להעמיד שם מעט כלים, אלא דבדירת גוי הוא שהקלו כיון דדירתו כדיר של בהמה, ואחר שהחמירו בו הקלו, אבל בעלמא בישראל לא שייכא ההיא בעיא כלל ואין לו ענין אצל ישראל. וכיון שכן בישראל כל שהוא מייחד דירה לעצמו ואוכל שם אוסר הוא, אלא אם כן יש לבעל הבית שם תפיסת יד בהנחת כלים שאי אפשר לטלטל בשבת כדאיתא לקמן בפרק כיצד משתתפין (פו, א). וכן מצאתי גם למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל. ומסתברא דאפילו יכול בעל הבית לדור שם ולאכול ולישן באותו בית שייחד להם, אפילו הכי אוסרין עליו דמ"מ מיוחד הוא אצלם למקום פיתן, והראיה עבדים, דמסתמא האדון יכול לדור ולהשתמש בכל עת שירצה באותו בית המיוחד להן, ואפילו הכי אוסרין עליו. ומ"מ אם ייחדן להם לשעה מסתברא שאינן אוסרין, שאינן אלא כאורחין אצלן. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן בריש פירקין (ה"ב) תני הקוסטור אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים, אית תני' תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם, מאן דאמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל, מאן דאמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים באילן דעלו ברשות, ואכסניא אינה אוסרת לעולם באילן דעולין בלא רשות.
מי שיש לו חמשה נשים כו': כרש"י ז"ל ויש לכל א' וא' דיור בעצמה עמו בחצר שאוכלים וישנים שם ר' יהודה בן בתירא כו' דקסבר שהנשים נגררות אחר בעליהן שמקבלת ממנו פרס שהן כמותו כגופו וגם נגררות זו עם זו שלא לאסור זו על זו הבעל מצרפין ולא עוד אלא שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן תי' הראב"ד ז"ל. אבל עבדי' לא שייכי כולי האי בתר אדון ולא זה עם זה. ר' יהודה בן בבא פי' דס"ל דעבדים ככיסו הם מה שאין כן בנשים. ורב מפ' טעמא דכתיב ודניאל בתרע מלכא לומר שאע"פ שלא היה יושב כל היום בשער עשה אותו הכתוב כמי שיושב שם כיון שמקבל פרס ממנו והוא משרתו ועבדו כן פרש"י ז"ל והוסיף ר"ח ז"ל עד דיהיב סימנ' מי הוא המתיר עבדים תרע מלכ' דהיינו ר' יהודה בן בבא דבב' היינו שער ותרע תרגומו של שער ועבדי' דנקטי' לאו עבדי' ממש אלא כל שמשרתים אותו ודעת כל הפוסקים ז"ל דהלכתא כר' יהודה בן בבא מדפריש רב טעמיה. ותימה על הרמב"ם ז"ל שפסק כדברי שניהם להקל ואסיקנא דהרב ותלמידו דינים כאב ובנו לענין מקבלי פרס ולמדנו משמועתינו דלא מהני קבלת פרס אלא למי שיש להם צד שטח וחבור כעין אב ובניו או נשים ועבדיו והרב ותלמידו אבל לא לאיניש דעלמא. ומכאן אתה למד למה שכתבנו לעיל בשם ר"י ז"ל לענין בעל הבית שהכניס בחורים לביתו ללמוד וייחד להם בית לדירת' ופתם שאינן צריכין ערוב ואין אוסרין עליו ואע"פ שפתוחין בתיהם לחצר כיון שרשותם הוא שלו שהשאיל להם וזה אינו דהא מסתמא נשים ועבדים אותם בתים שישנים ואוכלין בחצר שלו הם ואע"פ כן אוסרין עליו כשיש דיורין אחרי' ואע"פ שמקבלי' פרס וכשאין מקבלין פרס אוסרין אע"פ שאין דיורין ואלו לגבי בחורים אלו לא מהני קבלת אלא ודאי דאין דינו מחוור וכן השיב עליו רבי' מקוצי והראיה שהביא ז"ל משכירו ולקיטו כבר חריט' לעיל:
בעא מיניה אביי כו': פי' חמשה שדרין בחצר וערבו ביניהם. כשהן מוליכין עירובן למקום אחר פי' לחצר אחרת שרוצין לערב עמהם ערוב א' לכלם או צריכין עירוב לכ"א וא'. והא דתניא לעיל שערבו א' לכלם פרש"י ז"ל דאביי לא שמיעא ליה ההיא מתניית' א"נ דהוא בעי הלכת' מאי. ולא דק דהא בפ' מי שהוציאוהו אותיב מיניה אביי גופיה. ועוד היכי לא פשוט ליה דבעא מיניה. ודקאמר מרן ז"ל דקא בעי הלכתא מאי כיון דליכא עלה פלוגת' אמאי מדחיא ואי משום דבחד לישנא דלעיל מוקמי לה דלא כחד הא ודאי פשיט' דלא סמכי' אההוא לישנ' דדחי מתנייתא ולישנא קמא עיקר דמוקים לה כב"ה אבל הנכון דשפיר ידע אביי עיקר דינא אלא דעביד לה בעיא כהצעא בעלמא משום דבעי למרמי עלה ממתני' ודכותה בתלמודא:
ה"נ מסתברא כו' ק"ל דהא הכרחא הוא ועוד אפ"ה לא חזי האי דיוקא דמתני' וכי תימ' דאיהו סבר דמתני' דחמשה שגבו את עירובן מיירי אפילו בדאיכא דיורין בחצר א"כ מאי אהני לן אכתי דיוקא דמתני' והנכון בעיני דלישנא סיפא לא מיחוור כולי האי דהא קתני או שאין עמהם דיורין אחרים אין צריכין לערב וה"ל למנקט לישנא דרישא דלימא ערוב א' לכלן ומ"ה הוה משמע ליה לאביי דלא מפליג תנא בין שיש דיורין בחצר או שאין דיורין בחצר אלא לענין צורך עירוב בחצר עצמה שדרין בה אבל לא לענין מוליכין עירוב למקום אחר. ורבה סבר דמסתברא דכלה חדא דכיון דקתני אבל אם היה עירוב בא אצלן דבעי לומר דעירוב א' לכלן וקתני בהדיא או שהיו דיורין אחרי' בחצר אחר עמהם דרבותא נקיט לה דערוב א' לכלן אלא דשני הכא בלישניה לאשמעי' אגב ארחין כי היא הנותנת דבחצרם אינם צריכים לערב דכלה חד טעמא הוא כנ"ל. כי משוינן להו כו' פרש"י ז"ל והוא הנכון דהא מבעיא ליה לגבי הא מילתא אי אזלי' בתר מקום פתן או בתר מקום לינתן ואין בזה ענין לתלמיד המקבל פרס מרבו ואפשר דרבו נמי הוה דייר ולא בבי מדרשא. א"ל כו' כלומר אלמא לענין מדידת תחומין מבחוץ היא עיקר מדידתן דהתם ניחא ליה טפי א"ל התם אנן סהדי כו' ושמעי' מכלה שמעתין כי לגבי הא לא סוף דבר גורם מקום פיתן או מקום לינתן אלא היכא דידעי' דניחא להו עפי דלהוי מקום פתן או מקום לינתן וכדתריצא נמי לעיל גבי מתנייתא דהרועים והקייצים.
בעא מיניה רמי כו': כיחידים דמי פי' לענין הא דתנן לקמן בשתי חצרות זו לפנים מזו שאם הם יחידים שתיהן מותרות אם דרים הרב ותלמידו או האב ובנו בחצר הפנימית כל א' אוכל וישן בביתו אלא שמקבל פרס אם הם חשובין כיחידים שלא לאסור על החיצונה דהוו להו רגל המותרות במקומה או לא והא ודאי דהא תליא באידך בעיא אם צריכין או לא וכיון דכן אין אלו עיקר שאלתו של רמי בר חמא דאלו אב ובנו מתני' היא שאין צריכין לערב והרב ותלמידו הא ברירנא לה לעיל אלא עיקר השאלה היא השאלה ה"ג שאם הם דרים במבוי כאחד בחצרו אם נדונין כשתי חצרו' לענין שיהא המבוי ניתר בלחי וקורה או לא ומשום דפשיטא ליה דינא דשתי שאלות ראשונות שהם חשובים כיחידים ושאין צריכין לערב קא מבעיא ליה אם נאמר דכיון שכן אין כאן שתי חצרות או לא ופשט ליה ממתנייתא דאע"ג דכיחידים דמי להני תרתי שתי חצרות חשבי' להו להיות המבוי ניתר בלחי או קורה ואין צריך לחיים או פס ד' דמכל מקום חשיבות מבוי יש כאן שאלו היו דרים שם אחרי' צריכין ערוב ואפי' הם בעצמם אם אינם מקבלין פרס וכן פירשו רבותי.
מהדורא תנינא:
פיסקא חמש חצרות כו' ואזדו לטעמייהו כו' לא נתברר לי. עיין במהדורא תליתאה:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו (עריכה)
לענין עירובי תחומין לידע מי שדר בשני מקומות מהיכן מודדין לו שנינו כאן הקיצין והרועים. ר"ל שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות וכן הבורגנין ושומרי פירות אם דרכן ללון בעיר אעפ"י שקדש עליהם היום בשדה מודדין להם מן העיר וכל העיר להם כארבע אמות ואם דרכן ללון בשדה מודדין להם מן השדה אעפ"י שאוכלין פתא בעיר ולא מפני שמקום לינה עיקר שהרי ביארנו מקום פתא עיקר אף לענין עירובי תחומין למוד לו משם אלא שבזו אנן סהדי שאלו היו מביאים להם שם פתם וסעודתם נוח להם לאכל שם במקום ששומרים גנותיהם ובהמותיהם.
וכן יתבאר בסוגיא זו על התלמידים שאוכלים חוץ לעיר בבתי אושפיזיהם ובאים ללון בעיר בבית הרב שמבית הרב מודדין להם אנן סהדי שאלו היתה סעודתם מוכנת לשם נוח היה להם בכך והרי בית הרב נידון כמקום פתא ואין דעתם לקנות אלא בבית הרב ואעפ"י שהנותן עירובו בסוף אלפים קונה שביתה במקום פתו אעפ"י שאין נוח לו ללון שם שהרי הולך לישן בביתו. אף זה אינו אלא מטעם שהזכרנו ר"ל דאנן סהדי שאלו היה לו מקום לשם לאכל וללון נוח לו בכך אחר שיש לו לילך דרך שם. לפי דרכך למדת שכל שאנו משערים שהם היו רוצים להיות אכילת פתם במקום לינתם אין אומרי' בו מקום פתא גרם אלא מקום לינה כדין רועים ותלמידים לענין מדידת התחומין. ויראה שהדין כן לענין דירה דהא עלה קא אתינן אלא שיש לפקפק בה מעט:
מי שהיו לו נשים הרבה בחצרו ואין אוכלות על שלחנו אלא שמקבלות פרס הימנו בבתים מיוחדים על הדרך שביארנו בבנים דינם כבנים וכל שהוזקקו לעירוב צריך עירוב לכל אחת ואחת ואוסרות זו על זו הא בשאין דיורין שעירוב בא אצלן פטורות על הדרך שביארנו בבנים. ואם היו לו עבדים הרבה מקבלים פרס על דרך זה מותרין לגמרי שהעבדים בכל מקום שהם נמשכים הם אחר האדון רמז לדבר ודניאל בתרע מלכא שאעפ"י שלא היה יושב שם כל היום שאם כן תורתו אימתי נעשית הוא חושבו כאלו היה דר שם בכל שעה ושעה. ומכל מקום יש מפרשי' שבעבדים לא הותר אלא כבנים וכנשים נאסר אעפ"י שאין שם דיורין אחרים או שעירוב בא אצלם. ותלמיד אצל רבו הדר עמו בחצר ומקבל פרס הימנו הרי הוא כבן אצל אביו במקבל פרס הימנו על הדרך שביארנו. ובסמוך על שלחנו לגמרי הרי הוא כאורח מתכאסן בפריטי:
אעפ"י שהאב ובנו הרב ותלמידו בקבלת פרס אנו דנין כיחידים לענין עירוב על הדרך שהתבאר אעפ"י שדירותיהם חלוקות לענין מבוי שאנו צריכים להכשירו שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו אין אומרי' בית האב ובית בנו אינן אלא כבית אחד ואין מכשירין אותו בלחי וקורה אלא הרי הן לענין זה כדירות חלוקות ומונין אותם לשתים ומתירין על ידם את המבוי בלחי וקורה זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:
ומעתה אף לענין שתי חצרות זו לפנים מזו שדריסת פנימית על החיצונה ואם רבים דרים בפנימית ולא עירבו שנמצאו כלם רגל האסורה במקומה אוסרת החיצונה אעפ"י שערבה ואם אין דר בפנימית אלא יחיד הואיל והוא רגל המותר במקומו אינו אוסר אף לענין זה אב ובנו ורב ותלמידו בקבלת פרס כיחיד הוא נדון:
חמשה שגבו את עירובן ר"ל חמשה בתים שבחצר אחת שעירבו ביניהן ואחר כך רצו לערב עם אנשי חצר אחרת על ידי שתוף מבוי כשהן מוליכין עירובם אצל החצר האחרת ר"ל כשמערבי' עמהם אין כל אחד מהם צריך ליתן חלק בו אלא דיים באחד שהרי כלם כיחיד שהרי אחים שבמשנתנו לא הצרכנו עירוב לכל אחד אלא בזמן שיש עמהם דיורין כמו שביארנו:
ממה שכתבנו למדת שאם היו אנשי חצר כלם אוכלים על שלחן אחד אעפ"י שחלוקים בדירותיהם אין אוסרים זה על זה ואם רצו לערב עם חצר אחרת עירוב אחד לכלם ואם היה עירוב בא אצלם אין צריכים ליתן בו חלק כלל וכן הדין באנשי חצר שעירבו:
גדולי המחברים השוו את המדה בנשים ועבדים המקבלים פרס מן הבעל או מן האדון ולא חלקו ביניהם כלל. וכן פרשו בקבלת פרס שאוכלים לפעמים על שלחנו בשכר מלאכה או בטובה ימים ידועים כמי שסועד אצל חברו שבוע או חדש:
בתוספות כתבו שבעל שהכניס בביתו סופרים או מלמדים או בחורים ללמוד אעפ"י שייחד להם בית לפתם וללינתם אין אוסרין עליו ואין צריכין לערב ואפי' היה להם פתח מיוחד לרשות הרבים שלא הכניסם ולא השאילם לאסור עליו. והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק חלון בהיו חמשה שכיריו ולקיטיו אם אמרו שכירו להקל יאמרו שכירו להחמיר. וודאי במחלקים בעליות וחדרים אמרוה שאם לא כן פשיטא שאחד נותן על ידי כלם ואעפ"י כן אין חולקין רשות לעצמם לאסור. וגדולי הדור מקשים עליהם מסוגיא זו שהרי עבדים המקבלים פרס דרים הם בבית רבם אלא שמייחד להם דירה וכשאין מקבלין פרס אוסרין. וכן ישראל המקבל פרס מאחר שאינו אביו או רבו הרי הוא אוסר שלא נאמר אלא באביו או רבו. וכן הדין לדעתי בחתנו מצד בתו. וכן בפרק שתוף אמרו בית התבן ובית הבקר ובית האוצר הדר שם אוסר. ור' יהודה אומ' אם יש שם תפיסת יד בעל הבית אינו אוסר. אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהן אוסר. וכן כתבו ששמועת חלון בחמשה שכירו ולקיטו אינה ראיה שבזו העכו"ם דר שם וכל כליו והרי הוא כתפיסת יד ולדעתם כל שייחד להם דירה לפתם אוסרים אלא אם כן יש להבעל הבית תפיסת יד לשם בהנחת כלים כמו שיתבאר בפרק שתוף ואפי' היה הוא יכול לדור שם או לאכול ולישן שהרי אף בעבדים יכול הוא לעשות כן ואעפ"י כן אוסרין. ומכל מקום אם (ייסד) [ייחד] להם כן לשעה אינן אלא כאורחים וכל שמתמידים לאכל בכל שבת ושבת ביחד יראה שאין אוסרין זה על זה. וכן יראה בהללו שאוכלין בסוכה אחת בחג הסכות שהשבת שבתוכה אין צריכין עירוב בחצר:
המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין החלק השביעי והוא שאמר חמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו החצרות כלם זו עם זו כדין חצרות שפתח ביניהם שאם רצו מערבין אחד ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות אבל אסורין במבוי שאין סומכין על עירוב במקום שתוף כר' מאיר ואם נשתתפו במבוי מותרי' כאן וכאן לא שלא עירבו החצרות שאין סומכין על שתוף במקום עירוב אלא אף עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי אלא ששכח אחד מבני חצר ולא עירב שנמצא אוסר על האחרים עד שיבטל רשותם מותרין כאן וכאן אף בלא בטול רשות שאעפ"י שאין כאן עירוב ואין סומכין על שתוף במקום עירוב בזו מיהא סומכין. ופרשו הטעם בגמרא שלא אמרו אין סומכין אלא שלא תשתכח תורת עירוב או שתוף מן התינוקות וזו אינה אלא בשלא עירבו כלל או לא נשתתפו כלל אבל כאן שכבר עירבו באותה חצר אין כאן חשש שכחה וסומכין על השתוף אפי' השוכח.
שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי שהרי אחד מבני מבוי פירושו חצר אחת ונמצא שכל בני חצר אחת שכחו ולא נתנו חלק בשתוף והרי יש כאן חשש שכחת שתוף ומתוך כך אסורים במבוי שאלו לא היה בכלל השכחה אלא אחד הואיל ומקצת בני חצר נתנו חלקם בשתוף היינו מותרים על הדרך שביארנו שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים. כלומר כשם שטלטול מן הבתים לחצר צריך עירוב כך טלטול מן החצרות למבוי צריך שתוף ואין אומרין הואיל והחצר רשות משותף והמבוי רשות משותף נקל בו שהרי מכל מקום חצר אינה משותפת אלא לבני אותה חצר והמבוי משותף לבני כל החצרות:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה