שבועות מח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אאחד אומר גבוה ב' מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון אמר רבא בהוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ר"ח דהוי להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים:
אמר לחנוני תן לי בדינר פירות כו':
תניא א"ר יהודה אימתי גבזמן שהפירות צבורין ומונחין ושניהן עוררין עליהן אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע"ה:
אמר לשולחני תן לי כו':
וצריכא אשמעינן הא קמייתא בהך קא אמרי רבנן משום דפירי עבידי דמרקבי וכיון דמרקבי לא משהו ליה אבל מעות דלא מרקבי אימא מודו ליה לרבי יהודה ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יהודה אבל בהך אימא מודה להו לרבנן צריכא:
כשם שאמרו הפוגמת כתובתה [וכו'] וכן היתומים לא יפרעו:
ממאן אילימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה דהכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה וואין אדם מוריש שבועה לבניו שלחוה קמיה דר' אלעזר שבועה זו מה טיבה שלח להו יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין שלחוה בימי רבי אמי אמר כולי האי שלחי לה ואזלי אי אשכחינן בה טעמא מי לא שלחינן להו אלא אמר רבי אמי הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו לא עמד בדין ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין מתקיף לה רב נחמן אטו בי דינא קא מחייבי ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה אלא אמר רב נחמן אי איתא לדרב ודשמואל איתא אי ליתא ליתא אלמא מספקא ליה והאמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו לדבריו דרבי מאיר קאמר וליה לא סבירא ליה מתיב רב אושעיא מתה יורשיה מזכירין את כתובתה עד עשרים וחמש שנים הכא במאי עסקינן זשנשבעה ומתה תא שמע חנשא ראשונה ומתה נשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ה"נ טשנשבעה ומתה ת"ש יאבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה אמר רב שמעי' כלצדדין קתני אותה באלמנה ויורשיה בגרושה מתיב רב נתן בר הושעיא יפה כח הבן מכח האב
רש"י
עריכהאחד אומר גבוה שתי מרדעות - גבי עדות החדש תניא שהיו בודקין אותם כמה היתה גבוה מן הקרקע למראה עיניו באומד בשיפולו של רקיע:
מרדעת - מלמד הבקר:
מאי לאו - מצטרפין לעדות ממון כל אחד מהן כשר להעיד עם עד אחר בעדות ממון ואע"פ שידענו שאחד פסול וקשיא לרב חסדא:
אמר רבא - הכי קאמר אחד מאלו מצטרף עם עד אחר אם יאמר כמותו בעדות זה והיינו עדות אחרת שנעשית כת זו המצטרפת עדות אחרת לעצמה בחדש זה דאיגלאי מילתא דקושטא אסהיד שהרי זה מסייעו והוי ליה תרי וחד:
אימתי בזמן שהפירות כו' - אימתי צריך בעל הבית לישבע בזמן שהפירות צבורין כו':
דפירי עבדי דמרקבו - וממהר חנוני להשליכם לתוך כליו של לוקח קודם קבלת הדינר שלא יחזור:
לא שנו - דבשבועה מיהא שקלי יתומין מן היתומין אלא שמת מלוה כו':
נתחייב מלוה שבועה - שלא התקבל כלום שהנפרע מן היתומין אפי' בשטר צריך שבועה ואין אדם מוריש ממון שהוא מחויב עליו שבועה לבניו לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה זו שנתחייב אביהם:
מה טיבה - להפקיע ממונם אם אין יכולין לישבע אותה שבועה ממש ישבעו שבועת יורשין כגון שבועה שלא פקדנו אבא ונוטלין:
עמד בדין - שהוציא שטר זה על יתמי לוה ואמרו לו ב"ד השבע וטול:
אם איתא לדרב ושמואל - דאין אדם מוריש שבועה לבניו איתיה בין עמד בדין בין שלא עמד בדין:
יחלוקו - גבי שניהם חשודין דדמיא להא שאין אחד מהן יכול לישבע אלמא ליתא להא דרב ושמואל: אליבא דר"מ אוקמינא לעיל דאמר חזרה שבועה למקומה ורב נחמן עבד כר' יוסי:
מתה - אלמנה שלא גבתה כתובתה:
יורשיה מזכירין - ותובעין וגובין כתובתה:
עד עשרים וחמש שנים - משמת בעלה ואם עברו כ"ה שנים ולא תבעוה הפסידוה דהכי תנן בכתובות בהנושא (דף קד.) כל זמן שהיא בבית אביה שלא נטלה מזונות מן היתומין גובה כתובתה עד כ"ה שנים ואם לא תבעה מחלתה קתני מיהת יורשין גובין כתובתה ועל כרחך בשבועת יורשין יגבוה מן היתומין אע"ג דמית לוה בחיי מלוה שהוא מת בחייה ונתחייבה שבועה ליורשין אלמא הורישה שבועה ליורשיה:
ת"ש אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה וכו' - רישא דמתניתין בהכותב בכתובות (דף פו:) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך הוא אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה אבל יורשיו אם מת הוא ובאה לתובעם כתובתה משביעין אותה ואת יורשיה אם מתה והן באין לגבות כתובתה ומדקתני יורשיו משביעין אותה אלמא בדלא נשבעה עסקינן וקתני דנשבעין יורשיה ונוטלין וש"מ אדם מוריש שבועה:
אותה באלמנה - דקתני יורשיו משביעין אותה מתוקמא אפי' באלמנה אבל ואת יורשיה דקתני מוקי לה רב ושמואל בגרושה אם גירשה זה נתחייב לה כתובתה בלא שבועה שהרי פטורה היא מן הנדר ומן השבועה ומתה בחייו ואחר כך מת הוא דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה שכשמתה היא יש לה ממון גמור עליו בלא שבועה לפיכך הורישתו לבניה ויורשיה הבאין ליפרע מיורשיו צריכין לישבע כדתנן (לעיל דף מה:) היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה:
תוספות
עריכהנשבע בעל הבית. תימה דשבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל (דף מו.) [בד"ה בדרבנן וכו'] ואמאי נשבע ויש לומר דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום ואומר כבר נתתיו לך קודם שנתת לי הפירות מקודם ועוד מפרש ר"ת דמיירי ברישא שמדד החנוני פירות לכליו של בעל הבית ועודם ברשות חנוני ובסיפא נתן בעה"ב דינר בחנות ועדיין לא נטלו חנוני והוי חידוש שנוטלין בשבועה וכולה מתני' איירי בנשבעין ונוטלין עד ואלו נשבעין שלא בטענה וטעמא דנשבעין ונוטלין הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדם וטעמא דר' יהודה דאין חנוני מודד פירות אלא אם כן קבל הדינר ולוקח בעה"ב בלא שבועה וכן בנתן לו דינר בסיפא אמר רבי יהודה שצריך ליתן לו הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד פירות דמיירי בחנוני שאין מקיף ולפי זה ה"פ בברייתא דבגמ' אמר ר' יהודה אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן שהפירות צבורין ומונחין כו' אבל בזמן שהפשילן לאחוריו מודו לי דהמע"ה וקשה דהאי אימתי לא הוי כשאר אימתי דעלמא דמפרש מילתא דת"ק בין בא לחלוק בין בא לפרש אבל לפי' הקונטרס הוי כשאר אימתי ולא תקשי הא דאמרי' עירובין (ד' פא:) בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים והכא בא לחלוק דבכל הספרים גרסינן בפרק חלון (שם) שאמר ר' יהודה במשנה אבל אימתי דברייתא הוי שפיר לחלוק:
רבי יהודה אומר כל שהפירות בידו כו'. הא דלא קאמר ר' יהודה הכא אין דרך חנוני לתת פירות עד שיטול דינר כדאמר גבי שולחני משום דדרך חנוני להקיף אלא דהכא איירינן באותו שאין דרכו להקיף ולקמן נמי לא שייך למימר כל שהאיסר בידו ידו על העליונה לפי שפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות והתם לא שייך למימר כל שהאיסר כו' לכך תנא לישנא דליכא למיטעי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ז (עריכה)
מד א ב מיי' פ"ב מהל' קידוש החדש הלכה ה':
מה ג מיי' פ"כ מהל' מכירה הלכה ז', סמג עשין רכב, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"א סעיף ט':
מו ד מיי' פי"ז מהל' מלוה הלכה ב', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף ט':
מז ה מיי' פי"ז מהל' מלוה הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף י"א:
מח ו מיי' פי"ז מהל' מלוה הלכה ג', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף י"א, וטור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף א':
מט ז מיי' פי"ח מהל' אישות הלכה ו', סמג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף א', וטור ושו"ע אה"ע סי' ק"א סעיף א':
נ ח ט מיי' פי"ט מהל' אישות הלכה ז', סמג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' קי"א סעיף ח', [ וברי"ף כתובות פ"י דף קיד ע"ב ]:
נא י כ מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה כ', סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ח סעיף ג':
ראשונים נוספים
אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטילה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו אע"ג דכל חד מכחיש לחבריה פסולין לאותה עדות ומצטרפין לעדות אחרת דממון וקשיא לרב חסדא. ופריק רבא לא הוא [ואחר כו'] כלומר אחד מאלו העדים מצורף עם אחר בעדות זו דראש חודש דהוו להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וק"ל כרב הונא דדייקא מתני' כוותיה ועוד רב חסדא תלמיד הוא לגבי רב הונא דגרסינן בפרק הדר עם הנכרי בחצר (דף סב:) אמר רב יוסף בעיתא בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי לי:
מתני' אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן את הדינר כו'. משנתינו בשמרד החנוני הפירות לבעה"ב וא"ל תן לי את הדינר וא"ל נתתי לך ונתתו באנפלי שלך. וחזר החנוני ומסתרך בפירות ומבקש לשמטם מבעה"ב על זה שנינו ישבע בעה"ב כענין שנים אוחזין בטלית שכל אחד מהן נשבע על מה שבידו ומחזיק וא"ר יהודה כל מי שהפירות בידו ידו על העליונה. כלומר לעולם הפירות בחזקת החנוני (של) שמסתרך בהן. אבל הפשילן בעה"ב בקופתו לאחריו אומר לחנוני המוציא מחברו עליו הראיה וכ"ש אם הפשילן החנוני בקופתו:
אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו כו'. כענין של חנוני. וצריכא דאי אשמעינן קמייתא דקתני נתתי לך הפירות והולכתם לתוך ביתך בהא קא אמרי רבנן ישבע החנוני. דעבידי אינשי דיהבי פירות והדר שקלי מעות משום דמירקבו ובעו לזבונינהו. אבל מעות דלא מרקבי אימא מודו ליה לר' יהודה דשולחני לא יהיב מעות עד דשקיל דינר ולעולם בעה"ב נאמן קמ"ל דאפילו בהא אמרי רבנן ישבע השולחני. ואי אשועינן הא בתרייתא הוה אמינא בהא א"ר יהודה לעולם ישבע בעה"ב אבל בקמייתא אימא מודה להו לרבנן:
מתני' כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה כו'. ירושלמי א"ר זירא כולן כעין שבועת התורה ירדו להן וכתובה לא הוחזקה בידה לגבות אלא כמי שגבת מיכן ואילך והוא כתובעה של מאתים זוז פרוע ואומ' אינה אלא מנה. אינה נפרעת בלא שבועה:
וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה מעידנא דשכיב לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו וכן הלכתא:
שלחוה לקמיה דר' אלעזר אמר שבועה זו מה טיבה אלא יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין כו'.
מתיב רב הושעיה מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה. הנה מת לוה בחיי מלוה הוא. כי מת הבעל בחיי אשתו ונתאלמנה וישבה לה בביתו ואם מתה בתוך כ"ה שנה לאלמנותיה יורשיה מזכירין כתובתה. כלומר נפרעין כתובתה אבל אם היתה בחיים אחרי מות אישה יותר מכ"ה שנה אין לה שיש בכלל כ"ה שנה שתעשה טובת הנאה כדי כתובתה כאשר מפורש בכתובות פרק [הנושא] קשיא לרב ושמואל ופרקינן מתניתין דקתני יורשיה מזכירין כתובתה כשנשבעה ומתה וכן פרקינן בשניה ויורשיה קודשמין ליורשי הראשונה בשנשבעה ומתה.
ת"ש אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה. והא הכא כשנשבעה ומתה לא מצית אמרת. דהא משביעין את יורשיה קתני. ואי בשנשבעה היא שבועה על יורשיה למה. אלא לאו בשלא נשבעה. וקתני שנשבעין היורשין ונפרעין.
ופריק רב שמעיה הכי מתניתין לצדדין קתני משביעין אותה באלמנה ומשביעין את יורשיה ואת הבאים ברשותה בגרושה שמתה בחיי הבעל שגירשה ומותיב עליה הא דתני יפה כח הבן מכל האב שהבן גובה בשבועה ושלא בשבועה.
הא דתנן כשם שאמרו הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כו' כך היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ופרש"י בגמ' [מוקי] היתומים מן היתומים. לאו דוקא יתומים מן היתומים בלחוד דא"כ ליתני כשם שאמרו הבא ליפרע [מנכסי יתומים] לא יפרע אלא בשבועה כך היתומים ולמה לי למתני כל הני.
אלא ה"ק, כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כך היתומים שפגמו שטר אביהם שאמרו אמר לנו אבא פרעתי מקצת או עד אחד מעידן שהן פרועין שנפרע אביהן או באין ליפרע מנכסים משועבדי' לא יפרעו אלא בשבועת היורשין. והא דנקט וכן היתומים מן היתומים משום דקא בעי למימר עלה רב ושמואל לא שנו.
ונ"ל דאפי' לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ה"מ יתומים מן היתומים אבל בלקוחות גם בשבועת היורשין משו' דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה מפני שאיפשר שיפרע מנכסים בני חורין ואע"פ שאין לו לגבות מאותן לקוחות אלא בשבועה מ"מ ליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה כדאמרי' מעידנא דשכיב לוה הוא דאיחייב מלוה שבועה וה"ל כהעמדה (גבן) [בדין] ואין אדם מוריש שבועה שנתחייב בה לבניו שהרי ממון החוב אי איפשר שיגבהו בלא שבועה אבל האב שפגם שטרו ומת וכ"ש העידו עד אחד בב"ד שהוא נפרע ודאי נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו לרב ושמואל הילכך לא שקלי מידי.
ואי ק"ל אי הכי אמאי לא אמרו בה לא שנו אלא שפגם היורש אבל פגם אביו כבר נתחייב שבועה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ל"ק דריבותא קמ"ל ולא מיבעיא בשבועת פוגם דהיא משום חשש' דפרעון דהא איכא רגלים לדבר וכעין שבוע' דאורייתא היא אלא אפי' בבא ליפרע מן היתומים דליתא אלא משום תקנת היתומים בעלמא דה"ל למיחש לתקנת דהנך אפ"ה לא שקלי כנ"ל.
ומסתברא נמי דלוקח שלקח שטר חוב ומת לוה אי לאחר שלקחו מת ה"ל מת מלוה בחיי לוה וגבי ולפי מה שפירש רש"י במשנת פרק הכותב נשבע כעין שבועת היורשין שלא א"ל ושלא נודע ששטר זה פרוע והוא שמת מוכר אבל בחייו אף הוא נשבע. ומיהו אין לומר בזה כבר נתחייב דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במתוך שיכול למחול ואם קודם שלקחו כבר מת לוה כבר נתחייב מלוה המוכר לבני לוה שבועה ואין אדם מוסר שבועה לאחר ואע"ג דלא מוספי' אדרב ושמואל כל שבא ליפרע מנכסי יתומים היא גופ' דרב ושמואל היא והרב ר' משה ז"ל נראה שסובר כן אלא שלא פי' שכך כתב בספ' נשים שאם מתה האשה קודם שנשבעה אין לו ללוקח כלום.
וכך אמרו שהחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים אין לו כלום והיינו דרב ושמואל וטעמא דמילתא דאלימא דאלמוה רבנן לתקנת היתומים והחמירו בשבועתן יותר מכל שבועת הנוטלין ומ"ה חיישי' לה ולא מוספי' עלה אבל בכל שבא ליפרע מן היתומים דינן הכי.
ואשכחן לרב הנשיא אל ברגלוני ז"ל דאמר שאם מתו היתומים שהיה להם לישבע שלא פקדנו אבא אין בניהם נשבעין והפסידו כדרב ושמואל ובהא ודאי כיון דלאו עיקר תקנתא היא יורשיהן נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דהא תרוייהו חדא טכסיס' היא שלא נפקדנו אלא שהרב ז"ל כתב דהכי אסמכוה כלהו רבוותא ז"ל.
ואם קבלה נקבל ואם לדין זה יש תשובה, אם אמרו אין אדם מוריש שבועה דברי לבניו יאמרו בשבועה דספק ויפקיעו ממון משום שבועה דאיני יודע שנפרע אבא ועוד כיון דמפסדי כשמת לוה בחיי מלוה אלמא שבועה שלא פקדנו לאו שבועה דעיקר היא אלא עילה מצאו לפרוע שטר והרי נולד הבן לאחר מיתת האב שאינו יכול לישבע אותה שבוע' והוא נפרע בחצי השבועה ובנים דיתומים נמי הא מישתבעי שלא אמר אביהם וכלה מטכסיס חד הוא.
ויש שמביאין ראיה במה שהזכרנו בחשוד הבא ליפרע מן היתומים ממה שאמ' דרב לא מגבי כתובה לארמלתא שהיתה בעיניו חשודה שבאה ליפרע מנכסי יתומים ודרב ושמואל הוא ממש וקי"ל כותייהו דסוגיא דהתם אליבא דהך סברא ריהטא.
ומיהו הא דאמר רבא מה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחא ק"ל דמשמע דס"ד יתומים מן היתומים הוא דאין אדם מוריש שבועה לבניו אבל לאחיו מוריש הוא דלא מוסיפין כלל עליה והדר אמרי' מה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחא לומר דמתני' יורשין מן היורשין קתני ורב ושמואל נמי יורשין אמרו ואין אדם מוריש שבועה ליורשיו אמרינן וכן פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל. ומדקדוק זה משמע דלוקח וחשוד הוא הכי דלא לוסיף עלה הוא.
ושמא נפרש דה"ק וכי שלא פקדנו אבא אינו גובה ושלא פקדנו אחא גוב' מן היתומים וכ"ש שלא פקדנו מוכר וחשוד דודאי לא גבי מינייהו דיתומים לומר דכל שבא ליפרע מן היתומים שבועה משבעי.
אם איתה איתה אלמא מספקא והא אמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו. כבר פירשתי דרב נחמן ודאי לא ס"ל דר' אבא דכל מאן דסבר לה לדר' אבא סבר הכא חזרה שבועה למחוייב לה ולא הוה אמר יחלוקו וכיון דרב נחמן לא ס"ל דר' אבא אס"ד איתא לדרב ושמואל דמי שמחוייב שבועת הנוטלין שאינו יכול לישבע מפסיד ואפילו במקום הראוי ליטול מן התורה היכי אמר יחלוקו הא ודאי הוה ליה למימר מתוך שאינו יכול לישבע אינו נוטל אלא ש"מ דס"ל בעלמא כל שאינו יכול לישבע וליטול אוקמא אדאורייתא אעיקר דיניה והכא כיון דעקר דיניה נמי שבוע' היא חולקין אלמא דליתיה לרב ושמואל.
כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה כו' וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה: ואמרי' בגמרא יתומין ממאן גבו ואוקימנא ביתומין מן היתומין, ואיכא למידק ל"ל למתני כל הנך לדמיון בעלמא כלומר כשם שאין אלו נפרעין אלא בשבועה כן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה די להם לומר חדא מינייהו, עוד קשיא לי ל"ל למתני אפי' חדא מינייהו דמה ענין אחד מאלו לגבי יתומין ואין זה דמיון צריך מאלו ליתומין, וי"ל דבכל הני נמי אם מת מלוה לא יפרעו היורשין אלא בשבועה וה"ק כשם שאין אחד מאלו נפרעין אלא בשבועה כן היתומין אם פגמה כתובתה ומתה וכן ע"א מעידה וכן הבאים ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועת היורשין שלא פקדנו אבא, אבל בתוספתא שנו היורש מן אביו שט"ח נוטל שלא בשבועה בזה יפה כח היורש מכח האב (וחייב) [נתחייב] האב שבועה בב"ד אין היורשין חייבין שבועה ואין היורשין יכולין לגבות ע"כ, ואני תמיה דזו אתיא כרב ושמואל אלא דלא מוסיפין עלה א"נ אתיא כר' אמי דאמר נימא בה מילתא כו' ומחלק בין עמד בדין ללא עמד בדין, וי"ל דר' אלעזר יאמר דאין יכולין לגבות בלא שבועת היורשין קאמר וצ"ע.
[גמ']: יתומין ממאן גבו כו': איכא למידק מאי קשיא ליה ממאן גבו לימא וכן היתומים שבאים ליפרע מנכסים משועבדין או שפגם אביהם שטר או שעד אחד מעיד שנפרע אביהם לא יפרעו אלא בשבועת היורשין וכפשטא דמתני' וכמו שכתבנו בפירושא דמתני', וי"ל דמשום דידע תלמודא לההיא דרב ושמואל אקשינן הכי כי היכי דלימרה לההיא דרב ושמואל כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
כתב הרמב"ן ו"ל דנראה דאפי' לרב ושמואל ה"מ יתומין מן היתומין אבל יתומין מן הלקוחות גבו בשבועת היורשין משום דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה ללקוחות שאין המלוה מתחייב שבועה עד שיעמוד עם הלקוחות בדין דאפשר שיפרע מן הלוה עצמו מנכסים בני חורין משא"כ ביתומין מן היתומין דמיד שמת לוה א"א לו למלוה ליפרע אלא בשבועה. ואלא מיהו אם עמד מלוה בדין עם הלקוחות ומת בכי האי ודאי לרב ושמואל פקע לפי שכבר נתחייב מלוה שבועה ללקוחות ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
עוד כתב דמי שלקח שט"ח מחבירו בחיי לוה ואח"כ מת לוקח ה"ל כמת מלוה בחיי לוה וגבו יורשין מיניה, ואפי' מת לוה בחיי מלוה שמכרו לזה ואח"כ מת מלוה גבו יורשי לוקח מן היתומין בני הלוה דכיון שמכרו מלוה לזה נסתלק לו מלוה לגמרי והוו להו לוקח ולוה כמלוה ולוה וכל מה שנוהג בין מלוה ולוה נוהג בין לוקח ולוה.
וכתב הרב אלברצלוני ז"ל דיתומין שחייבין לישבע שבועה שלא פקדנו אבא אם לא הספיקו לישבע עד שמתו אין בניהם נשבעין והפסידו כרב ושמואל וכתב שכן הסכימו כולהו רבוותא, וחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה והפסיד שהרי אינו יכול לישבע וקיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ויש מביאין ראיה מדרב דלא מגבי כתובה לארמלתא וטעמא משום דחשוד, וכבר כתבתי בפרק הכותב דשטר שיש בו נאמנות אי גבו בלא שבועה מיתמי, דיש מי שאומר שאין נאמנות מועיל לגבי יתומים מדאבא שאול והרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל אמרו דמועיל, ומ"מ היכא דכתיב בי' נאמנות אע"פ שמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה גובין בני מלוה מבני לוה בשבועה דתרי חומרי לא מחמרינן עלייהו, וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל.
מאי לאו לעדות אחרת דממון פי' והיינו כר"ה ולא שיעידו שניהם ביחד דהא אף לר"ה חד מנייהו שקרא אלא שכל א' בא בפ"ע להצטרף עם א' מן השוק לחיוב ממון ומינה נמי דכל חד מנייהו מחייב שבועה באנפי נפשיה ותירץ רבא אליבא דרב חסדא דה"ק הוא וא' מן השוק מצטרפין לאותה עדות דר"ח שבה הוכחש עם זה והו"ל תרי ואין דבריו של א' במקום ב' והא דקרי לה עדות אחרת משום דלא תימא כיון שכבר הוכחש ע"א בהכחשה אינו כלום להצטרף עם א' קמ"ל דהא עדות אחרת מקרייא ואיגליא מלתא למפרע דהאי אמר קושטא וכשר לעדות זו ולכל עדיות שבעולם ואידך דהוי חד במקום ב' פסול אף לכל עדות דעלמא ואע"ג דהאי תירוצא אליבא דר"ח עבדינן לה. הלכתא היא דכ"ש דמודה רב הונא בהא ומיהו כיון דהלכתא כרב הונא קיימא לן נמי דמתני' כדהוה אמרינן מעיקרא שכל אחד מהם מצטרף עם אחד מן השוק לעדות אחרת דעלמא:
האומר תן לי בדינר פירות וכו' משנה זו פירשה רש"י ז"ל וכן הרז"ה ז"ל דכולם דנשבעין ולא משלמין שכל א' מהם כופר בכל והיינו דלא מני ליה תנא באידך דלעיל שהם נשבעים ונוטלים ופירוש רש"י ז"ל דנשבעין דקתני נשבעין היסת קתני ואע"ג דשבועת היסת לא נתקנה עד דורו של רב נחמן וכדכתב רש"י ז"ל בעלמא וכדאמרינן במסכת קידושין והשתא דתקון רבנן שבועת היסת ס"ל רש"י ז"ל דנהי דלא נתקנה עדיין בימי חכמי המשנה בכל הכופרים בכל כזו של חנוני ושל שולחני נתקנה מפני תיקון העולם ולדברי רש"י ז"ל שבועה זו שלא בנק"ח היא ולא עוד אלא (דילפי) [[דלפי] מ"ש בפ' הכותב אף כל שבועת המשנה שהם מדרבנן שלא בנק"ח הם שכן כתב על מאי דאמרינן התם ואי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא שכתב ז"ל ונ"מ לאשבועי בנק"ח וכבר כתבנו לעיל בריש פרקין שכל הגאונים ז"ל חלוקין בזה וסבורין שכל שבועת המשנה בנק"ח. ובפ' הכותב כתבתי מאי דנפקא ממאי דמייתי לה לידי שבועה דאוריי' ומשנתינו לדעת רש"י ז"ל כבר מתפרשת דברישא מדד חנוני פירותיו ונתנם לב"ה וקבלם ונתנם בכליו והוליכם לביתו ועל הדינר נחלקו וב"ה שאומר נתתיו לך כופר בכל ומדאורייתא פטור משבועה ותקון רבנן דלשתבע ליה ב"ה היסת כדי שלא יקפידו חנונים מלתת פירותיהם קודם שיקבלו מעות ובסיפא דשולחני היה הדבר בהיפך כי ב"ה נתן דינרו לשולחני והם חלוקין על המעות וכופר לו שולחני ואומר שכבר נתנם לו ונתנם בכיסו ותקון רבנן דלישתבע ליה שולחני היסת כדי שלא יקפידו לקוחות להקדים סלע שלהם קודם שיקבלו מעות. ר"י אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה ופי' רש"י ז"ל לפי שיטתו דר"י ארישא פליג ואומר שאין לב"ה לישבע כלל ולא תקנו חכמים בזה כלום ומטעמא דקתני סיפא גבי שולחני שאין דרך שולחני לתת מעות עד שיקבל את דינרו וה"ה לחנוני שאין דרכו לתת פירותיו עד שיקבל דינרו ונקטה גבי שולחני לרבותא שאפי' גבי שולחני שהוא עשיר אין דרכו להקדים וכ"ש בחנוני מעתה בסיפא אפשר שקבל מעות ולא נתן פירות וראוי לתקן על החנוני שבועה אבל ברישא אין לתקן שבועה על ב"ה ואע"ג דקתני כל שהפירות בידו פשיטא דארישא קאי דידעינן ודאי אצל מי הן הפירות דהא קתני בהדי' שהם ברשות ב"ה שמשכם וכדקתני שנתן לו פירות אבל בסיפא לא ידעינן מי הוא שהפירות בידו כי ע"ז הוא שחלוקין והא דתניא בברייתא אר"י אימתי וכו' כך פירושו לפי שיטה זו אר"י אימתי הייתי מודה לחכמים שישבע בעל הבית בריש' על הדינר בין בחנוני בין בשולחני בזמן שהפירות וה"ה למעות מונחין בר"ה אבל עכשיו שדיברנו בשהפשיל ב"ה הפירות לאחוריו והם ברשותו כדקתני רישא וה"ה לשולחני שנתן לו שולחני מעותיו ונתנם בכיסו בזה השולחני והחנוני מוציאין מחבירו גמור הוא ועליו להביא ראיה שלא נתן לו דינר ואם לא יביא ראי' יפסיד לגמרי ואין לב"ה לישבע כלל ואמרינן וצריכא דאי אשמעינן גבי חנוני בהא אמרי רבנן ברישא שישבע ב"ה על הדינר משום דפירי עבידי דמרקיבי פי' ואפשר שנתן לו חנוני את הפירו' קודם שיקבל הדינר כמוכר שדהו מפני רעתה וכו' ולהאי פירושא אתייא צריכיתא דגמרא שפיר לר"י ולרבנן שהרי חלוקתן שוה בשתיהן דתרווייהו פליגי ברישא דוקא ומינה עבדינן צריכותא זו שיטת רש"י ז"ל אבל קשה לפי' זה חדא דלא משמע דאתקין שבועת היסת עד דורו של ר"נ ואם איתא דהא בתרייתא דנשבעין ולא משלמין היו כעין דאורייתא הו"ל לתנא למיתני בהדיא ועוד דבר יתא דאימתי מתפרשת בדוחק גדול מאד שבכל מקום שאומר אימתי לפ' או לחלוק מדבר על משנתינו ואומר בתחילה המחלוקת ואח"כ מפ' ההודאה ואילו בכאן מפ' ההודאה בתחילה במה היה מודה לחכמים ואח"כ אומר במה שנחלקו לכך הנכון לפ' דמשנתינו זאת כעין נשבעין ונוטלין היא ולפי שאינה מן הנשבעין ונוטלין ממש לא מני לה באידך קמייתא ומאי דקתני בברייתא אימתי לפרש הוא כלומר לפרש במה נחלקו במשנתינו לומר דמשנתינו כשהפירות שנתן החנוני לב"ה נתונים בר"ה או בסימטא כדקתני בברייתא ועליהן מעוררין חנוני וב"ה וסיפא דשולחני וב"ה הויא נמי דכוותה כשהמעות שנתן שולחני לב"ה הן מונחין לחוץ לחנות בר"ה אי בסימטא ומתני' ה"פ לפי שיטה זו אמר ב"ה לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו פי' שנתנם לו בפני עדים שראו שמשכם והניחם בר"ה ולא ידעו כלום בנתינת הדינר וכשבא ב"ה ליטול פירות אלו המונחין בר"ה ליתנם לתוך שקו להוליכם לביתו מעורר עליו חנוני וא"ל שלא יטלם משם עד שיתן לו את הדינר וא"ל ב"ה כבר נתתיו לך ונתתו באונפלי שלך והכא שורת הדין שב"ה פטור לגמרי שהרי יש לו עדים שמשך את הפירות האלו שאפי' לא נתן לו את המעות קנאם במשיכה ואין טענתם אלא על הדינר והוי כופר בכל שהוא פטור מן התורה ובימי חכמי המשנה אמרו רבנן דכיון שהפירות עדיין בר"ה וזה עורר עליו שלא ליטלם משם עד שיתן לו את הדינר שיהא ב"ה הזה כעין נשבע ונוטל ושישבע כעין של תורה בנק"ח ויטול לעשות תקנה לחנוני שלא יקפידו למדוד פירות בלא קבלת מעות וסיפא קתני איפכא שיש עדים שנתן לו ב"ה את הדינר ולא ראו מדידת הפירות המונחין בר"ה מי מדדם והניחם שם ואמר ב"ה לחנוני תן לי את הפירות האלו המונחין בר"ה שכבר פרעתים והנחתים כאן ואמר לו חנוני אותן פירות שפרעת לי כבר הילכתם לביתך והפירות האלו המונחין כאן בר"ה שלי הם ואני אכניסם לחנות שלי ואלו משורת הדין היה [החנוני] פטור שהרי הפירות האלו ידועין שהיו שלו ואין לב"ה עדים שמשכם ומדדם וא"כ הרי הם ברשות חנוני כדמעיקרא כיון שאין עדים שיצאו לרשות שאינה שלו כלל ואפ"ה מפני שיש קצת אמתלא לב"ה שהם שלו מאחר שהם מונחים חוץ לחנות ורגלים לדבר קצת כי הוא מדדם והניחם שם תקנו שלא יטלם משם החנוני להכניסם לחנותו עד שישבע עליהם בנק"ח וכאלו הוא נשבע ונוטל ומפני תיקון העולם ג"כ שלא יקפידו בעלי בתים להקדים מעות לחנונים:
ר"י אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה ובא ר"י לחלוק על הסיפא דבשלמא ברישא יש על בעל הבית לישבע לפי שאין לו זכייה גמורה בפירות מאחר שעדיין מונחין בר"ה ודומין כאלו הן בידו של חנוני אבל בסיפא אין לחנוני לישבע דהא אית ליה תרתי למעליותא שהן מונחין בר"ה ושאין לזה עדים (שעכבם) [שמשכם] כלל הילכך יד חנוני על העליונה שישבע לו ב"ה אבל הוא אינו נשבע לב"ה דהוי ככופר בכל לגמרי ודכוותה אמרו רבנן בסיפא דב"ה ושולחני כשהמעות של שולחני מונחין בר"ה או בסמטא וברישא יש עדים שקבלם ב"ה והניחם בר"ה אלא שלא ידעו באיזה דרך קבלם והניחם ולא ראו שנתן בעל הבית לשולחני שום דינר ובסיפא בהיפך שראו נתינת הדינר ולא ראו הנחת המעות בר"ה ולרבנן ברישא ישבע ב"ה על הדינר ובסיפא ישבע שולחני על המעות ולפי שעוררתם על אותם המעות עשאום כנשבעין ונוטלין. ר"י אומר אין דרך שולחני להיות נותן את האיסרין שלו עד שיקבל הדינר ולכל הפחות בא ר"י לחלוק על רישא שאין לב"ה לישבע כלל דחזקה הוא שאלמלא שנתן ב"ה את הדינר לא היה שולחני מוציא מעותיו מידו להניחם אפי' בר"ה אבל בסיפא מודה ר"י שישבע שולחני לב"ה כי אולי קבל הדינר בתחלה כמנהגו ולא נחן עדיין את המעות והמעות האלו שברשות הרבים דב"ה הם שקבלם והניחם שם אחר שהקדים דינרו לשולחני ולפ"ז נשתנה דינו של ר"י מחנוני לשולחני דגבי חנוני שדרכו להקדים פירות קודם שיקבל את הדינר מודה ברישא שישבע ב"ה וחולין בסיפא ואילו בשולחני הדבר בהפך שחולק ברישא שלא ישבע ב"ה ומודה בסיפא שישבע שולחני וצריכותא דעבדינן בגמרא משום רבנן נצרכה שהשוו דינם בחנוני ושולחני דאלו משום ר"י לא היה צריך לעשות צריכותא שהרי הפך את דינו מזו לזו אלא דנקיט ליה אגב רבנן ואף לרבנן צריכות כל דהוא עבדינן דהא איצטריכא סברא דידהו בתרווייהו לאפוקי מדר"י שמשנה את דינו אלא דאורחא הוא דתנא למיעבד צריכות כל דהוא לגלויי מתוך הצריכות על טעם דבריהם במשנה וכדכתיב' בכמה דוכתי ולפי שיטה זו ידענו למה שנה ר"י לשונו בשולחני מן הלשון שאמר בחנוני דאילו לפי' רש"י ז"ל קשיא קצת שדינו של ר"י וטעמו א' הוא בחנוני ושולחני למה שינה לשונו בהם ולשון הברייתא מתפרשת כדרכו בעלמא אר"י אימתי וכו' ואימתי הזה לפרש הוא באיזה צד נחלקו במשנה והיינו דקאמר אימתי אני ורבנן חולקין בזמן שהפירות האלו מונחים בר"ה וב' עוררין על נטילתן בזה אמרו חכמים דבריהם ואמרתי אני דברי ודכוותה בשולחני כשהמעות צרורין ומונחין בר"ה אבל אם הפירות כבר מופשלין ומונחין באחוריו של ב"ה כולנו מודים שהמע"ה ואין לא' מהם לישבע כלל כי מה שכופר זה על הדינר וזה כופר על הפירות כופר בכל גמור הוא ואמרינן וצריכא דאי איתמר בהא דחנות ופירות בהא אמרי רבנן שישבע ב"ה על הפירות המונחין בר"ה שלא יטלם עד שישבע על הדינר משום דפירי עבידי דמרקיבי ואין הנחתם בר"ה ראיה שהם של ב"ה כי אעפ"י שנתנם לבע"ה אולי בשביל חנוני הניחו שם דניחא ליה דליהוי התם כי היכי דלימטו להו אוירא משום דפירות בחנות עבידי דמרקיבין אבל בשולחני שאין דרך שולחני לתת מעותיו בר"ה דהא לא עבידי לירקיבי ליה בחנותו אימא מודו ליה לר"י שלא ישבע לו ב"ה כלל קמ"ל ואי איתמר בהאי דשולחני ה"א בסיפא דשולחני הוא דאמר ר"י ברישא דידה שלא ישבע ב"ה מטעמא דאין שולחנו מתן את האיסר עד שיקבל את הדינר אבל באידך דחנוני מודה הוא לרבנן בסיפא דידה שישבע חנוני לב"ה מאחר שקבל דינרו קמ"ל ובודאי שהצריכות בכאן זה לר"י לא צריך דהא בחנוני פליג על סיפ' ובשולחני פליג על ריש' אלא דנקיט ליה אגב רבנן שהשוו דינר בחנוני ושולחני וצריכות כל דהוא הוא אף לרבנן כמו שכתבתי והרבה שיטות אחרות יש בשמועה זו אבל זו המחוורת יותר בעיני רבינו ז"ל ויש שפי' לפי שיטה זו כי מ"ש ר"י גבי חנוני כל שהפירות בידו ידו על העליונה שהוא בא לחלוק על הסיפא כמ"ש לא לפטור החנוני משבועה כמ"ש אלא אדרבא לחייב החנוני ממון דכיון שהפירות בר"ה רגלים לדבר כי של ב"ה הם ואף בזו ישבע ב"ה ויטול כמו ברישא דפירות בידו הם אחר שהם חוץ לחנות ובסיפא דאר"י אין דרך שולחני וכו' בא לחלוק גם על הרישא ושאין בדיני שולחני וב"ה שום תיקון שבועה על ב"ה אלא בסיפא לפי שהמעות בידו וכדאמרינן בסיפא דחנוני ובזו ישבע ב"ה ויטול מכיון שאין הפירות לגמרי בביתו אבל ברישא שחלוקתן על הדינר אין לב"ה לישבע על הדינר כלל דחוקה שאין שולחני נותן מעותיו עד שיקבל את הדינר ועכשיו יבא הצריכות כפשוטו גם לר"י ולדרך הזה נוטה דעת רבי' אלפאסי ז"ל אלא שהאריך בה הרבה בלשון עברי ובלשון תגרי והלכתא כרבנן:
כשם שאמרו הפוגמת כתובתה וכו' עד וכן היתומים לא יפרעו ואוקימנא בגמ' דיתומים הבאים לגבות מן היתומים ובשמת המלוה ואח"כ מת לוה וכדאיתא בגמ' מיהו מדקתני וכן היתומים משמע דאכולה רישא קאי שאף היתומים של מלוה דינם כן בפגימת כתובתה וחוב וכולהו באידך שלא יפרעו אלא בשבועה אבל בשבועה מיהת גובין ומעתה לרב ושמואל דס"ל בגמרא דכל מקום שנתחייב המלוה שבועה ומת אין יורשיו גובין כלום ואפי' מן הלוה עצמו וכדאמרינן אליבא דידהו במתניתין דב' חשודין שמפסיד המלוה לפי שאינו יכול לישבע ואעפ"י שהנתבע ג"כ חשוד וכ"ש היכא דרמייא שבועה על המלוה ולא על הלוה וא"כ כשפגם אביהם שטרו ומת או שע"א מעידו שהוא פרוע ומת היאך בניו גובין כלל דהא נתחייב אביהם שבועה ללוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו דבשלמא לדידן אליבא דהלכתא דלית ליה דרב ושמואל אלא ביתומים מן היתומים שמת לוה בחיי מלוה אבל באידך אמרינן דהבו דלא לוסיף עלה וכדאמר רב פפא בפוגם שטרו ומת אתיא מתני' שפיר אבל לרב ושמואל גופייהו קשיא וי"ל דאינהו מפרשי לה למתני' בשפגמו הם את השטר ושבא העד עליהם לאמר מיתת אביהם ובהא אשמועי' שאף הם לא יפרעו אלא בשבועה ובשבועה מיהת גובין אבל כל שפגמו אביהם או שבא העד בחיי אביהם ומת שוב אין בניו גובין אף מן הלוה עצמו וי"א דהא דקתני מנכסים משועבדים כך היא מתפרשת לרב ושמואל דשהיו שם נכסים בני חורין בחיי אביהם ולאחר מותו נעשו משועבדים דאי לא הא נתחייב אביהם שבועה ללקוחות ואינו מוריש שבועה לבניו ויפסידו כדרך שאמרו ביתומים מן היתומים ורבינו הרמב"ן ז"ל אומר דאילו איתא להא אף לדידן נמי אליבא דהלכתא הי"ל לדון כן ולא אמרי' בהא הבו דלא לוסיף עלה דנכסים משועבדים כנכסי יתומים הם בזה שבכל מקום חשו חכמים לתיקון נכסים משועבדים יותר מנכסי יתומים אבל אין לנו לומר כו אפילו לרב ושמואל אלא כשעמד אביהן בחייו בדין עם מלוה שלו ולא מצא לו נכסים בני חורין והוצרך לתבוע עפ"י בית דין לנכסים משועבדים אחר שעשה לו הלוה דין דהשתא ודאי נתחייב מלוה שבועה בנכסים משועבדי' ואם מת אינו מורישה לבניו ויפסידו אבל כל שלא עמד בדין בחייו עם הלקוחות לא אמרינן בהא שנתחייב שבועה על הלקוחות דבשלמא ביתומים דכרעא דאבוהון אינון קי"ל דאע"ג דלא עמד בדין עמהם ולא עם הלוה שלו מיד שמת הלוה נתחייב שבועה לבניו דלאו בי דינא קא מחייבי ליה כדאמר ר"נ בגמרא אבל לקוחות אינן כן שאין לו שום גוביינא עליהם עד שיעמוד בדין עם הלוה בנכסים בני חורין ויתנו לו בית דין רשות לתבוע נכסים משועבדים כדברירנא בפרק גט פשוט בס"ד:
ולענין מי שהיה לו שטר חוב על חבירו ומכרו בחיי לוה ואחר כך מת לוה ואחריו מת המלוה ועדיין הלוקח קיים. י"א שהפסיד הלוקח כשם שהיו מפסידים יתמי המלוה אם לא מכרו אבל רבינו הרמב"ן ז"ל אומר דהא ליתא דבשעה שמכרו המלוה ללוקח קם לוקח תחתיו בחיי לוה ונסתלק המלוה והו"ל לוקח ולוה כמלוה ולוה גופייהו אלא דאלו א"ל לוה ללוקח בחייו של מוכר דבעי דלישתבע ליה מלוה עליה דהו"ל לאישתבועי ויש למוכר לישבע לו שזה בכלל אחריותא דנפשיה הוא שאם אין מחייבין את המלוה לישבע כן נמצא שהמלוה יכול לפטור עצמו משבועת פרעון כשימכור או יתן שט"ח לאחרים הלכך דין הוא שישבע ללוה שטוען דבעי דלישתבע ליה וכופין אותו בכך כמ"ש אבל כי ליתא למלוה אין הלוה מעכב מלפרוע ללוקח בכך אלא שישבע הלוקח שאינו יודע שהוא פרוע כעין שבועת היורשין וגובה וכיון שכן אף מן היתומים שלו היה גובה בכך ומעתה לא הפסיד כלום כשמת מלוה בחיי לוה. שבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא יש שפי' שלא פקדנו בשעת מותו ושלא א"ל קודם לכן ולשון מיותר הוא זה ונכון יותר שלא פקדנו אבא שנחזור שטר לבעלים ושלא נגבה אותו לפי שהוא מחול או טעם אחר שלא אמר לנו אבא שהוא פרוע וכן פי' הרב ר' יונה ז"ל. וכתב הרב אלברגלוני ז"ל שאם מתו היתומים קודם שישבעו שבועת היורשין שאין בניהם נשבעין והפסידו מדרב ושמואל ושכן הסכימו כולהו רבוותא ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב עליו הואיל וקבלה נקבל אבל משורת הדין [ליתא] כיון דהא עיקר דהא כולה שבוע' חדא טכסיסא היא וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל שנשבעין שבועת היורשין ונוטלין ולא לחוש לסברא זו חוץ מכבודם וכן המנהג וכן היה אומר ודן שאם היו מקצת היתומים קטנים ומקצתם גדולים או אם כולם קטנים ויש להם אפטרופוס שישבעו הגדולים והאפטרופוס של קטנים כעין שבועת היורשין וגובין את הכל מיד שאם לא כן כל שהניח יתומים קטנים הפסידו חובותיהם שהרי אין יכולין לישבע שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא וכו' אלא ודאי זו תקנה בעלמא היא להפיס דעתם של יתומים בני הלוה וכל מאי דאפשר למיעבד בה עבדינן ודלא אפשר לא אפשר ואין שבועת היורשין אלא לגבי יורשין וכדפרישנא בגמרא וכן היתומים מהיתומים אבל אם מת מלוה והלוה קיים אין לנו לחייבם שבועה זו וכדאמרינן בגמ' יתומים ממאן אלימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו מבעיא ומיהו אם אמר מלוה אשתבעו לי שבועת היורשין משתבעו דאבוהון נמי אילו א"ל לוה אשתבע לי הוה משתבע ליה ואם האמין המלוה את יורשיו עליו אינם נשבעין אבל בבאין המלוה או יורשיו לגבות מן היתומים ויש נאמנות בשטר לו וליורשיו על הלוה ועל יורשיו כבר כתבנו בפרק הכותב דמחלוק' שיש בזה לגדולי פוסקי רבותינו ז"ל שדעת רבינו אלפאסי והרמב"ם ז"ל דנאמנות מהני לגבי יורשין אבל לא ללקוחות ולדבריהם ז"ל אע"פ שמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אם יש נאמנות בשטר זה ללוה על היורשין הרי לא נתחייב שבועה מלוה לבני לוה דיורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ואם יש נאמנות אף ליורשיו של מלוה על יורשיו של לוה גובין מהם אף בלא שבועת היורשין אבל לדעת הרז"ה הלוי ואחרים עמו דלאבא שאול דהתם בפ' הכותב אין נאמנות מועיל לגבי יורשין שכבר תקנו חז"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולפי זה כל שמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה הפסידו ואינן גובין מדרב ושמואל ואע"פ שיש בשטר כל נאמנות שבעולם אבל בשם חכמי נרבונה ז"ל כתב דגובין בשבועת היורשין מיהת דכיון דאמרינן בדרב ושמואל הבו דלא לוסיף עלה אף זה בכלל ולא דיינינן בהא תרי קולי קולא דרב ושמואל וקולא דאבא שאול והיינו שנאמר דלא מהני להו נאמנות לגבות בלא שבועה אבל שיפסידו שלא לגבות אפי' בשבועה משום דרב ושמואל לאאמרינן וטעמא דמסתבר הוא וכן נהגו בכל הגליל הזה לדון כהרמב"ם ז"ל וכן היה דעת מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי הרא"ה ז"ל היה סובר כדברי זקנו הרז"ה ז"ל:
יתומים ממאן וכו' מתקיף לה רב נחמן בי דינא מחייבי ליה וכו' ודוקא לגבי יתומים פליג רב נחמן אבל בלקוחות מודה הוא דלא חשיב נתחייב שבועה אלא בשעמד המלוה עמהם בדין:
אם איתא איתא אלמא מספקא ליה פי' מספקא ליה לרב נחמן אם איתא לדרב ושמואל אף ביתומים מן היתומים שמת לוה בחיי מלוה. והאמר רב יוסף בר מניומי גבי היו שניהם חשודין עבד רב נחמן עובדא כר"י דאמר יחלוקו פי' רש"י ז"ל אלמא לית ליה לרב נחמן דרב ושמואל וטעמא דמילתא פי' רבינו הרמב"ן ז"ל לדעת הגאונים ז"ל וכן פירשו רבותינו ז"ל דכל מאן דאית ליה יחלוקו לית ליה דר' אבא וכמתניתא דתניא כוותיה דאילו אית ליה הכי לא סגייא דלא נימא חזרה שבועה למחוייב לה וכיון דרב נחמן ע"כ לית ליה דר' אבא היא הנותנת דלית ליה דרב ושמואל דאילו אית ליה דרב ושמואל ביתומים מן היתומים בששניהם חשודין גם כן כיון שאין המלוה יכול לישבע יפסיד לגמרי אלא ודאי ס"ל דכל שמחוייבין שבועה שאינן יכולין להשבע הדרא אעיקר דינא ועיקר דינא היא שיחלוקו כשאין שניהם יכולין להשבע אבל ר"ת ז"ל פי' לפי שיטתו דרב נחמן ודאי אית ליה דר' אבא כדמוכח בפרק השואל ואית ליה נמי דרב ושמואל וכדחזינן לקמן דלא בעינן למיעקרה ולכך אמרו דשניהם חשודין ששניהם חייבין שבועה ואינם יכולין לישבע שיפסיד מחצה ויחלוקו וכן פירש הר"ז ז"ל הלוי בשם הרב ר' משה בר' יוסף ז"ל אבל רבינו הרמב"ן ז"ל כתב על זה דלא נצית למאן דמפרש הכי חדא דדילמא רב נחמן מספקא ליה דרב ושמואל ולכך אמר יחלוקו דכיון דודאי אית ליה דר' אבא ומספק בדרב ושמואל יטול מחצה מדר' אבא ויפסיד מחצה משום ספיקא דאוקים ממונא בחזקת מריה ומנ"ל לאקשויי מיהא דאית ליה דרב ושמואל ועוד דאי מאן דאמר יחלוקו אית ליה דרב ושמואל אם כן ר"י אית ליה דרב ושמואל ביתומים מן היתומים והיכי איכפול בגמרא לדחויי לדרב ושמואל (בתיובתא ובעו נמי אמוראי למעקרה והא תליא באשלי רברבי אלא ודאי ש"מ דלא ס"ל כוותייהו אלא דמיחש חייש להו הואיל ונפק מפומייהו ואמר רב נחמן עלה הבו דלא לוסיף עלה הוא כיון דס"ל כוותייהו לוסיף ולוסיף דאיהו נמי אוסיף עלה כדין שניהם חשודין ועוד דכיון) [בתיובתא והא תליא באשלי רברבי ובעו נמי אמוראי למעקרה ואמר רב נחמן עלה הבו דלא לוסיף עלה הוא כיון דס"ל כוותייהו לוסיף ולוסיף דאיהו נמי אוסיף עלה בדין שניהם חשודין אלא וודאי ש"מ דלא ס"ל כוותייהו אלא דמיחש חייש להו הואיל ונפיק מפומייהו ועוד דכיון] דנקטינן בלישנא דקושיין מדקאמר אם איתא איתא ולא נקטינן נמי ואם ליתא ליתא כדקאמר איהו ואף על גב דחדא מכלל חברתה היא ש"מ דקים לן דלית ליה דר' אבא לגמרי ומסתיין אי אמרינן מספקא ליה ולהכי פרכינן דהא ודאי מדקאמר יחלוקו אף ספיקא לית ליה ע"כ תורף דבריו ז"ל. ומשום דאמר מרן ז"ל דלא נציית להאי פי' דתלי בהני אשלי רברבי ורבותינו שבצרפתים ז"ל בהורמנא דמרן ז"ל נימא בה מילתא ממאי דדייק לן מלשון התוס' דמרן ר"ת ז"ל ואידך רבוואתא ז"ל דפרישו הכי לא מוכרח דרב נחמן אית ליה דרב ושמואל ממאי דאמר יחלוקו בלחוד אלא משום מאי דאיטפל בה נמי דאית ליה דר' אבא או מההיא דפרק השואל או משום דרב נחמן דיינא הוא וכהלכתא ס"ל ורבא נמי תלמודיה ס"ל ומדאית ליה דר' אבא (וה"פ) [וה"נ] אמר יחלוקו שמעינן דאית ליה נמי דרב ושמואל דאי מספקא ליה בדרב ושמואל היאך יניח ודאי של ר' אבא דתניא כוותיה משום ספיקו דרב ושמואל בהא ודאי י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי והבא להוציא מדר' אבא עליו להביא ראיה ומעתה אפשר (דר"נ) [דר"י] לית ליה דר' אבא ולא דרב ושמואל ודאי אלא דמספקא ליה כדברי הרשב"א ז"ל ולכך היה אומר יחלוקו או אפשר דאית ליה כר' אבא וכרב ושמואל כרב נחמן וכיון שלא (הודיעו) [נתוודע] לכם דבר זה (כר"י) [בר"י] ורב נחמן לא אמר הלכה כר"י אלא דעבד עובדא כוותיה ואפשר דעבד כוותיה ולא מטעמיה לא מצאו מקום לתלותה לדרב ושמואל באשלי רברבי ולהכי אותיבו עליה בתיובתא ולא מצינן לומר דאינהו דאמרי כרבי יוסי דהא מנ"ל דכיון דליכא הכרעה במילתיה ומהאי טעמא נמי בעי למעקריה משום דרבי אבא והא דלא נקטינן בקושיין אי ליתא ליתא משום דלא בעי תלמודא לאותבי כולי האי ונקט רישא דמימרא דר"נ דפתח לומר אם איתא איתא כנ"ל ליישב דברי ר"ת ז"ל והתוספות וחבריהם ז"ל אבל לענין פסק הלכה מודינא שאין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל שדבריהם קבלה ואף כשהכריעו כמותן הר"ן ורבנא הרמב"ן ז"ל ותלמידיו רבותי עמודי עולם:
הב"ע שנשבעה ומתה מכאן דן רבינו אלפאסי ז"ל בתשובה שיכולה אלמנה לישבע על כתובתה מבלי שתתבע כתובתה כדי שלא תפסיד מזונותיה בתביעת כתובתה ושלא יפסידו יורשיה אם תמות בלא שבועה דע"כ הא דאמרינן דנשבעה ומתה בהכי מיירי ולכך לא הפסידה מזונותיה ולכך אם לא הזכירה אח"כ כתובתה תוך שנה אנו חוששין שמא מחלתה ליתומים דאי לא משכחת לה אלא בנשבעה בתביעת כתובתה והפסידה מזונותיה למה תפסיד בשלא הזכירתה וכי בשופטני עסקי' שתשבע על כתובתה ותפסיד מזונותיה ותמחול להם כתובתה אח"כ בכדי אלא ודאי כדאמרן וכן היה אומר מורי הרא"ה ז"ל ועשה מעשה. מיתיבי נשא א' ומתה נשא ב' ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי א' פירוש הא מדקתני שמת הוא בין אשה א' לב' הו"ל בעל לגבי שניה מת לוה בחיי מלוה וכשמתה היא אח"כ ובאין יורשיה לתבוע כתובתה הו"ל שמת מלוה אחר לוה אפ"ה גובין אלמא לית ליה דרב ושמואל ופרקינן דהכא נמי כשנשבעה הב' ליתומים בני א' ומתה. מתיבי אבל יורשיה משביעין אותה וכו' פי' הא איתא במשנת פ' הכותב כשכתב לאשתו דין ודברים אין לי עלייך ועל יורשייך אבל לא כתב ולא ליורשי עלייך ועל יורשיך ולהכי קתני כי הוא עצמו אינו יכול להשביעה ולא ליורשיה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ומדקאמר שיורשיו משביעין אותה מכלל שמת הוא והאשה קייימת והוה ליה מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה יורשיו גובין מן היורשין בשבועה ואילו נשבעה היא קודם שתמות לא היו יורשיה צריכין לישבע אלא ודאי דהאי מתניתין פליגא על רב ושמואל ופרקינן לצדדין קתני אותה באלמנה פירוש ושגבתה הוא כתובתה או שנשבעה ומתה ואת יורשיה בגרושה כלומר דואת יורשיה מילתא אחריתי היא (שאין) [כגון] באשה גרושה שגרשה בעלה וראויה לגבות כתובתה בחייו בלא שבועה ומתה בלא שבועה ואח"כ מת הוא דהו"ל כמת מלוה ואח"כ מת לוה שהיתומים גובין מן היתומים בשבועה ואתיא מתני' אף לרב ושמואל. דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת בחיי לוה (או) [אז] אף לאחר מיתת לוה יורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין פירוש בין מן הלוה בין מן היורשין שלו ולא אמרינן כיון שפגמו נתחייב שבועה ושוב אינו מורישה לבניו והיינו דלא כרב ושמואל דאלו לרב ושמואל אף מן הלוה עצמו לא היו גובין יורשיו אם מת אביהם בלא שבועה שכבר נתחייב לו שבועה ואינו מורישה לבניו וכ"ש שאין היתומים גובין מן היתומים אלא ודאי משום דלית ליה דרב ושמואל בהא מטעמא דהבו דלא לוסיף עלה וכן הדין במי שעד אחד מעידו שהוא פרוע ומת שגובין יורשיו בין מן הלוה בי מיורשיו וחדא מינייהו נקט רב פפא וכן הלכתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל הפוגם שטרו ומת יורשיו גובין בין מן הלוה עצמו בין מיורשיו בשבועת היורשין את שאר השטר שלא נפגם:
ההוא דשכיב ושבק ערבא וכו' פירוש והו"ל מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה. אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל פירוש כי עיקר החוב על היתומים הוא וכיון שנפטרו הם שהם כלוה עצמו נפטר הערב ואפילו הוא ערב קבלן דערב במקום יתמי קאי אף על פי שהוא קבלן וכל מאי דפרעי הדר גבי מינייהו כי אית להו וכן כתב הרב ר' משה בר' יוסף בתשובת שאלה וכן הסכימו הרמ"ה ז"ל והרמב"ן ז"ל ותלמידיו רבותי ז"ל ומיהו אם הערב נשא ונתן ביד הא אמרינן בפרק גט פשוט אין למלו' על הלוה כלום ואינו אלא כאלו הוא לוה מן המלוה וחזר והלוה ללוה וכל שכן הוא גבי מן הערב שהוא לוה שלו והוא גובה מן היתימים והיכא דמית לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה ואיכא יתומים בני לוה ואיכא נמי נכסים משועבדים ששעבד אביהן ולא עמד המלוה עם הלקוחות בדין קודם [שמת] הלוה בהא צריכינן למידע אם דין הלקוחות בזה כדין הערב אם לאו דהא אמרינן בעלמא נכסוהי דבר איניש ערבין ליה והרב ר' משה בר' יוסף ז"ל בתשובת שאלה שאין דין הלקיחות כדין ערב דלקוחות אדעתא דארעא נחית ואיכא דזבין ארעא ליומיה ומצינו לענין הערב לאשה בכתובתה שאם בא לגרשה ושתגבה מן הערב ששנינו ידירוה הנאה כדי שלא יעשו קנוניא על הערב וגבי ליקח לא אמרינן שידירנה וכדאמרינן בבכורות דתנן תנן דלא תנן לא תנן אלמא אין ללוקח דין ערב בכל:
ולענין חשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים ואין נאמנות בשטר היורשין או למ"ד דלא מהני בהא נאמנות הא ודאי בכלל דרב ושמואל היא ולאו אוסופי הוא והפסיד לפי שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה אבל חשוד הבא ליפרע מנכסי לוה עצמו והוא מן הנשבעין ונוטלין אם הוא מאותם שהם מקולי דשבועה כגון השכיר והנגזל והנחבל והחנוני הא ודאי כיון שהן חשודין לא תקון להו רבנן אלא שהנתבע נשבע היסת בטוענו בריא בר מבעל הבית עם (החנוני) [הפועלים] (דב"ה) [דפועלים] לאו בר אישתבועי היא דהא (נפטר) [נוטלין] בלא שבועה דהא הוי ב"ה גבייהו כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך ואם חשוד הוא הדר לדיניה לדעת הרז"ה ז"ל וכן כשהוא מאותן שהחמירו עליהם שבועה כגון הפוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע ואף הבא ליפרע מנכסים משועבדים אומר הרז"ה ז"ל שגובה בלא שבועה ולא פטרו אלא החשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים וכדאמרינן התם דרב לא מגבי כתובה לארמלתא דגבייא מיתמי משום דבשני דרב קילי נדרי וחשודא על השבועה דש"מ דחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים אינו גובה הא לגרושה מגבי רב ואפי' בפוגמת כיון שבאה ליפרע מן הבעל עצמו ואף מורי הרב ז"ל היה אומר כן [בעד אחד ופוגם שטרו דבא לגבות מן הלוה עצמו חוץ] מן הבא ליפרע מנכסים משועבדים שהחשוד אינו גובה מהם כשם שאינו גובה מן היתומים דלא תקון להו רבנן לעולם אלא בשבועה ורבינו אלפאסי ז"ל כתב בתשובת שאלה שכל הנשבעין ונוטלין ואפי' הפוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע אם הוא חשוד אינו גובה ואפי' מן הלוה עצמו אלא שנשבע חבירו היסת ונפטר. אמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא מקרע קרעינן ליה וכו' וכן הלכתא וש"מ שטר שהוא פסול לדברי הכל ואינו בר גוביינא כלל שיש לו לדיין לקורעו שלא אמרו כן דלא קרעינן ליה אלא משום דדינא דעבד כר"א עבד וכ"כ הרמ"ה ז"ל וכיון דדיינא דעבד כר"א [עבד] אי עביד איהו דינא לנפשיה ותפס מטלטלין אפי' בעדים לא מפקינן מיניה:
אלו נשבעין שלא בטענה פרישנא בגמרא שאין נשבעין בטענת בריא אלא בטענת שמא ותקנתא דרבנן הוה משום דמורו היתירא לנפשייהו כדאיתא בגמרא ומדקתני אלו משמע דליכא אחריני דמשתבע בטענת שמא אלא אלו וכבר כתבנו דאפילו שבועת היסת נמי אינה אלא בטענת בריא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ומכאן מביאים קצת ראיה לרא"ם ז"ל דשבועת עד אחד בטענת בריא ואינה ראיה דהכא לא קתני אלו אלא למעוטי שאר שבועות רבנן אבל שבועת עד אחד דאורייתא לא ממעט דהא כל שב' מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. ושבועה זו לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל בנקיטת חפץ היא כאידך דלעיל ואם הוא חשוד נפטר לדברי הכל דלא אחמור רבנן כולי האי בשבועה זו הבאה על טענת שמא ולא עוד אלא דאפילו בטוענו בריא גם כן וכופר בכל פטור דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וכדאמרינן בגמרא לעיל לגב שבועת היסת ואם זה טוענו בריא יכול הנתבע להפך שבועה עליו כמו בשבועת היסת דכל בדרבנן מפכינן שבועה מהנתבע לתובע אבל בטוענו זה שמא אין בו הפוך שבועה לעולם ולדעת הרמב"ם ז"ל אין הפוך שבועה אלא בשבועת היסת בלבד אבל בדבריהם שהיא כעין של תורה בנקיטת חפץ אפילו הלה טוענו בריא אין בו הפוך כתב הרמב"ם ז"ל בשם רבותיו שכל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפילו היסת יש לו להחרים סתם בתחלה על כל מי שיטעון עליו דבר שיודע שאינו חייב לו כדי שישביענו בחנם ויענה המשביע אמן ואח"כ ישבע ואמר הרב שזו תקנה טובה היא לבעלי דינים כדי שימנענו מטענות של שקר ולא יגרמו להוציא שם שמים לבטלה ולא ישיאו שמע שוא עד כאן וכן נהגו רוב בתי דינין. והאפטרופין פירוש אפטרופין שמינהו על נכסיו דאלו אפטרופוס של יתומים שמינהו אבי יתומים או ב"ד פלוגתא דאבא שאול ורבנן והלכתא התם כאבא שאול דמינוהו ב"ד ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע והא ברירנא לה בדוכתא במסכת גיטין בס"ד. חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביעו נקט שותפין ואריסין דפתח בהו ברישא וה"ה לאידך ויש שפירש שאפי' על טענת בריא אינו יכול להשביען דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו ואינו נכון דאם כן כשנתגלגלה לו שבועה ממקום אחר למה משביעו דהא מחל ליה לכך הנכון כמו שפי' דדוקא בטענת שמא אינו יכול להשביעו דלא תקון ליה רבנן אבל בטענת בריא משביעו ואם נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר אף על טענת שמא משביעו בגלגול וכתב רבינו אלפאסי ז"ל דאפילו בטענת שמא אשבועי הוא דלא משבעינן ליה ואפילו היסת אבל חרם סתם מחרים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בכל תביעת שמא חרם סתם והיכא שהתובע טוען שעדיין לא חלקו והנתבע טוען שכבר חלקו דעת רבינו אלפאסי והרמב"ם ז"ל שאינו נשבע בשמא דלא תקון רבנן אלא כשהן שותפין ואריסין בבירור ואחרים כתבו דכיון דקתני סיפא חלקו דוקא דידעינן ודאי שחלקו הא לא"ה משביעו אפילו על שמא:
והשביעית משמטת את השבועה לאו אשבועת שותפין וחבריו קאי דהתם אין שבועת משמטת שאין שביעית משמטת אלא מלוה בלחוד או דבר שזקפו במלוה כדאיתא במסכת שביעית בהדיא ורחמנא אמר כל בעל משה ידו אלא אשבועת מלוה דעלמא קאי ונקטה הכא לומר דהא אין מגלגלין כלל לאחר שביעית שכבר השמיטתו שביעית:
איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן פירוש אם מגלגלין על שבועה דרבנן (וק"מ ליה) [וקמבעי' ליה] על הא דתנן נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו אם הוא בשבועה דאורייתא דוקא או אף בשבועה דרבנן ואסיקנא דאף על שבועה דרבנן מגלגלין דברים אחרים ואפילו על שמא וכ"ש בריא על שמא ושמא על בריא. אלא אימא הא נעשה לו שותף או אריס ערב שבועות פירוש שאין בזה דין שמיטה כמ"ש במשנה ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלים פירוש ולמוצאי שביעית לוה הימנו והיתה שם הודאה במקצת דאיכא שבועה דאורייתא מגלגלין עליה שבועת שותפין ואריסין:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה