חולין פה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מודה ר"מ שאין מתירתה באכילה ולא לכל אמר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מודה רבי שמעון שמטהרתה מידי נבלה אמר מר לא לכל א"ר מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מודה רבי מאיר שאין מתירתה באכילה פשיטא טרפה בשחיטה מי מישתריא לא צריכא לשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי סד"א הואיל דאמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קמשמע לן ותסברא והאמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה לא צריכא דרבי סבר לה כר' מאיר וסבר לה כרבנן סבר לה כרבי מאיר דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וסבר לה כרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו כיון דאמור רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קמ"ל ולא לכל אמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מודה ר"ש שמטהרתה מידי נבלה פשיטא דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא (ויקרא יא, לט) וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה לא צריכא לשוחט את הטרפה והיא חולין בעזרה דתניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר"ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרין סד"א הואיל וא"ר שמעון מותר בהנאה אלמא לאו שחיטה היא כלל אימא מידי נבלה נמי לא מטהרה קמ"ל אמר ליה רב פפא לאביי וסבר ר"ש חולין בעזרה דאורייתא היא א"ל אין והתנן ר' שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו באש וכן חיה שנשחטה בעזרה אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מאי טעמא דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה רבי חייא נפל ליה יאניבא בכיתניה אתא לקמיה דרבי אמר ליה שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא דמורח דמא ושביק ליה היכי עביד הכי והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה או נוחרו או עוקרו כי אתא רב דימי אמר צא טרוף אמר ליה כי אתא רבין אמר צא נחור אמר ליה למאן דאמר צא טרוף מאי טעמא לא אמר צא נחור וכי תימא קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו והתניא רבי אומר (דברים יב, כא) כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה
רש"י
עריכהלא לכל אמר רבי מאיר - לא לכל הדברים אמר רבי מאיר שמה שחיטה כדמפרש דמודי ר"מ שאינה מתירתה באכילה ולקמן פריך פשיטא:
בן ט' חי - דלאו ירך אמו הוא כולי האי ולענין שחיטה משתרי בשחיטת האם:
סד"א - האי נמי נשתרי בשחיטת הטרפה:
קמ"ל - דאינה מתירתה ובעי למשחטיה ושחיטת עצמו מתירתו כדקי"ל (לעיל דף עד.) דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא בבן תשעה חי:
והא אמר ר"מ - בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.):
בן פקועה - אפילו היא כשרה טעון שחיטה:
לא צריכא - הא דר' אבא אלא משום דרבי סבר לה כר' מאיר באותו ואת בנו כדאמר לעיל:
וסבר לה כרבנן - בבן פקועה דלא שמעינן ליה דפליג. מהו דתימא כיון דבן ט' הוא ושחיטת עצמו מתירתו אפילו לרבי שמעון כדקי"ל בפרק בהמה המקשה (שם.) ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא הילכך לאו ירך אמו הוא לאיתסורי משום טרפות דידה ואימא לרבי דסבר ליה כרבי מאיר תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי למשחטיה דהא שחוטה היא קמ"ל:
את הטרפה - כגון נחתכו רגליה טרפות הניכר:
ונמצאת טרפה - בבני מעיין:
מתיר בהנאה - דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולא קרינא בהו חולין שנשחטו בעזרה דזביחה כתיב בהו (דברים יב) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח כו' (קדושין דף נז:):
וסבר ר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא - מוזבחת כדפרשינן דקבעי שחיטה ראויה דאי רבנן וטעמא דאסירי משום דמאן דחזי דנשחטו בפנים סבר קדשים נינהו וחזי דקאכלי להו בחוץ ואתי למשרי אכילת קדשים בחוץ מה לי ראויה ומה לי אינה ראויה הא אתי לאתהנויי מקדשים פסולים:
אין והתנן - בניחותא:
וכן חיה - אע"ג דכולי עלמא ידעי דלאו קדשים נינהו:
היינו דגזרינן חיה אטו בהמה - אטו סיפא נקט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאיתרבי בהמה בקדשים איתרבי חיה וה"ק אפילו לא כתיב בדין הוא דנגזור:
יאניבא - תולעת האוכלת פשתן טיי"ש בלע"ז:
על בוביתא דמיא - מי המשרה שהפשתן שם:
דמורח דמא - יריח התולעת ויברח ששונא הוא לדם עוף:
והיכי עביד הכי - דלא מכסי ליה:
וצריך לדם - כגון זה:
חייב לכסות - ולא יעשה ממנו צרכיו:
כיצד הוא עושה - ויהא פטור מן הכסוי:
נוחרו - חונקו:
עוקרו - עוקר סימנים:
צא טרוף - עשהו תחלה טרפה ואח"כ שחוט דתיהוי שחיטה שאינה ראויה:
צא טרוף א"ל - רבי לר"ח:
זו היא שחיטתו - וצריך כסוי:
כאשר צויתיך - מכלל שנצטוה בעל פה הלכות שחיטה שהרי בתורה לא מצינו שצוהו:
תוספות
עריכהאימא תהני ליה שחיטת אמו. דוקא נקט בן ט' חי אבל מת או בן ח' פשיטא דהוי ירך אמו שהיא טרפה ואע"ג דאמר באלו טרפות (לעיל דף נח.) דולד טרפה לא הוי ירך אמו היינו לפי שהוא חי ואין חיותו תלוי באמו וא"ת והיכי ס"ד דמשום דרבי סבר לה כר"מ באותו ואת בנו דתיהני ליה שחיטת אמו הא בכסוי הדם סבר לה כרבי שמעון וי"ל דבכל מילי סבר לה כר"מ דאשכחנא במרובה (ב"ק דף ע.) דסתם לן כר' מאיר בתשלומי ארבעה וחמשה:
פשיטא דאמר רב יהודה וכי ימות מן הבהמה כו'. והא דלא מייתי מתניתין דבהמה המקשה (לעיל דף עב:) לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה כו' משום דהוה מצי למיפרך בן ח' חי יוכיח:
סלקא דעתך אמינא הואיל וא"ר שמעון מותר בהנאה. לא מצי למינקט שוחט טרפה והיא אותו ואת בנו וסד"א דכיון דפטור הוא לאו שחיטה היא כלל ולא מיטהרה מידי נבלה דאיכא למימר דלענין שוחט הוא דלא הויא שחיטה אבל לענין גופה הויא שחיטה לכך מייתי ראיה דאף לענין גופה שתחשב חולין בעזרה לאסור בהנאה לא הויא שחיטה:
אין והתנן רבי שמעון אומר כו'. משנה היא בפ' בתרא דתמורה (דף לג:) וממתני' דהכא דפטרינן חולין בעזרה מכסוי לא מייתי משום דלא נזכר בה ר"ש אלא וחכמים פוטרים ורבי קתני לה אבל ממתני' דמרובה (ב"ק דף ע.) דפטר רבי שמעון חולין בעזרה מארבעה וחמשה הוה מצי למידק דאי לא הויא דאורייתא הוה חייב כדמוכח התם בגמרא (דף עב:) שמא הכא בעי לאוכוחי דאסור בהנאה וה"ק מכלל דסבר רבי שמעון דחולין בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא לכך לא מייתי ההיא דמרובה (שם דף ע.) דמהתם לא הוה מצי למידק איסור הנאה אלא איסור אכילה וא"ת ומאי קשה ליה דקא מתמה וסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וי"ל משום דאיכא ברייתא בהאיש מקדש (קדושין דף נח.) דקאמר רבי שמעון דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת ומכח ההיא דמייתי מוקי התם בטרפה ואין נראה דא"כ הוה ליה לאתויי הכא ההיא ברייתא ולאוקמי בטרפה כדמוקי התם ונראה לר"ת דקש"ל הך מתניתין גופה דמייתי דקתני וכן חיה משמע דחיה הוי דרבנן מדקתני וכן וא"כ בהמה נמי דרבנן וקתני וכן משום דגזרינן חיה אטו בהמה דאי מדאורייתא חיה נמי דאורייתא ומאי וכן ומשני אין והתנן כלומר ומטונך דמההיא גופה יש לדקדק שהיא דאורייתא דאי דרבנן הוי חיה גזירה לגזירה:
היינו דגזרינן חיה אטו בהמה. בהאיש מקדש (שם דף נח.) מייתי נמי מהך מתניתין דסבר ר"ש דחולין בעזרה דאורייתא ואין מאריך שם כמו כאן ופירש בקונט' דדייק מדהויא בשריפה דאי דרבנן לא היה טעון שריפה ואי אפשר לומר כן דבהדיא מדקדק כאן מכח חיה וא"ת דהכא משמע דאפילו הויא דאורייתא הויא חיה דרבנן והתם מייתי קרא לאסור בהמה חיה ועוף וי"ל דרבי שמעון פליג אההיא ברייתא ועי"ל דלא פליגי ונפרש כאן כפירוש הקונטרס דהתם ואשריפה קאי הכא דאי אמרת בשלמא דאורייתא בין בהמה ובין חיה ועוף היינו דגזרינן הכא בחיה שריפה אטו בהמה אע"ג דבהמה גופה לא הויא בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ שהם בשריפה ובחיה ליכא למטעי אטו קדשים ולא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא והויא כולה חדא גזירה אבל אי דרבנן אמאי חיה בשריפה:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ו (עריכה)
הכי גרסי' וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כו'. כלומר דחזינן הכא השוחט טרפה חולין בעזרה ר"ש מתיר בהנאה. (כלומר) משום דטרפה הוה דלא חשובה שחיטה. אבל אי שחט חולין כשרה בעזרה ס"ל דאסורה בהנאה:
בהמה טעמא מאי דלמא אתי למיכל קדשים בחוץ. כלומר דאי שרינן חולין בעזרה הוה קא שרו נמי קדשים בחוץ:
היא גופא גזירה. כלומר בהמת חולין בעזרה גזירה ואנן ליקום לגזור גזירה לגזירה. כלומר חיה אטו בהמה:
יניבא טיינא בלע"ז. כלומר הפשתן היה במשרה בתוך המים ולשם הות ביה ייניבא:
על בוביתא דמיא. כלומר על המשרה:
צא טרוף א"ל. כלומר עשה בה אחד מי"ח טרפות קודם שתשחטהו ואח"כ שחטהו דהו"ל שחיטה שאינה ראויה ואי אתה צריך לכסות:
וכי תימא קא סבר אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו. כלומר אם היה נוחר היה צריך לכסות[2] לא מיבעיא צא נחור:
דיש שחיטה לעוף מן התורה. כלומר דלא אמרי' נחירתו זו היא שחיטתו ואם אתה נוחר אי אתה חייב לכסות אבל צא טרוף כו':
הא דאמרינן השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי. ומקשי' הא אמר ר"מ בן פקועה טעון שחיט'. תמהני ולימא השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' מת או בן ח' חי דלשתרי בשחי' אמו דאפי' לר"מ אינו טעון שחיטה.
ויש שסוברין דבן ט' מת או בן ח' במעי טרפה אסורין הן דע"כ לא התיר ר' יהומע בפ' ואלו טרפות אלא כשנולד א"נ בבן ט' חי דלאו ירך אמו הוא דהא אית ליה חיות בפ"ע אבל בבן ח' או בן ט' מת אסורים הן.
וזה אמת הוא לפי המסקנ' לפי שמוע' זו דהא ליכא דמתיר להו בשחי' אבל למאי דקאמרי' השתא דשחיטה דאם טרפ' תתיר עובר באכי' בדין היה שתתיר אפי' בן ח' אלא מיהו י"ל דרבותא קאמר דאפי' בן ט' חי דלא מהניא לי' שחי' אמו אלא שאינו צריך הוא לישחט לא מהניא ואין צ"ל בבן ט' מת שאין שחי' דטרפ' מתרת טרפ' אחרת באכילה שהרי הנפל הזה בעצמו אסור ונבלה הוא.
וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזר' דאורייתא. פירש"י ז"ל דאבריית' קאי דמתיר נמצאת טרפה דאי מדרבנן וטעמא דאסירי משום גזר' דאתו למשרי אכילת קדשים בחוץ אפי' שאינה ראויה נמי דאתי לאתהנויי מקדשים פסולין.
ואחרים פי' ממתני' דתנן חולין בפנים חכמים פוטרים ואי מדרבנן היכי אתי מדרבנן ודחי כיסוי דאוריית'.
ויש מגמגמים בזה, א"כ מאי האי דא"ל אין והתני' מאי אולמה מהני וזו אינה שאלה שאפשר לדחות ראיה זו ואין לדחות זו ועוד דהכי קא"ל אין דאשכחן ליה בעלמא דאמר הכי ומיהו לא משמע בגמ' דאמתני' קאי דאפשר דממתניתין ליכא למגמר משום שאם אתה מחייב בכסוי אתי למשחט שחיט' ראויה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
ויש לפ' דאפרקין קאי דקאמרי' סד"א הואיל ואר"ש מותר אלמא כמאן דקטלה דמי למימר דלר"ש שחיטה שאינה ראויה היא מן התורה ולא שמה שחיט' וכמאן דקטלה דמי דאלו לרב פפא ס"ל דטעמיה דר"ש משום דחולין שנשחטו בעזר' דרבנן כדשמעינן ליה בעלמא דאמר המקדש בהן מקודשת ולא גזרו עליהן אלא איסור אכיל' והא דקתני טרפה רבותא אשמעינן שאם התירנ' בהנאה לא הפסיד כלום אפ"ה לא גזרינן שמא ישחוט טרפות בעזרה וא"ל אין סבר ר"ש דאורייתא, כן נ"ל.
והסיוע לזה הא דגרסינן בפ' האיש מקדש המקדש חולין בעז' ר"ש אומר מקודשת והוינן בה למימר' דסבר ר"ש לאו דאורייתא ורמינהו חולין שנשחטו בעזר' ישרפו וכן חיה ולא רמינן עליה ממתניתין דכסוי הדם ולא מדתניא השוחט ונמצאת טרפ'.
אלא שאין הקושיא לפי' של רש"י ז"ל, דדילמא הך בריתא דשוחט ונמצאת טרפ' לא שמיע להו א"נ חדא מינייהו נקט א"נ כדי שלא לתרץ לו בפשיטות הכא נמי בשוחט ונמצאת טרפ'.
הא דאמרינן אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמ'. פירש"י ז"ל דאטו סיפא נקיט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאיתרבי בהמ' בקידושין איתרבי חיה. ובמסכת קידושין (נח, א) פירש"י ז"ל דה"ק אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה לשרפ' כיון דבהמ' וחי' אסורים בהנא' מדאוריית' ובהמ' גזרו עליה לשרפ' משום קדשים השוו מדותיהם אף לשרפ' שלא יאמרו זו מד"ת וזו מד"ס אא"א שאיסור עצמו מדבריהם היכי גזרינן בה אפי' איסור כלל דהא לא אתי למטעי בחיה משום קדשים והראב"ד ז"ל כתב שם בפירושיו דחי' אסמכתא דרבנן היא.
ותסברא והא אמר רבי מאיר בן פקועה טעון שחיטה לא צריכא דרב סבר לה כרבי מאיר וסבר לה כרבנן: הקשה הרמב"ן ז"ל ולימא בשוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה מת או בן שמנה חי דלישתרי בשחיטת אמו, דאפילו ר' מאיר מודה בהא דאינו טעון שחיטה, ותירץ דילמא רבותא קאמר דאפילו בן תשעה חי דלא מהניא שחיטת אמו אלא שאין צריך הוא לשחוט לא מהניא, ואין צריך לומר בבן תשעה מת שאין שחיטה דטריפה מתרת טרפה אחרת באכילה, שהרי הנפל הזה בעצמו אסור הוא ונבלה הוא, ומיהו נראה דאכתי לא נתיישב היטב דהא כיון דאמר רבי לא לכל אמר ר' מאיר, הוה משמע דרבי אפילו לכל מאי דסבירא ליה לר' מאיר קאמר, והא לא איצטריכא אלא אליבא דר' מאיר בחדא ואליבא דרבנן בחדא, ואילו היה מתרץ לא צריכה אלא לבן תשעה מת או לבן שמנה חי הוה ליה צריכותא טפי דאשמעינן אפילו אליבא דר' מאיר בעצמו, אלא נראה שיש לתרץ דההיא מפשט פשיטא לן דליכא מאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה כזו מהניא, דכיון דשחיטה זו לא מהניא לגופה של בהמה להתירה באכילה דטריפה היא ושליל דבגופה נמי לאו בר שחיטה הוא, דאי בן תשעה מת הוא לא שייך ביה שחיטה ואם בן שמנה חי הוא הא אין במינו שחיטה, היאך הוה אפשר לומר דתהני להו שחיטה? זו אינה צריכה ופשיטא, אבל בבן ט' חי ודאי איצטריך לאשמועינן דכיון דשייכא ביה שחיטה הוה אמינא דשחיטה זו כמאן דשחיט ליה לבן דמי, ואף על פי דשחיטה שאינה וראויה לגבי האם כיון דשמה שחיטה לר' מאיר תהני להאכיל הבן על ידה קא משמע לן, ומשום הכי דחקינן ולא אוקימנא כר' מאיר בחדא וכדרבנן בחדא כנ"ל אלא דרבנן ארישא נמי פליגי דשתקי לר' מאיר עד דמסיק למילתיה והדר מפלגינן עליה. ואסיקנא דהלכתא כר' מאיר כדשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר' מאיר דאמרינן כרבנן מי לא אורי, אלא שמע מינה הא דאחריתא שמע מינה, הלכך חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות, ואם בינן לבין עצמן שחטו פטור מלכסות, וכן לענין אותו ואת בנו אם אחרים רואין אותן ששחטו כראוי אסור לשחוט אחריהם, ואם בינן לבין עצמו שחטו שוחטין לכתחלה אחריהן, וטעמא כדאמרי בשלמא לרבנן חומרא אלא לר' מאיר מאי טעמא אמר רבי יעקב אמר ר"י מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבילה לפי שרוב מעשיהן מקולקלין, והשוחט ונמצאת טריפה וכן השוחט את הטריפה פטור מלכסות, דהלכתא כרבנן בהא דאמרי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דראה רבי דבריו של רבי שמעון לגבי כיסוי וסתם לן כותיה.
ותסברא והאמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה ואפי' בכשרה שנמצא בה' בן ט' חי וא"ת ולוקמי' בבן פקועה שהוא בן שמונה חי או בן ט' מת דמודה ר"מ דבכשרה אינו טעון שחיטה ואשמועינן ר' דאפ"ה בטרפה אין שחיטת אמו מתירה. ואע"ג דלדידיה שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה למינקט בן ט' חי אליבא דרבנן. דהילכתא כוותייהו וכדמפרש ואזיל. א"נ דלרבותא נקטי' דאפילו בבן ט' חי דאית ליה חיותא באנפי נפשיה ולא מיטרף בטריפת אמו ה"א דכיון דבכשרה לרבנן שחיט מתירתו שאף בטריפה כן כיון דשחיט שאינה ראויה שמה שחיטה קא משמע לן דאפילו בהא אין שחיטחו מתירתו וכל שכן בבן ט' מת או בבן ח' חי שאין לו חיות בפני עצמו וראוי לטרוף כמותה דכיון דלדידהו לא מכשרי לדידיהי נמי לא מכשרי כנ"ל:
פשיטא דאמר ר' יהודה וכו': וא"ת ואמאי לא מייתי לה ממתני' דתנן בפרק המקשה בהדיא מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה וי"ל משום דאיכא פריכא עליה מתניתין בן ח' יוכיח וכו' והוצרכה לפרש מהא מתניתא דר"י אמר רב ונקט להא.
רבי שמעון מתיר בהנאה פי' דכיון דטריפ' היא ושחיטתה אינה ראויה לא שמה שחיטה ואין בו משום שוחט חולין בעזרה וגבי חולין זביח' כתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת.
סד"א כיון דאמר ר"ש מותר בהנאה כלומר דשחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיט' כמאן דקטלי דמי ומידי נבלה לא מטהרה וא"ת ואדמייתי לה מהא דהוי' מתניתי' לייתי ממתני' דקתני באותו ואת בנו וכיסוי הדם דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דכיון דכן להוי כמאן דקטלה ומידי נבלה לא מטהרה. וי"ל דהא מתניתא עדיפא טפי דחשיב לה שאינ' שחיט' לענין גופא של בשר להתירו בהנאה מחא"כ בהנהו דמתני' שאין דינו לגופי' של בשר אלא לפוטרו מלכסות או לפוטרו ממלקות על אותו ואת בנו:
וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. פרש"י ז"ל דדייק לה ממתני' דקתני ר"ש מתיר בהנא' משו' דלא הוי שחיטה ראוי ולא קרינ' בי' וזבחת דאי ס"ל דאיסור חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בכשר' וטעמא דאסירי משו' קדשי' בחוץ וכדאיתא לקמן שהרואה ששחטו בפנים כסבור דקדשי' הם וכשאוכלים בחוץ אתי למשרי אכילת קדשים בחוץ וכיון דכן אף בטריפה היה לו ליגזור דלא ליתי למישרי בהנאה קדשים פסולין בחוץ ובתוספו' הקשו דדילמא קדשים פסולים לא שכיחי ומילתא דלא שכיחי' לא גזרו בה לכך פירשו דדייק לה ממאי דמשנינן דסד"א דתהוי כמאן דקטלה ותטמא בנבלה דאם איתא דמדאורייתא שחיטה מעליות' היא ואין בהם שום איסור' היכי הוי ס"ד לומר משום דאסרוה רבנן נימא דתהוי כמאן דקטלה ותיטמא בנבלה ולא תהא שחיט' ראוי' של תורה מטהרת מידי נבלה ונכון הוא.
אא"ב דאורייתא היינו דגזרי' חי אטו בהמה פרש"י ז"ל דלאו בדוקא נקט לישנא דגזרינן דהא במסכת קידושין מוכח דלמ"ד חולין בעזרה דאורייתא אף בחי אמר לה אלא דנקט ליה' משום מאי דבעי' למימר אא"א דרבנן וכו היא גופא גזירה נקט הכא אגב ריהטא לומר דאפילו לא הי' חי' דאורייתא הוה לן למגזר בה אטו בהמה דאיסור דאורייתא ובתו' פירשו דשפיר נקט גזרי' וקאי אמאי דקתני ישרפו דאפי' למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אין דנין בשריפה ורבנן הוא דגזרו בה שריפה אטו פסולי המקודשים הילכך גזרו בחי' אטו בהמה כיון דתרווייהו אסורי מדאורייתא ואע"ג דחי לא שייכי במקודשים אלא א"א חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בבהמ' וכולהו איסורי' אינו אלא מדרבנן דגזרו משום קדשים בחוץ למה להו להפריז באיסורים למיגזר שריפה אף בחי' דהא גזירה לגזירה היא:
זיל שקל עופא וכחט וכו' וקים ליה דלא מעלי למיעבד הא אלא דם עוף טהור א"כ בעי לאשמועינן דאפילו בעוף טהור שהוא בתורת שחיטה וכיסוי מותר לעשות כן וכדמפרש תלמודא ואזיל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה