חולין קיג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולימא ליה מדשמואל דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל אי מדשמואל הוה אמינא הני מילי דמן אבל צירן ורוטבן לא קמשמע לן מיתיבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהן מלוחין לא כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל והא מדקתני סיפא (אבל אם היה טהור מליח וטמא תפל) מכלל דרישא בששניהם מלוחין עסקינן פרושי קא מפרש טהור שמלחו עם דג טמא מותר כיצד שהיה טהור מליח וטמא תפל ה"נ מסתברא דאי סלקא דעתך רישא שניהם מלוחים השתא שניהם מלוחים שרי טהור מליח וטמא תפל מיבעיא אי משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא רישא טהור מליח וטמא תפל אבל שניהם מלוחין אסור תנא סיפא טהור מליח וטמא תפל מכלל דרישא שניהן מלוחין ואפ"ה שרי ת"ש מסיפא דסיפא אבל אם היה טמא מליח וטהור תפל אסור טמא מליח וטהור תפל הוא דאסור הא שניהן מלוחין שרי איידי דתנא רישא טהור מליח וטמא תפל תנא נמי סיפא טמא מליח וטהור תפל (סימן בישרא דמנח נפקותא) אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה אתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא רב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחא גללניתא ומנפיץ ליה אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגמא אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב רב ששת מלח ליה גרמא גרמא תרי מאי טעמא לא משום דפריש מהאי ובלע האי חד נמי פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים איבעיא להו היכי קאמר מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים הא לדידיה שפיר דמי או דלמא לדידיה נמי אסור תיקו:
מתני' המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה:
גמ' הא אוכלו עובר בלא תעשה שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא אימא המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו בא לידי לא תעשה:
מתני' בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה ר"ע אומר חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר (שמות כג, יט) לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה רבי יוסי הגלילי אומר נאמר (דברים יד, כא) לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת"ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם:
גמ' מנא הני מילי א"ר אלעזר אמר קרא (בראשית לח, כ) וישלח יהודה את גדי העזים
רש"י
עריכההני מילי דמן - כלומר הני מילי לגבי דם וכגון בכלי שאינו מנוקב דבתר דפלט הדר בלע:
אבל צירן - זיעה הוא ולא מיתסר והכא לדם ליכא למיחש דמנוקב הוא וא"כ כשרה וכשרה נמי:
קמ"ל - דציר אסור וציר נוח ליבלע הוא:
מאי לאו שניהם מלוחים - ושמע מינה ציר נמי לא מיבלע כל זמן שעסוקים בפליטה וש"מ צירן מותר לא גרסינן:
תפל - מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ"ש טמא מליח וטהור תפל:
הא שניהם מלוחים שרי - דשניהם טרודים בפליטה: רב הונא דלא בעי הדחה ברישא בדחלליה בי טבחא כל רחיצת הבשר מתרגמינן חילול:
מילחא גללניתא - מלח גסה שלמי"א:
ומנפיץ ליה - למילחא לאחר זמן מפני שהדם נבלע בה אבל מלח דקה אין צריך לנפץ שהיא נתכת מעצמה:
אין מחזיקין דם - אינן בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו:
הדרא דכנתא - דקין שסביב הכנתא אנטרי"ל:
ומעיא - קבה וכרס ושאר הדקין:
וכרכשא - טבחייא אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופה יש בהן דם וצריכין לימלח:
אלא ל"ש - ומותר וטעמא כדפרשינן לעיל (דף קיב: ד"ה ועופות) דכל זמן שטרודים לפלוט אינן בולעים וכשנח זה כבר נח זה:
הרי זה מכביד את הבשר - לפי שבשעת שחיטתה היא טרודה להוציא דם וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באבריה ומכביד הבשר ונמצא גוזל את הבריות כשהוא מוכרה במשקל והדם שוקל:
איבעיא להו היכי קאמר - האי ומבליע דם דקתני כוליה חד איסורא הוא וה"ק מכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות הוא משום דמבליע דם שמכביד את משקלה והבלעת דם לפרושי גוזל את הבריות נקט לה:
הא לדידיה - דליכא למימר משום גזילה שרי לפי שהוא חוזר ויוצא ע"י מלח:
או דילמא לדידיה נמי אסור - ותרתי איסורי קחשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע דם ושוב אינו יוצא ואוכל דם:
מתני' אינו עובר בלא תעשה - היא גופה לא איצטריך דהעלאה לאו דאורייתא אלא דיוקא דילה איצטריך למידק מינה הא אוכל עוף בחלב עובר ולאפוקי מדרבי עקיבא דאמר פרט לעופות:
גמ' אינו בא לידי לא תעשה - כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה לא עבר:
מתני' מותר לבשל ומותר בהנאה - דאין בו משום בשר בחלב כדיליף בגמרא ובאכילה מיהא אסור משום איסור טמאה:
פרט לעוף וחיה ובהמה טמאה - גדי פרט לעוף שאינו בהמה גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאע"ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירא ומפקיע גדי ולא את הבהמה טמאה אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמרא:
נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר - באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו דמשמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו משום בשר בחלב:
גמ' מנהני מילי - דכל בהמה במשמע:
תוספות
עריכהולימא ליה מדשמואל. אע"ג דברייתא עדיפא בברייתא לחוד לא סגי אלא מכח מילתיה דשמואל דמייתי בהדה אבל בדשמואל לחוד סגי ומשני הוה אמינא הני מילי דמן וכאן אין שייך לאסור משום דמשרק שריק או כבולעו כך פולטו:
מאי לאו שניהם מלוחין. אלמא לא בלע ולא גרסינן וש"מ דצירן מותר דהא משנה שלמה היא במסכת ע"ז (דף לה) דדג טמא צירו אסור ובסיפא דהך ברייתא נמי קתני טמא מליח וטהור תפל אסור:
טהור מליח וטמא תפל מותר. גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר. ולא תתאה גבר ואפילו קליפה לא בעי אע"ג דאמרינן (פסחים דף עו.) גבי עילאה ותתאה אדמיקר ליה בלע ויש ללמוד מכאן דא"צ להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחן בתוכן דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע"י מליחה ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב והמחמיר תבא עליו ברכה:
אין מחזיקין דם בבני מעיים. לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר משום דלא טרידי לפלוט דבלעי דם כמו דגים דהכא דם משרק שריק אבל דגים רפו קרמייהו כדפי' לעיל (דף קיב: ד"ה ודגים) ואין להתיר מטעם שריקה אם היו שופכין דם על הבשר בשעת צליה דדוקא דם הנפלט נופל עם הציר ע"י צליה או ע"י מליחה כדאמר לעיל (דף קיא.) דשריק אבל היכא דהוי הדם בעיניה לא אשכחן:
אלא ל"ש. ומותר בכל ענין אע"פ שמניח השניה על אותה שנמלחה תחלה כדפרישית לעיל:
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה כו'. הוא הדין בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר"ע הוא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשלו בחלב:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ח (עריכה)
שהיה טהור מליח וטמא תפל. כלומר טמא שאינו מלוח שממלוח יוצא ציר ומתפל אינו יוצא ציר:
טמא מליח וטהור תפל הוא דאסור. כלומר דתפל בולע הא שניהם מלוחין שרו דאינו בולע:
הא דחללי בי טבחא. כלומר מליח ומדיח. הא דלא חללי בי טבחא מדיח ומליח ומדיח ומה לשון חללי רוחצין כדמתרגם וירחץ את הקרב וחללי ית גוא:
מלח ליה במילחא גללניתא. כלומר מלח ליה מילחא גסה ומניח המלח שעה בתוך הבשר שיוציא הדם ואח"כ מנפץ ליה למלח בהדי דם ולא בעי הדחה אחריתי:
הדרא דכנתא. אלו הדקין אבל כנתא עצמה ששמו אינטריליו בלע"ז בו מחזיקים דם וצריך למולחו יפה ולהדיחו יפה:
דאי בעי למיכל מיניה אומצא אסור כלומר עד שידיחנו וימלחנו:
ואסור בהנאה. כלומר ואפי' להשליכו לכלבו:
מנהני מילי. דכל בשר בכל מיני חלב אסור אע"ג דלא חזינן בקרא אלא גדי:
הא דתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר. מדקתני סתמא ולא מפליג בין טהור עילאה או תתאה, פירשו המפרשים ז"ל דלא [שנא] עילאה או תתאה לעולם מותר, ואע"ג דקיי"ל כשמואל דאמר בפסחים (עו, א) דצונן לתוך חם תתאה גבר ובין דתתאה כשר או אסור, לעולם הבשר בולע ואסור, התם הוא דהוי חם מחמת אש שיש בו כח להפליט את חברו, אבל חם מחמת מלח אין בו כח להפליט אלא מבליעו, והיינו דכי טהור מליח וטמא תפל שהוא מותר לעולם, משום דטהור פולט מבליע לטמא אבל אין בו כח להפליט את האסור, וכן נמי סיפא דברייתא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור סתמא קתני, ובין שטהור למטה או למעלה לעולם אסור, לפי שאם הטמא מליח למטה הרי יש בידו כח להבליע את העליון ואסור אפילו הוא למעלה אסור, ואף על גב דקיי"ל תתאה גבר, הכא שאני לפי שטיפות המלח הן חמות ונוטפות תמיד על הטהור ונבלעות בתוכו.
ונמצא לפי פירוש זה דלפעמים שהמליח קל מחם מחמת אש, כגון שטהור מליח וטמא תפל, דלענין חם מחמת אש אי תתאה חם אסור, ולענין חם מחמת מלח אפילו תתאה מלוח מותר, ופעמים שהמלח חמור מחם מחמת אש כגון שהטמא מליח, דבחם מחמת אש אי בשר צונן למטה מותר בקליפה, ובמליח אפילו בשר שאינו מליח למטה אסור, וטעם הענין כמו שכתבנו, דמליח מבליע את התפל הרבה בין שהוא למעלה או למטה אבל אינו מפליטו כלל, וכן אם מלחו בשר בכלי שנשתמשו בו באיסור, כגון קערה של נכרי אם היא מנוקבת דליכא משום דם מותר, שהרי המליח מבליע ואינו מפליטו כלל, וא"כ הללו שעושין גבינות בדפוסי הנכרים ובכליהם מותרין, אלא שאסור לעשות כן לכתחילה, משום הרחק מן הכיעור, דהכא נמי דג טהור שמלחו קתני דמשמע בדיעבד, וכ"כ בספר התרומות, ועוד כתוב שם בשם ר"י ז"ל דרגילות היא לשום מליח בקדרה שהיה בה בשר ונותנין אותו מלח בתבשיל של חלב או בהפך, לפי שהמלח אינו מפליט מה שהוא בלוע בדבר שאינו אוכל.
ולענין בשר שחוטה בהדי בשר נבלה מליח, דינו כעין דג טהור עם דג טמא, וכן לענין בשר מליח עם גבינה או להפך, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דאפילו בשר שנמלח לצלי שהבשר בעצמו נאכל מחמת מלחו, אפ"ה אוסר במגעו את הגבינה, לפי שהציר הנוטף ממנו על הבגינה חשוב רותח, לפי שהציר הנוטף ממנו אינו נאכל מחמת מלחו.
והבשר שנמלח או הגבינה ונתייבשו או שהודחו אינן אוסרים במגען, דאין אוסרים זה את זה אלא כשהן לחין מחמת מלח שקרוי רותח ומפליט הלחלוחית, ואדרבה ההדחה מסירה הלחלוחית והמלח.
ויש לעיין בענין דג טהור שמלחו עם דג טמא, אמאי מותר, דהא מלח דעל גבי דג טהור מודבק הוא גם על הטמא ומפסיק בין שניהם, וה"ל כשניהם מלוחין, דאין סברא לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו הפנים של דג טהור הדבוקים לדג טמא, ושמא בשקדם וסילקו קודם שיעור מליחה, דהיינו מיל, דבפחות מכאן לא הוי כרותח דצלי לפלוט ציר, אבל אם (נתערב) [נתעכב] עליו כשיעור מליחתו, הוו להו כשניהם מלוחים ואסורין, וטמא מליח וטהור תפל דאסור, היינו לאחר זמן שיעור מליחת הטמא, אבל קודם לכן אינו אסור, דעד דהוי רותח כרותח דצלי לא פליט טמא ציר, ומשום טמא לא מיתסר, ואינו נכון דדג טהור שמלחו עם דג טמא אף על פי (שנתערב) [שנתעכב] שם הטהור שיעור מליחתו קאמר, דהא מותר סתמא קאמר, ואי דוקא בשקדם וסלקו, לא הוה שתיק גמרא מיניה וצ"ע.
ועוד יש לעיין במה שפירשנו בטמא מליח וטהור תפל שהוא אסור בכל ענין, בין שכשר למטה בין שהוא למעלה תחתון אינו צריך אלא קליפה כדאיתא בפסחים (שם) וברותח דמליח תחתון אסור לגמרי דמבליע טפי, כדמשמע הכא דקתני אסור סתמא, ואם כן תיקשי לן דמצינו מליח שהוא כמבושל (לעיל צז, ב), והנהו אטמתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא דאסר להו שפיר קא אסר להו, ואמאי דחינן ליה דמליח אינו כרותח דמבושל, ומשמע דשרו להו לגמרי בקליפה לבד, משום דשומן גיד לא מפעפע בצלי, הא מליח טפי מבליע ומוליך הרוטב וציר מרותח דצלי, ושמא נאמר דהכא לאו אסור לגמרי קאמר, אלא אסור לאצרוכיה נטילה, דכל דבעי נטילה אסור סתמא קרי ליה, כדאיתא התם בפסחים (עה, ב) דאמר חם לתוך חם דברי הכל אסור ובאיסור שאינו מפעפע אפילו חם לתוך חם אין צריך אלא כדי נטילה, והנהו אטמתא דשרינן להו בנטילת מקום, שרינן להו דרבינא לגמרי הוה אסר להו כאלו נתבשל עמו, דאסור לגמרי, דאיהו לרותח דמבושל הוה מדמי ליה, ונראה דהכי אית לן למימר, דהא אפילו כשת"ל דהכא מיירי בשטהור למעלה וטמא מליח למטה כדינא דרותח מחמת אש, מ"מ אכתי תיקשי לן אמאי אסור לגמרי בנטילה סגי, אלא ודאי אית לן למימר דאסור עד כדי נטילה קאמר.
ומיהו איכא למימר דאסור לגמרי קאמר, משום שומנו של טמא שמפעפע שמתפשט בכל ואוסר לגמרי. וכן נמי ברותח מחמת אש, בזמן שהתחתון רותח ויתר עליו רותח מחמת מלח, שאפילו טמא מליח למעלה אוסר לגמרי את הטהור התפל, לפי שמבליע שומנו בכולו, דדג שאני משום דרפי קרמיה ובלע טפי, אבל בבשר נבילה מליח שנמלח עם בשר שחוטה טפל (הזעצער: אולי תפל) אינו נאסר אלא בשטמא מליח למטה אתי שפיר, אלא דלקולא לא אמרינן, ואי לאו דמסתפינא אמינא דמליח קיל מרותח מחמת אש. וכן הוא באמת נראה לעין. ושמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח, טובא קמ"ל, וחדית לן טפי ליהוי כרותח דצלי, והיאך נאמר דליהוי עדיף מורתח דצלי, אבל הכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר היה מונח בכלי, דלישנא דקאמר שמלחו עם דג טמא הכי משמע שהטמא היה שם תחלה, והלכך אם מלח הטהור עליו מותר דתתאה גבר כשמואל, ואפשר דמותר בקליפה קאמר, דכל שאינו טעון אלא קליפה מותר, סתמא קארי ליה כדאיתא התם, או דלמא לגמרי קאמר משום דרותח דמליח קיל טפי מרותח דאש טמא מליח, כלומר אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי הוא מליח אפילו היה טהור שנותן עליו תפל אסור, דתתאה גבר ואסור, דקאמר עד כדי נטילה או אסור לגמרי משום שומנו של טמא שמפעפע והשתא לא תיקשי לן בהא מידי דדינא דמליח שאינו נאכל מחמת מלחו, ודינא דרותח דצלי דפליגי ביה רב ושמואל בתתאה גבר ועילאה גבר חדא היא כנ"ל.
רב דימי מנהרדעא מלח במילחא גללניתא ומנפיץ לה. איכא מן דמפרשי דדוקא במלחא גללניתא, אבל בדקה טפי לא, משום שהיא נתכת ונבלעת בתוך הבשר ואינה מפלטת את הדם. והראב"ד ז"ל פירש דבכל מלח מולחין ומכשירין את הבשר בין בדקה בין בגללניתא, דאי לא תימא הכי [וכי לא היו יוצאין במליחה אלא ודאי] עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ, והיו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים, וכיון דעבר כח המלח מעל הבשר לא יפלוט עוד הבשר כלום, והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלעו בהם הדם שבתוך המלח, ומשום חשש זה היו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב, מפני שהמים הולכין להן ואינן משהין שם כלל כדי שיחזור הבשר ויבלע מהם, עד שבא רב דימי ולימד למלוח במלחא גללניתא ולנפץ לה (קודם הדחה בכלי מנוקב) [ואח"כ מדיחה אפילו בכלי שאינו מנוקב], לפי שאחר שנפיץ הדם לא נשאר על הבשר אלא טיפת דם שהוא משהו ואין בו כדי לאסור ולהבלע בבשר שבטל הוא במים. ועוד כתב הרב ז"ל כי יש עוד להקל בגללניתא, שהבשר די לו בהדחה מועטת, משא"כ בדקה שנדבקת הרבה בבשר וצריכה מריקה ושטיפה וכבוס גודל להעבירה מעל פניו. משא"כ בגללניתא ואינו עיכוב להכשיר הבשר בכך, שאפשר להכשירו בשאר ענינים.
אין מחזיקין דם בבני מעים ותרגום אכרכשא ואהדרא דכנתא ומעי'. ופר"ת ז"ל שצריך למלוח הכרס ומחזיקים בו דם, שהרי אמרו (לעיל נא, א) במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אין עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וכנתא גופה צריכה מליחה. ורבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דכרכשא והדרא דכנתא דאין מחזיקים בהם דם הן עצמן, אבל בשמנן מחזיקים דם (דהאי חזיתא) [דהא חזינא] דאית ביה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל משום בה"ג ז"ל דכנתא גופה אסורה בקדרה, משום שוריקי קטיני דדמא דאית בה, ואע"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא, ול"ש (דהדרא) [דתורא] ול"ש דשאר בהמה.
ולענין מליחת בני מעים עם בשר אחר, יש מי שאומר שאסור, ואי מלח בני מעים עם בשר אסורין, דהו"ל כדגים ועופות, דכיון דאין דם בבני מעים ואין טרודין לפלוט בולעין הן, ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דמותרין הן, ולא דמי לדגים ועופות, דהני כיון דלית בהו דם אין בולעין הדם הבא עליהם אלא משרק שריק ואזיל ליה בהדי מלחא, אבל דגים כיון דרפו קרמייהו ופלטי דמן הדר בלעי דם העופות, ומעשים בכל יום שאין נזהרים למולחן יחד עם בשר.
ואמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא בכלי מנוקב. כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב. אבל לאחר זמן שיעור מליחתן מכאן ואילך אינו פולט אלא ציר בעלמא, ואף על פי שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום, ואף על פי שהדם טוח על פני הבשר בעוד שהוא פולט ציר אינו בולע הדם, שאם אין אתה אומר כן כי לא הניחו בכלי ליתסר, ומיהו לישנא דקאמר אין מניחין בשר מליח אינו מיושב, דהל"ל אין מולחין את הבשר בכלי שאינו מנוקב. ושמא נאמר דשמואל אפילו לאחר שיעור מליחתו קאמר, לפי שהוא פולט ציר וצירו אינו נאכל מחמת מלחו וה"ל רותח, וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם שעל המלח בתוך הבשר, לפי שהוא מתקבץ בתוך הציר,וכבוש הרי הוא כמבושל, ומבושל לא שייך למימר ביה איידי דטריד למפלט לא בלע כנ"ל. ומיהו אינו נאסר אלא מה שעומד ממנו בתוך הציר, אבל השאר מותר בנטילת מקום, לפי שאין הדם מפעפע, ומיהו אם אין מתכנס שם ציר הרבה אלא שטופח תחת הבשר, ראיתי בשם הרב רבינו ז"ל דמולחו פעם שנית וש"ד, כמו שפולט דמו פולט מה שבלע מחמת חום המלח, מידי דהוי אכל מליחת בשר מפליט האי גיסא ובלע האי גיסא ובלע האי גיסא. ואפ"ה שרי, משום דכל זמן שהוא פולט דם עצמו פולט נמי הדם הבא לו ממקום אחר.
ולענין מולח בכלי שאינו מנוקב, כה"ר אלברצלוני ז"ל דאינו אוסר אא"כ נשתהה שם שיעור מליחתו, אבל אם לא נשתהה שם כ"כ מותר, ולולי שאמרה הרב ז"ל היה נראה דאפילו לא נתשהה שם אלא מעט אסור, דהציר והדם מתחילין לצאת מן הבשר מיד, והטיפות עצמן אינן נאכלין מחמת פליטתן, אע"פ שהבשר עדיין נאכל מחמת מלחו וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל בתוך הציר והדם שהן מלוחין הוא חוזר ובולע מיד הדם שפולט, ותדע דהציר והדם מיד שהוא נפלט חשבינן ליה כרותח אע"פ שעדיין הבשר אינו [מלוח כ"כ] שאינו נאכל מחמת מלח מדאמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, ואמרינן מ"ט עופות קמיטי קרמייהו, ודגים רפו קרמייהו, ובתר דנייחו דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו, אלמא בתוך שיעור פליטת דם העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו, וש"מ דדם הנפלט בתוך שיעור מליחה חם הוא ונבלע, ועוד דאמרינן עלה ה"ד אי בכלי שאינו מנוקב מ"ש דגים ועופות, דאלמא דאפילו בשיעור שהדגים בולעין מדם העופות ונאסרין, ה"נ דהוו בלעי עופות מעופות בכלי שאינו מנוקב, דאי לא תימא הכי לימא ליה ואיבעית אימא לעולם בכלי שאינו מנוקב וא"ה דגים ועופות דוקא, והא קמ"ל דדגים רפו קרמייהו ובלעי' אפילו בתוך שיעור מליחה, אבל עופות ועופות לאחר שיעור מליחה אין בתוך שיעור מליחה לא, אלא ודאי ש"מ דאפילו עופות ועופות בכלי שאינו מנוקב אסור לעולם, ואפילו לצלי, משום דה"ל כמבושל ובלוע מחמת בשול אינו יוצא ע"י האש.
השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעיא להו מבליע דם באיברים וכו' הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה באומצא ש"ד או דילמא וכו' ולדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא. כך היא גירסת הספרים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל, ומשמע דבקדירה אי בעי למיכל מיניה במליחה שפיר דמי, ואף על פי שנבלע בו הדם, יוצא הוא ע"י מליחה, דכל דם שלא נבלע מחמת בשול יוצא הוא במליחה, אבל רש"י ז"ל אינו גורס אומצא, אלא הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה, ופי' ז"ל אפילו במליחה, וסלק' בתיקו. א"כ לדבריו יש לחוש לדבר הרבה להניח הבהמה לגנח ועד שתמות לגמרי שלא לשבור מפרקתה, ואפילו בעי לה לקדירה לעצמו.
והרמב"ן ז"ל הכריע כגירסת הספרים, מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן, אלא ודאי מדנקט גוזל את הבריות, ושבקה לאיסור מאכיל דם, ש"מ דלקדרה אי נמי לצלי ליכא למיחש, ומשום [הכי ניחא] דלא נקט ומאכיל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן, דאומצא לא שכיחא, אלא ודאי הדעת נוטה לגירסת הספרים, וסלקא בתיקו. ובאומצא מיהא אסור, ובצלי נמי עד דנצלה כל צרכו, דאי לא נצלה כל צרכו הו"ל כאומצא.
אלא דתמיהא לי דהא דאיבעיא לן אי שרי ליה למיכל באומצא או לא, בבשר דלית ביה חוטי קא מיבעיא לן, דאי באית ביה חוטי אפילו בלא שבר מפרקתה אסור באומצא, דהא סתם בהמה לא נשחטו הורידין דהא אינה צריכה כדא"ר חסדא לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד, אבל בבהמה הואיל דמנתחה אבר אבר לא צריך, כיון שכן סתם בהמה דאית ביה חוטי אסור באומצא, אלא אם נודע בה שנשחטו הורידים, והכא בסתם בהמה קא מיירינן, אלא ודאי אית לן למימר דבשר דלית ביה חוטי קא מבעיא לן, וא"כ אפילו באומצא אמאי אסור, דהא דם האיברים שלא פירש שרי, וי"ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתנודד ממקומו לצאת דרך בית השחיטה, וכששובר מפרקתה הדם חוזר ונבלע בבשר, וה"ל דם שפי' ממקום זה ונבלע במקום זה, ולישנא דקאמר מבליע דם באיברים הכי משמע.
ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינו מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים וכו'. ופרישנא בגמרא (לקמן קטז, א) טעמיה דר"ע משום דקסבר איסור חל על איסור וחלב ומתה לא צריכי קרא, ופסקו הגאונים ז"ל כר"ע דחיה ועוף אינן מן התורה. ואי קשיא לך והא שמואל דהוא אמורא לא דריש כותיה לעיל, דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל. ועוד דהא משמע דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא. ועוד דהא לא קיי"ל דאיסור חל על איסור, יש לומר דאע"ג דתנא קמא משמע [ד]לא ממעט אלא טמאה, לא קיימא לן כותיה, דהא סוגיין דעוף אינו מן התורה, ועוד דהא לא שמעינן לרבנן בהדיא דפליגי עליה אלא ר' יוסי הגלילי דהוא יחיד פליג, וקיימא לן כר' עקיבא מחבירו, ועוד דבשר בחלב איסור מוסיף הוא וכיון דטעמיה דר' עקיבא משום דקא סבר איסור חל על איסור, וסוגיין דעלמא כמאן דאית ליה איסור מוסיף וכדמשמע בשבועות (כד, ב) קיי"ל כותיה, ובנמוקי הרמב"ן ז"ל דהא דשמואל דלעיל נמי ל"ק, משום דשמואל גופה תרוצי מתרצינן לה, ולפירוקא בתרא דאמרינן הא דידיה הא דרביה איכא למימר דלדידיה איסור חל על איסור אית ליה, וחלב ומתה לא צריכי קרא, ואי נמי שליל צריך קרא, אייתרו להו תרי חד להוציא חיה ועוף מדרבי יוסי הגלילי שאין לו חלב אם, ודקא נקט שמואל לרבות חלב ומתה כל(ל) דמתרבי נקיט ליה לרבות, וכל דממעיט ליה נקט להוציא ולאו דנפקי מקראי כדאמר בשליא ודם, וכללו של דבר מימרא דמיתרצא לא עדיפא לדחויי כללא דהלכה כר' עקיבא ע"כ.
והא דאמרינן אם היה טהור מליח וטמא תפל מותר פי' לפי שהטמא שהוא תפל בולע ואינו מפליט וכתבו בשם ר"י ז"ל דמיירי אפי' כשנוגעין זה בזה או שנופלין זה על זה ואפי' קליפה לא בעי מדנקיט לה סתמא ושמעינן מהכא דלא אמרינן גבי דבר מליח אע"פ שהיא כרותח דין עילאה גבר ותתאה גבר להצריך שום קליפה ושום נטילת מקום מחמת נגיעה בעלמא אבל מורי הרב ז"ל היה אומר דכיון דההיא דפסחים דאיתמר לענין צלי ומליח שאינו נאכל מחמת מלחו הוא כרותח דצלי אמרי' במליחה נמי דין תתאה גבר ועילאה גבר להצריך קליפה והא דקתני הכא מותר בשאין נוגעין זה את זה אלא ששניהם מונחים בכלי שאינו מנוקב בכדי שפליטתן של זה מגעת בזה ולפיכך ברישא מותר שאע"פ שהציר הולך אל הטמא נבלע בו ואין בו כח להפליט ממנו איסור שיבא ויבלע בטהור המליח ולכך הטהור מותר בלא קליפה ודי לו בהדחה בעלמא כדינו אבל בסיפא שהטהור טפל וטמא מליח אסור כי אעפ"י שהכלי מנוקב וגם הם אינן נוגעין זה בזה מ"מ לא סגיא שלא ילך מפליטתו של טמא אל הטהור הטפל והוא נבלע בו ואסרו עד כדי קליפה כי הטיפות ההולכות שם רותחת הם בשעת מליחה ולא סגיא שלא יהיה כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה ומיהו בקליפה או בנטילה סגיא אלא דאיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא אסור ע"כ וכיון דקיי"ל דהטהור והטמא שנמלחו ביחד אסור כדברי רבא איכא למיבעי על מה סמכו העולם לאכול דגים מלוחים של א"ה ולא חשו שמא נמלחו ביחד עם הטמאים שהרי פעמים עושים כן ולא אחזוקי איסורא הוא: ובתוס' נתנו טעם בדבר וכן היה אומר מורי הרב בשם רבו הרמב"ן ז"ל לפי שציר דגים טמאים אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן ואע"פ שבת"כ דריש מדכתיב גבי דגים טמאין שקץ הם לאסור צירם אסמכתא בעלמא הוא אבל הדרשא שדרשו גבי נבלה ושרצים הוא מן התורה כדמוכח בפ"ק דבכורות דפרכינן למה לי קרא למיסר חלב בהמה טמאה ומאי שנא מצירם דתניא אלה הטמאים לרבות צירם וכו' וכן מוכח בפ"ב דע"ז דציר דגים טמאים מדרבנן דהתם מפליג בין טיבול בצירם לטיבול בגופם וכיון שכן וידענו שיש רבים נמנעי' מלמלוח טמא וטהור ביחד לפי שפגמו קצת מספיקא אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא אבל בשחיט' ונבלה שהוא ספק אם נמלחו ביחד זה אסור דספיקא דאורייתא הוא: כתב בספר המצות דפוס גבינות עכו"ם אין צריך להגעילו לעשות בו גבינות כשירות ולמלחן דלא שייך מליחה בעץ ולא נעשה העץ רותח ע"י המליחה ואין כח במלח להפליט מה שבולעה בעץ ומתכות וחרס ואבן ומעשים בכל יום שמשימין מלח בקערה של בשר ונותנין מאותו מלח בתוך החלב והמחמיר תבא עליו ברכה וככל הדינין שכתבנו בענין דג טמא ודג טהור כך הדין בבשר שחיטה ובשר נבילה בין לקולא ובין לחומרא ואין ההפרש ביציהם אלא לענין הספק כדכתיבנא לעיל.
אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו פי' כשבא למלחו לקדירה אא"כ מולחו יפה יפה פי' שירבה בו מלח מכל צדדי' כדאמרינן ומדיחו יפה יפה כלומר לשפשף בו היטב יפה במים צוננים. ואסיקנא דבעי הדחה קודם מליחה והדחה לאחר מליחה הדחה דקודם מליחה מפני שלפעמים יש דם יבש על פני הבשר ואם לא ידיחנו בתחלה יבוא המלח ויבלענו בבשר שאין המלח מפליט אלא הדם הבלוע בבשר וכן פי' בתוס' וי"א שאפי' בשאין דם על פני הבשר צריך הדחה שאין המלח פועל בבשר אלא ע"י ההדחה שמרכך הבשר ומרטבו והדחה דלאחר מליחה מפני הדם שנפלט שעומד ממנו שום לחלוחי' על פני הבשר ואע"פ שעמד בכלי מנוקב וכתב ריב"א ז"ל כי צריך להדיחו לאחר מליחה שני פעמים הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שניה להעביר אותן מים האסורין מהדחת המלח שנשאר על פני הבשר: כתוב בתוס' וכן בספר המצות אם גוי שהוא עבדו של ישראל או שפחתו שמו הבשר למלוח בקדירה ולא ראו אותן ישראל אם הדיחו תחלה אע"פ שכתב רבינו האי ז"ל שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאסור ולא להתיר מ"מ יש להתיר כאן אם הלה יודע אותו עכו"ם את מנהג ישראל. והוא שיהא שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יבא זה ויגיד לישראל ועוד אמרינן במסכת עבודה זרה פ' אין מעמידין א"ה נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיח הבשר לאחר מליחה. וריב"א ז"ל לא היה מתיר זה אלא על ידי טעימות קפילא הבקי בטעימות תבשיל לידע אם יש בקדרה מלח יותר מדאי ע"כ ושיעור המליחה כתבו הגאונים ז"ל שהוא כשיעור צלי והוא כדי מהלך מיל ושורת הדין שאם נתנו בלא מליחה בקדרה רותחת מאוד מותר אלא שכבר גזרו הגאונים ז"ל בדבר ומיהו בדיעבד אם עשה כן בשוגג הרי הוא מותר ומצוה להניחו בקדרה רותחת לאחר מליחה כדי שיתלבן מיד כדברי הרמב"ם ז"ל וטעם דבר זה משום דדם האיברים כל זמן שלא פי' מותר ואין המליחה אלא להפליט הטעם שראוי לצאת בקדירה קודם שתרתיח: ואמר מורי הרב ז"ל שאין לחתוך הבשר לאחר המליחה מפני הדם היוצא במקום החתך שנתגלה פרשו שלא הפליט המלח. ואם עשה כן צריך לחזור ולמלחו במקום החתך ולכך אוסר לעשות דק דק בשר אא"כ מבשר שנמלח מאוד כמו להצניע שכבר פלט כל דמו או מבשר מליח שנתבשל קצת בקדיר' או שיחתוך הבשר בתחלה במקומות הרבה וימלחנו במקום החתך יפה יפה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל:
רב דימי מנהרדעא מלח במלח' גללניתא ומנפץ ליה יש שפי' שבא ללמדינו שאין מולחין אלא במלח עבה וגס לפי שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו מוציא הדם וצריך לנפץ המלח מן הבשר קודם הדח' לפי שהמלח בלוע מן הדם הפולט וכן פי' רב יהודאי גאון ז"ל וכן כ' הרמב"ם ז"ל אין מולחין אלא במלח עבה וגס וצריך לנפץ המלח קודם הדחה. ותימא האיך אפשר כי קודם רב דימי לא היו יוצאין במליחה. ונראה דברי הראב"ד ז"ל שכתב דעד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ והיו צריכין להדיח הבשר הרב' אחר מליח' בכלי מנוקב מפני הדם המתבער במים שהיה על פני הבשר והוא חוזר עכשיו ונבלע בבשר לפי שכבר נח מפליטתו דמו וצירו: לכך היו צריכין הדחה בכלי מנוקב שיצאו מימי הדחה דרך הנקבים ער שבא רב דימי ולימד למלוח במלח גסה שאפשר לנפצה יפה ולא יהיה נשאר דם על פני הבשר אלא מעט שאין בו כדי לאסור ויהא מתבטל במים ולכך היו יכולין להדיח אפי' בכלי שאינו מנוקב וכתב עוד ז"ל שבא ללמדינו כי כשהמלח גס הוא קרוב להתנפץ ודי להם בהדחה מועטת מה שאין כן בדקה שנבדקת הרבה בבשר ולמדנו מדברי רבינו ז"ל במלח של מליחה אסור וכן דעת רש"י ז"ל והתוספות ועיקר וסכין שחתכו בו בשר מליח אומר אם אחר שיעור מליחה הוא אסור לחתוך רותח עד שיגעילנה המליח כרותח. וכדאיתא לעיל אבל קודם שיעור מליחה מותר לפי שאותה שעה אינו כרותח ולכן צריך כלי מיוחד לחתוך בשר שבבית המבשלים וכן דעת התוספות. אבל מורי נר"ו היה אומר דאפילו לאחר שיעור מליחה שהוא כרותח אינו צריך הגעלה לפי שבאותה שעה כבר פלט כל הדם שהוא עתיד לצאת במליחה ומזה הטעם חוזרין ומולחין בכלי מנוקב בלא הכשר דקודם שהגיע למליחתו אינו כרותח. ואלו לאחר כן כבר יצא כל דמו ואין טעם זה מספיק דמכל מקום לאחר מליחה יש בו מן הדם שפלט כבר שהוא כרותח מחמת מליחתו והסכין בולע ממנו ונאסר ומה שחוזרין ומולחין בכלי מנוקב כבר כתבנו הטעם לעיל. והמלח שנותנין לצלי כבר אמרנו שהוא מותר לפי כשבלעו ע"י האור מן הדם כך פלטו ולפיכך שפוד שצלו בו מותר לחזור ולצלות בו בלא הכשר פעם שנית כי מה שנבלע בו מן הדם בפעם הראשון כשפולט בפעם השני ונבלע בבשר הב' ע"י האור כבולעו כך פלטו: והשולח בשר מליח ע"י נכרי בחותם בגופו יש אוסרין אותו שמא החליף העכו"ם המלח ההוא במלח אחר שלא היה טוב כמוהו דאלו להעביר לא חיישינן כדאיתא במסכת עבודת כוכבים ונראה שזו מותר שזו חששא רחוקה היא שיחליף מלא במלח משום הנאה פורתא.
אמר רב משרשי' אין מחזיקין דם בבני מעיים פי' שאין חוששין למלחו וכתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קאמר אין דם בבני מעיים משמע דאחזוקי הא דלא מחזקי בהו דם מן הסתם אבל היכא דחזינן להו דאסמיק' אסורי דודאי איבלע בהו דם ותרגומא הדרא דכנתא מעי' וכרכשתא: כתוב בספר המצות באלו בני מעים אמרו כרכשתא שקורין טבחייא והבני מעיים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבים הכנתא הנקרא אנטרי"ל אבל הלב והריאה והכנתא גופיה יש בהם דם וצריכים למלוח ודעת רבותיה דכרס בעי מליחה דהא תניא נמצא עליה קורט דם מכלל דיש בו דם: ודעת התוס' דוקא בכרכשתא והדרא דכנתא גופייהו אבל שומן בעי מליחה שהרי יש שם וורידין אדומים ולפי כן מאי שנהגו להפכן בשעת מליחה לאו יאות עבדין ומיהו נראה דאפי' שומן אין בהם דם דאי לא מאי אהני לן דרב משרשיא ועוד דכל כי האי גוונא הוי ליה לפרושי בהדיא ורב יהודה גאון ז"ל כתב דכנתא גופיה אסורה לפי שיש שם וורידין קטנים מאוד ואע"פ שחתכן ומלחן אסורה עד שיוציא הוורדים קטנים ואמר דרבנן סבוראי גזרו בה ואסורה לקרבן. ועכשיו נהגו לסלקן יפה ולמלחן ואוכלין אותה בקדרה: ונראה שאסור למלוח כרכשתא והדרא דכנתא עם בשר דהוי ליה כבשר תפל ובשר מליח דפלט שאר בשרא ובלעי הני דלית בהו דם לא טרידי למפלט וכל זמן שפולטין צירם מותר להשהותן שם אבל אחרי כן אסור דומיא דדגים ועופו' דלעיל אבל יש שהיו אומרים דהני כיון דלית ליה דמא הכי נמי לא בלעי דמא ומותר להשהותם עם הבשר המליח וכן נהגו אבל אינו נראה דבר של טעם.
אין מניחין בשר מלוח אלא על גבי כלי מנוקב הא קמ"ל דאפי' לאחר ששהא שיעור מליחתו אין להניחו בכלי שאינו מנוקב כדי שלא יחזור ויבלע בו דם שעל פניו ומיהו בדיעבד כתבנו לעיל דעת רש"י ז"ל שהוא מותר בהדחה ורבינו היה מפרש דקמ"ל דכלי שאינו מנוקב אף על פי שהוא גדול מאוד אין מולחין בו בקרקעיתו ולא בדפנותיו ואפי אם הי' מניחו מוטה שמא יפול הבשר לתוכו ונשרה שם ויאסור ומיהו בדיעבד כל כי האי גוונא מותר:
אלא לא שנא נראה שרב ששת לא סגיא דלא ידע האי טעמא אלא שהי' רוצה להחמיר ואמרו לו שאין להחמיר בכך כיון דלא אפשר להחמיר בחתיכה אחת כנ"ל.
אמר שמואל משום ר' חייא הסובר וכו' איבעי' להו וכו' ג' רש"י ז"ל או דלמא כיון שמבליע דם באיברים איסורא איכא ולדידי' נמי אסור מיכל פי' הוא ז"ל דאסור למיכל אפילו בחתיכה ומליחה שאין המלח יכול' להפליט ולא איפשט' וכיון דכן אסור ואין לו תקנה אבל גרסת הספרי' שלנו והיא גרסת הריא"ף ז"ל ולדידי' נמי אסור למיכל באומצא ולפי זה למליחה לקדרה או לצלי בלא מליחה הרי הוא מותר וכן בדין דלא חמיר הא מבשרא דאסמיק דשרי בהכי ורבינו הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לזה דאם איתא דסבר ליה לרב חייא דלדידי' נמי אסור לגמרי ואין לו תקנה הוי ליה למימר בהדיא ומאכיל דם לבריות שזו עבירה קשה שבכולן: אלא מדקאמר וגוזל את הבריות ולא קאמר ומאכיל דם לבריות שמעינן דבצלי אי נמי לקדרה במליחה לעולם מותר ואין הספק אלא אם הוא אסור באומצא בלא מליחה: דדילמא אינו מפרש דם ממקומו אלא שמבליעו במקומו ודם האיברים כל זמן שלא פי' מות' הלכך גזל איכא אבל מאכיל דם ליכא. דאפי' תימא שמפרישו ממקומו ואסור אין דרך העולם על הרוב לאכול באומצא אלא בצלי או בקדירה וכן עיקר ומיהו ממ"ד לדברי הכל ראוי לכתחלה להניח לבהמה לנגח יפה. ושלא לשבר מפרקתה כלל עד שתמות לגמרי כדי לחוש כפרש"י:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה