רש"י על הש"ס/חולין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מהו דתימא אם איתא דילדה קלא הוה ליה - ומידע ידעי דמשקר:

קמ"ל - ר' אלעזר דאימר אפולי אפיל לישנא אחרינא הא דר' אלעזר ור' אבהו לא גרסינן וה"ג לאתויי עולת יולדת מהו דתימא אימא ילודי יליד קמ"ל דאם איתא דאוליד קלא אית לה ובשיש לו אשה מתוקמא מתניתין ואיצטריך לתנא למתנייה בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש לה למאן דחזי סבר בצינעא אוליד קמ"ל זה שמעתי ועיקר הוא חדא דהא לא אמרו והאי מהו דתימא בכל הנך שמעתתא דאמוראי דלא שאנו דלעיל אמתניתין דזה הכלל קמא אמרו מהו דתימא ואורחא דגמרא למימר מהו דתימא אכלל דמתניתין ועוד בשאין לו אשה למה ליה למתנייה זה הכלל לאתויי פשיטא למאי ניחוש לה: מתני'

פרק שלישי - אלו טרפות


מתני' אלו טריפות - כל נקב במשהו:

פסוקה - לרחבה ברובה:

לבית חללו - ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה:

נשברה השדרה ונפסק החוט - חדא היא וטרפות דידה משום חוט הוא ונשברה השדרה דקתני אורחא דמילתא נקט דפסיקת החוט ע"י שבירת שדרה היא:

או שחסרה - בגמרא פריך (לקמן דף מז:) היינו נקב:

סמפונות - קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה שהדם נובע בה כשחותכים אותה:

הכרס הפנימית - בגמרא (לקמן נ:) מפרש:

שניקבה - במשהו:

רוב החיצונה - בגמרא (שם דף נ:) מפרש:

גדולה וקטנה - לא גסה ודקה קאמר אלא על [שור] קטן ושור גדול אם נקרע טפח בשור אע"ג דלא הוי רובא:

המסס - צינפויי"ל:

ובית הכוסות - סוף הכרס שקורין פנצ"א עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב סביב לחיבורם כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקבה ומהקבה לדקין:

שניקבו לחוץ - שהנקב נראה מבחוץ וכגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חיבורן לאפוקי שניקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

נפלה מן הגג - ושחטה מיד טרפה אף על פי שאין שבר נראה בה חוששין שנתרסקו ונתפרקו אבריה ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן ובגמרא (לקמן דף נא:) אמר שאם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ואע"פ שלא עמדה:

נשתברו רוב צלעותיה - בלא שום נפילה טרפה ובגמרא (שם דף נב.) מפרש מאי רוב:

דרוסת הזאב - שהכה בצפרניו ומטיל בה ארס ושורפה בדקה אבל בגסה לא אלים זיהריה למיקלייה:

ודרוסת ארי בגסה - וכל שכן בדקה ותנא קמא סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה:

הנץ - אשפרווי"ר:

בעוף הדק - צפרנים ויונים:

ודרוסת הגס - אוסטויי"ר:

בעוף הגס - אווזות ותרנגולים:

זה הכלל - בגמרא (לקמן נד.) מפרש לאתויי מאי:

כל שאין כמוה חיה - שלקתה מכה שאין בהמה לקויה דוגמתה ראויה לחיות:

גמ' ובשר בשדה טרפה - ואע"ג דילפינן מיניה בעלמא (מכות דף יח.) בשר קדשים שיצא חוץ ממחיצתו מ"מ טרפה משמע טרפה ממש:

אלא - מנין לטרפה שאין סופה לחיות לפרושי מתניתין דקתני כל שאין כמוה חיה טרפה אלמא טרפה אינה חיה:

זאת החיה - קרי ביה זאת חיה:

ולמ"ד טרפה חיה - לקמן בפרקין (דף נז:) אמרו לו והלא הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים:

זאת החיה - זאת מיעוטא הוא והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול:

חיה אחרת - כגון טרפה דאע"פ שהיא חיה לא תאכל:

ובין החיה אשר לא תאכל - אע"פ שחיה לא תאכל:

שמונה עשרה טרפות - לאו מקרא קמישתמעי אלא הלכה למשה מסיני הן:

ותו ליכא - אלא שמונה עשר:


בשלמא לתנא דידן - אע"ג דלא תנא אלא י"ח מ"מ לא תנא מניינא ואיכא למימר דתנא תנא ודלא תנא אתיא בזה הכלל:

אלא לתנא דבי ר' ישמעאל - דתנא מניינא קשיא והא איכא בסגר סימן הוא ומשנה וברייתא הן בהמה שנחתכו רגליה בפרק בהמה המקשה (לקמן עו.) כמה חסרון בשדרה באהילות גלודה בפרקין וכן חרותא. ושב שמעתתא שבע טרפות שמנו האמוראים ולא נשנו במשנה והן היו מקובלים מרבן. האחרונים קרי רגלים ושלפנים קרי ידים ארכובה יינויי"ל מקום חיבור השוק והירך שמפרקין אותה משם בשעת הפשטה:

ר' שמעון בן אלעזר - בתוספתא קתני לה הכי רבי שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות והכא נקט סיפא דמילתיה ולא נקט השתא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר: ופרכינן אע"ג דיכולה ליכוות ולחיות קשיא היא דאפי' הכי איכא למימר דאטרפה לא פליג ר"ש דלמאן קא מותבינן אחנא דבי רבי ישמעאל דתנא מניינא ואיהו טרפה חיה סבירא ליה דקאמר ובין החיה אשר לא תאכל דקרי לה לטרפה חיה אלא הכי פריק סבר לה כרבי שמעון דאמר כשרה היא כדקתני התם רבי שמעון בן אלעזר מכשיר:

כמה חסרון בשדרה - שלא תטמא באהל אלא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה דאילו שדרה שלמה וגולגולת שלמה ורוב מניינו ורוב בניינו תנן באהילות (פ"ב מ"א) דמטמאין באהל ואע"פ שאין עליהן בשר:

וכן לטרפה - לב"ש לא הויא טרפה בבציר משתי חוליות ולב"ה בחוליא אחת מיטרפא:

חשבינהו כחד - דהא גבי הדדי סמכי וכחד דמי:

והאיכא גלודה - שניטל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה דקתני מתני' (לקמן דף נד.) וחכמים פוסלים: ומשני סבר לה כר"מ דמכשיר:

והאיכא חרותא - דקתני מתניתין (שם) אלו כשרות חרותא בידי שמים ותניא לקמן (דף נה:) בידי אדם טרפה ואיזו היא חרותא כל שצמקה ריאה שלה ונתקשה כחריות של דקל מחמת שהבעיתה אדם בקולו ופעמים שצומקת מקולות וברד והיא בידי שמים והדרא בריא אבל בידי אדם תו לא הדרא בריא:

מרה מאן קתני לה - דחשבה ניקבה המרה במניינא די"ח טרפות במתניתין יחידאה היא ור"י ברבי יהודה קתני לה לקמן בפרקין (דף מג.) בשמעתין ותנא דבי ר"י לית ליה מרה ואפיק מרה ועייל חרותא:

בוקא דאטמא - קולית הירך:

דשף מדוכתיה - שקפץ ממקומו חור שבעצם אליה שהוא תחוב בו ולקמן (דף נד:) מסיים והוא דאיעכול ניבי. בוקא כמו בוכנא עגול ראשו ותחוב בחור כעלי זה התחוב בחור המכתשת:

לקתה בכוליא אחת - וכ"ש בשתיהן ולקמן (דף נה.) מסיים בה והוא דמטיא לקותא למקום חריץ:

אבל ניקב טרפה - ולקמן מפרש ניקב בעליונו מקום שהיא עבה אבל בקולשיה כשרה:

נדלדלו - נתלשו בכמה מקומות ומחוברין כאן מעט וכאן מעט:

נעקרה צלע - אע"ג דתנן במתניתין נשתברו רוב צלעותיה דוקא נשתברו התם בעינן רובא אבל נעקרה צלע אחת מעיקרה עד חצי חולייתה כדמפרש לקמן (דף נב.) טרפה:

וגולגולת שנחבסה - שהוכתה מכות רבות ולא נפחתה ולא ניקב הקרום אם רובה נחבסה טרפה נחבסה דמינציי"ר בלע"ז:

ובשר החופה את רוב הכרס - זהו קרום עב שקורין טנפנ"א כשפותחין את הבהמה וחותכין את הבשר לאורך הבהמה והוא נראה והאי דקרי ליה חופה את רוב הכרס ולא קרי ליה חופה את הכרס מפני שמיעוט הכרס נחבא בתוך צלעות החזה והסחוס ורובו מכוסה בבשר:

כרס - פנצ"א לבדה בלא בית הכוסות והמסס ואם נקרע רובו של בשר כנגד הכרס אף ע"ג דכי משערת לההוא קרע לגבי כוליה בשר הוי מיעוטא שהרי אותו בשר מחזיק כל בני המעים והולך עד הירכים לא משערינן אלא במה שכנגד הכרס ואם מיקרע רובא דההוא טרפה ושמואל לא סבירא ליה כמאן דפריש לקמן (דף נ:) רוב החיצונה דמתניתין דהיינו בשר החופה את רוב הכרס דאם כן מה אתא שמואל לאשמועינן ואיהו מפרש למתניתין לקמן במילתא אחריתי:

נקובי תמניא הוו - וכי חשבת להמסס ובית הכוסות בחד ומדלית לה למרה אכתי פשו להו תמניא נקובי דמתניתין:

פסוקי תרין - גרגרת וחוט:

דרב עוירא - ניקב הטחול:


אלא הנך דאפקת - בהמה שנחתכו רגליה והגלודה:

לא תיפוק - כדרבנן סבירא ליה לתנא דבי ר' ישמעאל וחשיב נקובי והך דרב עוירא בחד ותרין פסוקי בחד ומשכחת להו שפיר וכל הנך טרפות דמנינן לקמן (דף מז.) בריאה כגון חליף דאוני ודמיא לבשרא ולביעתא ואטום בריאה כולהו בכלל ריאה שניקבה או שחסרה נינהו חליף היינו חסרה ממקום שהיא ראויה להיות שם והנך חזותא לקותא נינהו וכל לקותא סופה לינקב והויא לה נקובה וחליף דשני קרומים דוושט שניהם נטולים ממקום שהן ראויין להיות ואין לך נקובה גדולה מזו:

נטולה - ניטלה הכבד:

נפולה - נפלה מן הגג וגלודה בכלל נטולה שניטל עורה ונחתכו רגליה בכלל חסורה ושף מדוכתיה בכלל נטולה וכן נדלדלו סימנים ועקירת צלע וחביסת גולגולת בכלל שבורה ובשר החופה היינו קרועה:

למעוטי לקותא דרכיש - דכוליא שאינה בכלל אלו ופליג עולא עליה ואם תאמר ישנה בכלל נקובה כי היכי דאמרינן בלקותא דריאה לאו מילתא היא דהוה ליה ניקבה הכוליא והא ליכא למ"ד דאפי' רכיש מודי דניקבה הכוליא כשרה ובלקותא הוא דטריף:

שמונה מיני טרפות בנקובה - נקובת הוושט והקרום והלב והריאה והקיבה והדקין כרס הפנימי והמסס ובית הכוסות חדא הוא הא תמניא:

ואם תאמר ט' - יש דהא איכא נמי מרה ההיא יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ודרב עוירא לית ליה לחייא:

יפלח כליותי - היינו לקותא וטרפה:

אין מזכירין מעשה נסים - להביא ראייה מהן:

רק את נפשו שמור - מכות מות הכהו ולכך נצטווה לשמור נפשו כדאמרינן בהשותפין (ב"ב דף טז.) גדול צערו של שטן משל איוב משל לאומר לעבדו שבור חבית ושמור יינה:

הלכה כדברי האומר בכזית - דבעינן כזית שיור בניטל הכבד ופלוגתא היא בפרקין (ד' מו.) דרמינן סתמי דמתני' אהדדי דקתני רישא אלו טרפות ניטל הכבד ולא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר כשרה ואע"ג דליכא כזית והדר תני אלו כשרות ניטל הכבד ונשתייר ממנה כזית ומוקמינן לה כתנאי והכא מייתי לה משום שמעתתא דרבי יצחק בר יוסף משמיה דרבי יוחנן:

והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה - והא נמי סתמא היא ומאי אולמא דסיפא מרישא:

אמוראי נינהו - ורבי יצחק סבר דלא כייל רבי יוחנן למימר הלכה כסתם משנה אלא היכא דסבירא ליה אמר בהדיא הלכה כמשנה זו ואמורא אחרינא אמר משמיה דר' יוחנן הלכה כסתם משנה והיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין דאחד דיני ממונות (דף לד:) אזיל רבי יוחנן בתרה ואי לא מספקא ליה ולא קבע בהו הלכתא כחד מנייהו ובהני תרי אי הוה משכחינן טעמא בהא דרבי יצחק לא הוה מוקמינן לה באמוראי ומשום דליכא לאלומי איצטריך לן לשנויי דרבי יצחק לית ליה האי כללא דר' יוחנן:

וכבד סותמתה - שנקובה במקום דיבוקה בכבד וחבור הכבד סותם את הנקב:

כשרה - אפילו לר' יוסי בר' יהודה:

כיס שלו - קליפה הפנימית:

זה שלא כנגד זה - כגון זה למעלה וזה למטה:

בקורקבן פסול - הכי ס"ל משום שהמאכל מתאסף שם ומחלחלן ונכנס בנקב עד שיוצא דרך נקב השני:

ופעיא ביה - צועקת שאע"פ שהקנה מוציא קול אי אפשר שלא יהא הוושט מתפשט עמו ואני שמעתי פעיא מנשמת:

גמדא - כווצת רטי"ר בלע"ז:

מיהנדזין - מיתרמן דמיכווני אהדדי:

אינו קרום - ואם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כדאמרינן ביבמות (דף עו.) בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן (דף נ.) דההיא סתימה מעיקרא היא:

אין לו בדיקה מבחוץ - לפי שהעור החיצון אדום ואין טפת דם נכרת בו:


לספק דרוסה - כגון הנך דאיכא למיחש להו כדלקמן איהו קשתיק ואינהו קא מקרקרן ואמרינן לקמן (דף נג:) דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים כנגד החלל ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמן ולא שניקב אלא שהארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו ובוושט אינו ניכר האדמימות אלא מבפנים שהעור לבן:

ההיא ספק דרוסה וכו' - אם עוף היה בודק הקנה תחלה כדאמרינן בפרק שני (לעיל כח.) ושחט הקנה והכשירו ואח"כ בדק הוושט ואם בהמה היא נמי אית בה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש היכר במשהו:

קורטי דמא - שחילחל הארס ונכנס:

לחדודי לאביי - כדי שישאל:

ישב לו קוץ - כגון שאכל קוץ ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה נקובתו מבחוץ וקורט דם אין בה בפנים:

אין חוששין - שמא נקב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום ואני שמעתי והבריא לשון ניקב כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כג):

מאי שנא מספק דרוסה - דמשום דעל אריא בינייהו אמרינן שמא דרס ומצרכינן ליה בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דנקב משהו בעור חיצון של וושט לא מינכר:

קסבר אין חוששין לספק דרוסה - דפלוגתא דרב ושמואל היא בפרקין (דף נג.):

משתי חתיכות - שאם אכל אחת מהן ואינו יודע איזו היא דמביא אשם תלוי על הספק:

הכא לא איתחזק איסורא - שישיבת קוץ בלא נקיבה אין כלום:

השוחט בסכין בדוקה - דלא איתחזק איסורא קודם שחיטה:

איתיליד ריעותא - ואי לא איתחזק ברישא הא איתיליד לבסוף. אתחזק שייך למימר במידי דמעיקרא איתייליד שייך למימר במידי דלבסוף:

ה"ג אלא התם הילכתא גמירי לה מסוטה - בין לענין טומאה ובין לענין טהרה ואין טעם בדבר ולא גמרינן מינה דהכי גמירי לה מסוטה במסכת סוטה (דף כח:) ובפ"ק דנדה (דף ג.) דמה סוטה סתירתה ברשות היחיד ואסורה מספק אף ספק טומאה ברה"י ספקו טמא:

נמצאת איתמר - בלא תחיבה:

חיישינן - שמא ב' העורות ניקבו והבריא החיצון:

ברייתא - הרועות באפר וביערים:

תורבץ הוושט - מקום דבוקו בלחי:

במשהו - אם ניקב שם:

מקום השחיטה הוא - ואם שחט שם כשרה הלכך דינו כוושט וכי גמירי הגרמה בקנה הוא דגמירי אבל בוושט לא שייכא הגרמה:

ומרחיב - נפתח פי הנקב כמין פי אמתחת והאי מרחיב לא אחתך קאי אלא אעוגל פי חלל הוושט:

חותכו ועומד במקומו - שהוושט רך הוא וכשחותכין אותו אינו מרחיב אבל לצד הראש הוא מתקשה דדיי"ש בלע"ז:

וכויץ - רטי"ש ונכפל פי הנקב בצד חללו ונסתם עוגל פי החלל:

מר לא אמר הכי - רבי אינו אומר כן:

מבלעתא - מקום בית הבליעה קרוי תורבץ סמוך לראש הנקב מאד:

פחות משערתא - מאורך שעורה:

דאתחיל ביה - שחיטה משהו:

דאמר במשהו - והאי לאו מקום שחיטה הוא:

כשמואל - והוי נקב:

בין לרב ובין לשמואל מישרא שרי - לרב מקום שחיטה הוא ושחיטה מעלייתא היא ולשמואל דאמר נקב הוא דאמר נקובתו ברובו:

רבא בריה דרב בר יוסף - בר חייא הוא והוא רבא דכולי גמרא בר פלוגתיה דאביי:

דמי תורא למריה - שכבר האכילו לכלבים דאילו הוה קמן הוה הדר ביה ומישתרי באכילה דקיי"ל (בסנהדרין דף ו.) טעה בדבר משנה חוזר והא דבר משנה מפורשת היא דלא עבדינן כתרי חומרי:

כלפי סנאיה דרבא - לישנא מעליא משום דבעי לאותובי והכסיל בחושך הולך:


מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - מפרש בפ"ק דעירובין (דף ז.) בתרי חומרי דסתרן אהדדי כגון הך דשדרה וגולגולת דאפלוג בית שמאי ובית הלל לגבי אהל דהוו להו בית שמאי לחומרא ואמרי עד שתחסר שתי חוליות מטמא באהל ובית הלל לקולא וקאמרינן וכן לטרפה דלבית הלל בחדא חוליא הוי חסרון וטרפה ולב"ש כשרה והוו להו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ומאן דעביד בטרפות כחומרי ב"ה ובטומאה כחומרי ב"ש כסיל הוא דהכא חשיב ליה חסרון והכא לא חשיב ליה חסרון והני דרבא נמי סתרן אהדדי דכיון דאמר נקובתו במשהו טעמא משום דמקום שחיטה הוא וחומרי דשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא ואשתכח דסתרן מילתיה דרבא אהדדי:

בת קול - בפרק קמא דעירובין (דף יג:) יצתה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל:

דרבי יהושע - בבבא מציעא בהזהב (דף נט:):

מכל מקום קשיא - דכתרי חומרי לא עבדינן: סתם שמעתתיה דרב בדרי בתראי רב יהודה הוה אמר להו בבי מדרשא:

נתנו בו שיעור - עד כמה הוא כשר לשחיטה:

לאו מקום שחיטה הוא - אפ"ה אמר רב במשהו מידי דהוה אגרגרת דבין במקום שחיטה בין שלא במקום שחיטה שוה שיעוריה:

עד כדי תפיסת יד - צריך להניח לצד הראש כשלש אצבעות וארבע לשון מורי הזקן ואני שמעתי אחיזת חודי צפרנים והראשון נראה בעיני דכי האי גוונא לא מיקרי תפיסת יד:

עד מקום שישעיר - שיש שם שער שגוררין בסכין מכרס הפנימי:

טפח בוושט - מיקרי כרס וקא סלקא דעתך דלא אזיל שער בתוך הוושט ולא מידי ואת אמרת עד מקום שישעיר דהא עד סוף הוושט כולו מצי שחיט וכיון דלאו וושט הוא היכי מצי שחיט ביה:

אימא טפח בכרס סמוך לוושט - דהיינו טפח ראשון של כרס הוי כרס הפנימי ונקובתו במשהו ולפי שהוא נחבא במקום המיצר בין צלעות החזה קרי ליה פנימי וכל שאר הכרס קרוי במתני' החיצונה ונידונית בקריעת רובו:

כי קאמר רב - טפח בוושט מקרי כרס:

בתורא דמשעיר טפי - שהשער נכנס בתוך הוושט טפח ולעולם מקום שחיטה הוי בוושט עד מקום השער:

תורבץ הוושט שניטל כולו - לקמיה פריך והא איכא עיקור סימנים:

ותנא תונא - תנא דמתניתין דפרקין מסייע ליה. תונא כמו תנא דידן:

ניטל לחי התחתון כשר - וכיון שניטל הלחי נתלשו הסימנים שבלחי התחתון הם מחוברי':

קשיא מתני' - דקתני כשר:

הא דאיעקור איעקורי - עיקור סימנים כשנעקר הוושט מן הלחי ומן הבשר:

הא דאיגום איגומי מעילוי סימנים - שנגמם הלחי מן הבשר שמוטל על הסימנים בין הלחי והסימן דלאו עיקור הוא שהסימנים מעורין בבשר:

אלא לשמואל קשיא - הא דרב פפא דלדידיה איכא עיקור סימנים דקאמר תורבץ הוושט שניטל דמשמע שהוושט לבדו ניתק ונתלש מן הבשר:

דאקפל אקפולי - שנקלף מעל הבשר אקפל כמו ונקלף ודומה לו וקפלו את האבנים דמסכת סוטה (דף לה:):

דאיפרוק אפרוקי - כדבר הנעקר בכח שנעקר כאן מעט וכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הילכך לאו חבור הוא דלא הדר בריא:


רוב עוביה - יש אומרים רוב עובי הדופן אע"פ שלא הגיע לחלל ושיבוש הוא דאם כן חמור הקנה מן הוושט דאילו וושט ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. רוב עוביה כלומר כי משערינן רובה ברוב עוביה משערינן ועובי הקנה היינו מן העור ולצואר דאילו מן הראש ולחזה הוי אורך ולרוחב הצואר הוי רוחב הקנה ולעובי הצואר קרי נמי עובי הקנה בשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובא ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו:

רוב חללה - אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב:

ואמרי לה ברוב חללה - אליבא דרב פליגי אמוראי:

שדרה - רב לקמיה דרבה:

בתליסר איסתרי פשיטי - איסתרי סלעי מדינה שהם פשוטים וקלים איסתרי סתם היינו סלעין צורי שהסלע ארבע דינרים ואיסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בהחובל את חבירו (ב"ק צ:) איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה התם סלע מדינה:

לא מיסר אסר - דהכי הוה בעי למיבדקיה ברוב עוביה ולא שבקוה תלמידים ושדרוה לקמיה דרבה:

דתליא בסברא - דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:

משום חשדא - דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו:

דן את הדין - על שדה או על טלית בין זה לזה:

וכן עדים שהעידו - על שדה או על טלית שהן של פלוני:

כולן רשאים ליקח - אותו חפץ:

הרחק מן הכיעור - שלא יאמרו בשביל כך זיכהו לזה שיתננה לו בזול:

שרי בוכרא - כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח ממנו מבשר אותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכלום דשוחט קדשים בחוץ:

רב חסדא - כהן הוה כדאמרינן בגיטין בהניזקין (דף נז) שמונים זוגים אחים כהנים נשואין שמונים זוגות אחיות כהנות:

בכור נמכר באומד ולא במשקל כדאמרינן בבכורות (דף לא.) כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר: מתקלא מוכח - שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמותו לאחרים ונותן המעות מיד:

מאי איכא - במה יכולין לחשדני:

משום אומצא מעלייתא - ששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר:

כל יומא נמי - חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב:

זה הרואה טרפה לעצמו - כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה: הרואה טרפה לעצמו ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר:

ושמש תלמידי חכמים - גמר לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו גמרא:

יגיע כפיך כי תאכל - דכיון דעל שלו אינו חומד כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול:

מזמני ליה - לאכול אצלם:


אתייקורי מתייקרי בי - נכבדין הם במה שאני סועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה:

כנפה - הגרגרת סביב סביב להיקפה נקבים דקים כנפה:

מצטרפין הנקבים לרובא - אילו היו כולן מחוברים יחד היה רובא נפסק טרפה:

ובגולגולת - לגבי אהל המת תניא (אהלות פ"ב משנה ג) בההיא דכמה חסרון בשדרה קתני סיפא ובגולגולת כדי שינטל מן החי וימות הוי חסרון ולא מטמא ואמרינן בבכורות (דף לח.) כמה ינטל מן החי וימות כמלא מקדח של רופאים ותני עלה דאם יש בו נקב אחד ארוך שאין עגול רואים אותו אם יתנו ארכו לעגלו והוי כמלא מקדח הוי חסרון או אפילו יש בו נקבים קטנים הרבה כולן מצטרפין לכמלא מקדח:

אלמא - כיון דשיעור חסרון גולגולת כמלא מקדח הוא מצטרפין נקבים הקטנים לכמלא מקדח כאילו הוי חד נקב ולא יהבינן בהו שיעורא אחרינא:

והכא נמי - אע"ג דבפסוקות שיעורא לרובא גבי נקובה תנן במתניתין (לקמן דף נד.) עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי אלמא נקב הקנה טריפתו בכאיסר וגבי נקבים קטנים בעי כאיסר לשעורינהו:

אישתמיטתיה - להאי מקשה:

מצטרפין לרובא - דהוו כפסיקה בעלמא דלא מיחסרא וניקבה כנפה נמי בדליכא חסרון:

ניטלה הימנה רצועה - לארכה דאיכא חסרון:

מצטרפת לכאיסר - אי כי מעגלת לה הויא איסר טרפה:

בעופא - נקבים דחסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר בכמה הוי שיעוריה:

מקפלו - חותך למטה מן הנקבים ובצדיהם עד שיוכל לקפל הרצועה שהן בה כלפי פי הקנה ומניחו למקום הנקבים ע"פ הקנה:

אם חופה - בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"ג דבנקבים גרידי ליכא רובא. טריפה הואיל ויש בהן חסרון ושיעור סמיכת נקבים זה לזה כנפה דהא אניקבה כנפה קיימינן:

וסימניך - שלא תשכח שמועה זו ולא תימא כאיסר או מצטרפין לרובא:

נפיא - כעין שעושין הנפה שמניחין שם יריעות זנב הסוס על פי העוגל וזה סימן יהא לך נקבה כנפה שאלת ומעשה נפה השיבוך:

נפחתה כמין דלת - ולא נטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו:

כדי שיכנס איסר לרחבו - ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סותם את הנקב:

נסדקה - לארכה וקילא מכולהו דהיכא דנפסק לרחבה ברובא מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים שולדר"א בלע"ז אבל לארכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הלכך הדר חלים:

חוליא - טבעת שמעתי ובעיני נראה שהן שלש טבעות כדאמרינן במנחות (דף לט.) כדי שיכרוך וישנה וישלש הויא חוליא לגבי ציצית:

מה חוליא ומה חוליא - למה לכם החוליות הללו דקאמר רב: הכי גרסינן אמרוה קמיה דרבי יוחנן משמיה דרבי יונתן הכי ולא גרסינן איכא דאמרי:

הכי - כדקאמר רבי יוחנן משהו למעלה ומשהו למטה אמרוה קמיה משמיה דרבי יונתן:

חברין בבלאי - רבי יונתן מבבל סליק:

כי האי טעמא - לשבח קאמר:

מטבעת הגדולה - כרבי יוסי ברבי יהודה ומחלוקתו בפ"ק (לעיל דף יח.) נקט לה מיהו אנן קיימא לן כרבי חנינא בן אנטיגנוס דמשפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו למעלה מן הטבעת:

כנפי ריאה - אוני ריאה:

התחתונה - כדמפרש רבא תחתונה כשהבהמה תלויה דהיינו אונות קטנות שהיא עליונה כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה:

כנפי - כמות שהן נמתחין ופורשין כנפים למעלה אע"פ שהקנה יורד ביניהם עד מקום חיבורן:

שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה - ולא יותר לכך אני מפרש תחתונה שהיא עליונה שלא תאמר תחתונה כשאוחזין הקנה דהיינו כנגד כל הריאה:

שלא תאנס - למשוך הסימנים חוץ לחזה בידי אדם:

אנסה עצמה - לפשוט מאד צוארה בשעת שחיטה מהו:

תיקו - ולחומרא וכן הלכה:

למטה מן החזה - למקום שאין ראוי לשחיטה:

נידון כריאה - בנקב משהו ולא ברוב כגרגרת:

ת"ר איזהו חזה - לגבי חזה ושוק של שלמים הניתן לכהנים:

הרואה את הקרקע - אינו משבר מן הצלעות בגובה הצדדין כלום אלא השומן התחתון כמות שהוא בחסחוס שבראשי הצלעות:

למעלה עד הכרס וכו' - ושיעור ארכו למעלה עד הכרס כשהבהמה תלויה להפשיט היו נוטלים אותו וחותך ב' צלעות הקטנות העליונות עמו משתי דפנות אחד מכאן ואחד מכאן והן שסביב הקנה ונקראין פורציל"א:

קרמא עילאה - המחובר לגולגולת מבפנים:

ואע"ג דלא אינקיב תתאה - הקרום הרך שהמוח מונח בתוכו:

חייתא - שק כמו (ב"מ דף יד:) חייתא דקיטרי:

דמתנח ביה מוחא - שהמוח מונח בתוכו:

כנגדו בביצים ניכר - בביצי זכר אתה יכול להכיר רביצת המוח שגם להן יש שני קרומים לבד הכיס והאחד חיצון ואחד שהביצים מונחים בו ומתוך שקרום התחתון של מוח דק מאד ואין ניכר לגמרי ונראה כמוח עצמו הוא נותן לו סימן בביצים:

כל מה שבקדרה - בגולגולת עד שלא התחיל לצאת מן הקדרה ליעשות חוט שהרי חוט השדרה מן המוח הוא בא:

נידון כמוח - בנקב משהו:

לימשך - לצאת מן הקדרה לצד החוט:

נידון כחוט - בפסיקת הרוב:


פולין - גלנ"ץ:

על פי הקדרה - למקום חבור הצואר והגולגולת:

ופולין עצמן - מוח שכנגד הפולין:

חלל גדול - חלל האמצעי:

חלל קטן - הרבה חדרים קטנים יש לו סביב:

סמפון גדול - אמצעי שבאומה:

התם לבית הסמפונות קתני - ולא תני לבית הסמפון אבל הכא לא תני לבית החללים אלא לבית חללו:

קנה הלב - לקמן מפרש:

במשהו - אם ניקב: כל חלב מקרי חלב בין טמא בין טהור ושומן אינו אלא לשון חכמים כגון גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דעל כרחך קרי ליה שומן משום דגבי חלב תנייה:

על גבי דפנות - היורד על הצלעות מן השדרה:

על גבי דפנות ס"ד - ומאי חיותא תליא ביה:

שעל גבי דופני ריאה - קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב:

תלתא קני הוו - לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה:

חד פריש לריאה - ומתחלק בתוכה והן הן סמפונות:

דריאה כי ריאה - בנקב משהו:

דכבדא כי כבדא - עד שינטל כולו כדתנן (לעיל מב.) גבי כבד ולא נשתייר ממנה כלום:

דליבא פליגי - רב ושמואל לעיל:

מתני איפכא - דריאה עד שינטל ככבדא ודכבדא כי ריאה במשהו ודליבא פליגי רב ושמואל וכלישנא קמא מסתברא דהא קם ליה רבי יוחנן כוותיה דאמר לעיל ניקב למטה מן החזה נידון כריאה:

אמרה לשמעתא דרב - דאמר במשהו קמיה דשמואל ואכתי לא הוה שמיע ליה דרב בסורא הוה ראש ישיבה והתם הוה אמר שמעתתיה ושמואל הוה בנהרדעא:

אבא - רב הכי הוה קרי ליה שמואל דרב הוה עדיף מיניה אני שמעתי אבא ואית דגרסי אבא חברי:

הורה רבי - שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו:

רוב עורו - אם נחתך רוב היקף עורו סביב אע"פ שהמוח לא נפרד כלום טרפה:

ואמרי לה רוב מוחו - דכיון שנפסק ונפרד המוח מבפנים אע"ג שהעור כולו קיים טרפה:

כ"ש רוב עורו - שהרי רוב העור מחזיקו וכיון שנפסק העור סוף המוח לפרד ולצאת:

ניולי - שם חכם:

בדיק ברוב עורו - ואשכח דלא איפסיק רוביה והדר בעי למיבדק ברוב מוחו דניהוי נמי קיים:

נתמרך פסול נתמסמס פסול - גרסינן ואחוט השדרה קאי אע"ג דהמסמסה קילא מהמרכה כדמפרש ואזיל אפילו הכי תנא תרווייהו דאי תנא המסמסה לחודה הוה מפרשינן דהיינו נשפך כקיתון. המרכה לשון מורך שנתרככה ונעשית המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב:

ואינו יכול לעמוד - מפני שנעשה צלול אבל לא כל כך שיהיה נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל:

מפני כבדו - שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא וכל הני נתמרך ונתמסמס בכלל נפסק החוט הן דקים להו לרבנן שמתוך ליקוי זה עתיד לינקב וליפסק אי נמי אין פיסוק גדול מזה אע"ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה"מ בהפרדה אבל בהמרכה לא:

תיקו - וכל תיקו דאיסורא לחומרא:

נתמסמס פסול - כדקאמרת:

נתמזמז כשר - ולהכי הדר נקט נתמסמס פסול דלא תימא נתמזמז ונתמסמס חדא הוא ולאיפלוגי עליה אתא:

נתמזמז - נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו:

טרייה - מינציי"ר בלע"ז:

נתמזמז מוחיה דדין - דואג היה עליו ואומר אוי לו לזה שנתמזמז מוחו:

שאינו מוליד - תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו:

עד היכן חוט השדרה - עד היכן כחו של חוט להיות בהמה טרפה בפסיקתו החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב:

עד בין הפרשות - עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל פצולין. כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש א' לירך זו ואחד לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לג' ולמטה מהם עוד מתפצל וכן בהרבה מקומות עד סופו ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו והיריכים מעמידין את שדרתו ואינה מתה בכך:

אייתי ליה גדי שמן - שחוט ומופשט ולא היה לו שהות לעכב עד שיקרענו ויראה לו הפיצולין מבפנים והיה מראה לו מבחוץ שהחוט לבן הוא ונפרד מבחוץ כשנכנס בבשר האליה לכאן ולכאן מתחת לעצם:

ולא ידיע - החוט מבחוץ והוא צריך לכוון עד מלא חוט השערה שאם נפסק לכאן טרפה ואם נפסק לכאן כשרה:

בליטן טפי - והעצם של בוקא דאטמא דוחק הבשר ומדובק ודוחק בו את מוח החוט הנפצל עליו עד שנעשה דק ואינו ניכר:

עד אחת - כ"מ שיפסק מן הצואר עד בין הפרשה ראשונה טרפה נפסק בין הפרשה שלישית כשרה שניה איני יודע:


עד ועד בכלל - והכי קאמר מן הראש ועד בין הפרשה ראשונה וכל אותו בין בכלל טרפה או דלמא הכי קאמר עד ולא עד בכלל טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ה"ה לראשונה דמספקא ליה וממילא משתמע ולא אצטריך לפרושי ראשונה ושניה איני יודע דכיון דאמר ודאי טרפה עד אחת ולא היא בכלל מכלל דמכאן ועד שלישית מספקא ליה וחדא מינייהו הוא דנקט דלא תימא שניה כשלישית לקולא:

את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו - נפסק החוט הגדול כנגד פי הפצולין הראשונים במקום פיצול מהו בכלל טרפה הוא או בכלל איני יודע הוא מי אמרינן עד בין דוקא ופי הפרשה טרפה או לאו דוקא:

ואת"ל עד ועד בכלל - ליכא למיבעי בפי הפרשה מידי דודאי טרפה דאפילו חוט שכנגד הפסק שבין שני הפיצולים טרפה וכ"ש פי פיצול הראשון אלא הכי קא מיבעיא ליה נפסק הפיצול עצמו מן החוט מהו ובפרשה ראשונה קאי:

תידון כבשר - שאם נפסק הפיצול כשרה:

ה"ג מאי לאו ראשונה ושניה לא שלישית - מאי לאו פיצול ראשון ואע"ג דחוט של אחריה עדיין בכלל טרפות או בכלל ספק הוא וכן שני לשון מורי. לשון אחר בין הפרשות הן צלעות קטנות של אליה. פרשות הוא בשר המפריש בין צלע לצלע. (בין) הפרשות צלעות שבין פרשה לפרשה:

גדי שמן - חי:

בליעה טפי - הצלעות נבלעין ואין ניכרין כשהוא חי:

בליטי טפי - ונפשט הבשר והכל דומה לצלעות וכל לשון זה אינו נראה לי ומפי גאון שמעתיו:

עד אחת - עד בין הפרשה ראשונה דהיינו צלע ראשונה של אליה:

טרפה - אם נפסק החוט:

בעי רב הונא עד ועד בכלל - שאם נפסק החוט כנגד צלע הראשון טרפה דאיהו נמי קאי בין שתי פרשות שיש הפרש בינו לצלעות הגדולות:

ולא עד בכלל - ובכלל איני יודע הוא:

פי פרשה - נפסק החוט אצל תחלת העצם ולא כנגדו ממש מאי בהדי עצם חשיב ואיני יודע או בהדי פרשה קמייתא חשיב וטרפה ולא נהירא דהא ודאי מן הפרשה היא ולא מבין הפרשה:

פרשה עצמה - נפסק החוט כנגד פרשה שניה בשר שבין צלע ראשון לשני מהו בהדי ראשון שדינן ליה וטרפה או בתר צלע שני שדינן ליה ואיני יודע:

תידון כבשר - אם נפסק החוט כנגדו ולהאי לישנא גרס מאי לאו פרשה שניה ומפי גאון אחר שמעתי פרשה עצמו נשבר הצלע עצמו ולשון מורי הראשון הגון וסייג מצאתי לו בהלכות גדולות והוא עיקר:

עד למטה - מכנפיו הוי כח חוט השדרה דיליה:

ולריש לקיש עד כנגד בין אגפים - ותו לא:

ושלחו ליה דבי נשיאה - שלחו בשבילו שילך אצלם:

והא אנן תנן - גבי אלו כשרות במתני' (לקמן נד.):

זריק לה - לבהמה שלא נשתייר בה כזית מן הכבד דקסבר טרפה:

מטביל לה - אוכלה וכל מאכלם ע"י טיבול חומץ או חרוסת כך שמעתי אבל נראה בעיני דבאיסור והיתר טריף ומכשר הוה שייך למיתני וזריק ומטביל לא שייך ביה ומסתברא דהכי קאמר רבי חייא זריק לה לכבד של כל בהמה ולא היה אוכלו דלא הוה חשיב ליה ורבי שמעון מטביל ליה דאף על גב דלאו בשר הוא קאכיל ליה משום בריאותא דקסבר נשמה תלויה בו כדקי"ל ברכות (דף מד:) כל נפש משיב נפש וכדאמרינן (לעיל דף לג.) הרוצה שיבריא חותך כזית בשר קודם שתצא נפשה הילכך אם לא נשתייר כזית להעלות ארוכה שיחזור וירפא טרפה ולר' חייא לא בעי כדי להעלות ארוכה אלא שיורא פורתא מקום תליא דמרה דשיורא במקום מרה בעינן כדלקמן:

עשירין מקמצין - רבי שמעון בן רבי בנו של נשיא היה ומקמץ לשון עצרן:

פולמוסא - חיל השלטון:

ערוקאי - גמירו מינאי הא מילתא כזית שאמרו במקום מרה יהא:

במקום שהיא חיה - שהכבד חיה משם דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה דבוקה תחת הכליות זה נראה לי ומצאתיו לישנא אחרינא ביותרת הכבד אובר"ש בלע"ז והן טרפשין:

מתלקט מהו - כזית מתלקט ולא במקום אחד אלא חצי כזית כאן וחצי כזית כאן:

מרודד - מרוקע טינב"א בלע"ז וגרע מכרצועה:

נדלדלה - נעקרה במקומות הרבה:

ומעורה בטרפשיה - כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת:

הא איכא - הרי כולה קיימת: רב נחמן קרמא תתאה ס"ל:

כיתונא דורדא - מלבוש אדום שהריאה מונחת בו. ורדא על שם שקרום תחתון אדום הוא כדאמרינן לקמן (עמוד ב) כאהינא סומקא:

דאגליד - שניטל קרום העליון והופשט כמו גלודה דמתניתין (לקמן דף נד.):


כאהינא סומקא - שנשארת בקרום התחתון והיא כתמרה אדומה:

דאוושא - כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה: ה"ג אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא. מושיבין על אותו מקום כנף פלומ"ה בלע"ז:

גילא - קש:

אי מבצבצא - ההיא רוקא מחמת הנפיחה בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם:

טרפה - משום ריאה שנקבה:

ואי לא - ידעינן מהיכא אוושא פעמים שאין יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע:

מייתינן משיכלתא - קוניי"א בלעז:

דמיא פשורי ומותבינן - לכולה ריאה לתוכה שכל מקום שיש בה נקב יבצבצו המים:

דכווצן לה - והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה:

דמטרשי לה - מקשין אותה כאבן ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים הקרים מותחין אותה כשמתקשה שקורין דייר"ש:

תתאה אינקיב - והרוח יוצא מבפנים דרך הנקב ואינו יכול לצאת חוץ מפני קרום העליון שמגין ונכנס הרוח לבין ב' הקרומים לפיכך היא משמעת קול:

שהאדימה - שנקוטר"א:

מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים - קטנים כגון צפרדעים ודומה להם שעורן רך חוץ משמונה שרצים שעורן קשה אינו חייב עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם ואע"פ שנצרר הדם והאדים עורן מבחוץ אין זה לקותא דמתוך שעורן רך הוא ממהר להאדים וה"נ ממהר להאדים ואמאי חשבת ליה נקב:

וכ"ת לשמונה שרצים מדמינן לה - דתנא בהו בפ' ח' שרצים (שבת קז:):

נצרר הדם - ונאסף במקום אחד דהיינו האדים העור מבחוץ אף על פי שלא יצא וקרי ליה התם חבורה שאינה חוזרת דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מפנים וסופו לינקב ולצאת והכא נמי להאי קרום דריאה חשבת ליה כעור גמור והכי מפרש התם דבהנך דאית להו עור הויא חבלה ובהנך דלית להו עור לא חשיבא חבלה הך צרירת דם והך מתניתא קמייתא לא ידענא היכא תניא:

אלא לא שנא - דבין כולה ובין מקצתה כשירה כדאמר לקמן (דף מז:) אדומה כשרה מדר' נתן: הכא נמי לא שנא ל"ג:

איזו היא יבשה - לגבי מומי בכור קאי:

רבי יוסי בן המשולם אומר - ואע"פ שאין מוציאה דם אין זו יבשה עד שתיבש כל כך שתהא נפרכת בצפורן: רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה: ה"ג הכא כיון דלא שליט בה אוירא הדרא בריא:

גילדי גילדי - קליפות קליפות קרושט"ת בלעז כעין מכות מלנ"ש:

אוכמי אוכמי - טיי"ש בלעז שחורות:

חזותא חזותא - גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מיטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן בהלכות:

אין מקיפין בבועי - בועה שניקבה בריאה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא דליכא למיתלייה בטבחא ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה אין מביאין בועה אחרת להקיף ולקרב אצלה ולנוקבה ולראות אם מראה הנקבים שוים כדאמרינן לקמן בפירקין (דף נ.) מקיפין בריאה דה"מ ריאה אבל כיון שנעשית בה בועה אין מראה ניכר בה שעשוי להשתנות כל שעה ושמא מראה אחר היה לו ונשתנה לשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה (דף לב:):

לית להו בדיקותא - שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גלייר"א ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובת הגאונים ואע"פ שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר:

שלא כסדרן - כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה:

היינו רביתייהו - זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה ואונה הסרוכה באומא והיא אצלה מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב בר רבי יקר והתירה לי לאכול ויש שאוסרין והוא אמר לי טעמו וטעמם. האוסרין אומרים הרי נקב יש ולא מצאנו שהותר אלא באוני כדאמר רבא אבל כסדרן היינו רביתייהו אבל אומי לא קאמר וטעמא דאוני משום שעומדין במיצר החזה ומתחממות והדרא בריא ותדע שהרי בריאה הסמוכה לדופן באוני כשרה ובאומא טרפה כדלקמן (דף מח.) וטעם מורי לא מצינו אומא בגמרא ורבא לא אמר טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרן לעיל דלא שלט בה אוירא ורבא פי' טעמו משום דהיינו רביתייהו כלומר כך הן גדילות זו עם זו ואין מתפרקות זו מזו הלכך ל"ש אוני ול"ש אומא ורבא דנקט אוני משום דעיקר מילתיה דאורי לן דשלא כסדרן טרפה ואע"ג דאי הויא סריכי אוני בדופן הוי כשרה כדאמרינן לקמן (דף מח.) אשמעינן רבא דהתם היינו טעמא דכיון שהחלל צר הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנו זו מזו אבל דשלא כסדרן מתפרקות הן שהרי אמצעית מפרקתן ולא תימא דוחק הדופן מעמידן שלא יתפרקו זו מזו אבל באונא ואומא שלא כסדרן לא איצטריכא לן לאורויי דכיון דברוחב החלל הן עומדות מי יחזיק בה שלא יתפרקו וסייג מצאתי לדבריו בתשובת הגאונים וניכרים דברי אמת ועינוניתא דוורדא כל היכא דסבכא טריפה דכולהי לגבה דידה שלא כסדרן נינהו:


תרתי בועי דסמיכי אהדדי - קים ליה לרבא דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו:

חדא ומתחזיא כתרתי - ואם אחת היא ונראה כמין סדק באמצעיתה ודומה לב':

בזעינן לה - באחת מצדיה:

תלת מימינא - דבהמה והיא לימין הטבח כשהיא תלויה ברגליה ובני מעיה כלפי הטבח:

יתיר - סבירא ליה לרבא דכנטול דמי ולית הלכתא כוותיה כדאמרינן בסמוך וראיתי שהכשירה מורי רבינו יעקב אבל בחסיר וחליף הלכה כמותו דליכא מאן דפליג:

אמר ליה - רב אחא לטבח כשיצא מן הבית:

מאי אמר לך - מרימר:

אמר ליה - רב אחא לטבח:

הדר עיילה קמיה - דלמא לא עיין בה שפיר דסבירא ליה לרב אחא הא דרבא:

וה"מ - דיתרת כשרה דקיימא בדרא דאוני:

אבל ביני ביני - כגון מלמטה לערוגה כעינוניתא דוורדא שהיא בין שתי הערוגות מלמטה או שיש אחת באמצע האומא על גבה שלא כסדר חיתוכא דאוני טרפה:

ברייתא - רועות באפר ואמרי לה ברייתא בריאות ושמנות:

עינוניתא - כמו אינוניתא אונה קטנה דוורדא על שם קלישתה ואדומה:

וה"מ מגואי - מתחת:

אפילו כטרפא דאסא - קטנה כעלה של הדס ומדסבר רב אשי למיטרפה שמע מינה לאו אורחה ובהני דידן דאית ברובא דידהו אי משכחינא ריאה דלית בה עינוניתא כשרה ויש אומרים שאם חסרו אונות הימין מצטרפין לה בהדייהו הואיל ויתרת היא ובתשובת הבבליים מצאתי כן אבל לא שמעתי ואין הדבר נראה בעיני הואיל ולא קיימא בדרא דידהו יתרת היא ואותם הראויות להיות חסרות והויא לה כחליף וטרפה וכדמשתכחן תרתי עינוניתא שמעתי מפי מורי הזקן שנחלקו בה גדולי הדור ר' יהודה בן רבי ברוך וחביריו ולא פירש לי דעתו ונראה לי שהיא טרפה דהא יתרת דביני ביני היא ולאו אורחה דחדא גופה לא אכשרן אלא משום דכל הנך ברייתא הכי אית להו:


דדמיא לאופתא - בקעת עצים וכדמפרש:

בגישתא - שקשה משושה כעץ:

דפחיזא - קשה והיינו נמי כגישתה:

דנפיחא - נעשת לבנה כבקעת והיינו נמי בחזותא והיכא דלא מחתכא בחיתוך גמור ובסדק אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלאו שיעא כי אופתא היא:

ככוחלא - צבע כחול שהוא כמראה לזו"ר לא ירוק ולא שחור:

כדיותא - קורט דיו יבש והוא שחור:

דרבי חנינא - לענין דם נדה:

אלא שלקה - אלמא לקותא הוא וסופו לירקב ולינקב:

ירוקה - כמין עשבים כדלקמן:

אדומה - שנקוטרוד"א:

כשרה - דהדרא בריא מדרבי נתן:

המתיני לו - דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים:

שיבלע בו דמו - שיהא דמו נבלע בבשרו שהיה דמו הולך בין עור לבשר והוי כמי שאין לו דם והדם הוא הנפש ומתוך שאין בו חיות הוא מת במכה קלה:

ככבדא כשרה - ריאה שמראה שלה דומה לכבד כשרה:

כבישרא טרפה - והכי קים להו דבהכי הויא לקותא ובהכי לא הויא לקותא:

ככשותא - ירוקה ולא כעשבים אלא כמראה כשותא הומלו"ן או כמראה מוריקא כרכום או כמראה ביצה וכל אלה מין ירוק הן אלא שזה משונה מזה וכל מראה קרו"ג נקרא ירוק:

אטום בריאה - דוכתא דמטמטם ולא עייל זיקא בגויה:

מוגלא - קווייטור"א:

מניחים עלה - על אותו אטום לאחר שנקרע:

אי מבצבצא - דנייד רוקא כשרה דהא עייל ביה זיקא:

ואי לא - לקותא הוא וטרפה:

אינו קרום - שסופו ליסתר וכל סירכי דריאה קרום העולה מחמת מכה הן הלכך אע"ג דלא נפיק זיקא טרפה:

האי ריאה דאוושא - הא פרישית לעיל:

דמכווצי - סותמין הנקב:

דמטרשי - לשון טרשים שמקשין אותה וקרום הדק כשהוא מתקשה נסתר במשמוש היד דזמנין דלא אינקיב עילאה ומינקב כי בדיק לה:

שנשפכה כקיתון - בשר הריאה נימוח בתוך קרומים שלה ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה בתוך הקרומים וחסרון היא שמתחלה כולה מלאה ועכשיו חציה ריקנית:

היינו ניקבה - שאי אפשר לחסרה שלא ינקב הקרום:

לא צריכא לרבי שמעון - הא דאיצטריכא לאשמועינן ולמיתני חסרה לר' שמעון איצטריך לאשמועינן תנא דמתניתין דפליג רבי שמעון אניקבה ולא אחסרה דבנקב שיש בו חסרון מודי:

דקיימי סימפונא - שלא נימוקו הקנוקנות:

מנא ידעינן - שמא נימוקה אחת מהן:

מייתינן צעא דקוניא - קערה של חרס המחופה באבר שקורין פלומיא"ה בלע"ז דשיעא היא ונראה יפה:

ושפכינן לה בגווה - קורעים הקרום והכל נשפך:

שורייקי חיוורי - טק"ש בלע"ז:

טרפה - דאז ודאי נראה שמיחוי הסמפונות הוא:

נימוקה - נתרוקנה מאליה מקצתה ואינה נשפכה כקיתון אך במקצתה לא נשאר כלום:

אפילו מחזקת רביעית - חלל חסרון המחזיק רביעית הלוג:


שלפוחית - קרום שהולד מונח בה ובלע"ז מרי"ץ לקמן בפירקין (דף נה:) תניא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית: ואסרו להם לא גרסינן ובשני הרגלים לא אמרו להם כלום ובשלישי עמדו למנין ורבו המתירין והתירוהו:

הסמוכה לדופן - דבוקה בצלעות:

אין חוששין לה - שמא ניקבה אלא תלינן ריעותא בדופן ואמרינן דופן זה מכה היתה בו וכשחיתה קלטה הריאה אצלה:

העלתה - הריאה:

צמחין - מנל"ץ סביבות סמיכתה לדופן הואיל וחזינן בה ריעותא תלינן למכה בדידה:

דחליש פומיה - פיו חדוד ודק וחותך יפה שלא יקרע קרום הריאה במושכו אותה מן הדופן:

בדיק לה בפשורי - לאחר שפירקוה ומצאו מכה בדופן מנפח בה אי מבצבצא מיא טרפה שהרי ניקבה: ה"ג בשלמא הכא תלינן בדופן וכשרה ולא גרסינן אי איכא ריעותא בדופן כלומר בשלמא הכא בדיק לה דאי לא מבצבצא לא אמרינן ניקבה ונסתמה דכיון דאיכא למיתלייה בדופן תלינן בה וכשרה:

אלא הכא - גבי תרתי אוני מכדי סרכא זו מחמת מכה היתה הי מינייהו דאנקיב טרפה והאי דלא מפקא זיקא קרום עלה בה וסתמה:

ומי אמר ר"נ הכי - דהעלתה צמחין חוששין לה מכלל דאי פשיטא לן דניקבה הריאה לא מהני לה סתימת הדופן:

התם במקום רביתא - במקום שהריאה והדופן גדלין כאחד וסמוכין תמיד דלא מיפרק ההיא סירכא הילכך כשרה וכי אמר ר"נ חוששין לה למעלה ברוחב החלל כנגד האומא הגדולה דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מיפרקא ההיא סתימה ואפילו הכי כי לא העלתה צמחים אמר אין חוששין לה דתלי לה בדופן ובהא כאבימי סבירא לן דחוששין לה ולחומרא אזלינן בדאורייתא:

מקום חיתוכי דאוני - שהן סמוך לצואר במיצר החלל ובהא הילכתא כרב נחמן דליכא דפליג עליה:

דסביך בבישרא - שנסבכת ונאחזת הריאה בבשר שבין ב' הצלעות דהוי סתימה שרירא דלא מיפרקא אבל בצלעות עצמן אין זו סירכא קיימת:

אלמא נקב הוא - ואפילו הכי כי סביך מכשרת לה אלמא דמהניא סתימה לריאה שנקבה:

ניקב - הגיד של אדם:

פסול - משום כרות שפכה:

מפני שהוא שותת - ואינו יורה כחץ וקי"ל (נדה דף מג.) כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מוליד:

נסתם - הנקב אחרי כן:

כשר - לבא בקהל מפני שהוא מוליד:

דאינו קרום - אבל סתימת דופן סתימה מעלייתא היא:

מתקיף כו' - השתא דאמרת נקב הוא בריאה אלא שהדופן סותמתו אילו אינקיב דופן להדה ריאה כנגד דופן הריאה לאחר זמן מאי טרפה דאזלא לה סתימת דופן:

ליתני - במתניתין נקובת הדופן בהדי שאר טרפות דיש בהמה שנטרפה בכך:

דלאו מיניה מטרפא - דטרפות מחמת ריאה בא:

צמחין - מנל"ץ:

מזדנזין בדבר - מגמגמין. צמחין. היינו מוגלא:

לא בעי מר אומצא - רוצה היה לדעת אם יכשירנה ואם לאו:

לית לי פריטי - דוחהו היה:

אקפן אנא - הטבחים יקיפו לי באמנה כמו החנווני מקיף לשון אמנה:

וליה לא סבירא ליה - לרבי יוחנן לא סבירא ליה לאכשורי ומיטרף נמי לא הוה טריף לה ניהלייהו דלא שמיעא ליה מרביה:

מסגינן - אזלינן מסגי לשון פוסע:


דגלדאי - רצענין:

כנדי כנדי - צמחין גדולים כבדים בריאה:

טינרי - צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע ואלו הן אותן המצוין בבהמות שלנו בריאה ואין מראיהן דומה לריאה אלא דומין כמראה מוגלא ולאו היינו אטום בריאה דאטום אין שם צמח ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה:

מחט שנמצאת בריאה - ואין הריאה נקובה מבחוץ ואין הרוח יוצא ממנה:

חסרון מבפנים - שהברזל אוכל הבשר סביבותיו כששוהה שם ומחסרו:

ה"ג לא דכולי עלמא לא שמיה חסרון - דהא הכי אוקימנא לעיל דאכשרי ריאה שנשפכה כקיתון ועוד אי גרסי' דכ"ע שמיה חסרון אי נמי סמפונא נקט ואתא כדמפרש מ"מ כיון שנמצא בבשר הריאה אי אפשר בלא חסרון כדפרי':

סמפונא נקט ואתא - דרך הקנה נכנס ובא בסמפונות ומן הסמפונות לבשר ומ"מ קרום החיצון לא ניקב ואע"פ שאין דרך הקנה לבלוע אפ"ה הואיל דאיתא לריאה קמן ולא חזינן דאינקבא ע"כ סמפונא נקט ועל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן:

נקובי נקיב - דרך הוושט בא ונכנס שאין דרך הקנה לבלוע ונקבה את הדקין ויצאה ונקבה את קרום הריאה ונכנס לתוכה: והלכתא כהנך רבנן דמכשרי דהא רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן ועוד דקם ליה בשיטתייהו רבי אמי ורב אשי דאמרי לקמן אי קופא לגיו סמפונא נקט ואתא אלמא עבידא קנה שיכנס לתוכו מחט ולא מחזקינן איסורא הואיל ואין נקב ניכר בו ודוקא כי אתא כולה ריאה לקמן אבל נחתכה קודם שבא לפנינו חיישינן דלמא אי הוה ריאה קמן הוה נקובה והכי פסק רבי אמי לקמן בשמעתין:

בחיתוכא - לאחר שנחתכה נמצאת באחד החתיכות:

סבר לאכשורה - דקסבר סמפונא נקט וחסרון מבפנים לא שמיה חסרון:

שדרה קמיה דרבי יצחק - ולא משום הך קושיא דהא איכא לשנוייה כדשנינן לעיל (מז:) לעולם מבחוץ ולרבי שמעון איצטריך אלא משום דנחתכה הריאה לא סמך אגמריה למימר סמפונא נקט ועל דדלמא אי הוה ריאה לקמן הואי נקובה ותדע דמשום הך ספיקא הדר ביה דהא כי הדר אהדרוה קמיה טרפה מהאי טעמא:

והא רבנן - דלעיל מכשרי רבי יוחנן ורבי אלעזר ור' חנינא:

שיודעין מאיזה טעם הכשירו - שהרי באת כל הריאה לפניהם וראוה שלמה הלכך על כרחיך דרך הקנה נכנסה:

דלמא - הוה נקובה שרוב הנכנסין דרך הוושט נכנסין ואי בוושט נכנס ודאי ניקבה:

הא איתא - לריאה ולא ניקבה:

כשרה - ומשום טעמא דבסמפונא נקט ועל ונהי נמי דדרך הסימפון בא הרי לא בסמפונות נמצאת ועל כרחך ניקבה הסמפון ויצאה לבשר הריאה ואמר רב נחמן האי סמפונא דאינקיב טרפה:

לחבירו אתמר - אצל פיצול כשמתפצל מחבירו ניקב אצל דופן של חבירו דכיון דדופן חבירו קשה הוא דייר"ש בלע"ז עומד כנגדו ואינו סותם הנקב ולא מגין עליה אבל ניקב לאחר פיצולו ברחוק בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו והא לא אמרינן דילמא אינקיב לחבריה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן אי לא איתחזוק כגון היכא דליתא לריאה קמן דע"כ חזקה היא זו שרוב הנבלעין אין נבלעין אלא דרך הוושט ומשם לא יצתה בתוך הריאה בלא נקיבת דקין וריאה:

כנתא - אנטלי"ר בלע"ז חלב טהור:

הדורא דכנתא - דקין הסובבין אותו סביב כעגולה:

דאינקיב לחבריה - שניקב באותו צד שבינו לחברו שלא ניקב חיצון שבכולן:

שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה - נחתך בשר רגלים למעלה מצומת הגידין ולא נשבר העצם כשרה נחתכה למטה במקום צומת הגידין אע"פ שנמוך מכאן טרפה כדאמרינן לקמן וכן שניטל צומת הגידין בפ' בהמה המקשה (לקמן דף עו.) ואע"פ שלא נחתך העצם:

רבנן טרופאי - הנך רבנן דלעיל רבי מני וריש לקיש ורבי שמעון דטרפי למחט שנמצאת בריאה:

כשמעתייהו - דמחזקי ריעותא מספיקא דחיישינן שמא דרך הוושט נכנסה תחלה וניקבה כרס או דקין ויצתה:

כיון דבסמפונא רבה אישתכח - מי מכוונה לאותו סמפון אם דרך וושט נכנסה הלכך דברים ניכרים על כרחנו דבסמפונא נקט ועל דרך הקנה ובא לסמפונות הריאה:

הוה טריף מר - בתמיה כלומר וכי נקובת הכבד טרפה הוא: אי קופא לגיו: אם ראשה העב שהיא נקובה בו נחבא בתוך הכבד וחודה שקורין פונט"ה יוצא לתוך חלל הבהמה ודאי סמפונא נקט ואח"כ ניקב חודה את הסמפון ויצא לכבד וממנו לחוץ ואי קופא לבר לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד ודאי דרך הוושט נכנסה תחלה וניקבה הדקין ויצתה ונכנס פיה לכבד:

באלימתא - מחט עבה שאינה יכולה לנקב דרך קופא שלה אבל בקטינתא כגון מחטין שלנו שמנקבין בשר אפילו דרך קופא שלהן:


עובי בית הכוסות - בסוף הכרס שקורים פנצ"א יש בו שעשוי ככובע ושפת דופנו כפולה שתי דפנות אדוקין זו בזו ושומן מחברן וקורין לו דובלו"ן:

מצד אחד - שנקבה את דופן הפנימית ולא נקבה את השנית:

כשרה - שחברתה מגינה עליה:

משני צדדין - שנקבה השנית ויצאה לחלל הגוף:

טרפה - ולא אמרינן היכא דלא נקבה אלא את האחת אי קופא לבר שנמצאת קופא שלה תחובה בדופן ופיה כולה בתוך הכרס ודאי מבחוץ נכנסה שנקבה את הוושט או כרס או דקין ובאת לחלל הגוף ומשם חזרה ונכנסה לעובי בית הכוסות ועברה כבר כולה את הדופן החיצון ולא הספיקה קופא שלה לעבור את דופן הפנימי דאי מבפנים באתה ועכשיו היא מתחלת לצאת דרך עובי בית הכוסות אין דרך הקופא לנקב ונימא טרפה אלא מדקתני כשרה שמעינן מינה כל היכא דמצינו למימר סמפונא נקט ועל כגון הכא די"ל דרך הוושט באת עד הלום ועכשיו היא מתחלת לנקב ואפילו קופא לבר לא טרפינן:

אוכלין ומשקין דחקוה - ומתוך הדחק נכנסה קופא שלה בבשר הילכך אע"ג דקופא לבר הואיל ולא חזינן נקב יוצא לחוץ כשרה:

הונא מר טריף - דקסבר נקובי נקיב שלא נכנסה אלא דרך הוושט ונקבה כרס או וושט או דקין ויצתה:

מכשר - כיון דבסמפונא אישתכח אמרינן מי מיכוונה להכנס בסמפון זה אלא דרך הקנה נכנסה והקנה וקנה כבד סמוכין זה לזה בהתחלקן סמוך לריאה וגם קנה הלב וקנה הכבד מתחלקין לסמפונות בראשן האחד וי"ל שנכנסה מסמפוני הכבד לסמפוני קנה הכבד ומשם עלתה לכבד דרך הסמפונות:

שקילו גלימא דטרופאי - שהאכילוה לכלבים:

קשייתא - גרעין של תמרה:

סימפונא - דכבד נקט ועל דרך הקנה נכנסה דאי דרך הוושט נכנסה אינה ראויה לנקב כלום ולצאת משם ולחזור וליכנס כאן דרך נקב:

ואע"ג דלא נפקא - שאינה יכולה לצאת דרך הסמפון כשרוצין להוציאה לפי שהסמפון דחוק:

מירבל הוא דרביל - על ידי נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת. מירבל לשון כברה שמנענעים אותה כמו אייתי ארבלא וקמרבל באלו מציאות (ב"מ כו:):

מיבזע בזע - במחט ומאן דטריף במחט טריף נמי בהא:

לאכילה - האוכלין אותה כמו שהיא:

או ע"י סמנין - כשמערבין סממנין המאירין את העינים אף היא מסייעה עמם:

אווזא בזוזא ריאה דידה בארבעה - כשהאווז נלקח בדינר ריאה שלה שווה ד' לפי שהסממנין מעורבין בה:

ואי ס"ד - כמות שהיא מאירה לינקוט אווז שלם עם הריאה בזוזא וליכול ומאי דקאמר הכי גרסינן ואי ס"ד לאכילה לינקוט בזוזא וליכול:

היכא דממשמשא ידא דטבחא - אני שמעתי במיצר החזה שמתוך הדחק היד קורעת בצפרניו וכמדומה אני בכל מקום שהוא יודע שיכול לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואח"כ נמצא שם נקב: והילכתא תלינן:

מרישי כלי - מריש דרשנין המשמיעין לעם את דבריו כשהיה דורש:

אבוה דאבא - רב אחא:

דהא תלינן בזאב - דאמר בפ"ק (לעיל ט.) בא זאב ונטל את בני מעיים והחזירן כשהן נקובין אין אומרים במקום נקב נקב:

מורנא - תולעת היוצאה מן הריאה ונקבה:

קודם שחיטה פריש - מן הריאה ונקבה ונטרפה:

מלוך ערבאה - הדר בערביים:

אין הלכה כרבי שמעון קאמר - לא אמר הלכה כרבי שמעון אלא אין הלכה כרבי שמעון קאמר:

ואת מה בידך - רב ביבי שייליה לרבי זירא:

ואין הלכה כרבי שמעון - גמרא קא פסיק ליה ובישיבה האחרונה נפסקו ההלכות הללו הפסוקות סתם בגמרא:

כהנים - שהקבה ניתנה להם מאת זובחי הזבח נהגו בו היתר לאכלו ומשום רבי ישמעאל נקיט ליה:

וסימניך - שהוא התירה ולא תשכח בשם מי נאמר:

ישמעאל כהנא מסייע כהני - תמיד הוא עוזרן ומיקל להם ולקמיה מפרש היכא:

מאי היא - היכא מסייע להם:

ואני אברכם - רבי ישמעאל מוקי ליה אכהנים ורבי עקיבא מוקי ליה אישראל:

ומאי מסייע כהני - הואיל ורבי עקיבא נמי אית ליה ברכה לכהנים מקרא אחרינא:

במקום ברכה לישראל - אצל ברכת ישראל דהכי עדיפא דמשמע שמתברכין הן עם השאר:


חלב שעל הדקין - לקמן (דף צג.) אמרינן ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין כשהמעים מתחילים לימשך מן הקיבה הוי חלב שעל הדקין אסור עד אמה לדברי רבי ישמעאל מפני שחלב שעל הקרב שקורין טיל"א מחובר בו והכתוב מרבהו בכלל מואת כל החלב אבל חלב שעל הקיבה לרבי ישמעאל מותר והיינו מסייע כהני:

קרום ונקלף - קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כל כך:

אף כל קרום ונקלף - והיינו חלב שע"ג הקבה וכ"ש חלב שע"ג הדקין:

תותב - היא שמלתו מתרגמינן היא תותביה (שמות כב) כשמלה הוא פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשן אבל חלב הקבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק ושעל הדקים מראשו והלאה היינו מן הכנתא כשמפרישין אותו מהן נשאר מן החלב אצלם ולאו תותב הוא אלא אדוק בהם:

כך היא הצעה של משנה - כמו שהשבת ואיפוך קמייתא:

כיון דקתני מה חלב כו' - שדורש את המקרא והוצרך לדקדק למר קרום ונקלף ולמר תותב קרום ונקלף:

דווקא הוא - ולא נחליף דברי של זה בזה:

אי הכי כר' ישמעאל - בתמיה הא דאמרת לעיל נהגו בו היתר כר' ישמעאל והא רבי עקיבא הוא דשרי ליה ולא רבי ישמעאל:

חלב טהור סותם - כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב כשרה דחלב טהור אדוק הוא מאד והוי סתימה מעלייתא:

טמא אינו סותם - כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה את הקרב סותמן אינה סתימה לפי שאינו חיבור אלא תותב:

חלב חיה - המכסה את הקרב:

מהו - שיסתום אם ניקב הכרס של חיה ולהא דבעי האבעיא לא אפשיט ליה אכתי טעמיה דרב מהו:

הא נמי טהור - דלא אסר רחמנא אלא כל חלב שור וכשב ועז:

מהדק - מחובר יפה בבשר:

התורה חסה כו' - בתורת כהנים נפקא לן מוצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא וגו' א"ר מאיר וכי מה מטמא לן שאמרה תורה להמתין שלא יראה הכהן את הנגע ולא יאמר טמא עד שיהו הכלים נפנין וא"ת כלי עציו בגדיו ומתכת מטבילן והם טהורים ועל מה חסה תורה על כלי חרס ופכו שאין להן טהרה אלא שבירה וכל כך חסה תורה על ממונן של צרי עין ק"ו על ממונן של צדיקים:

א"ל רב פפא לרבא רב - כלומר הא רב דאמר לעיל טמא אינו סותם וטרפה איסורא דאורייתא היא ויש לנו לילך אחר המחמיר דקיימא לן (ע"ז ז.) בשל תורה הלך אחר המחמיר ואת אמרת כו':

כנדוקא - מוכר כדים (פסחים דף ל.) שמעתי:

בסתקא - כד של דבש:

ר' שמעון - אוסר לה משום גלוי כדלקמן וגלוי סכנת נפשות היא ויש לנו לילך אחר המחמיר:

אין בהן משום גלוי - שאין נחש שותה מהם:

שוטה היה - אותו נחש שאין שאר נחשים עושין כן:

בציידן - [שם מקום]:

אמר ליה - רבא לרב נחמן בר יצחק:

אודי לי מיהא - על כרחך בציר דלא קיימא לן ביה כרבי שמעון:

דהא רב פפא כו' - וכי היכי דבציר לית הלכתא כוותיה בדבש נמי לית הלכתא כוותיה:

כי הוי מיגלי להו גילויא - מים או יין הוו שדו ליה בציר לפי שהציר שורף הארס ושוב אינו מזיק ושותין אותו גלוי:

אודי לי מיהא - דבדבש הלכתא כוותיה דהא קאי רבי שמעון בן אלעזר כוותיה דר' שמעון סתמא הוא רבי שמעון בן יוחי:

חטי דכרכשא - חלב שעל חלחולת המוציאה ריעי שקורין טבחייא עשוי קרטין קרטין כעין חטים ואם ניקבה ואותו חלב סותמה לא מהני וטרפה וקרטין עגולין הן כמו כובע:

טרפשא דליבא - שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו אינו סותם אם ניקב הלב או הריאה בסמוך לו והוא סותמו והיינו טעמא דריאה הסרוכה בשומן הלב דאע"ג דהיינו רביתא ואצלו הוא גדל ולמטה מחיתוכא דאוני הוא טרפה דעל כרחך הריאה ניקבה שאין סירכא בלא נקב וסתימה זו אינה כלום:

חימצא ובר חימצא - שניהם בחלב שעל הקיבה ולקמן מפרש להו:

סתים - אם ניקבה הקיבה:

ולא ידענא - רבא קאמר לה:

יפה כח הבן מכח האב - ברייתא היא בשבועות בפרק כל הנשבעין (דף מח:) שהבן גובה בשבועה ושלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה והתם מפרש לה:

אינהו - בני א"י:

מיכל אכלי ליה - דקסברי חלב טהור הוא:


ולדידן אפילו מיסתם נמי לא סתים - בתמיה לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזקינן ליה בחלב טהור להיות סותם שמע מינה ההיא דפליגי ביה בני א"י ובני בבל קרי ליה רב נחמן בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומבפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל ובדאייתרא פליגי כדמפרש ואזיל:

דאקשתא כולי עלמא לא פליגי - דבין לבני בבל ובין לבני מערבא אסור דאפילו רבי עקיבא דאמר לעיל (דף מט:) תותב קרום ונקלף אסור דהאי נמי לתותב דמי שאינו מחובר אלא באמצע הקשת שקורין פישט"א:

כי פליגי דאייתרא - בני בבל סברי לה כר' ישמעאל דאמר כל קרום ונקלף חלב טמא הוא והאי נמי קרום ונקלף הוא ובני מערבא כר' עקיבא דבעי תותב קרום ונקלף והאי לאו תותב הוא:

איכא דאמרי - דאייתרא כולי עלמא [לא פליגי] דשרי דכר' עקיבא סברי להו:

כי פליגי דאקשתא - מאן דאסר סבר תותב הוא ומאן דשרי סבר כיון דמחובר במקצת לאו תותב הוא ולהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן דכיון דבאקשתא דפליגי ביה אמר רב נחמן דסתים כ"ש דאייתרא דכולהו שרו ואם כן מאן לא סתים ודרב נחמן אלישנא קמא והכי מסתברא כלישנא קמא כדאמרינן במקום שנהגו (פסחים דף נא.) כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא עול לגביה רב אויא וכסייה מן קמיה משום דבני בבל אסרי לה ולדידן תרווייהו אסירי דבתר בני בבל גררינן דאנן בני גולה אנן וכלישנא קמא ולחומרא דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמרא אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא:

כי הא - אלישנא קמא קאי:

רבי אמי - מערבאה הוא ואמר מקמצין נוטלין ממנו מעט למעלה מההיא דאייתרא מפני שחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר:

מחסם - לשון (דברים כה) לא תחסום מגמגם:

בבלאה את - שנהגו בו איסור:

גום - חתוך עד עיקרו כולו והשלך. גום כמו גוממו עם השופי לקמן (דף צב:):

ליחה - מבפנים היא:

שירקא דמעייא - גליד"א ואדוקה בהן מבפנים ומוציאין אותה מהם בדוחק:

גמירי חבריא דרבי אבא מרבי אבא - הא שמעתא לקמן דרבי אבא בריה דרבי חייא ולאו היינו רבי אבא קמא:

כל שלשה ימים הראשונים - של אבלות:

בא ממקום קרוב - אם לא היה אחד מן האבלים בבית והיה במקום קרוב בתוך מהלך יום אחד וראוי הוא לדעת בו ביום אע"פ שלא ידע חל אבלות עליו ובלבד שיבא בתוך שלשה ימים ומונה אבלותו מיום ראשון:

אמר מאן דהוא - אחד מן התלמידים ולא היו זכורין אלו שסידרו הגמרא מי הוה:

אזכי ואיסק - לארעא דישראל לאתריה דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא:

ואגמרה - לשמעתא דרבי חייא בר אבא ואגמרה משמיה אי אמר הלכה כר' שמעון או לא:

ואין הלכה כרבן שמעון [ב"ג] - הש"ס קא פסיק לה:

מקיפין בבני מעיים - אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעין אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה נוקבין נקב אחר בצידו ורואין אם מראיהן שוין כשרה דבידוע שלאחר שחיטה היה:

ממשמש בהו - ממשמש בהן בנקבים האחרים ונהפכו למראה אחד:

ואדמו - ואכשרה:

מנא לך הא - שידעת לעשות חכמה זו:

א"ל - מעצמי הבינותי דאמינא כמה ידי ממשמשות בנקבין קמאי מקמי דליתי קמיה דמר:

כר' יוחנן - בכל מילי. לישנא אחרינא רבי יוחנן חכים בטרפות דאמרינן לקמן שדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי דטריפתא בפרק גיד הנשה (לקמן דף צה:):

מקיפין בריאה - היכא דליכא למיתלי בטבחא:

ערוגה - דופן הריאה ימיני או שמאלי:

מדקה לדקה - אפילו בהמה אחרת דוגמתה לישנא אחרינא מגסה לגסה מאומה לאומה ומדקה לדקה מאונא לאונא וזאת נראית לי שאין מקילין כל כך:

מקיפין בקנה - אם נמצאת פסוקה לאחר זמן או קדורה כאיסר:

באותה חוליא - לענין קדורה כאיסר נקט לה. חוליא שלש טבעות דטבעת אחת אין עוגל כאיסר וקודרין עוד אחרת באותה חוליא עצמה ומקיפין:

בר חוליא - הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה שרצועות הבשר מחברת ראשי הטבעות ואף התנוך הולך ודק מעוביו מאמצעיתו ולצדדין לכאן ולכאן על פני כל הקנה:

מחוליא לבר חוליא - ממקום עוביה של זו למקום קלישותה של זו:

חלחולת - היא כרכשא טבחייא:

מעמידות - סותמות אותה שהרי אדוקה בהן:

מקום הדבק - שהיא דבוקה בירכים:

ברובו - אפילו נקדר וניטל דופנה עליון או תחתון ברובו כשרה שאין דרך הריעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף מפני שמקום דחוק הוא השדרה מלמעלה ועצמות האליה שקורין הנקא"ש ומכאן ולמטה הן מחוברין בחסחוס:


בוקי סריקי - כדים רקים כלומר דברים שאינן:

תפיסה - אחיזת יד:

בטדא - אצבע:

בתורא - אפילו בשור גדול די בכך:

סניא דיבי - קרשטי"א בודי"ל לשון מורי והוא עשוי ככיס וסתום בראשו וכך מצאתי באל"ף בי"ת של רבי מכיר בודי"ל שאצלי"ר ולשון סניא דיבי לפי שהוא מקום מאוס וכחוש ואפילו לזאבים וכל שאר הכרס קרוי חיצון ושיעורו ברוב לישנא אחרינא שמעתי מן הפנצ"א עצמה הוא מקום שמנקבים שם הטבחים הכרס ומוציאים הפרש מקום שהשנאוי זב והראשון נראה:

איסתומכא דכרסא - אני שמעתי איסתומכ"א בלע"ז ואיני יודע מהו:

מקום צר יש בכרס - שהוא קרוי כרס הפנימי וכל שאר הכרס קרוי חיצונה:

נפל כרסא בבירא - הואיל ואינך יודע היכן הוא לא פירשת לנו כלום:

א"ר אחא - אני אפרש אותו מקום צר:

מן המיצר ולמטה - ממקום שהכרס הולך ומיצר לצד הוושט הוא קרוי פנימי מפני שנחבא בדופני החזה:

ולמטה - כשהבהמה תלויה:

מקום שאין בו מילת - מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר שגוררין ברותחים מן הכרס:

בשר החופה - פירשתיו וזהו קרום עב העובר על כל החלל וקורין לו טינפ"א וישנו מן החזה ועד היריכים והכרס הקרוי פנצ"א מעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורוב החיצונה דקאמר מתניתין רואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס טרפה ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה והיינו דאמרינן לקמן רובא ולא הוי טפח זו היא ששנינו כו' ואי בכוליה קרום משערינן אין לך בהמה קטנה שאין ברוב שלה יותר מטפח וכל אמוראי דלעיל קרו פנימית וחיצונה בכרס עצמה:

מפרעתה - צד הכרס הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותחין הבהמה להוציא את המעיים והיינו דמפרש היכא דפרעי טבחי:

כולהו שייכן בדרבה - סניא דיבי ואיסתומכא ומקום שאין בו מילת כולן באותו צד עומדים או למעלה או למטה וכי טרפת לה לכל אותו צד בנקב במשהו הנמצא בו מקיימת להו לכולהו:

אמימר - מנהרדעא הוה כדאמרינן בשנים אוחזין (ב"מ דף טז:) אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדרא לעולם:

דרב אסי אמר ר' יוחנן - דאמר לעיל ואיני יודע איזהו:

מאי - אמריתו עלה הא איכא לספוקי בכל הכרס כולו:

אמר ליה כבר פירשה רב אחא - דהיינו מן המצר ולמטה וההוא כנגד מפרעתה היא:

ודרבי אבינא - דאמר כרס הפנימי בוושט הוא:

ודבני מערבא - דאמרי כל הכרס כולו קרוי פנימי ונידון בנקב משהו:

מאי - וכיון דלא אפסיק הלכתא עבדינן לחומרא וטרפינן בכל הכרס בנקב במשהו כבני מערבא ומיהו כל הנך טרפות אנן לא טרחינן למיבדקי בתרייהו דכל כמה דלא מישתכחן אזלינן בתר רובא כדנפקא לן בפרק קמא (לעיל יא.) מהאליה תמימה ומקראי טובא ובסירכי דריאה משום דשכיחן בדקינן בתרייהו:

גדולה ממש - גדולה שבגדולות:

כל שנקרע בה וכו' - כלומר כל היכא דמשתכחא או טפח או רובא טרפה:

רובא פשיטא - דרובו ככולו:

הכי גרסינן לא צריכא דהויא טפח במשהו - אי הויא משהו טפי מרובא הוה מיקרע טפח:

נקדרה - כמין ארובה עגולה ורוחב הקדירה כסלע מטבע רחב הוא:

שאם תמתח - אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה:

תלת קשייתא - גרעיני תמרה:

בציפא - עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה יכנסו שלשה בנקב בדוחק או בלא ציפא בהרווחה:


בידוע שלפני שחיטה - וטרפה:

הוגלד - קרושט"א:

בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה - ואם לקחה בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו:

לא הוגלד פי המכה - איכא לספוקי אי קודם מקח הוי אי לאחר מקח הוי ועל הטבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה: למאי נפקא מינה לא גרסינן:

התם ליכא מידי למיסרך - כשנמצא נקב בלא מחט כשהדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך לפי שאין לו היכן לידבק:

מיסרך הוה סריך - הדם במחט:

רב עוירא שמני - רב עוירא שמי:

שלח ליה - אביי דליתי לגביה:

מפטיר כנסיות אנא - מכניס ומוציא תלמידים ומאספם ומעמידם לילך מבית המדרש:

לעילא מרבי רבה - מר' יהודה הנשיא:

רב הונא - צפוראה ור' יוסי מדאה:

מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות - מבפנים:

מצד אחד - שלא היתה נראית מבחוץ:

והפכה - לבית הכוסות לצד החיצון:

ומצא - על המחט כנגד פיה מבחוץ קורט דם:

אמר אם אין מכה - זו יוצאת לחוץ דם זה מנין כאן:

טרח טריח לההוא גברא - כמה הטרחת לאותו האיש על עצמו היה אומר שהטריחו זה לבא אצלו לישנא אחרינא טרח טרייה כמו דטרייה לרישיה דאמרן לעיל (דף מה:) כלומר בחנם טרחתי לבא שאין כאן דבר חדוש:

למעלה - בגג:

למטה - על הארץ:

אין חוששין - הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין שמא נתרסקו אבריה להשהותה מעת לעת כדין נפולה ורסוקת אברים דאמרינן במתניתין (לקמן נו.) גבי עוף אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ובקופצת מאליה לא חיישינן להכי:

ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא - בגג והוה ארובה בגג:

חזא חושלא - שעורים קלופים:

באיפומא - כנגד פי ארובה למטה בבית:

דגר - קפץ:

משום דאית לה מידי למסרך - שלא קפצה דרך ארובה אלא בצידי הגג מסרכת עצמה בכתלים וקופצת ומהניא לה סריכת הכתלים שמסרכת בידיה קצת:

והאי לית ליה מידי למיסרך - שהארובה אינה סמוכה לכותל:

דאמדה נפשה - אם גבוה לה יותר מדאי אינה קופצת:

דהוו שדרן כרעיה בתרייתא - רגליה האחרונים היו נגררין אחריה:

שיגרונא - קרנפ"א:

הלכתא כרב יימר - דלא מיזדקקינן למיבדק שאר בהמות דשגרן כרעייהו:

זכרים - אילים:

דמדוו - דואגים וכואבים:

צימרא - חמימות כמו (שבת דף סז.) אישתא צמירתא:

דגנבי גנבי - ומשליכין אותם למעלה מכתלי החצר ונופלים לארץ:

אמתנייהו - על מתניהן נופלין ואין נהפכין על גבן שיתפרקו חוליותיהן:

אהדרינהו - דרך למעלה מן הכותל:

ודאי חיישינן - דלא איכפת להו כל היכי דנפלה:

הכה על ראשה - שכפף המטה:

והלכה לה כלפי זנבה - והכה על מתניה ולא על הצלעות וכן על זנבה והלכה כלפי ראשה והכה על צוארה: ואפילו ל"ג דדוקא לא כפף המטה והכה על כל הצלעות כנגד כל השדרה קאמר:

ואי שלים חוטרא אפלגא דגבא - שלא היה ארוך ככל השדרה חיישינן:

קיטרי - במקל שיש בו שיורי ענפים:

אפסקיה - בהפסק כלומר לרוחב הגב חיישינן לחוט השדרה:

בית הרחם - עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם צר:

אין חוששין - שמא נדחק ונתרסקו אבריו ואין צריך להשהותו מעת לעת:


מטמא בזיבה - אם יצא ממנו זוב:

ואי ס"ד יש בו משום ריסוקי אברים - הרי חולה הוא וזו אחד משבעה דרכים שהזב נבדק בהן דזב אינו מטמא באונס דכתיב (ויקרא טו) זב מבשרו שיהא בשרו כמות שהוא שלם ולא באונס:

דרך דופן - ע"י סם ובין הוא ובין אמו חיין ואין לומר שלאחר שמתה אמו הוציאוהו דקיי"ל במסכת נדה (דף מד.) הוא מיית ברישא:

עגל שנולד בי"ט - אין כאן משום מוקצה שהרי מוכן היה אגב אמו ושוחטין אותו בו ביום אלמא משום ריסוקי אברים נמי לית ביה:

ושוין - תנאי דפליגי במסכת ביצה (דף כו:) גבי בכור שנולד בו מום בי"ט ושוין דאפילו האוסר בנולד בו ביום מום משום דמוקצה היה בין השמשות מחמת איסור קדשים בחוץ אבל אם נולד היום ומומו עמו מוכן הוא שלא נאסר מעולם דהא במעי אמו היה מוכן אגב אמו ומותר דבכור אינו קדוש עד שיולד וכשנולד הרי מומו עמו וראוי לישחט בחוץ:

דרך דופן מי קדיש - בבכורה דבעינן מום לישחט במדינה:

מודה ר"ש - אע"ג דפליג במסכת נדה (דף מ.) גבי יוצא דופן ואמר הרי הוא כילוד ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה התם הוא דאיתרבאי מואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן אבל לענין קדשים מודה שאינו קדוש דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן (לעיל דף לח:):

הכא במאי עסקינן - הא דקתני מותר בו ביום ולא חייש לריסוק אברים:

כגון שהפריס ע"ג קרקע - ננער לעמוד ותחב פרסותיו לעמוד דאמרינן לקמן גבי נפולה עמדה מנפילתה אינה צריכה מעת לעת:

בית המטבחים - כשמפילין אותו לארץ לשוחטו אפילו ממקום גבוה:

דנפל - בבית המטבחים:

קל גניחותיה - כמו (ב"ק דף פ.) גונח מלבו פלינדרי"ש בלעז שנשמע קול יללתו כשנפל:

מנא לך הא - דלא חיישת לריסוק:

צפרניו נועץ - כשהוא שוהה ליפול כל שעה הוא מתחזק בצפורניו עד שאינו נופל מגובה:

עמדה - אמתניתין קאי שנפלה מן הגג ועמדה ולא הלכה אינה צריכה שהייה מעת לעת:

אבל בדיקה בעיא - בחוט השדרה ובשבירת רוב צלעות ובעקירת חוליא והיכא דלא עמדה אפילו בדקנוה ונמצאת שלמה טרפה משום החבט שנתפרקו פרקיה וחוליותיה ואם הלכה אפילו בדיקה לא בעיא:

אע"ג דלא עמדה - ואינה צריכה שהייה מעת לעת:

ננערה לעמוד - אע"פ שלא פשטה ידה אלא נתחזקה ורצתה לעמוד:

היכא דנפלה מן הגג - בלא ידעה דאי ידעה הא אמרינן דאמדה נפשה:

כנגד בני מעיין - שמא נקרע רוב החיצונה או ניקבו הדקין:

כנגד כל החלל - משום שבירת רוב צלעות או עקירת חוליות:

סימנין מאי - מי בעי בדיקה שמא נעקרו:

עוף שנחבט - ונפל על כרחו על פני הנהר ואיכא למיחש לריסוק:

כיון ששט מלא קומתו - הוה ליה כהליכה שאינה צריכה בדיקה:

ואי מיא דקיימי - כגון אגמים:

לית לן בה - דאפילו מלמעלה למטה שפיר דמי:

ואי שדי ציבי - ואם היו קסמי עצים מושלכין בנהר:

וקדמיה - איהו לציבי מלמעלה למטה אפילו במיא דלא קיימי שרי דכיון דקדמיה איהו לציבי איהו דקא שט:

גלימא - פרוש על גבי יתדות באויר:

ומתיח - שפיר ונפל עוף עליו:

חיישינן - לריסוק ובעי שהייה דכיון דמתיח שפיר קשה הוא:

עוף ומעופף - ואם כפולה הטלית ואפילו מתוחה:

לא חיישינן - דאינה נמתחת יפה:

איזלא - עוף שנפל ברשת הפרושה באויר:

אי מיקרבי קיטרי - קשרי החוטין שבהם סמוכין זה לזה תמיד:

חיישינן - שמא הקשרים רסקוהו:

כיתנא דעביד בטוני - פשתן העשוי חבילות חבילות:

חיישינן - שהרי קשה הוא:

דהאי גיסא ודהאי גיסא - אם נפל על צדי החבילה מכאן ומכאן בהשמטה:

לא חיישינן - דכי מטי עלייהו משתריק ומשתמיט ולא מלקי ליה:

אסורייתא - חבילות של קנים:

כיתנא דדייק (ונפיץ) - חבוט בטוד"ה בלעז:

ונפיץ - אשקוש"א:

לא חיישינן - אם שטוח על גבי קרקע ונופל עוף עליו:

דייק ולא נפיץ - שברי הגבעולין מלקין העוף:

דעביד ביזרי - פופיד"ש אפילו דייק ונפיץ חיישינן משום קטרי דאית ביה:

דקתא - נעורת שברי גבעולין הננערין מן הפשתים כשמנפצין אותו:

חיישינן - אם נפל עוף עליהן:

דקדקתא - דקה מן הדקה וגם היא נעורת:

לא חיישינן - אם יש ממנה כרי על גבי קרקע ונופל עוף עליהן לא חיישינן לפי שהיא רכה:

נברא - סיב הגדל סביב הדקלים ומייבשין אותו ונחלק לרצועות ומפשילין ממנו חבלים וכל זמן שלא נעשה רצועות הוא קשה:

תימחתא - לאחר שחלקוהו לרצועות להאי נברא כמו שעושין לקליפת עץ הקרוי טי"ל:

קיטמא נהילא - מרוקד בנפה נכבש ונעשה קשה:

לא נהילא - אינו נכבש וכל שעה הוא טפוף ואינו קשה:


חול הדק לא חיישינן - דמישתריק ואינו נכבש לעולם:

חול הגס - אבנים גדולות שבו מרסקין העוף כשנופל עליהם:

אבק דרכים - גם הוא נכבש ונעשה קשה:

תיבנא - אישתרי"ם בלע"ז תבן של חטים ושעורים:

בזגא - חבילה:

חיטי וכל דמינייהו - כגון שיפון שהוא קשה חיישינן אם נפל עליהם:

כל מיני קטנית - לא חיישינן משום דמישתרקי מהדדי ואינם נכבשים יחד:

רוביא - תלתן:

חימצי - פישל"ש מחליקין הן ואינן נכבשים:

חיפצי - צידרו"ש ואינן עגולין ולא מישתרקי:

כל דמישתריק - מחליק זה מזה ואינן נכבשים יחד והנופל עליהם נשמט והולך ואין כאן חבט:

דבוק - גלוד"א בלע"ז וטחין אותו בדף קטן והעוף שוכן עליו ומידבק בו ופורח עם הדף ונופל לארץ:

בחד גפא - שלא נדבק אלא בגף אחת ופורח בשניה:

היכי ניקום - במה יהא יכול להקים ולישא את עצמו הלכך כשנופל נחבט בנפילה גמורה:

אעיקבי דגפא - במקצת הוא נושא את עצמו בעקבי הגפיים והוא ראש הכנף מקום שחותכין הכנף מן האווז:

בתרי גפי אסור - אלא אם כן עמד והלך כתוב בהלכות גדולות כל היכא דבעי בדיקה כגון נפולה ושבורה ודרוסה דמיתכשרי בבדיקה ה"מ בדורות קמאי דהוו בקיאי למיבדק אבל אנן לא בקיאינן ולא סמכינן אנפשין ולי נראה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב (דברים יז) ואל השופט אשר יהיה בימים ההם אבל הוא יזהר יפה ולהביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאין בדבר כי היכי דנימטייה שיבא מכשורא: כ"ב צלעות גדולים שיש בהן מוח יש לה לבהמה י"א מכאן וי"א מכאן ורוב שלהן הוי י"ב: ה"ג או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן:

ומחציין כלפי שדרה - ובעינן שיהו נשברות אותן י"ב צלעות מחציין כלפי שדרה לפי ששם חיותה ולא מחציה ולצד החזה:

בר זכאי - לא ידענא מנו:

נעקרו ברוב צד אחד - כיון שנעקרו שש מהם דהיינו רוב צד אחד טרפה אבל בנשתברו לא מיטרפא אלא בי"ב דהיינו רוב שני צדדין:

וחוליא עמה - ואפילו החוט קיים:

אמרי ליה - בעו מיניה נעקרה צלע מכאן וצלע כנגדה וחוליא קיימת מהו:

גיסטרא קאמריתו - בתמיה בהמה שנפסקה באמצעיתה אתם שואלים הא נבלה נמי היא כדאמר בפ"ק (לעיל דף כא.):

והא רב נמי גיסטרא קאמר - דכיון דנעקר צלע וחוליא עמה הרי צלע שכנגדו נשמטת ונפלה וקרי לה רב טרפה:

וחצי חוליא - והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא קיימת:

מכלל דרב כהנא ורב אסי - צלע מכאן וצלע מכאן וכל החוליא קיימת בעו מיניה דאי צלע וקצת חוליא הא שמעינן ליה דאמר דאפילו בחדא מיטרפא ואינהו בעו תרתי אלא ודאי צלע בלא חוליא קבעו מיניה:

ואמר להו - איהו עלה גיסטרא קאמריתו דאפילו נבלה נמי הויא בתמיה:

ואמר עולא וכו' - אלמא רובו בעינן למיטרפא וכל שכן דבחדא לא מקריא נבלה:

ולרבי יוחנן - דאמר אף נעקרו לא מיטרפא עד דאיכא רוב שני צדדין וכי מיעקרו שש מימין ושש משמאל ואפילו אלו לצד הצואר ואלו לצד האליה אי אפשר דלא הוי אמצעית זה כנגד זה ואפילו הכי בעיא רובא למיטרפא וכל שכן דבחדא לא מיקריא נבלה דבשלמא מעיקרא הוה ס"ד דרב צלע וכולה חוליא קאמר ואינהו בעו מיניה צלע וקצת חוליא מכאן וכן מכאן ואמצעיתה של חוליא קיימת אבל השתא דאוקמת דרב צלע וחצי חוליא קאמר ואינהו על כרחך צלע בלא חוליא קבעו ליה וקאמר להו עלה גיסטרא קאמריתו קשיא לן הא דרבי יוחנן ומשני התם רב כהנא ורב אסי:

בוכנא ואסיתא - כלומר צלע וקצת חוליא ורבי יוחנן צלע בלא חוליא:

אי הכי - דרב כהנא ורב אסי צלע וקצת חוליא אמרי היינו דרב הא שמעינן ליה דבחדא נמי טריף ומאי תיבעי להו בתרתי:

אסיתא - חור שבחוליא שהצלע תחוב בו היינו בחצי חוליא:

וליבעו מיניה כרב בחדא - דהא חדא אכתי לא קאמר להו ותרתי קבעו מיניה:

סברי אם כן מירתח קא רתח - ממהדורי דרב מצינן למפשט מאי דינא דחדא דאי מהדר לן כשרה כל שכן חדא ואי מהדר לן טרפה בלא ריתחא פשטינן מינה דבחדא סבירא ליה כשרה דאי סבירא ליה בחדא נמי טרפה כי בעינן בתרתי מהדר לן בריתחא למימר השתא בחדא טרפה תרתי מיבעיא לכו אבל אי בעינן מיניה חדא אפילו סבירא ליה בתרתי כשרה לא מהדר לן בריתחא למימר השתא בתרתי כשרה דלא איכפת ליה אי תיסק אדעתין דבתרתי טרפה:

והא - בעו מיניה בתרתי וסבירא ליה דבחדא נמי טרפה כדאמר רב לעיל נעקרה צלע וחוליא עמה ואוקימנא חצי חוליא ואפילו הכי לא אהדר להו בריתחא דנפשוט מינה לעקירת חדא:

כיון דקאמר להו גיסטרא קאמריתו - בתמיה היינו ריתחיה דהכי קאמר להו הא לא איבעי לכו למיבעי דנבלה נמי הויא אלא בחדא טרפה:

מעיקרה - אפילו בלא אסיתא:

נחבסה - מינציר"א ולא נפחתה:


כמה חסרון בשדרה - ולא תטמא באהל בלא בשר:

וכן לטרפה - דלבית הלל מיטרפא בחדא חוליא אלמא לשמואל עקירת חוליא הוא דטרפה ולא עקירת צלע:

בשילהי כפלי - יש חוליות הרבה שאין שם צלעות:

ולתנייה גבי קולי בית שמאי - אי לענין טרפה נמי פליגי ליתנייה בעדיות דקחשיב התם כל קולי בית שמאי וחומרי בית הלל דהא לגבי טרפה הוו בית שמאי לקולא:

כי איתשיל - חסרון שדרה בבית המדרש:

לענין - טומאת אהל נשאלה לפניהם בכמה חסרונה דהתם בית שמאי לחומרא:

רוב גובהה - מן העינים ולמעלה רוב היקפה גדול מרוב גובהה:

ברוב קרוע - וכ"ש ברוב נטולה:

או ברוב נטול - שניטל רובה אבל ברוב קרוע לא מיטרפא:

תפשוט - דברוב קרוע קאמר דהא או שנקרע תנן ומפרשינן להאי רוב חיצונה דהיינו בשר החופה:

מידי הוא טעמא - הא דמיבעיא לן ברוב קרוע או ברוב נטול:

אלא לשמואל - דהא איהו אמרה להא שמעתא לעיל צלע שנעקרה וכו' ושמואל לא מפרש למתניתין כדאמרי במערבא אלא מקום שאין בו מילת דהיינו בכרס עצמו ואיהו מוסיף האי טרפות דבשר החופה אמתניתין דגמרא גמירי ליה ותנא דמתניתין מייתי לה בזה הכלל:

מן הזאב ולמעלה - הוי דרוסה וזאב בכלל אבל מזאב ולמטה אין לו ארס חזק להמית בהמה אלא עופות:

ובעופות - הנדרסין:

מן הנץ ולמעלה - יש לו כח לדרוס עוף חברו:

וכי תימא - אי לאו דרב הוה אמינא לעולם חתול נמי הויא דריסה בדקה ומתניתין קא משמע לן דזאב אפילו בגסה נמי דריס ומשום דאיירי בגסה נקט זאב:

גברא אגברא קא רמית - דרבי אלעזר אדרב דרב סבר רבי יהודה פליג ות"ק אפילו בגסה קאמר ואיצטריך דרב לאשמועינן דמן הזאב ולמטה אפילו בדקה נמי לא דלא תימא האי דקתני זאב משום גסה אבל דקה אפילו חתול נמי:

ואיבעית אימא לעולם - מתניתין נמי ממעט חתול אפילו מדקה דזאב גופיה דקתני בדקה קאמר כר' בנימין ואתא רב לפרושי דדוקא נקיט זאב במתני':

מהו דתימא - האי דנקט זאב משום דאורחיה למידרס ולעולם הוא הדין לחתול קמ"ל רב:

נמייה - חיה היא ויש אומרים שהיא מרטרינ"א בלע"ז:

גדיים וטלאים - דקים שבדקה ומודה רב חסדא באילים ורחלים כמתני':

עד שתינקב לחלל - כקוץ בעלמא ועד שניקבו הדקין ומדשוי להו כקוץ בנקובה מכלל דארס שלה אין מזיק אפילו לעופות וכל שכן לגדיים וטלאים:

בריבי - שם חכם:

לא אמרו אין דרוסה - לחתול:

אלא במקום שאין מצילין - לעוף או לגדי מידו דאינו כועס כל כך ולא אלים זיהריה:

אבל במקום שיש לה מציל - הוא כועס ויש לו ארס חזק וכשמכה בצפורן משליך בה ארס ודרב חסדא בשיש מצילין:

בסחופיה - פלוט"א:

חמשה קורטי דמא - ארס של חמש אצבעות:

הצלת עצמה - שהיא עצמה מצלת גופה ובורחת:

ורבנן - דפליגי עליה דבריבי דאמרי אפילו יש מצילין אין דרוסה בהאי דמא דמשתכח בדשא מפרקי לך:

אית ליה זיהרא ולא קלי - אינו שורף:

איכא דאמרי - דרב חסדא אפילו במקום שאין מצילין קאמר דיש דרוסה ומתניתין דנקט זאב משום אימרי רברבי נקט והא מתניתין דנקט עד שתנקב לחלל בריבי היא ובמקום שאין מצילין ורבנן פליגי עליה:

לא אמרו - יש דרוסה לחתול:

אבל במקום שאין מצילין כו' - ורבנן סברי אף במקום שאין מצילין יש דרוסה:


אף לחולדה - שהיא קטנה הימנו יש דרוסה וכ"ש לחתול:

אף לחתול - שהוא גדול אין דרוסה וכ"ש לחולדה ולקמיה מתרצינן לה:

באימרי רברבי - בבהמה דקה ס"ל אין דרוסה לחתול כדאמר רב לעיל (דף נב:) בבהמה מן הזאב ולמעלה:

בגדיים וטלאים - דקים מאד:

שאר עופות טמאים - חוץ מן הגס והנץ:

והא אנן תנן ודרוסת הנץ בעוף הדק - מכלל דשאר עופות אפילו בעוף הדק לא:

בדרברבי מיניה - ואפ"ה עוף הדק הוא:

בית היני - שם מקום:

ביד - שהכהו בידו:

רגל - אחרונה:

אבל שן לא - דאין ארס החיה בשיניה:

שלא מדעת - דכיון דשלא מדעת נפל כגון מן הגג על הבהמה אע"פ שנתקעה צפרנו בגבה אין משליך בה ארס:

לאחר מיתה - קס"ד שמת הארי ואחר כך נפל על הבהמה:

דדריס מחיים - ולא הספיק לשלוף צפורנו ממנה עד שפסקו את ידו ומיתה דקאמר מיתת האבר שנחתך:

דשליף - כשחולץ ומוציא צפרנו מגבה:

ונמצאת צפורן - תלושה בגב:

רוב אריות דורסין - כלומר אע"פ שרוב אריות דורסין וקים לן שכל הדורס אין לך אחד בהן שתשמט צפרנו:

נתחכך - השור וצפורן זו בכותל היתה:

רב לטעמיה - לקמן:

מקום צפורן - שלא נשמט ולא נמצא שם הצפורן אלא מקומה ומכתה ניכרת בשור:

לחה - שהיה בה דם:

עבידא דמשתמטא - ושמא דרס:

בדרא דסיחופיה - שעומדות בגב השור כסדר שהן סדורות ביד הארי:

אימר כלבא - והא אמרינן אין דרוסה לכלב דאין לו ארס:

על - ארי בינייהו וישב שם:

שלמא שוי - עשה שלום עמהם כדרך כמה חיות שנעשות תרבות וגדלות עם בני אדם ובהמות ואין מזיקין:

נח ריתחיה - בהני ולא חיישינן לדריסה באחריני:

מעואי - נוהם:

מקרקרין - גועות דלשון צעקת ארי לחוד ולשון צעקת כל בהמה לחוד כמו בלשון עברית נוהם לארי וגועה לשור וערוג לאיל וצהל לסוס וצפצוף לעופות וחרץ לכלב:


אהדדי - דכשם שהם נבעתים ממנו כך הוא נבעת מהם ואין לחוש:

שרקפא - סל מלא עופות שנכנס הנץ ביניהם:

אתריה דשמואל הוה - ולאו אורח ארעא לאורויי קמיה באתריה בדבר שהן שוין בו אבל אי הוו פליגי בה לא היה משדר להו קמיה להפסיד ממון ישראל דכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב כך שמעתי ול"נ דה"ג אלא אתריה דשמואל הוה ומהכא לא תפשוט דהדר ביה רב דלאו אורח ארעא למישרי באתריה מלתא דאיהו אסר והכי אמרינן בעירובין (דף צד.) ורב אי ס"ל דאסור לימא ליה אתריה דשמואל הוה:

לישדינהו הכי - ישליכם לנהר כמות שהם:

מפרחן וסלקן - וצדין אותן ציידים וימכרו לישראל:

ולשהינהו י"ב חדש - כדין ספק טרפה כדלקמן בפירקין (דף נח.):

לידי תקלה - איידי דהוה בהו טובא לא מצי לאזדהורי בהו ואתי למיכל חד מינייהו:

אתו - עובדי כוכבים והדרי ומזבני לה לישראל:

לפרסומי מילתא - וכי אזל לנהרא אוושא מילתא טפי ולפי שעופות דקים היו ומרובים היו לא יכול לבודקן ולהתירן בבדיקה מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר ודבר זה נראה לי:

ממסמס - מלוכלך:

דרוסה שאמרו - כגון ספק דרוסת ארי או שראהו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ:

צריכה לבדוק - גבה וכריסה וצידיה וכל שכנגד בני מעיים ואם האדים שם בשר שנקוטרוד"א זהו הארס וטרפה שסופו לשרוף עד שינקוב את בני מעיים ואם לא האדים בשר שם אין צריך לבדוק במקום אחר שאין דרוסה אלא כנגד בני מעיים דלא מיטרפא במקום אחר:

יש דרוסה לסימנין - אם דרסה כנגדם מי הוי טרפה מי אמרינן קשין הן אצל דרוסה וכשרה או לא:

כנגד בית החלל כולו - ולאפוקי עובי הצואר או הירכים:

סימנים שנדלדלו - איידי דא"ר זירא בהנך תרתי דלעיל כבר פירשה פלוני קמסדר ואזיל לכל הנך דאמר בהו ר' זירא הכי:

נדלדלו - נעקרו במקומות הרבה:

המסמסה מהו - כגון דרסה בירך שלא כנגד החלל וראינו שניקב הבשר לאחר זמן מהו:

כנגד בני מעיים - אפילו בהאדימה:

נתמסמס הבשר - במקום אחד:

רואין אותו כאילו אינו - ואם יש בו טרפות בניטל כולו כגון צומת הגידין טרפה דהאי נמי כנטול דמי:

גורדו - אם היה בא לרפאותו גורדו ומשליכו עד הבשר החי:

גורדו - בדל"ת:

תלחה - מתפרקת ונופלין ממנה חתיכות חתיכות:

מדרב הונא בריה דרב יהושע - דאמר כל שהרופא גורדו קרוי המסמסה וכאילו אינו והויא לה ריאה שחסרה:

בקוץ עד שתינקב לחלל - אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן:

בסימנין - דרסה בסימנין:

עד שיאדימו הן עצמן - אבל משום האדמת בשר שכנגדן לא מיטרפא דרוב סימנין קשין הן ואין ארס שולט בהן אבל כי האדימו הן עצמן הרי נגלה ששלט בהן:


וושט נקובתו במשהו - תנן (לעיל דף מב.) הלכך דרוסתו נמי פשיטא לי דבמשהו:

קנה נקובתו בכאיסר - תנן:

דרוסתו בכמה - רוחב צריך להאדים:

אחד זה ואחד זה - וושט וקנה דרוסתו במשהו: מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי ואזיל גרסינן:

מורי בה רב - רב היה רגיל להורות שצריכה בדיקה מכפא ועד אטמא:

כפא דידא - של יד דהיינו עצם רחבה של כתף אשפלדו"ן בלע"ז:

עד אטמא - הירך דהיינו כנגד בני מעיים דריאה וכבד נמי מיקרו בני מעיים לקמן (דף נו:) גבי נחמרו בני מעיה:

כפא דמוחא - כף הגולגולת דהיינו כל החלל ואף כנגד הסימנים:

מנו רב ומנו רב - מי הוא זה רב שאומרים לפנינו כל שעה:

ולא נהירא ליה - אין אתה זכור מי הוא והלא ראיתי קודם שהלך לבבל שהיה משמש את הנשיא:

בישיבה - הוא היה יושב ואני עומד שהיה חשוב ממני:

ומאן גבר - במה הוא גדול:

בכולא - בתורה ובחסידות:

פתח ר"ל ואמר - נהירא לי וזכור הוא לטוב:

שמוטה ושחוטה - נמצאת גרגרת שמוטה ושחוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה:

כשרה - שאם נשמטה תחלה היתה יורדת למטה ושוב אינה נשחטת:

ויקיף - יחתכנה במקום אחר אם דומין מראיהן של חתכים טרפה דהואיל ודומין י"ל שאף חתך הראשון לאחר עיקור נעשה:

שב שמעתתא - בריש פירקין (דף מב.):

רישבא - צייד:

מחו - לחיותא:

בגידא דנשיא - בחצים או במקל:

וקטלי - שהיתה מתה בכך:

אתו לקמיה דרבי יהודה - לשאלו על כך שאם לקתה בגיד הנשה שלה תהא טרפה אחרי שאנו רואין שהיא מתה במכה זו:

אלא מה שמנו חכמים - ולקמיה פריך הא קא חזינן דמתה:

מחו בכולייתא - מכין בחץ החיה בכולייתא מלמעלה ומכוונים שאין החץ נכנס ויורדת למטה מן הכליות לחלל:

וקטלי - מתה מאליה:

אתו לקמיה - לשאול אם ישחטוה אחר המכה מהו:

דאי בדרי לה סמא - אם מפזרין עליה סם:

מתני' ניקבה הגרגרת - בלא חסרון איסר כדמפרש:

או שנסדקה - לארכה וכדאמרן אם נשתייר הימנה למעלה ולמטה:

נפחתה הגולגולת - העצם נפחת ורואין אנו שלא ניקב הקרום:

זה לתוך זה - שסמוכין הן ודופנן של שניהם אדוקים זה לזה ובאמצעיתן הן נקובין זה לזה ואם חזרו ונקבו במקום אדיקת דופנותיהן אין הנקב נראה לחוץ אלא זה לתוך זה כשרה דהא להדדי נמי שפכי:

ניטל לחי התחתון - מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר:

האם - מדרי"ץ של נקבה שהוולד מונח בה:

וחרותה בידי שמים - מפרש בגמרא (לקמן נה:) שצמקה ריאה שלה בידי שמים כגון שנבעתה מקול רעם וברקים חרותה קשה כחריות דקל ובגמ' (שם) מפרש מנא ידיע אם בידי שמים אם בידי אדם:

הגלודה - שניטל עורה או מחמת שחין או מחמת מלאכה ולא נשתייר כלום ובגמ' (שם) מפרש כמה ישאר מן העור ותהא כשרה:

גמ' כל היכא דתני אלו - מיעוטא משמע אלו ותו לא:

תנא טרפות - חשבינהו לטרפות:

ותנא זה הכלל - לאתויי הנך דלא תננהו:


וחזייה - תנא לדרב מתנא דאי לא ממעט ליה אתיא ליה לכלל טריפות בזה הכלל:

דדמיא לנטולי - דמתני' דהא נטולה היא ומן טרפות הוא כדאמרינן בניטל הכבד הילכך תנא אלו בטרפות למעוטי ואיידי דתנא אלו בטרפות תנא נמי אלו בכשרות ואע"ג דלא ממעט מידי:

הני - נטולי הוא דטרפה אבל דרב מתנא כשרה:

ולנטולי נמי לא דמיא - דהא לאו נטולה לגמרי היא:

הני - נטולי הוא דכשרות ניטל הטחול והכליות אבל נטילת ירך דרב מתנא טרפה:

ניביה - גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד:

מתעכל - נרקב:

בוקא - ראש הקוליא התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק"א:

דלא מתחמי לכו שיעורא - שלא ראיתם איסר האיטלקי מימיכם:

דינרא קורדינאה - אותו היו מכירים ומהרי אררט הוא:

ר' חנא פתוראה - שולחני היה והיו לפניו מטבעות הרבה:

אין בעלי אומניות - העוסקים במלאכת אחרים והוא שולחני היה משתכר בשל אחרים למחצה וצריך להזהר ולתת עיניו שם ולהשתדל עם כל העוברים לשאול מה הם צריכים והכי תניא בתוספתא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו:

עומדין מפניהם - אמביאי בכורים קאי במס' בכורים (פ"ג מ"ג):

מפניהם עומדין - לכבדן כדי שיהו רגילים לבא:

חביבה מצוה בשעתה - צריכים אנו לחבבה:

מכשילן - שאם לא יראום להם פנים צהובים ודרך כבוד לא ירגילום לבא מפני הטורח:

כסלע כיתר מכסלע - היכא דשיערו רבנן כסלע כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת דתנן כמה חסרון בשדרה כו' ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל [בריש פרקין] (דף מב:) וכן לטרפה ואמרינן בבכורות בפ' על אלו מומין (דף לז:) כמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע ואית דאמרי התם דבמתניתא תנא כסלע ואשמועינן רב נחמן הכא דכי שיעור רבנן כסלע סלע מצומצם קאמר דכי הוי מצומצם דינו כיתר מכסלע וטרפה:

כאיסר כיתר מכאיסר - גבי מתני' דתנן עד כמה תחסר ונימא דאכתי כשרה דהא גבי אלו כשרות קיימינא וקתני עד כמה כשרה בחסרון עד כאיסר וכיון דהוי כאיסר הרי היא כיתר מכאיסר וטרפה:

אלמא קסבר - הא דקתני מתני' עד כאיסר כשרה לאו עד ועד בכלל קאמר אלא עד ולא עד בכלל וה"ק עד כאיסר כשרה ולא עד בכלל קאמר אבל כאיסר עצמו טרפה דע"כ עד דמתני' אכשרות קאי וה"ק עד כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא וקתני עד כאיסר דאי אטרפות קאי לא שייך למיתני עד אלא כמה תחסר ותהא טרפה כאיסר:

חבל היוצא - לאחר שנסתרגה כל המטה נשאר מן החבל ותלוי במטה:

עד ה' טפחים טהור - דקטן הוא ואינו ראוי לכלום הילכך לא הוי מן המטה ואם נטמאת המטה טהורה:

מאי לאו חמשה כלמטה - כפחות מה' וטהור דקטן הוא אלמא עד ועד בכלל:

לא חמשה כלמעלה - כיותר מחמשה וטמא כדקתני טעמא במס' כלים (פי"ט משנה ב) מחמשה ועד עשרה טמא שבו קושרין את הפסחים זכר לפסח מצרים דכתי' אסרו חג בעבותים וגו' וכתיב והיה לכם למשמרת ובו משלשלין את המטה:

ועד עשרה טמא - כדפרשינן ומעשרה ולחוץ טהור דיותר מדאי יש ועומד ליקצץ וחבל בפני עצמו לא מקבל טומאה דטווי ואריג בעינן במסכת שבת (דף סד.):

מאי לאו עשרה כלמטה - וטמא אלמא עד ועד בכלל:

הדקין שבכלי חרס - כלי חרס דקין:

הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו' - בין שהן עצמן אין מחזיקין אלא כדי סיכת קטן או שנשברו ונשארו קרקרותיהן שולים שלהן או דופנותיהן נשארו ויכולין לישב לבדו בלא סמיכה עדיין כלי הן ושיעורן אם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן טמאין:


עד לוג - שיעור זה ניתן לשברי כלים שלא היה תחלתן אלא עד לוג דאם היה תחלתן יותר מלוג הוי שיעור שבריו ברביעית הלוג כדלקמן:

מלוג עד סאה - כלי שהיה תחלתו יותר מלוג כגון שנים או שלשה לוגין או יותר על סאה שיעור שבריו ברביעית הלוג:

סאה כלמעלה - ושיעור שבריו בחצי לוג כדלקמן:

סאתים כלמעלה - ושיעור שבריו בתורת כהנים ובמסכת כלים (פ"ב מ"ב) בלוג שלם:

והתניא לוג כלמטה כו' - אלמא בכולהו עד ועד בכלל:

התם לחומרא - משום הכי אמרינן בהו עד ועד בכלל דאזלינן לחומרא דמטמינן לשברים בשיעור זוטא אבל כסלע וכאיסר דרב נחמן אי הוה אמרינן בהו עד ועד בכלל הוי קולא לאכשורה ואשמועינן רב נחמן דכל היכא דקתני עד זיל ביה לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא היא אימא עד ולא עד בכלל:

כל שיעורים של חכמים להחמיר - אי מצומצם חומרא הוא שערינהו במצומצם ואי מצומצם קולא שערינהו בשוחק:

חוץ מכגריס של כתמים - ששנינו בנדה (דף נח:) דהרואה כתם של דם בבגדה כגריס טמא דמספקינן לה בדם נדה אע"ג דכי משערת ליה במצומצם חומרא הוי לא הויא טמאה אלא ביותר מכגריס אבל כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם מאכולת והיינו להקל דאע"ג דכגריס שעורו בעינן כגריס ועוד והכי תניא בהרואה כתם (שם נח:) וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מגופה כדכתיב (ויקרא טו) דם יהיה זובה בבשרה:

דיקא נמי - דהא דקתני לוג כלמטה סאה כלמטה משום חומרא הוא ולאו דנימא נמי במקום קולא עד ועד בכלל:

דקתני עלה דההיא - דחבל היוצא חמשה טפחים כלמעלה טמא דעד דקתני עד חמשה טהור ולא עד בכלל:

עשרה כלמטה - דהאי עד דקתני ועד עשרה טמא ועד בכלל קאמר אלמא בתר חומרא אזיל:

חותך מעובר שבמעי - הבהמה ולא יצא מתוכה:

מותר - אבר באכילה וניתר בשחיטתה כעובר עצמו וטעמא מפרש בבהמה המקשה (לקמן סט:) מכל בבהמה תאכלו:

מן הטחול ומן הכליות - של בהמה אם נחתך מהם אף על פי שלא הוציא החתיכה מתוכה אסור באכילה משום אבר מן החי והתם קא יליף טעמא מאותה תאכלו שלמה ולא חסרה כלומר כשהיא שלמה הוא דקאמינא לך כל בבהמה תאכלו להתיר דבר אחר שבגופה אבל כשהיא חסרה דהנמצא בתוכה מחסרונה הוא לא שרינא לך כל בבהמה דהיינו הנמצא בה ומכל מקום שמעינן מינה דהיא עצמה שריא אף על גב דנחתך מן הטחול ואין חיתוך בלא נקב דכל נקב משום חיתוך הוא:

הוא הדין דבהמה נמי אסירא - דחמיר ניקב ונחתך מניטל לגמרי שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה:

איידי דתנא רישא מותר - בחתיכה עצמה דאיצטריך לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא תנא איסורא דסיפא נמי בחתיכה:

לקתה בכוליא - כגון מליא מוגלא:

בכוליא אחת - וכ"ש בשתיהן:


למקום חריץ - שהגידין מעורין שם והוא אמצעית הכוליא:

טרופאי - מורי הוראות על הטרפות:

כרב עוירא - בניקב הטחול:

ולא אמרן - דלית הלכתא כוותיה אלא דאינקב בקולשיה:

בסומכיה - בעוביו למעלה:

ואי אשתייר - בעובי דופנו ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשר:

וכ"ש כו' - דוקיא הוא דדייקנא ממילתייהו:

מוגלא כשרה בריאה - כדאמרן (לעיל מח.) דקיימן צימחי טינרי:

ופסול בכוליא - כדאמרן בריש פירקין (דף מח.) מליא מוגלא טרפה מים זכין כשרה ואוקימנא בכוליא:

והרי מים זכין דכשרין הכא והכא - לא ידענא מאי קושיא:

אלא - לא תימא כל שכן דאע"ג דנקב פסול בריאה וכשר בכוליא איכא מידי דכשר בריאה ופסול בכוליא דאין אומרים בטרפות כו' דיש אבר שחולי זה קשה לו ואין חולי זה קשה לו:

שהרי חותכה מכאן ומתה כו' - חתוך סימנין או גיד צוארה ומתה חתוך כל כתפיה וחיה:

הקטינה - הכוליא הקטינה מאליה מחמת חולי:

היא האם - דמתני':

היא טרפחת - דלקמן (דף נו:) הורו בטרפחת כרבי בזפק:

היא שלפוחית - דאמר לעיל בפירקין (דף מח.):

צמקה - יבשה ושדים צומקים מתרגמינן דדין יבשין (הושע ט):

בידי שמים - מקול ברד ורעם:

בידי אדם - שהבעיתה אדם לא הדרא בריא:

כל הבריות - שאגת אריה וקול שחל:

ארישא קאי - אף בידי כל הבריות כבידי שמים:

ת"ש - דאסיפא קאי:

משיכלי חיורי - של כלי חרס לבן:

שחימי - שחורות ואינן מצננות כל כך כלבנות ובלשון מורי שחימי של נחשת חיורי של חרס:

מדקאמר חזר בו - מכלל דמעיקרא הוה פליג:

הבשם - מוכר בשמים:

ואם נשתייר בו כסלע - על ידי אותו שיור מעלה ארוכה:

דאריך - על פני כל אורך השדרה וקצר כחוט ומאי כסלע דקאמר דאי מצטרפת לאורכו ומשוית ליה עגול הוה כסלע:

במקום טיבורו - בעינן כסלע:

ראשי פרקים - בכל פרקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע:

כל העור כולו - כל היכא דמשתייר ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר כל עורה לקדמותו:

חוץ מעור בית הפרסות - מן הארכובה ולמטה דלא הוי עור מפני שהוא רך:

ואלו שעורותיהן כבשרן - לענין דמטמאין עורן כבשרן אלמא לאו עור הוא וקחשיב האי בהדייהו בהעור והרוטב (לקמן דף קכב.):

אל תקניטני - מאותה משנה:

שבלשון יחיד אני שונה אותה - כלומר יחידאה היא ולא קיימינן כוותיה דר' שמעון קתני לה ופליגי עליה דת"ק לא תנא אלא עור שתחת האליה לחודיה:

קרבן - שנשחט על מנת לאכול הימנו או להקטיר הימנו חוץ למקום אכילתו:

פסול ואין בו כרת - לאוכל הימנו כהלכתו ואם שחטו על מנת לאכול או להקטיר הימנו:

חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת - האוכל ממנו אפילו כהלכתו ומקרא נפקא לן בפרק שני דזבחים (דף כח.) ועור שתחת הזנב רך הוא ונפסל קרבן במחשבת אכילתו כבשר ובעולה שכולה כליל לא פסלה מחשבת אכילה אלא מחשבת הקטרה:

איבלים - כפר:

עיכוס - בסמ"ך:

עגל הרך - מפרש בהעור והרוטב (שם) כל זמן שיונק:

וכל שמנו חכמים - בהעור והרוטב (שם) לגבי עורות כבשר:


להביא עור בית הבושת - להכי מפרש ואמר להביא עור בית הבושת משום דאין להביא אלא זה לבדו שהרי כל המנויין שם הראויין להיות בעולה שנויין כאן חוץ מזה עור השליל אינו ראוי להיות בעולה דאין שליל לזכרים:

בית הבושת - בית הרחם של נקבה:

מתני' ואלו טריפות בעוף - אע"ג דכל טריפות דבהמה כנגדן בעוף הני אצטריכו ליה למיתני נקובת הוושט משום פסוקת הגרגרת וההוא איצטריך דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תיטרף במשהו והכתה חולדה משום דקתני מקום שעושה אותה טרפה דהיינו נקיבת הקרום דלא תימא תיטרף בנשבר העצם בלא נקיבת קרום כדאמרי' לקמן בעוף של מים וניקבו הדקין משום דקבעי למיתני סיפא גבי אלו כשירות יצאו בני מעיה ולא ניקבו ולא תימא עוף שחיותו מועט תיטרף ביציאה לחודה:

הכתה חולדה על ראשה - חיישינן לנקיבת קרום:

הכתה - נשכתה בשיניה דאילו ביד אמרן לעיל (דף נג.) יש דרוסה לחולדה בעופות וכל כנגד החלל מיטרפה בה:

נחמרו - כווצו מחמת האור ונהפכה מראיתן לשון (איכה א) מעי חמרמרו:

אם הוריקו - מפרש בגמרא לב וקורקבן אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו:

אם אדומים - הלב והקורקבן כמשפטן שלא נשתנה מראה שלהן:

דרסה - אדם ברגליו:

או שטרפה בכותל - הכה בה בכותל:

או שריצצתה בהמה - דאיכא למיחש להני תלתא משום ריסוק איברים ועדיין מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ובדיקה בעיא כדאוקמינן בפירקין (דף נא:):

גמ' מכניס ידו - בפיו של עוף שנשכתו חולדה בראשו ובודק דוחק אצבעו כלפי חיך העוף והמוח נדחק למעלה אם המוח מבצבץ ויוצא דרך נקב המכה:

טרפה - שמא ניקב הקרום:

הניחא למאן דאמר - לעיל (דף מה.) גבי ניקב הקרום עד דמינקיב עילאה ותתאה שפיר:

אלא למאן דאמר - דטריף עילאה לחודיה כי לא מבצבץ אמאי כשרה דלמא עילאה אינקיב ותתאה קיים:

תתאה מיפקע - בדחיפת אצבע כשדוחפו למעלה:

אין בדיקה לחולדה - לנשיכת חולדה:

מפני ששיניה דקות - ואפילו ניקב הקרום פעמים שאין המוח יוצא על ידי דחיפת אצבע בחיך:

מאי הוי - אי אפשר דלא מבצבץ פורתא:

ועקומות - ונוקב באלכסון וכשהמוח נדחף למעלה העצם סותמו ועומד כנגדו שנקב העצם אינו כנגד נקב הקרום:

כי סליק זעירי - מבבל לנהרדעא:

ביד - כדמפרש לעיל מכניס ידו כו':

אבל לא במסמר - מלמעלה מוליכו על הנקב לראות אם יחגור בקרום ופותח את הגולגולת תחלה לאחר שחיטה ופעמים שאינו נקוב והמסמר נוקבו ומפסיד ממון ישראל:

אף במסמר - בודקין ולא חיישינן לדלמא איהו נקיב ליה בידא כדמפרש:

במחטא - כדפרישית במסמר:

ניקב קרום - מתוך ששיניה דקות ועקומות אינו מבצבץ:

אבל לא במסמר - מפני שמכלה ממונן של ישראל:

נשבר העצם - לקמיה פריך:

וקרומו רך - הלכך כי נשבר העצם תו לא קאי קרום:

אמר ליה רב נחמן לרב ענן - תמהני בזאת:

מר אמר - אתה אמרת לי שראית שמואל שהוא בודק לנשיכת חולדה אלמא לא מטרף בעצם לחודיה ואף הונא חברין אמר לי דאיהו חזייה לרב דבדיק בידא וקשיא לי והא תני לוי כו':

כנגדן בעוף - במידי דאיתיה בעוף המסס ובית הכוסות ליתנהו בעוף:

בדיק בשימשא - נגד השמש מסתכל אם יראה נקב שהאור יפה לבדיקה:


במיא - מוציא כל המוח מן הקרום דרך פיה כמו שהיא יורדת לחוט השדרה וממלא הקרום מים ואם יוצא דרך המכה בידוע שניקב הקרום ל"א מכניס בנקב העצם מים וחוזר ומוציאו ורואה אם נתלבנו בידוע שנתערב המוח בהם:

בגילא דחיטתא - כדפרישית במסמר:

אווזי דידן - הואיל ותמיד הן במים:

שיעור ירוקתן - מחמת האור:

הוריקה כבד כנגד בני מעיים - ראשה אחד של כבד תלוי כנגד בני מעיין וראשה אחד למעלה:

אלא ניטלה - הא אמרן (לעיל דף נד.) ניטל הכבד כשר:

בריבי - גדול שבדורו:

ירוקים הוו - הדקים:

אדומין הוו - הדקין והן רגילין להיות ירוקין וטרפה:

אדומין שהוריקו - לב וקורקבן שהן תמיד אדומין נפסלין אם הוריקו אבל ירוקין כגון דקין נפסלין בהאדמה:

לא אמרו אדומין כשרין אלא בלב וקורקבן וכבד - שדרכן להיות אדומין:

קוטרא עייל בהו - מעיקרא ועכשיו הלך מחמת המים הרותחים:

איגלאי בהתייהו - חרפתן דודאי נחמרו:

הלכך - כיון דאמרן דזימנין דמגלי ריעותייהו כי שליק להו:

לא ליכול איניש - עוף שנפל לאור אלא בשליקה:

לא מחזקינן - והיכא דלא מינכר ריעותא בהדיא לא טרפינן לה אא"כ מיתרמי דשליק לה וחזי ריעותא:

צריכה בדיקה - אע"פ ששהתה מעת לעת דשמא נשברה השדרה ונפסק החוט:

מתני' הזפק - כרס שהאוכל נקבץ שם:

גפיה - עצמות הכנפים:

נשתברו רגליה - מן הארכובה ולמטה או אפילו למעלה ולא יצא העצם לחוץ אבל יצא לחוץ תנן בבהמה המקשה (לקמן עו.) דהוי טרפה:

נמרטו כנפיה - היינו נוצה גדולה שעל כל גופה פלומ"ש בלעז. נוצה היא הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים ובלע"ז מל"ש:

גמ' ושבתו באונו - יום שבת שבתו שם:

איבעיא להו - תרתי הוראות הוו והכי קאמר הורו בטרפחת לאיסורא כדתנן בסנהדרין (דף לג.) והאכילה רבי טרפון לכלבים וכרבי בזפק נמי להיתרא דאפילו ניטל או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק ואמרו דאם ניטלה האם כשרה כמתניתין אבל כרבי בזפק לא סבירא להו: ה"ג הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו:

נידון כוושט - בנקב משהו:

כל שנמתח עמו - ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הוושט להיות מיצר והולך:

עמו - עם הוושט:

נמתח - נמשך דהיינו מן המיצר ולמעלה כדאמרינן (לעיל דף מה.) גבי מוח כל זמן שבגולגולת נידון כמוח התחיל לימשך נידון כחוט אלמא מקום מצר קרי משיכה:

היפך בהן - כשהכניסן לתוכו היפך עליונו לתחתיתו או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה וזו למטה:

כונניות - לשון ואת כנו (שמות לח) שברא להם בסיס לישב עליו ואם ירדו מבסיסן שוב אין מתיישבים:

כרכא דכולא ביה - כרך שהכל בו ועל כנסת ישראל נאמר שכל מושליהן מהן ולא מעם אחר:

מעייניה - מעיו:

ושחטיה קמיה - כדי שיתאנח וימשך מעיו אליו:

לבריה - של זה הנופל:


באחוזת עינים - ולא נגע בו ולא הזיקו אלא דנדמה לאביו כאילו נשחט לפי שלא היה רוצה ליגע במעיים שלא יהפך בהן:

צנא - סל:

דאנקורי - עופות שנשתברו רגליהן בארכובה למטה או למעלה מארכובה ואין העצם יוצא לחוץ ובתשובת הגאונים מצאתי עוף שחור הוא ושל מים הוא ובמצחו חברבורות לבנות ועל שם כך נקרא אינקורי שהוא מנומר כמו ניקוב פינטור"א ובעיר הזאת יש מהן:

בצומת הגידין - שיהו ששה עשר חוטין קיימין כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (לקמן עו:) והוא בשפולו של עצם השוק סמוך לארכובה:

יד - כתף:

שמוטת ירך - בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה:

שמוטת גף - פרק עליון המחובר בגבה:

טרפה - דחיישינן שמא ניקב הריאה לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומטת גפה מתנתקת הריאה עם הגף:

תיבדק - הריאה מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה ואם הרוח יוצא טרפה ואם לאו כשרה:

כעלה של וורד - דקה ואדומה:

בין אגפים - בין כנפיה:

דלא מיטריף בה - אם ניקבה:

כנגדן בעוף - אלמא ניקבה הריאה דבהמה ה"ה לעוף:

לא לינפל - אם נפלה מן הגג דאמרן צריכה בדיקה א"צ לבדוק בריאה:

ולא ליחמר - בנפלה לאור שבודקין המעיים שמא הוריקו א"צ לבדוק הריאה:

ורוב צלעות מגינות עליה - רוב ריוח הצלעות מגין עליה שהצלעות אינן שוכבות על רחבן אלא על חודן וכולן רחבן לפנים והריאה נחבאת ביניהם:

של בריבי - חזקיה שהיה גדול בדורו:

ניכר שאינו בקי בתרנגולים - אינו רגיל לאכול תרנגולים לפיכך לא ידע אם יש להן ריאה ולשון בדיחותא הוא:

נהרא נהרא ופשטיה - אין פשטי הנהר דומין זה חריף וזה עומד כך אין מנהג המקומות דומות ורב כשרה סבירא ליה וראה בני פומבדיתא שנהגו בו איסור ולא התירו בפניהם ורב יהודה מפומבדיתא הוה וסבר דרב טרפה ס"ל:

צומת הגידין - מקום שהגידין צומתין מתחברין ומתהדקין לשון חומץ צומתו דפסחים (דף מ.) אשטריינט"א בלעז:

שמוטת ירך בעוף כשר - והרי הכל ניטל וכל שכן אם ניטל צומת הגידין לבדן:

מתניתין ידענא - בפרק בהמה המקשה (לקמן עו.) וכן שניטל צומת הגידים לבדן וכל הארכובה קיימת:

וכן בעוף - דאם ניטל צומת הגידין טרפה:

אמר ליה - רבי אבא דילמא מדאגמריה רב לרב הונא דשמוטה כשרה והתם אמר וכן בעוף שני ליה בין שמוטה לחתוכה ובשמוטה כשרה ואפי' ניטלה כולה ובחתוכה טרפה אפילו צומת הגידין לבדן:

אמר ליה - רבי ירמיה לרבי אבא:

ואת מפרש שמעתין דרב - מדנפשיך לאו דידך הוא דבפירוש אמר רב: אמר ליה אין לא גרסינן:

רבי זירא - ורבי אבא תרוייהו מבבל הוו וסלקו להתם ורבי זירא סליק ברישא וקאמר ליה ר' אבא חייך אחר שעלית מבבל הלום:


הוה לן פתחון פה קמיה דרב הונא - כלומר הוזקקנו לדבר בשמוטת ירך לפני רב הונא ואמר לן כשרה ואחרי כן אשכחתיה לרב ירמיה כו':

ואת מה בידך - עכשיו אמור לי אתה אם שמעת בה כלום אחר שבאת הלום:

חברוותא - חברים:

לא פרכיס - לא היה יכול לנוד כנף ולקנתר אפילו רמז דבר מתוך שגדולים הם ויש לו לירא מהם אם היה אצלם:

ומלחה רבי חנינא - כדי להתקיים ויוכל להראות ימים רבים:

ולית הלכתא ככל הני - דשרו שמוטת ירך בעוף:

אלא כי הא - דקתני והלא הלכה רווחת היא שמוטת ירך בעוף טרפה:

קדירת קנה - קנה שנקדר ממנה חתיכה כמין ארובה:

קרומית - רחבה וסתמוהו בה:

ועל דא את סמיך - מפני שראית שחיתה המכה אתה סומך להתיר והלא הלכה כו':

רווחת - כבר נתפשטה ונתרווחה לנהוג:

תוך י"ב חדש - חיתה המכה ולסוף י"ב חדש מתה דטרפה עד י"ב חדש חיה:

והיה עושה דבר - כדמפרש לקמן להוציא מלבו של רבי יהודה:

וטלה עליה במטלית של טרסיים - כרכה במטלית של צורפי נחשת שנותנים לפניהם לקבל עפרורית שחקי נחשת ושל עור היא ותמיד היא חמה מתוך עוביה וגם הנחושת מחמם לעולם:

במידי דמיטרפא בה כו' - בתמיה נהי דמשבחת בשאר אבריה מיהו ההיא מילתא דמיטרפא ביה מי הדרא ומשבחת כי הכא דגדלו אחרונים יותר מן הראשונים:

מאי עסקן - למה נקרא שמו עסקן תחלה:

אי ודאי לית להו מלכא - דכתיב אשר אין לה קצין והיינו עסקן דלא בעי למיסמך אהימנותיה דשלמה:

הנמלים - אוהבים צל ושונאים חום:

דשומשמני - נמלים:

נפק חד מינייהו - מתוך חורי הקן ובא לחוץ וראה הצל:

אתנח ביה סימנא - להכירו לידע מה יעשו לו חבריו כשימצא שקרן:

הרמנא הוו נקיטי - שכל המהתל בחברו יהרגוהו:

אי נמי בין מלכא למלכא הוה - מת המלך ועדיין לא קם אחר ודרך ארץ לעשות איש הישר בעיניו כדכתיב בימים ההם וגו' איש הישר בעיניו יעשה:

אהימנותיה דשלמה - נאמן הוא על כך וברוח הקדש אמרה:

סימן - לספק טרפה:

י"ב חדש - אם כך חיה בידוע שלא נטרפה:

ב' ושלש שנים - וקשיא לרב הונא די"ב חדש ליכא למ"ד:

תנאי היא - דאיכא דסבירא ליה כרב הונא דקתני לקמן ימות החמה היו וכיון שעברו עליו ימות הצנה מיד מת ויש מכה שהיא נבערה ומת מתוך חום הלכך בעינן ימות החמה וימות הצנה:

נקב אחד ארוך - ונקדרה בחסרון:

מצטרפין למלא מקדח - ושוב אינה מטמאה באהל לבית שמאי פלוגתא דשדרה וגלגולת באהלות (פ"ב מ"ג) דהיינו כדי שינטל מן החי וימות דהכי אמרינן בפרקין (דף נב:) גבי שדרה וכן לטרפה:

חידוק של קרויה - חתיכה של דלעת יבשה:


דשיחלא קמא - בלעז פושט"ה אותן שהיו במעיה בשעה שנטרפה כולן אסורות דעובר ירך אמו הוא ועמה נטרפו:

מכאן ואילך - היא והזכר גורמין להם שיבאו ודבר שאיסור והיתר גרמו לו שיגדל מותר:

ושוין - ר' אליעזר ורבנן דפליגי בולד בהמה טרפה:

בדספנא מארעא - היא מעצמה מתחממת בארץ ויולדת וההוא חד גורם הוא:

גדלה - משמע כל גידוליה באיסור:

אלא הא דתנן - כיון דאמרת דהאי מודים בביצת טרפה בדספנא מארעא דחד גורם הוא קאמר מכלל דפלוגתייהו בזה וזה גורם וע"כ בשנטרפה ולבסוף עיברה פליגי דאיכא זה וזה גורם:

במאי קא מיפלגי - על כרחך בנטרפה ולבסוף עיברה:

להודיעך כחו דרבי יהושע - תירוצא הוא:

סבירא ליה כרב אחא בר יעקב - דאמר לעיל (דף נז:) הלכה טרפה יולדת:

ומתני לה לדאמימר כדאמרינן - הני ביעי דטרפה כו' דאיכא לפלוגי בין שיחלא קמא לשיחלא בתרא אפילו בטרפה ודאית:

רבינא לא סבר לה - כוותיה ולא מצי למימר דשיחלא בתרא דהא לא טענה הלכך מוקי לה לדאמימר בספק טרפה והכי קאמר דשיחלא קמא משהינן לה אי הדרה וטענה לאו טרפה היא ושרו קמאי:

מפני שגדלה באיסור - אלמא טענה:

במאי קא מיפלגי - על כרחך בעיברה ולבסוף נטרפה דאי בנטרפה ברישא תו לא טענה ובהא פליגי רבי אליעזר סבר [עובר] ירך אמו הוא והרי הוא כאחד מאיבריה:

ור' יהושע סבר כו' - וכיון דהכי הוא אדמיפלגי כו':

ומודים - ודאי בביצת [טרפה]:

בשיחלא קמא - דכיון דאגידא ביה דמעורה בגידין כגופה דמיא:

והלכתא בזכר - ספק טרפה דידיה אי שהי שנים עשר חדש ודאי לא נטרף ושוב אין צריך לבודקו כגון אם ספק דרוסה או נפולה או שמא ניקב הקרום מחמת שראינוהו שלקתה:

כל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת י"ב חדש - ונפקא מינה כדמפרש רב פפא:

קישות שהתליעה באיביה - בעודה מחוברת:

אסורה - התולעת באכילה דכיון דמהלכת בתוך הקישות והקישות מחוברת בקרקע שורץ על הארץ קרינא ביה אבל התליעה בתלוש לאו שורץ הוא עד דנפיק מיניה ומהלך על גבי הקרקע כדמפרש בשילהי פרקין (דף סז:):


שמע מינה - מדרב הונא:

הני תמרי דכדא - שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש:

לבתר תריסר ירחי שתא שריין - דאי במחובר התליע לא הוי חיי עד השתא:

בקא - מין זבוב צינצ"א והיא נושכת כצרעה:

דידבא - זבוב:

אימרא - לשון (איוב לט) כעת במרום תמריא נתנכרה לו ומרדה עליו אינשלביי"ר:

לבר מחוזא - על שם שהיו בני מחוזא מעונגים ושמנים נאמר משל זה עליהם:

ומצת מיניה - דמא מצצת דמו:

מני - משקל ששים מני:

בקורנסיה - מרטי"ל כלומר הוי זהיר בו שנשיכתו כבדה:

במני דידהו - במשקל שלהן של בקי שהוא קל:

בשני דידהו - רגעים הן:

תנן התם - בבכורות לענין מומים:

לא שנו - דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרי:

אלא שחסר ויתר ביד - שחסור זה דבעלת שלש או יתור זה דבעלת ה' ביד שאין לה אלא יד אחד או שיש לה ג' ידים:

כנטול דמי - יתר אחד כחסר אחד והויא כבעלת רגל אחד וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה:

סניא דיבי - בודיל קרשטנ"י קורין לו:

גובתא - כמו קנה בשר:

דהוה מעבר מבי כסי להובלילא - המסס:

לאכשורה - כדאכשרנא בגובתא דבי כסי והובלילא:

בחדא מחיתא מחתינהו - וכי באריגה אחת ארגתם לכולם לשון (שמות לט בתרגום) עובד מחי דתיקון דבור קרו לו אינשי אריגה שמסדר את דבריו:

היכא דאיתמר - דברייתא הכי אית להו איתמר:

והיכא דלא איתמר לא איתמר - ויתר הוא וכאילו ניטל אחד מן המעים כנגדו הוא דכל יתר כנטול דמי וכן הלכה דליכא מאן דפליג ואע"ג דאמרן (לעיל דף מז.) באוני דריאה לית הלכתא כוותיה דרבא ביתרת הא אוקימנא והוא דקיימא בדרא דאוני דקים להו לרבנן דאורחייהו בהכי אבל ביני ביני טרפה אלמא כנטול דמי וגבי רגלים דלאו אורחייהו ודאי טרפה:

היוצאים מן הבהמה כאחד - דאית לה תרתי הדורי דכנתא ושניהם יוצאין מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעה:

וכנגדן בעוף כשרה - דעוף זימנין דהוי הכי ואע"ג דלא משתכח להו הכי קים להו ויש מפרשין שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק ועד הקורקבן קנה של מעיין אחד וההוא קרי בני מעים ובראש הקורקבן יוצאין בני מעים גמורין:

אבל יוצאין ממקום אחד - סמוכין זה לזה:

וכלים עד כאצבע - וחוזרין ומתחברין בתוך רוחב אצבע:

פליגי בה - בהיכא דיוצאים ממקום אחד דקתני כשרה:

מלמטה - סמוך לנקב הרעי מתחברין כדי שיהא הרעי יוצא ממקום אחד:

ר' יהודה - הא דאמר דחשיב לה כגלודה שניטל עורה ורבי ישמעאל נמי חשיב לנוצה כעור דאמר נוצה מצטרפת לכזית לפגל בחטאת העוף אם מלקה ע"מ לאכול כזית בין נוצה ועור ובשר חוץ לזמנו:

אפגולי - גרסינן:

אלא לענין אפגולי - דקסבר חזיא לאכילה:

לא מגין - וכי ניטלה נמי לא איכפת לן:

מתני' אחוזת הדם - שאחזה דם וחלתה:

והמעושנת - נכנס עשן בגופה:

והמצוננת - חולי מחמת צינה:

הרדופני - סם המות לבהמה:

מים הרעים - מים מגולים:

אכלה סם המות - שהוא סם המות לאדם:

גמ' קורט של חלתית - חד הוא ונוקב את בני המעים חלתית לזר"א:

תיעא - תור"א בלע"ז ועשב מר הוא מאד וכל אלו קשין לה:

כלב שוטה - אמרינן בסדר יומא (דף פג:) רוח רעה שורה עליו וכשנושך אדם שורה עליו והורגתו:

קשיא חלתית - דהכא אחלתית דשמואל:

וקשיא סם המות - דהכא אסם המות דמתני':

הא דידה - ברייתא בסם המות דבהמה שאינו סם המות לאדם:

בתרי גווני סם המות - דבהמה מיירי תנא דברייתא:


עיקרא דמרירתא - שורש של תור"א:

אליבא ריקנא - קודם אכילה:

משתלח משכיה - נפשט עורו שהחלתית מחממתו מאד ואוחזתו קדחת שקורין שקלפיו"ן:

דיתבי במיא - לקרר עצמי:

שב בוטיתא דפרחי - גרעיני של צלף שקורין קרפי"ר:

תליא דליביה - כל עיקר חיבור לבו נעקר וכגון דאכיל לכולהו:

צומת הגידין - בשוק הוא סמוך לארכובה ברגליה האחרונים:

באומצא - אינו צלי כל כך בתנור אלא מולחו מאד וצולהו כל דהו על הגחלים:

לניקורי - שמא נשכה נחש שם ואסורה משום סכנת נפשות:

דאיהו בדיק נפשיה - מאליו:

תלחי - מתפרק ונופל חתיכות חתיכות:

לא יאונה לצדיק - שנזדמנתי ומנעתיו מלאכול:

מתני' סימני בהמה וחיה - דכתיב זאת החיה וגו':

הדורס - האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל:

אצבע יתירה - זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות:

החולק רגליו - מפרש בגמ' שכשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעות מכאן ושתים מכאן:

טמא - בידוע שהוא דורס:

ובחגבים - זהו סימן טהרתם כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים ויש לו קרצולים הם שני רגלים ארוכין לבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם כשהוא רוצה לקפץ וכנפיו חופין את רובו והן ד' סימנים: ה"ג כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וקרצוליו וכנפיו חופין את רובו ולא גרסינן וקרסוליו וכנפיו ובגמרא נפקא לן מקרא:

(הפורח בהם. שט בהם על המים): גמ' ניבי - שתי שינים יש לו למעלה אחת מכאן ואחת מכאן וגם בסוסים הם ניכרות אע"פ שהרבה שינים יש לו לשון מורי ניבי שאע"פ שאין לו שינים ממש חנכין שקורין יינציב"ש יש לו ובולטין וניכר מקום בליטתן זו אצל זו כשינים:

בן גמל - בעודו קטן אין לו ניבי עד שיגדל:

ועוד שינים מי כתיבי - דקאמרת בידוע שאין לה שינים ומה לנו לשינים שלה:

אלא הכי קאמר כל בהמה שאין לה שינים - בידוע שמעלת גרה ואין אנו צריכין להמתין עד שנראה אם מעלת גרה היא:

ובלבד שיכיר - שלא יהא גמל דגמל נמי אין לו שינים וטמא ופרכינן לאו אמרת איכא בן גמל ה"נ איכא למיחש למינא אחרינא דלית ליה שינים וטמא:

שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל - וחבריו האמורים בפרשה:

פרט בו הוא - גרסינן ללמדך שאין לך לחוש למעלה גרה אחת דכל שאר מעלה גרה טהורים:

גמום - חתוך ולשון משנה הוא כמו (לקמן דף צב:) גוממו עם השופי:

בודק בבשרה - לקמיה מפרש היכא:

תחת העוקץ - תחת עצם האליה שקורים אנק"א יש בשר שכשקורעין אותו נקרע שתי ויש שנקרע ערב:

חיה בכלל בהמה היא לסימנין - קושיא היא דהא כתיב זאת החיה כו' וכתיב סימנין בתריה:


להתיר חלבה - והכי קאמר אלו סימני חיה לידע שחלבה מותר:

שיש לה קרנים - לקמיה מפרש:

טלפים - צפורני הפרסות:

אי אתה צריך לחזור - שאפילו נחתכו רגליה כשרה וחלבה מותר שהקרנים סימן מובהק הוא:

קרש - חיה היא ולקמיה מפרש לה:

כרוכות - גילדי גילדי קליפה על קליפה כעין קרני השור:

חרוקות - מלאות פגימות וחריצים קרניי"ר בלע"ז:

והרי עז דחרוקות - דקס"ד הדר ביה מכרוכות ואוקי סימנא אחרוקות וכרוכות תו לא בעינן:

מפוצלות - פורקייר"ש בלע"ז:

והרי צבי דאין מפוצלות - לא ידענא מאי קאמר דהא ודאי מפוצלות הן ונראה בעיני שמה שאנו קורין צבי לא היו הם קורין צבי אלא אותן הנקראים שטיינבו"ק וקרנים שלהן אינן מפוצלין:

חדורות - עגולות שמעתי ולא כשל עז שהן רחבות ולא נראה דכרוכות היינו עגולות כדאמר בב"ק (דף נ:) גבי שיחין ומערות ובבכורות (דף מ:) נמי גבי פיו דומה לשל חזיר והכי גרסינן חדורות כעין קרני איל וצבי שחדין למעלה:

הלכך - כיון דאיכא מפוצלות ואיכא דלאו מפוצלות:

היכא דמיפצלא לא דינא ולא דיינא - כלומר אין להרהר ולחזר אחר סימן אחר שאין פיצול בקרני בהמה:

והיכא דלאו מפוצלות - כגון צבי:

בעינן חדורות כרוכות וחרוקות - דניפוק מספיקא דכולהו חרוקות לאפוקי מספיקא דשור חדורות לאפוקי מעז שהן רחבות כרוכות לאפוקי נמי מספיקא דעז ואף על גב דשל עז אינן חדורות יש עז כרכוז ששמו עז וקרניו חדורות וחרוקות ומספקא לן אי מינא דעז הוא:

דמיבלע חירקייהו - חריציהן תכופות וסמוכין ומובלעים זה בזה:

והיינו ספיקא דעיזא כרכוז - שקרניו חדורות וחרוקות ומספקא לן כיון דחדורות וחרוקות חיה הוא או דילמא כיון דשמו עז מין בהמה הוא:

דעקור מלא צנא דתרבא מינה - לאחר שחיטה הוציאוהו ממעיה:

מפרי פי איש - בשכר ששמעתי וקבלתי שהוא מותר בטני שבע ממנו:

והזהרו ברבינו אחאי - לנהוג בו כבוד ולדון לפניו כהלכה עד שיחזור בו ולא להתירה בפניו מה שהוא אוסר שמאיר עיני גולה הוא:

קרש - דיי"ן בלע"ז:

דבי עילאי - שם יער:

טגריס - לא איתפרש לן היכא איירינן ביה:

משכיה - ארכו:

אריה שאג מי לא יירא - כך ה' אלקים דבר מי לא ינבא הרי שנמשל לו:

פרשא קטיל אריא - אדם גבור הורג את הארי:

דמחזית ניהליה - לאריא דבי עילאי:

איברא - אמת אני רוצה לראותו ועל כרחך צריך אתה להראותו לי:

אפילו כל מעברתא - הפילו כל הנשים המעוברות:


להדי יומא - נגד השמש:

דאיצבית ליה נהמא - אתקן לו סעודה:

לגידא דרביתא - על שפת נהר ששמו רביתא:

דרויח עלמא - להתקבץ שם חיילותיו והוא נתכוין למקום שתהא רוח שולטת בו:

כנשיה לימא - טאיטו לים:

כנושאי - מכבדי הבית:

זלוחאי - מרביצי הבית במים מפני אבק העולה וכבר הם כלו לאכול כל זה:

אי הכי - דנפישי חיילותיו כ"כ לא מצינא:

מסתוריתא - דיוושלטייק"ש בלע"ז:

דוללי - אשקניי"ש וסימן זה היה למצורעים:

סתר דוללי - דישבוויריי"ד:

משקל לא שקיל - הטובה משנתנה:

שור - דרכו להיות כרסתן ופרסתן בעל כרס רחבה ופרסות רחבות:

גנובתיה - זנבו:

שור שהקריב אדם הראשון - כדאמרינן בלפני אידיהן במסכת ע"ז (דף ח.):

מקרין מפריס - בשור של אדם הראשון קאי:

קרניו קודמין לפרסותיו - שכל שוורים פרסותיהם נולדות עמם וקרנותיהם גדלים לאחר זמן אבל של מעשה בראשית בקומתם נבראו ובקרניהן וכשיצא מן הארץ ראשו תחלה נמצאו שקדמו קרנותיו לפרסותיו:

בקומתן נבראו - ולפיכך קדמו קרנותיו שהרי עמו נוצרו ויצאו תחלה והיינו שור פר ביום שהיה שור היה גדול כפר שור בן יומו קרוי שור כדכתיב (ויקרא כב) שור כי יולד פר קיימא לן בן שלש (פרה פ"א משנה ב):

מקרין תרתי משמע - שכן סתם שוורים:

לדעתם - שהודיעם שיבראם והם ניאותו:

לצביונם - בדמות שבחרו להם:

שר העולם - מלאך הממונה:

באילנות - נאמר למינהו עושה פרי למינו אבל בזרעים לא נאמר בצוואתם למינו אבל ביציאתם נאמר מזריע זרע למינהו:

שאין דרכן לצאת בערבוביא - שהרי גדולים הן וענפיהן מרובין ואין ראויין ליגדל רצופים ותכופים כי אם מפוזרים:

אמר הקב"ה למינהו - שיצא כל אילן בעצמו ברחוק מחבירו שיהא לו היכר:

אנו - שרבים אנו ודרכנו לצאת תכופין ומעורבבין ואם אין נזהרים לצאת כל עשב לבד הרי אין אנו ניכרין זה מזה על אחת כמה וכמה:

ישמח ה' במעשיו - שכולן זהירין במצותיו:


לר' חנינא בר פפא - דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך:

מהו - להרכיב זה בזה:

אידיהו - הקב"ה הסכים על ידם:

כתיב הגדולים - דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:

לך ומשול ביום ובלילה - נחמה היא:

שרגא בטיהרא - נר בצהרים אינו מאיר:

יומא - חמה:

תקופות - נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (דף יא:):

יעקב הקטן - מי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז):

דוד הקטן - מקרא הוא בשמואל (א יז):

בכולהו רגלים - כתיב (במדבר כח) ושעיר חטאת אחד ולא כתיב בהו לה':

טרם יהיה בארץ - עדיין לא היה בארץ:

ועמדו על פתח קרקע - מתאוים למי גשמים כדכתיב (בראשית ב) כי לא המטיר עד שנברא אדם בששי:

ביזרני - זרעים:

היינו דרב אסי - שהקדוש ב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים:

שיש לה שני גבין - ולכך נקראת שסועה תאומה:

וכי משה רבינו קניגי היה - צד חיות בקניגון:

או בליסטרי - מורה בקשת לחיות ובלעז בלישטדי"ר ומנין היה בקי בחיות הללו שאין אדם בקי בהם:

כתוב קניגי ובליסטרי - אגדה זה כתוב שיש בה תיבות יפין ולשון צח:

ופרשה - מאי קניגי ובליסטרי באגדתיך ומשום דנקט כתוב באגדתיך נקט נמי להאי קרא דסרני פלשתים:

ארונקי שלהם - חשובים שלהם ה':

מתימן - בן אליפז בן עשו באו ואיוו לאלהי פלשתים ויצאו ממקומם ובאו לגור ביניהם ולהכי לא חשיב ששה סרני פלשתים:

שעיוו את מקומן - יצאו משם ונתעוות שחרב:

עוית - רתת וחלחלה בלעז קרנפ"א:

שיתסר דרי שיני - שורות של שינים:

הרבה מקראות - יש שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברן עם הקדושה. והן הן גופי תורה. טעמים גדולים תלויין בהם והשתא קא חשיב ואזיל להו עד סוף שמעתא:

חצרים עד עזה - ארץ ישראל:

מאי נפקא לן מינה - אי לאו מקומן של אלו היה אלא מקום אחרים ואלו גרשום:

ולניני ולנכדי - ועדיין לא עברו הדורות:

כפתורים - לאו מפלשתים נינהו:

ליתו וליפקו - ארעא מפלשתים וליתו ישראל וליפקו מינייהו וקסבר ריש לקיש עוים מפלשתים היו ולמאן דאמר מתימן היו להך מילתא נמי אצטריך משום דאזהרינהו שלא להתגרות בבני עשו אמר רחמנא ליתו כפתורים וליפקו מעוים וניתו ישראל וניפקו מינייהו ושאר מקראות הדומין לזה באלה הדברים כגון ובשעיר ישבו החורים ובמואבים ובעמונים כתיב רפאים ישבו בה כולהו טעמא אית בהו דבכולהו כתיב ארץ רפאים תחשב לפי שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים לזרעך נתתי וגו' וקחשיב ואת הרפאים וכשיצאו ממצרים ועברו דרך הר שעיר ועמון ומואב שנקראו כבר ארץ רפאים היה עולה על דעתם להתגרות בהם כסבורים זו היא שניתנה לאברהם ומנעם הקדוש ברוך הוא ואמר להם ארץ רפאים ודאי נחשבת שהרפאים ישבו בה מקדם אבל לא זו היא שנתתי לאברהם אלא לאלו נתתיה שגרשום משם וישבו תחתיהם בשכר אברהם שיצאו בני עשו הימנו ולוט היה קרוב לאברהם וכשהגיעו לחבל ארגוב כתיב (דברים ג) ההוא יקרא ארץ רפאים זו היא שנתתי לאביכם:

והוא נלחם במלך מואב - למה לו לאשמועינן אלא משום דכתיב אל תצר את מואב וגו':

והיינו דאמר רב פפא - במסכת גיטין (דף לח.):

עמון ומואב טהרו בסיחון - ע"י סיחון טהרו ארצם לישראל במואב כתיב (במדבר כא) והוא נלחם וגו' ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע (יג) ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי (ארץ) בני עמון וקא חשיב ואזיל וכתיב בסיפיה יתר ממלכות סיחון אלמא סיחון כבש לארץ בני עמון ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבוק אלמא ארץ בני עמון הוא והם מסיחון כבשוה דכתיב בו וירשו את ארצו מארנון ועד היבוק אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום:

צידונים יקראו וגו' - ל"ל:

תנא שניר ושריון הרי ארץ ישראל הן - וחרמון קרוב לצידונים ולאמורי ובנו עליו כרכים זה קרא לו שריון וזה קרא לו שניר:

העביר אותו לערים - מאי אשמועינן:

כי היכי דלא ליקרו - מצרים לאחיו לאחר זמן גולים בני גולים לכך הגלם:


נשר - הוזכר בטמאים ודנין בנין אב הימנו דמה נשר מיוחד דאין לו אחד מכל הסימנין הללו וטמא אף כל שאין לו אחד מכל הסימנין הללו מין נשר הוא וטמא אבל עוף שיש בו אחד מכל אלו טהור וכל שכן שנים או שלשה או כולם חוץ מעופות המפורשים בפרשה שגזירת הכתוב הוא שאע"פ שיש בהן סימן טהרה כדאמר לקמן טמאים והאי אף לא מרבי אלא מין נשר דאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד האמורין כאן וכדתניא לקמן (דף סג:) לפיכך מנה הכתוב בטמאים ובהנך כ"ד אמרינן דאית בהו בכולהו סימני טהרה חוץ מן הנשר:

תורים - מנה הכתוב לטהרה ומהן אתה דן בנין אב לכולן ואע"ג דקשיא סיפא לרישא דרישא מכשר אפילו בחד סימן וסיפא לא מכשר עד דאיכא כולהו רישא דוקא וסיפא לקמן מפרש לה:

פירושן - לא נתפרשו הסימנין ממש בתורה אלא מדמנה תורין בטהורין והני איתנהו בהו ומנה נשר בטמאין ובארבעה סימנין הללו הן חלוקין ש"מ הן הן סימני טהרה:

עוף הבא לפנינו בסימן אחד - של טהרה טהור וכל שכן אם בא בשנים או שלשה ובלבד שיכיר בו שאינו מעשרים וארבעה הכתובים:

אם כן - דמתורין ילפינן:

שאר עופות טמאין למה לי - דכתבינהו והא לית חד בהו דליהוו ביה כולהו ארבעה סימנים דהכי אמרינן לקמן דבעשרים מינייהו איכא ג' סימנים ובעורב תרין ובפרס ובעזניה חד חד: ה"ג ולילף מינייהו מה התם תלתא ולא אכלינן אף כל תלתא ולא ניכול וכ"ש תרי וחד:

א"כ - דאפילו בתלתא נפקא לן מעופות המפורשין דלא מתכשר למה לי למיכתב עורב דלית ליה אלא תרי:


א"כ - דמעזניה בעינן למילף למה לי דכתב נשר אלא מדכתביה ש"מ לא תילף מעזניה ושאר עופות הבאים בסימן אחד שאינן מין פרס ועזניה טהור דמנשר תילף דלית ליה כלל לא תיכול הא אית ליה חד אכול וכ"ש תרי ותלתא חוץ מעזניה ופרס דלא תכשרינהו בחד ועורב נמי אע"ג דאית ליה תרי לא תיכול ושאר עופות המפורשין אע"ג דאית להו תלתא לא דלהכי פרט בהו קרא משום דאתו מנשר להיתירא:

אלא טעמא דכתב רחמנא נשר - משום הכי קים להו דסימן אחד טהור:

הא לאו הכי הוה אמינא לילף מפרס ועזניה - דלא תכשריה בסימן אחד:

אין מלמדין - דאי בחד סימן אתי לאורויי ולמילף מיניה דטמא ליכתוב חד וליתי אידך מיניה:

דאיכא בהאי ליכא בהאי - אותו סימן שישנו בזה אינו בזה הלכך לאו שני כתובין הבאין כאחד נינהו דהא מיצרך צריכי דאי כתיב פרס הוה אמינא בהאי סימנא הוא דלא תיכול אבל בסימנא דעזניה אכול להכי איצטריך עזניה ואי כתב עזניה פרס לא אתי מיניה וכיון דתרוייהו צריכי הוה אמינא נילף מינייהו דבסימן אחד לא תיכול כתב רחמנא נשר:

מכדי כ"ד עופות טמאין הן - ובכולהו איכא ג' סימני טהרה בר מעורב ואי אפשר דהאי דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהני והאי דאיתיה בעזניה ליתיה בחד מהני וכתב לן תרי זימני בכל חד דלא תיכליה בההוא סימנא והוו להו ב' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לשאר עופות הבאין לפניו דלא תיכליה בחד מהני תרי סימני וכיון דאין מלמדין מנא תיתי לן איסורא דאיצטריך נשר למישרייה:

תלתא הדרי בכולהו - השלשה חוזרין בכולן כלומר כולן בין מין שיש לו שלשה דהיינו עשרים מינייהו ובין עורב דיש לו ב' אותן ב' מאלו שלשה הן והרביעי אינו כאחד מכל שלשה סימנין המנויין החוזרים בהם וחד מהנך שלשה איתיה אי בפרס אי בעזניה והרביעי ישנו בחבירו ונמצא שסימן זה לא נאמר אלא פעם אחת:

מהו דתימא נילף מיניה - לאסור עוף הבא בסימן אחד באיזה מכל הסימנים הללו דהא לא ידעו מאי ניהו ההוא סימנא דאיכתב לחודיה למילף מיניה להכי אתא נשר למימרא האי הוא דלית ליה כלל הא עוף הבא בסימן אחד טהור:

ה"ג אלא תורים דכתיב רחמנא למה לי - הואיל ולאו מינייהו ילפינן ואי לגופייהו לא איצטריכו דהא אפילו בסימן אחד טהור:

לקרבן - שהן לבדן כשרים לקרבן ולא עוף אחר והאי דקתני להו תנא לעיל וקאמר אף כל לא איצטריך למילף מינייהו מידי סימני טהרה דהא בסימן אחד נפקא לן מנשר וכל שכן בד' אלא סימנא בעלמא אורי לן שאלו הן סימני טהרה אותן שהנשר והתורין חלוקין בהן ואית דגרסי אלא תורין דקתני תנא למאי הלכתא ולא יתכן דהא א"כ מאי תירוציה דרב עוקבא דקאמר לקרבן דמי איכא למימר אף כל מרבי תרנגולין לקרבן הואיל ויש בהן ד' סימנים והלא כמה פעמים שנה בהן הכתוב ותניא בתורת כהנים יכול כל עוף יהא כשר לקרבן תלמוד לומר והקריב מן התורים וגו' אין לך עוף כשר אלא תורים ובני יונה:


היה בקי בהן - בפרס ועזניה ויודע מי קרוי פרס ועזניה:

עוף הבא בסימן אחד טהור - אם יודע שאין דומה להן ואין שמו פרס ועזניה אבל אם שמו פרס חיישינן שמא מינו הוא:

בסימן אחד טמא - שמא פרס ועזניה הם:

בב' סימנים טהור - דנפקא ליה מספק פרס ועזניה ומספק כל שאר עופות טמאין דאית להו תלתא חוץ מעורב:

הזרזיר - הוא אישטורני"ל:

מפני שיש לו זפק - ואין זה מאותן שני סימנים שבעורב ומ"מ אין לו אלא שנים ולרבי אליעזר מפני שרגיל לשכון עם העורבים מחזיקו ממנו וכדתניא [החובל] (ב"ק צב:) רבי אליעזר אומר לא על חנם זרזיר הולך אצל עורב אלא מפני שהוא מינו:

סנונית - ארונדייל"א: עוף הבא בסימן אחד טהור ואפילו אין בקי בהן ובשמותיהן דלא חיישינן דלמא פרס ועזניה הן כדמפרש לקמיה דלא שכיחי בישוב אלא במדברות:

והני מילי דלא דריס - כי משכחינן ביה סימן אחד מחזקינן ליה בטהור כל כמה דלא חזינן ליה דדריס ונראה לי שכל עוף הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו הוא דריסה וכן דרך העורבים שגדלין בבתים שקורין קוקוא"ה:

הא דרב נחמן מאי - דאמר לעיל דבעינן בקי ואי לא חיישינן לפרס ועזניה:

מאי איכא - למאי ניחוש:

המסרט - אשגרטנ"ר בלע"ז:

לטהרת מצורע - שהוא צפור האמור בתורה:

מר זוטרא מתני הכי - להא דאמימר ללישנא קמא דאמימר דפסק הלכתא כרבי אליעזר דאסר לית ליה דרב יהודה דמכשר ליה לטהרת מצורע דהא טהורות כתיב:

הכי גרסינן היינו דקתני סנונית לבנה - ולא גרסינן שנחלקו בה דלאו אדרב יהודה קאי אלא אמתני' דקתני למינהו להביא סנונית לבנה:

לאפוקי דבתי - הגדלות והדרות בקירות הבתים ושחורות הן:

תסיל - מין יונה הוא:

ופסול משום תורין - אם בא להביאו משיזקין בתורת תורין כדאמרינן בפרק קמא (לעיל כב.) גדולים כשרים קטנים פסולין וכשר משום יונה בקטנה:

דאציפי - מין תורין:

תורין של רחבה - כך שמן:


פוסלין מי חטאת - אם שתו מהן מפני שאין מוצצין אלא מגביהין פיהן לאחר שקולטות את המים והמים נופלים מפיהם והרי הן כמי שנעשת בהם מלאכה דקי"ל בסמכת גיטין (דף נג.) שהמלאכה פוסלתן:

חוץ מן היונה מפני שמוצצת - ובאלו הנותרים לא נעשה מלאכה:

ואם איתא - דתסיל מין יונה הוא:

תסיל מוצץ ומקיא - ואפילו הכי מין יונה הוא דהא מוצץ ושאר עופות אין מוצצין אלא שואבין בחרטום התחתון וכיון דתסיל מקיא פוסל מפני הקיאה המעורבת והוה ליה כרוק בעלמא אי נמי משום מלאכה:

כופשני - תורין בלשון ארמי:

צוצייני - על שם מקומן:

אזוב יון - וכל אלו מין אזוב הן אלא שיש להן שם לווי אלמא שם לווי פסול והאי מקשה סבר דצוצייני שם לווי הוא ולא על שם מקומן:

כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה - כגון אזוב ובאתה תורה והקפידה כגון אזוב שהזכירתו תורה בכמה מקומות ולא נשמט לנו מקרא לכתוב אזוב בשם לווי שמע מינה קפידא הוא:

כופשני - לשון של תורים:

הני כרזי - חגבין:

דבי חלפי - אורטאו"ש:

דבי כרבא - כרוב:

ומלקינן עלייהו משום שרץ העוף - דלאו ספק נינהו אלא ודאי טמאין:

צרדא - ברדא:

בר מיניה - מבלעדיו כלומר סור מעלינו: חובא וחוגא הרנוגא וסוגא כוחילנא תושלמי:

והני קורקבנן נקלף בסכינא - ושאר שלשת הסימנין מבוררים בהן ומספקא לן אי קילוף הוא הרי יש להן ארבעה סימנין ויצאו מספק כל עופות טמאין ואי לאו קילוף הוא אין כאן אלא שלשה ובספק שאר עופות טמאין שיש להם שלשה סימנין:

דלא הוה מיקלף קורקבניה - אלמא עוף טהור נמי זימנין דקשה לקלפו:

עמוני ולא עמונית - הלכה רווחת בישראל דכתיב (דברים כג) על דבר אשר לא קדמו אתכם ואין דרכה של אשה לקדם:

חזיוה דדרסה ואכלה - ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי' לקמן בפ' כל הבשר (דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת:

שבור אנדרפטא - שם העוף:

פירוז רשיעא - שם אדם שהיה מוחזק רשע בעיניהם:

מרדו זגיד ואכיל - שם עוף אחד וכן כולם שם עופות הן:

פרואה אמגושא - שם מכשף והוא עשה לשכת בית הפרוה במסכת יומא (דף לה.):


בת מזגא חמרא - זה שמה:

יפה כח הבן - הלכה היא בפרק כל הנשבעין בשבועות (דף מח.):

שקיטנא - שם העוף ויש בהן שני מינין אותם ששוקיהן ארוכין וגופו אדום שרי:

מורזמא - שם עוף שהיה מוחזק להם בטהור ושוקיו ארוכין וגופו אדום:

ננוס פסול - במומי כהנים בבכורות (דף מה:):

ירוקין פסולין - גבי נחמרו מעיה תנן ליה במתניתין (לעיל דף נו.):

זה השולה דגים מן הים - אינהו הוו בקיאי ביה והוא עורב המים:

שהודו כפות - כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה שם והוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו פואו"ן שלביי"א:

וזהו שהביא שמיר למקדש - דהא נגר טורא מתרגמינן ליה והוא תרנגולא ברא ובגיטין בפרק מי שאחזו (דף סח:) מפרש מאי עביד ביה דמנגר ביה טוריא:

צדקתך כהררי אל - דאפי' נמלה אית ליה חיותא כגדולה:

ומשפטיך אף בתהום רבה - שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות. לשון מורי. לישנא אחרינא לנמלה הוא אומר צדקתך כהררי אל שמזונותיה מזומנין לה בלא טורח ועם מי שאתה נשפט אתה דנו עד תהום רבה כגון שלך שטורח לבקש שם מזונותיו: לקני ובטני שריא שקנאי ובטנאי מקום שנהגו כו':

דשכיחי - שראינום שהוחזקו שם פרס ועזניה אסירי דהני נמי בחד סימן אתו ושמא ממינם הן באתרא דלא שכיחי פרס ועזניה שרו דהא מסתמא לא מחזקינן להו דלא שכיחי בישוב:

(תחותא) באות שבעופות - עוף הצועק בלילה צואיט"ה בלע"ז:

באות שבשרצים - טלפ"א תרי תנשמת כתיבי חד בעופות וחד בשרצים:

דבר הלמד מענינו - אחד מי"ג מדות היא:

קיפוף - ציאי"ט ולי נראה שקורין קלב"א שורי"ץ שדומה לטלפא שבשרצים:

קורפדאי - טלפ"א:

רחמים - מטר:

אמידי - על שום דבר:

ועביד שרקרק - כשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק:

דאי יתיב אארעא - ואינו עומד אלא יושב ומצפצף סימן בשורה הוא:

אארעא - שאין דרכו כן:

בי כרבא - חרישה:

גללא - אבן גלל מן המרום:

בדייא - כמו בדאה בדאי ושקרן ולפיכך לקה:

העמקי וראשי יונים - לקמיה מפרש:

אטו קמן קאי - כיון דלמינהו נמי עורב קא מפרשת ליה ועורב קמא דלא יהבת ביה סימנא הי ניהו וכי בידו היה התנא אוחזו ומראה זה עורב סתם היה לו לומר עורב זה עורב פלוני: חמה אצל צל נראית עמוקה וכן כל לבן ושחור בבשר נראה הלבן עמוק כך בהרת לבנה היא:

בריש יוני - לפני היונים:

זה הנץ - אשפרוי"ר:

בר חיריא - שרינקא והכא ליכא לאקשויי אטו קמן קאי דהא לא קאמר למינהו זה נץ פלוני ש"מ אין לך קרוי נץ אלא אחד:

חסידות - מחלקת מזונותיה:

שמנאפת - כמו התאנף בי (דברים ד): בספר ויקרא כתיב ואת הדאה ואת האיה למינה ובמשנה תורה כתיב והראה ואת האיה והדיה למינה. אבוה דאמך. רב חנן בר רבה שהיה חמוה דרב חסדא בעשרה יוחסין (קדושין דף פא:): דהאנפה למינה דאיה דויקרא למינה למינו דעורב למינהו דנץ:

דאה - דויקרא וראה דמשנה תורה אחת היא:


מכדי משנה תורה לאוסופי קאתי - כדאמרי' לקמן למה נשנו בבהמה מפני השסועה שלא נאמרה בויקרא והיא בריה שיש לה ב' גבין ובעופות לא אשכחן מידי לאוסופי אלא כתיב ראה דלא אכתיב בויקרא הכי אלא דאה קרייה בויקרא וכדי שלא יבא אדם להכשירה במקום שקורין אותה ראה ויאמר דאה אסרה תורה ולא ראה הלכך חזרה וכתב ראה והיא היא:

דאי ס"ד תרי נינהו - וכי היכי דבהמה לאוסופי אתא בעופות נמי מוסיף הוה ליה למיכתב הכא תרוייהו ולמה גרעה לדאה אלא שמע מינה לפרושי:

כך איה ודיה - דכתיבא במשנה תורה אחת היא ולא נכתבה אלא כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק כדפרישית שלא תהא אתה קורא איה והוא קורא אותה דיה ויאמר לא זו אסרה תורה אלא איה:

ומאי שנא התם דכתיבא למינה אדיה - וגרעה למינה דאיה:

אקרא אני איה - די היה לי בקריאת איה שהרי היא עצמה דיה ולמה נאמרה דיה:

לבעל הדין - למי שרוצה לחלוק עליך ולדון ולהכשירה:

שלא תהא אתה קורא איה - והוא אומר איה אסרה תורה אבל זו דיה היא שמה לפיכך פרט הכתוב בכל שמותיהם:

מיתיבי - לרב דאמר לעיל כ"ד עופות טמאים הן וקחשיב דאה וראה בחד ואיה ודיה בחד:

מדהנך - דבהמה:

הנך נמי לאוסופי - וש"מ דאה וראה תרי נינהו וטפו להו:

לפרושי - כל שמותיה וה"ה דהוה בעי למתני מפני האיה ודיה אלא חדא מינייהו נקט:

ופליגא הא דרב חסדא אדרבי אבהו - דכיון דא"ר אבהו ראה היא איה ואנן על כרחיך אשכחן דדאה וראה ואיה ודיה אחת היא מדלא הדר כתבה במשנה תורה אלמא לר' אבהו דאה וראה ודיה ואיה חדא היא ובצרי להו:

ה"ג עומדת בבבל ורואה נבלה בא"י - ופרכינן לר' אבהו מדקאמר דאה היא איה מכלל דדאה לאו היינו ראה דקא ס"ד דר' אבהו נמי כ"ד עופות טמאין אית ליה:

ש"מ וכו' - ודר' אבהו פליגא אדרב כדאמרן והא פירכא בעלמא מיפריך כי אתמר דר' אבהו בבי מדרשא ומקמי דתיקו לן האי ופליגא דאמרן לעיל:

מיני דגים - טמאים:

מנה הכתוב בטהורה - איל וצבי וגו':

ישנה דרך קצרה - ואין לך עוד טהורה ובעופות אין לך עוד טמאה:

מאי קמ"ל - הא ודאי פשיטא דאי הוו טפי הוה מני להו:

במסורת - אם זכור הוא באדם כשר שאכלו או שמסר לו רבו או צייד חכם שהוא טהור:

שבקי בהן - אותו חכם:

אלא אינהו מי ידע בהו - כלום מכירן שלא יהא אחד דומה לזה והוא טמא:

משום נבלות - שמא נמצא בתרנגולת נבלה:

של עוף פלוני טהור - ואנו יודעים שאותו עוף טהור הוא ודבר שאנו יכולין להבחין ולהביא ביצי אותו עוף לראות אם דומין לאלו לא משקר:

אית ליה לאישתמוטי - ולומר של עוף אחר אמרתי לך שאי אתה מכירו והוא טהור:


עוברי דגים - ביצי הדגים כמות שהן מחוברים יחד:

שכודרת - עבה ככדור פלוט"א:

כודרת ועגולגולת - חדא היא דאי תנא עגולגולת לחודה הוה משמע עגולה כעדשה וכגבינה להכי תנא כודרת ועגולגולת כעיגולה של כדור שאינה קלושה אלא עגולה בעובי והדר מפרש ראשה אחד כד וראשה אחד חד דלא ככדור ממש אלא משוכה לארכה ועגולה לרחבה:

כד - פלוט"א בלעז שאינו חד אלא ככדור:

חלבון - אלבו"ן:

חלמון - מויי"ל:

ביצת השרץ - צב והלטאה מטילין ביצים ולקמן מפרש למאי הלכתא אשמעינן שהיא ביצת השרץ ליתני טמאה סתמא:

בחתוכות - דליכא למיקם אכודרת ועגולגולת:

בטרופות בקערה - שהכל מעורב:

אין מוכרין ביצת - של תרנגולת טרפה לעובד כוכבים דילמא הדר ומזבין לה לישראל אלא א"כ טרופה בקערה דתו לא זבין לה ישראל מיניה לפיכך הואיל ומותר למכור להם ביצה טרופה בקערה אין לוקחין ביצים טרופות דלמא דטרפה הואי וזבנה ישראל ניהליה:

הכי גרסינן אלא אמר ר' זירא סימנים לאו דאורייתא - הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עלייהו:

ח' ספיקות הן - בעופות כדאמרן לעיל בשמעתא:

ליבדוק בביצים דידהו - ומהם הוא ניכר אם עוף טהור הוא:

ודאי טמאה - ואי אמר לך עובד כוכבים של עוף פלוני טהור הוא ודאי משקר:

אבל ראש אחד כד כו' - סייעתא הוו הנך סמנים לעובד כוכבים לדבריו אי אמר לך של עוף פלוני טהור סמוך עליה דקא מסייעי ליה סימני ואי לא לא תסמוך עליה: ה"ג דאיכא דעורבא דדמי לדיונה:

ריקמה - נוצר השרץ בתוכה:

וניקבה - שיוכל ליגע בריקום: של נחש דומה לשל שרץ וטומאה אין בה:

השורץ על הארץ - ואי לא אשמעינן שהיא ביצת השרץ אלא טמאה סתם ה"א משום עוף טמא הוא דאסירא ובעי לאתרויי ביה משום שרץ העוף ואי אתרו ביה משום שרץ הארץ לא לקי:

מדרבנן - הא דרבי אליעזר בן יעקב מדרבנן הוא דקאסר בטהורין אבל טמאין שרץ גמור הוא ולוקה לדברי הכל וכי לא ריקמה איסורא איכא מלקות ליכא דלאו שרץ הוא:


גיעולי ביצים - ביצה טמאה שנתבשלה עם הטהורה:

מותרות - הטהורין דמיא בעלמא הוא ולא יהבי טעמא באחרנייתא:

ביצים מוזרות - שאינן של זכר ואין אפרוח קלוט בהם לעולם:

נפש יפה תאכלם - שאינו אסטניס ואין דעתו קצה בהם תאכלם ואע"פ שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים:

והוא שנמצא הדם על הקשר שלה - הוא זרע של תרנגול הקשור בראש הכד של ביצה ומשם יצירת האפרוח מתחלת וכיון דעדיין הוא שם לא נתפזר בשאר הביצה הלכך אוכל השאר אבל נמצא על חלמון שלה כולה אסורה כדמפרש לקמן דשדא תיכלא בכולה נתפשט הקלקול בכולה:

על חלבון - על הקשר כדאמרן:

תכלא - לשון שיכול וריעותא:

איפכא תני תנא קמיה דאביי - תנא אחד היה שונה אותה לפניו איפכא לא שנו אלא שנמצא על חלמון שלה:

ואביי הוא דתרצה הכי - כדאמרינן לא שנו אלא על חלבון:

כיענים - אלמא יענה שמה ולא בת היענה:

ואבל כבנות יענה - ואי ביצים נינהו כלום יש לה פה:

כיענה זו כו' - והכי משמע כאבל העשוי על בני יענה:

תכבדני וגו' - ואי ביצים מאי כבוד ידעי למעבד:


בתרתי - בשתי תיבות:

בשני שיטין - בת מכאן ויענה מכאן: הכי גרסינן יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שהוא טהור. וארישא סמיך דתנא ליה כל עוף הדורס טמא ואם אינו דורס ויש לו עוד שלשה סימנין דהוו להו ארבעה בידוע שהוא טהור:

את רגליו - אצבעותיו:

הקולט מן האויר - שכשזורקין לו מאכל קולטו לתוך פיו ומקבלו מן האויר:

ציפרתא - מכירין היו שהיא טהורה וזה שמה:

קולט ואוכל - שאינו מניחו לארץ עד שלא יבלענו:

שכן - כמו שוכן:

ונדמה - דומה להם במראיתו:

הלכך - הואיל ואמרינן הכי בעינן תרוייהו:

זחל - מין חגב בלשון ארמי:

איסקרא - ואין לו קרצולים בקטנותו וגדלים לאחר זמן:

אשר לא כרעים - כתיב ואשר לו קרי:

רשון ניפול גדיאן יוחנא ירושלמית - כך שמם:

צפורת כרמים - מין ארבה דאין לו גבחת וכן לארבה כדלקמן:

יוחנא - מין סלעם דיש לו גבחת:

ערצוביא - מין חרגול דיש לו זנב ולשנים הראשונים אין זנב:

הרזבנית - מין חגב ואינו דומה לאלו במראה:

דבי ר' ישמעאל תנא - הנך למינהו לאו פרטי נינהו כדאמרת דלא מרבי אלא מינא דכל חד אלא כללי נינהו ויש כאן כללי כללות ופרטי פרטות כלומר כללות הבאין אחר כללות שלא לצורך ואתו לדרשה ופרטין הבאין שלא לצורך אחר פרטות ולדרשה באו על כרחך ולקמן מפרש להו ואזיל דסלעם וחגב הן הפרטות שלא הוצרכו ולמינהו הכתובין עמהם הם הכללו' שלא הוצרכו:


ציפורת כרמים - מין ארבה שלשניהם אין גבחת:

ואין לי אלא - מין חגבים הבא לפנינו ואין לו גבחת יש לנו להביאן מארבה שיש כאן כלל ופרט וכלל כדמפרש לקמיה אשר לו כרעים תאכלו כלל ארבה פרט למינהו חזר וכלל ויש לך לרבות בכעין הפרט הדומין לו בכל סימנין שיש לו ארבע סימנין דמתניתין ועוד חמישי:

שאין לו גבחת - שאין ראשו מרוט:

הבא לפנינו ויש לו גבחת - שאינו דומה לארבה אלא בארבעה סימנין האמורין במשנתנו:

ת"ל סלעם זה ניפול - ולזה יש גבחת והכשירו הכתוב והדר כתב למינהו להיות כלל ולידון עם אשר לו כרעים בכלל ופרט וכלל ומביא בכעין הפרט את הדומה לו דהיינו אושכף וה"ה ליוחנא ירושלמית וחדא מינייהו נקט דיש לו גבחת ולקמיה פריך הא אמרן לעיל סלעם הוא רשון והכא מפרש ליה זה ניפול:

ואין לי - להכשיר בשני דינין של כלל ופרט הללו:

אלא הבא לפנינו ואין לו גבחת - דאיתרבי מלמינו דארבה:

והבא ויש לו גבחת - דאיתרבי מלמינהו דסלעם:

והבא ואין לו זנב - כלומר ובלבד שיבא לפנינו ונראה שאין לו זנב דלארבה וסלעם אין זנב ואכתי חמשה סימנין נינהו:

הבא ויש לו זנב מנין - שאינו צריך לחזור אלא אחר ארבעת הסימנין:

ת"ל חרגול - דיש לו זנב ולמינהו חזר וכלל להכי לידון כעין הפרט ולהביא הכרספת והשחלנית וה"ה לערצוביא ואי נמי היא היא מר קרי ליה הכי ומר הכי:

ואין לי אלא הבא לפנינו - בין אין לו גבחת ובין יש לו ובין שאין לו זנב ובין שיש לו דהא כולהו איתרבו:

והבא ואין ראשו ארוך - כלומר ובלבד שיהא בא לפנינו ואין ראשו ארוך דהיינו חמשה סימנין דהנך כולהו אין ראשן ארוך:

הבא וראשו ארוך מנין - ובלבד שידמה בארבעת הסימנין:

הרי אתה דן כו' לא ראי כו' - שיש בזה מה שאין בזה ועל כרחך אין סימני הטהרה תלוי בזנב ובגבחת לא ביש לו ולא באין לו שהרי יש כאן אין לו וכשר ויש לו וכשר:

הצד השוה שבהן כו' אף כל כו' - ואפילו ראשו ארוך ולקמיה פריך מה להצד השוה שבהן שכן אין ראשן ארוך וקרצולין גרסינן ובין האי תנא לתנא דלעיל ליכא אלא הך דרשה דהאי מרבה ראשו ארוך ותנא דברייתא דלעיל לית ליה:

הצרצור - מין חגב טמא:

ת"ל חגב - דלא איצטריך דהא איתרבו כל השוין להו בארבעה סימנין:

ששמו חגב - וכל האמורין למעלה שמם חגבים:

יכול אין בו כל הסימנין הללו - ולקמן פריך מנא תיתי והא ארבה וחרגול כתיבי:

ת"ל למינהו - דחגב והיינו כללי כללות ופרטי פרטות דאמרינן לעיל דהאי חגב ולמינהו יתירי נינהו לדרשה וסלעם נמי מייתרינן ליה לקמן: ה"ג פריך רב אחאי עד תנהו ענין לראשו ארוך והדר גרסינן במאי קמיפלגי עד כי האי גוונא מהכא והדר גרס אמר מר אי שמו חגב וכו':

מה להצד השוה שבהן וכו' - דהא ע"כ עד דדמי ליה לפרט בכל צדדין בעינן לתנא דבי רבי ישמעאל:

וכ"ת - ס"ל דכיון דדמי ליה במקצת מרבינן ליה בכעין הפרט כדפליגי תנאי בעלמא בכל כלל ופרט וכלל דאיכא למאן דאמר כללא קמא דוקא והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ואהני כללא בתרא שהוא מוסיף על הפרט מידי דדמי ליה לפרט בכל צדדין ואיכא למאן דאמר בתרא דוקא והוה ליה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו כל מילי ואהניא כללא קמא למהוי בכלל ופרט למעוטי מידי דלא דמיא ליה לגמרי אבל מידי דדמי ליה במקצת לא מצי למעוטי דהא בתרא דוקא ותנא דבי רבי ישמעאל כמאן דאמר בתרא דוקא ס"ל:

אי הכי - חרגול לא ליכתוב דאתי מארבה וסלעם ואע"ג דלהן אין זנב ולו יש זנב:

אלא - מאי טעמא לא אייתי מינייהו משום דאיכא למיפרך כו' וה"נ איכא למפרך:

ותיתי מארבה וחרגול - בהצד השוה שבהן דארבעה סימנין:

דמאי פרכת - להצד השוה אי פרכת מה לארבה שכן אין לו גבחת תאמר בסלעם הרי חרגול יוכיח ומה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה דאין לו זנב וחזר הדין הצד השוה שבהן ששוין בארבעת סימנין ואין ראשן ארוך:

תנהו ענין - זו מדה בתורה דבר שאינו ענין לגופו תנהו ענין לדבר אחר:


במאי קא מיפלגי - תנא דבי ר' ישמעאל דמייתי ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך ואייתר ליה חגב למעוטי צרצור ותנא דברייתא קמייתא דמיבעי ליה כולהו לגופייהו:

תנא דבי רב - קרי לברייתא קמייתא ששנויה בתורת כהנים דמקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם אבל ברייתא דתנא דבי ר"י לא היתה שגורה אלא בפי תלמידיו:

תנא דבי רב סבר - למינהו דכל חד לא משתמע כללא למהוי כלל ופרט וכלל דלתרבי סלעם וחגב בכעין הפרט דניהוי קראי יתירי משום דקסבר דלא דיינינן בתרי כללי אא"כ דמי כללא בתרא לכללא קמא והכא לא דמי דכללא קמא לא קפיד אלא אכרעים ולמינהו אי כללא קרינן ליה קפיד דלהוי דמי לארבה דאית ליה ארבעה סימנין:

דלאו דמיניה לא - הלכך חד מחבריה לא אתי:

כל דדמו ליה - הלכך סלעם אתי מארבה וחרגול כדאמרן ואייתרא ליה לראשו ארוך:

תנא דבי ר' ישמעאל כי האי גוונא דאין - ומהכא שמעינן ליה דהא קחזינן דדריש להו:

ארבה וחרגול כתיב - וכעין הפרט בעינן:

כל דהו - ואפי' לא דמו ליה אלא בחד סימן דהא שמעינן סלעם דלא בעינן דמי לפרט בכל צדדין מדאיתרבי ראשו ארוך:

ומר כי אתריה - רשון דתנא דבי רב הוא ניפול דתנא דבי רבי ישמעאל ורשון דתנא דבי ר' ישמעאל הוא ניפול דתנא דבי רב ובין למר ובין למר סלעם אין לו זנב וחרגול יש לו זנב וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב זאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. בהלכות גדולות:

הפורח בהן - שט בהן על פני המים:

הקבועין בו - יותר מן הסנפירין שאין זזין מאליהן אלא בידים אבל כל הסנפירין הוא יכול לכשכשן:

הסולתנית - מין דגים קטנים בלע"ז טונינ"א:


אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס - כולן לשון פרסי הן:

תנן התם - במס' נדה:

אקשקשת סמכינן - דהא אינה בלא סנפיר כדתני תנא ואסנפיר לא סמכינן דהא דג טמא נמי יש לו סנפיר:

הוה אמינא - קשקשת הוא הפורח בהן ואתי לאכשורי דג טמא כתב [רחמנא] תרוייהו למימרא דעל כרחך חד מינייהו הוי הנך דקבועין בו: ופרכינן והשתא דכתיבי תרוייהו מנלן דקשקשת לבושא הוא דמפרש תנא דמתניתין קשקשין אלו הקבועין בו על כרחך מהאי קרא מישתמע ושריון קשקשים וגו' וכיון דפשיטא לן דקשקשת הוא לבושא ליכתוב קשקשת לחודא דהא עלה סמכינן והשתא ליכא למימר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר:

כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים אותם תאכלו - אותם משמע מיעוטא הא אם אין לו לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה:

תאכלו מכל אשר במים מה ת"ל - והא מאותם תאכלו דסיפיה דקרא נפקא לן התירא ביש לו ואיסור עשה באין לו ותאכלו קמא למאי אתא ליכתוב מכל אשר במים כל אשר לו וגו':

שיכול וכו' - ואי קשיא תאכלו דרישא הוה ליה למישבק לגופיה ובתרא לדרשא דכל אורחא דדרשא הכי הוא א"כ תו לא משכחת מידי למידרש מתאכלו דסיפא דהא דרשא דדרשינן מהאי בסמוך לא משתמעא מיניה:

הואיל והתיר - שרץ המים בלא סימני טהרה בשני מקראות אחד סתום ואחד מפורש כדמפרש להו לקמיה והוה אמינא ילמד סתום מן המפורש:

מה כשהתיר במפורש לא התיר - בלא סנפיר וקשקשת אלא שקצים הגדלים במים שבכלים כגון תולעים שבהן ולקמן מפרש מנא לן דמישתרו:

אף כשהתיר כו' לא התיר אלא בכלים - אבל כל שאר מימות כגון חריצין ונעיצין שהן נובעין ודומין לימים ונחלים האמורין בפרשה או בורות שיחין ומערות שאינן דומין להם שאינן נובעין לא התיר בהן בלא סנפיר וקשקשת:

מנין להתיר בורות שיחין ומערות - שאינו נמנע לשתות עם התולעים שבהם הואיל ואין דומין לימים ונחלים שהסימנין אמורין בהן:

ת"ל תאכלו מכל אשר במים - ומתאכלו דסיפא לא מצי למדרש התירא אלא איסורא דהא אותם תאכלו כתיב וקאי אסנפיר וקשקשת אבל מתאכלו קמא מצי למידרש באנפי נפשיה וסנפיר וקשקשת אימים ונחלים דסיפא קאי והכי קאמר תאכלו מכל אשר במים אפי' בלא סימנין וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים כל אשר לו סנפיר וקשקשת [במים] בימים ובנחלים אותם תאכלו ולא בלא סנפיר וקשקשת דבימים ונחלים בעי סימנין:

היכן התיר בכלים - מאיזה מקרא אתה למד:

בימים ובנחלים הוא - דכתבתי לך אותם למעוטי מי שאין לו הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול:

ואימא בכלים אע"ג דאית ליה לא תיכול - דהא גבי התירא כתיב ומשמע דמהתירא ממעט להו דהכי משמע בימים ובנחלים הוא דתאכלם אבל בכלים לא תאכלם:

לא ס"ד - דהא גבי איסורא דאל תאכלו את אשר אין לו כתיב נמי ימים ונחלים למעוטי כלים והכא על כרחך מאיסורא ממעט להו הלכך על כרחך רישא נמי כי כתיב ימים ונחלים ולא כלים מאיסורא ממעט להו ואותם תאכלו דממעט אמי שאין לו קאי והכי קאמר ימים ונחלים הוא דאותם תאכלו ולא מי שאין לו אבל כלים אפי' אין לו אכול והיינו שני מקראות סתום ומפורש דלעיל שהותרו בהם כלים ולקמן בעי הי קרי סתום והי קרי מפורש:

ואימא במים כלל - דכל שרץ המים בעינן סימנין:

חריצין ונעיצין לא - וכ"ש בורות ולמה לי תאכלו מכל אשר במים לאתויי בורות להיתרא:

במים חזר וכלל - תרי במים כתיבי גבי הדדי מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים:


הטל פרט - הסמוך להם ותנהו ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ותרבי ביה כל כעין הפרט הלכך אי לאו תאכלו קמא הוה מרבינן בכעין הפרט אפי' בורות דדמו לפרט בהכי שהן מים גדלין על גבי קרקע אבל השתא דכתיב תאכלו קמא דרשינן ליה הכי מה הפרט מפורש מים נובעין אף כל מים נובעים ואיתרבו חריצין ונעיצין לאיסורא כאלו ולא איתרבו בורות:

ומאי רבי - בכעין הפרט דאף כל:

ומאי מיעט - דכל פרט למעוטי אתא:

ואימא מה הפרט מפורש וכו' - דאע"ג דלא דמי ליה לפרטא אלא בחד צד מרבינן דכללא בתרא דוקא:

א"כ תאכלו מאי אהני ליה - בלאו איהו נמי כלים לא מיתסרי דהא לא דמו לפרט במידי אלא לאו תאכלו למשרי בורות אתא ולמימרא דלא תרבי בכעין הפרט אלא חריצין ונעיצין דדמו ליה בשני צדדין:

חריצין - ארוכין וקצרים:

נעיצין - רחבין כגון אותן שעושין לביברי דגים: ואימא איפכא לא גרסינן הכא עד בסיפא דשמעתא בתר מלתא דתנא דבי ר' ישמעאל אבל הכא גבי תנא דבי רב דדריש כללי ופרטי ליכא לאותביה דהא כעין הפרט בעינן ומאי כעין הפרט אית בהו דתרבינהו לאיסורא ותפיק חריצין ונעיצין:

במים במים ב' פעמים - הואיל ושני הכללות סמוכין כשתטיל פרט שאחריהם ביניהם מדה בתורה היא שלא תדונם בכלל ופרט אלא ברבוי ומיעוט דלהכי פלגינהו רחמנא לפרטא מכללא דלא תדרשיה בכלל ופרט ואיכא בין ריבה ומיעט לכלל ופרט דכי דרשינן כלל ופרט הוי פרט פירושו של כללא ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפי' דבר הדומה לו אין לך להביא וכשכלל לך כלל שני אחר הפרט אהני לאתויי מידי דדמי ליה לפרט אבל כי דרשינן ריבה ומיעט לא פירש המיעוט את הרבוי אלא מיעט שלא תשמע ממנו הכל אלא זה והדומים לו ובלאו רבוי שני הוה מרבינן כל דדמי ליה למיעוטא ואהני רבוי שני לאתויי כל מילי ואהני מיעוטא למעוטי מידי דלא דמי ליה כלל והכי מפרשינן בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי כל הנסקלין נתלין דרבוי ומיעוט לחודיה מייתי כל דדמי ליה בכל מילי ומשום דרבוי ומיעוט מידריש איצטריך תאכלו קמא למשרי בורות דאתי ברבוי ומיעוט וריבוי לאיסורא דאילו בכלל ופרט דרשינן ליה לא הוו מתרבו בורות ולא איצטריך תאכלו יתירא דקסבר תנא דבי ר' ישמעאל כללא קמא דוקא דלא מרבי כללא בתרא אלא מידי דדמי לפרט בכל צד דהיינו נובעין וה"נ אמרן לעיל גבי כלל ופרט דחגבים לתנא דבי ר' ישמעאל דלא מתרבי ראשו ארוך מכלל ופרט משום דלא דמי בכל צד ואיצטריך סלעם יתירא לרבויי:

ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות - אתאכלו יתירא סמיך כדאמרי' במסקנא א"כ תאכלו מאי אהני ליה:

ואיפוך אנא - דכיון דלאו טעמא יהיב למילתיה כשאר כעין הפרט אימא תאכלו למישרי חריצין וריבויא לרבויי בורות:

שהן עצורין - שאין להם מוצא ומבוא אלא עצורין ככלים ולא דמו לאיסורא במידי דהא ימים ונחלים כתיב:

הי סתום והי מפורש - דאמרי' לעיל הואיל והתיר בסתום והתיר במפורש:

יש לו מפורש - בההוא קרא דמשתעי ביש לו סנפיר וקשקשת קרי מפורש להתיר כלים בלא סימני טהרה כדדריש לעיל ימים ונחלים הוא דאותם תאכלו ולא אחרים הא בכלים אפי' אין לו תאכלו:

מיניה הוא דקא מישתרו כלים - כדפרישית דקאי אמיעוט דאותם דממעט אין לו גבי ימים ונחלים כדכתיב ובנחלים אותם תאכלו ולא שאין לו וממילא דבכלים לא אימעיט אבל קראי דמישתעי באין לו דאמרן לעיל נמי דמישתרו מיניה כדאמרן כל אשר אין לו בימים ובנחלים לא תאכלו הא בכלים תאכלו לא הוי מפורש להיתר כלים כולי האי משום דאזהרת לא תאכלו לא סמיכא לפרטא אלא לכלל דכל נפש החיה אשר במים לא תאכלו ומשמע טפי דבכל מימות שבעולם אפי' בכלים אזהר אלא אנן הוא דדרשינן ליה בכלל ופרט וכלל דבדידיה נמי איכא ב' כללות סמוכין זה לזה אחר הפרט דכתיב בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה וגו':

דהאי הוא דמוכח אהאיך - קרא דיש לו דלמשרי כלים אתא:

דאי מהאיך הוה אמינא - בנחלים אותם תאכלו הא בכלים אפי' אותם לא תאכלו ואתא בימים ובנחלים דאין לו וגלי עליה דכי מעטינהו לכלים מאיסורא מעטינהו ולא מהיתרא:

לשפי - לשון השופה יין לחמרא (ב"מ דף ס.) לשון מוריק מכלי אל כלי:

שיכרא - של תמרים הוא ומצויין בהן תולעים:

בצבייתא - ציבי שמסננין אותו דרך עצים וקשים דקים:

באורתא - שאם תפול תולעת על הקשים לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהא סבר שלא יצתה מן השכר לקשים ותולעת המים מותרת כדאמרן:

וקעבר משום שרץ השורץ על הארץ - דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשין נעשית שרץ הארץ:

היינו רביתיה - וכמי שלא פירשה מן המים היא:

יבחושין - כמין יתושין דקין הנמצאות במרתפות של יין:


באביה - בעודה מחוברת שרץ הארץ היא ואסורה התולעת לאכול דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הוי כמהלכת על גבי קרקע אבל התליעה לאחר מכאן מותרת עד שתצא לאויר:

להוציא זיזין שבעדשים - דמותרים דלאו על הארץ שורצין אלא בתוך העדשה:

זיזין - כוצונ"ש וכמין יתושין הן אלא שבעדשים זיזין שמן:

כליסין - מין קטנית צידרא"ש בלע"ז:

ותניא אידך כל לרבות - דאסירי:

בפירא - שהתליעו תמרים עצמן:

והא באביה - אסירי וסיעתא דשמואל:

אידי ואידי באביה - כלומר הא דשרי נמי באביה דכל כמה דלא נפקא לאויר לאו שרץ הארץ היא ולא תסייעיה:

פירשה ומתה - המתלעת לאחר תלישתה דשריא לדברי הכל פירשה מתוך הפרי לארץ ולא ריחשה שמתה מיד בנפילתה:

מהו - מי אמרי' כיון דלא הלכה לאו שורץ על הארץ הוא או דלמא לא בעינן שריצה. שורץ היינו רוחש ומנענע:

מקצתה מהו - מי הויא ככולה או דלמא בעינן כולה:

לאויר העולם - פירשה מן הפרי תלוש לאויר וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו לבולעה אם תימצי לומר פירשה ומתה מותרת משום דאינה ראויה לרחוש אבל חיה דראויה לרחוש לא:

לגג תמרה מהו - מתוכה פירשה לגגה מי אמרי' היינו רביתיה או דלמא כשורץ על גבי דבר אחר דמי:

לגג גרעינתה מהו - אם תמצי לומר לגג תמרה כדבר אחר הוא גג גרעינתה מהו כל תולעים מגרעיני הפרי הן גדלים:

מתמרה לתמרה מהו - ולא שרץ על גבה אלא מזו על זו מי אמרי' כיון דלאו היינו אמה שורץ קרינא ביה או דלמא אויר העולם בעינן וכולהו בתלושין בעי להו:

קוקיאני - תולעים שבכבד ושבריאה:

מעלמא אתו - שבלעתן הבהמה עם האוכלים ותחלתן שרצו על הארץ:

מינה גבלי - לשון גדלי מן הבהמה עצמה הן גדלין ולאו שרץ הארץ נינהו:

מינם ניים ועיילי ליה באוסייה - כשהבהמה ישנה נכנסים בחוטמה ומשם לקנה ריאה וכבד הלכך לא משתכחי דרך בית הרעי:

דרני - תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטין הבהמה ובלע"ז גרביליי"ש:

אסירי - וטעמא מפרש לקמיה:

דכוורי שרי - וטעמא כדמפרש רבינא:

אבלע לי - דכוורי בתוך הדגים תני אותם שלא אראה ואקוץ בם:

בשחיטה משתריא - ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל בבהמה תאכלו נפקא לן לקמן אבל הכא באיסורייהו קיימי:

שילשול - תולעת ארוכה כנחש הן והן הנמצאין באשפה:

חפושית - אישקרבוט"י:

נדל - מאה רגלים קורין לו:

דג טהור הוא - שהרי יש לו סנפיר וקשקשת כדמפרש:

אפיקי מגנים - חוזק מגינים:

אלו קשקשים - הסגורים וחתומים בו בדוחק:

תחתיו חדודי חרש - חידודים של חרשים:

אלו סנפירים - שחדודים ומחתכין כחרסין ובהן הוא בוקע את המים בחודן שלא יעכבוהו בפריחתו פשטיה דקרא לשון מורי תחתיו חדודי חרס במקומו זהרורי שמש: