רש"י על הש"ס/חולין/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




שיעורא בעינן - בשופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן כדאמרינן בראש השנה (דף כז:) לולב מפרש במסכת סוכה (דף לב:) שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה ועבודת כוכבים כיון דלשרפה קיימא כל העומד לישרף כשרוף דמי הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת אבל הכא כמה דשריף ומיכתת מעלי לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו:

פרק שביעי - גיד הנשה


מתני' גיד הנשה: ובמוקדשין - לקמן (דף צ.) פליגי בה איכא למאן דאמר אפילו בעולה ואיכא למ"ד בקדשים הנאכלין:

שאין לו כף - בגמרא מפרש אית ליה ולא עגיל:

כף - פוליפ"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול אבל עוף אינו כן שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף:

כף - שעל גב הירך:

ונוהג בשליל - בן תשעה חי הנמצא בבהמה:

וחלבו - של שליל מותר:

ואין הטבחים נאמנים - לומר נטלנוהו מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו:

גמ' איסור גיד - נוהג בבהמה משעה שנוצר:

יש בגידין בנותן טעם - בבשר ואשמעינן האי תנא דהאוכל גיד הנשה של מוקדשין לוקה שתים אחת משום גיד שאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו ואחת משום מוקדשין שיש בו טעם ונהנה מן המוקדשין ושמעינן מינה תרתי חדא דיש בגידין בנותן טעם וחדא דאיסור חל על איסור ולאפוקי ממאן דאמר בהאי פירקא (לקמן צט:) אין בגידין בנותן טעם: א"כ הכי איבעי ליה למתני מוקדשין נוהגות בגיד:

אלא - אשמעינן האי תנא דאין בגידין בנותן טעם והכי קאמר איסור גיד הנשה לבדו נוהג במוקדשין אבל איסור מוקדשין אין בו:

אם יש בו בנותן טעם - שיערו חכמים בששים כל נותן טעם סתם:

בולדות קדשים - בהמת שלמים שילדה ואשמעינן תנא דמתניתין דלא תימא איסור מוקדשין קדים וגיד אינו נוהג בשליל וכי מטי לידה לא אתי גיד חייל עליה דאין איסור חל על איסור אלא תרוייהו חיילי דקסבר ולדות קדשים משעת יצירתן במעי אמן הן קדושים וגיד הנשה נוהג בשליל ואשתכח דביצירת העובר חלו שניהם:

מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן - דאי מרישא שמעינן דנוהג בשליל סיפא למה ליה למתנייה:

ה"ק כו' - כלומר רישא ודאי אשמעינן דנוהג בשליל דאי אין נוהג בשליל קדים ליה איסור מוקדשין ותו לא אתי איסור גיד וחייל עליה והדר תנא פלוגתא לאשמעינן דדבר זה שהשמיענו תחלה נוהג בשליל לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת רבי יהודה ורבנן:

הנזיר מגלח - שאם נטמא לאחר שמנה מקצת נזירותו סותר כל מה שמנה ומגלח וחוזר ומתחיל ומונה כדכתיב (במדבר ו) והימים הראשונים יפלו:

על המת כו' - אבל לא על שאר טומאות כגון נבלה ושרץ דמת כתיב בפרשה (שם) וכי ימות מת עליו:

לנפל - שכולו קיים ועדיין לא נתקשרו איבריו בגידין שהרי כל איבריו נוצרים ועדיין אין עליו כזית בשר:


אלמא איסור מוקדשין קדים - דמשעה שנוצר הוא קדוש ועדיין לא נוצר הגיד דהא חזינן דיצירת עובר קודמת ליצירת גיד:

ומשנינן אע"ג דאיסור מוקדשים קדים אתי איסור גיד וחייל - הואיל ואיסור חמור הוא שנוהג בבני נח כדקתני מתניתין (לקמן דף ק:) והלא לבני נח נאסר גיד הנשה:

ופרכינן מאן שמעת ליה הא סברא - דנוהג בבני נח רבי יהודה בשילהי מתני' (שם):

והאי תנא דרישא דמתניתין דלא כרבי יהודה - דקתני בירך של ימין ושל שמאל ואילו רבי יהודה שמעינן ליה לקמן דאמר אינו נוהג אלא באחד:

סבר לה כוותיה בחדא - דנוהג בבני נח:

ופליג עליה בחדא - דנוהג בשתי יריכות:

אימור דשמעת ליה לר' יהודה - דאמר דמשום חומריה דגיד דנוהג בבני נח חייל נמי אאיסור אחרינא:

בטמאה - שמעת ליה דאתי איסור גיד וחייל אאיסור טמאה דאע"ג דאיסור טמאה ממעי אמה ואיסור גיד אינו עד שיולד דהא רבי יהודה אין נוהג בשליל קאמר במתניתין אפילו הכי חייל גיד אטמאה משום דאיסור טמאה לאו בעלמא הוא ואיסור גיד חמור שכן נוהג בבני נח:

קדשים דאיסור כרת - שעל ידי קדשים בא לידי כרת כגון אכלו בטומאה או פגול ונותר:

מי שמעת ליה - דחייל גיד עלייהו:

אלא הכא במבכרת עסקינן - דלא קדוש ולד אלא ברחם ביציאתו ואשמעינן תנא דידן דאע"ג דאין גיד נוהג בשאר מוקדשים דהא איסור מוקדשים קדים כדאמרת דיצירת עובר קודמת ותו לא אתי איסור גיד וחייל אפילו הכי יש מוקדשים שהגיד נוהג בהן כגון בכור ממה נפשך אי נוהג בשליל איסור גיד קודם ותו לא פקע ואי אין נוהג בשליל תרוייהו בהדי הדדי אתו:

ואיבעית אימא בולדות קדשים - ואשמועינן תנא דידן דלא קדשי במעי אמן אלא בהוייתן ביציאתן הילכך איסור גיד נוהג בכולן משום דאיהו קדים דנוהג בשליל ותו לא פקע דלא תימא במעי אמן קדושים ואיסור מוקדשין קדים כדאמרן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין ותו לא אתי איסור גיד וחייל להכי נקט בהוייתן משום לישנא דקרא דילפינן מיניה קדושת ולדות קדשים בפ"ב דבכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו תמורות אשר יהיו לך אלו הולדות:

הנאכלים - חטאת ואשם ושלמים:

שאין נאכלין - עולה:

להלקותו - לקי אם אכלו:

להעלותו - למזבח אין איסור גיד נוהג כדאמרינן לקמן דלא כתיב ולא יאכל המזבח:

לישנא אחרינא כאן לחלצו כאן להעלותו - מאן דאמר אין נוהג בעולה לחלצו קאמר שאינו מצווה לחלצו מן הירך ומאן דאמר נוהג להעלותו קאמר דאסור להעלותו בפני עצמו אם פירש מן הירך:

רב נחמן בר יצחק אמר לחלצו פליגי - דמ"ד נוהג קסבר מצוה לחלצו וללישנא קמא להעלותו פליגי מ"ד נוהג קסבר להעלותו נמי אסור עם הירך כדפליגי רבי ורבנן לקמן דלרבי שרי כדמוקי לקמן אליבא דרבי כי איצטריך קרא למשרי גיד הנשה במחובר ולרבנן אסור דבעינן מן המותר לישראל:

הכל - רבויא הוא:

אפילו פרשו - מן הבשר הנך גידין בגידין המותרין קאמר דומיא דעצמות:

ומאן שמעת ליה כו' - כלומר והך מתניתי' לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ופליגי רבנן עליה וכדתניא כו' ומפלוגתייהו שמעינן דלרבי גיד הנשה מותר ולרבנן אסור כדמפרש ואזיל:

ומה אני מקיים הבשר והדם - ולא גידין:

בפוקעין - מעל האור אשקלנ"ט:

מידי דהוי אראשה של עולה - דצריך שיקריבנו שלם כדכתיב (ויקרא א) ואת הראש והרי עצמות הרבה יש:


ממשקה ישראל - מקרא הוא בספר יחזקאל שה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ולענין קרבנות ונסכיהם כתיב ומפרשינן ליה בפסחים בפרק אלו עוברין מן המותר לישראל אבל גיד הנשה לא וכי רבי קרא פרשו דהיתירא רבי ולא מחוברין דאיסורא:

מידי דהוה אחלב ודם - דאסורין לאכול וקרבים לגבוה וכי כתיב מן המותר לישראל למעוטי טרפה אבל מין הבשר קרב כולו:

מצותן בכך - חלב ודם הוא עיקר הקרבן:

חולצו (מן התפוח) - חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח צבור האפר שבאמצע המזבח שהיו גורפין האפר תמיד וצוברין שם וכשהוא רבה מוציאין אותו לחוץ והוא נקרא תפוח כדלקמן בשמעתין:

מרי דיכי - בעל שמועה זו הבין דבריך וכי נאמר לא יאכל המזבח:

שלמים - שהירך נאכל חולץ הגיד ומכבדו לאמה שבעזרה ואינו מצוה לשורפו משום נותר דכי כתיב שרפה בנותר בדבר הראויה לאכילה כתיב כדכתיב (ויקרא יט) יאכל והנותר ישרף וקשה לי ירך של שלמים למה נחתך בעזרה והלא נאכל בכל העיר ונראה בעיני דחטאת ואשם גרסינן שהן נאכלין בעזרה אי נמי משום חזה ושוק של כהנים והגיד בתוכו ורוב אכילתן ודירתן בעזרה ולשכותיהם ששם היו ישנים נקט נמי שלמים:

מעלהו - עם הירך כמות שהיא שלמה ואח"כ חולצו בראש המזבח שגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח משום הקריבהו נא לפחתך:

כשלש מאות כור - דשן של צבור גדול שמסלקין לו מן הצדדין קרי תפוח וכן גבי יקב במסכת ע"ז (דף נה:) דורכין עם העובד כוכבים בגת ואע"ג שנוטל בידו ונותן לתפוח:

גוזמא - מילתא בעלמא ולאו דווקא דמעולם לא הגיע לשלש מאות כור:

השקו את התמיד - כשבאין לשוחטו משקין אותו והוא נוח להפשיט:

גוזמא - דלאו כוס של זהב דווקא:

לשון הואי - לשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו ומוציא בפיו דבר שאינו ולא שיתכון לשקר אלא לא דק:

בשמים - אלמא לא דק וכן ותבקע הארץ דאדוניה דנראה מקול ההמון כאילו היא נבקעת אשטורנ"ר בלע"ז:

בשלשה מקומות כו' - אבל כוס של זהב דתמיד דווקא הוא דאין עניות במקום עשירות:

גפן - כמין גפן היה עשוי שקורין טרייל"א שמודלה על הכלונסות:

שלש מאות כהנים - גוזמא:

נירין - ליצ"ש:

כ"ד חוטין - מקראי ילפינן במסכת יומא בפרק בא לו כהן גדול (דף עא:) שחוטה כפול עשרים וארבעה:

ארכה מ' ורחבה עשרים - ארכה לגובהו של פתח אולם ורחבה לרחבו שפתח האולם גובהו מ' ורחבו כ' ופרוכת פרוסה נגדו לצניעות בעלמא כך שמעתי ול"נ שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבו לרחבו של היכל שהוא כ' אמה וגבהו לגבהו מן העלייה ועד הרצפה:

ומשמונים ושתים ריבוא - חוטין לישנא אחרינא ריבות נערות העוסקות בה:

ושלש מאות כהנים מטבילין אותה - כשהיא נטמאת והיינו לשון הואי דלא בעי כולי האי:

והדעת מכרעת - לקמיה בעי לה:

מפשט פשיטא ליה - של ימין:

דעת תורה - כדיליף לקמיה:

דעת נוטה - לשון ספק אבל נראה במקצת שושפינשי"ר דסתם הנאבק עם חבירו כשהוא נותן ימינו לשמאל חבירו וחובקו ידו מגעת מאחוריו עד ירך ימינו:

העצמות והגידין - של פסח או בשר הנותר ממנו:

ישרפו לששה עשר - ולא בחמשה עשר דקיימא לן (שבת דף כד:) אין שורפין קדשים ביום טוב והנך עצמות כשיש בהן מוח קאמר ומפני ששמשו את הנותר דמוח הוי כבשר ולפיכך טעונין שריפה כנותר עצמו אבל דלאו בר אכילה אין טעון שריפה דכתיב לא תותירו וגו' כל דקרינן ביה לא תותירו קרינן ביה תשרפו ואידך לא:

גידי בשר - כל גידין הרכין הנפשטים בבשר:

וליכלינהו - בלילי פסח ולמה מותירן:

ואי בדאיקרי ואיתור - הא תנא ליה נותר:

אלא גידי צואר - דקשין כעצמות ודרכן לשיירן על כרחו ואורחא דתנא למתנינהו באנפי נפשייהו כעצמות:

לשדינהו - לאשפה כיון דלאו בשר נינהו: ואמר רב חסדא גרסינן:

ואליבא דר' יהודה - דמספקא ליה הי אסור והי שרי והלכך על כרחיה משייר להו ותרוייהו בעי שריפה לכל חד וחד מספקינן ליה בהיתירא והוי נותר שפיר משום הכי בעי לשיורינהו ולמשרפינהו:

שהוכרו - לאו דווקא:

נתערבו - שאין יודעין איזה ניטל מן הימין ואיזה מן השמאל:


רב אשי אמר - מהכא לא תפשוט וטעמא לאו משום ספיקא דגיד הוא אלא מיפשט פשיטא ליה והכא בשומן הגיד קאמר דמותר מדאורייתא:

וישראל קדושים - העושין סייג לתורה נהגו בו איסור והלכך על כרחיך משייר ליה משום מנהגא ושרפה בעי הואיל ומדאורייתא בר אכילה הוא:

פנימי הסמוך לעצם - הוא גיד ארוך ונתון לארכו של שופי כשפורעין את הירך ופושט בכל הירך ראשו אחד מחובר בעצם האליה ומשם נפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך ושם הוא סמוך לעצם:

אסור - מן התורה:

וחייבין עליו - מלקות כדיליף לקמן מהירך ועוד שהוא על הכף שהכף הוא בשר עגול הסובב את הקולית דבוקה בה ועל שם שהוא בצד פנימי של ירך צד שכלפי ירך חברתה כשהבהמה מחוברת קרי לה פנימי:

וחיצון - גיד קצר הנתון לרוחב השופי בסופו מובלע בכף הסובבת את הקולית והוא נתון בצד חיצון של ירך:

אסור - מדרבנן:

ואין חייבים עליו - דלאו היינו על הכף אלא בתוך הכף ובההוא חיצון עסקינן ומשייר ליה על כרחיה ושרפה בעי דהא מדאורייתא חזי:

מזה כזית ומזה כזית - משל ימין ומשל שמאל ומדנקט אכל מזה כזית ומזה כזית ולא נקט אכל ב' זיתים משניהם ש"מ שתי אכילות ושתי התראות הוו:

אי אמרת בשלמא פשיטא ליה - משום הכי לקי אימנית:

הכה את זה - ספק בן ט' לזה וספק בן ז' לזה:

בבת אחת - בהכאה אחת:

חייב - דהתראת ודאי היא:

בא הכתוב כו' - כבר פרשתי באותו ואת בנו דכל מותיר התראת ספק היא דכי מתרינן ביה אל תותיר מספקא לן אם עובר על התראה ואם לאו דשמא קודם עלות השחר יאכלנו:

משתי בהמות - מדנקט משתי בהמות כי היכי דניהוי תרוייהו ימניות נקט דאי ימין ושמאל מה לי שתי בהמות ומה לי אחת:

ולר' יהודה איצטריך - דאע"ג דתרוייהו דאיסורא קא פטר ליה בחד מלקות וטעמא כדמפרש לקמיה שאין בין שניהם אלא כזית ואי מספקא ליה אמאי לקי אפילו חדא דילמא תרוייהו דהיתירא הואיל ושתיהן ימניות:

אכלו - גיד שלם חייב כאוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב משום דבריה הוא וחשיב איסור:

טעמא מאי - פשיטא ליה לרבי יהודה דשל ימין:

ההוא - הא דכתיב הירך לאשמועינן אתא דבההוא גיד קאי:

דפשיט איסוריה בכוליה ירך - הוא וקנוקנותיו ושרשיו נפשטין בכל הירך והיינו גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך:

שחובק את חבירו - מלפניו:

וידו - הימנית מגעת לכף ירך ימנית של חבירו מאחוריו:

כעובד כוכבים נדמה לו - כסבור היה יעקב שהוא עובד כוכבים וטפלו לימינו כדי שיהא מזומן. לאוחזו אם יקום עליו ובירך הסמוכה לו נגע:

טופלו לימינו - מחברו לימין:

כת"ח נדמה לו - וחלק לו יעקב כבוד כאילו הוא רבו וטפלו לימינו כדי שיהא יעקב לשמאל המלאך:

ה"ז בור - אין בו חכמת דרך ארץ:

ורבנן - דפליגי אדרבי יהודה ואסרי בתרוייהו קסברי מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו הכהו בשתיהם עד שנשו ממקומם ועלו:

האי בהאבקו מאי דרשת ביה - למה לי למכתביה כלל אי לאו למימרא דכדרך הנאבקים נגע בו:

נשה ממקומו - קפץ:

נשתה גבורתם - קפצה גבורתם:

היו לנשים - חלשים כנשים:

דבר הנשלח ביעקב נפל בישראל - בכל ישראל:

ופרע להן בית השחיטה - שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאף על פי שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם:

כמאן דאמר - במתניתין (לקמן דף ק:) גיד הנשה נאסר להם בעודם בני נח:

שנשתייר על פכים קטנים - דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבק כדכתיב לעיל מיניה ויעבר את כל אשר לו והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו:

מדקאמר עד עלות השחר - שמע מינה לא ניתנה רשות למזיק להזיק ביום לפיכך לא הוצרך שמירה:

מכאן לתלמיד חכם כו' - שהרי יעקב נשאר יחידי והוזק:


הנה הוא זורה - ווני"ר בלע"ז דכתיב ויהי בשכבו וגו' אמרה לה דעי שאחר שיגמור לזרות לא יבא לביתו לשכוב שגנאי הוא לתלמידי חכמים לצאת בלילה וישכב בגורן:

וישכם בבקר - ולא קודם היום ואע"ג דלאו יחיד הוה וכ"ש יחידי:

לך נא ראה - בעת שאדם יכול לראות:

איטליז - שוק שמוכרין בו בשר:

אימאום - שם מקום:

שמש הבאה בעבורו שקעה בעבורו - קודם זמנה ומפרש ואזיל למה שקעה:

כתיב וילך חרנה - דמשמע דמטא לחרן והדר כתיב ויפגע במקום דהיינו בית אל דאכתי לא מטא לחרן:

שהתפללו בו אבותי - האי בית אל לא הסמוך לעי הוא אלא ירושלים ועל שם יהיה בית אלהים קראו בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב (בראשית כד) לשוח בשדה דהכי אמרינן בפסחים (דף פח.) אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב מאי שנא יעקב אלא לא כאברהם שקראו הר דכתיב בהר ה' ולא כיצחק שקראו שדה דכתיב לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית:

קפצה - לשון (דברים טו) לא תקפוץ את ידך נתקצרה ונתקמצה לו:

ויפגע במקום - כאדם הפוגע בחבירו שבא כנגדו ודרשינן ליה נמי לשון תפלה כדכתיב (רות א) אל תפגעי בי:

מיד בא השמש - כדכתיב וילן שם כי בא השמש למה ליה למיכתב כי בא השמש אלא ללמדנו ששקעה קודם זמנה:

מאבני - משמע טובא וכתיב ויקח את האבן:

נבלעו באחד - נעשו אבן אחת:

עולים - משמע כי הדדי ולא זה אחר זה וכן יורדים:

וכי פגעו בהדדי הוו להו ארבעה - צריך רוחב הסולם להחזיק ארבעתן:

גויתו כתרשיש - דיחזקאל תרשיש ים ששמו תרשיש כדמתרגמינן (יחזקאל א) תרשיש כרום ימא מראה הים וכתיב (יונה א) אניה באה תרשיש:

בדיוקנו של מעלה - פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב:

בעו לסכוניה - מחמת קנאה:

נצב עליו - לשמרו:

שמניף על בנו - במניפה להצילו מן השרב:

מאי רבותיה - ארבע אמות משכבו הבטיחו לתת לבניו:

שתהא נוחה ליכבש לבניו - כד' אמות:

קוביוסטוס - גונב נפשות:

שלשה כתות - חדשים מיום אל יום:

אחר שתי תיבות - שמע ישראל ה' וגו':

ומלאכים אין מזכירים את השם - בשירתם עד לאחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש ה':

כוכבי בקר - ישראל המשולים לכוכבים:

קתני מיהת אחר שלש תיבות ואת אמרת קדוש ה':

והאיכא ברוך - דהוזכר אחר ב' תיבות כדכתיב ברוך כבוד ה' ומשני ברוך האופנים הוא דאמרי ליה שהם מכסא הכבוד עצמו וכי אמרינן אנן במלאכים:


כיון דאתיהיב רשותא - להזכיר דכבר הזכירוהו בקדוש לאחר שלש תיבות של שבח:

אתיהיב - רשותא לאדכוריה להדיא:

וישר אל מלאך - מקרא הוא בתרי עשר:

ויוכל - איני יודע על אי זה מהם הוא אומר ויוכל שנצח ונעשה שר אם יעקב למלאך והכי קאמר וישר יעקב אל מלאך ויוכל יעקב או הכי קאמר וישר אל יעקב מלאך כלומר נשתרר לעומתו המלאך ויוכל המלאך ונצחו:

כשהוא אומר כי שרית - ותוכל הוי יעקב נצחו למלאך:

שרית עם אלהים - נשיא שבארץ ישראל שסמוכים הם ונקראים אלהים עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב) ועם אנשים ראש הגולה:

ובגפן - ישראל נמשלו לגפן דכתיב גפן ממצרים תסיע (תהלים פ):

שרי גאים - עשירים וקרובים למלכות:

אלו ג' שרי גוים - מלאכים:

עלתה נצה - אין חשוב נץ כל כך כשריגים שהם ענפים קשים:

אלו פרחי כהונה - המשרתים במקדש:

במתנות - שנתן הקב"ה לישראל:

אלו הבכורים - שהכניסן לארץ טובה ומלאה פירות ומביאין ממנה בכורים בפריחת גמר בשולם:

הגיע זמנן - לצאת מכאן ולפרות ולרבות:

עלתה נצה - עלתה זמן הנצה להזות דם נצחן של מצרים:

ג' כוסות - בספור החלום וכוס פרעה וגו':

בימי פרעה נכה - שהחריבה נבוכד נצר דכתיב (ירמיהו מז) לבא נבוכד נצר מלך בבל וגו':

אומה זו - ישראל:

נמשלה כגפן - גפן ממצרים תסיע:

זמורות שבה אלו בעלי בתים - דמה הזמורה הזו מוציאה לולבין ועלים ופרי והוא עיקר הגפן כך בעלי בתים גומלי חסד ומחזיקים ידי עניים ומפזרים ממונם למלכות בשביל אחיהם ומתקיימים על ידם:

עלין - שבגפן סובלין הרוח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שתלמידי חכמים אוכלים:

קנוקנות - וידייל"ש דלא חזו למידי:

ואכרה לי - הקב"ה אומר קניתי לי ישראל בט"ו בניסן בשביל הצדיקים:

אשר כריתי לי - קניתי כדאמרי' בפ"ק דסוטה (דף יג.) דיעקב זבנה מעשו:

צרור הכסף - בחלק (סנהדרין דף צו:) מפרשינן ליה בצדיקים דשלחו ליה עמון ומואב לנבוכד נצר כדשמעו לנביאים דאיתנבאו בחורבנא תא אחרבינהו שלח להו מסתפינא מאלההון שלחו ליה כי אין האיש בביתו שלח להו בקריבא אתי שלחו ליה הלך בדרך למרחוק שלח להו איכא צדיקי דבעי רחמי שלחו ליה צרור הכסף לקח בידו צדיקים שבהם המיתם:

חומר - שלשים סאין:

לתך - ט"ו סאין:

כאן - בבבל:

ורובייהו - דצדיקי דארץ ישראל:

אפתא - יציע:

ואומר אליהם - בנבואת זכריה כתיב גבי עובדי כוכבים ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו להפר את בריתי אשר כרתי את העמים ואומר אליהם וגו':

הבו שכרי - החזירו לי את הצדיקים שהייתם מקבלים עליהם שכר וישקלו וגו':

ואקח את שלשים הכסף - ונקבעו אותם צדיקים לדורות בישראל:

אל בית ה' - בארץ ישראל:

שלשים מצות - לא נתפרשו ומהכא הוא דקא יליף:


שאין כותבין כתובה לזכרים - דאע"פ שחשודין למשכב זכור ומייחדין להם זכר לתשמישן אין נוהגין קלות ראש במצוה זו כל כך שיכתבו להם כתובה:

בשר המת - של אדם:

במקולין - באיטליז שאין אוכלין אותו בפרהסיא כל כך ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה:

דאית ליה - כף בשר סביבות הקולית העליונה:

ולא עגיל - הבשר סביבות העצם ואינו דומה לכף כל בשר גבוה ועגול קרי כף כדאמרינן בנדה (דף מז.) עד שתתמעך הכף גבי סימני בגרות:

אמר שמואל וחלבו מותר - דקתני מתני' דברי הכל היא:

נוהג בשליל - וחלבו של שליל אסור:

בבן תשעה חי - שחי ועמד לפנינו משנשחטה ונקרעה אמו:

לשיטתו - דאמר בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.) טעון שחיטה וכיון דלא משתרי בשחיטת אמו לאו שליל הוא דליקרי ביה כל בבהמה תאכלו (ויקרא יא) ואפי' חלבו וגידו אלא חלבו דגיד של כל בהמה קאמר מתני' ומוקי ליה שמואל כדברי הכל:

מעיקרו - מכל מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר:

גוממו עם השופי - החלב הגבוה ונראה על השופי גוממו ומשליכו מפני מראית העין שלא יראה כאוכל גיד אבל עיקרו ושרשו של שומן ושל גיד מותרין:

עם השופי - בשוה לשופי יחתכנו:

לעולם חלבו דגיד - קאמר שמואל דברי הכל מותר:

ומודה שמואל - דאע"ג דמן התורה מותר קאסר ליה ר' מאיר מדרבנן:

מאי לאו רבי מאיר היא - מדקתני נהגו בו איסור דאילו לרבי יהודה אפי' מנהגא ליכא וקאמר ר"מ דמותר מדאורייתא כשמואל:

חטיטה - לר' מאיר הוא דשמעינן ליה לעיל:

קנוקנות - גידין דקין ההולכין באורך הירך מתחת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי והן הן האסורין לפי שהן רכין ונותנין טעם אבל גיד עצמו שהוא בראש השופי קשה הוא ועץ בעלמא הוא:

עולא אמר - אע"פ שעץ הוא התורה חייבה עליו:

חוטים שבחלב - כגון חוטי הכסלים וגם בחלב שעל הקרב יש חוטים דקין:

אסורין - מדרבנן:

ואין חייבין עליהם - כרת:

לובן כוליא - שבתוך החריץ ומתפשט והולך בתוך הכוליא:

ממרטט ליה - משרש אחריו:

גאים ליה - החפוי אבל בכוליא אכל:


חלב שהבשר חופה אותו - חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת הבשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומשהבשר חופהו מותר וכשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן לבד קרום דק וקלוש המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב כדלקמן ותחת אותו קרום עב יש חלב ויש שנוהגים איסור באותו חלב לפי שאותו קרום אינו חשוב חפוי בשר שדק הוא אבל בארץ אשכנז נוהגין בו היתר וגם בעיני נראה דחפוי גמור הוא. ובלובן כוליא הלך אחר המחמיר לשרש אחריו כיון דלא איתוקם הלכתא כרבי אסי והמחמיר יחמיר והמונע לא הפסיד:

האי תרבא דתותי מתני - זה עליונו וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסהו הבשר ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונביל"ש שרחבן מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב:

פרוקי מפרקא - כשהיא הולכת איבריה נעים והמתנים פעמים שהן נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכין כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן:

המסס ובית הכוסות - בסוף הקרב ולא זה הוא עיקר חלב המכסה את הקרב שקורין טייל"א שהוא תותב קרום ונקלף אבל אותו חלב המכסה את הקרב דבוק לחלב שעל המסס ובית הכוסות:

תרבא דקליבוסתא - עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין הנק"א ומחובר לחולית האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורין לונבי"ל:

חוטין שביד - שאנו נוטלין מן הכתף:

משה - תלמיד חכם:

ריש מעיא - כשהדקין יוצאין מן הקבה צריך לגרר חלב שעליהן אורך אמה:

וזהו חלב שעל הדקין - שנחלקו בו רבי ישמעאל ורבי עקיבא באלו טרפות (לעיל דף מט:):

שבעוקץ - היינו ה' חוטי דכפלי פלונקש"א:

עוקץ - הנק"א:

בעי לחטוטי בתרייהו - עד שימצא במספר הזה וראשן אחד מחובר בשדרה וראשי הפצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות:

ה' חוטי הוו - ה' מקומות ובהן חוטים של איסור:

דטחלא - טחול:

דידא - שביד:

ודלועא - שבלחי וחוטים דקין הוא דקחשיב הלכך לא תנא מזרקי הצואר שאף הם משום דם:

דביעי - ביצים של זכר:

דמוקרא - שעל המוח:

חות ביה טפי - שלא היה קולפו אלא בגובהו במקום עוביו שהוא מחובר שם לכרס ולחלב ואמר לו קלוף ורד עד מטה:

על הדד - קרום שעל מקום עוביו:

אמאי - והא חלב הקרב הוא:

אלא לאו דכוליה - של טחול כוליה:

עילאה - חלב ממש שעל הכליות יש עליו קרום דק והוא חלב גמור:

תתאה - קרום:

ביעי חשילתא - ביצי זכר המעורים בגופו:

חד אסר - משום אבר מן החי דאע"ג דתלו ביה כחתוכין דמו:


אל תטוש תורת אמך - מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסורא דהא איפליגו בה רב אמי ורב אסי:

הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין - משנולד:

שריין - בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמיה ליבלע באיבריו גדיא לאו דווקא:

אזרען - יש בהן זרע אסורין דבידוע שיש דם:

אומצא ביעי ומזרקי - לקמיה מפרש פלוגתייהו:

בכל התורה כולה - רב אחא ורבינא חד אמר הכי וחד אמר הכי בכולהו ההוא דמיקל רבינא וההוא דלחומרא רב אחא:

דאסמיק - שנקוטרא"ו:

חתכה - חתיכות הרבה:

תלייה בשפודא - בתוך התנור לצלות בלא חתכה ומלחה אלא כדי מליחת צלי דבר מועט:

דאיב דמא - הואיל ותלוי שפיר דמי:

שייבי - שואבים את הדם:

מצמת צמית - אישטריינ"ט צומתין הבשר ואינו מוציא את דמו והוא נצלה בתוכו ואסור:

מיזרקי - חוטי הצואר ורידין:

רישא בכיבשא - הראש כשרוצין להסיר שערו נותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ:

כבשא - הטמנה:

אותביה אבית השחיטה - שבית השחיטה מלמטה:

דייב דמא - דרך החתך ושפיר דמי:

אצדדים - על לחייו:

מיקפא קפי - דמא בתוכו ואסור:

קפי - כמו (איוב י) וכגבינה תקפיאני:

אותביה אנחיריה - נקבי החוטם למטה:

דץ ביה - בנקב החוטם מידי שלא יסתם:

פנימי - גיד הארוך והוא בצד פנימי של ירך:

חיצון - גיד הקצר שבסוף השופי לרחבו והוא צד חיצון של ירך:

והתניא פנימי - קרי מובלע בבשר:

אקלודי מיקליד - אותו גיד הארוך חוזר ונכנס בבשר והתם קרי ליה סמוך לבשר:

אקלודי - לשון מפתח הנכנס בפותחת:

והתניא - דחיצון קרי סמוך לעצם דמשמע גלוי הוא ואינו מובלע בבשר:

אמר רב יהודה היכא דפרעי טבחי - הוי גלויה במקום חתך הירך כשנחתכת ונפרשת מן האליה הוי ראש אותו גיד מחובר לבוקא של קוליא כך שמעתי:

טבח שנמצא אחריו חלב - דרך הטבח לנקר הבשר:

להלקותו - בכזית:

לעברו - בכשעורה:

אכשור דרי - דמדקאמר חזרו לומר מכלל דמעיקרא הוה קי"ל כרבי מאיר דאמר אין נאמנים וחזרו לומר נאמנים וכי אכשור דרי בתמיה:

כרבי מאיר - דבעי חטיטה וטריחא להו מילתא לא מהימני וצריך לבדוק אחריהם:

מעיקרא סברי לה כרבי יהודה - ולפיכך אמרו חכמים דנאמנין ולבסוף סברי דבעי חטיטה ואמרו אין נאמנים:

וכמה דהוו דכירי לדר' יהודה - וגרירי בתריה אמרו אין נאמנין משום דסבירא לן כר' מאיר ובזמן הזה דאנשיוה לדרבי יהודה והוחזק המנהג כרבי מאיר אמרו נאמנין:

הכי קאמר - רבי מאיר:

אין נאמנים לא עליו ולא על החלב - מפני שטורח הוא להם וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב:

מתני' שולח אדם ירך לעובד כוכבים כו' - ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכלנה בגידה דכיון דשלימה היא מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו ובגמרא פריך היכי זבני ישראל בשר מעובד כוכבים:

גמ' ירך - שלמה משמע:

חתוכה לא - אלא אם כן ניטל גידה דכיון דחתוכה היא סבר הלוקחה מן העובד כוכבים שניטל גידה ואוכלה בגידה:

במקום שאין מכריזין - שכל הטבחים של אותו מקום ישראלים הם וכשבאה טרפה לידם אין מכריזין לומר נפלה טרפה באיטליז למכור לעובד כוכבים ובאותו מקום אין לוקחין בשר מן העובד כוכבים דשמא מכרו לו הטבחים טריפה ואין אנו יודעים אם באת היום טרפה לידם:


חתוכה נמי לישדר - עם גידה דליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא לא זבני מיניה דחיישינן לטרפה:

אלא במקום שמכריזין - שישראל מותר ליקח שם באותו מקום מן העובד כוכבים כיון שלא הכריזו דלמאי ניחוש לה הטבחים ישראלים הם ולטרפה ליכא למיחש דהא לא הכריזו היום:

שלימה נמי לא לישדר ליה - עד שיטול גידה דאע"פ שמקומו ניכר איכא למיחש דלמא חתיך לה עובד כוכבים ומזבין וסבור זה שנטל גידה:

חיתוכא דעובד כוכבים - בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על יד עובד כוכבים ולא עשה בה חותם דכשרה היא אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד אבל באבר אחר שחיתוך עובד כוכבים וחיתוך ישראל שוין בו אסור עד שיהא בו חותם:

ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין - ודקשיא לך חתוכה נמי לישדר דהא לא זבין לה ישראל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואותו הרואה שזה נתנה לו לוקח הימנו וכסבור ניטל גידה:

ואיבעית אימא - טעמא דמתני' דאמר חתוכה לא לישדר עם גידה:

משום דגונב דעתו - דעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידה עד שנראית לעצמו ואח"כ נתנה לו והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם:

פייסיה למבוריה - תן שכרו לבעל המעבורת:

מברא - ספינה רחבה שעוברין בה את הנהר:

במר דשחוטה - בחילוף שחוטה בחזקת שחוטה וחבירו בבכורות (דף ל.) ההוא טבחא דמזבין תרבא דאטמא במר דכנתא ולי נראה דלשון תמורה הוא דהאי דטרפה לאו דוקא דטרפה בשחוטה לא מיחלפא אלא כלומר טרפה שחוטה נתן לו במר דכשרה שחוטה:

ואשקייה חמרא מזיגא - והעובד כוכבים סבור שהיין חי:

וכי מכללא מאי - מה לנו אי איתמר מכלל אי בפירוש הא מהא כללא שפיר שמעינן ואמאי אשמעינן גמרא דלאו בפירוש אתמר ומה יש לנו לגמגם בכלל זה:

למ"ד טרפה הואי - איכא למימר דלאו משום גניבות דעת איקפיד אלא משום דאשהייה גביה עד השתא:

אנפקא חייא משמע - משום יקרא דידיה איקפיד שעבר על דבריו:

לא יסרהב - לא יפציר בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן:

ולא יפתח לו כו' - כל חביותיהם מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק ואם מכר חבית לחנוני שלמה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד ע"י שהרי תשאר חבית זו חסרה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנוני שימכרנה לו:

אא"כ הודיעו - מכרתיה לחנוני ואיני נפסד:

לא יביא לו פך ריקן ויאמר לו סוך שמן - מפני שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור שיש בו שמן:

ואם בשביל כבודו - של אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר:

המתקשקש - חסר לפי שזה סבור שהוא מלא:

שמתעהו - גונב דעתו:

ואם יש שם חבר עיר - חבורות עיר שיש שם רבים וזה מתכוין להחשיב את האבל בעיניהן שיאמרו כמה חשוב זה שזה מכבדו כ"כ:

מותר - דגדול כבוד הבריות:

סנדל - של עור בהמה שמתה (חיה) מאליה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה:

חיה שחוטה - בריאה שחוטה:

הסכנה - שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור:

ושמן צף על פיה - כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכם:

וחנק את עצמו - שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם:

שעוזק - סוגר כמו ויעזקהו (ישעיהו ה):

שלימה אין צריך ליטול - מפני שניכר שלא ניטל והאוכלה נוטלו:

ובעובד כוכבים בין שלימה כו' - לקמיה אפרש לה:

אין מוכרין טרפה לעובד כוכבים - בסתם אא"כ הודיעו שהיא טרפה דתו ליכא גניבת דעת ובמקום שאין מכריזין דליכא למיחש לשמא ימכרנה לישראל או במקום שמכריזין וביום שהכריזו הכי מתוקמא לקמן:


אחד מפני האנסים - שעובד כוכבים אנס הוא ומעכב הדינר בידו וגוזל את הטבח:

כיון דלא אכרוז - היום והכל יודעים שאין היום טרפה באיטליז:

אתי למיזבן מיניה - ואוכלה בגידה כסבור שניטל:

אלא פשיטא במקום שאין מכריזין - דלא זבני מיניה אימא מציעתא כו':

אלא במקום שמכריזין - והיום אירע להם אונס שלא הכריזו הלכך אתי ישראל למיזבן מיניה:

אכרוזי הוו מכרזי - ומדלא אכרוז לאו טרפה היא ויאכל ומה בכך:

רבא אמר כולה במקום שמכריזין - רישא דקתני ובעובד כוכבים אפילו חתוכה אין צריך ליטול כשהכריזו היום שאותו היום לא יקח ישראל בשר מעובד כוכבים וסיפא נמי דאסור לשלוח דינר ביד עובד כוכבים כשהכריזו היום דהואיל ויש טרפה ימכרנה לו:

מציעתא בשלא הכריזו - שאירע להם אונס ולא הכריזו על טרפה שנפלה לידם לפיכך אסור למוכרה לעובד כוכבים שמא ימכרנה לישראל דהואיל ומקום שמכריזין הוא והיום לא הכריזו אתי למזבן מיניה:

כולה במקום שאין מכריזין - ולא זבין ישראל מעובד כוכבים בשר הילכך רישא א"צ ליטול גידה וסיפא נמי אסור לשלוח עובד כוכבים וליקח בשר דכיון דאין מכריזין יש לחוש שמא יש טרפה באיטליז ואין אנו יודעין:

ומציעתא - דקתני אסור למכור לעובד כוכבים אם לא הודיעו:

גזירה שמא ימכרנה לו - הטבח בפני ישראל וזה הרואה לא שמע מן הטבח שהיא טרפה סבור שהיא כשרה ומיהו ברישא גבי שולח ירך לעובד כוכבים לא גזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקחנה מידו ויאכלנה בגידה דבשלמא גבי מכירת טבח באיטליז קמזבין ליה לעובד כוכבים התם ישראל טובא קיימי וחזו וחיישינן דלמא חד מינייהו הדר וזבין לה מיניה אבל שולח לעובד כוכבים בביתו הוא ומי ראה ואת"ל יראנה אדם לא גזרינן כולי האי שמא יקחנה זה דכ"ע לא זבני בישרא ותנא דמתני' פליג אתנא דברייתא וגזר בה כדאוקימנא לעיל גזירה שמא יתננה לו כו':

נפל בישרא לבני חילא - בא לידינו בשר לעובדי כוכבים:

לא זבני - דגנאי הוא להם מאחר שאין אנו רוצים לאוכלה:

אינהו הוא דקא מטעו אנפשייהו - דלא משיילי אי טרפה אי כשרה והאי דקתני לעיל מפני שמטעהו במוכר לו בחזקת שחוטה וכן הפותח חביות המכורות לחנוני דאומר לו בשבילך אני פותחם דודאי גונב דעתו:

הוו אתו לסיכרא פגעו אהדדי - וכסבור מר זוטרא שלקראתו יצאו:

כולי האי - יצאתם יותר מדאי:

לא הוה ידעינן - ולעשות עסקינו ולילך למקום אחר יצאנו:

דאחלישתיה לדעתיה - שהיה סבור תחלה שכבדנוהו:

והא קמטעינן ליה - אם לא הייתי מגלהו היה מחזיק לנו טובה חנם:

איהו הוא דמטעי אנפשיה - אחרי שאנו לא אמרנו לו לקראתך יצאנו:


אי הוות פייסת מינאי - אם היית שלם עמי שונאים היו זה לזה:

דעבדי אתמול - ששחטתי אתמול:

שעשה שלא כהוגן - שמכר טרפה לעובד כוכבים למוכרה במקולין והטעה את חבירו ולקח מן העובד כוכבים:

אנו נאסור - בתמיה מליקח בשר היום מן העובד כוכבים במקולין הואיל ורוב טבחי ישראל:

מקולין - מיישל"ת:

מקולין וטבחי ישראל - כלומר מקולין העומדין בעיר וטבחי ישראל מתעסקין בהם:

בשר הנמצא ביד עובד כוכבים - שם שלוקחו מן הטבחים להשתכר בו דהוא ודאי לא שחטה:

מותר - דבתר רוב טבחים אזלינן ולטרפה ליכא למיחש דאם איתא דאיכא טרפה לא הוה מזבין ליה כדי למוכרה במקולין:

דאיכוון לצעוריה לחבריה - ושקר דבר:

אנו נאסור - היום את המקולין שבעיר וליקח בשר מן העובד כוכבים אף היום מותרים הואיל ולא הכריזו: ומקשינן טעמא דלצעוריה הא אמת דבריו נאסרין והתניא כו' וכיון דבחזקת היתר הן משום חד עובד כוכבים מי מתסרי כולהו:

דאיתחזק איסורא - דטרפה וזה לא נזהר בה שהרי מכרה לעובד כוכבים ויש לחוש שמכר הימנה לעובדי כוכבים הרבה:

שנתעלם מן העין - שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שלחנו:

אסור - שמא נתחלף בנבלה:

נמצא ביד עובד כוכבים שאני - שהיתה בחזקת המשתמר והוא לא שחטה וטרפה לא מכרו לו למוכרה כאן אבל בשר המונח שמא עורבים חלפוהו:

ספקו אסור - דנפקא לן מקראי בפרק בתרא דיומא (דף פד:) ובפ"ק דכתובות (דף טו.) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וזה מן הקבוע לקח אבל נמצא דנייד הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא:

מצא בה בשר - משנה היא בטהרות עיר שישראל ועובדי כוכבים דרין בה:

הלך אחר רוב טבחים - אם רובן ישראל כשר:

ואם מבושל - אע"פ שהטבחים רובן ישראל אחר רוב אוכלי בשר שבעיר אזלינן דמבושל לאו מטבחים נפל ואפילו רוב טבחים ישראל אסור דשמא עובד כוכבים בשלו:

אי עובד כוכבים נקיט ליה - אסור דבסתמא הוא בשלו אלא ודאי בנמצא מוטל לארץ קאמר וקאמר ברוב טבחי ישראל מותר:

בעומד ורואהו - משעה שנפל מיד האדם לשם ובעודו ביד הבעלים לא נאסר ואפי' היה עובד כוכבים דהא נמצא ביד עובד כוכבים מותר:

נמצא בגבולין - משנה היא במסכת שקלים בשר הנמצא בעזרה אברים עולות שכן דרך לנתחה לנתחים נמצא בגבולין אברים נבלות שכן דרך לחתכה לאברים ולהשליכה לאשפה:

חתיכות מותרות - וברוב טבחי ישראל קאמר וכיון דנחתכות לחתיכות ודאי לאכילה קיימי:

מותרות משום נבלה - דלא מטמאי ואי אכיל לה לא לקי דספק הוא ומיהו באכילה אסורה ואילו אברים נינהו מחזקינן להו בודאי נבלה ולקי:

והא דרב - דנתעלם מן העין:

אמברא דאישתטית - על מקום מעבר של אותו נהר:


מחוור - מחללו ומדיחו במים:

סלתא - סל:

עבדי נמי הכי - וכי דרך הוא כן שהמאבד חפץ אחד מוצא שנים כלומר אחרים הוו נמי התם ברישא:

דהיתירא לא שכיחי - בתמיה האי נמי דהיתירא הוא:

וכי מכללא מאי - לעיל קאי דאמרי לאו בפירוש איתמר מאי בין פירושא לכללא והא שפיר שמעינן מינה דכיון שנתעלם אסור מדאסר לראש הנמצא: ומשני איכא בינייהו דליכא למיסמך אמילתא כולי האי דאיכא למימר ברוב טבחי ישראל מודה דמותר והכא משום דפרוותא דעובדי כוכבים הואי. נמל פור"ט ושכיחי דאיסורא טפי:

אלא רב היכי אכיל בשרא - הואיל ובהעלמה אסר ליה:

ומשני בשעתיה - מיד כשנשחט:

אתלת קרנתא - לכל חתיכה ג' קרנות ומשום סימן שלא יגנבו ממנה אנשי ביתו:

חזא מברא - מעבורת הנהר שהיתה באה מעבר השני לעבר זה:

אמר מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו - סימן טוב הוא לעוברי דרכים כשהמעבורת באה לקראתן מאליה קודם שזימנוה יום טוב להם בבית אושפיזם באותה לילה כשילינו:

אודיק בבזעא דדשא - הציץ דרך סדק שבדלת:

איכו השתא - כלומר אם בשמירתכם השתא:

ספיתו להו איסורא לבני בנתי - שהעלמתם עיניכם:

דנחיש - אמעברא דאתא לאפיה דאמר יומא טבא לגו:

כל נחש שאינו - סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה:

וכיונתן בן שאול - אם יאמרו אלינו עלו ועלינו:

סעודת הרשות - בת ת"ח לע"ה באלו עוברין (פסחים מט.):

בדיק במברא - אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל:

בינוקא - דשייל ליה פסוק לי פסוקיך:

כולהו שני - דהוה רב קיים בבבל כי הוה כתב ר' יוחנן מארץ ישראל שאלה או תשובה היה כותב באגרתו לקדם רבינו שבבבל:

אמר - שמואל:

לא ידיע לי מידי דרביה אנא - לא אוכל לחפש דבר שאהיה אני בקי בו והוא לא שנאו ואהיה רבו:

תריסר גמלי - לאו דווקא:

ספקי טריפתא - מיני ספק טרפות ואני שמעתי הנך ספקי עופות טמאים דאלו טריפות (לעיל דף סב:):

בית תינוק ואשה - בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה:

אע"פ שאין נחש - שאסור לנחש ולסמוך על הנחש:

יש סימן - סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח:

תלתא זימני - הצליח או לא הצליח:

יוסף איננו ושמעון איננו - הרי שתים אם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי:

בחרוזין מהו - נתן בשר בחרוזין רישט"ש ונתעלם מן העין:

אל תהי שוטה בחרוזים - בשאלה זו דודאי זה סימן לשון מורי לישנא אחרינא אל תהי שוטה דבחרוזין הרי זה סימן:

איכא דאמרי - לאו בעיא הוא אלא שמעתא אתמר אמר רב הונא כו':

שדו - היו משליכין:

האידנא דהיתרא שכיח טפי - דהיום רוב שוחטים ישראלים הם ולספק טרפה לא חיישינן דרוב בהמות אינן טרפות:

כרכשא - טבחיא: רב הונא ס"ל כרב רביה דאסר בהעלמה ולא קי"ל כוותיה בהא אלא אמתניתין סמכינן נמצא בגבולים מצא בה בשר ואע"ג דשנינהו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו וכי קי"ל הלכתא כרב באיסורי גבי פלוגתא דשמואל הוא דאמרינן אבל גבי מתניתין לא ורב כהנא הא קא חזינן דא"ל שקול אכול:

קיבורא - לימויישי"ל:

תכלתא - צריך להכירה שלא תתחלף בקלא אילן. דהא מהדרינן אבידתא לכל אדם בסימנין ולא מהדרינן אבידתא בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן באלו מציאות (ב"מ דף כג:):


להני שמעתתא - דשרי איסור בטביעות עינא:

בטביעות עינא דקלא - שנתן דעתו להכירה בקול ומאבידה לא ילפינן דהתם משום חימוד הממון חיישינן דלמא משקר דאמר מר (מכות דף כג:) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן:

תדע - דטביעות עינא עדיפא:

פלניא דהכי סימניה - פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סימנין כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג:

טביעות עינא אית לן בגויה - ומכירין אנו בו:

ואילו אית ליה - לשליח:

טביעות עינא בגויה - שמכירו:

מתני' שיטול את כולו - יחטט אחריו וסתם משנה ר"מ דאמר (לעיל דף צב:) חטיטה בעי:

אכלו ואין בו כזית - משום דבריה הוא וחייב בכל שהוא וכדאמרינן במסכת מכות (דף יג.) אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה:

אינו סופג אלא ארבעים - דאינו נוהג אלא באחת:

גמ' בר פיולי - כך שמו:

גאים ליה - כרבי יהודה לא היה מחטט אלא גומם מלמעלה:

אמר ליה לא תירתת - לא בע"ה ולא ברשע אני חושדך:

דאורי לך - לעשות כן כרבי יהודה אורי לך:

ומאי דשייר דרבנן לר"מ - דמדרבנן הוא דבעי רבי מאיר חטיטה:

שעל הכף - דאע"פ שהגיד ארוך אין אסור אלא מה ששוכב על הכף:

כף - בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד הארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר:

אמר רב פפא כתנאי - כדמפרש ואזיל דרבנן אית להו דשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל: סתם אכילה בכזית:


ורבנן ההוא - לאשמועינן אתא דאע"ג דלא אכיל כוליה מחייב בכזית דלא תימא לא מחייב עד דאכיל לכוליה ולעולם כל היכא דאכל כוליה לא בעינן כזית:

ור' יהודה - ההוא לא איצטריך לאשמועינן דמאשר על כף הירך נפקא דלא בעינן עד דאכיל ליה לכוליה דאפילו לא אכל אלא מה שעל הכף חייב ובלבד שתהא שם אכילה:

דכוליה ירך - ולית ליה דשמואל אלא כל מקום שיאכל ממנו כזית חייב:

ורבנן ההוא - הירך לאשמועינן אתא דאין אסור אלא פנימי דפשיט איסוריה בכוליה ירך:

מתני' כבשר בלפת - רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות הירך אסור דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן דאף ע"פ שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר:

שנתבשל עם הגידים - של היתר:

בזמן שמכירו - משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו:

בנותן טעם - אם יש בנ"ט בכל אלו:

כולן אסורין - ולקמן מפרש דנותן טעם במין במינו שאין אדם יכול להבחינו שיערוהו בששים:

ואם לאו כולן אסורין - דבכל אחד יש לומר זה הוא ובגמרא פריך ליבטיל ברובא:

בזמן שמכירן - לחתיכות האיסור משערינן בנותן טעם ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות ואם אין מכירן כל החתיכות אסורות דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא והרוטב מותר אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב:

גמ' לא שנו - דכי יש בו בנותן טעם כל הירך אסורה:

אלא שנתבשל - שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר:

אבל נצלה - עמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר:

קולף ואוכל - כלומר חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד:

בחלבו - שלא נטל חלב הכליות:

אפילו מראש אזנו - שאין שם חלב אלמא פשיט איסוריה בכוליה:


מפעפע - בלע"ז טרישנלש"ט מבצבץ והולך ומתפשט בכל הבשר:

כוליא בחלבה הוה ושריא - משום דמפסיק קרמא:

כילכית - שקץ דגים קטנים:

באילפס - של בשר:

ליטעמיה קפילא - נחתום עובד כוכבים ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר:

טעים לה כהן - ששניהם מותרין לו החולין והתרומה:

אמור רבנן בטעמא - בכמה מקומות ששנינו בנותן טעם:

ואמור רבנן בקפילא - כדאמר רבי יוחנן:


ואמור רבנן בששים - בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סט.) פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה (בששים) בין בשר בחלב ובין שאר איסורין בששים:

מין בשאינו מינו - שהאדם יכול להבחין טעמו ושניהם של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה וחולין:

בטעמא - יטעימנו כהן אם אין תרומה נותנת טעם בחולין יאכל התבשיל אף לזרים:

דאיסורא - כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו סמכינן אקפילא:

ומין במינו - בין דהיתרא ובין דאיסורא דליכא להבחין טעמו:

אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא - עובד כוכבים דליטעמיה משערינן בששים:

מאי דעתיך - דאסרת ליה אי משום דשמואל דאמר כו' והא רותח גיד דהכא שרי דהאמר שמואל קולף ואוכל:

כבוש - בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד שוליני"ר בלע"ז:

כשהן משערין - האיסור בששים ומשערינן אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב וקיפה ובחתיכות ובקדרה:

קיפה - פונדריל"א דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה:

במאי דבלעה קדרה - אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ששים בו אומדים כמה בלעה קדרה מן ההיתר לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה אבל בקדרה עצמה לא משערינן וכיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסו'. נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרי' לקמן (דף צח.) אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע:

כל איסורין שבתורה - לבד גיד הנשה דכבשר בלפת הוא:

משערינן - אותם כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו אוסרו ובהך איסורי דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ואי נמי שאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא ואכתי לא איפסיק הלכתא בששים:

פלפלין - נותנים טעם באלף כמותן:

שיערו חכמים - אין באיסורין בנ"ט יותר מבצל וקפלוט:

ואין גיד מן המנין - דבעינן ששים דהיתר לבד מיניה אבל כחל הואיל ומין היתר הוא אם נתבשל עם הבשר משערינן ליה בששים לבהדי דידיה:

ביצה - של עוף טמא:

וכחל עצמו אסור - שהרי הבשר נתן בו טעם והוא לא נתן טעם בבשר לפי שמועט היה:

בדידיה משערינן - דבעינן שיהא בהיתר ששים כמותו:

או במאי דנפיק מיניה - אין צריכין שיהא בהיתר אלא בששים מה שפלט זה דהאי מאי דאתי קמן לאו בקדרה הוא ומישדא שדינן ליה לבר:

אלא מעתה - הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל עצמו בתבשיל דאי לאו הכי אמאי בעית ששים כמות כולו וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדרה אחרת אל יאסר:

כיון דאמר רב יצחק כו' - מפני שבתחלה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדרה בו טעם מיד נאסר ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמר במתניתין בזמן שמכירו כו':

למימרא דיהבה טעמא - כי מבשלה בהדי אחריני:


אפרוח - שהבשר נותן טעם ולא שנא טמאה ול"ש טהורה. דנבלה היא:

אבל טמאה - בלא אפרוח לא:

כיון דאית בה אפרוח קרי לה טמאה - ואפילו של עוף טהור: ביצים טהורות ששלקן כו':

מכלל דרישא - דנקט טמאה טמאה ממש קאמר ולאו אפרוח דאי בטהורה ואפרוח תרתי למה לי:

כיצד ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהם - וזו היא טומאתו וכולן מן הטהור:

השתא דלית בה אפרוח - אשמועינן דיהבא טעמא ואסורה ואע"ג דמיא בעלמא הוא:

יש בה אפרוח - אפילו טהורה:

מיבעיא - כ"ש דיהבא טעמא דהא אפרוח נבלה היא:

בדיקולא - קלחת:

סבר רב אשי לשעוריה - היתרא ולאוסופי עלה מה שבלעה קדרה כדי לבטל את האיסור והאיסור היה משער כמו שהוא בא לפנינו מצומקת:

רבנן - תלמידים:

דאיסורא לא בלע - בתמיה אף האיסור נצטמק וכשנפל היה בו יותר אלא הכל משערים כמות שאנו רואים:

בתלתין פלגי דזיתי - משום דלא היה כשיעור היה מזלזל בבטולו ולא בעי ששים:

לא תזלזל בשיעורי דרבנן - כלומר אפילו במידי דלא מיתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעוריה ועוד הא מדאורייתא אסור דחצי שיעור אסור מן התורה וחצי שיעור מנין ת"ל כל חלב בפרק בתרא דיומא (דף עד.):

ראה שאתה מטיל בה גבול - ראה מה אתה עושה שלא תטעה ותכשיל הסמוכים עליך שאתה מטיל בה גבול להתירה בס' ואחת ואינך מפרש אי בהדי דידה אי לבר מינה והשומעים יעלה על דעתם בהדי דידה והרי שני גדולי הדור נשאלה מהם ולא פירשוה ומאן נינהו רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני: ואיבעיא להו גרסינן:

פשיט מיפשט - שאינך מטיל שום ספק בדבר לומר ואיני יודע אם היא מן המנין של ס"א או לא:

בס' ואחת והיא - דהוו להו ס"ב:

ההוא דאתא כו' - פלגא דזיתא דאיסורא הוה וכן עובדא דר"ש בר רבי:

אבא - הלא בא מעשה כזה לפניו ולא מצא אלא מ"ז והתיר שמע מינה לאו ס' בעי אף אני מתיר בזה שאיני מוצא בו אלא מ"ה ולי נראה דהכי קאמר אבא לא שיער בארבעים ושבע אני אשער במ"ה בתמיה אבא בא לפניו מעשה והיה יכול לבטלו במ"ז ולא שיערו להתיר ואסר ואני אתירנו במ"ה וללשון זה אין צריך לפרש בחצי זית אלא אף בשיעור שלם:

הא איכא שלשים משערינן - בתמיה וכולי האי מי מזלזלין:

גוזמא - כלומר למה באת לישאל עליו והלא אפילו שלשים אין בו בהיתר כמות האיסור ולאו דוקא קאמר ליה אלא דבר שאינו יכול לעמוד כלומר כלום יש שם אפילו שלשים ואע"פ שאינו ניתר בכך:

בס' - היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא אי נמי ליכא למיקם אטעמא כגון מין ומינו אבל היכא דבדקניה ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטיל כדאמר בכמה דוכתין ולקמן (דף צט.) נמי אמרינן יש בהן בנותן טעם בין שיש להעלות במאה ואחד ובין שאין כו' אסור וכי לא יהיב טעמא בעינן ששים לבטוליה כדלקמן דקתני אין בהן בנ"ט בין שיש להעלות כו' מותר דאמרינן אין בהן להעלות בק"א אלא במאי לאו בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ששים למר ומאה למר:

ושניהם לא למדוה כו' - ואע"ג דאי אתי למילף מיניה מצית למילף אפילו היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה יהיב טעמא אפילו הכי רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטיל:

זרוע - של איל נזיר הוא המורם ממנו ומניפין אותו וניתן לכהן ואסור לזרים והאיל כולו נאכל לבעליו דהא שלמים הוא:


אין בשלה אלא שלימה - לא נתפרש באיזה לשון:

דכ"ע - ת"ק ור"ש:

בהדי איל מבשל לה - דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקרא משמע דעם האיל מבשלו:

ת"ק סבר מחתך לה - מן האיל והדר מבשל לה בהדיה ואשמועינן שלימה מבשלה ואינו מחתכה לחתיכות. ור"ש אתא לאשמועינן דכמות שהיא מחוברת לאיל מבשלה:

ללישנא קמא כו' - והשתא קא מסיים למלתיה דאמרן לעיל ושניהם לא למדוה ללישנא קמא דאוקמינן דבין ת"ק ובין ר"ש בהדי איל מבשל לה ילפי הנך אמוראי דלעיל מזרוע בשלה אליבא דדברי הכל:

וללישנא בתרא - דאוקמינן ת"ק דבקדרה אחרת מבשל לה ילפי מילתייהו מדר"ש דחזינן דבשיל היתר בהדי איסור ובזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע דתנן בפרק הזרוע (לקמן דף קלד:) איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד גף של יד אשפלד"ו:

בשר ועצם - דזרוע:

בהדי בשר ועצמות - דאיל משערינן וקים להו לרבנן דששים איכא ושרייה רחמנא:

ומ"ד מאה - סבר עצם לא בעיא לשעוריה דהא לא פליט טעמא מינה וכי משערת בשר דזרוע בהדי בשר דאיל איכא מאה:

זהו היתר - הניתר מכלל איסור שהרי בלע איל מן הזרוע והתירו לך הכתוב:

לאו למעוטי - שאר איסורים דלא ילפינן להו מיניה:

לא נצרכא - האי זהו:

אלא לרבי יהודה דאמר - במנחות (דף כב:) מין במינו לא בטיל ובהאי איל בטיל להכי אמר זהו דלא ילפינן מיניה דליבטל מין במינו אבל מין בשאינו מינו ילפינן מיניה למאה וששים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

וליגמר מיניה - לבטולי מין במינו:

ולקח מדם הפר ומדם השעיר - באחרי מות גבי קרנות מזבח הפנימי וקסבר רבי יהודה שמערה דם שניהם לכלי אחד והדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר וקרי ליה דם השעיר אלמא לא מבטל ליה:

חדוש הוא - דלכתחלה היתר לבטל האיסור:

אטו אנן - הא דגמרינן מיניה מאה או ששים קולא הוא דתימא חדוש הוא דחדיש רחמנא ואקיל גביה ולא גמרינן מיניה:

הא חומרא היא - דלא תימא ליבטול ברובא וחומרא שפיר גמרינן מיניה דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בששים כ"ש באיסורי אחריני:

דמדאורייתא - כלומר אי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר בטולי דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות:

לטעם כעיקר - נותן טעם קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטיל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעינן ליה לר' יוחנן במסכת ע"ז (דף סז.) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן ליה בפסחים (דף מד.) מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר סבירא להו אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי עובדי כוכבים ב' כתובין הבאין כאחד אי נמי גיעולי עובדי כוכבים חדוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור:


וליגמר מיניה - למשרי אף שאר קדשים בששים או מאה כגון נותר או פגול:

להיות כמוה - הנוגע בה ובלע ממנה:

שאם פסולה - היא יפסל הבולע:

ואם כשרה - היא תאכל זו כחמור שבחטאת שאפי' הן שלמים אסורין ליאכל אלא לזכרי כהונה ליום ולילה ולפנים מן הקלעים ומהכא גמרינן לכל איסורי קדשים דלא בטלי לגמרי:

ליגמר מהאי - וליבטלו בק': אלא חדוש הוא ל"ג אלא:

חדוש הוא - כדפרישית דלכתחלה מבטלינן ליה ומייתינן ליה לידי כך בידים:

לא נצרכא - זהו:

אלא למקום חתך - דבעלמא בכל איסור והיתר המחוברים כגון הוציא העובר את ידו וכגון אבר המדולדל כולן אסורין כדאמרינן בבהמה המקשה (לעיל דף סח:):

להא שמעתא - דרב שמואל בר רב יצחק:

למה אמרו - המחמץ לאיזו איסור אמרו לתרומה שהמחמץ חולין בשאור שלה או מתבל קדרה חולין בתבלי תרומה או מדמע ומבשל חולין ותרומה יחד שאנו הולכים אחריו להחמיר:

למין ומינו - אמרו כן דאזלינן ביה לחומרא כדקתני לקמיה:

ולמה אמרו להקל ולהחמיר - שפעמים להקל ופעמים להחמיר:

מין ושאינו מינו - על זה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר:

גריסין - של פול דתרומה:

שנתבשלו עם עדשים - של חולין וטעמנום ויש בהם טעם תרומה בחולין אע"פ שיש בחולין מאה ואחד שתרומה דינה לבטל בכך דנפקא לן בספרי מקראי מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו ובתרומת מעשר משתעי קרא שהיא אחד ממאה וקאמר שאם חזרה לתוך התשעים ותשעה מקדשתן מכאן אמרו תרומה במאה עם האסור אסורה במאה והיא מותרת והכא כיון דנותנת טעם אע"פ שיש כאן היתר כדי לבטל איסור אסור דטעמא לא בטיל הרי להחמיר:

אין בהן בנותן טעם - אע"פ שאין כאן היתר כדי לבטל מותר דכי בעינן אחד ממאה היכא דאיסורא בעיניה הוא כגון חטין בחטין או כל דבר שלא נתבשל אבל הכא דליתיה בעיניה לא בעינן אחד ומאה הרי להקל אבל מין ומינו לעולם להחמיר כדאמרינן לקמן דלא מישתרי עד דאיכא תרתי לטיבותא אין נותן טעם ואחד ומאה: קתני מיהא דכי לא יהיב טעמא לא בעינן מאה ואחד ובמאי בטיל לאו בששים אלמא ביטולא היכא דליכא טעמא בששים הוא:


לא במאה - והכי קאמר אין בהן אחד ומאה של היתר אלא מאה של היתר לבד האיסור מותר:

והא מדרישא - שאתה הולך בו כל שעה להחמיר במין ומינו אפ"ה בטיל במאה כי ליכא נותן טעם מכלל דסיפא במין ושאינו מינו בששים שהרי זה חילוק שביניהם שזה אינו צריך מאה ואחד כשאינו נותן טעם וזה צריך:

דקתני רישא שאור של חטים כו' - דהיינו מין ומינו:

יש בו כדי לחמץ - דהיינו נותן טעם לעולם אסור:

אין בו אחד ומאה - אפילו אין בו כדי לחמץ אסור והיינו להחמיר דהא במין ושאינו מינו אמרו כי ליכא טעמא לא בעי ק"א והכא בעינן ק"א אלמא בהא דקא חמיר מינה אי איכא ק"א שרי וקא סלקא דעתך בק"א בהדי איסורא קאמר אלמא במאה בטיל:

רישא וסיפא במאה - בתמיה:

לא רישא במאה וחד - לבד מאיסורא:

וסיפא במאה - לבד מאיסורא: ופרכינן אי רישא במאה וחד דהיתר קאמר אמאי קתני יש בו כדי לחמץ אע"פ שיש מאה ואחד אסור וכי איכא דיהיב טעמא כולי האי:

אישתיק - רב דימי:

אמר ליה - אביי:

דלמא שאני שאור שחימוצו קשה - ויש שקשה מחבירו:

לא כל השיעורים שוים - ליתן טעם:

רביעית - של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור או של דבר אחר וסאתים הוו מאתן רביעיות נכי תמני קב ארבעה לוגין ולוג ד' רביעיות שש עשרה לקב וסאה ששת קבין לשלשה קבין מ"ח רביעיות וכן ארבעה זימנין:

בראשי לפתות - ירק של לפת ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור:

מתניתין - דקתני גיד אף ע"פ שמכירו אוסר את התבשיל מפני טעמו דלא כי האי תנא:

אין בגידים בנותן טעם - ומשליכו והשאר מותר:

וליה לא סבירא ליה - לרבי אמי לאכשורינהו ומיהו כיון דמשמיה דרבי יהושע בן לוי שרי ליה לא מחי בידייהו:

והילכתא אין בגידים בנותן טעם - ובין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה משליכו ומותר ודוקא בו אבל שמנו יש בו בנ"ט ואם לא נטל שמנו אוסר:

וליבטול ברובא - כי אין מכירו:


הניחא למ"ד - במסכת ביצה (דף ג:):

כל שדרכו לימנות שנינו - במסכת ערלה (פ"ג משנה ו) גבי חבילי תילתן דלא בטיל הא נמי פעמים שנמנית דאדם עשוי למנות חתיכותיו למנין אורחים שזימן:

אלא למ"ד את שדרכו - מיוחד למנין הוא דלא בטל כגון תבלין אבל דבר העשוי לינתן באומד אע"פ שנמנה לפעמים בטל אמאי לא בטלה:

חתיכה של נבלה - ומכירה:

אינה אוסרת - בפליטתה עד שיהא בה כדי ליתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות:

אוקי רב אמורא עליה - העמיד מתורגמן לפניו לדרוש ולהשמיע לרבים שלא ילמדו מרבה בר בר חנה:

כיון שנתנה טעם בחתיכה - אחת שהיתה בצדה תמיד או שנתבשלה תחלה עמה קודם שיתן שאר החתיכות בקדרה ולא היה בזו ששים באיסור ונתנה הנבלה טעם בה ואח"כ נתן שאר החתיכות בקדרה:

חתיכה - זו שקבלה טעם הנבלה נעשת נבלה עצמה:

ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה - וקא ס"ד מפני שהן מינה לא בטלי ואפילו יש בהן כדי ביטול שתיהן:

רב - דאמר מפני שהן מינה כמאן אמרה כו':

אפילו לא נתנה טעם - בחתיכה שבצדה לא בטלה נמי דהא נבלה גופה מינייהו היא ולא בטלה:

בשקדם וסלקו - לאיסור וסלק רוטב קודם שיתן האחרות בקדרה הלכך נתנה טעם בראשונה הרי זו חוזרת ואוסרתן ואי לאו במאי מיתסרי ואשמועינן דחתיכה עצמה נעשת נבלה לאסור חברותיה בפליטתה:


אפילו תימא בשלא קדם וסלקו - ולא מיתסרי שאר חתיכות אלא משום חתיכת היתר קמייתא:

דכל מין ומינו - כגון נבלה ושחוטה:

ודבר אחר - כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדרה זו ונשארו הנבלה והרוטב ובטלה נבלה ברוטב ובקיפה הלכך נתנה טעם בראשונה תחלה בעוד שלא רבה הרוטב עליה ואח"כ נתן מים וקיפה וחתיכות נתוספה חתיכה ראשונה על הנבלה ואוסרת הכל מפני שהן מינה ולא מצו חתיכות לבטלה ואע"פ שיש בהן יותר מששים והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל שניהם:

מתני' ואינו נוהג בטמאה - שאם אכל גיד הנשה של טמאה למ"ד יש בגידין טעם לוקה משום טמאה ולאו משום גיד ולמ"ד אין טעם בגידין פטור מכלום דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו אבל בטמאה אינו נוהג:

מבני יעקב נאסר - דכתיב (בראשית לב) על כן וגו' ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה:

אמרו לו - פסוק זה שהזהירו עליו בסיני נאמר ועד סיני לא הוזהרו אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד:

גמ' איסור חל על איסור - דקא ס"ד משום טומאה ומשום גיד קמחייב ליה: ה"ג יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה ת"ל (כו') נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. מפני שהיא מטמא באכילה זו ובנבלת עוף מיתוקם בת"כ ובמסכת נדה (דף מב:) והכא ה"ק יכול אף נבלת עוף טמא במשמע ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה אני אומר לך שמטמא בה יצא זה שאינו אסור משום נבלה אלא משום עוף טמא ומדקאמר אין איסורו משום נבלה אלמא סבירא ליה לא אתיא איסור נבלה וחייל אאיסור טמאה:

וכי תימא קסבר אין בגידין בנ"ט - ואין כאן איסור טומאה אלא איסור גיד:

ור"ש פוטר - לגמרי משמע ולקמיה מפרש טעמא: ה"ג לעולם קסבר יש בגידין בנותן טעם וקסבר נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה כו'. משעת יצירת ולד חלו שניהם לפיכך חייב לעולם על שניהם:

אינו נוהג בשליל - ועל כרחך איסור טומאה חל על השליל שהרי כל יצירתו טומאה ואיסור גיד אינו חל עד שנולד והיכי חייל אאיסור טומאה:

כל בבהמה - ואפילו חלבו וגידו דמהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת האם בפרק בהמה המקשה (לעיל סט.):

הנזיר מגלח - אם האהיל עליהם נטמא נזרו דכתיב (במדבר ו) והימים הראשונים יפלו ומגלח וחוזר ומונה כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו:

שלא נתקשרו - דליכא עדיין כזית בשר בכוליה וכיון דאיתיה שלם מטמא באהל אלמא תחלה נוצרין אברים קודם לגידין וש"מ שם טומאה קדים חייל עלייהו:

ומשני אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד וחייל עליה - שכן איסור חמור הוא ויש בו כח לחול על אחרים ומהו חומרו שנוהג בבני נח לר' יהודה כדתנן והלא מבני יעקב כו':

דיקא נמי - דטעמא דרבי יהודה משום האי טעמא הוא מדיליף מבני יעקב דקודם מתן תורה בני נח הוו:


ה"ג מה נפשך אי קסבר איסור חל על איסור ליחייב נמי משום גיד ואי אין איסור חל על איסור ליחייב משום טומאה דקדים ואי קסבר אין בגידין בנ"ט ליחייב משום גיד - כלומר ואי אין בגידין בנ"ט ומש"ה פטור משום טומאה ליחייביה משום גיד דהא ליכא למיפטריה הכא משום דאין איסור חל על איסור דהא ליכא טומאה:

אמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ"ט - לפיכך אין כאן טומאה ומשום גיד נמי ליכא דקסבר אינו נוהג בטמאה וטעמא לאו משום דאין איסור חל על איסור אלא דמעטיה קרא בהדיא דאמר קרא כו': ה"ג אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבלה ר"מ מחייב שתים כו' ומודים חכמים באוכל גיד של עולה. דחמיר איסורה או של שור הנסקל ומאי חומרייהו שאסורין בהנאה:

דמחייב שתים - וטעמא כדמפרש:

ומאן האי תנא - חכמים: דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה. ה"ג והיינו פירושה איסור גיד חל משנולדה וקודם שנתנבלה היה גידה אסור ובשרה מותר וכשנתנבלה נאסר אף בשרה ואע"ג דשם נבלה ה"ל למיחל נמי על גיד משום טעמא דכולל שהוא כולל את הבשר עמו ליאסר ואיכא למימר אפילו למאן דאמר אין איסור חל על איסור האי איסור נבלה חייל דמגו דחייל אבשר דהוה מותר חייל נמי אגיד שכוללו עם הבשר אפ"ה אמרו רבנן דלא חייל:

ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה - והיכא דאיסור אחרון אית ביה תרתי כולל ומוסיף כגון עולה או שור הנסקל דמעיקרא כשנולדה היה גידה אסור ובשרה מותר הקדישה או נגחה נאסר אף בשרה הרי זה כולל והגיד הזה מתחלה היה אסור באכילה ומותר בהנאה וכשהקדיש חל עליו איסור הקדש לאוסרו בהנאה שאין כאן איסור חל על איסור שמה ששייר הראשון מוסיף השני וכי היכי דחייל עליה שם הקדש לאוסרו בהנאה על כרחך חל עליו אף באכילה שאם אכלו יתחייב שתים ואע"ג דבאכילה אסור ועומד היה ואין איסור חל על איסור האי הואיל וחייל להנאה חייל נמי אף לאכילה:

רבי יוסי הגלילי היא - דשמעינן ליה דלית ליה כולל באיסור קל ומיהו באיסור חמור לא שמעיניה דפליג:

חייב - חטאת שהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו כרת כדכתיב (ויקרא ז) והנפש אשר תאכל בשר וגו':

כיון שנגע בו טמאהו - קודם שיאכלנו ואפ"ה חייביה קרא: ואמר רבא גרסינן:

בנטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר - דטמא שאכל טהור וטמאהו במגעו שקדמה טומאת גופו לטומאת קדש מודי רבי יוסי דחייב דכיון דאיטמי גופיה איתסר בקדש זה באיסור כרת וכי הדר ואיטמי בשר איסור כרת דטומאת הגוף לא פקעה: ה"ג דכ"ע לא פליגי דחייב דאיסור כרת קדים כי פליגי בנטמא הבשר תחלה ונאסר על כהנים בלאו בעלמא והבשר אשר יגע וגו' רבנן אית להו איסור חל על איסור ע"י כולל והאי איסור טומאת הגוף כולל הוא דכולל טהורות שהיו מותרות לו והטמאות שהיו אסורות לו ומיגו דחייל אטהורות חייל נמי אטמאות ויש כאן איסור כולל:


ור' יוסי לית ליה [איסור] כולל - ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר ואין כאן כרת אלמא שמעינן ליה דלית ליה כולל הלכך תנא דלעיל דלית ליה כולל ר' יוסי הגלילי היא ואשמועינן תנא דלעיל דבאיסור חמור אית ליה כולל ופרכינן יבא איסור חמור דכרת ויחול עליה דהא אמרת דמודה הוא באיסור חמור והכא איתוסף ביה כרת ומשני דילמא הא חמירא דלית ליה טהרה במקוה וההיא דלעיל איכא לאוקומה אליביה דלא שמעינן ליה באיסור חמור דלית ליה כולל ואע"ג דלרבי שמעון נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור מחטאת שאין יוה"כ חל על איסור נבלה ואע"ג דאיסורו איסור כולל הוא שכולל איסור והיתר לאוסרן יחד אפ"ה אליביה לא מצינו לאוקומה משום דהא אף באיסור חמור אית ליה דלא חייל דהא יום הכפורים כרת ונבלה לאו בעלמא הוא ואפילו הכי לא חייל ותנא דלעיל סבר דבאיסור חמור אמרינן כולל:

שבת ויום הכפורים - שחל להיות בשבת:

שבת היא לה' - בשבת בראשית כתיב דמשמע שאם בא איסור אחר עמה יתחייב על שמה בפני עצמה כדכתיב היא וכן גבי יום הכפורים דכתיב הוא והני איסור בת אחת נינהו דהא בהדי הדדי אתו כשקדש היום מיהו אי אמרת בשלמא אית ליה לרבי יוסי הגלילי באיסור כולל או מוסיף דחיילי אשאר איסורין איכא למימר מש"ה מתחייב אתרווייהו דהא אי נמי הוה אפשר דקדמיה חד לחבריה הוה אתי חבריה וחייל עליה דשבת לגבי יוה"כ איסור מוסיף הוא דאי הוה יוה"כ קדים הוה חייב על זדון מלאכה כרת וכי אתי שבת איתוסף ביה מיתת ב"ד ויוה"כ לגבי שבת איסור כולל דשבת אסורה במלאכה ומותר באכילה מיגו דאיתסר באכילה משום יום הכפורים איתסר ליה נמי מלאכה משום יום הכפורים אלא אי אמרת באיסור כולל ואיסור מוסיף לא חיילי כי אתו אהדדי אמאי חיילי תרוייהו:

שלח רבין כך ודאי הצעת המשנה - במקום שנשנית שם אבל משובשת היא ואיפוך וה"ה דמצי למימר דס"ל לר"י הגלילי דאע"ג דאיסור כולל לא חייל איסור בת אחת חייל ומיהו ר' יוסי בר' חנינא סבר דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת ופלוגתא היא ביבמות בפ"ג (דף לג.) כך נראה בעיני ואני שמעתי דשבת חשיב לה כקודמת משום דקביעא וקיימא ויום הכפורים חשיב אחרון משום דבי דינא מקדשי ליה כדלקמן ורבי יוסי הגלילי דמחייב תרתי טעמיה משום כולל וקשיא לי בגווה למאי דקא מותיב רבא לקמן לרב יצחק לבתר דאפכוה סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו מאי תיובתיה הא רב יצחק לדברי ר' יוסי הגלילי קאמר ורבי יוסי הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת חשיב לה וכי פטר ליה מיום הכפורים פטר ליה וכי הזיד בשבת על כרחיך פטור משניהם לדברי רבי יוסי הגלילי:

למאי דאפכנא - ומוקמינא דאיהו פטר:

שגג בשבת - ששכח שהוא שבת:

והזיד באיסור יום הכפורים - שהיה יודע שהוא יום הכפורים:

חייב - חטאת משום שוגג שבת אבל שגג באיסור יום הכפורים ששכח שהוא יום הכפורים אבל יודע הוא שהוא שבת פטור משתיהן וטעמא מפרש ואזיל:

אמר אביי - קסבר רבי יוחנן דההוא חטאת דמחייב ליה רבי יוסי [הגלילי] בשגג בזה ובזה אדשבת קמחייב ליה דאיהו קדמיה ואדיום הכפורים הוא דפטר ליה הלכך כי הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור לגמרי דאין מביאין קרבן על המזיד:

סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו - ואין כאן אחרון ועל כרחיך כי פטר ליה רבי יוסי הגלילי משום דקסבר כיון דבכולל ומוסיף אין איסור חל על איסור באיסור בת אחת נמי לא מחייב אלא חדא ואי נמי הזיד באחד מהן הרי שגגת חבירו עומדת וחייב:

אלא אמר רבא - הא דשלח רב יצחק דאדיום הכפורים מפטר לאו בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי קאי ומאן דאמר בה לדברי רבי יוסי הגלילי לא היו דברים מעולם אלא שמדא הוה וגזרו שלא לעשות יום הכפורים:

ושלחו מתם יום הכפורים דהאידנא שבתא הוא - עשו יום הכפורים בשבת אע"פ שאינו חל להיות בו כדי שלא תשתכח תורת יוה"כ והאויבים לא יבינו בו משום דבכל שבת נמי לא עבדי מלאכה ואההוא יוה"כ קאמר רב יצחק דאם שגג בו והזיד בשבת פטור דהא לאו יום הכפורים הוא ואין שגגתו שגגה:

ולא נקראו בני ישראל עד הר סיני - ולקמיה מקשי ליה:

אלא - מקרא זה לא נאמר עד סיני אלא לאחר שקבלו משה בסיני ובא לכתוב את התורה כתב אותה אזהרה אצל המעשה לידע כו':

לאחר מעשה - לאחר אותו מעשה שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם והקב"ה קראו ישראל דכתיב (בראשית לה) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו':

מההיא שעתא - דוישאו בני ישראל ליתסר:


לא תאכל הנפש עם הבשר - לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו וזו היא אזהרה לאבר מן החי:

טמאין אתה מצווה על דמן - בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) לא יצאו מכלל אזהרתו אלא שרצים ודגים וחגבים ומהלכי שתים:

לא תאכל הנפש עם הבשר - משמע הא אין דם הנפש עמו אכול:

שכן איסורו נוהג בבני נח - שאף הם הוזהרו עליו דכתיב (בראשית ט) אך בשר בנפשו דמו וגו' ור' יהודה הא שמעינן ליה גבי גיד לעיל (דף ק:) דמשום האי טעמא חייל אטמאה שכן איסורו נוהג בבני נח:

כי איצטריך קרא - לאסרו לר' אלעזר איצטריך דאסר ליה בטמאה כר' יהודה ולית ליה איסור חל על איסור באיסור חמור אי לאו דכתביה קרא:

תניא נמי הכי - כר' יוחנן דרבי אלעזר ורבנן מהאי קרא ילפי:

וכל שאי אתה מצווה על דמו - דגים וחגבים:

אלא בבהמה טהורה - ולא בחיה ועוף ואע"פ שהן טהורין:

מבקרך ומצאנך - וכתיב בתריה אבר מן החי:

אבל בן נח מוזהר - על הכל דכל דקרינא ביה בשר לחודיה אכול קרינא ביה אבר מן החי לא תאכל:

אית דאמרי טהורה - קתני ואבהמה קאי כר' מאיר ואית דאמרי טהורים קתני ואף חיה ועוף במשמע:

אף אנן נמי תנינא - במסכת טהרות דבן נח מוזהר על הטמאין והתם (פ"א מ"א) קאמר י"ג דבר נאמרו בנבלת עוף טהור וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא מהן:

אכל אבר מן החי ממנה - בעוף טמא קא מיירי:

אינו סופג - וקסבר אינו נוהג בטמאים כרבנן:

ה"ג ואין שחיטתה מטהרתה - ואעוף טמא קאי וקאמר דאין שחיטתה מטהרתה והא דנקיט לה לשון נקבה משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דתנן בה הכי נבלת עוף טמא צריכה מחשבה כו':

במאי - קתני סיפא אין שחיטתו מטהרתו אי נימא בישראל פשיטא דהא טמא הוא והא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו בבית הבליעה וע"כ אין מתירתו באכילה קאמר אלא לבן נח קאמר שאין שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן שהוא מפרכס כדאמרינן בפ"ב (לעיל דף לג.) דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא כו' וגבי טהורה הוא דאמרינן שחיטה מכשרא ליה לבן נח מיגו דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור שמעינן מינה דאפילו רבנן מודו דבן נח מוזהר על הטומאה באבר מן החי:

רמי רישא אסיפא - קתני רישא אינו סופג אלמא אין אבר מן החי נוהג בטמאין והדר תני אין שחיטתו מטהרתו וליכא לאוקומא אלא באבר מן החי אלמא נוהג:

רישא בישראל וסיפא בבן נח - ורבנן היא ומעיקרא כי רמייה הוה משמע ליה נמי סיפא בבן נח ומיהו לא הוה ידע טעמא והדר פשטה דאפי' למ"ד אין נוהג בטמאין בישראל הוא דקאמר דקרינא ביה כל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודה:

אבר מן החי צריך כזית - אע"ג דתרי קראי כתיבי חד לאבר מן החי וחד לבשר מן החי לא תימא דאתרבי אבר אע"ג דאין בו שיעור אלא ודאי יש בו שיעור בעינן דאין אכילה בפחות מכזית:

אכל אבר מן החי ממנה - מעוף טמא:

אינו סופג - דאינו נוהג בטמאין ועל כרחך בדאיכא שיעור דאיסור אבר מן החי בטהורה עסקינן דאי ליכא שיעור פשיטא דאינו סופג ואי ס"ד איסור אבר מן החי בכזית וה"נ דאכל כזית אמאי אינו סופג והא איכא כזית ואיכא לאו דלא (יאכל כי) שקץ הם (ויקרא יא):

כדאמר רב נחמן - לקמן:

במשהו בשר וגידין ועצמות - משלימין לכזית דמשום טומאה לא מחייב דאין בגידין ועצמות טעם טמא ומשום אבר מחייב דלהכי פלגינהו קרא לאבר מן החי ובשר מן החי דמיחייב אאבר אף על גב דאין שיעור בשר ואבשר אע"פ שאינו אבר:


בחייה בכל שהוא - משום אבר מן החי אלמא לא בעינן ביה כזית:

במיתתה בכזית - דבנבלה אכילה כתיבא וכל אכילה בכזית בר מאבר מן החי דרבייה קרא וקפיד אאבר לחודיה:

טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא - חייב דבריה היא ולא צריכה שיעור כדתנן באלו הן הלוקין (מכות דף יג.) באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב משום שהיא כברייתה אלמא בריה אסורה בכל שהוא אבל לאו דנבלה ליכא לחיובי משום בריה דכשנבראת לא היה עליה שם נבלה הלכך אלאו דנבלה לא מיחייב עד כזית קתני מיהא בטהורה בחייה בכל שהוא:

נטל צפור - והיא טהורה:

רבי פוטר - מפרש ואזיל דקסבר אין אבר מן החי בשלימה דלאו אבר מיקריא ומיהו אי איכא כזית הוה מיחייב דלא גרע מבשר מן החי דמיחייב עלה בכזית דהא נמי בשר הוא:

ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב - דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי גדול מזה ובאבר לא בעינא כזית:

חנקה ואכלה - אין כאן אלא איסור נבלה ואנבלה לא מיחייב משום בריה וכזית בעינן:

לאברים עומדת - לנתחה עומדת הלכך כל אבר ואבר שבה קרוי אבר בפני עצמו ויש כאן משום אבר מן החי דמיחייב בכל דהו ומיהו חדא הוא דמיחייב דחדא התראה היא:

לאו לאברים עומדת - עד שתשחט ואין כאן שם אבר אא"כ הפרישו אבל דכ"ע לאבר לא בעינן כזית כדקתני ק"ו על אבר ממנה חייב ולא פליג רבי:

במשהו בשר - הא דקתני שאין בו כזית כשאין בו כזית בשר אלא משהו וגידין ועצמות משלימין לכזית:

מי איכא מידי - עוף כחוש כל כך:

דבכוליה ליכא כזית בשר - והוא גדול שבאחת מאבריו איכא כזית במשהו בשר וגידין ועצמות משלימין דקתני על אבר ממנה חייב ואמרת דבכזית עסקינן ורישא קתני שאין בו כזית ומוקמינן דליכא כזית בשר:

קלניתא - עוף כחוש מאד:

קלניתא עוף טמא הוא - ונהי דליכא איסור נבלה בפחות מכזית איסור טמא מיהא איכא דבריה היא דאמר רב טמאה בין בחייה ובין במיתתה בכל שהוא:

כעין קלניתא - עוף טהור שהוא כחוש כעין קלניתא:

את"ל - אם תמצא באחד מדבריו של רבי בעלמא דאית ליה מחשבת אוכלין אם חישב לאוכלן כענין זה:

שמה מחשבה - ואזלינן בתרה:

חישב לאוכלה - לצפור זה שאין בה כזית:

אבר אבר - גלי אדעתיה דלאברים עומדת וכי אכלה שלימה נמי אבר קרינא ביה:

אכיל ליה אחר לא מיחייב - דלא אבר מיקריא לחייב עליה בכל שהוא:

לאוכלה מתה - דגלי דעתיה דבחייה לאו לאברים עומדת:

לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי - דאבר חי מקרינן נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר:

ובשר בשדה - משמע שפירש ממקומו זהו בשר מן החי וטרפה כמשמעו: וריש לקיש אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר מן החי. והכי משמע לא תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם זה:

לר' יוחנן חייב שתים - דתרי לאוי איכא ואע"ג דבחדא אכילה וחדא התראה אכלינהו מיחייב תרתי:

אלא אחת - דחד לאו הוא וכיון דבחדא אכילה וחדא התראה וחד לאו הוא חדא הוא דמיחייב וכן כולן:

לדברי הכל חייב שתים - דבין למר ובין למר מתרי קראי נפקי:


ה"ג אכל אבר מן החי מן הטרפה ר' יוחנן אמר חייב שתים כו' - בהמה טרפה מחיים ואכל ממנה אבר בחייה:

לריש לקיש קשיא - דהא אפילו לדידיה מתרי קראי נפקי וליחייב תרתי:

בשתי בהמות - אבר מן החי מזו ובשר טרפה מזו:

חייב שתים - ואע"ג דבחדא אכילה ובחד התראה אכלינהו דהא תרי לאוי איכא:

בבהמה אחת - טרפה שאכל ממנה אבר מן החי פליגי ומפרש ואזיל:

במאי פליגי - אמאי פטור והא תרי לאוי נינהו:

עם יציאת רובה - בהולדה נטרפה:

לאברים עומדת - ובשעה שנולדה חל עליה שם איסור אבר ואיסור טרפה:

לאו לאברים עומדת - ולא היה עליה איסור אבר עד שהפרישו ממנה והרי כבר טרפה היא ואין איסור חל על איסור אבל בשתי בהמות ליכא למימר הכי דזו משום טרפה וזו משום אבר של כשרה ואין כאן איסור חל על איסור:

דכולי עלמא לאו לאברים עומדת - וכיון דבשעת לידתה נטרפה איסור טרפה קדים:

ובמיתי איסור אבר - כשחתכו וחייל אטרפה קא מיפלגי:

מר סבר - חייל שכן איסורו נוהג בבני נח ומר סבר לא חייל:

ואי בעית אימא דכ"ע לאברים עומדת - ואיסור אבר קדים:

וכגון שנטרפה לאחר מכאן - ורבי יוחנן סבר איסור חל על איסור ואתי איסור טרפה וחייל אאיסור אבר מחיים וריש לקיש סבר אין איסור טרפה חל על הבהמה עד שתשחט דאיסור מיתלא תלי וקאי וכי פקע איסור חיות אתי איסור טרפה וחייל:

כגון שתלש כו' - כגון חתך רגליה מן הארכובה ולמעלה רבי יוחנן סבר מתחלה לאו לאברים עומדת וכשחתכן חלו שניהן ור"ל סבר מעיקרא הוה בה איסור אבר:

חייב שתים - ואע"ג דאיכא תלתא איסורי אבר וחלב וטרפה אין לוקה אלא שתים ולקמן מפרש אהי מינייהו קא פטר ליה:

א"ל רבי אמי - לרבי חייא בר אבא לימא מר שלש שהרי אני אומר משמו של רבי יוחנן שחייב שלש:

איתמר נמי - כרבי אמי כשנולדה חל איסור חלב דהא חלב השליל מותר דכתיב כל בבהמה תאכלו ואמרינן (לעיל דף סט.) לרבות את הולד דכתיב כל:

ומ"ד שתים קסבר לאו לאברים עומדת - ואיסור טרפה וחלב חלו בעת לידתה אבל איסור אבר לא בא עד יום שהופרש הלכך לא מצי חייל:

מ"ס אתי חייל - קסבר איסור חל על איסור:

מידי דהוי אחלב - כלומר כי היכי דקים לן דאתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב:

דאמר מר - רבא אמרה בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.):

התורה אמרה כו' - ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז) למה לי דכתיב הא בחלב כשרה הוזהרו כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג) אלא התורה אמרה כו' והאי ואכול לא תאכלוהו משום דנבלה אזהרינהו ואשמועינן דיחול על איסור חלב ואף על גב דאיסור חלב קדים משנולדה וה"נ אע"ג דאיכא איסור אבר בהדי איסור חלב אתי איסור טרפה וחייל עליה:


מכללו - אצל חיה:

חלקו מבחוץ - לכזית אבר מן החי נחלק לשנים קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ חציו השני:

מהו - מי מצטרפי לחיוביה ככל שאר איסורים דקיימא לן דמצטרפי שיעורייהו לחצאין בתוך כדי אכילת פרס כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) או דילמא כיון דחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב ואימא אין לך בו אלא חדושו וכי אכיל ליה בבת אחת מיחייב דסתם אכילה בבת אחת משמע אבל לחצאין לא:

מבפנים - לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין:

אכילה במעיו - כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהא בו שיעור אכילה:

היכי משכחת לה דמיחייב - בכזית הא אי אפשר ללעוס אכילה כולה יחד:

בגרומיתא זעירתא - עצם קטן שעל כף הירך שיש בו משהו בשר וגיד ועצם משלימו לכזית ואין אדם לועסו אלא בולעו:

מחוסר קריבה - שנתרחקו זה מזה מעט:

מחוסר מעשה - נמי שלא אכל אלא חצי זית:

חוץ משל בין השינים - צריך שיהא כזית במה שהוא בולע לבד הנשאר בשינים:

בשל בין השינים - אפילו רבי יוחנן מודה דלא מיחשיב בהדיה דהא אין נהנה לא גרונו ולא מעיו שאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה כדכתיב (איוב יב) וחיך (יטעם אוכל):

בין החניכיים - המדבק בחכו שגרונו נהנה בו ומעיו לא נהנו:

חייב - ואע"ג דלא בא במעיו זית שלם לא בבת אחת ולא בזה אחר זה:

הרי נהנה גרונו - בטעם שני חצאי זיתים והא דרבי אסי פליגא אדרב דימי ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן חלקו מבחוץ פטור והאי נהנה גרונו משום דהנאת גרונו היינו טעימה והרי טעם שני חצאי זיתים ואע"ג דזה אחר זה הוא לא איכפת לן הואיל ובכדי אכילת פרס הואי אבל הנאת מעיים אינה אלא במילוי כרס ואע"ג דבלע שני חצאי זיתים לא נתמלא כרסו אלא בחצי זית שכשבלעו לזה יצא כבר זה:

אי הוי עיכול - בבליעתו והוי פירשא בעלמא ואכילה שניה לאו כלום היא:

תבעי ליה כזית - ולחייבו ב' מלקיות:

אלא אי בתר גרונו אזלינן - דפשיטא ליה דלאו עיכול הוא וקא מיבעיא ליה מי אמרינן הרי נהנה גרונו או דילמא הרי לא נהנו מעיו אלא בחצי זית:

תפשוט ליה מדרבי אסי - דבתר גרונו אזלינן:

רבי אסי גמריה איעקר ליה - כלומר רבי אלעזר תרוייהו פשיטא ליה ולא הוצרך לישאל כלום אלא שמעיה לרבי אסי ששכח שמועתו ששמעו שניהם מפי ר' יוחנן שאפילו חזר ואכל אותו כזית עצמו חייב ושמעיה לרבי אסי דקא נקיט כזית אחר אבל ההוא לא אלמא הוי עיכול ואתא לאדכוריה ושאל לו בלשון בעיא משום כבודו אכלו לאותו עצמו מהו כלומר היזכר מה ששמעת על כך:

אישתיק - רבי אסי:

א"ל - ר' אלעזר:

מופת הדור - גדול הדור כמו (זכריה ג) אנשי מופת המה:

זימנין סגיאין אמרת - דבר זה לפני רבי יוחנן דאפילו בההוא עצמו חייב והודה לדבריך ואמר הרי נהנה גרונו בכזית:

פרק שמיני - כל הבשר


מתני' כל הבשר אסור לבשל בחלב - דאע"ג דאמר רחמנא גדי הוא הדין לחיה ועוף ומיפלג פליגי בה לקמן (דף קיג.) איכא למ"ד דאורייתא ואיכא למ"ד דרבנן:

ואסור להעלות - דילמא אתי למיכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי מהדדי ואע"ג שמותר לאכול בשר אחר גבינה כדאמרינן בגמרא: