חולין מג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא הנך תרתי דאפקת לא תיפוק אמר עולא ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני נקובה ופסוקה נטולה וחסורה קרועה ודרוסה נפולה ושבורה לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא אמר חייא בר רבא ח' טרפות יש בנקובה אם תאמר ט' מרה ר' יוסי ברבי יהודה קתני לה דתניא ניקבה הקיבה ניקבו הדקים טרפה רבי יוסי בר' יהודה אומר אף ניקבה המרה (הלכות חבר כזית מרה וקורקבן סימן) אמר רבי יצחק בר' יוסף אמר רבי יוחנן הלכה כר' יוסי בר' יהודה ואמר רבי יצחק בר' יוסף אמר רבי יוחנן מאי אהדרו ליה חבריה לר' יוסי בר' יהודה (איוב טז, יג) ישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים אמר להם אין מזכירין מעשה נסים דאי לא תימא הכי (איוב טז, יג) יפלח כליותי ולא יחמול מי קא חיי אלא ניסא שאני דכתיב (איוב ב, ו) רק את נפשו שמור הכא נמי ניסא שאני ואמר ר' יצחק ברבי יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כדברי האומר כזית ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הא נשתייר כשרה אע"ג דלא הוי כזית אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דאמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה ואמר רבי יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים כשר איבעיא להו ניקב הכיס וקורקבן קיים מאי תא שמע דאמר רב נחמן ניקב זה בלא זה כשר אמר רבא שני עורות יש לו לוושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טרפה אבעיא להו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא בוושט כשר בקורקבן פסול מתקיף לה רב אשי אדרבה וושט דאכלה ביה ופעיא ביה רווח גמדא ליה ופשטה ליה זמנין דמיהנדזין בהדי הדדי קורקבן דמינח נייח כדקאי קאי א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הכי אמרינן משמיה דמר זוטרא דאמר משמיה דרב פפא כוותיך ואמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום ואמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים למאי נפקא מינה
רש"י
עריכהאלא הנך דאפקת - בהמה שנחתכו רגליה והגלודה:
לא תיפוק - כדרבנן סבירא ליה לתנא דבי ר' ישמעאל וחשיב נקובי והך דרב עוירא בחד ותרין פסוקי בחד ומשכחת להו שפיר וכל הנך טרפות דמנינן לקמן (דף מז.) בריאה כגון חליף דאוני ודמיא לבשרא ולביעתא ואטום בריאה כולהו בכלל ריאה שניקבה או שחסרה נינהו חליף היינו חסרה ממקום שהיא ראויה להיות שם והנך חזותא לקותא נינהו וכל לקותא סופה לינקב והויא לה נקובה וחליף דשני קרומים דוושט שניהם נטולים ממקום שהן ראויין להיות ואין לך נקובה גדולה מזו:
נטולה - ניטלה הכבד:
נפולה - נפלה מן הגג וגלודה בכלל נטולה שניטל עורה ונחתכו רגליה בכלל חסורה ושף מדוכתיה בכלל נטולה וכן נדלדלו סימנים ועקירת צלע וחביסת גולגולת בכלל שבורה ובשר החופה היינו קרועה:
למעוטי לקותא דרכיש - דכוליא שאינה בכלל אלו ופליג עולא עליה ואם תאמר ישנה בכלל נקובה כי היכי דאמרינן בלקותא דריאה לאו מילתא היא דהוה ליה ניקבה הכוליא והא ליכא למ"ד דאפי' רכיש מודי דניקבה הכוליא כשרה ובלקותא הוא דטריף:
שמונה מיני טרפות בנקובה - נקובת הוושט והקרום והלב והריאה והקיבה והדקין כרס הפנימי והמסס ובית הכוסות חדא הוא הא תמניא:
ואם תאמר ט' - יש דהא איכא נמי מרה ההיא יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ודרב עוירא לית ליה לחייא:
יפלח כליותי - היינו לקותא וטרפה:
אין מזכירין מעשה נסים - להביא ראייה מהן:
רק את נפשו שמור - מכות מות הכהו ולכך נצטווה לשמור נפשו כדאמרינן בהשותפין (ב"ב דף טז.) גדול צערו של שטן משל איוב משל לאומר לעבדו שבור חבית ושמור יינה:
הלכה כדברי האומר בכזית - דבעינן כזית שיור בניטל הכבד ופלוגתא היא בפרקין (ד' מו.) דרמינן סתמי דמתני' אהדדי דקתני רישא אלו טרפות ניטל הכבד ולא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר כשרה ואע"ג דליכא כזית והדר תני אלו כשרות ניטל הכבד ונשתייר ממנה כזית ומוקמינן לה כתנאי והכא מייתי לה משום שמעתתא דרבי יצחק בר יוסף משמיה דרבי יוחנן:
והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה - והא נמי סתמא היא ומאי אולמא דסיפא מרישא:
אמוראי נינהו - ורבי יצחק סבר דלא כייל רבי יוחנן למימר הלכה כסתם משנה אלא היכא דסבירא ליה אמר בהדיא הלכה כמשנה זו ואמורא אחרינא אמר משמיה דר' יוחנן הלכה כסתם משנה והיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין דאחד דיני ממונות (דף לד:) אזיל רבי יוחנן בתרה ואי לא מספקא ליה ולא קבע בהו הלכתא כחד מנייהו ובהני תרי אי הוה משכחינן טעמא בהא דרבי יצחק לא הוה מוקמינן לה באמוראי ומשום דליכא לאלומי איצטריך לן לשנויי דרבי יצחק לית ליה האי כללא דר' יוחנן:
וכבד סותמתה - שנקובה במקום דיבוקה בכבד וחבור הכבד סותם את הנקב:
כשרה - אפילו לר' יוסי בר' יהודה:
כיס שלו - קליפה הפנימית:
זה שלא כנגד זה - כגון זה למעלה וזה למטה:
בקורקבן פסול - הכי ס"ל משום שהמאכל מתאסף שם ומחלחלן ונכנס בנקב עד שיוצא דרך נקב השני:
ופעיא ביה - צועקת שאע"פ שהקנה מוציא קול אי אפשר שלא יהא הוושט מתפשט עמו ואני שמעתי פעיא מנשמת:
גמדא - כווצת רטי"ר בלע"ז:
מיהנדזין - מיתרמן דמיכווני אהדדי:
אינו קרום - ואם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כדאמרינן ביבמות (דף עו.) בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן (דף נ.) דההיא סתימה מעיקרא היא:
אין לו בדיקה מבחוץ - לפי שהעור החיצון אדום ואין טפת דם נכרת בו:
תוספות
עריכההנך. דאפקת לא תיפוק. וא"ת למאן דלית ליה לקמן (דף נד.) ההיא דרב מתנא דבוקא דאטמא מאי נינהו י"ח טרפות וי"ל דבאיעכול ניבי הוי טרפה לכולי עלמא ואם תאמר לעולא דאמר בסמוך ח' מיני טרפות יש ולית ליה דרכיש בר פפא מאי ניהו י"ח טרפות וי"ל דניטל צומת הגידין חשיב חדא ולרכיש הויא בכלל נחתכו רגליה ועוד קשה למ"ד נקרע רוב חיצונה זהו בשר החופה את רוב הכרס חסר להו חדא דהכא חשיב להו בתרתי לכן נראה דעולא וההיא דלקמן סברי כמתני' וכרבי יוחנן דאמר אלו טרפות דווקא ואתא אלו למעוטי דרב מתנא אע"ג דדמיא לנטולה במתני' וכ"ש דרכיש דלא דמיא כלל להנך דמתני' ולית ליה י"ח טרפות נאמרו למשה מסיני ומצי למימר נמי דלית ליה בשר החופה בתרתי ואם תאמר וכי היכי דחשיב תרי פסוקי כחדא א"כ ריאה שחסרה וחסרון דשדרה נחשוב נמי כחד וי"ל לפי דאין שיעורן שוה דחסרון דריאה בכל שהוא וחסרון דשדרה פלוגתא ב"ש וב"ה אי נמי לפי שזה בבשר וזה בעצם ואם תאמר נקרע רוב החיצונה ובשר החופה את רוב הכרס נמי נחשוב כחד וי"ל דרוב החיצונה הוא רוב הכרס ובשר החופה את רוב הכרס אינו רוב בשר אלא רוב ממה שכנגד רוב הכרס וא"ת ואמאי לא חשיב חסרון הגרגרת דהוי בכאיסר. וי"ל דטעמא דחסרון משום דסופה ליפסק דהוי כרוב. יפלח כליותי מי קא חיי. פירש בקונטרס והאי לקותא הוא וקשה דמנא ליה דהאי לקותא דאיוב הוי לקותא דהויא ביה טרפה הא איכא לקותא דכשרה כדאמר לקמן (דף נה:) מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה אלא הכי פריך יפלח כליותי מי קא חיי בלא רפואה הא קאמר לקמן (דף נד.) דמחו בכוליתא וקטליה ואי בדרו ליה סמא חיי ואיוב לא מצינו שעשו לו שום רפואה:
והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. אע"ג דסיפא דמתני' (לקמן דף נד.) דאלו כשרות מסייע ליה מכל מקום פריך מכח דמאי אולמיה הך סתמא מהך סתמא כדפירש בקונטרס ואי משום שהאחרון הוא עיקר במקום שיש סדר למשנה כגון בחדא מסכתא מ"מ הך משנה דאלו טרפות ואלו כשרות כחדא בבא חשיב ואין סדר וה"ר יעקב מאורליינ"ש תירץ דהכי פריך והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וע"כ סתמא דאלו כשרות לאו סתמא מעלייתא היא דאי סתמא מעלייתא היא אמאי איצטריך ר"י לומר הלכה כמותו הא אמר ר' יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
שמונה מיני טרפות יש בנקובה כלומ' במתנית':
וא"ר יצחק בר' יוסף הלכה כד' האומר בכזית. כלומר ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כזית טרפה. כלומר דמתניתין באותה בבא דאלו כשרות בבהמה. וכיס שלו קיים כו' הכיס שהוא נקלף:
גמדא גרסינן זמנין דמהנדזין בהדדי כו' זימנין דשוין הנקבין וליכא מידי דסתים:
למאי נפקא מינה לספק דרוסה כלומר דריסה כמין טיפה של דם והוושט אדום ולא מינכרא דם של דריסה:
הא דאקשי' ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. כתב עליה רש"י ז"ל דפלוגתא היא בפרקין דרמי סתמא דמתני' אהדדי והכי פריך מי אלימא סיפא מרישא דהיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין בא' דיני ממונות אזיל ר' יוחנן בתר' ואי לא מספקא ליה ולא קבע ביה הלכתא כחדא מינייהו.
וזה אינו נכון, שאע"פ ששאלו במקומות בתלמוד מאי אולמיה דהך סתמא מהאי סתמא מ"מ אפשר היה לומר דר' יוחנן אסתברא ליה סיפא דמתני' חדא דחומרא הוא ועוד דסתמ' בתרא עדיפא דבחד פרקא ודאי יש סדר למשנה, ועוד דילמא מסתבר ליה טעמא.
ובתוס' טורחין להעמידה דלית ליה לר' יוחנן למפסק הלכתא כסתמי אי לא אלימא חדא והכא כולה חדא מתני' היא רישא וסיפא ולא מקריא סתמא בתרא.
אבל מצאתי בנוסחאות מדוקדקות דלא גרסי במתני' נשתייר ממנה כזית אלא ונשתייר ממנה כל דהו וכן בנוסחאות משניות בדוקות של א"י והכי גרסי' לקמן בגמ' והתניא ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית ובתוספתא היא שנויה בענין הזה, ומגיהי הספרים הגיהו בכולן והתנן לפי פי' רבי' שלמה ז"ל והא דדייקי' עלה טעמא דלא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר ממנה כלום אע"ג דלא הוי כזית ולא אמרינן מסיפא דקתני בהדיא ונשתייר ממנה כל דהו אורחא דתלמודא הוא. וכבר הזכרתי מהם הרבה כיוצא בה.
למה לי למימר החיצון אדום ופנימי לבן. ק"ל, לפי דברי רש"י ז"ל שאמר דנקב משהו בעור החיצון של וושט לא מינכר הו"ל לומר נ"מ דאי אתייליד בה חששא אין סומכין על בדיקת עור חיצון מפני שהוא אדום אלא על פנימי שהוא לבן. וי"ל שא"כ הו"ל לומר אחד אדום ואחד לבן (ואיזה אדום) ואיזה מהם שימצא אדום אין לסמוך על בדיקתו בנקב משהו אלא דאי חליף טרפ' א"נ ההיא מאידך דרב' נפקא.
ואמר רבהוושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ומפרש למאי נ"מ שכיון שאמרנו נקב זה בלא זה (וזה בלא זה) כשרה אין לו בדיקה (לא) מבחוץ (ולא) [אלא] מבפנים (עד שיהא בודק את שניהם.)
וק"ל, שהי"ל לומר נ"מ לניקב שכל ספק נקב מבפנים שמוצא פנימי נקוב אין לו בדיקה מבחוץ שאין נקב משהו ניכר בו וכן לספק קניא אם בדקו אותו מבחוץ ונמצא שלם אין סומכין בכך עד שיבדקו מבפנים כאווזא דרבא ואפשר דהא דמפרקינן לספק דרוסה וה"ה לדרוסה עצמה שאין סומכין על בדיקת חיצון ה"ה לנקב קוץ אלא אשמועינן דחוששין לספק דרוסה וכל זה אינו מספיק ועוד נרא' דספק דרוסה האמור כאן היינו דרוסה שנסתפק לנו טרפות שבה שאם האדימו לסי' או לא ולא אתיא גמ' השתא למפסק מידי בדרוסה ומדרבה לא שמעינן מיניה כלום אי ס"ל חוששין או אין חוששין.
ועוד יש לדקדק לפי דברי רש"י ז"ל ניקב פנימי ולא ניקב חיצון היכי משכחת לה דכשרה הרי אין בדיקה לחיצון וא"ת משכחת לה כדעולא דאמר אין חוששין חדא דקי"ל דלית הלכתא כעולא ועוד ע"כ לא אמר עולא אין חוששין אלא ישב אבל נתחב כלו וניקב עור פנימי חוששין לחיצון דהיינו בדיקת דרוסה, וכן רש"י ז"ל עצמו מפרשה בשאין בה אפי' קורט דם מבפנים.
ואם באנו לפרש שכל נקב אפי' במשהו ניכר הוא אף בחיצון וסומכין על בדיקתו שלא כדברי רש"י ז"ל אין עלינו קושיא מדעולא דאמר אין חוששין (שמא) שבא לומ' שאין צריך בדיקה כלל ואם שחט בוושט אין חוששין שמא במקום נקב שחט כמו שאין חוששין לספק דרוסה לדעתו של עולא וכן עיקר דאפי' במקום קרום של מוח בדקינן במסמר או בגילא דחיטתא ושמא נאמר שעור הוושט מסתבך הוא במחט ואי אפשר לבודקו בכך.
והא דאמרינן בספק דרוסה אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. תמהני כיון שאפשר שהאדים הוושט עצמו מבחוץ ואינו ניכר אמאי אינו טרפה דהא מיקלא קלי ואמרינן לקמן בסימנין משיאדימו סימני' עצמן והרי אפשר שהאדימו וי"ל כיון שב' קרומי' יש לו לוושט אעפ"י שהאדים חיצון אם לא האדים פנימי כשר' שהסי' קשים הם אצל דרוסה ומה שבודקין מצד פנימי של עור פנימי ומכשירין אם אין שם דם ואין חוששין שמא האדים צד שני של עור פנימי זה וי"ל מפני שהקרו' לבן הרבה וזך הוא ואם האדי' כלל ניכר הוא בצד פנימי שלו.
והא דאמרינן בפ' השוחט ההוא אווזא דהוה בי רבא דמסמס קועי דמא מספק דרוסה בדקי ליה דלא אמרינן דעל לבי קניא כדאמרינן בההוא מעשה דלקמן ורש"י ז"ל פי דלאו משום דרוסה הוה ובודאי הכי משמע מדאמרינן דנפק ואתא סתם משמע דלא חזינן ליה ולא ידעינן ליה אלא דנפק ואתא בדמא בקועיה וכה"ג לא חיישינן לספק דרוסה וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל ואם נאמר דמשום קניא נבדקו וחששו שמא ניקב החיצון ולא ניקב הפנימי הא כשנמצא חיצון שלם כולו אין צריכין לדבר אחר בעולם א"כ לא היה להם להזכיר שם דרבה דהא כיון דניקב חיצון על כרחך מבפנים הוא נבדק.
הא דאמר ר' יוחנן קורקבן שנקב וכיסוי קיים כשירה דוקא בנקב שעל ידי חולי [אבל] בקוץ או במחט ודאי טרפה, דאי דרך ושט קא אתי הא אינקיב איהו וכיסו, ואי נחת ליה דרך דקין ויצא לחלל ומחלל לקרקבן כל שכן דהויא טרפה, דהא אינקיבו להו דקין.
למאי נפקא מינה לספק דרוסה: דקיימא לן דצריך בדיקה מכפא דמוח ועד אטמא, ואינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד החלל, ובסימנין עד שיאדימו בסימנין עצמן, כלומר מבפנים, דאי מבחוץ כיון דושט אין לו בדיקה מבחוץ (מינה) [מנא] ידעינן אם האדימו אם לאו, ופירש רש"י ז"ל דהוא הדין דהוי מצי למימר נפקא מינה לדרוסה, דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה (בהא דמא) [בהאדמה] כדלקמן (נג, ב), אלא אגב אורחיה אשמעינן דחוששין לספק דרוסה, ונראה לי דאי משום הא לא אריא דדלמא בדרוסה ודאית שדרסה ארי בפנינו [איירי] וכל כמה דלא ידעינן אי נטרפה בכך או לא, כלומר אם עבר הארס לצד הפנימי והאדימו סימנין, ספק דרוסה קרי לה. וכתב רש"י ז"ל דאפילו בהמה נמי אית לה בדיקה בדרוסה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב קא שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש בו היכר במשהו. ולא כן דעת רבותינו בעל י התוס' ז"ל, גם במקצת פרש"י ז"ל ראיתי כן. ולפי מה שכתב רש"י ז"ל לעיל ריש פרק השוחט (כח, א) גבי אווזא דרבה (עיין בדקדוקי סופרים???) דנפקא ואתיא כי ממסמס קועיה דמא, דמשום חשש נקב קא בדקי ליה ולא משום חשש דרוסה, ועוד משמע נמי מדקאמר נפק ואתא כי ממסמיה? קועיה דאלמא לא הוי ידעינן אי בקניא אי בשונרא, קיימא לן ספק שונרא אימר קניא, אלא שמע מינה ודאי דמשום חשש נקב בדקי לה, ושמעת מינה דאפילו נקב לית ליה בדיקה מבחוץ, אם כן איכא למידק הכא אמאי קאמר נפקא מינה לספק דרוסה, דהוה ליה למימר לספק נקובה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאורחא דמילתא נקט דדריסה בעופות שכיח טפי מנקובי קוץ וקנה. אי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל דאגב אורחיה קא משמע לן דחוששין לספק דרוסה. ואם תאמר עוד אם כן נקב זה בלא זה היכי משכחת לה, דאם נקב מבפנים ודאי יש לנו לחוש שמא נקב בחוץ, דהא קיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא דלית הלכתא כעולא דמכשיר אלא חוששין שמא נקב ואין לו בדיקה מבחוץ, יש לומר דמשכחת לה בנקב שעל ידי חולי, אי נמי יש לומר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא היכא דאיכא לספוקי בכולה ושט היכא דאינקיב, כגון ההיא אווזא, ומפני שהעין משוטט בכל ובנקב משהו עובר ההרגש ואינו מרגיש בו שהוא אדום ואינו ניכר אלא בדקדוק גדול, אבל אם ניקב מבפנים ואין לנו לחפש אחר נקיבתו אלא מבחוץ כנגד נקב הפנימי הרי הוא יכול לכוין עליו אם ישנו. כך תירץ רבינו הרב ז"ל. ואף על פי שאין דעתו של רש"י ז"ל נראית כן, שהוא ז"ל פירש בסמוך ומאי שנא מספק דרוסה דמשום דעל אריה בינייהו אמרי שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דבניקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר עכ"ל, נראה מתוך פירושו דניקב משהו אף על פי שמקומו ניכר מבפנים אין לו בדיקה מבחוץ, שהרי קוץ זה ניכר הוא מקומו מבפנים, ונראין דברי רבינו זצ"ל, ובפרק השוחט כתבתי יותר בזה וכתבתי שם דעתו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה