כתובות נב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו רבא אמר כל שאיסור שבייה גורם לה חייב לפדותה איסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה לימא כתנאי המדיר את אשתו ונשבית רבי אליעזר אומר פודה ונותן לה כתובתה רבי יהושע אומר נותן לה כתובתה ואינו פודה אמר רבי נתן שאלתי את סומכוס כשאמר רבי יהושע נותן לה כתובתה ואינו פודה כשהדירה ולבסוף נשבית או בנשבית ולבסוף הדירה ואמר לי לא שמעתי ונראין דברים שהדירה ולבסוף נשבית דאי אמרת נשבית ולבסוף הדירה אתי לאיערומי מאי לאו במדיר אשת כהן קמיפלגי ואביי דאמר כרבי אליעזר ורבא דאמר כרבי יהושע לא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה איהי וקיים לה הוא ר' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה אי היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתה ותו אמר ר' נתן שאלתי את סומכוס כשאמר רבי יהושע נותן לה כתובתה ואינו פודה כשהדירה ולבסוף נשבית או בשנשבית ולבסוף הדירה ואמר לא שמעתי ואי דנדרה איהי מה לי הדירה ולבסוף נשבית מה לי נשבית ולבסוף הדירה אלא לעולם דאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה אביי מתרץ לטעמיה אלמנה לכהן גדול כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה ממזרת ונתינה לישראל כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה מדיר אשת כהן נמי כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה דהיינו אלמנה [לכ"ג] כי פליגי במדיר אשת ישראל רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא ורבי יהושע אזיל בתר בסוף רבא מתרץ לטעמיה אלמנה לכ"ג ממזרת ונתינה לישראל כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה כי פליגי במדיר בין אשת כהן ובין אשת ישראל רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא ורבי יהושע אזיל בתר בסוף:
נשבית חייב לפדותה וכו':
ת"ר נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה הכיר בה בעלה יורשין חייבין לפדותה לא הכיר בה בעלה אין יורשין חייבין לפדותה לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא א"ל רב הכי אמר חביבי לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומין חייבין לפדותה ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה אין היתומין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו תנו רבנן נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רבן שמעון בן גמליאל אומר
רש"י
עריכה
ממזרת ונתינה לישראל - אע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמשקל ומיפק לית לה תנאי כתובה דפרקונה דמעיקרא לא אשתעבד לה:
שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו - שזהו תנאי כתובה לישראלית:
רבא אמר כו' - בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה אבל באלמנה לכ"ג פליג עליה ואמר מעיקרא לא אשתעבד לכהנת ואהדרינך למדינתך אלא מחמת שאסרה השבויה עליו אבל לנאסרה מחמת דבר אחר לא נשתעבד דתנאי כתובה דישראל וכהן שוין אלא שהכהן מתנה עמה שאפי' תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד כתובת פרקונה:
המדיר את אשתו - מליהנות לו:
פודה - ואע"פ שסופו לגרשה מחמת נדר:
ואינו פודה - לקמן מפרש טעמיה:
או בנשבית ולבסוף הדירה - [כלומר או אפי' כשנשבית ולבסוף הדירה] נמי אמר ואע"ג דאיכא למימר לא הדירה אלא להפטר מן הפדיון:
מאי לאו במדיר אשת כהן - בכהן שהדיר את אשתו דאי בישראל לא אמר ר' אליעזר פודה שהרי אין אני קורא בה תנאי כתובת ישראל ואותבינך לי לאינתו אלא בכהן קיימינן ומשום שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך קאמר ר' אליעזר פודה ואע"ג דאיסור דבר אחר גרם לה [ליאסר עליו ואביי כרבי אליעזר ורבא כר' יהושע דאמר אינו פודה הואיל ואיסור דבר אחר גרם לה]:
הכא במאי עסקינן כו' - כלומר לעולם רבי אליעזר ורבי יהושע לאו בפלוגתא דאביי ורבא פליגי ואי באיסור דבר אחר שלא על ידי נדר אי נמי בכהנת ע"י נדר דכולי עלמא אי כאביי אי כרבא והכא כגון שנדרה היא וקיים לה הוא שאמר יתקיים או החריש ולא הפר ביום שמעו ובישראל פליגי וטעמא דרבי יהושע דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה ונושכתו כלומר היא גרמה לעצמה לבטל תנאה שאין אני יכול לקרות בישראל ואותבינך לאינתו ור' אליעזר סבר הוא נתן אצבעה בין שיניה לינשך שלא הפר לה:
מה לי הדירה ולבסוף נשבית - הא לא הערים מידי שהרי היא התחילה בנדר:
ואביי מתרץ לטעמיה - למימר לאו תנאי היא אלא דכ"ע כוותי קיימי וכן רבא מתרץ לטעמיה:
דחייב לפדותה - שהרי אני קורא בה בין בתחלת התנאי בין בסוף קיומו ואהדרינך למדינתך ואע"ג דאיסור דבר אחר גרם לה אהדרינך למדינתך הוא:
ממזרת ונתינה לישראל אין חייב לפדותה - שאין אני קורא בה לא בשעת התנאי ולא בסופו ואותבינך לי לאינתו:
מדיר אשת כהן נמי - כהן שהדיר את אשתו נמי שתנאי הראשון ואהדרינך למדינתך הוא ואפשר לו לחול בשעת התנאי ואפשר לו לקיימו בסופו חייב לפדותה דהיינו כאלמנה לכ"ג:
כי פליגי בישראל שהדיר את אשתו - שתנאו הראשון ואותבינך לאינתו היה ראוי לחול אבל בסופו אי אפשר לקיימו ר' אליעזר אזל בתר מעיקרא כו':
דאינו חייב לפדותה - אלמנה שאין אני קורא בה אהדרינך למדינתך מחמת שבייה אלא מחמת דבר אחר וממזרת שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו לא בתחילה ולא בסוף:
כי פליגי במדיר בין אשת כהן - דמעיקרא בשעת התנאי קרינן ביה ואהדרינך מחמת שבייה ובסוף איכא איסור דבר אחר וכן במדיר אשת ישראל מעיקרא קרינן בה ואותבינך לאינתו ובסוף לא קרינן בה הכי:
הכיר בה בעלה - עד שלא מת נודע לו שנשבית ונתחייב בפרקונה בחייו:
חביבי - רבי חייא שהוא דודו אחי אביו:
רצה אינו פודה - דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון:
תוספות
עריכה
ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה. וא"ת בין לאביי בין לרבא הא אמרינן בפ' יש מותרות (יבמות דף פה. ושם) אלמנה לכ"ג כו' ממזרת ונתינה לישראל יש להן כתובה פירות ובלאות ופירות היינו פרקונה דפרקונה תחת פירות ואור"י דהתם פי' בקונט' דיש להן פירות שאוכל הבעל משלהן אבל אם לא מלו לא פריק להו מדידיה אבל שניות דקתני התם דאין להם פירות אפי' מה שאכל הבעל לא יחזיר ואלמנה לכ"ג מפרש אביי דיש לה לגמרי דין פירות שחייב לפדותה אבל רבא מפרש פירות ממש כמו שאכל ואותן פירות עצמן לא יתן הבעל אא"כ נשבית דאי אפילו לא נשבית א"כ היתה נשכרת וכל הנשים היו רוצות בכך שלא יפדו ויהיו הפירות שלהן אע"ג דאמר לעיל דפרקונה עדיף לה טפי מפירות:
כגון שנדרה היא וקיים לה הוא. טפי הוה ליה למימר דפליגי דמר אזיל בתר מעיקרא ומר אזיל בתר בסוף כדמסיק לקמן אלא דניחא ליה לאוקומי פלוגתייהו בנותן אצבע בין שיניה דאשכחן דפליגי בה תנאי בפרק המדיר (לקמן דף עא. ושם):
והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה. וא"ת והא דבעי בפ' השולח (גיטין דף מה. ושם) אהא דתנן אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם אי משום דוחקא דציבורא הוא או משום דלא ליגרו בהו טפי תפשוט מהכא דמשום דוחקא דציבורא דקתני דפודה עד עשרה בדמיה וי"ל דאפי' לטעמא דלא ליגרו וליתו טפי לא תקינו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו שהרי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב) והכא אשתו כגופו והא דבעי התם למיפשט מהא דלוי פרקיה לברתיה עד תליסר אלפי דינרי היינו משום דאין בתו כגופו:
רצה אינו פודה. פי' בקונטרס דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון משמע מתוך פירושו דאם נשבית פעם שנית דאינו פודה כלל אפילו בדמיה וקשה דלעיל (דף מז:) מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינם אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופרקון אפשר להיות כמה פעמים וצ"ל לפירושו דאדרבה פירות ופרקון אינו מצוי אבל קבורה חשיבא מצוי לפי שהנשים ממהרות למות מן האנשים כדאמר בירושלמי וכן כתובה מצוי הוא ור"ח פירש דרצה אינו פודה יותר מכדי דמיה אבל כדי דמיה פודה ותימה לרשב"א דא"כ לרבנן נמי תיקשי פרקון אפרקון שני אע"ג דכדי דמיה יותר על כתובתה וברייתא אחרת משמע דאין פודה יותר על כתובתה ויצטרך לשנויי תרי קולי אית להו בפרקון שני ומשמע דלא צריך לשנויי הכי אלא לרשב"ג:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
צג א מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה כ"ב, סמ"ג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' עח סעיף ו:
צד ב ג מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה כ"א, טוש"ע שם סעיף ה:
צה ד מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה כ"ד, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ה סעיף ג', וטור אה"ע סי' עב:
צו ה מיי' פי"ח מהל' אישות הלכה ה', סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' עח סעיף ח:
צז ו מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה י"ט, טור וב"י י"ד סי' רנב, וטוש"ע אה"ע סי' עח סעיף ג בהג"ה:
ראשונים נוספים
אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו': נימא כתנאי וכו' מאי לאו במדיר אשת כהן וכו' לא הכא במאי עסקי' כגון שנדרה לה איהי וקיים לה איהו ר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה פירש"י ז"ל לעולם ר"א ורבי יהושע לאו בפלוגתא דרבא אביי פליגי ואי באיסור ד"א שלא על זה נדר א"נ בכהנ' ע"י נדר אשת כהן כ"ע אמר' אי כאביי אי כרבא והכא באשת ישראל עסקי' כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ונשבתי כי היא גרמה לבטל התנאים שאינו יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתי ע"כ והקשה עליו בתוס' כיון דאמרה במזיד אשת כהן מודה ר"א לרבא שאינו חייב לפדותה היכי מחיי' לה לפדותה כשנדרה איהי וקיים לה איהו באשת ישראל מפני שנתן אצבע בין שיניה והלא מדיר אשת כהן ונתן אצבע בין שיניה יותר ויותר והא ל"ק דלא חשבינן נתינת אצבע בין שיניה אלא באשת ישראל שגרם בזה לבטל תנאה ואסרה עליו משא"כ באשת כהן דבלאו הכי נמי היתה ראוי' לו דאין תנאה מתבטל בכך וכיון שהיה שם כשהכיר קודם שנשבית אפשר שאינו חייב לפדותה כיון כשדבר אחר גרם לה עוד הקשו עליו ז"ל דכיון דטעמא דר' יהושע מפני שנתנה אצבע בין שיניה מכלל שלא נתן אצבע בין שיניה אפילו באשת כהן חייב לעדותה כדאיתא לעיל ויש מתרצין דלא נקטה ליה לרבי יהושיע טעמא דנתנה אצבע בין שיניה אלא משום דהוה קושטא דמלתא לר' יהושיע דלית ליה הוא נותן אצבע בין שיניה וכיון דכן ע"כ ס"ל היא נתנה אבל ה"ה אע"ג דלא נתנה אצבע ס"ל כל שנותן הוא חסר עוד הקשה כיון דמעיקרא הוה מוקמינן לה באשת כהן דוקא והשתא מוקמינן לה באשת ישראל דוקא הוה לה לתלמודא לפרושי ולאו קושי' היא חדא כיון דנקטינן קפדא דפלוגתייהו בנתינת אצבע ממילא שמעינן באשת ישראל עסקינן שמתבטל תנאי בכך ועוד דפשטא דמתני' בא"א אלא דתוס' סלקא דעתי' לדחוקה ולאוקמה באשת כהן ולאוקמה בתנאי' והכי מוכח לישנא דאמר מעיקרא מאי לאו במדיר אשת כהן קא מפלגי ומשום דלא הוה ידעינן התרה לאוקמי בא"א:
ואחרים: פירשו דהשתא בכל הנשים מוקמינן ליה בין באשת כהן בין באשת ישראל והכי פירושו דאלמנה לכ"ג כ"ע אי כאביי אי כרבא והכא בשנדרה היא וקיים לה הוא ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"א וטעמא דר"א משום דסבר הוא נותן אצבע בין שיניה ולפיכך באשת ישראל דלא מתקיים תנאה חייב לפדותה וכ"ש באשת כהן דאפשר לקיים להחזירה למדינתא משא"כ באלמנה לכ"ג שאין כאן נתינת אצבע דמודה הוא ר"א שאינו חייב לפדותה וכ"ש ממזרת ונתינה דלא מקיים תנאה וה"ה דפליג ר"א במדיר אשת כהן וכ"ש דאיכא למימר הוא נותן אצבע בין שיניה לא אוקימנא כשנדר אלא משום רבי יהושע. ואביי אמר ליה אנא דאמרי אפילו לר' יהושע ושאני הכא שהיא נותנת אצבע בין שיניה לפיכך אפילו באשת ישראל דלא מקיים תנאה הא באלמנה לכ"ג או בהדירה שלא נתנה אצבע מוד' רבי יהושע שהוא חייב לפדותה כיון דאפשר לקיים תנאה והכי להוה טעמא נקטינן חד כאביי וחד כרב כדפרישנא אבל טעמא דר"א באשת כהן לאביי מפני שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך וטעמא דרבי יהושיע משום דאיסור דבר אחר גורם לה ואפילו בחד טעמא היא נתנה אצבע בין שיניה. ולענין פסק הלכה כרבא וכאביי הלכה כרבא דאמרינן ממזרת ונתינה לישראל אין חייב לפדותה ואלו בפרק מותרת אמרינן שיש לה כו' לא קשי' דהתם הכי אמרינן שיש לה פירות שאכל מנכסי בעלה שמוציאין ממנו פירות שאכל:
תנו רבנן נשבית והנה מבקשים ממנו עד עשרה בדמים פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה : וראיה מדתני רש"י ז"ל שהוא מפרש מכאן ואילך רצה פודה אפילו בעשרה דמים רצה אינו פודה כלל ואפי' בדמיה דלא תקנו רבנן אלא חד פדיון:
ובכהנו' אהדרינך למדינתך פי' אוציאך מבית השבי ואשיבך לבית אביך בכ"מ שהוא:
אמר אביי אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה חייב לפדותה שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך פי' המורה קי"ל בפ' אלמנה נזונית יש לה כתובה ותנאי כתובה ההיא דלמשקל ולמיפק קאי אבל תנאי כתובה דלמיקם קמיה כגון מזוני ורפואה אמרינן [ביבמות] בפ' יש מותרות דלית לה. ואשמועינן אביי הכא דתנאי כתובה דפרקונה אית לה דמעיקרא אישתעביד לה שהרי אף לכשרה לא היה מתנה ואותבינך לאנתו אלא אהדרינך למדינה ובהא נמי קרינא בה הכי ואע"ג דאסירא ליה והוא תנאה דלמיפק הוא. ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו. פי' אע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמישקל ולמיפק קאי. ל"ל תנאי כתובה דפרקונה דמעיקרא לא אישתעביד לה ואין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו. רבא אמר כל שאיסור שבוי' גורם לה פי' ליאסר על בעלה חייב לפדותה פי' דהכי משמע תנאה אי תשתבאית שמחמת שבוי' מיפסלת לי הריני מתנה לך דאפריקינך ואהדרינך למדינתך ומנה (דאומר פסלת לי) [דעל פסול שהיא פסולה ליה] מחמת ד"א שלא מחמת שבויה לא מתנה בהדה למיפרקה הלכך אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל מחמת ד"א הוא ופטור. וקי"ל הלכה כרבא:
תניא המדיר את אשתו. פי' הדירה ואסורה עליו בהנאה ואח"כ נשבית. פי' שא"י להחזירה לו לאשה מפני נדרו ר"א אומר פודה אותה ונותן לה גט וכתובתה ר"י אומר נותן לה כתובתה ואינו פודה ואוקי פלוגתא הכי. באלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וממזרת ונתינה לישראל כ"ע לא פליגי דאינו חייב לפדותה. פי' מפני שאיסור ד"א גורם לה כדאמרן כי פליגי במדיר שהוא גרם האיסור ופליגי בין באשת כהן בין באשת ישראל דר"א סבר בתר מעיקרא אזלי'. כדנסבא וכתב לה תנאה ואז הות שריא ליה אע"ג דהשתא בשעת פדיון היא אסורה לו כיון שהוא גרם לאיסור הזה שיבא חייב לפדותה ור"א כאביי ס"ל ור"י סבר אע"ג שהוא גורם לאיסור בתר לבסוף אזלי' דהיינו בשעת פדי'. ולא מיבעיא באשת ישראל שאינו יכול לקיים ואותבינך לי לאינתו שהרי סופו להוציאה משום הנדר פטור. פי' דאיסור ד"א גורם. אלא אפי' באשת כהן דמצי למיקם תנאי' היינו ואהדרינך למדינתך פטור משום דס"ל כרבא והלכתא כר"י:
נשבית חייב לפדותה. ת"ר נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה הכיר בה בעלה. פי' נודע לבעלה עד שלא מת יורשים חייבים לפדותה שכבר נתחייב בעלה לפדותה ונשתעבדו כל נכסיו בפרקונה. לא הכיר בה בעלה אין היורשים חייבים לפדותה ואין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו שהרי מת:
לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתני'. פי' שאם הכיר בה בעלה היורשים חייבים לפדותה. א"ל רב הכי אמר חביבי פי' רבי חייא שהוא דודו כלומר אחי אביו לית הל' כי הא מתני' אלא כי הא דתניא נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומים חייבים לפדותה. ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה אין חייבים לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו פי' שאעפ"י שהיבם מיבמה לא איקרי לי לאנתו שיבמה נקראת ולא אשה והא דכתיב ולקחה לו לאשה לדרשה [אתא] שיגרשנה בגט ומחזירה ככל אשה דעלמא אבל יבמתו נקראת וכדכתיב ויבמה וכ"ש אם היא פסולה שאינו רשאי ליקח אותה לאשה שאין חייב לפדותה ואפילו אם היתה אשת כהן דהל' כרבא שכל שבישראל אינו פודה כהן נמי אינו פודה. וכיון שאין חייבים לפדותה ממילא אין להם פירות לא ליבם ולא ליורשים:
ת"ר נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה. פי שחובה הוא המוטל עליו שכך כותב לה בכתובתה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה.
לא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו פרש"י ז"ל אי באיסור ד"א שלא על ידי נדר אי נמי בכהנת על ידי נדר דכ"ע או כאביי או כרבא והכא באשת ישראל וכו'. כדכתיבנא בפירושו פירוש לפירושו לאו מכלל דבכהנת על ידי נדר איכא פלוגתא בין אביי לרבא דהא למ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה לאו כאיסור דבר אחר גורם לה הוא דאי הכי רבי אלעזר מאי טעמיה נהי נמי דאיסור אחר הוא מכל מקום לא קרינא ביה ואותבינך לי לאנתו ודר' יהושע נמי קשיא טעמא דהיא נתנה אצבעה בין שיניה הא לאו הכי פודה ואי באשת ישראל בלחוד אמאי הא לא קרינא בה ואותבינך לי לאנתו ולכ"ע באיסור דבר אחר אינו חייב לפדותה אלא ה"ק אי באיסור דבר אחר א"נ בכהנת דוקא על ידי נדר ליכא לאוקמה דאי הכי חשבת נדר כאיסור דבר אחר דמשום הכי מוקמת לה בכהנת דוקא ואם כן תנאי היא אלא אף באשת ישראל היא ונדר לא כאיסור דבר אחר דמי ולא פליגי ביה אביי ורבא אלא בנדרה היא וקיים איהו קמפלגי ובסברא בעלמא דרבי אליעזר סבר הוא נתן אצבע בין שיניה והואיל וכן אפילו באשת ישראל חייב לפדותה שהוא פשע ולא כל הימנו להפסידה תנאיה ור' יהושע סבר היא נתנה. ולא מחוור לן דאי באשת ישראל אמאי אצטריך לפרושי טעמיה דרבי יהושע משום דהיא נתנה אצבע בין שיניה וקשיא ליה כתובה מאי עבידתיה לימא דכאיסור ד"א דמי ובאשת ישראל אינו חייב לפדותה. ואיכא למימר משום דסבר השתא דאיסור הבא מעצמו לאו כאיסור הבא מאליו דמי לענין פדיון ע"כ או הוא גורם או היא גרמה ואי הוא גורם הא אמרת פודה הילכך לר' יהושע ע"כ היא גרמה וכיון שכן אמאי נותן כתובה ולא משום חיוב פדיה הוא דאצטריך למימר הכי. ואיכא מקצת נוסחי דלא כתוב בהן ור' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ופירשו לה באשת כהן ולרבא ודאי תנאי היא ורבי אליעזר סבר פודה דלא כרבא דהא איסור דבר אחר גורם לה הוא ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יהושע וטעמיה דרבי יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה וזה הפי' היה נכון אלא שלשון הגמרא קצר ביותר לפי הפירוש. ויש עוד מפרשים דמעיקרא קס"ד לאוקמה באשת כהן בלחוד ובפלוגתא דאביי ורבא משום דקס"ד דאיסור נדר כאיסור ד"א הוא ודחינן אי בשהדירה הוא דכ"ע פודה כיון דאיהו גרם האיסור ובאיסור ד"א ככ"ע או כאביי או כרבא והכא בין באשת כהן בין באשת ישראל פליגי ובנדרה היא וקיים לה איהו ורבי אליעזר סבר אפילו באשת ישראל נמי פודה דאיהו פשע וכמי שהדירה הוא דמי ואיסור הבא מעצמו ומעצמו של בעל לאו איסור הוא ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבעה בין שיניה לאביי דאמר באשת כהן חייב לפדותה הכא כיון דאיהי נדרה אבדה זכותה והאי טעמא לאביי אצטריך דאלו לרבא אף על גב דאיסור ד"א הוא אינו חייב לפדותה ואקשינן לאביי אי הכי כתובה נמי הפסידה ואמאי קתני נותן לה כתובה אי נמי לרבא גופיה נמי אקשינן כיון דאמרת דסבר רבי יהושע שהוא לא נתן ע"כ סבר דהיא נתנה אצבעה בין שיניה אם כן דין הוא דתפסיד כתובתה ואף על גב דהכא לא שמעי' ליה בהדיא דאמר הכי מכללא שמעינן ליה כדפרישית לעיל והדר אסקינן דאפילו נדר הוא נמי כאיסור דבר אחר דמי אלא משום דאזלינן בתר מעיקרא. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה תלמידו כגון שנדרה וכו'. פרש"י ז"ל וכו'. וקשיא לן להאי פירושא דרבי אליעזר היכי אתיא כרבא השתא באשת ישראל דלא מקיים תנאה דאותבינך לי לאנתו קאמר ר' אליעזר חייב משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה באשת כהן דמקיים תנאה דקרינא בה ואהדרינך לא כל שכן ותו בנדרה היא וקיים לה איהו חשבינן לה הוא נותן אצבע בין שיניה ומחייבינן לה בהכי כשהוא מדירה לא כל שכן ורבי יהושע לאביי נמי באשת ישראל למה לי טעמא דהיא נתנה אצבעה בין שיניה תיפוק ליה בלאו הכי נמי שהרי אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו והשתא משמע לפום האי טעמא דאי לאו הכי לא אמר רבי יהושע והא ממזרת ונתינה דאמרינן דאינו חייב לפדותה ויש גורסים הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו ור"י סבר היא נתנה אצבעה בין שיניה וכן הוא במקצת נוסחאות ישנות. והרב אדוני זקיני ר' זרחיה הלוי ז"ל פירש דהכי קאמר לעולם באשת כהן ודרבא ודאי תנאי היא דרבא ודאי לית ליה דר' אליעזר דאפילו תימא הוא נותן אצבע בין שיניה מכל מקום איסור ד"א הוא ואלו לרבא אינו חייב לפדותה אבל אביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"י התם היינו טעמא דר' יהושע דאמר נותן לה כתובה ואינו פודה משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה אבל בעלמא ודאי כגון אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה ולבסוף אמרינן אלא לעולם דאדרה איהו כלומר באשת ישראל פליגי. וליתא דהני תרתי סברי מישוי שוין אהדדי ואי אמרת כר"א דאע"ג דקסבר דהוא נותן אצבע בין שיניה מכל מקום איסור ד"א הוא וחייב לפדותה ה"ה דאיכא למימר לר"י דאע"ג דהיא נתנה אצבע בין שיניה עדיין אני קורא בה ואהדריניך למדינתיך וחייב לפדותה. ואי אמרת נמי לר' יהושע דכיון דהיא נתנה אצבע בין שיניה פטור הוא הדין דאיכא למימר לרבי אליעזר דכיון דהוא נותן אצבע בין שיניה פטור אבל לפי גירסת הספרים אפשר לפרש דרבי אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה ופליגי בין באשת כהן בין באשת ישראל. ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבי אליעזר והתם היינו טעמא דר' אליעזר משום דקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה הלכך כיון דהכי הוא אפילו באשת ישראל חייב אבל באיסור ד"א הבא מאליו מודה ר"א דכל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה ואפילו באשת כהן ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבי יהושע התם היינו טעמא דר' יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה וכיון דהכי הוא אפי' באשת כהן פטור אבל בעלמא באיסור הבא מאיליו מודה רבי יהושע שהוא חייב לפדותה והיינו אליבא דאביי. אבל רבא סבר דרבי יהושע לאו היינו טעמא ולית ליה דלהוי הא מהאי טעמא אלא דקסבר דהא כאלמנה לכהן גדול וכי היכי דאלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה משום דאיסור דבר אחר גורם לה הוא הדין נמי להאי ומקשינן אי היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתיה כלומר דהא מורדת היא וכיון דכן אליבא דרבי יהושע דאמרת דאית ליה האי סברא דהיא נתנה אצבע בין שיניה אמאי אית לה כתובה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל לעולם ר' אליעזר ור' יהושע לאו בפלוגתא דרבא ואביי פליגי ואי באיסור ד"א שלא ע"י נדר א"נ בכהנת כגון אלמנה לכ"ג דכ"ע אי כאביי אי כרבא והכא באשת ישראל עסקינן וכגון שנדרה היא וקיים לה איהו וכו'. והקשו כיון דאמרת דבמדיר אשת כהן מודה ר' אליעזר לרבא שאינו חייב לפדותה היכי מחייב לפדותה כשנדרה היא וקיים לה איהו באשת ישראל מפני שנתן אצבע בין שיניה והלא מדיר אשת כהן נתן אצבע בין שיניה יותר ויותר והא לא קשיא דלא אשכחן נתינת אצבע אלא באשת ישראל שגרם בזה לבטל תנאה ולאסרה עליו מה שאין כן באשת כהן דבלאו הכי נמי לא היתה ראויה לו ואין תנאה מתבטל בכך דהא בלאו הכי לא היתה ראויה לו וכיון שכן כשהדירה קודם שנשבית אפשר שאינו חייב לפדותה כיון שד"א גורם לה. עוד הקשו עליו ז"ל דכיון דטעמא דר' יהושע מפני שנתנה אצבע בין שיניה מכלל דכל שלא נתנה אצבע אפי' באשת ישראל חייב לפדותה והא ממזרת ונתינה שלא נתנה אצבע ודכ"ע אינו חייב לפדותה כדאיתא לעיל. ויש מתרצין דלא נקטינן לר' יהושע טעמא שנתנה אצבע כו' אלא משום דהוי קושטא דמלתא לר' יהושע דלית ליה הוא נותן אצבע בין שיניה וכיון דכן ע"כ ס"ל היא נתנה אבל ה"ה דאע"ג דלא נתנה אצבע כל שנתן הוא אינו חייב לפדותה. עוד הקשו כיון דמעיקרא הוה מוקמינן לה באשת כהן דוקא והשתא מוקמינן לה באשת ישראל דוקא הוה ליה לתלמודא לפרושי הכי ולא קשיא חדא דכיון דנקטינן קפידא דפלוגתייהו בנתינת אצבע ממילא שמעינן דבאשת ישראל עסקינן שמתבטלת תנאה בכך ועוד דפשטא דמתניתא באשת ישראל אלא דהוה ס"ד לדחוקה לאוקמה באשת כהן ולאוקמה כתנאי והכי מוכח לישנא דאמרי' מעיקרא מאי לאו במדיר אשת כהן קא מפלגי ומשום דלא הוה ידעינן פתרא לאוקמה באשת ישראל. ואחרים פירשו דהשתא בכל הנשים מוקמינן לה בין באשת כהן בין באשת ישראל וה"פ דבאלמנה לכ"ג כ"ע או כאביי או כרבא והכא בשנדרה היא וקיים לה איהו ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לר"א וטעמא דר"א משום דסבר הוא נתן אצבע בין שיניה ולפיכך אפילו באשת ישראל דלא מקיים תנאה חייב לפדותה וכ"ש באשת כהן דאפשר לקיומי תנאה לאהדורה למדינתה מה שאין כן באלמנה לכ"ג וחברותיה שאין כאן נתינת אצבע דמודה רבי אליעזר שאינו חייב לפדותה כ"ש ממזרת ונתינה דלא מקיים תנאה וה"ה דפליג רבי אליעזר במדיר אשת כהן וכל שכן דאיכא למימר הוא נותן אצבע ולא אוקימנא כשנדרה היא אלא משום ר' יהושע ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יהושע ושאני הכא שהיא נתנה אצבע בין שיניה ולפיכך אפי' באשת כהן דמקיים תנאה אינו פודה וכ"ש באשת ישראל דלא מקיים תנאה הא באלמנה לכ"ג או כשהדירה שלא נתנה אצבע מודה רבי יהושע שהוא חייב לפדותה כיון דאפשר לקיומי תנאה והני טעמי נקטינן להו חד כאביי וחד כרבא כדפרישנא אבל טעמיה דר"א באשת כהן לאביי מפני שאני קורא בה ואהדריניך למדינתיך וטעמא דר' יהושע לרבא משום דאיסור ד"א גורם לה ואפילו בלאו טעמא דהיא נתנה אצבע בין שיניה. עד כאן:
אלא לעולם דאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה וכו'. לכאורה משמע מהאי לישנא דכפי אוקמתיה דמוקי כל חד פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע נפיק דיניה והא ודאי ליתא דכיון דפלוגתייהו אי אזלינן בתר מעיקרא ובתר בסוף שפיר מצינן למימר כאביי או כרבא ואינו מוכרח מתוך אוקמתיה למימר כדיניה והנכון כדפרש"י ז"ל וז"ל ואביי מתרץ טעמיה. למימר לאו תנאי היא אלא דכ"ע כוותיה קיימין וכן רבא מתרץ לטעמיה. ע"כ כנ"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל אלא לעולם אדרה וכו'. כלומר אלא הכא דכ"ע בין לר"א בין לרבי יהושע לית להו טעמא דהוא נותן אצבע וכו' ובמדיר אשת כהן סברי לה דהויא כאלמנה לכ"ג דאיסור ד"א הוא ובמדיר אשת ישראל הוא דפליגי לאביי ולרבא בין באשת ישראל בין באשת כהן דר' אליעזר אזיל בתר מעיקרא ורבי יהושע אזיל בתר בסוף והלכתא כרבא כדקי"ל בכל דוכתא דאביי ורבא הלכתא כרבא אבל בהאי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע כיון דקי"ל לקמן בהמדיר דאפילו נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה והכא אמרינן דכל היכא דהוא נתן אצבע בין שיניה אפי' באשת ישראל שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו חייב לפדותה הלכך כל על ידי נדר חייב לפדותה דאפילו נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה וזו היא שיטת הרי"ף ז"ל שפסק כאן כרבא ולא הביא מחלוקת בין רבי אליעזר ור' יהושע ולפנינו פסק דהוא נותן אצבע בין שיניה ואינו מחוור דאפשר דלקמן גבי נדרים חשבינן אפי' בנדרה היא וקיים לה איהו הוא נותן אצבע בין שיניה שלא להפסידה כתובתה בשביל נדרנית כיון שהוא פושע והכא גבי פדיון לא איכפת לן כלל אלא כל שאיסורה מחמת ד"א שלא מחמת שביה דינה כאלמנה לכ"ג וליכא לספוקי אלא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף והלכתא כרבי יהושע דאזיל בתר בסוף וזה מחוור יותר אבל לפי פירוש הרב אדוני זקני ז"ל ושיטתו אין זה הפסק ראוי שהרי לפי שיטתו יש לנו לומר דהא דמוקמינן רבא כרבי יהושע משום דאפילו תימא דהוא נותן אצבע בין שיניה מ"מ איסור ד"א הוא ואפי' באשת כהן אינו חייב לפדותה כ"ש באשת ישראל וכיון דכן אע"ג דקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיניה לית לן למימר מיהו דליחייב לפדותה ולפי זה ראוי לפסוק כפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וכדמסקינן להו כרבי יהושע דר"א ורבי יהושע הלכה כר' יהושע ובאדר' איהו ומשמע דה"ה נדרה היא וקיים לה איהו דהא ודאי קיימא לן דלא אמרינן היא נתנה אצבע בין שיניה אלא בתר בסוף אזלינן ואינו חייב לפדותה. והלשון הראשון הוא הנכון. ע"כ:
הכיר בה בעלה שנודע לבעלה שנשבית אשתו ועד שלא מת לא הכיר כיון שלא ידע בה עד שמת לא אשתעבדו נכסיו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. כ"ג בספרינו נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומים חייבין וכו' ובמהדורא קמא של רש"י ז"ל כתוב אין היבמין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו דהא מת. ע"כ:
וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל אין היבמין חייבין לפדותה שאף ע"פ שהיורשין חייבין במזונותיה אינם חייבין בפרקונה לפיכך אין פודין אותה מנכסיו דכיון שמת אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ומאי דקתני אין היבמין חייבין לפדותה לאו דוקא דה"ה נמי כי יורשים נמי אינם חייבין אלא דנקט יבמים לרבותא שאפי' היכא שהיא זקוקה לו אינו חייב לפדותה וכ"ש שאר יורשין וכיון דאין חייבין לפדותה לית להו פירי כדמפרש ואזיל. ע"כ:
רצה אינו פודה פרש"י ז"ל דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון. פירוש לפירושו אם נשבית פעם שנית אינו פודה כלל אפי' בדמיה ואין לפרש פירושו לפירוש דה"ק דלא תקינו רבנן שיפדנה אפילו עד עשרה בדמיה אלא בחד פדיון אבל מכאן ואילך אינו פודה אותה אלא בדמיה דלישנא דכתב הרב ז"ל אלא חד פדיון משמע דאין כאן אלא חד פדיון ודוק שקצרו התוס' לשון רש"י וכתבו פה דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון. ואין לפרש נמי דמשום דבפעם ראשונה פדה אותה בעשרה בדמים לכך אינו חייב לפדותה עוד אבל אם בפעם ראשונה לא פדה אותה אלא בדמיה יפדנה עוד פעם אחר פעם דהא ודאי ליתא דעד כמה יותר מדמיה יפדנה בפעם ראשונה עד שנאמר דלא יפדנה עוד ולשון הרב ז"ל דנקט לא תקינו רבנן וכו' משמע דאעיקר פדיון שתקנו לפדותה קאי הלכך ע"כ דעת רש"י ז"ל שפעם ראשונה נתחייב לפדותה אפילו יותר מדמיה תחת הפירות שאכל אבל אח"כ אם לא ירצה אינו פודה אותה כלל ואפי' בכדי דמיה שפעם אחת בלבד תקנו חכמים לפדותה והקשו התוס' על פירושו ז"ל דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינן אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופירקון אפשר להיות כמה פעמים וכבר אסקינן לעיל דלפי מאי דפירש רש"י ז"ל גבי הא דפריך תלמודא לעיל ואיפוך אנא לא קשיא ולא מידי וצריך לתרץ מאי קשיא להו לתוספות ז"ל לפי שיטתו של רש"י ז"ל דלעיל ואפשר דס"ל לתוספות דאע"ג דרש"י ז"ל פי' לעיל דכי פריך ואיפוך אנא לא קאי אלא אמזונות ופרקונה ומשום דנפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה דלא אמרה כלום היינו כדי לתרוצי דלא נימא דלא בדוקא נקט הברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכו' אלא למימר דתקנו אלו השלש כנגד אלו השלשה והלכך לא פריך תלמודא מידי ואיפוך אנא לכך כתב רש"י ז"ל אי אמרה איני נזונת וכו' ופי' ז"ל דאמזונות ופרקונה קאי מאי דפריך תלמודא וכי קא משני דבדוקא נקט תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעתה גם מאי דנקט וקבורתה תחת כתובתה הוי בדוקא ואיכא לאקשויי נמי עלה ואיפוך אנא ונצטרך לשנויי מטעמא דמצוי כדמסיק תלמודא דמשום טעמא אחרינא דכתיבנא לעיל דקבורה אכתובה שייכי בהדי הדדי ליכא למימר דמ"ה להוי בדוקא אלא מטעם דפריש תלמודא להדיא והאי טעמא אכלהו ריהטא ואע"ג דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא אתרי מינייהו לאו בדוקא נקט כנ"ל ועוד צריך טוב טעם ודעת:
וז"ל הרא"ש ז"ל רצה פודה וכו'. מצינא לפרושי יותר על כדי דמיה אבל בכדי דמיה חייב לפדותה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן אלא אינו חייב לפדותה כלל דלא תקנו לאשה אלא פדיון אחד ולפירושו הא דאמרינן לעיל תקנו קבורתה תחת כתובתה ופרקונה תחת פירות איפוך אנא בשלמא אי חייב לפדותה בכל פעם שנשבית אז ניחא דפרקונה ופירות מצויין אבל אם אינו חייב בפרקונה אלא פעם אחת איפוך אנא וי"ל אפ"ה ניחא דתקנו מצוי למצוי שרוב נשים יש להם קבורה שממהרות יותר למות מן האיש שרוב נשים יש להן נדוניא ורוב נשים אינן נשבות ואין להם פירות. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה