כתובות כה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואלא מאי גדולה חזקה מעיקרא אכול בתרומה דרבנן השתא אכול בתרומה דאורייתא ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול וכי מסקינן מתרומה ליוחסין בתרומה דאורייתא בתרומה דרבנן לא מסקינן ואלא מאי גדולה חזקה דאע"ג דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזרינן ובתרומה דאורייתא לא אכול והא כתיב (עזרא ב, סג) אשר לא יאכלו מקדש הקדשים מקדש הקדשים הוא דלא אכול הא בתרומה דאורייתא אכול ה"ק לא במידי דאיקרי קדש דכתיב (ויקרא כב, י) וכל זר לא יאכל קדש ולא במידי דאיקרי קדשים דכתיב (ויקרא כב, יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ואמר מר במורם מן הקדשים לא תאכל ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל ואכילת חלה בסוריא וחילוק מתנות בכרכין קתני מיהת נשיאות כפים מאי לאו ליוחסין לא לתרומה והא דומיא דאכילת חלה קתני מה אכילת חלה ליוחסין אף נשיאות כפים ליוחסין לא אכילת חלה גופה לתרומה קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא ומסקינן מחלה דרבנן לתרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות בא"י ובסוריא ובכל מקום ששלוחי ראש חודש מגיעין נשיאות כפים ראיה אבל לא חילוק גרנות ובבל כסוריא רשב"ג אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבית דין קבועין שם קתני מיהת נשיאות כפים מאי לאו ליוחסין לא לחלה הא דומיא דחילוק גרנות קתני מה חילוק גרנות ליוחסין אף נשיאות כפים ליוחסין לא חילוק גרנות גופה לחלה קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא ומסקינן מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא וכדאשכחינהו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ואמינא להו אנא אדרבה אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא (במדבר טו, יח) בבואכם אל הארץ אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא
רש"י
עריכה
ואלא מאי גדולה חזקה - דקאמר ר' יוסי למה לנו [לחוש] להשבית חזקתם כי מה יש לחוש לבטלה:
בתרומה דרבנן - שהרי בגולה היו שאין שם תרומה מן התורה דכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ כדאמרינן בקידושין (דף לו:):
ואיבעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכול - תרומת פירות האילן וירק:
דאורייתא - דגן תירוש ויצהר לא אכול ומש"ה לא קשיא למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא כו':
דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא - שהרי לארץ באו ומצויה שם תרומה גמורה דאורייתא מה שלא היה מצוי להם בגולה ויש לחוש פן יאכילום בה:
לא במידי דאקרי קדש - והיינו תרומה:
וכל זר לא יאכל קדש - בתרומה משתעי דכתיב בפרשה לעיל מיניה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקמינן בתרומה ביבמות בהערל (דף עד:):
ולא במידי דאקרי קדשים - אפילו חזה ושוק של שלמים הנאכלים לנשי כהנים ולעבדיהם:
ואמר מר - ביבמות בפרק יש מותרות בבת כהן שניסת לישראל ונעשית אלמנה וגרושה וזרע אין לה שחוזרת לתרומת אביה ואינה חוזרת לחזה ושוק ויליף לה מהאי קרא כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל עוד:
חזקה לכהונה - להעיד עליו שהוא כהן:
נשיאות כפים בבבל - הרואהו נושא כפיו בבבל מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן ומקבלין הימנו לפי שיש שם ישיבה וב"ד קבוע בודקין אחר נושאי כפים אבל אכילת חלה ותרומה אינה חזקה דחוצה לארץ לאו דאורייתא תרומה דיליה ולא קפדי כולי האי:
ואכילת חלה בסוריא - היא ארם צובה שכיבשה דוד וחיברה לא"י וקסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש וחלתה ותרומתה דאורייתא וקס"ד תנא חלה וה"ה לתרומה:
וחילוק מתנות - דהזרוע והלחיים:
בכרכין - ואע"ג דאיסורן אין איסור לזרים הואיל וכרכים מקום שווקין הן ומצויין בו עוברים ושבים המכירין בו אי לאו דכהן הוה לא מחציף נפשיה:
לא לתרומה - הרואהו נושא כפיו בבבל או אוכל חלה דווקא בסוריא והעיד עליו בא"י מקבלין עדותו להאכילו תרומה אבל לא ליוחסין:
מה אכילת חלה - עדות חזקתה:
ליוחסין - דאי לתרומה פשיטא היא גופה תרומה היא וכבר הוחזק בה:
ומסקינן מחלה דרבנן כו' - דאי לאו כהן הוא לא הוו ספו ליה חלה גזירה משום תרומה:
וכדאפיך - לקמן מפרש:
נשיאות כפים וחילוק גרנות - דתרומה:
בא"י - נושאי כפים דאיכא ב"ד קבועין ובדקי וחילוק גרנות קס"ד השתא דתרומה בזמן הזה דאורייתא וכיון דעון מיתה איכא מסקינן מינה ליוחסין:
בסוריא וכ"מ ששלוחי א"י מגיעין - להודיע לגולה יום שקידשו ב"ד את החדש לעשות פסח בזמנו דהיינו היושבים בתוך מהלך חמשה עשר יום:
נשיאות כפים ראיה - לפי שב"ד קבוע שם שמקבל שליחות החדש של ב"ד הגדול:
אבל לא חילוק גרנות - דתרומה דידהו לאו דאורייתא ובסוריא נמי האי תנא סבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ופלוגתא דתנאי היא בהך מילתא (ע"ז דף כא.):
בבי רב - בית המדרש קרי בי רב:
נתחייבו בחלה - דכתיב בבואכם אל הארץ ותניא בספרי ר' ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבאו כי יביאך וכאן בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לה נתחייבו:
ולא נתחייבו בתרומות ומעשרות - דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושמטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו כדאמרינן בסדר עולם ובמסכת ערכין (דף יב:): הכי גרסינן אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם כו'. והכי פירושו כיון דשינה הכתוב ביאה זו לכתוב בה בבואכם ולא כתב כי תבאו יכול משנכנסו לה מרגלים ת"ל כו':
תוספות
עריכה
ואלא מאי גדולה חזקה. בשלמא אי אין מעלין ניחא הא דגדולה חזקה אע"ג דאיכא למיחש לב"ד טועין שיעלו מן נשיאות כפים לקדשי קדשים [ואע"ג דבלא חזקה מעלין לתרומה ע"פ עד אחד ולא חיישינן לב"ד טועין שמא יעלו ליוחסין השתא סבר המקשן דיוחסין חמירא ולא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים] אבל השתא דאמרת טעמא דריע חזקייהו ולא חיישינן דלמא אתי לאסוקי כיון דלא אתי למטעי מאי גדולה חזקה: (לעיל) או דלמא אפילו למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דמתאכלא בצינעה כו'. תימה מה תולה באכילה והא פשיטא דלכ"ע אין מעלין מאכילת תרומה ליוחסין דהא איכא למיחש דלמא עבד כהן הוא אלא בחלוקת תרומה בגורן הוא דפליגי אם מעלים ליוחסין אם לאו ובמעלין מתרומה ליוחסין לא איפליגו בה תנאי בהדיא אלא דתליא הא פלוגתא בפלוגתא אם חולקין תרומה לעבד בלא רבו אם לאו למ"ד חולקין אין מעלין דדלמא עבד הוא והכי איבעי ליה למימר הכא אפילו למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דחולקין לעבד בלא רבו ואיכא למיחש דלמא עבד הוא אבל נשיאו' כפים לעולם אימא לך דמעלין דאין עבד נושא כפיו: [נ"ל דשפיר נקט דמתאכלא בצינעא דלמ"ד מעלין מאכילת תרומה נמי מעלין ובענין דליכא למיחש שהוא עבד שיצא מבית הספר וטעמא כיון דעון מיתה הוא חיישינן שמא יעלוהו ליוחסין ולכך איצטריך שני עדים להאכילו בתרומה ולכך נמי אין חולקין לעבד אלא א"כ רבו עמו ומ"ד אין מעלין אע"ג דעון מיתה הוא לא חייש להכי שמא יעלוהו כיון דבצנעא הויא אכילת תרומה וכן חלוקה אבל נשיאות כפים דאיפרסם איבעיא ליה אי חיישינן שמא יעלוהו משום דאי לאו דכהן הוא לא הוה חציף כולי האי ולא הוי מצי למנקט כמו שכתבו התוס' אפילו למ"ד אין מעלין משום דאיכא למיחש דלמא עבד הוא דלא תליא בהכי דאפילו היכא דליכא למיחש דלמא עבד הוא אין מעלין כמו ביוצא מבית הספר או שמעידין עליו שאינו עבד ואדרבה הא דחולקין לו בלא רבו היינו משום דאין מעלין ועיקר טעמא דפלוגתייהו משום מעלין ואין מעלין דאי לאו הכי קשה באיזה סברא פליגי כמו שהקשו לעיל] (ת"י):
וכי מסקינן מתרומה ליוחסין ה"מ בדאורייתא כו'. רבינו יצחק בן רבינו מאיר לא גריס לה דהא איבעית אימא רב נחמן קאמר לה ואי גרסי' לה א"כ היה סותר בעצמו ראיה שהביא דאי לא תימא הכי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין הא אתי לאסוקי אלא טעמא משום דריע חזקייהו ואין זו סוגיית הש"ס אם לא יאמר ולאו מילתא היא דאמרי ובפ' עשרה יוחסין (קדושין סט:) גרסינן לה ואגב שיטפא דהתם שיבשו לכותבה כאן:
לא במידי דאיקרי קדש. וא"ת תרומה נמי איקרי קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וההוא קרא איירי בתרומה דהעריב שמשו אוכל בתרומה וי"ל דודאי גבי טמא תרומה מיקרי קדשים אבל הכא אאכילת זר קאמר דלא אשכחן קדשים גבי אכילת זר:
נשיאות כפים בבבל. דוקא נשיאות כפים ולא אכילת חלה ואע"ג דבסוריא נמי הוי מדרבנן אין מדקדקין בבבל כמו בסוריא דסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש ואכילת חלה בסוריא ה"ה נשיאות כפים כדמוכח לקמן:
לא חילוק גרנות גופה לחלה וקסבר תרומה כו'. וצ"ל דפליגי הנך ברייתות בפלוגתא דרב הונא בריה דרב יהושע ורבנן דאי לאו הכי בחד מהנך ברייתות ממה נפשך איכא למידק דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין ופליגי נמי דלברייתא קמייתא אכילת חלה בסוריא חזקה לתרומה וכל שכן דאכילת תרומה דאורייתא דהויא חזקה לאכילת חלה דרבנן ובברייתא שניה קתני דחילוק גרנות דהיינו תרומה בסוריא לא הויא חזקה לחלה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
פז א מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה א', ומיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ב':
פח ב מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ד':
פט ג מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה י"א, טור ושו"ע אה"ע סי' ג' סעיף ב':
צ ד מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ג', ומיי' פ"א מהל' תרומות הלכה א', סמג עשין מג, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ב':
צא ה מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ג', סמג עשין קמ, טור ושו"ע יו"ד סי' שכ"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
אלא מאי גדולה חזקה: בעיא דתלמודא הוא דקא בעי אעיקר מילתא דאמר רבי יוסי גדולה חזקה, ולאו אקשויי קא מקשי למאי דפרקינן דאף למאי דסבירא ליה לרבא דאין מעלין בעלמא מנשיאות כפים ליוחסין, הכי נמי קא קשיא ליה מאי גדולה חזקה.
ופירש רש"י ז"ל: מאי גדולה חזקה למה לנו להשבית חזקתיה מה יש לחוש לבטלם, ופרקינן משום דגדולה חזקה העלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא, ואי בעית אימא, לא קשיא למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, דהכא בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול, וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הני מילי מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא. ואלא מאי גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למגזדר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן.
ואינו מחוור לי, דאי האי איבעית אימא לפרוקי מאי דאקשינן למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, לעיל הוה ליה למימר ליה ולא לאפסוקי בנתים אלא מאי גדולה חזקה, ועוד, דאם כן רב נחמן בר יצחק אמרה, מדקאמר ואי' אימא רבא אמריה ולפרוקיה מאי דאמר רב נחמן בר יצחק מאי איבעית אימא דקאמר דמאי פריק רבא מעיקרא דילמא השתא אי בעית אימא, אלא רב נחמן בר יצחק אמריה, ואי אפשר, דאם כן הפך דבריו הוא זה.
ויש מי שפירש, דהכי קשיא ליה מאי גדולה חזקה, אי אמרת בשלמא אין מעלין ליוחסין לא מנשיאות כפים ולא מתרומה היינו דגדולה חזקה דמוקמין להו בחזקתייהו, אלא אי אמרת מעלין אי הכי בבבל היתה להם חזקה גדולה והיו ראויים לעלות ממנה ליוחסין וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל לאו עלויי מעלינהו, דאדרבה גרועי מגרע חזקייהו, דאמר דלא ליכלו בקדשי קדשים, ומתוך כך לא היו מעלין אותן ליוחסין, אם כן, מאי גדולה חזקה והאיך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה, אדרבה מכאן נראה שאינה גדולה ובכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר חזקה. ופרקינן, אין הכי נמי דגריעא דלא מסקינן ליוחסין ועדיפא דאכלי בתרומה, ואף על גב דאיכא למיגזר אטו דאורייתא.
ונראה לי לפרש, אלא מאי גדולה חזקה כיון דאמרת דהכא ריע חזקתיהו, דהא אין לשון זה אלא בזמן שאנו מעלין אותן ממה שהיו מתוך חזקתם, או שאנו מחזיקים אותן במה שהיו אף על פי שיש בהן לחוש עכשיו לדבר שלא היה לנו לחוש למפרע, ואלו לא העלינו אותן, אלא למה שהיו מוזקין בהן בבבל, דהיינו תרומה דרבנן דהכי משמע לכאורה מאי דקאמר במה הייתם אוכלין בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול, כלומר, דוקא במה שאכלתם תאכלו דהיינו תרומה דרבנן אבל תרומה דאורייתא לא. ובאכילת תרומה ליכא למיחש למידי, דהא אין מעלין ממנו ליוחסין לכולי עלמא דהא אמרת דהכא ריע חזקיהו. ומשני, גדולה חזקה דהעלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא. איבעית אימא, לעולם אימא לך שלא העלום כלל דהשתא נמי לא אכלו אלא בתרומה דרבנן. ולעולם אין לחוש לאכילתם כלל, דאפילו למאן דאמר מעלין הכא אין מעלין דמתרומה דרבנן אין מעלין ליוחסין, ואפילו הכי איכא למימר דהיינו גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן מפני שהוחזקו בה מעיקרא.
ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל ואכילת חלה וכו'. קתני מיהא נשיאות כפים מאי לאו, ליוחסין, לא לתרומה: קשיא לן, מכל מקום, תפשוט בעיין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין דאף מנשיאות כפים מעלין ליוחסין, דכיון שאתה מעלהו לתרומה הא אתית להעלותו ממנה ליוחסין, יש לומר, דאין הכי נמי, למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין איפשיטא לך בעיין, והא דדחינן לא לתרומה, הכי קאמר: ועדיין תיבעי לך למאן דאמר אין מעלין.
אבל לא חלוק גרנות: פירש רש"י ז"ל: דקסבר האי תנא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש, הלכך תרומה דידהו לאו דאורייתא. ואף על גב דמסיקין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא, התם הוא דכיון דבזמן שבית המקדש קיים הוי דאורייתא השתא נמי חמירא להו, וכיון דיהבי ליה תרומה אף איתחזק לחלה, מיהא אף על גב דהויא כאורייתא, דתרומה נמי חמירא להו כדמעיקרא, אבל תרומה בסוריא דאפילו בפני הבית אינה אלא של דבריהם לא חמירא להו ולא הויא חזקה לחלה דמדאורייתא.
רשב"ג אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועים שם: ואם תאמר מאי נפקא לן מינה מאי דהוה יש לומר, אשמעינן רשב"ג דאי איכא דוכתא דקביעי בי דינא האידנא נשיאות כפים חזקה (הרמב"ן).
ואלא מאי גדול' חזקה פשיט' דמספיק' מפקינן להו מחזקייהו : וא"ת ולמ"ד אין מעלין הא ליכא למיחוש למידי וא"כ מאי גדולה חזקה ויש שפי' דהכי קו' דתלמוד' היא דפריך לכ"ע ולא דייק הכא לישנא דאמר ואלא אלא ה"פ בשלמא לדידי לית לי טעמייהו דרעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעי בהכי אדרבה אלו היו יכולין היו מורידין אותו שהקול היה משתכ' וכיון דכן אע"פ דמדינ' אין מעלי' איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין אי לאו משום דגדולה חזקה אלא לדידך א"א דריעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אלו היו יכולים היו מורידים מחזקתם וכמו שנעשו בימי עזרא אי לאו דאוקימינהו עזר' בחזקייהו א"כ מאי גדולה חזקה:
וא"א מתרומה דרבנן וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הא ודאי לא היה צריך לומר השתא כי מסקי מתרומה ליוחסין אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא דגופא הכא ליכא למימר הא דאמרינן לעיל למ"ד מתרומה כיון דאכלו תרומה אתי לאסוקינהו וליכא לאברוחי מתרומה כדלעיל והדין אורחא דתלמודא בדוכתא טובא:
אכילת חלה דאורייתא לגופא ולתרומה דאורייתא: פירשו סבירא ליה להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומסקינן מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא וא"כ כיון דחלה מדרבנן היא מאי אירי' סורי' אפילו בבל נמי בשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא משום הכי נקרא סורי' משום דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש וחלה דידי' דאורייתא וי"ל דאע"ג דחלה בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ מ"מ חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים משום דכיבוש יחיד שמי' כיבוש וכן יש לנו לפרש באידך מתני' דבסמוך דקתני חילוק גרנות דבסוריא ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפילו הכי דוקא בא"י חמירא דאית ליה עיקר מן התורה משא"כ בסוריא דקסבר ההוא תנא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וכן פי' רש"י ז"ל:
אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועי' שם : פי' והא קמ"ל דאי איכא האי דינא דקבעני' דהכא כד הוה קביעי התם בנשיאת כפים הוה חזק' דאי לא מאי קמ"ל דהאי מאי דהוה היה:
שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה: פי' רש"י ז"ל נתחייבו בחלה דכתיב ביה בבואכם ותניא בספרי משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן נאמר בבואכם ללמוד כיון שנכנסו לה נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ומעשרו' דכתיב מעש' דגנך תירושך ויצהרך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב במעשר במנין שני השמיטה כדכתי' בשנה השלישי' שנת המעש' ושמיט' לא נאמר עד שנכנסו וחלקו כדאי' בסדר עולם ובמס' ערכי' ע"כ ובפ' בהר סיני אשכח' דמפיק שלא נהגו שמיט' עד שכבשו' וחלקו' דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשוה וחלקוה לא הוא שדך וכרמך ואיכא דמפיק דשמיטן נפקא לן מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפינן שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט בב' שמטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו' והא אתיא שפיר אליבא דר' דדריש הכי בפרק השולח אבל ר' יוסי דהוא תנא בסדר עולם לית ליה דר' כדאיתא בירושלמי בשביעי' ותו דכתב ז"ל בפרק השולח דשמטות קרקע אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפירש רש"י ז"ל אלא שמיטות עבוד' קרקעות ונשבעין ואע"פ שפרשו הוא הנכון כדפרישית בדוכתא בס"ד ובתוספת כתבו ותרומה ומעשר לא משמטין לפי' אלא מדכתיב ועברת' את הירדן בארץ וכו' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא כשהוא ראויה להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כיבוש וישיבה ואע"פ שבזמן הזה למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישן לאבוד מעתה הדרי שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כיבוש וחילוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין וכדפירש רש"י ז"ל. יש ספרים דגורסין כתנאי כי תבואו יכול משנכנסו בה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם ואין גירסא זו מכוונת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה"ג לה יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכ' ופי' ז"ל כיון דשוה ביאה זו לגמרי דכתי' בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתם מדלא כתיב כי תבואו. וחיוב חלה נמי דהא תניא בכיבוש הארץ קודם כיבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל מ"מ בעינן שיהי' כל ישראל או רובם וכו' בארץ כמו שהיא בזמן כיבוש דשיבה וכדאסקינהו עזרא לאו כולהו סליק אע"ג דחלה נהגה מן התורה בזמן כיבוש וחילוק לא נהגה עכשיו כיון שאיו רוב ישראל עליה ואפי' מתרומת ומעשרות נוהגות בה מן התורה משום קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזו הכתוב הוא נחלה:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: אלא מאי גדולה חזקה — ואם תאמר, לרבא נמי תיקשי, שרצה לפשוט מכאן דאין מעלין, אם כן מאי גדולה חזקה? ויש לומר דהכי פירושו: אי אמרת בשלמא דאין מעלין, ולא תדחה משום טעמא דריע חזקייהו, היינו דקתני גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למיחש לבית דין טועין שיעלו מנשיאות כפים לקדשים, שבקינן להו בחזקתייהו. דאף על גב דבעלמא בלא חזקה נמי, למאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין – מעלין לתרומה על פי עד אחד ולא חיישינן לבית דין טועין שיעלו אף ליוחסין, דסבירא ליה להאי מקשה דיוחסין חמירי, לא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים. אבל השתא דאמרת טעמא דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו משום דריע חזקייהו, אם כן מאי גדולה חזקה?
ואי תימא, השתא נמי בתרומה דרבנן אכולא, אלא מאי גדולה חזקה וכו' — מה שכתוב בספרים: וכי מסקינן מתרומה ליוחסין, הני מילי בתרומה דאורייתא, אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן, רבינו יצחק בה"ר מאיר לא גריס ליה, דהא האי ואי בעית אימא רב נחמן בר יצחק אמר לה, דדחי למילתיה דרבא וקאמר שאני הכא דריע חזקייהו; ואי גרסינן ליה, אם כן היה סותר הוא עצמו הראיה שהביא למעלה, למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין אתי לאסוקי, ואין זו סוגיית התלמוד, אם לא יאמר "לאו מילתא היא דאמרי". אלא ודאי ליתא, ואגב דאכתיבא בריש עשרה יוחסין אשתבוש לכתבה כאן.
ולא מידי דאיקרי קדש — ואם תאמר, תרומה נמי איתא בכלל קדשים, דכתיב: "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים", והיינו תרומה, דהעריב שמשו אוכל תרומה; ואם כן, אמאי הוצרך הכא לכתוב קדש? ויש לומר, דוודאי לגבי טמא אקרי קדשים, ובאכילת זר קיימינן.
נשיאות כפים בכלל ולא אכלתי חלה — ואף על גב דסוריא נמי הויא מדרבנן, כדמסקינן, מיהו אין מדקדקים בבבל כמו בסוריא, דסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש. ואכילת חלה בסוריא, הוא הדין נשיאות כפים, כדמוכח לקמן.
עדות הבאה מכח חזקה בחזקה — תימה, אכתי תיקשי, פשיטא, מה לנו אם אינה חזקה או אם עדים מעידים עליה? ויש לומר דהכי פירושו: עדות הבאה מכח חזקה, שאנו יודעין שהוא כהן מחמת חזקה של הקורא אחריו, שהוא מוחזק לנו שהוא לוי:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אלא מאי גדולה חזקה — פירש רש"י ז"ל: אם כן, מה לנו לחוש עליהם כדי לבטל חזקתן, שלא להעמידן על חזקתן? ונראה לפי דעתו דקושיא דגמרא היא אליבא דכולי עלמא, בין אליבא דאידך דמצרכי לה, דכולהו קשיא לן לרבא דקסבר דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין. כיון דכן, למה לי טעמא דגדולה חזקה? בלאו האי נמי, מאי איכא למיחש עלייהו לאפוקינהו מחזקתייהו? ולאידך נמי דאית ליה מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, דמתרץ טעמא משום דריע חזקתייהו, כיון דאיכא הך טעמא נמי דריע חזקתייהו ליכא למיחש עלייהו, וכיון דכן מאי גדולה חזקה? דלא שייך לישנא דגדולה חזקה אי לא הוה מידי דחזי למיחש עליה ולא חיישינן משום טעמא דגדולה חזקה. אבל השתא דאמרינן דליכא למיחש למידי, מאי גדולה חזקה? אי משום דקיימי בחזקתייהו, הא לאו כלום הוא, דלא סגיא בלאו הכי.
- ומפרקינן, דמעיקרא אכלו בתרומה דרבנן והשתא אכלו בתרומה דאורייתא, דלעניין תרומה אוקמינהו אחזקתייהו, והיינו גדולה חזקה.
ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא אכיל, וכי מסקינן ליוחסין וכו' — כלומר, השתא דאתינן להכי, הא דאמרינן לעיל למאן דאמר מעלין, דמוכח דאיתיה לטעמא דריע חזקתייהו ממאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, אי מהא לא אריא, דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא, מתרומה דרבנן לא מסקינן. והא מוכחא דלרבא נמי מהדרינן, דהא האי טעמא דאמרינן וכי מסקינן וכו' לרבא הוא דאיצטריך.
אלא מאי גדולה חזקה — דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור, והיינו גדולה חזקה. ולמאן דאית ליה טעמא דריע חזקייהו, אפילו הכי אמרינן בה גדולה חזקה, דבהא הוה לן למיחש טפי משום דאתי למיחלף.
מאי לאו ליוחסין לא לתרומה — כלומר, ואליבא דרבנן דקסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין, דאלו ר"י, כיון דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין, כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין דמי, וכל היכא דלא מסקינן ליוחסין לא מסקינן לתרומה.
קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן — קשיא לן, וכיון דכן, אמאי נקט אכילת חלה בסוריא? אפילו בחוץ לארץ נמי. ויש לומר דאפילו הכי, אף על גב דהא ודאי דרבנן, דווקא בסוריא הוא דהוי ראיה דאית לה עיקר מן התורה, דכיון דכן אפילו האידנא דהויא דרבנן דייקי בה, מה שאין כן בחוץ לארץ, דכיון דלית ליה עיקר בדאורייתא כלל, לא הויא ראיה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה — קשיא לן, בראשונה? מאי דהוה הוה. ויש לומר, שאם יש לו עדים שנשאו אבותיו כפיהם באלכסנדריא של מצרים הרי זו חזקה, והא דאמרינן: קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא, אפילו הכי בעינן בארץ ישראל דאיכא עיקר בדאורייתא, כדפרישנא לעיל:
אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן וכו' עד שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה — כתב רבינו חננאל ז"ל: פירוש, אפילו כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד האומות העולם, כמו עתה בזמן הזה, נתחייבו בחלה מן התורה, אבל אין חייבין בתרומה עד שתהא ארץ ישראל כולה ביד ישראל. ואמינא להו אנא איפכא וכו', דתניא: כי תבואו, יכול משנכנסו מרגלים בארץ ישראל חייבין בחלה? תלמוד לומר "בבואכם", בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי סליק עזרא לאו כולהו סליק, ע"כ. פירוש, "בבואכם", בביאת כולכם אמרתי, ד"בבואכם" משמע ביאת כולם. מיהו משמע משעת התחלתם להיכנס לה, אבל "כי תבאו" משמע אף על גב דלאו כולהו, אלא שנכנסו לה לגמרי אותן שעתידין להיכנס. והיינו דאמרינן בחלה, דכתיב בה "בבואכם", דנתחייבו בה בשבע שכבשו ושבע שחלקו, מכיון שהתחילו ליכנס לה; ובביאת עזרא פטירי אפילו לאחר דאתו כולהו, והכי איתא בספרי, כמו שכתב רש"י ז"ל. [ע"כ הרא"ה ז"ל]:
וז"ל הרמב"ן ז"ל: מאי לאו ליוחסין? לא, לתרומה — איכא דקשיא ליה: ולמאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, כיון דאסקינהו לתרומה אתי לאסוקי ליוחסין, ותפשוט מהא למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, דמנשיאות כפים נמי מעלין. ואיכא למימר: אין הכי נמי דתפשוט לההיא סברא. אי נמי, אף על גב דמיבעיא לן בין למאן דאמר מעלין בין למאן דאמר אין מעלין, כי איפליגו רב חסדא ורב אבינא בה – אליבא דמאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין פליגי; אבל למאן דאמר מעלין, כיון דלתרומה מסקינן, ליוחסין נמי, ולא דייק אלא מעלין מתרומה ליוחסין פלוגתא דתנאי היא. ומשום דכיון דהכי דחינן הכא: לא, לתרומה, ומני? רבנן היא דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין, אבל מנשיאות כפים דכולי עלמא אין מעלין ליוחסין, לדבר המביאה לידי יוחסין קאמר, כן נראה לי.
- ואיכא דסבר, כיון דאנן לתרומה מסקינן ליה ולא ליוחסין, לא איכפת לן. וקשה לן, דהא אקשינן לעיל: ואי סלקא דעתך מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו, ואף על גב דלא אסקיניה.
אבל לא חלוק גרנות — פירש רש"י ז"ל, דקסבר האי תנא כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, הילכך תרומה דידהו לאו דאורייתא הוא. וקשיא לן, וליהוי נמי דרבנן, אמאי אין מעלין מינה לדאורייתא? דהא מסקינן מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא. לאו מילתא היא, דשאני הכא כיון שבזמן שבית המקדש קיים דרבנן היא לא דייקינה, מה שאין כן בשאר תרומה בארץ ישראל, דכיון שבית המקדש קיים דאורייתא היא ולחומרא אזלינן בה, השתא נמי חמירא להו כמעיקרא. והא דאמרינן לעיל: בדרבנן אכול, בדאורייתא לא תכול, ולא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו מדרבנן של ארץ ישראל לשל תורה? א"ריע חזקייהו" סמיך ליה.
- והא דאמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אלכסנדריא של מצרים, אי קשיא: בראשונה מאי דהוה הוה? לא תיקשי, דהא קא משמע לן, דאי איכא דוכתא דקביעי האידנא בי דינא, נשיאות כפים חזקה:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינים קבועים שם — פירוש, והא קא משמע לן, דאי איכא דוכתא האי דינא דקביעו בי דינא כדהוו קביעי התם, בנשיאות כפים הויא חזקה, דאי לא, מאי קא משמע לן? דהא מאי דהוה הוה.
שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה — פירש רש"י: נתחייבו בחלה, דכתיב בה "בבואכם", ותניא בספרי: ר' ישמעאל אומר, משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר "כי תבואו", "כי יביאך", וכאן אמר "בבואכם", ללמד שכיון שנכנסו לארץ ישראל נתחייבו בחלה, ולא נתחייבו בתרומה ובמעשרות, דכתיב "דגנך", תבואת זרעך המיוחדת לך. ועוד, שהרי תלה הכתוב המעשר במניין שני השמיטה, כדכתיב: "בשנה השלישית שנת המעשר", ושמיטין לא נמנו אלא משנכנסו לארץ וחלקו כדאיתא בסדר עולם ובמסכת ערכין, ע"כ.
- ובפרשת הר סיני אשכחן דמפיק שלא נהגו שמיטין עד שכבשו וחלקו, דכתיב "שדך וכרמך", ועד שכבשו וחלקו לא הוי שדך וכרמך. ואית דמפיק דשמיטין נפקי מדכתיב ביובל "לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה, וילפינן שמיטין מיובל מדכתיב: "וזה דבר השמיטה שמוט", בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחד שמיטת קרקע ואחד שמיטת כספים; בזמן שאתה משמט קרקעות וכו'. והא אתי שפיר אליבא דרבי, דדריש הכי בפרק השולח; אבל רבי יוסי דהוא תנא דסדר עולם לית ליה דרבי, כדאיתא בירושלמי דשביעית. ותו, דכתב ז"ל בפרק השולח דשמיטת קרקעות אינו משום יובל שהשדות לבעליהן, כדפירש רש"י, אלא שמיטת עבודת קרקעות בשביעית. ואף על פי שפירוש רש"י הוא הנכון כדפרישית בדוכתא בסייעתא דשמיא.
- ובתוס' כתבו, דתרומה ומעשר לאו משמיטין ילפינן, אלא מדכתיב: "ועברתם את הירדן בארץ וגו' והבאתם שמה עולותיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם", ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא בשהיה ראוי להביאו, ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כיבוש וישיבה. ואף על פי שבזמן הזה למאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישין לאיבוד [וכן בנוב וגבעון לר' שמעון? שאני הני שכבר נתחייבו במעשר, ותו לא פקע דין המעשרות מן הארץ; אבל בתחילת המצוה אין לומר שיצוה הכתוב להפריש לאיבוד]. מעתה הדר ילפינן שמיטות ממעשר, שאין נוהגין אלא לאחר כיבוש וחילוק, שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין כדפרישית.
יש ספרים שגורסים: דתניא: "כי תבואו", יכול משנכנסו לה ב' או ג' מרגלים? תלמוד לומר "בבואכם" [וכן הגרסא במקצת הספרים. ורש"י ז"ל גורס: "בבואכם", יכול משנכנסו לה וכו'? תלמוד לומר "בבואכם"]. ואין גירסא זו מחוורת, דהא גבי חלה לא כתיב "כי תבואו", והכי גרסינן: דתניא, יכול משנכנסו לה וכו'? תלמוד לומר בבואכם. ופירשו ז"ל, כיון דשינה ביאה זו לגמרי לכתוב "בבואכם", ולא כתב "כי תבואו", יכול משנכנסו לה ב' וג'? ואינה מחוורת.
בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם — כלומר, וחיוב חלה, נהי דהא דתניא בכיבוש הארץ, ותנו בה ארץ קודם חילוק וכיבוש היה רובה ביד ישראל, מכל מקום בעינן שיהו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כיבוש וישיבה, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, הלכך אף על גב דחלה נוהגת מן התורה בזמן כיבוש וחילוק, אינה נוהגת עכשיו מן התורה כיון שאין רוב ישראל עליה. ואפילו למאן דאמר דתרומה ומעשרות נוהגין בה מן התורה משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, וזה הכתוב הוא בחלה.
בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול — פירוש, לפי שהיה לו שם כהן, או שהיה הכהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם, כדאיתא במסכת מגילה וכדאמר: רב קרא בכהנא.
אמר ליה בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי — פירוש, ואמרינן במסכת גיטין (דף נט:), אם אין שם כהן נתפרדה חבילה. ופירש רש"י שם, שאין לוי קורא כלל, ואתיא הא דהכא שפיר. ורש"י ז"ל כתב שאין לוי קורא שני, אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות כפי מעלתו. ולפי האי פירוש נמי אתיא שמעתין שפיר. אבל יש שפירש "נתפרדה חבילה" שתקנו חכמים שיהא לוי קורא שני לעולם ואף על פי שאינו חשוב כישראל, ואינו קורא אלא לפי מה שראוי לפי מעלתו, וגם אם ראוי לקרוא שני קורא שני. ולאותו פירוש יש לדחוק כאן דהכי קאמר, שקרא אחריו לוי בתורת לוי, שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו. וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין בסייעתא דשמיא, ושם כתבתי דעת מורי ז"ל, דכשאין כהן או לוי – קורא בכל מקום שירצו, ובלבד שיאמר: "אף על פי שהוא כהן" או "אף על פי שהוא לוי", ולא חיישינן לנכנסים שלא שמעו את הקריאה, דאינהו מישל שיילי ואומרים להם. ולפי זה, הא דגרסינן בתוספתא: עיר שכולה כהנים, שאין יודעין לקרוא בתורה אלא כהנים, שקורא הכהן ז' פעמים, יש לומר שזהו לפי מנהגם, שלא היו קוראים איש בשמו, וכדמוכח שמעתא; ולפי מנהגנו יכולין לקרוא כהן אחר כהן כשיאמרו לכל אחד "אף על פי שהוא כהן". וכן היה עושה ז"ל כשהיו שם ב' כהנים חתנים, וכן היה נוהג בעצמו[2] לקרוא בתורה שלישי או בשאר מקומות, וש"ץ קורא "אף על פי שהוא לוי".
ואם אין דוכן שם בטלה כהונה — פירוש, במקום שאין שם בית דין, שאין נשיאות כפיים חזקה, ובעיירות שאין חילוק מתנות חזקה, אם אין שם גורן בטלה כהונה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה