<< · רות רבה · ג · ד · >>


ד.    [ עריכה ]
דילמא [מעשה]: ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא הוו יתבין לעיין באורייתא בהדין בית מדרשא רבא דטבריא בערובת פיסחא, ואית דאמרי בערובת צומא רבא. ושמעי קלהון דברייאתא בייבין. אמר ליה: אילין ברייתא מה עסקון? אמר: דאית ליה זבן, ודלית ליה אזיל לגבי מרי עבדתיה והוא יהיב ליה. אמר ליה: אם כן הוא, אף אנא איזיל גבי מרי עבדתי והוא יהב לי. נפק וצלי בהדא אילוסיס דטבריא, וחזא חד ידא מושטא ליה חדא מרגליתא. אזל טעין גבי רבינו. אמר ליה: הדא מנא אית לך? הדא מילא דאיסטופיטא היא. אלא, הא לך תלתא דינרין, ואזל ועבד ליקרא דיומא, ובתר יומא טבא אנן שטחין קליה, ומה דהוא עביד טימיתה תיסב. נסב תלתא דינרין ואזיל זבן זבוניה ועל לביתיה. אמרה ליה דביתהו: שמעון שרית גניב? כל פעלך לית היא אלא מאה מנה, ואילן זבינתה מה אינון? מיד תני לה עובדא. אמרה ליה: מאי את בעי תהי גנונך חסר מן דחברך חדא מרגליתא לעלמא דאתי? אמר לה: ומה נעבד? אמרה ליה: זיל תחזור זבינתה למריהון ודינריא למריהון ומרגליתא למרא. כד שמע רבינו מצטער שלח ואיתיתה. אמר לה: כל הדין צערא צערת להדין צדיקא? אמרה ליה: מה את בעי, דיהא גנוניה חסר מדידכון חדא מרגליתא לעלמא דאתי? אמר לה: ואין הוה חסר לית בן ממלייה יתיה? אמרה ליה: רבי, בהדין עלמא זכינן מחמי אפך, ולא אמר ריש לקיש כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו? והודה לה. ולא עוד אלא שדרכן של עליונים ליתן ואין דרכן ליטול, הנס האחרון קשה מן הראשון. מנסיב ליה הות ידא ארעיא (למטה) ומי מושטא ליה הוה ידא עילאה כאיניש דמוזיף לחבריה.