חולין מג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לספק דרוסה ההיא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה הוה קא בדיק ליה רבה לוושט מאבראי אמר ליה אביי והא מר הוא דאמר וושט אין לו בדיקה אלא מבפנים אפכיה רבה ובדקיה ואישתכח עליה תרי קורטי דמא וטרפה ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא (דרס חתיכות בסכין טמאה סימן) ולעולא מ"ש מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומאי שנא משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן התם איתחזק איסורא ומאי שנא מהשוחט בסכין ונמצא' פגומה התם איתייליד לה ריעותא בסכין ומאי שנא מספק טומאה ברשות היחיד דספקו טמא וליטעמיך נידמייה לספק טומאה ברשות הרבים דספקו טהור אלא התם הלכתא גמירי לה מסוטה יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר נמצאת אתמר אבל ישב חיישינן אמר להו רב כהנא לא תציתו ליה ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריך ליה לעולא דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן איתמר תורבץ הוושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא ושמואל אמר ברובו לאו מקום שחיטה הוא הי ניהו תורבץ הוושט אמר מרי בר מר עוקבא אמר שמואל כל שחותכו ומרחיב זה הוא תורבץ הוושט חותכו ועומד במקומו זהו וושט עצמו אמר להו רב פפי מר לא אמר הכי ומנו רב ביבי בר אביי אלא כל שחותכו ועומד במקומו זה תורבץ הוושט אלא איזהו וושט עצמו כל שחותכו וכויץ יונה[1] אמר [ר'] זירא מבלעתא וכמה אמר רב אויא פחות משערתא ועדיף מחיטתא ההוא תורא דהוה לבני רב עוקבא דאתחיל ביה שחיטה בתורבץ הוושט וגמר בוושט אמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא ליה חומרי דרב דאמר רב במשהו והאמר רב מקום שחיטה הוא כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא אי שמואל האמר ברובו כרב דאמר במשהו איגלגל מילתא מטאי לקמיה דר' אבא אמר להו תורא בין לרב בין לשמואל שרי זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלשלים דמי תורא למריה אמר מר בריה דרבינא מותבינא תיובתא כלפי סנאיה דרבא לעולם הלכתא כדברי ב"ה והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה מקולי בית שמאי ומקולי ב"ה רשע
רש"י
עריכהלספק דרוסה - כגון הנך דאיכא למיחש להו כדלקמן איהו קשתיק ואינהו קא מקרקרן ואמרינן לקמן (דף נג:) דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים כנגד החלל ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמן ולא שניקב אלא שהארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו ובוושט אינו ניכר האדמימות אלא מבפנים שהעור לבן:
ההיא ספק דרוסה וכו' - אם עוף היה בודק הקנה תחלה כדאמרינן בפרק שני (לעיל כח.) ושחט הקנה והכשירו ואח"כ בדק הוושט ואם בהמה היא נמי אית בה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש היכר במשהו:
קורטי דמא - שחילחל הארס ונכנס:
לחדודי לאביי - כדי שישאל:
ישב לו קוץ - כגון שאכל קוץ ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה נקובתו מבחוץ וקורט דם אין בה בפנים:
אין חוששין - שמא נקב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום ואני שמעתי והבריא לשון ניקב כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כג):
מאי שנא מספק דרוסה - דמשום דעל אריא בינייהו אמרינן שמא דרס ומצרכינן ליה בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דנקב משהו בעור חיצון של וושט לא מינכר:
קסבר אין חוששין לספק דרוסה - דפלוגתא דרב ושמואל היא בפרקין (דף נג.):
משתי חתיכות - שאם אכל אחת מהן ואינו יודע איזו היא דמביא אשם תלוי על הספק:
הכא לא איתחזק איסורא - שישיבת קוץ בלא נקיבה אין כלום:
השוחט בסכין בדוקה - דלא איתחזק איסורא קודם שחיטה:
איתיליד ריעותא - ואי לא איתחזק ברישא הא איתיליד לבסוף. אתחזק שייך למימר במידי דמעיקרא איתייליד שייך למימר במידי דלבסוף:
ה"ג אלא התם הילכתא גמירי לה מסוטה - בין לענין טומאה ובין לענין טהרה ואין טעם בדבר ולא גמרינן מינה דהכי גמירי לה מסוטה במסכת סוטה (דף כח:) ובפ"ק דנדה (דף ג.) דמה סוטה סתירתה ברשות היחיד ואסורה מספק אף ספק טומאה ברה"י ספקו טמא:
נמצאת איתמר - בלא תחיבה:
חיישינן - שמא ב' העורות ניקבו והבריא החיצון:
ברייתא - הרועות באפר וביערים:
תורבץ הוושט - מקום דבוקו בלחי:
במשהו - אם ניקב שם:
מקום השחיטה הוא - ואם שחט שם כשרה הלכך דינו כוושט וכי גמירי הגרמה בקנה הוא דגמירי אבל בוושט לא שייכא הגרמה:
ומרחיב - נפתח פי הנקב כמין פי אמתחת והאי מרחיב לא אחתך קאי אלא אעוגל פי חלל הוושט:
חותכו ועומד במקומו - שהוושט רך הוא וכשחותכין אותו אינו מרחיב אבל לצד הראש הוא מתקשה דדיי"ש בלע"ז:
וכויץ - רטי"ש ונכפל פי הנקב בצד חללו ונסתם עוגל פי החלל:
מר לא אמר הכי - רבי אינו אומר כן:
מבלעתא - מקום בית הבליעה קרוי תורבץ סמוך לראש הנקב מאד:
פחות משערתא - מאורך שעורה:
דאתחיל ביה - שחיטה משהו:
דאמר במשהו - והאי לאו מקום שחיטה הוא:
כשמואל - והוי נקב:
בין לרב ובין לשמואל מישרא שרי - לרב מקום שחיטה הוא ושחיטה מעלייתא היא ולשמואל דאמר נקב הוא דאמר נקובתו ברובו:
רבא בריה דרב בר יוסף - בר חייא הוא והוא רבא דכולי גמרא בר פלוגתיה דאביי:
דמי תורא למריה - שכבר האכילו לכלבים דאילו הוה קמן הוה הדר ביה ומישתרי באכילה דקיי"ל (בסנהדרין דף ו.) טעה בדבר משנה חוזר והא דבר משנה מפורשת היא דלא עבדינן כתרי חומרי:
כלפי סנאיה דרבא - לישנא מעליא משום דבעי לאותובי והכסיל בחושך הולך:
תוספות
עריכהההיא ספק דרוסה. פירש בקונטרס דבבהמה נמי איכא תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומה מאדים אפי' שחט בה יש היכר במשהו ולפי מה שפירשתי בפ"ב (לעיל דף כח.) גבי בר אווזא דקאמר נשחטיה לוושט דלמא במקום נקב שחיט דבספק דרוסה איירי לא יתכן לומר כן:
ישב לו קוץ בוושט. פירש בקונטרס וקורט דם אין בו מבפנים ונראה דאין לחוש אפילו יש מבפנים אם אין מבחוץ כיון דלא חיישינן שמא הבריא:
קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. לקמן (דף נג:) פסקינן דחיישינן לספק דרוסה ואם כן ישב לו קוץ בוושט חוששין נמי שמא הבריא ואם תאמר ואמאי נימא נשחטה הותרה כדאמרינן בפ"ק (לעיל ט.) גבי בא זאב ונטל את בני מעיים והחזירן כשהן נקובים וכי תימא שאני הכא שנולדה ספיקא מחיים הא אמר בפ' ד' אחין (יבמות דף ל: ושם) ואילו גבי גירושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא קתני פירוש ומותרת צרת ערוה לשוק בלא חליצה ומפרש טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואל תאסרנה מספק אלמא השתא דמת בעלה מוקמינן לה בחזקת מה שהיתה בחיי בעלה קודם שזרק גט לערוה והכא נמי כי נשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה והעמידנה בחזקת שאינה דרוסה וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיחא והא דאמרינן לקמן (דף נג.) גבי ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן על גבו של אחד מהם כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי תורא אחזקיה רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה אבל למ"ד חוששין לא מוקמינן ליה אחזקיה התם נמי דמי לתלות יותר בדרוסת ארי כמו בספק דרוסה בעלמא:
שאני התם דאיתחזק איסורא. ובחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואע"ג דלא איתחזק איסורא לא איתחזק נמי היתרא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה:
כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא. ואפי' למאן דמכשיר בפ"ק (לעיל יט.) הגרים שליש ושחט שני שליש שאני גרגרת דלא מיטרפא במשהו עד דאיכא רובא:
אי כשמואל הא אמר ברובו. אע"ג דשמואל פוסל בפ"ק (לעיל כ.) הגרים שליש ושחט שני שליש גבי כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הכא בעי למימר דרבא לא פסיל מהאי טעמא אלא משום חומרי דרב וחומרי דשמואל:
זיל שלים דמי תורא למריה. ואע"ג דטעה בדבר משנה הוא לא עבדינן כתרי חומרי דסתרי אהדדי בידים האכילו לכלבים:
הערות
עריכה- ^ ראו ב"י יו"ד כ' ד"ה ומ"ש יונה ובד"מ אות ד.
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
ולא היא רבה לחדודי לאביי כו' כלומר רבה לא בדקיה מבחוץ אלא בשביל אביי אם יאמר לו שום דבר:
ישב לה קוץ בושט. כלומר נעץ לה קוץ בושט כשרה אין חוששין שמא הבריא כלומר שמא נקב לשון וברא אותם בחרבותם:
אלמא קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. שהכא מיקל בספק דרוסה:
אלא התם הילכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה רשות היחיד וכו':
וקאמר נמצא איתמר כלומר לא איתמר ישב לה קוץ בושט אלא נמצאת בושט ולא נעץ בו:
כל שחותכו ומרחיב זהו תורבץ הושט כו' קרוב לבית הבליעה:
והא שמואל ברובו [קאמר]. כלומר וזה לא היה ברובו דלא הוה בתורבץ הושט אלא התחלה דשחיטה וזהו משהו. תורא בין לרב בין לשמואל מישרא שרי. כלומר לרב שרי אע"ג דאמר רב תורבץ הושט שניקב במשהו לדבריו מי ששוחט בתורבץ הושט לאו חשוב נקב דהוא מקום שחיטה קאמר ולשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא סבר דאין הבהמה פסולה עד שניקב ברובו והא לאו ברובו הוא דלא הויא בתורבץ הושט אלא אתחלתא דשחיטה. זילו ואמרו לבריה דרב יוסף בר חמא כו' זהו רבא:
ומאי שנא מב' חתיכות. איכא דק"ל, ותקשי ליה מחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שאסורה לא מיבעיא לר' אלעזר דמחייב עליה אשם תלוי אלא אפי' לרבנן נמי דפטרי איסורא מיהא איכא ואע"ג דלא אתחזק איסורא ולאו קו' היא דהתם לא אתחזק התרא כלל אבל הכא היא גופה בחזקת היתר מנקב היתה עומדת.
הא דאמרינןפחות משעורתא ועדי' מחטיתא. תמוה הוא, היאך נתנו שיעור סתם לכל שהרי בודאי תרבץ הוושט דשור גדול גדול הוא מתרבץ וושט של עוף הדק ויש מי שאומר שאין שיעור זה אלא בשור בינוני ושאר בהמה חיה ועוף לפי גודלן וקוטנן וכן שיעור של רב נחמן דאמר עד כדי תפיסת יד בשור בינוני כעין דאמרינן כי אמר רב בתורא והרמב"ם ז"ל אמר בחיה ובבהמה אבל בעוף לפי גודלן וקוטנן ובין דקה לגסה נמי יש לחלק.
הא דאמרינן אי כשמואל הא אמר ברובו. קשיא לן, דילמא כי אמר שמואל ברובו בפסוקה אבל בהגרמה לא ואשכחן נמי לשמואל דאמר הכי כדאמרי' לעיל בפ"ק אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה ואוקי' כרב הונא דאמר הגרי' שליש ושחט ב' שלישי' פסולה ואי נמי שמואל לא סבר לה הכי דילמא רבא סבר לה ואיכא למימר משום דקי"ל דליתיה לדרב הונא דהתם וסוגיין כל ששחט ב' שלישים כשר והיינו טועה בשקול הדעת.
ויש מתרצים דכי גמירי הגרמה בקנ' גמירי אבל בוושט כשיעור נקובתו כך שיעור הגרמתו וליתא דהתם קאמרינן משום דלאו מקום שחיטה הוא כלומר ובעינן כי נפקא חיותא דליהוי רוב במקום שחיטה נחתך.
ורש"י ז"ל כתב דלישלים תורא למריה מפני שהאכילו לכלבים דאלו איתיה לקמן הדר ביה ומשתרי' באכילה דקי"ל טועה בדבר משנה חוזר והא נמי דבר משנה הוא דלא עבדינן כתרי ואינו נכון שאם היה דבר משנה אע"ג דליתיה דתיהדר (ואפי') [אי לא] נשא ונתן ביד פטור והכי מפורש בסנהדרין פ' א' דיני ממונות.
אלא שטועה בשיקול הדעת הוה שאין במשנה מפורש דהיינו תרתי דסתרן אהדדי נינהו אלא ר' אבא הוא דסבר הכי כדרב יהודה בכלליה ורמי אחוה אית ליה תרוייהו למימר דלא סתרן (אסברא) [ורבא סבר בסברא] דנפשי' דלא סתרן ור' אבא סבר סתרן כר' יהודה וקאמר עליה דרבא דטועה הוא בשיקול הדעת (ובשאמר) [כשאמר] לא סתרן (ומיד בא רב הונא) [ומר בריה דרבינא] ס"ד דלרבא נמי סתרן נינהו ואפ"ה אחמור בתרוייהו ומשו"ה אקשי כלפי שנאיה תיובת' ומתרצינן כולה כרב עבדה ולאו דוקא דהא רבא גופיה אמר רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא לה אלמא כללי דרב יהודה שמיע ליה אלא הכי קאמרי' הנך תרתי לא סתרן אהדדי ואפשר (דהוא) דתרוייהו איתנהו (בשמעתין לרמי) [כשמעתיה דרמי] בר יחזקאל דאית ליה תרוייהו וכיון שאפשר ששתיהן אינן סותרו' זו לזו רבא נמי מצי למרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל דכל היכא דלא סתרי אהדדי ומיהו רבא למאי דפריש רב יהודה נמי טרפה ומסקנא כוותיה.
אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ומאי שנא מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה: ומדאפסיקא הלכתא לקמן (נג, ב) דחוששין לספק דרוסה איבטילה לה מימרא דעולא, וקיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא, ודוקא ישב אבל נמצא לא, כדאמר רב כהנא בסמוך ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריכא ליה לעולא, מאי טעמא כולהו עיזי בריאתא קוצי אכלן ואין חוששין שמא הבריא, פירש רש"י ז"ל: אין חוששין שמא נקוב היה מבחוץ והבריא והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום כיון שאינו נראה נקוב מבחוץ וקורט דם אינו נראה מבפנים. ותמיה לי דאם כן משמע מדפרכינן עליה דעולא מספק דרוסה, ואיצטרכינן לדחוקי ולמימר על כרחין דעולא דאית ליה הכי אית ליה דאין חוששין לספק דרוסה, אלמא לדידן דקיימא לן דחוששין לספק דרוסה חוששין נמי דשמא ניקב, ועלה בו קרום, ואם כן תיקשי לן מאי שנא ממחט שנמצאת בריאה דקיימא לן כרבנן דמכשרי לקמן (מח, ב) כדאיתא קמן ובנפיחה ולא חיישינן שמא ניקב והבריא, ועוד דרבינו ז"ל פירש גבי מאי שנא מספק דרוסה דבעיא בדיקה והכא לא אפשר למבדקה דנקב משהו בושט אינו ניכר מבחוץ, דאלמא אם היה אפשר לבדקו לא היינו חוששין לה שמא העלתה מכת קרום. לפיכך נראה כלשון האחרון שכתב רבינו ז"ל ששמע הבריא לשון נקב כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג, מז). וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל. ולפי מה שכתבתי בשם רבינו הרב ז"ל דנקב שמקומו ניכר מבפנים כנגדו יש לו בדיקה מבחוץ אפילו בושט [א"כ] אין חוששין לו, (ו)אין צריך בדיקה קאמר, ולית הלכתא כותיה, וצריך בדיקה, ובבדיקה מיהא סגיא ליה.
ומה שכתב רש"י ז"ל באין שם קורט דם מבפנים קאמר, אינו נראה לרבותי (הזעצער: יכול להיות אולי רבותינו) בעלי? התוס' ז"ל דבכהאי גוונא לכולי עלמא אין חוששין לו כדאמרינן לקמן (נ, ב) גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה, דכיון דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיטה הוה מסרך הוה סריך, וכדבריהם נראה. אלא דקיימא לן דבשמעתין ודאי משמע כדברי רש"י ז"ל מדאמר ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא נמצא אתמר אבל יושב חיישינן, דמשמע דישב דומיא דנמצא, מה נמצא שאין בו קורט דם אף ישב בלא נמצא עליו קורט דם, שאם אין אתה אומר כן ליפלוג בישב עצמו בין נמצא עליו קורט דם ללא נמצא עליו קורט דם, אלא ודאי לכאורה משמע דמאן דחייש לה אף בלא נמצא עליו קורט דם חייש, והדין נותן לחלק בין ושט לשאר מקומות, דוושט כיון שאוכלין ומשקין עוברין דרך שם במהירות ובשטיפה אין מניחין לדם להתיבש במחט כלל, אבל בית הכוסות אף על גב דאיכא אולין ומשקין כיון (דשני תיתי) [דשכני תותייהו] (דמנח נייחא) ואין שוטפין שם הדם במקומו מתיבש ומסתרך סביבות המחט כנ"ל.
אתמר תורבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו: [ו]אם תאמר למה לא הביאה למעלה עם שב שמעתתא, ובשלמא דרב לא הוצרך להביא דהיינו נקובת הושט, דהא טעמא משום דמקום שחיטה הוא קאמר, ואפילו לרמי בר יחזקאל נמי דאמר לא מקום שחיטה הוא כיון דאבר אחד ושיעור אחד הוא לא חשבינן להו כתרתי, אלא לשמאול הוה ליה למחשב, וצריך לומר דמשום דקיימא לן כרב, ולרב לא איצטרכיה למחשבה כדאמרן, לשמואל לא חיישינן דליתא, ואי נמי הוה קיימא לן כשמואל כיון דבחד אבר הוא (משום חתיכת האבר הוא), ואף על פי שאין שוין בשיעוריהן דושט במשהו ותורבץ ברובו כולו כחדא (חיישי') [חשבינן] להו כדחשבינן נשברו רגליה וניטלו צומות הגידין בחד, כיון דבחד אבר נינהו תרווייהו משום חתיכה ושבירה נינהו.
זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא למריה: לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל ומה שסדר בסנהדרין (לג, ב) בענין טועה בדבר משנה ושיקול הדעת, צריכין אנו לפרש דרבא טועה בשקול הדעת היה, שהיה סבור דלא סתרין אהדדי כדמסקינן כולה כרבי עבדה, אלא שהיה אומר לפי דברי מי שאמר דסתרן אהדדי רמינא עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל, אבל לדידיה לא סתרן אהדדי סבירא ליה, ומשום הכי הוא חשיב ליה רבי אבא טועה בשיקול הדעת דסתרן אהדדי, דכללי דרב יהודה הוה סבירא ליה, ולפיכך מחייבו לשלם, אבל אם היה טועה בדבר משנה אפילו נשא ונתן ביד לא היה משלם, וכן צריכין אנו לומר לפי דברי רבינו ז"ל שכתב שם דלא קבלו בעלי השור לרבא להורות בו ומעצמו טרפו להם, דאם קבלוהו עליהם לא היה משלם ואפילו נשא ונתן ביד, דמומחה לרבים הוה, דודאי רבא אין לנו גדול ומומחה ממנו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה