חולין פו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא צא נחור דלאו שחיטה היא כלל אבל צא טרוף אימא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וליבעי כסוי קמ"ל כדר' חייא בר אבא ולמ"ד צא נחור מ"ט לא אמר צא טרוף וכי תימא קסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה והא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כסוי קמ"ל כאשר צויתיך ומי נפל ליה יאניבא בכיתניה והאמר רבין בר אבא ואמרי לה אמר רבי אבין בר שבא משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו כי מהניא זכותייהו אעלמא אדידהו לא כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת:
מתניתין חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם חייב לכסות בינן לבין עצמן פטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהם בינן לבין עצמן רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרים ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים:
גמ' ורבנן מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי רישא אי אמרינן חייבין לכסות אמרי שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן סיפא נמי כיון דקאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהם אמרי שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן סיפא אמרי בשרא דלא קא מיבעיא ליה רישא נמי אמרי לנקר חצירו הוא צריך שחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר וליטעמיך סיפא נמי בא לימלך מאי איכא למימר אלא רבנן אכולה מילתא פליגי ונטרי ליה לר' מאיר עד דמסיק לה למילתא והדר פליגי עילויה בשלמא רבנן לחומרא אלא רבי מאיר מאי טעמא אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן מחייב היה רבי מאיר על שחיטתן משום נבלה מאי טעמא אמר רבי אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע ואמרי לה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דהא רבי מאיר חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע ליה רובא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח ואמרינן מאי טעמא דרבי מאיר קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת
רש"י עריכה
לא מיבעיא קאמר - רב דימי מודה הוא בנחירה דלא בעי כסוי אלא הכי אמר רב דימי דבצא טרוף סגיא וכל שכן בצא נחור:
אימא זו היא שחיטתו - קא משמע לן צא נחור ורבי לטעמיה דאמר יש שחיטה לעוף מכאשר צויתיך:
ומי נפל יאניבא בכיתניה - דרבי חייא:
בני הגולה - לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות:
ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו - שבזכותם באתה טובה זאת. רבי חייא ובניו מבבל עלו כדאמרי' בשילהי פ"ק דסוכה (דף כ.):
זיקים וזועות ורעמים ורוחות - מפרש בברכות בהרואה (דף נט.) דכולן לקללה:
זועות - הארץ מזדעזעת:
רוחות - זעפא אשטרוביי"ל:
כדרב יהודה - דאמר זכותא דצדיקי לאחריני מהני ולא לדידהו בהאי עלמא:
חנינא בני - הוא רבי חנינא בן דוסא ובימיו היה קול זה יוצא:
די בקב חרובין - מתפרנס בצער ובצמצום:
מתני' ואחרים רואין אותן - דאמרן בריש מכילתין (דף ב.) דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן (דף פז.) שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:
פטור מלכסות - וטעמא מפרש בגמ' דר"מ חשיב ליה כנבלה גמורה:
וחכמים אוסרין - שמא יפה שחטו והויא לה שחיטה מעלייתא:
שאינו סופג - דהתראת ספק היא:
גמ' מאי שנא רישא דלא פליגי - וליחייבו לכסות מספק:
סיפא אמרי בשרא הוא דלא מבעיא ליה - הרואה שאין שוחטין בנו אחריו אין מבין שמשום אותו ואת בנו הוא אלא אומר אינו צריך לבשר:
רישא נמי - ליחייבוהו לרואה לכסות מספק ואפ"ה לא אתי למיכל מיניה דאמרי כסוי זה אינו אלא כדי לנקר חצרו:
הכי גרסי' שחט באשפה מאי איכא למימר - שחט באשפה הכל יודעים שהכסוי לאו לנקר הוא:
אם בא לימלך - לבית דין הרואה ששחטו והדם מגולה ואמר כלום אני חייב לכסות ואנו אומרים לו כסה אומר בלבו שהיא שחיטה ואתי למיכל:
סיפא נמי בא לימלך - מה אני לשחוט אחריהם את בנו ואנו אומרים לו אסור הוא סבור שהיא שחיטה:
אלא רבנן - לאו להכי חיישי וברישא נמי פליגי:
לחומרא - במלתא דספיקא אזלינן לחומרא:
מחייב - מלקות דסבירא ליה ודאי נבלה היא והאוכלה לוקה:
מאי איריא רוב אפילו מיעוט - מעשיהם מקולקלין ורובן מתוקנין הוה פשיטא לן דנבלה היא לר"מ דהא שמעינן ליה דחייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה שבהמה זו בחזקת איסור אבר מן החי היתה עומדת ולא נודע לך שנשחטה:
ואיתרע ליה רובא - תקון מעשיהם:
דתנן - כי האי גוונא:
שדרכו של תינוק לטפח - ידיו באשפות ששרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה:
תוספות עריכה
סיפא נמי כיון דאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהם אמרי שחיטה מעלייתא היא. תימה דמשום גזירה דלמא אתי למיכל נבלה יש לי להתיר לאו דאותו ואת בנו מספק מה לי לאו דאותו ואת בנו ומה לי לאו דנבלה ולא דמי לרישא דפטרינן לכסות מספק דשב ואל תעשה בעלמא הוא ודלמא אתי למיכל ויש לומר דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים לא היו פוטרים מלכסות משום גזרה דלמא אתי למיכל אלא שלא נחמיר להטעין כסוי אמרי' דפטור משום דדלמא אתי למיכל וכיון דרוב מעשיהם מקולקלין יש לנו להתיר נמי לשחוט אחריהם דלמא אתי למיכל:
מאי טעמא דר' מאיר הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. הקשה הר"ר שמואל מוורדין ורבנן מאי טעמייהו אם רוב מעשיהם מתוקנין א"כ יהא מותר לאכול משחיטתם ועוד השוחט אחריהם אמאי אינו סופג ארבעים ואי פלגא ופלגא אם סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתרע ליה מחצה דמתוקנים אם כן יהא מותר לשחוט אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתן משום נבלה וי"ל דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלין אי רוב מעשיהם מתוקנין והשתא לא מהניא חזקה מידי ולרבי מאיר פשיטא ליה דרוב מעשיהם מקולקלין ואם תאמר ואף על גב דרוב מעשיהם מקולקלין מ"מ רבי מאיר כיון דחייש למיעוטא אמאי לקי משום נבלה ואמאי מותר לשחוט אחריהם וי"ל דסמוך חזקה לרוב מקולקלין והוה ליה מיעוטא דמתוקנין מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש רבי מאיר:
רוב תינוקות מטפחים. פי' בקונטרס מטפחים באשפות אבל בעיסה ודאי נגע שהרי העיסה בידו ור"ת מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטיפוח שייך באוכלים ומשקין כדאמרינן בע"ז בפרק רבי ישמעאל (דף ס:) או שהיה מטפח ע"פ חבית וכן איתא בירושלמי בהדיא מפני שדרכו של תינוקות לטפח בעיסה אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים דאמרי' בתוספתא (דטהרות פ"ג) שסתם תינוקות טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם ור"מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה ונתן לו כדי שלא יטמא העיסה וכי האי גוונא אמר במס' טהרות בפ"ג (מ"ז) לעיל מהך תינוק דהכא תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו אע"פ שאין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אדם טהור נתן לו אע"פ שסתם תינוק טמא היינו ממגע נדה והתם טהור מטומאת מת קאמר אי נמי מיירי בתינוק שהוא טהור בודאי שהניחתו אמו מלוכלך . כדתניא (בתוספתא שם) תינוק שהניחתו אמו ובאה ומצאתו כמו שהוא טהור בד"א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו ואף על פי שלא נמצא בצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא (שם) תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח אמר רבי יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר"מ דאפילו הכי תולין באדם טהור:
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ו (עריכה)
קמ"ל דר' חייא בר אבא. כלומר דראה רבי דבריו של ר"ש בכסוי הדם דבעינן שחיטה ראויה:
וכי תימא קסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. כלומר ואי טורף אעפ"כ צריך לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:
והא [אמר] ר' חייא א"ר יוחנן כו'. הזיקין כוכבא דשביט כדמפרש בברכות (דף נח א):
זועות. מירתת ארעא:
רעמים. זו ברד שקורין טונדיר"א:
בינן לבין עצמן פטורים מלכסות. כלומר אם שחטו דאמרי' דקלקלו בשחיטתן ואינה ראויה השחיטה:
מאי שנא רישא דלא פליגי כו'. כלומר מ"ש לענין כסוי דם דלא פליגי רבנן [דאם שחטו] בינן לבין עצמן פטורין מלכסות דלא חשובה שחיטה ולענין אותו ואת בנו אוסרין לשחוט אחריהן דחשובה שחיטה:
רישא נמי אמרי לנקר חצירו הוא צריך. כלומר אע"פ שבני אדם מכסין דם שחיטה ששחטו בינן לבין עצמן לא אתי למיכל אחריהן דאמרי בני אדם מה שהוא מכסה אינו עושה מטעם ששחיטתו שחיטה אלא לנקר חצירו הוא צריך אינו רוצה שיהא דם בחצירו:
סיפא נמי בא להימלך מאי איכא למימר. כלומר סיפא דקא פליגי רבנן ואמרי דאסור לשחוט אחריהן דאמרי אינשי בשרא הוא דלא צריך ולא אתי למיכל משחיטתן:
בא להימלך לבני אדם. שישאל לבני אדם אשחוט בנו אחריהם:
מאי איכא למימר. אם לא ישחוט בשביל אותו ואת בנו אתי למיכל משחיטתן דאמרו בני אדם כיון דאינו שוחט אחריו ודאי שחיטתו שחיטה ואתי למיכל משחיטתן:
והדר פליגי עילויה. כלומר כשם דפליגי רבנן אאותו ואת בנו דאמרי אסור לשחוט אחריהם כך פליגי אכסוי הדם דאמרי חייבין לכסות בני אדם הרואין את הדם:
מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי. כלומר מאי איריא דרוב מעשיהן מקולקלין אפי' מיעוט מעשיהם מקולקלים ורוב מעשיהן כשרים:
סמוך מיעוטא דמקולקלין לחזקה. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואיתרע לה רובא דכשרין ואינה חשובה שחיטה לדברי הכל ויהא מותר לשחוט אחריהם:
חידושי הרמב"ן
הא דתניא תינוק שנמצא בצד העיסה. פירש"י ז"ל שדרכו של תינוק לטפח באשפ' ושרצים מצויים שם וטמא את העיס' שאנו רואין שנגע בה ומיעוט נוסחאות הגיהו מגיהי ספרים לטפח באשפה על פי פי' זה אבל אינו בשום נוסחא בעולם ולא בנוסחתו של רש"י ז"ל עצמו.
ואין פי' זה מחוור ונכון, דאי הכי אמאי קתני ובצק בידו ולתני ונגע בעיסה בפנינו ואפשר דמכחן דרבנן קתני הכי אבל כולהו בודאי נגע משוו לה מדלא סמכי לה לחזקה דטהרה.
ומיהו ק', שודאי נגע וספקא דטומאת התינוק חזקת עיס' זו לאו כלום היא שהרי הורעה בפנינו דהכי אמרי' התם בפר' כל היד בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאהו כודאי מקור ושליא וכו' ובעי למעוטי מאי למעוטי רובא דאיכא חזק' תנוק והא שליא נמי איכא למסמך חזקה דבית למיעוטא וכיון דנגע ודאי לא אמרי' הכא דהא נעשה בית כשליא והכי מוכח התם בפ"ק גבי מעת לעת שבודק וגבי ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גבה למפרע טמאות דמפרשי' על' דלא אזלי' בתר חזקתו של מקוה ושל אשה שהרי חסר לפניך ולא הלכו בהן אחר חזקתם של טהרות כיון שודאי נגע.
ועוד מקשי' הכא מפני בצק שבידו ודאי נגע והתנן בפ"ג דטהרות בסמוך לזו תינוק בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה [טהור] שאני אומר אחר (קנהו) [לקטן] ונתנו לו וכן חמור (בבית) [בין] הקברות כליו טהורים והכא נמי נימא אדם אחר נתן לו בצק זו.
וי"ל אף זו מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס' ואעפ"פ שיש כאן תרי רובי ואיכא תרי ספיקי לקולא אפ"ה כיון דמיעוט' כמאן דליתי' דמי הולכין אחר הרוב והכי איתא בסיפ' דהא מתני' ומייתי לה בפ"י יוחסין עיסה בתוך הבית ומשקים טמאים ותרנגולים שם ונמצאו נקבים בעיסה תולין בהם והא נמי להא מדמינן לה.
אבל ר"ת ז"ל פי' שכל התינוקות בחזקת טמאים והכי נמי בתוספת' במס' טהרות הניח' התינוק בד"א שהניחו כמה שהוא אבל הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנדות מגפפות. וה"פ אע"פ שנמצא בצד העיס' ובצק בידו ר"מ מטהר שמא אדם אחר נתן לו הבצק והוא לא נגע ורבנן מטמאים מפני שרוב התינוקות מטפחים בעיס' ואם לא נמצא בצק בידו א"ל דאפי' רבנן מטהרים דאיתרע ליה רובא שאילו נגע היה לוקח בצק מן העיס' וא"ל להודיעך כחו דטהרה עדיפ' לי'.
ועדיין אין פי' זה מתוקן כל צרכו שאין התוספת' שאמר' שהנשי' מגפפות אותם ד"ה אלא דר' יהודה ועוד שאין זו אלא חשש' גרועה בעלמא וליכא רובא ואמאי מטמאי רבנן.
ועיקר הפי' בתינוק שהוא ודאי טמא מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס'.
ובירוש' בפ"י יוחסין (קדושין ד, י) כך מצאתי וחכמים מטמאים מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה ובצק בידו לאו דוקא אלא להודיעך כחו דר"מ כדפרישית ולרבנן אפי' אין כלום בידו מטמאין.
וכך מצאו בתוספת' דמסכת טהרות (ד, ז) דתני על תינוק שנמצא שומר בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך תינוק לטפח א"ר יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור והאי מטמאין דאמרי רבנן תולין הוא ואיידי דאמר ר"מ מטהר אמר נמי וחכמים מטמאין א"נ מטמאין לטמא אבל אין זו חזקה בשורפין עליה את התרומה והכי איתא במס' קידושין ובמס' תרומות.
חידושי הרשב"א
הא (דתניא) [דתנן] שדרכו של תינוק לטפח: פירש רבינו שלמה ז"ל לטפח באשפות שיש בהם שרצים, אבל לטפח בעיסה בודאי משוינן ליה מפני הבצק שבידו. ואינו מחוור דאם כן מה שנא בצק ליתני ונגע לפנינו בעיסה, ועוד שאם ודאי נגע משוינן לה אזלא לה חזקת העיסה. ועוד שהיה לנו לומר שאחר (ש)לקח העיסה ונתן בידו, דהא (תניא) [תנן] במסכת טהרות בפרק שלישי (מ"ז) תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אחר ליקט ונתן לו. ור"ת ז"ל פירש שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ור' מאיר מטהר שאני אומר שעדיין בצק בחזקתו שאחר לקח ונתן לו העיסה, אף על פי שרוב התינוקות בחזקת טומאה וכדתניא בתוס' דטהרות הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנשים נדות מגפפות אותן ע"כ יש מפרשים דבתינוק ודאי טמא מיירי, ודרכו של תינוק לטפח בעיסה כמ"ש, ובצק בידו דנקט משום רבותא דר' מאיר, וגרסינן בירושלמי פרק עשרה יוחסין (ה"י) וחכמים מטמאין מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה, והאי מטמאין דקאמרי רבנן תולין היא, ואיידי דתנא (רבי) [ר' מאיר] מטהר אמרינן וחכמים מטמאין, אבל אין זו חזקה לשרוף עליה את התרומה והכי איתא במס' קידושין (פ, א) ובמסכת נדה (יח, ב).
חידושי הריטב"א
בכל יום בת קול יוצא כו' גמרא גמירה לה.
אי הכי סיפא נמי כיון דאסרת לשחוט אחריהם אמרי' שחיטה מעליות' היא איכא למידק מי דמי דבשלמא רישא כי אמרינן ליה שלא יכסה שב ואל תעשה הוא וחזי למימר הכי כדי שלא יבוא לעבור בלאו דנבלה אבל סיפא היכא שרינן ליה לשחוט אחריהם לאחותי' נפשי' לספק לאו דלא תשחטו ביום א' בקום עשה ומשום גזירה דלאו דנבלה ומאי אולמא דהאי לאו מהאי לאו. וי"ל קס"ד דמסתמא רוב מעשיהן מקולקלין אלא דחיישינן לחומרא בעלמא וכיון דכן ליכא לאו דלא תשחטו ביום אחד: גר' רש"י ז"ל שוחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר ומהדרינן סיפא נמי בא לימלך מאי איכא למימר וה"פ בא לימלך בבית דין אם הוא חייב לכסות ואמרי' לי שיכסה מא"ל דהא ליכא הכא טעמא דלנקר חצירו ומהדרינן סיפא נמי כי אמרי' ליה שלא ישחוט אחריהם הא ליכא טעמא דבשר הוא דלא צריך ויש גורסים ולטעמיך סיפא נמי וכו' והכל דרך אחד:
הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים פי' ומהאי טעמא נמי שרי לשחוט אחריהם דשחיטתם לאו שחיטה היא וא"ת מ"מ הא איכא מיעוטא דמעשיהם מתוקנים ור"מ חייש בכל דוכת' למיעוטא לחומרא יש מתרצים דלאו דוקא רוב מצומצם אלא קרוב לכל וכאותה שאמרו רוב עכו"ה פרוצים בעריות ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלא אשתאר אלא מיעוטא דמיעוטא דלא חייש לה ר"מ והנכון דהכא איכ' חזקה דבהמה דאיסורא דמסייע ליה לרובא וה"ל אידך מיעוטא דמעוטא והיינו דפרכי' מאי ארי' רוב מעשיה מקולקלים כיון דסוף סוף טעמ' נמי משום חזקה והא לר"מ אפי' במיעוט וחזקה נמי איתרע ליה רובא וחשיב כמאן דליתא וכדמייתא סייעתא מהא דחילוק דקס"ד דכיון דספק טמא ברשות היחיד הוא דספיקו טמא ואלו ר"מ מטהר לגמרי על כרחין היינו משום דאוקים מיעוט תינוקת שאין מטפחין בהדי חזקות דמסייע ליה ואיתרע ליה רובא כמאן דליתא דאי דיינינן ליה בפלגא ופלגא ספק טומאה ברשות היחיד היא וספיקו טמא.
ופרקינן אם אמרו ספק טמא לטהר יאמרו ספק איסור להתיר כלומר דלעולם בפלגא ופלגא הוא ומספיקא מטהרין ליה ר"מ וטעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ורבנן דמטמאין היינו דתולין כדאי במס' נדה ובפ' בתרא דקידושין מפרש שעשו אותו כדבר שיש בו דעת לשאול לחוש לו להחמיר והקשה ה"ר שמואל וורדוס ז"ל לרבנן מאי סבירא להו בחש"ו אי רוב מעשיה' מקולקלים יהי' מותר לשחוט אחריהם דהא אינהו לא חיישי למיעוטא וא"נ סבירא להו דפלגא מקולקלי ופלגא מתוקני' כיון דאיכ' חזק ה"ל כאילו רובם מקולקלי' ויהא מותר לשחוט אחריה' דמאי חומרא שייך הכא היכא דאיכא רובא דהא לא עבדי' הכי בשום דוכתי ותי' דפלגא ופלגא ליכא למימר דבהא ודאי א"א לצמצם אלא רובם מקולקלים או רובם מתוקנים וחיישי' הכא לחומרא לאסו' שחיטתו והכא לחומרא לאסור לשחוט אחריהן ומשום דמסתבר טפי לומר דרובן מקולקלי נקיטי דמאי דחיישי' לשחוט אחרייהן לחומרא בעלמא.
תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו וכו' רש"י ז"ל מפרש דתנוק ודאי נגע כיון דבצק בידו אלא דמספק' לן מיהו אם הוא טמא מפני שהוא מטפח באשפות שיש בהן נבלות ושקצים ורבנן מטמאין מפני שרוב התינוק' מטפחין שם וטמאים ור"מ מטהר משום מיעוט שאין מטפחין וטהורין וחזקת טהרה דעיסה ואינו מחוור דאי ודאי נגע הא ליכא חזקת טהרה דעיסה כדמוכח בפ' המפלת גבי שלי' בבית הבית טמא וכדפרש"י התם ועוד דבצק שבידו אינו ראיה דודאי נגע דדילמא טהור נתן בידו וכדתניא בתוספתי גבי תינוק שעומד בצד בית הקברות ושושנים בידו וא"א לשושנים אלא ממקו' טומאה טהור שאני אומר אדם טהור נטל ונתן לו ועוד שלשון מטפח לא שייך אלא בדבר של אוכל ומשקה לכך הנכון דהכא בתינוק שהוא ודאי טמא א"כ דסתמ' טמא מדרס דאמר בתוספתא לפי שנשים נדוד מגפפות אותו ואין הספק כאן אלא אם כגע בעיסה אם לאו לפי' שרוב תינוקת מטפחין בעיס' ומיעוט אין מטפחין בה ור' מאיר אזיל בתר מיעוטא וחזקת עיסה ורבנן חיישי לרובא והא דקתני ובצק בידו משום כחו של ר"מ היא דאפי' בהא מטהר דתלינן דאדם טהור נתן לו אבל לרבנן בלאו הכי נמי תולין משום רובא. והכא תניא בתוספתא דטהרות שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חביות של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאין לפי שדרך תינוקות לטפח ע"כ וזהו ראי' לפי' זה וכן פר"ת ז"ל וכן הארכתי במס' נדה ומס' קידושין בס"ד.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה