כתובות פג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן הרי זה אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ר' יהודה אומר לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:
גמ' תני רבי חייא האומר לאשתו וכי כתב לה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אי הכי אפילו נשואה נמי אמר אביי נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה נפקא מינה לשומרת יבם איבעיא להו קנו מידו מהו אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו רב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו אמר אביי מסתברא מילתא דרב יוסף
רש"י
עריכהמתני' הכותב אם כן למה כתב לה כו' - בגמרא מפרש טעמא:
הכי - גרסינן רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות. ובגמ' מפרש אלו הן פירי פירות:
שמתנה על מה שכתוב בתורה - דקסבר ירושת הבעל דאורייתא ובבבא בתרא (דף קיא:) נפקא לן מהאי קרא לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה האי וירש אותה יתירא הוא לדרשא שהאיש יורש את שארו ושארו זו אשתו ואע"ג דשארו דקרא לאו אשתו היא דהא כתיב ביה ונתתם את נחלתו לשארו וליכא למימר שתירש האשה את בעלה דהא ממשפחתו כתיב מיהו גבי קרא יתירא דוירש אותה דרשינן הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו שארו וירש אותה האיש יורש את אשתו:
וכל המתנה כו' - אבל פירות תקנתא דרבנן היא ומצי לאתנויי עלייהו:
גמ' תני ר' חייא האומר לאשתו - ולא תני כותב דאשמועינן דבאמירה בעלמא נמי סליק נפשיה בלא שום קנין וכתיבה:
וכי כתב לה מאי הוי - וכל שכן אמירה:
האומר לחבירו - כגון שדה של שותפין ואמר האחד לחברו אחד מן הלשונות הללו [בין בכתיבה בין באמירה]:
לא אמר כלום - דאין כאן לשון מתנה:
בכותב לה ועודה ארוסה - ודאי מי שהקרקע שלו ובא ליתנו לחבירו צריך לשון מתנה ומתניתין בכותב לה עד שלא זכה בנכסים ומתנה עמה שלא יזכה בהן לכשישאנה ואין צריך לשון מתנה שהרי אין לו עכשיו רשות בהן:
ממקום אחר - שאינה ירושת אבותיו אלא ע"י מעשיו תבא לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע"י נשואין שלו דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן והוא בא למחול עליה מוחל וכדרב הונא:
בתקנת חכמים - שתיקנו לטובתי ואינה טובה לי:
כגון זו - לקמן מפרש אהייא אתמר:
מאי כגון זו - אהיכא אמרה רבא:
כדרב הונא - אמזונות שתיקנו לאשה תחת מעשה ידיה ואי אמרה אי אפשי בתקנה זו שתיקנו חכמים לטובתי שחשו לכל הנשים זימנין דלא ספקי להו מזונות במעשה ידיהן ותקנו להן מזונות ומעשה ידיהן לבעל אני איני צריכה לכך מעונגת אני ואי אפשי לעשות מלאכה אמצא לי מזונות או יש לי אומנות יקרה יתר על כדי מזונותי:
אי הכי - דטעמא משום דתקנתא דידיה הוא ויכול למחול עליה אמאי אצטריך דבי רבי ינאי לאוקמה בכותב לה ועודה ארוסה אפילו נשואה נמי:
ידו כידה - והרי הוא כשותף בהן וכיון שנכסים שלו צריך לשון מתנה ואין מועיל בה לשון דין ודברים:
נפקא מינה לשומרת יבם - כלומר לענין דין ודברים לא פליגי דבין ידו כידה ובין ידו עדיפא מידה אין מועיל בה לשון דין ודברים לסלקו ופלוגתא דאביי ורבא לענין שומרת יבם איצטריך וביבמות אפליגו בה אביי ורבא בפרק החולץ (דף לט.) גבי מתני' דפ' דלעיל בהאשה שומרת יבם שנפלו לה נכסים דקתני מתה מה יעשה בכתובתה כו' ואיפליגו בית שמאי וב"ה ואוקי אביי פלוגתייהו בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל בחיי בעל הראשון קסבר אביי ידו כידה לפיכך כשמת ונפלה לפני יבם ומתה עד שלא נתיבמה יורשיה ויורשי הבעל שניהם באים לירש זה מכח אחותו וזה מכח אחיו לבית שמאי חלוקה עדיפא ולבית הלל חזקה קמייתא עדיפא לפיכך נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ופליג רבא אדאביי דאמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דכולי עלמא ידו של בעל עדיפא מידה וכשמת עמד אחיו ליבמה במקומו והרי הוא כמותו ואם מתה כשהיא שומרת יבם אין ליורשיה בהן כלום ומתני' דב"ש דנפלו לה כשהיא שומרת יבם:
קנו מידו מהו - אברייתא דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי אבל אמתניתין לא מהניא קנין ליפות כחה דהא באמירה בלא לשון מתנה סגי לאסתלוקי אפילו מגופה של קרקע היכא דפריש כדקתני סיפא וטעמא דמתני' דאמר ה"ז אוכל פירות לאו משום גריעותא דלשון דין ודברים הוא אלא משום דלא פריש ממאי סליק נפשיה ואמרי' ידה על התחתונה כדמפרש לקמן ואינה יכולה לומר מן הכל נסתלקת הילכך מה לי קנו מה לי לא קנו אלא אברייתא קא בעי לה דקתני לא אמר כלום וטעמא משום גריעותא דלישנא הוא:
מהו - מי אמרי' לא הקנה בחליפין הללו כלום ולא אמר עליה אלא לשון דין ודברים או דלמא אין חליפין באים אלא לדבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקנה לו חפץ המכר או המתנה ועל גופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא:
מדין ודברים קנו מידו - מה שפירש על הקנין קנו מידו והוא לשון דין ודברים ואינו כלום:
תוספות
עריכהמתני' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות כו'. והא דתנן בחזקת הבתים (ב"ב מב. ושם) ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו ופריך בגמרא. פשיטא כיון דמשתעבדא ליה לפירא פירא הוא דקא אכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך לאו דוקא דא"כ אכתי משעבדי ליה לפירא אלא לא חש להאריך ואיירי דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן:
דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך ובמותך. ברוב ספרים גרסי' ובפירי פירותיהן וצ"ל דסתם לן כרבי יהודה וא"ת תפשוט מהכא בגמרא דעד עולם לאו דוקא מדלא תנא ליה ושמא לא חש להאריך אלא לסתום כר' יהודה:
ואין לי עסק בה. וא"ת דאמרינן בהשולח (גיטין מג: ושם) גבי המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא בן חורין וצריך גט שחרור ואם כתב לו אונו זהו שחרורו מאי אונו אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממנו אין לי עסק בך משמע דאין לי עסק בך הוי לשון טוב ונראה לרשב"א דאין לי עסק בך הוי כמו שאומר לו הרי את לעצמך הילכך גבי עבד שיכול לזכות בעצמו קני אבל שדה איך יזכה בעצמו:
כדרב כהנא כו'. ואם תאמר היכי מייתי ראיה דמהני לשון דין ודברים שהוא לשון גרוע דלמא כל הנהו דמייתי מיירי בלשון טוב ואי אפשי בה דמייתי הוי לשון טוב כדמוכח בפרק בתרא דכריתות (דף כד.) ויש לומר דמדקאמר נחלה הבאה לו לאדם דווקא ולא שבאת לו כבר משמע דבלשון גרוע מיירי דבלשון טוב אפילו באת לו כבר יכול להתנות עליה ולר"י נראה דאלשון דין ודברים אין צריך להביא ראיה דמהני דמסתברא הוא דמהני היכא דלא באה לידו כמו בעלמא לישנא מעליא אלא מייתי ראיה דלא תיקשי למאי דאוקמה בכתב לה ועודה ארוסה היכי מצי מקני לה והא קיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואף על גב דרבי ינאי דמוקי לה בכותב לה ועודה ארוסה סבר בהאשה רבה (יבמות צג. ושם) דאדם מקנה מכל מקום מייתי ראיה לדידן דקי"ל דאין אדם מקנה מדרב כהנא שיכול להקנות בכה"ג ולבסוף מייתי ראיה דרבא ליתן טעם דיכול להתנות אף על פי שלא בא לעולם דכיון דלטובתו תיקנוה יכול לומר אי אפשי באותה טובה ובמילתיה דרבא לחודא לא סגי בלא מילתיה דרב כהנא דממילתיה דרבא לא שמעי' שיכול להתנות בדבר שלא בא לעולם אע"ג דקאי על מילתיה דרב הונא דאיירי במזונות שלא באו לעולם התם אינו חידוש במה שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה וכשרוצה חוזרת בה ולא קא משמע לן רב הונא אלא שיכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וא"ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוה אשאר כסות ועונה (לעיל דף נו.) דלרבי יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ורבי מאיר נמי לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ויש לומר דהכא מיירי באומר לה שלא דרך תנאי אלא אומר לה דין ודברים אין לי בנכסיך ועוד דלאשה איבעי לה לאתנויי ומתני הבעל והוה ליה פטומי מילי בעלמא והשתא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח תנאי לא מהני מכח סילוק בעלמא מועיל:
קנו מידו מהו. פירש בקונטרס דאברייתא קאי וקשה לר"י דמה יש להועיל שם קנין שהרי למי מקנה אותה והלא לכ"ע מפקר לה ונראה לר"י דאנשואה קאי דאמרינן דידו כידה אי מהני לה שום קנין או לא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ט (עריכה)
א א מיי' פכ"ג מהל' אישות הל' ב', סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' צב סעיף א:
ב ב מיי' שם הלכה ג, טוש"ע שם סעיף ד:
ג ג מיי' שם הלכה ב, טוש"ע שם סעיף ח:
ד ד ה מיי' שם, טוש"ע שם סעיף א:
ה ו ז מיי' שם הלכה ו, טוש"ע שם וסעיף ג וז' וסי' סט סעיף ז:
ו ח מיי' שם הלכה א, טוש"ע שם סי' צב סעיף ג:
ראשונים נוספים
אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים: ואם תאמר, ואי משום הא למאי איצטריך לאתנויי, והא ממילא נמי הכי דינא (לעיל עח, א) בנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת שאם מכרה ונתנה קיים, למאי דסבירא ליה לתנא דמתניתין עד דאתו רבנן וחזרו ונמנו שמכרה בטל. ותירץ הרמב"ן נר"ו, דשמעין מינה דמסתלק הוא בכך אפילו מנכסים שנפלו לה אחר שתנשא, משום דסילוק בעלמא הוא, ובמה שאינו ראוי לו עדיין אדם מתנה שלא יזכה בו כדאיתא בגמרא.
ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם (בפירקין ה"א) ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא, כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה אחר מכאן מהו, ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. ותירץ הוא נר"ו דהא דירושלמי בכותב לה משנשאת, ושאלו אם אדם מסלק עצמו בלשון זה מאותן נכסים שאין לה עכשיו כשם שאדם מסלק עצמו בכך כשהיא ארוסה, ור' זעירא שהשיב לו שאינו מתנה סבור דכיון שנשאת ידו כידה אף במה שעתיד לבא לידה, אבל בעודה ארוסה תנאו קיים בכל הנכסים שיבואו לה בעולם.
ואכתי אין ענין הירושלמי מתחוור לפי דבריו, דהא משמע דמשום שאינו ברשותו הוא שאינו מסתלק [הא ישנו ברשותו מסתלק], בהפך מה שאומר רבנו, דלפי דבריו במה שכבר נפלו לא מבעיא ליה דאינו מועיל, ובשנפלו לאחר מכאן דוקא איתא שאלה, ואין במשמעה של שאלה ששם נראה כן. ולתרץ קושייתנו אני אומר דנפקא מינה למכור לכתחילה, ואילו באה לימלך אומרים לה אל תמכור, והשתא אף לכתחילה יועצין אותה שתמכור, ואריך.
גמרא: מי לא תניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו וכו': ולא דמי לעבד דאמרינן בריש פרק קמא דקדושין (ו, ב) ובשלהי פרק רביעי דגטין (מג, ב) דאם אמר ליה אין לי עסק בך דקנה עצמו בן חורין, וכדאמרינן התם מאי אונו אמר רב ששת שכתב לו לכשתברח ממני אין לי עסק בך, משום דלשון זה אינו לשון מתנה ולשון הפקר נמי ליתיה אלא לשון סילוק זכות, וכאלו אמר זכותי מסולקת ממך ותהא לעצמך בשדה לא אמר כלום, ובעבד קנה עצמו ואפילו קטנים למיקנו עצמן כיון שסלק זה רשותו מהם.
אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה בעודה ארוסה: כלומר דעדיין אינה ראויה לו, והלכך בסלוק בעלמא סגי ליה. וכדרב כהנא, כלומר ואי משום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי הקנאה אבל בסילוק בעלמא דרך תנאי אדם מתנה ומסתלק אפילו מדבר שלא בא לעולם, דאמר רב כהנא נחלה הבעל דלאחר נשואין אי אפשר להתנות עליה לא בסלוק ולא בהקנאה גמורה לגמרי, והוה ליה מה שאירש מאבא מכור לך דלא עשה ולא כלום, והוא הדין לירושת דלא דמי לירושת האב, דהתם כבר ראויה לו משעה שנולד, וממה שראוי לו קודם נשואין אדם מתנה עליה שלא יירשנה. ואפילו למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא, הבאה לו לאדם על ידי מעשיו וממקום אחר שאינה ראויה לו עדיין, כירושת הבעל אין אדם מסתלק ממנו אלא במכר או במתנה, ובמכר נמי לא דהא לא זכה בהן כירושת האב. ולא כדברי רבותינו בעלי התוספות שפירשו נחלה הבאה לו מתקנת חכמים לאפוקי נחלת האב דהיא של תורה, ובשל תורה אינו יכול להתנות, ובפרק נוחלין הארכתי בזה בסיעתא דשמיא.
ודוקא בלשון סלוק הוא יכול להתנות עמה בעודה ארוסה, אבל בלשון הקנאה לא, דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו. וכן נמי דוקא ארוסה, אי נמי בשעת אירוסין, אבל קודם אירוסין ממש לא עשה ולא כלום, לפי שבאותה שעה אין לו שייכות כלל בנכסים, אבל בעודה ארוסה יש לו קצת שייכות בנכסים שאירוסין על דעת נישואין הן.
וכדרבא: פירוש: משום דמדרב כהנא לא שמעינן אי סבירא ליה ירושת הבעל דרבנן או דאורייתא, ואיכא למימר דסבירא ליה ירושת הבעל דאורייתא ומשום הכי מתנה עליה, אבל בתקנתא דרבנן כגון אכילת פירות ושאר תקנות דרבנן אינו יכול להתנות בהן, משום דרבנן עשו חזוק לדבריהם יתר משל תורה, קא משמע לן כדרבא דאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו. אי נמי אתא לחזוקי טעמי ולומר דאין חולק בהא דרב כהנא, אלא רבא ורב הונא ורב כולהו הכי סבירא להו, והיינו דמייתי למיהא דרב הונא אמר רב. אי נמי הא דרב הונא כדי נקטה אלא משום דאדכר לה רבא ואמר כגון זו שיילינן מאי כגון זו, ולא מעלה ולא מוריד לפי ענין סוגייתנו, ותמיהא ליה דמדמייתינן הכא הא דרבא משמע דבעל יכול לסלק עצמו מאכילת פירות ומירושה, היינו משום דתקנתו היא ויכול הוא לומר שאי אפשי בו.
ואנן הא דייקינן לעיל בפרק נערה שנתפתתה (מז, ב), דפרקונה עיקר מכמה אנפי, ואם כן לא תקנתו היא אלא תקנתה ומה מועיל למחילתו והא אינו תלוי בו. ויש לומר דתקנת שניהם היא כדכתבין תמן, ואף על פי שתקנתה היא ואינו יכול לבטלו תקנתא דידה, הכא לא ניחא לה, אי נמי יש לומר דאיהו לא מבטל לה תקנתה לגמרי, דאילו אשתבאי נמי פריק לה ואין מיתת קבר לה כעיקר תקנה דתקינו לה, אלא שהוא מוחל מה שתקנו לו תחת פרקונה ותחת קבורתה, וצריך עיון.
אי הכי נשואה נמי: כלומר דאדם יכול לומר בתקנת חכמים אי אפשי בה, ונשואה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, אם כן אפילו נשואה נמי יהא תנאו קיים בפירות ... אבל מירושה פשיטא לן משום דעדיין אינה שלו והויא לה כירושת האב כמו שכתבנו. ופריק ידו עדיפא מידה, וכאלו הן שלו ואין אדם מסתלק משלו בלשון סלוק אלא או במכר או במתנה.
הא דמבעיא להו קנו מידו מהו: פירש רש"י ז"ל: דאעיקר ברייתא קאי, אף על גב דלא אמר כלום דמדין ודברים סליק נפשיה. קנו מידו. מי אמרינן דקנין מלתא אלימתא היא וכהא לא מקנו אינשי, ומגופא של קרקע קנו מידו, והוא הדין לנשואה, ואמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו (פג, ב).
ואמר אביי מסתברא מלתיה דרב יוסף בעורר: פירוש: על קנינו כשבא להחזיק זה בקנינו ערער עליו מיד ואמר שלא הקנה לו אלא על דין ודברים, אבל בעומד על קנינו שהחזיק זה בקרקע ושתק הלה יום יומיים קנה, דמדשתק הא גלי דעתיה דמגופה של קרקע אקני ליה, ומהדר הוא דהדר ביה עכשיו.
ואם תאמר אם כן לרב יוסף תקשי ליה מתניתין (לקמן צה, א) דמי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתב הראשון ללוקח דין ודברים אין לי על שדה זו, ומוקמינן לה בגמרא בשקנו מידו, ואם איתא דאפילו בקנין אמרינן דמדין ודברים סליק נפשיה, מתניתין היכי מתרץ לה. ויש לומר דלרב יוסף משמע ליה דההיא הויא לה כמתנה עם אשתו ארוסה, דאף היא אין לה בגוף הנכסים כלום אלא שעבוד, והכי קאמרה ליה איני מערערת עמך אלא מוחלת אני שעבוד שיש לי בו לגבי דידך.
והרי משמע בירושלמי (בפרקין ה"א) דגרסינן התם ר' יוחנן בשם ר' ינאי בשלא כנס אבל כנס אין אדם מאבד זכותו בלשון הזה, ואותבינן עליה ממתניתין דמי שהיה נשוי, ופריך שכן היא כותבת לו כל שיהא לי בשדה זו לא יהא לי עמך כלום, ואם תאמר אם כן קנין למה לי. יש לומר כיון דיש לה שעבוד עליו עדיף טפי מארוסה, ואי לא קנו מידה מיחזי כפטומי מילי. ולי נראה דרב יוסף גופיה מודה הוא בעומד על קנינו דמגופה של קרקע קנו מידו, ואביי הכי קאמר מסתברא דרב יוסף לא אמרה אלא בעורר אבל בעומד אפילו רב יוסף מודה דמגופה קנו מידו, ומתניתין דמי שהיה נשוי בעומד, כן נראה לי. ואף על גב דאביי תלמידו של רב יוסף היה, פעמים שאינן זכורין כיצד שמעו ונושאין ונותנין בדבר כיצד שמעו. וכדאמרינן בעלמא (עי' ב"מ ח, ב) שמעית מיניה דרב יהודה תרתי ולא ידענא וכו'. אי נמי רב יוסף אמרה סתם, ובא אביי ואמר דמסתברא דלא נתכוון אלא בעורר אבל בעומד לא.
ורבנו אלפסי וכן רבנו חננאל ורבנו האי גאון ז"ל בספר המקח (שער י, אות לו_לח) פירשוה בארוסה, ואמתניתין דקתני הבעל אוכל פירות קיימינן, כלומר אם קנו מידו מי נימא דאין הבעל אוכל פירות דמגופה של קרקע סליק נפשיה שלא יהא לו זכות באותו קרקע, דקנין לטפויי מילתא קא אתי כיון דלא היה צריך לו. ואמר רב יוסף דמדין ודברים קנו מידו, כלומר ואם נתנה ומכרה קיים, ולעולם הוא אוכל פירות. ורב נחמן אמר דמגופה של קרקע קנו מידו דקנין לטפויי קאתי, והשתא ניחא מתניתין דמי שהיה נשוי לרב יוסף. והא דאמרינן נמי בפרק חזקת (מג, א) גבי שותפים מעידים זה על זה בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו, ואקשינן וכי כתב לו מאי הוי וכו', ואוקימנא בשקנו מידו אתיא נמי כרב יוסף, ואסיקנא בין עורר בין עומד מגופיה של קרקע קנו מידו.
הכותב פרק תשיעי
הכותב דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה וא"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים: ואוקימנא למתני' בכותב ועודה ארוסה ולפיכך תנאי קיים ואפילו באמירה בעלמא ואפילו בלשון הגרוע הזה ומיהו הוא אוכל פירות בחייה ומתה יורשה משום דנכסים לא משמע אלא מגוף הנכסים ולא מפירותיהם ולא משמע אלא בחייה הלכך לא אהני תנאה אלא שתמכור ותתן לכל מי שתרצה המכר קיים ואיכא למידק לגבי הא למה תנאה אליבא תנא דמתניתין דהא תנן פרק האשה דלעיל עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ואע"פ שאח"כ חזרו רבותי' ונמנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות מ"מ אין זה לפי דעת התנא ואע"פ שאמר לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסיה אמר ולא חש ר"ג בהם תדע דהא רב ושמואל דאמרו תרווייהו הבעל מוציא מיד הלקוחות ואמרינן דאמרי אינהו כמאן ולא אמרינן דא"ל דאינהו דאמ' כרבותי' אלמא ל"ל לההי' דאמרו לא וכ"ת דאהני תנא' שתוכל למכור ולתת לכתחילה א"כ הוה לי' למתני למה כתב לה דין ודברים שמוכרת ונותנת וקיים ומדלא קתני הכי מכלל דלאו הא אתא לאשמועינן ותירץ הרמב"ן ז"ל דמהא אשמועינן דמהני תנאה דבעודה ארוסה אפי' לנכסים שנפלו לה משנשאת ואע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא סילוק בעלמא הוא כיון דנחלה הבאה לו ממקום אחר הוא מהנה עליה אפילו קודם שבא לרשות אחד מהם וקשיא ליה ז"ל הא גרסינן בירושל' ר' ירמיה בעי קומי דר"ז כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ונפלו לה לאחר מכאן מהו אמר לי' וכי יש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ע"כ ותירץ הוא ז"ל ההיא כשהתנה עמה אחר שנשאת שידו כידה ובעינן שקנו מידה לגופו של קרקע כדאיתא לקמן הלכך אינו יכול להתנות אלא על נכסים שבא לרשותה ומה דבעי לא הוה סלקא דעתין דכיון שעדיין לא באו הנכסים לרשותה דינו בהם כאלו עודה ארוכה וליכא למימר להו ידו כידה ואהדר ליה דכיון שנשאת ידו כידה אפי' לנכסים שעדיין לא באו וה"ל כאומר מה שאירש מאבא הוא מכור לך ולא אמר כלום:
גרסת הספרים דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהם בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה כו' ופי' גרסא זו סתמא כר"י דאלו לת"ק לא צריך למימר ובפירי פירותיהם ובוודאי דאפי' לר"י צריך לומר עד עולם אלא דלישנא קלילא נקט ויש ספרים דלא גרסי ובפירות פירותיהם ופשיטא דת"ק דה"ק ומיהו לאו דדוקא מר"י אלא דנקט לישנא קלילא רשב"ג אומר וכו' ואין הלכה כמותו לפי מה שפסק הרי"ף ז"ל וכדבעינן למיכתב לקמן:
גמרא תני ר"ח האומר אין לי עליך וכו': פי' רש"י ז"ל וקמ"ל דתנאי קיים ואפילו באמירה ופרכינן וכי כתב לה מאי הוה והתניא האומר לחבירו אלמא לא מהני תנאי בהא לישנא דאמרי' מדין ודברים הוא דסליק נפשיה וכיון דלא מהני באמירה פשיטא דלא מהני בכתיבה ולפ"ז בדין הוא שנפרוך אליבא דר"ח וכי כתב לה מה הוה והכא פרכינן מאומר לאומר אלא דניחא לן למפרך אפי' בכתיבה כלישנא דמתניתין ולומר דלא כר"ח וקשיא לן כתיבה אאמירה דהא פשיטא לן דלא שני בין כתיבה לאמירה ויש לפרש עוד דקושיין אליבא דר"ח כיון דאמרת דכותב דמתניתין היינו אומר א"כ כי כתב לה מאי הוה והתניא וכו' בשלמא בלאו דר"ח הוה אמרי' דמאי כותב כראוי בקנין כאותו ששנינו הכותב נכסיו לבניו אבל דתני ר"ח האומר ואין הכתיבה אלא שטר ראייה בעלמא א"כ דכי כתב לה מאי הוי והתניא וכו' וכן פי' רבי' ז"ל, האומר לחבירו פירש"י ז"ל לחבירו שהיה שותף עמו בשדה וקמ"ל שאעפ"י שהיה שותף עמו ושייך בגופה של שדה לא מסתלק האי מזכותי' בהאי לישנא דאילו לאינש דעלמא פשיטא דלא זכי משום האי לישנא ומתני' נמי לשותף דמי דהא שייכא איהו בנכסי' והכי נמי אמרינן בפ' חזקת הבתים גבי הא דאמרינן שותפים מעידים זה על זה והא נוגעין בעדותן נינהו ופרקינן דכתב לה דין ודברים אין לי בהם ופרכינן וכי כתב לה מאי הוה והתניא האומר לחבירו וכו' דאלמא אף באומר כן לחבירו שותף לא מהני דאמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה ורבינו ז"ל אומר דמתני' כשאומר כן בלשון סילוק אבל כשאומר כן בלשון הודאה פשיטא דמהני ואף כשאמר כן בלשון הזה תפס ולא גילה דעתו אם בלשון הקנאה הוא זוכה מדין הודאה כיון שפשוטו של לשון משמע לשון הודאה אלא הכא שמגלה דעתו שאומר בלשון הקנאה וסילוק ולשון חכמים כך הוא בהרבה מקומות כדתניא הרי את מקודשת שר"ל תהא את מקודשת שזה הלשון וכיוצא בו דמשמע להבא ומשמע לשעבר זוכה הוא בו באיזה שיזכה יותר ובאותה שאמר בפ' השולח ואין לי עסק בך הקש' ר"ת מ"ש מגט שחרור דעבד כנעני שגופו קנוי שמשתחרר בלשון הזה כדאמרינן במסכת גיטין הרי לי' לכשתברח ממני אין לי עסק בך ותירץ ז"ל דשאני התם שאם הוא עבד גדול ראוי הוא לזכות בעצמו ואם הוא עבד קטן זוכי' בו שמים כהוא בעצמו ולפיכך סגי' בסילוק כל דהו אבל לגבי נכסים שאין הם זוכים בעצמם לא זכי ליה בהא לישנא לאחריני ואפי' למי שהוא שותף דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה כדאיתא בכריתות:
אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה: פירוש כיון שעדיין לא זכה בה בנכסים הרי היא מסלקת מן העתיד לזכות בהם בסילוק כל דהו ואפי' בלשון גרוע כזה וכדר' כהנ' דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לו לאדם וכדרבא דאמר כל האומר אפשי פי' ר"י ז"ל דאצטריך דרב כהנא ודרבא כיון דאוקימנא בכותב לה ועודה ארוסה הוה אמינא כיון שעדיין לא זכה בנכסים מתנה בדבר שלא בא ברשותו להכי אמרינן דשפיר מצי כרב הונא (וכתב) [וכ"ת] רב כהנא גופי' מ"ט ואמרינן דטעמא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים. ויש מפרשים בפנים אחרים אבל זה יותר נכון:
נחלה הבאה לאדם ממקום אחר : ופירש"י ז"ל ממקום אחר שאינה מנחלת קרובים אלא שבאה לו ע"י מעשה דנשואי' ועדיין לא באו בהם אותו מעשה כגון בעודה ארוסה אדם מתנה עליו שלא יירשנה ולא חשיב כמקנה דבר שלא בא ברשותו שאינו עושה בלשון הקנאה אלא בלשון תנאי כמו שמתנה עמו בשעת נשואין קודם שתכנס לחופה והוא כנסה ע"מ כן:
מאי כגון זה : כלומר אהיכ' אתמר דרבא כיון דאמרת דהא מתני' כרבא משמע דלא אתמ' דרבא על מתני':
אי הכי אפילו נשואה נמי : כלומר כיון דדמית לה לדרבא אפי' בנשואה נמי דהאי טעמא דאי אפשי אף בנשואה שייך ודרב הונ' נמי בנשואה ופריק אביי נשוא' ידו של בעל כידה וה"ל כשותף בנכסי' ולא סגי לה באומר לחבירו דין ודברים אין לי בשדה זו משא"כ באומרת איני ניזונת ואיני עושה שאינה אלא חיוב מזונות בעלמא וכיון דאמר' איני ניזונית ומחל בעל באותה שעבוד אבל בעל בנכסי אשתו זכייה גמורה יש לו:
איבעי' להו קנו מידו מהו: פי' רש"י ז"ל דלאו במתני' קאי דאלו במתני' לענין שאם מכרה ונתנה קיים אפי' באמירה בעלמא סגי כיון דכתב לה ועודה ארוסה ואם לענין הפירות וירושה שלא הסתלק בלשון ההוא דבנכסי' ולא בפירותי' ולא לאחר מיתה משמע ומשום דקנו מידו אין מוסיף יותר על המשמעות לשון ההוא אלא אמתני' האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי שאם קנו מידו על הלשון ההוא (ואם) מתייפה הלשון יותר לומר דמגופה של קרקע קנו מידו כן פי' רש"י ז"ל ובדין הוא דאפשר לאומרה דבעיין דמתניתין בנשואה שידו כידה אלא כיון דפשטא דמתני' בארוסה מיירי עדיפ' ליה למרן ז"ל לומר דאמתניתין דתני ובנשואה והכל יוצא דרך אחד אבל פירש רש"י ז"ל יותר נכון:
מגופה של קרקע קנו מידו : כתב הרב רבינו יונה ז"ל דדוקא כשאמר בתחילה דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו סתם דאמרינן שבא לקיים דבריו של קטן מגופה של שדה כדי שלא יהא עליו דין ודברים אבל אם קנו מידו שלא יהא עליו דין ודברים על שדה זו קנין דברי' בעלמא הוא ולא מקני ונראין דבריו ז"ל:
מסתברא מילתא דרב יוסף בעורר: פי' רש"י ז"ל בעורר על הקנין ואומר שלא קנו מידו אלא על דין ודברים אבל אם הניחו עומד לזה בקרקע יום א' בלא ערעור ואח"כ אמר הדין ודברים סליק נפשיה מיהדר הוא דהדר ביה ואין שומעין לו ואינו מחוור ואחרים פירשו שאם כשקנו מידו היה עורר על השדה ועל זה קנו מידו יכול לומר דמדין ודברים הוא דסליק נפשי' אבל בעומד בשופי בלי שום עירעור וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי וכן הלכתא דבין בעורר ובין בעומד מגופה של קרקע קנו מידו:
הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ה"ז אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה א"כ למה כתב לה שאם מכרה ונתנה קיים. כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ה"ז אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ר"י אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם. כתב לה דין ודברים א"ל בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה שהתנה על מה שכתו' בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:
תני רבי חייא האומר לאשתו. פי' דבאמירה בעלמא בלי שום כתיבה וכל קנין מסתלק. ואי קשיא וכי מאחר דבדיבור בעלמא מסתלק למהדר ביה הא אוקימנא לה לקמן בכותב לה ועודה ארוסה וכיון שמתחלה התנה עמה ואח"כ נשאת לו ע"ד כן נשאת לו שלא יזכה בנכסים הלכך בדיבור בעלמא סגי לן שע"ד אותו הדיבור נשאת לו שלא יזכה בנכסים. וכי כתב לה הכי מאי הוה והתניא האומר לחבירו דין ודברי' אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום אלמא מצי א"ל מדין ודברים סליקי נפשאי. פי' שנים הם שותפים בשדה ואומר א' לחבירו א' מג' לשונות הללו לא אמר כלום שהרוצה להקנות שדהו לחבירו צריך שיכתוב לו לשון מתנה לא לשון סילוק. שי"ל לא סלקתי עצמי אלא שלא אערער עליך שום תביעה על חלקך ואין זה לשון מתנה וזכוי שיתן לו חלקו במתנה ואע"פ שהלך חבירו והחזיק לא עשה כלום וה"נ לא (מהני) [מבעיא] באמירה אלא אפילו בכתיבה לא יהא כלום אמרי דר"י בכותב לה ועודה ארוסה. פירוש בוודאי מי שהקרקע שלו ובא לתתו לחבירו צריך שיכתוב לשון מתנה ולא לשון סילוק שלא יועיל כלום. ומתני' בכותב או באומר לה בעודה ארוסה עד שלא נשאת וזכה בנכסים ומתנה עמה שלא יזכה בהן לכשישאנה וא"צ כאן לשון מתנה שהרי אין לו עכשיו רשות בהן וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממ"א מתנה עליה שלא יירשנה. פי' שאינו ירושת אבותיו אלא ע"י [מעשיו] תבא לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע"י נשואין הללו. והואיל ומשום תקנה דידיה תיקון רבנן שיירשנה והוא בא למחול מוחל. דדוקא בירושה שהוא מן התורה אין יכול להסתלק ממנה עד שלא תבא לידו שהאומר מה שאירש מאבא מ"ל לא אמר כלום וכמו שאין יכול למכור כך אין יכול להסתלק ממנה עד שלא תבא לרשותו ואי הות ירושת הבעל דאורייתא לא הוי מצי מסתלק ממנה עד שלא תבא לרשותו אבל משום דהוא מדרבנן יכול להסתלק ולומר א"א בתקנה זו שתיקנו לטובתי וכך כתב גם ר"ח ז"ל דכל האי סוגיא אליבא דרב דאמר ירושת הבעל דרבנן ומ"ה יכול להסתלק ממנה אבל אי הות דאורייתא לא היה יכול להסתלק ממנה. וכדרבא דאמר רבא האומר א"א בתק"ח כגון זו שומעים לו. פי' מביא ראיה שאע"פ שלא באת לידו יכול להסתלק ממנה מאי כגון זו אהיכא קאי אדר"ה א"ר דאר"ה א"ר יכולה אשה שתאמר לבעלה א"נ וא"ע פי' דקסבר רב מזוני עיקר ותיקנו מע"י לבעלה משום איבה והלכך יכולה אשה לומר כלום תקנו חכמים אלא להנאתי ולטובתי א"א בהנאה זו אלמא יכול אדם להסתלק ממה שתקנו חכמים לטובתו. ה"נ כל דין נכסי מלוג בין פירות בין ירושה תיקון חכמים הוא שתיקנו לטובתו של בעל ויכול הוא להסתלק מהן. א"ה אפילו נשואה נמי. פי' כיון דטעמא דמילתא הוא משום דהוי תקנת חכמים שתיקנו להנאתו ואדם יכול להסתלק ממנה אמאי אוקמי' ר"י בכותב לה ועודה ארוסה אפילו נשואה נמי. אמר אביי נשואה ידו כידה. פי' וכיון שידו כידה הו"ל לנכסים ברשותו וכיון שהנכסים ברשותו צריך ליתן לשון מתנה ואין לשון סילוק מועיל בהם רבא אמר ידו עדיפא מידה. ונ"מ לשומרת יבם. פי' לענין דין ודברים לא פליגי דבין ידו עדיפא מידה ובין ידו כידה אין מועיל בה לשון סילוק אלא לשון (כתובה) [מתנה] ולא נ"מ אלא לש"י דתנן ש"י שנפלו כו'. ואיפלגו ב"ש וב"ה בנכ"מ שבש"א אם מתה יחלוקו יורשי הבעל דהיינו היבם עם יורשי האב וכו' כדלעיל ואוקי אביי פלוגתייהו בפ' החולץ שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי ידו כידה כשמת ונפלה לפני יבם ומתה עד שלא נתיבמה יורשיה ויורשי הבעל באין לירש זה מכח אחותו וזה מכח אחיו לב"ש חלוקה עדיפא ולב"ה חזקה קמייתא עדיפא ופליג רבא אדאביי ואמר דאם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כ"ע ידו של בעל עדיפא מידה וכשמת אע"ג דגריע יד היבם מיד הבעל הו"ל ידו כידה והוא זוכה בנכסים והוא יורשה הכל שבחזקתו עומדים ומתני' דנפלו לה כשהיא ש"י. עי' בפסקי בפ' החולץ (והרב פי' נ"מ לש"י בענין אחר ועי' הפסק לקמן בהל' מי שמת והניח אשה ובע"ח אי הל' כאביי דידו כידה או הל' כרבא דידו עדיפא מידה). איבעיא להו קנו מידו מהו רב יוסף אמר מדין ודברים קנו מידו ור"נ אמר מגופא של קרקע קנו מידו אמר אמימר הל' מגופא של קרקע קנו מידו פי' המורה דאברייתא דלעיל קאי דתניא האומר לחבירו וכו' אבל במתני' לא מהני קנין ליפות כחה דהא באמירה ובלא לשון מתנה סגי לאסתלוקי אפילו מגוף הקרקע היכא דפריש וכדקתני סיפא וטעמיה דמתני' דאמר ה"ז אוכל פירות לאו משום גריעותא דלשון דין ודברים הוא אלא משום דלא פריש ממאי סילק ואמרי' ידה על התחתונה כדנפרש לקמן אינה יכולה לומר לו מן הכל נסתלקת והלכך מה לי קנו מידו ומה לי לא קנו אלא אברייתא קא מבעיא ליה דקתני דלא אמר כלום וטעמא משום גריעותא דלישנא היא מי אמרי' לא קנה בחליפין הללו כלום [דהא] לא אמר עליהן אלא לשון דין ודברים א"ד אין חליפין באין אלא לדבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקנה לו את החפץ המכר או המתנה ועל גופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא אבל רבינו האי גאון ור"י זצ"ל פרשו דאברייתא בכותב לאשתו ועודה ארוסה קאי וכפתרון המורה נ"ל דאי כפתרונם היכי אמר ר"י מדין ודברים קנו מידו הא אהני האי לישנא מיהא לפירות כדאוקימנא למתניתין בכותב ועודה ארוסה. והכי הול"ל מפירות קנו מידו ולא מגופה של קרקע ומדקאמר מדין ודברים קנו מידו ש"מ שאין זה הקנין מועיל לו כלום. ורב צמח גאון ורב נחשון גאון ז"ל מפרשי' דאנשואה קאי וזה הפתרון יתכן דדין הנשואה ככל אדם שהוא שותף עם חבירו בשדה:
הכותב לאשתו דין ודברים כו'. א"כ למה כתב לה דין כו'. הא דהאריך למתני כן ולא קצר ותני הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אבל אם מכרה ונתנה קיים. משום דבעי לרמוזי אטעמא דגמרא ולומר דדוקא אהך בלחוד סליק נפשיה ולא אאינך מילי וכטעמא דאביי דלקמן או דרב אשי דוק ותשכח. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל א"כ למה כתב לה כו'. בגמרא מפרש טעמא. ע"כ. פי' לכך האריך ותני אם כן למה כתב כו' לרמוזי אטעמא דגמרא כנ"ל. הרי זה אוכל פירות וא"ת והא בפ' חזקת הבתים תנן ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו ופריך בגמרא פשיטא ומשני לא צריכה דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ואכתי מאי משני פשיטא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ואפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כיון דאכתי קא אכיל פירי. ואין לומר דאיהו גופא אשמעינן דאפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דקא אכיל פירי ומ"ה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ודרך התנא להשמיענו בקוצר מה שכבר השמיענו במקום אחר וכהנה רבות בתלמוד עיין תוספות גיטין דף צ"ט ע"א ובתוס' כתובות דף ק"ח א' ובריש ברכות ובריש יבמות וחידושי הרמב"ן ז"ל והרשב"א והרא"ה ריש מציעא והריטב"א ז"ל פרק נערה וכתב הרמב"ן והר"ן פרק הספינה דאורחא דתנא למיתני כל דיניו בדוכתיה אף על גב דחד מחבריה גמר לכך תנא פלוגתייהו הכא בדיני ממונות והתם לענין בכורים והכי נמי איכא למימר דתנא הכא לענין פירות והתם לענין חזקה ומתלא אלו בהדדי. אין לתרץ כן דאיברא ודאי דאילו הוה פריך פשיטא בלחוד בקוצר הכי הוה משנינן מיהו התם בפרק חזקת הכי פרכינן להדיא פשיטא כיון דמשתעבדא ליה לפירא פירא הוא דקא אכיל פירוש דאי אתא לאשמעינן דאכיל פירא ומ"ה אין לאיש חזקה הוה ליה לאשמעינן דין פירות וממילא נשמע דכיון דיש לו פירות אין לו חזקה אבל היכא דאין לו פירות כגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן יש לו חזקה אבל השתא דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו משמע דלעולם אין לאיש חזקה ואפילו דלא משתעבדא ליה והיכי משכחת לה והא לעולם משתעבדא ליה לפירא ומשני לא צריכא דכתב לה דין ודברים כו' פירוש דבהכי אין לו פירות וקשיא דהא אפילו כתב לה הכין אית ליה פירי כדתניא הכא ותירצו בתוס' דלא חש להאריך ולאו דוקא קאמר ואיירי דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ודע דאי כתב לה הכי אף על גב דאכתי משתעבדא ליה לפירא דפירא אליבא דרבי יהודה וכתב הרמב"ם שהדין הוא שימכרו הפירות ויקנה בהן קרקע ויאכל פירות שהן פירי פירות אפ"ה לא אקשינן עלה פשיטא דכיון דמ"מ לא מצי אכיל להדיא הפירות ואיהו אכיל איצטריך למיתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולכך הוצרכו לתרץ בתוספות ולא חש להאריך אבל אי הוה מפרשים דהכי פריך תלמודא כיון דמשתעבדא ליה לפירא ואפילו לפירא דפירא פשיטא דאין לאיש חזקה כיון דאית ליה שום שייכות בפירא הוה מצינן לשנויי דלהכי לא אסיק תלמודא ובפירותיהן משום דלא פסיק ליה אי כרבי יהודה אי כת"ק והביא הדבר סתום לת"ק בדכתב לה ובפירותיהן ולרבי יהודה בדכתב לה ובפירי פירותיהן אבל כתבינן דלא פריך תלמודא הכין אלא כדכתבינן ולכך תירצו התוספות דלא חש להאריך. והרא"ש ז"ל כתב דדוקא אם שיירה מעצמה הפירות ימכרם ויקח בהם קרקע ויאכל אבל אין ב"ד אומרין לה שייר אותם כדי שיאכל פירי פירות וכמו שכתב הטור באבן העזר סי' צ"ב ולדידיה ליכא לפרושי הכין דוק ותשכח כנ"ל:
אבל הרשב"א כתב בחידושיו בפרק חזקת הבתים וז"ל לא צריכה דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ולאו דוקא אלא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם דאי לאו הכי אכתי מאי קמ"ל פשיטא כיון דאית ליה פירי פירות זכות יש לו בפירות ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות א"כ תלינן הכנסת הפירות בכך אלא לשון קצרה נקט ומדתני' לה בביאור הכין בפרק הכותב כתב לה הכא בקיצור דסמיך אההיא דהתם כנ"ל. ע"כ:
שאם מכרה ונתנה קיים לדידן השתא דקי"ל דאיתא לתקנת אושא איכא לפרושי שאם מכרה ונתנה קיים בין לגופא של קרקע בין לפירות אבל הוא אוכל פירות כל ימי חייה כל זמן שלא מכרה והכי מוכח בגמרא במאי דמקשינן ואימא מירושה מיהו ממתניתין ליכא למשמע מינה דאיתא לתקנת אושא דאיכא למימר דלפירות קאמר שאם מכרה ונתנה קיים מעכשיו ואפילו לפירות ושוב אין הבעל אוכל פירות. אבל השתא דקי"ל דאיתא לתקנת אושא ליכא לפרושי הכי שאם מכרה ונתנה קיים לפירות ולא לגופא של קרקע דהא לא אפשר דכיון דלאו ברשותה למזבן גופא של קרקע ופירות נמי הוו דבעל לאו כל כמינה לזבונינהו דאל"כ מאי ליהוי זכותיה דבעל דאית ליה בהו אבל אילו ליתא לתקנת אושא ליכא למימר הכי דכי זבנה גופא של קרקע שיהא מכור לגמרי ואפי' לפירות ובגמרא מקשינן ואימא מפירי כלומר דכי סליק נפשיה מפירי אבל אם מכרה ונתנה בטל וקושיין השתא דקי"ל דאיתא לתקנת אושא ומתניתין נמי ודאי אחר תקנת אושא דהא רבי דסדר לה בתרא הוא מן הולכי אושא מן כמה שני אלא אנן לא בעינן לעיל ולא בשום דוכתא בתלמודא אלא אי תנינא במתניתין ובודאי דלא תנינא וממתניתין נמי ליכא למפשטה כדפרישית ושמעינן ממתניתין דהאי לישנא מהני אפילו בנכסים שנפלו לה לאחר מכאן כלומר לאחר שנשאת דאי לאו הכי למה לי מהאי לישנא דכתב ליה תפוק ליה בלאו הכי נמי דהא מוקמינן לה במתניתין בכותב לה בעודה ארוסה כו'. הרא"ה ז"ל. וכבר הארכנו בזה לעיל בריש פ' האשה שנפלו ועיין בהר"ן על ההלכות:
ה"ג רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות ובגמרא מפרש אלו הן פירי פירות כן כתב רש"י ז"ל. פירוש לפירושו דאיכא למידק עלה דהאי גירסא דלכאורה משמע דלא פליגי רבי יהודה ות"ק במידי דפירי פירות דנקיט ר' יהודה בלישניה לא איירי ביה ת"ק ואפשר דת"ק נמי הכי ס"ל לכך נראה דגרסינן במילתיה דרבי יהודה לעולם הוא אוכל פירי עד שיכתוב כו' וכי היכי דפירות דקאמר ת"ק היינו נמי פירי דפירי ואפילו פירי דפירי קאמר דאינו אוכל ה"נ פירי דנקט רבי יהודה היינו פירי דפירי וסתמו כפירושו דפירי דפירי נמי פירא מקרו וממילא מתפרש בגמרא מדקאמר בסיפא דמילתיה עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן כו' אלמא דקא מפליג בין פירי לפירא דפירא וקרי להו פירי כי היכי דקרי להו ת"ק וכדכתיבנא ומיהו קשה כיון דלא מתפרש בהדיא במילתיה דר' יהודה פירי פירות אלא דממילא שמעינן דקא מפליג הכין וכדכתיבנא לא הוה ליה למנקט בגמרא לקמן אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות אלא הוה ליה לפרושי (א"ה חסר לשון ואיזו דפיס מן הכתובה וסדרנו מן הארבעה ספרים הנמצאים אתנו הרמב"ן והרא"ש והרא"ה והריטב"א):
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דתנן דו"ד אין לי בנכסיך כו'. נ"ל דאפי' בנכסים שנפלו לה לאחר מכאן נמי מתנה דאין הלשון הזה אלא לשון מתנה ואפילו על דבר שלא בא לעולם אדם מתנה תדע דהא נכסים שיש לה כשהיא ארוסה אף על פי שנשאת אם מכרה קיים בכל הנשים שבעולם לפי סברת המשנה שהיא קודם שחזרו רבותינו ונמנו שמכרה בטל. א"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ע"כ לסלק עצמו מנכסים שנפלו לה כשהיא תחת הבעל שהיה בדין שאם מכרה ונתנה בטל אבל בירוש' אמר ר' ירמיה בעו קומי ר' זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה אחר מכאן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו כו' אבל עדיין אני אומר שלא שאלו אלא על הכותב משנשאת אם אדם מסלק עצמו בלשון הזה מאותן נכסים שאין לה עכשו כשם שאדם מסלק עצמו בכך בכותב ועודה ארוסה והוא סובר כיון שנשאת ידו אף במה שעתיד לבא כידה וכן סוגיא זו ששם מוכחת אבל בעודה ארוסה תנאה קיים בכל הנכסים שיבאו לה לעולם. דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום. מאי אין לי לא יהא לי ולשון חכמים כך הוא ולא אמר כלום דלאו לדידיה יהיב ליה ואפקורי נמי לא מפקר ליה ואין השדה זוכה בעצמו מה שאין כן בעבד שאם אמר לו אין לי עסק בך הוא מסולק ממש והרי הוא משוחרר שבין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין כיון שזה עצמו סלק זכותו ממנו שלשון זה אינו לשון מתנה אלא לשון סילוק זכותו מן הדבר כדי שיקננו הלה ולפי' גבי שדה לא אמר כלום דלאו לדידיה יהיב ליה ואפקורי נמי לא מפקר כדברי רש"י ומיהו בגמרא הוי בטעמא במסכת כריתות דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם זכה ואותבי' עליה מהא ברייתא והא ידי מסולקת ממנה דכי אי אפשי בה דמי וקתני לא אמר כלום פי' דדמיין להדדי לפו' מאי דפרישנא דהכא האי נותן מתנה בעי למיתן ליה למקבל שדהו וכי מסלק זכותיה מיניה הוה ליה כמי שנותן מתנה ואמר הלה אי אפשי בה ולמ"ד התם כל הקודם בו זכה הכא נמי כל הקודם זכה דאיהו מפיק ליה מתותי ידיה שהרי מסלק ממנו כחו וזכותו ולא יהיב ליה להך ופריק כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופה דשדה לא סליק נפשיה. כלומר לישנא דגריעא הוא ולא משמע לשון סלוק מגופה של קרקע אלא לשון סלוק שלא יערער עליו הלכך אינו מועיל להסתלק מגופו של קרקע אבל גבי אשתו ארוסה אינו אלא לשון סלוק שלא יזכה ולא ידון ויערער לזכות בנכסים ופי' הסוגי' כך הוא א"ר ינאי בכותב לה ועודה ארוסה שאינו צריך אלא לשון סלוק כדאמרן ותימה היאך יסלק עצמו מדבר שלא בא לרשותו הרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדרב כהנא כו' כלומר יכול הוא להתנות שלא יירשנה הואיל ועדיין אינו ראוי ליורשה ואינו דומה לאומר לאביו לא אירשך דהתם כיון שראוי ליורשו מעתה הוא זוכה וצריך ללשון מתנה ואין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו. וזהו פי' ממקום אחר שעכשיו אינו ראוי ליורשה ולא כדברי המפרש שהיא מתקנת חכמים אלא אפי' למ"ד ירושת הבעל דאורייתא אתיא וכדרבא כו' כלומר אף על פי שיכול לסלק עצמו בלשון הזה ונתרוקנה הרשות לעצמה ומן הדין היאך יכול לבטל תקנת חכמים שאמרו שיהא אוכל פירות ואם מכרה בטל משום דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וזו נמי תקנתו היא. ואקשינן אי הכי נשואה נמי כלומר כיון שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו אפי' נשואה נמי יהא תנאי קיים בפירות ובמכירה שאין זה צריך לא לשון מתנה ולא לשון סלוק אלא אי אפשי בתקנת חכמים זו ופריק נשואה ידו כידה וכיון שזכה בנכסים צריך לשון מתנה גמורה וזו אינו אלא לשון סלוק כדפרישנא לעיל. והיינו נמי דאמר רב יוסף אמר מדין ודברים קנו מידו והיינו דאמרינן מסתברא מלתיה דרב יוסף בעורר על השדה דמתרעומת בעלמא הוא דסליק נפשיה ולא מזכותו אבל בעומד בשדה קנה דהא לית בה ערעור הלכך מזכותו נמי סליק. ואי קשיא לך אליבא דרב יוסף הא דתנן בפרק מי שהיה נשוי ואם כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך וכו' ואקשינן עלה בגמרא וכי כתבה ליה מאי הוי ואוקימנא בשקנו מידה ואלו לרב יוסף קנין לא מהני. איכא למימר מודה רב יוסף דדמי לאשתו וה"נ אמרינן בירושלמי רבי יוחנן בשם ר' ינאי בשלא כנס אבל אם כנס אין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה. ואתביה עלה ממתני' דמי שהיה נשוי ופריק שכן היא כותבת לו כל עורר שיש לי בשדה זו לא יהא עמך כלום כלומר שאף כאן אינו צריך אלא לשון סלוק וא"ת א"כ בלא קנין נמי איכא למימר דכיון דמשועבד לה מעתה צריך קנין דאי לא פטומי מילי נינהו ובמאי קני הלה ולמאי דפריש רבינו הגדול ורבינו הגאון נמי כך כתב בספר המקח קנו מידו ועודה ארוסה כלומר אי אמרינן שיסלק עצמו אף מגופה של קרקע שלא יהא אוכל פירות ליכא לאקשויי מההיא דלענין סלוק אפילו רב יוסף מודה לו דהכא סבר בנכסיך אמר לה ולא בפירותיך ורב נחמן סבר כיון שלא היה צריך לקנין וקנו מידו לטפויי מלתא קא אתו ועל עיקר גופה של קרקע קנו מידו שאין קנין על מחילת מכירה לנתינה אלא על חליפי הגוף שהם שלה ולא יהא אוכל כלום ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל א"כ למה כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים מוקי לה בגמרא בכותב לה בעודה ארוסה. ומסתמא בעודה ארוסה נמי נפלו ואפ"ה טעמא דכתב לה דין ודברים הא לאו הכי מכרה בטל וקשה דהא תנן לעיל עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ואפילו בלא תנאי נמי וי"ל דמתני' דהכא כתנאי דאמרו לו. והרמב"ן תירץ דמסתלק הוא מנכסים שיפלו לה לאחר שתנשא דסלוק בעלמא הוא ובמי שאינו ראוי לו עדיין אדם מתנה בו שלא יזכה בו כדאיתא בגמרא ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם א"ר ירמיה בעו קומי ר' זירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לאחר מכאן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ולא דמי לכותב לה ועודה ארוסה דהתם כבר ביד האשה. דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך כו' ה"ג ולא גרסינן ובפירי פירותיהן ומיהו ברוב בפרים איתא וכן בפר"ח וצ"ל דסתם לן תנא כרבי יהודה וכן נראה לי דצריך למגרס דאי לא גרסינן ליה אמאי קתני אינו אוכל פירות בחייה הא בכ"מ נמי אינו אוכל פירות ולא הוה ליה למיתני אלא ואם מתה אינו יורשה דדבר זה ניתוסף בתנאי אחרון שכתב לה בחייך ובמותך אלא משום דקאמר רבי יהודה לעולם אוכל פירי פירות קתני הכא אינו אוכל פירות והיינו פירי פירות. וקא קשיא דבגמרא מיבעיא לן אי פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא תפשוט מהכא דעד עולם לאו דוקא ושמא לא חש להאריך אלא לאשמעינן סתמא כרבי יהודה. ואין לי עסק בך וא"ת והא אמרינן בהשולח גבי המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון ואם כתב עליו אונו זהו שחרורו מאי אונו דכתב ליה הכי לכשתברח ממני אין לי עסק בך. אלמא אין לי עסק בך לישנא מעליא הוא מדמהני גבי גט שחרור. ויש מתרצים דהכא מיירי שאמר הלשונות שלשתן ביחד הלכך דין ודברים מיגרע אין לי עסק בך וידי מסולקות אבל אין לי עסק בך לחודיה או ידי מסולקות לחודיה לישנא מעליא הוא ומסתייע למילתייהו מפרק בתרא דכריתות דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה. ופריך מהא ברייתא והא ידי מסולקות כאפשי דמי וקתני לא אמר כלום. ומשני הכא שאני דכי סליק נפשיה מדין ודברים סליק נפשיה משמע משום דקאמר דין ודברים וידי מסולקות לא אמר כלום הא ידי מסולקות גרידא מהני ולא נהירא דבירושלמי קתני ידי מסולקות ממנה רגלי מסולקות הימנה לא אמר כלום ולא קתני התם דין ודברים אלמא דידי מסולקות לחודיה לא מהני וה"ה אין לי עסק בך ור"ת תירץ דשאני גבי עבד דמהני אין לי עסק בך דאם גדול הוא זוכה בעצמו ואם קטן הוא זכה בו שמים אבל גבי שדה לא שייך למימר הכי. והא נמי לא נהירא דבפרק המגרש מיבעיא לן אמר לאשה הרי את לעצמיך מהו ת"ש גופו של גט שחרור הרי אתה בן חורין הרי אתה לעצמך השתא ומה עבדא דקני ליה גופיה אם אמר הרי את לעצמך מהני אשה דלא קני לה גופיה לא כ"ש ומה ק"ו הוא זה דילמא עבד שאני לפי שבקל זוכין בו שמים כדי להתחייב במצות מה שאין כן באשה. ונ"ל דאין לי עסק הוי כאלו אמר לו הרי את לעצמך הלכך גבי עבד שייך למימר שהוא זוכה בו בעצמו מה שאין כן בשדה. כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה כו' מאי מייתי ראיה מדרב כהנא אי מייתי ראיה דמהני דין ודברים אע"פ שהוא לשון גרוע דילמא הני כולהו מיירי בלשון טוב אפי' באת כבר נמי אמאי לא יוכל להתנות עליה ורבי' שמשון תירץ דאהא מייתי ראיה דלא תקשי הא קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ היכי מצי מקני לה דבר שלא בא עדיין לידו ולא זכה בו דאוקימנא לה בכותב ועודה ארוסה דה"ק דאשכחנא דאמור רבנן שיכול להקנות בכה"ג על נחלה הבאה לו מדרבנן שלא יירשנה ומייתי הא דרבא ליתן טעם למה הוא זה שיכול להתנות ואינו כמו בעלמא מקנה דבר שלא בא לעולם משום דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו וכיון דלטובתו הוא דתקנו יכול לומר אי אפשי באותה שעה אבל אלשון דין ודברים לא צריך לאיתויי ראיה דסברא דהיכא דלא בא לידו מועיל דין ודברים כמו בעלמא לישנא מעליא והא דאיצטריך לרב כהנא לאו משום דרבי ינאי איצטריך דאיהו ס"ל בהאשה רבה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אלא משום דאנן קי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם איצטריך ובמילתיה דרבא לחודיה לא סגי בלא דרב כהנא דמרבא לא שמעי' שיוכל להקנות דבר שלא בא לעולם אע"ג דרבא מייתי לה להא דרב הונא שהיא מתנה על מזונות שלא באו לעולם התם אינו חדוש מה שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה וגם כשהיא רוצה חוזרת בה ואין זה סלוק גמור ולא קמ"ל רב הונא אלא מה שהיא יכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וא"ת בלא דרב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוה אשאר כסות ועונה לרבי יהודה דאמר דבר של ממון תנאו קיים ואפילו רבי מאיר לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וי"ל משום דהכא מיירי בשאמר לה מעצמו דין ודברים אין לי בנכסיך ואין האשה מבקשת ממנו דפטומי מלתא בעלמא הוא דלאשה איבעי לה לאתנויי ואיהו דקא מתנה כדאיתמר בגמרא והשתא קא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח התנאי אינו מועיל מכח סילוק מועיל ועוד דגבי שאר כסות מיירי דרך תנאי לפי' יכול להתנות דלענין דבר זה יחולו הנישואין ולענין דבר זה לא יחולו והכא איירי שלא כדרך התנאי ולכך איצטריך דרב כהנא. קנו מידו מהו פרש"י דאברייתא קאי וקשה מה יועיל שם קנין למי הוא מקנה אותה הלא לכ"ע מפקר להו נ"ל דאנשואה קאי דאמרי' ידו כידה וקאמר אי מהני קנין או לא. ונראה ליישב פרש"י דכיון שהוא אומר לחברו שהוא שותף עמו והקנה לו מוכח דלדידיה הוא מקנה את השדה. ע"כ הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה וא"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים ואוקימנא למתני' בכותב לה ועודה ארוסה ולפיכך תנאו קיים ואפילו באמירה בעלמא ואפילו בלשון הגרוע הזה ומיהו אוכל פירות בחייה ומתה יורשה משום דנכסים לא משמע אלא מגוף הנכסים ולא מפירותיהם ולא משמע אלא בחייה הלכך לא אהני תנאה אלא שתמכור ותתן לכל מי שתרצה המכר קיים. ואיכא למידק הא למה אהני תנאה אליבא דתנא דמתני' דהא תנן בפרק האשה דלעיל עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ואף על פי שאח"כ חזרו רבותינו ונמנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות מ"מ אין זה לפי דעת התנא ואע"פ שאמר לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים אמר ולא חש להם ר"ג תדע דרב ושמואל דאמרו הבעל מוציא מיד לקוחות ואמרי' אינהו דאמרו כמאן ולא אמרינן ד דא"ל דאינהו דאמרו כרבותינו אלמא ליכא למיחש לההיא דאמרו לו. וכ"ת דאהני תנאה שתוכל למכור ולתת לכתחלה א"כ הוה ליה למתני למה כתב לה דין ודברים שמוכרת ונותנת וקיים ומדלא קתני הכי מכלל דלאו הא אתא לאשמועינן. ותירץ הרמב"ן דמההיא שמעינן דמהני תנאה דבעודה ארוסה אפילו לנכסים שנפלו לה לאחר שנשאת ואף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא סלוק בעלמא הוא וכיון דנחלה הבאה לו ממקום אחר הוא מתני עליה אפילו קודם שבא לרשות אחד מהם וק"ל ז"ל הא דגרסינן בירושלמי ר' ירמיה בעי קמיה דרבי זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מכאן מהו א"ל ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ע"כ ותירץ הוא ז"ל דההיא כשהתנה עמה לאחר שנשאת שידו כידה ובעי' שקנו מידו לגופה של קרקע כדאיתא לקמן הלכך אינו יכול להתנות אלא על נכסים שבאו לרשותה ומאי דבעי לה ס"ד דכיון שעדיין לא באו הנכסים לרשותה דינו בהם כאלו עודה ארוסה וליכא למימר בהו ידו כידה ואהדר ליה דכיון דנשאת ידו כידה אפילו לנכסים שעדין לא באו וה"ל כאומר מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום. גירסת רוב הספרים דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה כו' ופי' גירסא זו סתמא כרבי יהודה דאלו לת"ק לא צריך למימר ובפירי פירותיהם ובודאי דאפילו לרבי יהודה צריך לומר עד עולם אלא דלישנא קלילא נקט ויש ספרים דלא גרסי ובפירי פירותיהם ופשיטא דת"ק דה"ק ומיהו לאו דוקא מרבי יהודה אלא דנקט לישנא קלילא רשב"ג אומר כו' ואין הלכה כמותו לפי מה שפסק הרי"ף וכדבעי' למכתב קמן:
גמרא תני רבי חייא האומר אין לי עליך כו'. פרש"י ז"ל וקמ"ל דתנאי קיים ואפי' באמירה ופרכינן וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו כו' אלמא לא מהני תנאה דהאי לישנא דאמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה וכיון דלא מהני באמירה פשיטא דלא מהני בכתיבה ולפי זה בדין הוא שנפרוך אליבא דרבי חייא וכי אמר לה מאי הוי דהכא פרכינן מאומר לאומר אלא דניחא לן למפרך אפילו מכתובה כלישנא דמתני' ולמימר דלא כרבי חייא וקשיא לן כתובה אאמירה דהא פשיטא לן דלא שני בין אמירה לכתיבה. ויש לפרש עוד דקושיין אליבא דרבי חייא כיון דאמרת דכותב דמתני' היינו אומרין א"כ כתב לה מאי הוי והתניא בשלמא בלאו דרבי חייא הוה אמינא דמאי כותב כראוי בקנין כאותה ששנינו הכותב נכסיו לבניו אבל דתני רבי חייא האומר ואין הכתיבה אלא שטר ראיה בלעמא א"כ כי כתב לה מאי הוי והתניא כו' וכן פירש רבינו ז"ל האומר לחבירו פי' רש"י לחברו שהיה שותף עמו בשדה וקמ"ל דאף על פי שהוא שותף עמו ושייך בגופה של שדה לא מסתלק האי מזכותיה בהאי לישנא דאלו לאיניש דעלמא פשיטא דלא זכי משום האי לישנא ומתני' נמי לשותף דמי דהא שייכא איהי בנכסי והכי נמי אמרינן בפרק חזקת גבי הא דאמרינן שותפין מעידין זה על זה והא נוגעין בעדותן נינהו ופרקינן דכתב לה דין ודברים אין לי בהם ופרכינן וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו כו' דאלמא אף באומר כן לחברו שותף לא מהני דאמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה. ורבינו ז"ל אומר דמתני' כשאומר כן בלשון סלוק אבל כשאומר כן בלשון הודאה פשיטא דמהני ואף כשאמר כן בלשון זה סתם ולא גלה דעתו אם בלשון הקנאה זוכה הוא מדין הודאה כיון דפשוטו של לשון משמע לשון הודאה אלא הכא מגלה דעתו שאומר בלשון הקנאה וסלוק ולשון חכמים כך הוא בהרבה מקומות כדתניא הרי את מקודשת שר"ל תהא את מקודשת שזה הלשון וכיוצא בו משמע להבא ומשמע לשעבר וזוכה הוא בו באיזה שיזכה יותר וכאותה שאמר בפרק השולח. ואין לי עסק בך הקשה ר"ת מאי שנא בגט שחרור דעבד כנעני שגופו קנוי שמשתחרר בלשון הזה כדאמר במסכת גיטין הרי דכתב לזה לכשתברח ממני אין לי עסק בך ותירץ ז"ל דשאני התם שאם הוא עבד גדול ראוי הוא לזכות בעצמו ואם הוא עבד קטן זוכים בו שמים דהוא כעצמו ולפי' סגי בסלוק כל דהו אבל לגבי נכסים שאין הם זוכים בעצמם לא סגי ליה בהאי לישנא לאחריני ואפילו למי שהוא שותף דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה כדאיתא בכריתות. א"ר ינאי בכותב לה ועודה ארוסה פי' דכיון שעדין לא זכה בנכסיה הרי הוא מסתלק מן העתיד לזכות בהם בסלוק כל דהו ואפילו בלשון גרוע כזה וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם כו' וכדרבא דאמר כל האומר אי אפשי כו' פי' ר"י ז"ל דאיצטריך דרב כהנא ודרבא דכיון דאוקמא בכותב לה ועודה ארוסה הו"א כיון שעדיין לא זכה בנכסים כיצד מתנה על דבר שלא בא ברשותו להכי אמרינן דשפיר מצי אתי כדרב כהנא וכתב ורב כהנא גופיה מ"ט ואמרינן דטעמא דאמר כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים. ויש מפרשים בפנים אחרים אבל זהו היותר נכון. נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר פרש"י ממקום אחר שאינו מנחלת קרובו אלא שבא לו ע"י מעשה דנשואין ועדין לא עשה בהם אותו מעשה כגון בעודה ארוסה אדם מתנה עליה שלא יירשנה ולא חשוב כמקנה דבר שלא בא לרשותו שאינו עושה בלשון הקנאה אלא בלשון תנאי כגון שמתנה עמה בשעת נשואין קודם שתכנס לחופה והוא כונסה ע"מ כן. מאי כגון זה כלומר אהיכא אתמר דרבא דכיון דאמרת דהא דמתני' כדרבא משמע דלא אתמר דרבא על מתני' אי הכי אפילו נשואה נמי כלומר כיון דמדמית לה לדרבא אפי' בנשואה נמי דהאי טעמא דאי אפשי אף בנשואה שייך ודרב הונא נמי בנשואה הוא ופריק אביי נשואה ידו של בעל כידה וה"ל כשותף בנכסים ולא סגי ליה באומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו מה שאין כן באומר איני נזונית ואיני עושה שאינו אלא חיוב מזונות בעלמא וכיון דאמרה איני נזונת נמחל בעל מאותו שעבוד אבל בעל בנכסי אשתו זכי' גמורה יש לו. איבעיא להו קנו מידו מהו פי' רש"י דלאו אמתני' קאי דאלו במתני' לענין שאם מכרה ונתנה קיים אפילו באמירה בעלמא סגי כיון דכתב לה ועודה ארוסה ואם לענין הפירות והירושה שלא תסתלק בלשון ההוא דבנכסיך ולא בפירותיהן ולא לאחר מיתה משמע ומשום דקנו מידו אין מוסיף יותר על משמעות הלשון ההיא אלא אמתניתא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי שאם קנו מידו על הלשון ההוא אם מתיפה הלשון יותר לומר דמגופה של קרקע קנו מידו כן פי' רש"י ובדין הוא דאפשר לאומרה דבעיין של מתני' בנשואה שידו כידה אלא דכיון דפשטא דמתני' בארוסה מיירי עדיפא ליה למרן ז"ל לומר דאמתני' דתני קאי ומינה שמעי' לדין נשואה. ויש שפירשוה אדינא דמתני' ובנשואה והכל יוצא לדרך אחד אבל פי' רש"י יותר נכון. מגופה של קרקע קנו מידו כתב הר' יונה דדוקא שאמר בתחלה דין ודברים אין לי על שדה זו ואחר כך קנו מידו סתם דאמרינן שבא לקיים דבריו של קנין מגופה של קרקע כדי שלא יהא לו עליו דין ודברים אבל אם קנו מידו שלא יהא לו דין ודברים על שדה זו קנין דברים בעלמא הוא ולא מקני. ונראין דבריו ז"ל. מסתברא מילתיה דרב יוסף בעורר פרש"י בעורר על הקנין ואומר שלא קנו מידו אלא על דין ודברים אבל אם הניחו עומד לזה בקרקע יום אחד בלא ערעור ואח"כ אמר מדין ודברים סליק נפשאי מהדר הוא דהדר ביה ואין שומעין לו. ואינו מחוור. ואחרים פירשו שאם כשקנו מידו היה עורר על השדה ועל זה קנו מידו יכול לומר דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה אבל בעומד בשופי בלא שום ערעור וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו. לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי וכן הלכתא דבין בעורר בין בעומד מגופה של קרקע קנו מידו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל. תאני ר' חייא האומר לאשתו פי' רש"י למימרא דאפילו באמירה בעלמא מהני ומקשינן וכי כתב לה מאי הוי כלומר ואפילו כתב לה היכי מהני והתניא האומר לחברו דין ודברים כו' וכיון דהתם לא מהני הוא הדין לכתיבה דבהאי דוכתא לא שנא בין אמירה לכתיבה דהא ודאי ליכא לאפרושי בינייהו אלא בשטר קנין. וליתיה להאי פירושא דכיון דמתניתא דקא מותיב מינה קתני האומר ולא אתי עלה אלא מסברא למימרא מאי הפרש איכא בין אמירה לכתיבה והיינו עיקר תיובתיה כל כי האי גוונא הוה להו ודאי לפרושי לה בגמרא בהדיא אבל מסתבר לפרושי דהא דרבי חייא מייתי לאלומי לקושיין דמקשינן בתר הכי דאי לאו דרבי חייא הוה אפשר לפרושי מתני' בשקנו מידו כדאשכחן בדוכתי אחריני דקרי לקניה כתיבה כדאמרינן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה כו' ואמרינן לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן ואלו הוה מפרשי' לה הכי תו לא קשיא ולא מידי דבקנין אליבא דכולי עלמא מהני והיינו כל היכא דליכא ערעור. אבל השתא דתני רבי חייא האומר לאשתו שמעינן מינה דתו ליכא לפרושי מתניתין בקנין אלא בלא קנין וכל היכא דבלא קנין ודאי לא שני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב אלא בשטר קנין והיינו דמקשינן היכי מהני האי לישנא והא תנא האומר לחברו. והא דנקט וכי כתב לה מאי הוי לישנא דמתני' הוא דנקט אבל כיון דקים לן דמתני' בלא קנין פשיטא דלא שני לן בהו והיינו כתיבה היינו אמירה. והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה לא יהא לי קאמר וכל לשון חכמים כך הוא כדאמרינן הרי את מקודשת לי הרי את תהא מקודשת לי קאמר ולאו לישנא דהודאה הוא דאלו הוה הכי אפשר דאפילו בהאי לישנא מהני דהא אודי ליה דלית ליה ביה מידי ואפילו דין ודברים אלא לא יהא לי קאמר ובהא קאמרינן דלא אמר כלום ומפרשי' טעמא דמלתא במסכת ערכין משום דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה כלומר משום דלא לישנא מעליא הוא דהא לא יהיב ליה ניהליה ואפקורי נמי לא מפקר ליה ולא סליק נפשיה אלא מדין ודברים הלכך אכתי דידיה הוא. אבל אלו קאמר לישנא מעליא ולימא בהדיא דמגופה של קרקע סליק נפשיה ודאי מהני כדאמרינן התם בנותן מתנה לחברו ואמר הלה לאחר שבאת מתנה לידו אי אפשי בה כל הקודם בה זכה בה משום דאי אפשי בה לישנא מעליא הוא מיהו במסכת גיטין קא אמרינן גבי עבד דמהני ליה האי לישנא דאמרינן מאי אונו אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. ומיהו שאני עבד שכיון שיפה כחו שהוא זוכה בעצמו אפילו בהאי לישנא נמי מהני ליה דכיון דמסתלק מיניה כלל זכין בו שמים. ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר. כלומר שלא זכה בה עדין ואפשר שלא יזכה בה לעולם אלו לא יבא לידי נשואין אדם מתנה עליה שלא יירשנה לאפוקי ירושת אביו שהרי הוא זוכה בה עכשו וראויה לו כל זמן שימות אביו הרי הוא זוכה בה ובכי הא נמי מהני אפילו האי לישנא אף על גב דלאו לישנא מעליא הוא כיון דלא הויא תנאה דמסתלק מינה. וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי כו'. כלומר וכי תימא הא תינח מירוש' אבל מפירות היכי מסתלק מנייהו והא תקנתא דרבנן הוא והיכי עקר לה היינו כדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כלומר אהייא אתמר הא דרבא כדרב הונא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה:
אי הכי אפילו נשואה נמי כלומר אי הכי דאפשר למעקר לתקנתא דרבנן בהכי אפילו נשואה נמי בהאי דאיכא תקנתא דרבנן. ומהדרין נשואה ידו כידה א"נ עדיפא מידה ונפקא מינה לשומרת יבם כדאיתא ביבמות. איבעיא להו קנו מידו מהו אמתניתא קאי דתניא האומר לחברו דין ודברים כו' בשקנו מידו מהו והוא הדין לנשואה. ואפליגו בה רב נחמן ורב יוסף ואמר אביי מסתברא מלתא דרב יוסף בעורר כלומר דרב יוסף גופיה לא קאמר לה אלא בעורר והכי מוכח התם בבבא קמא ובשאר דוכתי ומאי דקאמר בעורר היכא דאיכא ערעור בין דנותן בין דמקבל מתנה כל היכא דאיכא ערעור לא קנו מיניה אלא מדין ודברים. אבל בעומד דליכא ערעור דחד מינייהו מגופה של קרקע קנו מידו. ומסקנא פסקינן הלכתא דמגופה של קרקע קנו מידו לעולם והיינו דלקמן בפרק מי שהיה נשוי שתי נשים אמתני' דמי שהיה נשוי שתי נשים וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי על שדה זו מקשינן בגמרא וכי כתב לה מאי הוי ומוקמי' לה בשקנו מידו ואליבא דכולי עלמא דהתם בעומד. אם כן למה כתב לה דין ודברים ותימא ליה מן כל מילי כו' עד בנכסיך ולא לאחר מיתה ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי אמרינן מן כל מילי סליקת נפשה ולא שייך למימר במחילה טעמא דיד בעל השטר על התחתונה אלא מסתמא מן כל מילי משמע ועל האחר להביא ראיה ע"כ לשון הרא"ה ז"ל. (חסר תחילת הלשון) אבל בעומד מודה דמגופה של קרקע קנו מידו או אפילו בעומד הוצרך למפסק הלכתא דרב יוסף בתרתי פליג עלה דרב נחמן ולהכי בעי למאי נפקא מינה פירוש כיון דסוף סוף לענין דינא מגופה של קרקע קנו מידו בין בעורר בין בעומד מאי נפקא לן מינה למבעי למאי אצטריך למפסק הלכתא ומהדר לכדרב יוסף פירוש לידע סברת רב יוסף ואהדר ליה לא שמיע לי לא סבירא לי וכיון שכן ליכא למבעי בהכי כלל כנ"ל. ורש"י במהדורא קמא לא פירש כן וז"ל בעורר אבל בעומד לא דקסברת כרב יוסף דאמר מדין ודברים קנו מידו לא סבירא לי דאין לאחר קנין כלום. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה