רש"י על הש"ס/חולין/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קיז ב (עריכה)

מיעוטי כתיבי - אפילו למ"ד בעלמא מלמדין הני אין מלמדין דמיעוטי כתיבי בהו דמשמע הני ולא אחריני:

תלתא קראי בדם - לכם לכפר הוא:

לנותר - שאם נתותר ושגג בין בדם ובין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם:

מטומאה - אם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם:

אבל מפגול לא צריך - למעוטי דשאם היה הזבח פגול ואכל מדמו פשיטא לן דאין בו משום פגול:

דתנן כל שיש לו מתירין - שדבר אחר מתיר אותו בין שהוא מתירו לאדם כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו ובין שיש לו מתירין למזבח ולא לאדם כגון עולה שדמה מתירה למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח:

חייבין עליו משום פגול - אם פיגל את הזבח באחת מארבע עבודות הדם ואח"כ אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר הדם או מן האימורים שאף הן בהיתר הדם חייב כרת אבל כל דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת כהנים שכולה כליל אין חייבין עליהם משום פגול משום דעיקר פגול בשלמים כתיב ומינייהו ילפינן מה שלמים יש להם מתירין לאדם ולמזבח חייבין עליהם משום פגול אף כל כו': מתני'

פרק תשיעי - העור והרוטב

מתני' העור והרוטב - העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא ילפינן שהשומרים מצטרפין לטומאה קלה טומאת אוכלין:

רוטב - גלייר"א שאינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה אבל מצטרפת להשלים לפי שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר:

הקיפה - תבלין והן עצמן לאו אוכלין חשיבי אבל לאצטרופי מצטרפין:

והאלל - בגמרא מפרש:

והעצמות - שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו:

והקרנים - מפרש בגמרא כל שחותכו ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכין ומיהו באנפי נפשייהו לאו אוכלא נינהו:

והטלפים - משום שומר:

אבל לא טומאת נבלות - אם מנבלה הן אין מטמאין ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא דתניא בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידים ולא בעור ואע"ג דשומר הויא אין שומר מצטרף לטומאה חמורה כדמפרש בגמרא וכן קיפה ורוטב לאו מנבלה נינהו ואלל וגידים לאו בשר הן אבל אוכלין בעלמא הוו בהדי בשר:

כיוצא בו - יש שהוא מטמא טומאת אוכלין להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים ואינו מטמא מאליו טומאת נבלות לטמא אחרים:

השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים - ודוקא ישראל ודוקא שחיטה ודוקא טמאה ודוקא לעובד כוכבים ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך עובד כוכבים ועודה מפרכסת אף על גב דלא חזיא לעובד כוכבים דבמיתה תליא מילתא לבני נח ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפ"ה הואיל וישראל שחט שחיטה מעלייתא היא ואשכחן לגבי ישראל דשחיטה שריא לגביה בטהורה הלכך משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לעובד כוכבים אבל עובד כוכבים בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא דלא אשכחן שחיטה לגביה וכן ישראל בנחירה לאו אוכלא משויא לה דלא אשכחן נחירה גביה והכי תניא נחרה אין בה טומאה של כלום ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני דכ"ש דהויא אוכלא מיד בשחיטתה וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא דבטלה מחשבתו:

אבל לא טומאת נבלות עד שתמות - דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (ויקרא יא):

עד שיתיז את ראשה - דהוה ליה גיסטרא ונבלה היא דחשובה מתה ואפילו היא מפרכסת:

ריבה - הכתוב לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה כו' דהא איכא כל הני דלגבי אוכלין אוכלא נינהו ונבלה לא מיקריא אע"ג דשייכי בה:

המכונס - הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבלה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש:

גמ' תנינא - במתניתין דעור עצמו אין מצטרף לכזית דנבלה אע"ג דשומרין הן:

להא דתנו רבנן שומרין - יש לטומאה קלה ששומרין האוכל מצטרפין לכביצה לטומאת אוכלין אבל לא לכזית דנבלה שהיא טומאה חמורה לטמאות אדם וכלים:

על כל זרע זרוע - לגבי טומאת אוכלין כתיב ואע"ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה טעמא משום דלא הוכשר דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע דהוכשר טמא הוא:

קליפה - הוא שומר לאוכל והיא קליפה החיצונה החופה אותה בעודה שבולת אבל הנושרת כשכותשין במכתשת אוכל גמור הוא מדתנן לקמן (דף קיט:) המלאין שבשבלין לא הוו שומר מכלל דהויא שומר וכן עדשין אותה קליפה שהעדשה חבויה לתוכה שאין מקפידין עליה בשעת זריעה אלא בשעת אכילה ומשום הכי נקט אשר יזרע:

מאי קאמר - רישא קתני ולא בעור אלמא לאו נבלה מיקרי ופחות מכזית לאו שיעורא הוא והדר תני דמטמא:

ועורה משלימו לכזית - ואשמעינן דאין שומר מצטרף לטומאת נבלות:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קיח א (עריכה)

יכול שאני מוציא כו' - שהנוגע כנגד הבשר לא יהא טמא דאפילו מעשה יד לא עבד להכניס ולהוציא טומאה לא נעביד האי שומר דכיון דאימעיט מאיצטרופי אפילו תורת יד האוכל לא ניהוי ליה דשאם נגע יד האוכל הטמא בדבר אחר ילפינן לקמן דמוציאה טומאה מן הטמא לטהור והאי שומר לאו יד הוא ושמירתו לא תשוייה אפילו לחשיבות יד תלמוד לומר יטמא:

כל שהוא יד - עצם שאין בו מוח ובראשו האחד בשר:

טמא - אם היה טהור ונגע היד בשרץ מכנסת טומאה לאוכל דאע"ג דאיהו לאו אוכל הוא מקבל טומאה כאוכל עצמו:

ומטמא - אם אוכל טמא הוא ונגע ידו באוכל טהור מטמאו:

ואינו מצטרף - לכביצה:

וכל שהוא שומר אע"פ שאינו יד - כגון עור שכנגדו כזית בשר:

טמא - אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל:

ומטמא - אם היה אוכל טמא ונגע שומרו בטהור מוציא שומר את הטומאה מזה לזה:

לא יד ולא שומר - כגון שער:

טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם - לכל דבר שהוא צורך לכם באוכל הזה הכל טמא הרי לך שהיד מביאה טומאה לאוכל דהא יד גבי הבאת טומאה כתיב:

וכי ימות וגו' - הרי יד להוציא דהא נבלה לאו בת הכנסה היא שהטומאה מגופה ויד דכתיב בה לטמויי אחריני כתיב:

יד להכניס ולהוציא - כלומר הרי לנו יד להכניס דטומאת אוכלין ויד נבלה להוציא:

שומר - דכתב רחמנא לעיל מעל כל זרע זרוע למה לי:

ה"ג ואימא יד להכניס ולא להוציא ושומר להכניס ולהוציא - כלומר יד האמורה באוכלין להכניס היא אבל לא להוציא ומנבלה לא ילפא להוציא כדאמרינן לקמן דשאני נבלה דטומאה חמורה היא וכי כתב שומר להוציא כתיב דלהכניס אתי בק"ו מיד אבל יד להוציא ושומר לצרף לית לך:

ומשני יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת דהשתא עיולי מעיילא - ואע"פ שעדיין לא ירדה לו טומאה אפוקי מיבעיא הלכך כיון דמכנסת כ"ש דמוציאה ושומר אתי להכניס ולהוציא בק"ו והאי דכתביה רחמנא לצרף כתביה:

ואימא יד - דכתיבא באוכלים להוציא כתיבא ולא להכניס והכנסה לא אתי מהוצאה וכתב שומר לרבות בו אף הכנסה אבל יד להכניס ושומר לצרף לא ולקמיה משני מעיקרא כי כתיבא יד באוכלין אתחלת טומאה כתיבא דהיא הכנסה ומיהו השתא משני ליה שינויא אחרינא:

יד יתירא כתיבא - ועל כרחך תרתי להוצאה לא איצטריך דל חד מינייהו להכנסה וכיון דאיתא הכנסה והוצאה ביד יליף שומר בק"ו וכי כתביה רחמנא לצרף כתביה:

הי מינייהו מייתר - כולהו להוצאה צריכי:

וליתו הנך - תנור ונבלה:

זרעים טומאה מרובה - שמקבלין טומאה מולדי טומאה תאמר בתנור שאינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וכן מנבלה מרובה טומאת אוכלין כדתנן מתניתין ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות:

תנור מטמא אוכלין באוירו - שהתנור תחלה הוי ואוכלין שניים כדתניא בפסחים בפרק ראשון (דף כ:) דת"ר תוכו אע"פ שלא נגע מה תוכו האמור לטמא כו' אלמא תנור מטמא לאוכלין אע"פ שאינן נוגעין בו תאמר בנבלה ובזרעים טמאין שאינן מטמאין אחרים אא"כ נגעו בהן כל הנך דקאמר תיתי מיניה בבנין אב קאמר טימא כאן וטימא כאן מה מצינו כאן שהיד מוציאה טומאה לאחרים אף כאן יד מוציאה טומאה לאחרים:

הי תיתי - איזו מהן לא תכתוב ותיתי מינייהו:

ותיתי מהנך - הצד השוה שבהם שהן טמאין וידן מוציאה טומאתן לאחרים אף אני אביא זרעים טמאים שתהא ידן מוציאה טומאתן לאחרים:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע - הא דהכשר לאו פירכא היא דהיינו גמר מלאכה דידהו ותנור נמי בלאו גמר מלאכה לאו טמא הוא:

מה להנך שכן מיטמאין - קבלו הטומאה שלא בנגיעה דהא אמרן בכל הבשר (לעיל דף קטו:) דמה הצד פרכינן כל דהו:

אלא יד דנבלה - מייתר דתיתי מהנך דכי פרכת מה לזרעים שכן טומאתן מרובה תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא אחרים מאוירו זרעים יוכיחו וחזר הדין הצד השוה שבהן שהן טמאין וידן מוציאה טומאה לאחרים אף אני אביא נבלה אלמא מייתר יד דנבלה להוציא:

למה לי דאם אינו ענין לה - דהא אתיא במה הצד:

תנהו ענין ליד דעלמא - לאוכלין ואם אינו ענין להוצאה דהא בדידהו יד כתיבא תנהו להכנסה הרי יד להכניס ולהוציא ושומר לצרף:

שלא תאמר דיו - אי לא הוה כתיבא בגופה וגמרה מהנך הוה אמינא דיו ליד נבלה הלמדה מאלו להיות כאלו דמה אלו לא מטמו אדם אף נבלה הואיל ויד דידה מהנך אתיא לא תטמא אדם דרך ידה כגון תחב קיסם בכזית בשר נבלה להיות לו יד ונגע אדם בו לא יטמא עד שיגע בנבלה עצמה וכן עצם של נבלה עצמה נמי דהויא יד:

ושומר דנבלה - דרבינן לה לעיל דאמר יכול אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד בשר מאחוריו לא יהא טמא ת"ל יטמא לא צריך למיכתביה דלמאי הלכתא כתביה:

אי לאצטרופי - הא מעטיה מהכי דקתני רישא בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית:

תנהו ענין ליד דנבלה - שאף ע"פ שאינו שומר תוציא:

ואם אינו ענין לה - דהא בגופה כתיבא תנהו ענין ליד דעלמא ולהוציא לא אצטריך אלא להכניס. האי דנקט תנהו ענין ליד דנבלה והדר איצטריך ליה למימר תנהו ענין ליד דעלמא ולא נקט הכי אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא הכי שייך למיתני שפיר מדכיון דיתורא דשומר בנבלה כתיבא תנהו ענין לנבלה דנבלה ונבלה היא וכיון דמשום יד אתא תנהו ענין ליד דעלמא דיד ויד הוא אבל שומר דנבלה להיות ענין ליד דעלמא לא שייך למימר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קיח ב (עריכה)

ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר - דאוכל דהא שומר ושומר הוא דאע"ג דכתיב בהו שומר אחרינא חד להכניס דהא לא כתיבא ביד דליתי שומר מינה וחד לצרף ושומר להוציא מיד יליף אבל יד להכניס לא איתרבאי:

אלא מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא - כלומר הא דפרכינן מרישא אימא יד להוציא ולא להכניס לאו פירכא היא דכי כתיבא יד באוכלין אתחלת טומאתן כתיבא כשהן מקבלין אותה מן השרץ וכיון דמכנסת כל שכן דמוציאה ושומר להכניס ולהוציא מק"ו אתי שומר דזרעים לצרף:

אלא שומר דנבלה ל"ל - בשלמא כולהו צריכי ואפילו יד דנבלה שלא תאמר דיו אלא שומר דנבלה למה לי הא לא מצטרף:

ואי להכניס ולהוציא בא - כיון דכתיבא יד בנבלה אתי שומר בק"ו מינה:

א"ה - דאמרת טרח וכתב שומר מנא לך דמצטרף הא לאו צירוף בהדיא כתיבא ומשום דלא אצטריך להכניס ולהוציא שדית ליה אצירוף אימא להכניס ולהוציא אתא ואע"ג דבקל וחומר מיד אתי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

רב חביבא אמר - לעולם כדאמרינן מעיקרא דשומר דנבלה דלא איצטריך תנהו ענין ליד ודקפרכת אימא תנהו ענין לשומר דעלמא אבל יד להכניס לא אשכחן לאו פירכא היא דכיון דמעשה יד עביד שאין מצטרף כשאר שומרים אלא מכניס ומוציא כמעשה יד מסתברא דיתורא דידיה דלא איצטריך:

איד שדינן ליה - להיות ענין ליד דעלמא והשתא כולהו צריכי כל ידות דכתיבי להוציא צריכי דחדא מאידך לא אתיא כדאמרן ודנבלה משום שלא תאמר דיו שומר דנבלה להיות ענין ליד דהכנסה ושומר דאוכלים לצרף:

הפיטמא של רמון - הוא שומר על פיו והנץ שומר אחר ע"ג הפיטמא כמו שיש על אגוזים שומר ע"ג שומר:

אין מצטרף - דאין שומר ע"ג שומר כדאמרינן לקמן פיטמא מיהא מצטרף ואמאי הא ליכא למימר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה הא לאו זרעים נינהו וכשנוטעין אילן אין נוטעין אלא יחור ואם נוטעין רמון כבר נשרה אותה פטמא שהיא כעין פרח שבראש התפוחים ומתניתין נמי דקתני עור מצטרף משום שומר הא לא כתיב שומר אלא בזרעים וטעמא משום דזרעי ליה בהדיה הוא:

ג' קראי - זרע זרוע יזרע:

יש יד לטומאה - להכניס ולהוציא כדאמרינן:

ואין יד להכשר - אין תורת יד לענין הכשר שאם הוכשרה היד לא הוכשרו הזרעים:

מקרא נדרש - לכל דנפקי ידות מיניה נדרש לפניו אטמא הוא ולא לפני פניו אוכי יותן מים דהוא רישא דקרא:

תחלת טומאה הוא - ויש לו יד טומאה:

וכשם שאין - זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בת"כ אם אתה אומר מחוברין טמאין טימאת את הכל שאין לך מחוברין שאין שרצים מצויין אצלם:

פול - פחות הרבה מכזית:

אין יד לפחות מכזית - אם יש אוכל פחות מכזית כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הן עם אוכלין כביצה ונגעה טומאה ביד הואיל ועיקרו אינו כזית ביחד אין חשוב להיות לו יד והכל טהור אבל יש שומר לפחות מכזית ובלבד שיהא כפול:

וכן אין שומר לפחות מכפול - לא להצטרף לענין כביצה ולא להכניס ולהוציא כגון עצם ובו מוח פחות מכפול והוא עם אוכלין כביצה או עדשים בשרביטיהם:

ורבי יוחנן אמר כו' ויש שומר לפחות מכפול - אבל יד לפחות מכפול לא מדלא ערבינהו ותני יש יד ויש שומר לפחות מכפול:

והכניס ראשיהן השנים - אותן ראשין שאין בשר עליהן והן של מת:

הבית טמא - המאהיל על היד כמאהיל על הבשר עצם בלא בשר מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל:

היאך שני עצמות - אם היה עצם אחד ובראשו אחד כזית מודינא דיש לו יד להביא טומאה לבית אבל יד לפחות מכזית לא אמרינן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קיט א (עריכה)

ורב האי במאי מוקים לה - שלא יהא אחד מאלו חלוק עליו:

אי ביד - שבעצם הזה אין בו מוח אבל בשר יש בראשו האחד:

קשיא רישא - דקתני הבית טמא אלמא יש יד לפחות מכזית:

ואי בשומר - כגון בעצמות שיש בהן מוח והכניס שני ראשיהן הריקנין לבית ומשום הכי הבית טמא דיש שומר לחצי זית ואע"פ שאין המוח בבית שומר מכניס ומוציא טומאה ומביאה לבית וא"ת עצם הזה הנכנס לבית אינו שומר למוח שהרי אין המוח כנגדו אלא בראשו האחר ואנן תנן הנוגע כנגד הבשר מאחוריו דלא הוי שומר אלא מה שכנגד האוכל על כרחך שומר הוא שכל זמן שהקולית סתומה אוכל שבתוכה נשמר נפתחה אין מה שבתוכה נשמר:

קשיא סיפא - דקא מטהר ר' יהודה בן נקוסא ורב אמר לעיל אין שומר לפחות מכפול הא לכפול יש שומר וחצי זית יתר על כפול ואר' יוחנן נמי הוה מצי לאקשויי מרבי יהודה בן נקוסא כל היכי דמוקמת לה אי ביד אי בשומר מתנא קמא אי בשומר מוקמינן לה דמדנקט שני חצאי זיתים משמע דבד' וה' עצמות ובכל אחת פחות מכפול מודי הוא דטהור ור' יוחנן אמר יש שומר לפחות מכפול ומיהו לחד מינייהו פריך והדר מתרצי לה תרוייהו מר לטעמיה ומר לטעמיה:

איבעית אימא ביד כו' - בין ביד בין בשומר ליכא לאוקמא דא"כ רב דאמר כמאן הא רב ביד מטהר ובשומר מטמא ות"ק מטמא בתרוייהו ורבי יהודה בן נקוסא מטהר בתרוייהו אלא כחדא מוקים וקאים כחד מינייהו איבעית אימא ביד קאי והוא דאמר כרבי יהודה אבל בשומר אפילו רבי יהודה מודי:

ואיבעית אימא בשומר - מוקי לה:

והוא דאמר כתנא קמא - וביד אפילו תנא קמא מודי:

ור' יוחנן - מוקי לה ביד ואשמעינן תנא קמא דיש יד לפחות מכזית דאי בשומר אפילו בד' עצמות נמי הוי מטמא דיש שומר לפחות מכפול אלא ביד קאי הילכך בעי חצי זית דניהוי מיהא כפול דמודי ר' יוחנן דאין יד לפחות מכפול כדפרישית לעיל מדלא עריב ותנא להו בשומר לא מצי לאוקומה דקשיא ליה אם כן אפילו ד' עצמות נמי דיש שומר לפחות מכפול:

קולית - הוא עצם עליון של ירך ובו מוח תמיד רדונדי"ל בלע"ז:

גורר את כולה לטומאה - אותו זית גורר את כל הקולית לטומאה שאם היה עם כביצה אוכלין ונגע השרץ בה בכל מקום שבה טמא:

קשיא סיפא - דאחרים דהאמר רב אין יד לפחות מכזית:

אי בשומר קשיא רישא - דקאמר ת"ק כזית אין בציר מכזית לא ורב אמר אין שומר לפחות מכפול הא לכפול יש שומר:

ורבי יוחנן אמר לך כולה בשומר והוא דאמר כאחרים - דיש שומר מיהא לפחות מכזית:

הא כפול קאמרי - ורבי יוחנן אמר יש שומר לפחות מכפול:

אמרי אינהו נמי שיעור - ולעולם לפחות מכפול נמי אמרי וכל שכן דאי הוה מוקי לה ר' יוחנן ביד הוה ניחא ליה טפי הואיל והוא דאמר כאחרים אלא משום דקתני קולית ולא נקט עצם אחר אי הוה מוקי לה ביד ודוקא כפול קאמרי אחרים הוה מקשינן ליה והא קולית קתני וסתם קולית שומר היא ואפילו הכי קאמרי אחרים כפול ורבי יוחנן הכי גמיר לה דאחרים לאו דוקא כפול אמרו כדאמר לקמן רבי יוחנן אמר אין זה שיעור הילכך מוקי לה בשומר:

דיקא נמי דבשומר עסקינן מדקתני קולית - וסתם קולית יש בה מוח:

אתמר רבי חנינא אמר - האי כפול דקאמרי אחרים דוקא קאמרי וזה הוא שיעור דבציר מכפול ליכא שומר כרב:

אין זה שיעור - לאו דוקא קאמרי:

רבי אלעזר בן עזריה מטהר - בשומר של פול דלאו שומר הוא כגון אותן השרביטים שהפולים גדלין בהן קוש"ט בלע"ז מפני שהפולין גסין ואין צריכין לשומר דנוח למשמשן ולנקרן לפיכך אין שומר זה מכניס ומוציא ומצטרף כשאר שומרין:

ומטמא בשל קטנית - דשומר הוא דדקים הן ואין יכולין לנקרן וניחא ליה שיהו באותם שרביטין ואל יתערב בהן פסולת:

במשמישן - שממשמש בהן על ידי השרביטין ורישא דהך מתניתין הכי שרביט שריקנו טהור שייר בו גרגיר אחד טמא שיש שרביטין הרבה וכגון שיש בין השרביט והפול כביצה ר' אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול דאין שומר מצטרף לו לכביצה ומטמא בשל קטניות אלמא יש שומר לפחות מכפול:

בקולחא - הא דמטמא בשל קטנית לאו בשרביט ומשום שומר אלא בקלח נגעה טומאה ומשום יד דהשתא הוי האי יד יד לדבר חשוב שהוא יותר מכזית שהרי כל השרביטים מחוברין בו ובפול הואיל וגסים הן לא איכפת ליה דליהוי להו יד:

בתשמישן - שמטלטלן באותו קלח ואותו קלח תשמיש לאוכל:

עדשים בקליפתן - אלמא יש שומר לפחות מכפול:

בריה שאני - וכי קאמר רב שאין שומר לפחות מכפול כגון חצי פול שאין ברייתו שלמה או בשר שיעור חצי פול ועור עליו שמשלימו לכביצה ולעיל נמי גבי שרביטין מצי לתרוצי בריה שאני:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קיט ב (עריכה)

שני שומרין מהו שיצטרפו - לאוכל שבתוכן לכביצה:

פנימית - היינו אותה לבנה הראשונה הראויה לאכול:

קדורה - נקובה:

מצטרפת - שהרי היא עצמה אוכל:

אמצעית - שומר היא:

שלמה מצטרפת - דהוי שומר:

קדורה אינה מצטרפת - דלא הויא שומר:

חיצונה טהורה - שאין שומר על גבי שומר חשוב שומר:

שומר אוכל שחלקו - כגון אוכל כביצה ושומרו עליו וחלקו או כגון שני בצלים קטנים שאין בשניהם אלא כביצה עם שומריהם וקמבעיא ליה אי מצטרפי הני שומרין עם האוכל אי לא:

ומטמא בשל קטנית - קא סלקא דעתיה ששנים ושלשה שרביטים מצטרפין לכביצה עם אוכלין שבהן דודאי אין בשרביט אחד כביצה אלמא שני שומרין מצטרפין עם שני אוכלין לכביצה אע"ג דהאי לא מגין אהאי:

בקולחא - האי מטמא ומטהר בקולחא קאי ומשום יד דהוי יד לכולהו שרביטין:

חטין בקליפתן - אלמא חטין עם שומריהן מצטרפין לכביצה אלמא שני שומרין מצטרפין וה"ה לאוכל שחלקו וה"נ הוה מצי לתרוצי בריה שאני אלא תירוצא דחיקא הוא:

כדאמר רב אחא בקולחא ומשום יד - דיד אחד הוא:

הך קליפה נמי בשדרה - קאמר בסאסא דשבלתא שהחטין קבועין בשדרה בהיקף סביב ומשום שומר דכל השבולת שלמה וכל הסאסא הויא חד שומר דכולן צריכין זה לזה שאם יפול אחד כולם נופלין ולא הוו שומרין:

בשלמא עיליתא צריכי לתתייתא - כלומר דשורות עליונות שהחטין קבועין בהן צריכות שיהו שורות התחתונות קיימות שאם נשרה הקליפה התחתונה של שבולת נושרת הקליפה הסמוכה לה עד שיפלו כל הקליפות והחטין עד ראש השבולת:

אלא דרא תתייתא מי צריכי לעילייתא - בלא עילייתא נמי מקיימי תתייתא ואפילו הכי מצטרפין שומרים דדרי עילייתא בהדי אוכלים תתאי ושומרין תתאי:

בחד דרא - קאמר דמצטרפי שומרים דחד שומר הוא דמתוך שקבועים בדוחק מתקיימת ואם יטול אחד מבינתים יש ריוח לחבירו ליפול:

חטי דשמעון בן שטח - כשתי כליות של שור הגדול במס' תענית (ד' כג. ע"ש):

השתא דאתית להכי - מתריצנא לך נמי דהא דקאמר חטין בקליפתן לאו דלצטרפו שני חטין עם שומריהם אלא אם יש בין חטה אחת וקליפתה כביצה כגון חטי דשמעון בן שטח מצטרף שומר לחטין:

לא שנו אלא עצם דהוי יד אבל נימא - אחת לא חשיבא למיהוי יד דפסקא אלא שומר הויא ויש חומר ביד מבשומר דיד מביאה את הטומאה בכל ענין שהיא אבל שומר אם יש חתיכת עור ועליה בראשה אחד כזית בשר ונגע באחד מן הנימין בראש האחר טהור דשומר אין מביא טומאה כמעשה יד אא"כ נגע כנגד הבשר כדאמרינן בריש פרקין (לעיל דף קיח.) הנוגע כנגד הבשר מאחוריו:

ורבי יוחנן אמר אפילו נימא הויא יד - ומביאה טומאה אפילו נגע בנימא שלא כנגד הבשר:

בציב - חוט הבשר:

מאי לאו משום יד - ושכנגדו לאו דוקא:

לא משום שומר - כיון דאיכא כזית עביד שומר מעשה יד להכניס ולהוציא:

שומר על גבי שומר - נימא על גבי עור:

חלחולי מחלחל - ומנקיב נימא לעור ויורד על הבשר ולא הוי שומר ע"ג שומר:

אי חלחולי מחלחל תפילין היכי כתבינן - והלא העור חלול כנגד השער ובעינן כתיבה תמה שלמה ולא פסוקה דכתיב (דברים ו) וכתבתם שיהא כתיבה תמה:

איבעית אימא כולה - ציב ושערה משום יד וכי קאמר דהוי יד בנימא שבין הנימין דאיכא נימין הרבה דאי מטלטל הבשר ע"י נימין לא פסקי:

מלאי - זקן העליון של שבולת:

מיטמאין ומטמאין ואין מצטרפין - דיד היא ואינה שומר:

למאי חזי - הא נפסק מאליו כשאוחזין בו:

שבין המלאין - שאוחז בכל המלאין של שבולת ולא באחד מהן:

לישנא אחרינא אמרי לה כו' - מאן דתני הך לישנא סבר דבנימין הרבה אמר ריש לקיש נמי דלא הוי יד ולותביה מהא מתניתא ותריץ ליה משום (יד) שומר והכי נמי מסתברא דמשום שומר מדקתני שערה דאי משום יד נימא אחת למאי חזיא לעולם משום יד ומאי שערה דקתני נימא שבין הנימין:

המלאין שבשבלין מיטמאין ומטמאין - מוציאין ומכניסין טומאה לשבולותיה ואין מצטרפין דאינן שומר אלא יד:

ואיכא דמתני לה - להא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכ א (עריכה)

אמתניתין - דקתני עצמות מצטרפין ועל כרחך משום שומר דהא יד לא מצטרף אבל נימא לא הוי שומר ולא מצטרף דאין שומר על גבי שומר:

שומנא - שומן שעל המרק:

אמר ליה אביי - שומן למה לי לאצטרופי דקתני מצטרפין לטמא טומאת אוכלין בהדי בשר הא בפני עצמו לא ושומן אמאי לא אוכל מעליא הוא:

חלב דקריש - לחה היוצאה מן הבשר שקורין גלייר"א:

ציר שעל גבי ירק - משקה היוצא מן הירק ל"א ציר. שהיו מטבילין מאכלן בציר:

מצטרפין לככותבת - ואע"ג דלא קריש כיון דבהדי אוכל מיחבר אוכל הוא: ומשני התם טעמא דיוה"כ לאו משום אוכלא הוא דאי נמי לאו אוכלא . כיון דמייתבא דעתיה מחייב דהא לא תעונה כתיב (ויקרא כג) וזה לא התענה אבל הכא אוכל ומשקה אין מצטרפין דהא לא שוו שיעורייהו ואע"ג דהתם נמי תנן (יומא דף עג:) אכל ושתה אין מצטרפין ה"מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מייתבא דעתיה בהכי אבל ציר שע"ג ירק קים להו לרבנן דמייתבא: קיפה פונדרייל"א דק שבבשר שצולל ליסוד הקדרה שקורין פונדרייל"א תבלין. באנפי נפשייהו ולא אכלי להו אינשי:

הקפה - הקרישו על גבי האור:

לרבות את השותה - מדכתיב (ויקרא ז) ונכרתה הנפש נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו (בראשית כג) אם יש את נפשכם שהיא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו: המחהו התיכו לעוף טהור באור שקורין פונדר"א וגמעו מטמא בגדים אבית הבליעה:

המחהו בחמה - וגמעו טהור וטעמא מפרש לקמן: וכל נפש אשר תאכל נבלה וגו' גבי נבלת עוף טהור כתיב (ויקרא יז):

משלחן גבוה זכו - והיתרא משום גבוה הוא אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר:

הטמאים - בשרצים כתיב וה"א יתירא קא דריש:

ליגמר - מחלב וחמץ ונבלה דמיחוי שלהם כמותם:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכ ב (עריכה)

שרצים - איסור אכילתם בכעדשה כטומאתן דתני ר' יוסי בר' חנינא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה במעילה בפרק קדשי מזבח (דף טז:) הילכך אי לא כתיב מיחוי בגופייהו ויליף מהנך ה"א לא מחייב אמיחויין בפחות מכזית:

מה לשרצים - דין הוא שיהא מיחוי שלהן כמותן:

שכן טומאתן - ואיסורן במשהו:

החדש - קודם שקרב העומר ועושה שכר מן השעורין:

והשביעית - משקין היוצאין מהן נוהגת בהן שביעית וחייבין בביעור כמותן:

מהנך - חלב וחמץ ונבלה:

שכן איסור הבא מאליו - ותינח למילף מינייהו טבל וחדש ושביעית וכלאי הכרם אבל הקדש לא אתי מינייהו:

בכורים - אין איסורן בא מאליו שע"י שמפרישן הן קדושים:

פרי - מראשית כל פרי:

תביא - אשר תביא מארצך דהוה ליה למיכתב אשר מארצך בכורים טעונין קרייה. ארמי אובד אבי:

והנחה - על הרצפה והנחתו לפני ה':

מה לתרומה ובכורים שכן חייבים עליהן מיתה - במזיד וחומש בשוגג וכי פרכת מה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה וחומש ליכא למימר בכורים יוכיחו:

מתרומה וחד מהנך - חמץ או נבלה דכי פרכת מה לתרומה שכן מיתה נבלה תוכיח מה לנבלה שכן איסור הבא מאליו תרומה תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שאסורין הן עצמן ומשקין היוצאין מהן כמותן אף אני אביא את אלו:

סיתווניות - ענבים הנמצאין בגפנים בימות החורף שאין מתבשלין לעולם ועושין מהן חומץ:

ושאר כל מיני פירות - חוץ מענבים וזיתים שדרכן בכך:

מחייב קרן וחומש - אם אכלן בשוגג:

במאי קמיפלגי - הואיל דילפינן תרומה מבכורים למשקין היוצאין מהן כמותן:

בדון מינה ומינה - בכל גזירות שוות ובנין אב שבתורה שאנו למדים דבר מחבירו אי דיינינן ליה וגמרינן ליה לכל מילי או דון מינה מה שאנו צריכין לו ואוקי באתרה למילי אחרנייתא דמיפרשי בגופיה קמיפלגי:

בכורים - מביאין מכל שבעת המינין:

אף תרומה נמי - שהפרישה בפירות כגון תמרים ותפוחים כיון דתרומה נוהגת בפרי אף על גב דאינה נוהגת במשקין שלהן אלא בתירוש ויצהר בלבד הנך משקין כיון דמפירות תרומה אתו הרי הן כתרומה והאי דון מינה ומינה לאו דוקא קאמר דהא תמרים ותפוחים גופייהו אין תרומתן מן התורה אלא מדברי סופרים והכי הוא דקאמרינן כיון דבמידי דאורייתא אית לן דון מינה ומינה ואי הואי תרומת תמרים דאורייתא הוה גמרי לה מבכורים למשקין היוצאין מהן כמותן הכי נמי רבנן בדידהו כעין דאורייתא תקון:

ורבי יהושע סבר - אי נמי הוא דאורייתא לא הויין משקין היוצאין מהן כמותן דאית לן דון מינה ומינה ואוקי באתרה דון מינה למה שהיא צריכה ללמוד הימנה דהיינו שיהו המשקין ממנה כמותה ותו לא תדון מינה אלא העמד אותה במקומה:

תירוש ויצהר - כתיבי בה ולא שאר משקין והנך משקין דנהגו בה תרומה הוא דילפינן מבכורים דאם קרא עליהן שם תרומה קודם שדרכן נאסרין משקה היוצא מהן אבל שאר משקין דלא כתיבא בהו תרומה אפילו היא כתיבא בפירות עצמן לא:

אין מביאין בכורים משקה - לגמרי משמע אפילו הביא פירות ודרכן דאי בדרוכין ועומדין אפילו ענבים נמי לא דהא אמרן פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה:

רבי יהושע היא דאמר - גבי תרומה לא קדישי דאית ליה דון מינה ואוקי באתרה וכיון דבתרומה לא מתסרי הדר גמר לבכורים מינה דהא דרבי רחמנא בהו תביא זיתים וענבים הוא דרבי:

אין סופגין - משום משקה הבא מפירות ערלה:

רבי יהושע היא דאמר - בתרומה לא מיתסרי ואתו בכורים גמרי מתרומה בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמר מבכורים מגזירה שוה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכא א (עריכה)

מרטקא - גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד וקורין אותו ייבו"ל:

בשר שפלטתו סכין - כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור ולא חשיב ולקמיה פריך היכי דמי דאצרופי מצרף ובאפי נפשיה אין מקבל טומאה:

ואולם אתם טופלי שקר - איוב אמר לחביריו מחברי דברי שקר אתם ודבר שאין בו רפואה אתם אומרין לרפואתי. ומרטקא משנפסק אין לו רפואה להחבר עוד:

בשר שפלטתו סכין בר רפואה הוא - המדלדל בשר מן החי פעמים שקושרין אותו במקומו והוא נדבק ומעלה ארוכה:

המכונס - הנאסף יחד יפה:

חייבין עליו - משום נבלה בין שאוכלו בין שנוגע בו ונכנס למקדש ופליג אמתני' דקתני אבל לא טומאת נבלות:

והוא שכנסו - דאחשביה וגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל מתכנס מאליו או ע"י תינוקות שלא במתכוין לא פליג ר' יהודה דליהוי נבלה:

בשלמא למ"ד - אלל היינו בשר שפלטתו סכין היינו דמחייב דאיכא למימר כיון דכנסו אחשביה והדר למילתיה וגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא:

באלל דר' יהודה לא פליגי - דודאי רבי יהודה אבשר שפלטתו סכין קאי ורבי יוחנן נמי מודי דבשר שפלטתו סכין איקרי אלל ובמרטקא הוא דפליגי ולת"ק ר' יוחנן אמר מרטקא נמי מקרי אלל כדאשכחן בקרא ואלל דמתני' דקאמר מצטרף בכולהו אלל קאמר דמצטרפי ובאפי נפשייהו לא מטמו ואתא רבי יהודה למימר באלל מרטקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות אבל בשר שפלטתו סכין אם חזר וכינסו גלי אדעתיה דלא בטליה וחייבין עליו משום נבלה:

אבל מרטקא לא מצטרף - דעץ בעלמא הוא:

אי דחשיב עליה - אפילו בתר הכי:

באנפי נפשיה - נמי ליטמא טומאת אוכלין דקי"ל דמחשבה שויא אוכלא כל מידי דמצי למיכליה ואע"ג דלאו אורחיה כדאמרן בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עז:) עור ששלקו ושליא שחישב עליה מטמא טומאת אוכלין ונהי דתו לא הדר הוי בשר לענין טומאת נבלות דהא נעשה עור בבטולו הראשון אבל לאוכלו מיהא הוי לטמא טומאת אוכלין אם נגע בשרץ דלא גרע מעור ששלקו:

מקצתו חישב עליו - ולא פי' איזה קצת הלכך כביצה מיניה לא מקבל טומאה דהא לא חישב על כולו אבל כי מצטרף בהדי שאר אוכלין מצטרף ההוא קצת מחשבה דאית ביה לאשלומי שיעורא:

פלטתו חיה - נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד העור ואח"כ שחטה והפליט גם הסכין עוד ואין ידוע אי זה מהן פלטה חיה ואיזה סכין וההוא דפלטתו חיה לא בטיל מסתמא וההוא דסכין בטליה מדעת וכולה בדלא חשיב עליה הלכך כי הוי בהדי שאר אוכלין מצטרף ההוא קצת דחיה בהדייהו ולטומאת נבלות לא ואע"ג דפלטתו חיה דמתניתין רבי עקיבא היא דאמר העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו פלטתו חיה לקמן (דף קכב.): תנן התם במסכת טהרות (פ"א מ"ב) בסדר טהרות גבי נבלת עוף טהור:

החרטום - בי"ק בלע"ז:

מיטמאין - אם קבל העוף טומאה מן השרץ אלו נעשין יד להכניס ולהוציא טומאת עוף אין לו טומאת מגע משום נבלה אא"כ קבלה מאחרים שהרי אין לך אלא האמור בה טומאת אכילה לטמא בבית הבליעה:

ומצטרפין - לכביצה:

תחתון של עליון - קליפת רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום בעליון לארכו:

צפרנים - היכא הוו אוכל:

מקום המובלע בבשר - שרשי הצפרנים:

השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים - הא פרישית לה (לעיל קיז:) דכיון דדכוותה בשחיטת ישראל בטהורה משויא לה אוכלא בעודה מפרכסת ולישראל שריא דהא בשחיטה תליא להו להו מילתא השתא נמי הואיל וישראל שחטה שחיטה מעליא אע"ג דבטמאה לא שייכא שחיטה ולעובד כוכבים לא משתרי עד שתמות דאבר מן החי הוא לגביה אפ"ה מהניא מחשבת ישראל להאכילה לעובד כוכבים לשויא אוכלא בעודה מפרכסת וכ"ש טהורה שאוכל היתר גמור הוא בעודה מפרכסת והא דאמרינן אסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מדרבנן הוא וכן עובד כוכבים בטהורה תניא נמי לקמן דהואיל וטהורה היא ואשכחן היתר בטהורה מפרכסת ששחטה ישראל השתא נמי כי שחטה עובד כוכבים הויא אוכל לטמא טומאת אוכלין מן השרץ שאם תחזור ותגע באוכלין אחרים קודם שתמות ותעשה נבלה תטמאם אבל ישראל בטהורה אין צריכה מחשבה ועובד כוכבים בטמאה לא מהניא לה מחשבה בעודה מפרכסת דלא אשכחן היתר בדכוותה:

שונים - יש תנאים ששונים שישראל בטמאה צריך מחשבה להאכילה לעובד כוכבים ואי לא חישב לא הויא אוכל עד שתמות וכן עובד כוכבים בטהורה:

והכשר - ממקום אחר הכשר מים דדם שחיטה דילה לא מכשר לה דלא איקרי משקה אלא דם חללים כדאמרינן בהשוחט (לעיל דף לה:) ומיהו דם שחיטה הוגנת מכשיר דאיתקש למים דכתיב על הארץ תשפכנו כמים כדאמרינן בהשוחט (שם) אבל דעובד כוכבים לאו דם חללים הוא ולא דם שחיטה הוא והוי כדם מגפתו וכדם המת דחלל לא מיקרי אלא על ידי גיסטרא ומצואר כדאמרינן בסוטה (דף) לתת אותה על צוארי חלל רשע:

הרי סופה לטמא טומאה חמורה - אדם וכלים בכזית ואפילו במשא כשתמות:

זרעים - אינן נעשין אב הטומאה עולמית ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות ואינן נעשין אב לטמא אדם וכלים דמהיכא נפקא דנוגע במת מטמא אדם מהאי קרא דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת באותו טמא תטמא עד הערב וכי כתיב האי קרא בדבר שיש לו טהרה בהזאה ובטבילה כתיב דכתיב לעיל מיניה והזה הטהור . על הטמא וגו' ובההוא טמא קאי והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקין וכלי חרס הואיל ואין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה:

נבלת עוף טהור צריכה מחשבה - לקבל טומאת אוכלים מן השרץ שאם לא חישב עליה לאוכלה אינה מקבלת טומאה ואם חזרה ונגעה באוכלים לא נטמאו:

ואינה צריכה הכשר - משנה היא במסכת טהרות (פ"א מ"א) שלשה עשר דברים נאמרו בעוף טהור וזו אחת מהן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכא ב (עריכה)

שסופה לטמא טומאה חמורה - אדם ובגדים אם יאכלנה הילכך אינה צריכה הכשר דילפינן מזרעים וטעמא דמחשבה משום דסתמא לאו לאכילה קיימא ובכפרים קיימינן שאין רגילים לאכול עופות אבל בכרכים תנן (עוקצים פ"ג משנה ג) דאין צריכין מחשבה דסתמא לאכילת עובדי כוכבים עומדת:

אמר חזקיה - שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן שעדיין אין בה טומאה חמורה וסופה נמי שמא לא תבא לידי טומאה חמורה שהרי הוא יכול לגוררה לגירורים דקים פחותים פחותים מכזית עד שתכלה כולה ושוב לא תטמא טומאת נבלות אבל נבלת עוף טהור כבר מתה וראויה לטמא טומאה חמורה:

ומי אמר חזקיה הכי - אלמא סבירא ליה לחזקיה הא דתנן דאין טומאת נבלות במפרכסת:

שחט בה - בטמאה:

אינה לאברים - אין בן נח מוזהר עליה משום אבר מן החי וכ"ש בטהורה דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ואפילו רבי יוחנן מודי בה בטהורה:

א"ל - מודה חזקיה דאינה מטמאה כנבילה ואע"פ שמותרת לבני נח דיצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת ובטומאת נבלות כתיב וכי ימות:

דתני רב אושעיא כוותיה - דאסורה לבני נח:

מטמאה טומאת אוכלין - אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין הואיל וישראל שחטה שחיטה מעלייתא וחישב עליה להאכילה לעובד כוכבים כדפרישית לעיל:

כפורש מן החי - ומטמא מיד כאבר מן הנבלה דאמרי' בהאי פירקא (לקמן דף קכח:) אבר מן החי מטמא כנבלה:

ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי - אין בו טומאה דבשר הפורש מן החי טהור ולהכי הוי כמן החי שאסור לבני נח:

אפילו לאחר שתצא נפשה - הואיל ונחתך מחיים והיינו כר' יוחנן:

שחט בה אחד אינה מטמאה טומאת אוכלין - דלא אשכחן היתר אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת:

מטמאה טומאת אוכלין - הואיל ויש היתר אכילה בדוגמתה אם שחטה ישראל השתא נמי מהניא לה הך מחשבת עובד כוכבים לצורך ישראל לשוייה אוכל:

במקום שאין עושה אותה טרפה - כגון חצי קנה:

שחט ישראל - וגמר עובד כוכבים הואיל וגמרו ביד עובד כוכבים טרפה:

יפה יפה - יותר מבשר אחר מפני שלא הספיק דמו לצאת וכשחותכו נבלע בתוכה לפי שכשהבהמה מוציאה נשמה היא מתאנחת ומוציא דמה יפה:

וממתין לה עד שתצא נפשה - כדתניא בארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכלו על הדם ואסמכתא דרבנן בעלמא היא:

אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו - דהואיל ומותר. לישראל הותר אף לעובד כוכבים דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור אבל הנך דלעיל שחיטת טמאה וכן שחיטת עובד כוכבים בטהורה אין בה היתר לישראל ולעובד כוכבים נמי לא משתריא דחיה היא:

מסייע ליה לרב אידי - הא דקתני שאף העובד כוכבים מותר בו:

שיבריא - בשר זה טוב לרפואה:

בעי רבי אלעזר - מתניתין דישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה דטעמא דמשוינן לה אוכלא משום שחיטה היא דהא נחרה אין בה טומאה:

שהה בה או דרס מהו - מי הוי כנחירה ולא מטמאה:

כבהמה טהורה - כאילו מטהרה לאכילה:

למאי - הלכתא קא דייק כולי האי הכשר שחיטה בטהורה מהו שתציל על הבלועין שבתוכה. ישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה ומפרכסת ובלעה כלים בחייה והרי היא באהל המת מהו שתציל עליהן כדאמרן בבהמה המקשה (לעיל דף עא:) בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת לא נטמאה הכא מאי כיון דאינה מטמאה טומאת נבלות חיה היא או דילמא כיון דמטמאה טומאת אוכלין אינה מצלת דלאו בלוע הוא ובישראל בטהורה לא מיבעי לן דודאי אינה מצלת הואיל ואף באכילה מותרת ועובד כוכבים בטמאה פשיטא לן דמצלת הואיל ואין בה טומאה של כלום אלמא חיה היא:

א"ל מטמאה טומאת אוכלין - אלמא מתה היא:

ומצלת - בתמיה:

אמר אביי אינה מצלת כו' - לחומרא:

חייב - מיתה במזיד וחטאת בשוגג:

והוא שכנסו - דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל נתכנס מאליו כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט לא הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור תו לא הדר הוי בשר דלטומאת אוכלין הוא דמהניא מחשבה לשויה אוכלא דאפילו עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין אחרי שעשאו רך אבל לשויה בשר לא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכב א (עריכה)

פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בפירקין (לקמן דף קכד.) במתני' דקתני היו עליו שני חצאי זיתים מטמאין במשא שהרי נשא כזית נבלה ואין מטמא במגע דאין נוגע וחוזר ונוגע ור"ע אומר לא במגע ולא במשא אלמא לר' ישמעאל לא מבטל עור ולר"ע מבטל: ה"ג אי אליבא דר"ע פשיטא - דהא מתניתין היא:

לעולם אליבא דרבי ישמעאל - ואשמועינן רב הונא דכי אמר רבי ישמעאל לא מבטל עור הני מילי בפלטתו חיה שנעשה שלא מדעת אבל פלטתו סכין מדעת ביטלו:

ואמר רב הונא והוא שכנסו - אחר הפשט דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל לא כנסו לא מדמוקים לה בשכנסו מכלל דבשפלטתו סכין בשנים ושלשה מקומות קאמר וקתני חייבין עליו אלמא אי בטלינהו איהו במתכוין בטילי אבל עור לא מבטל דאי בטלינהו עור תו לא הדרי למיהוי נבלה:

אי אמרת בשלמא פלטתו סכין לרבי ישמעאל נמי לא מבטל - עור:

רב הונא - דאוקמה לרבי יהודה בשהיה זית מתחלה לחצאין ואפ"ה לא בטלינהו עור מעיקרא הוא דאמר כרבי ישמעאל דאוקמיה לרבי יהודה אליבא דרבי ישמעאל ורבנן כר"ע:

אלא אי אמרת פלטתו סכין - רבי ישמעאל מודי דמבטל עור:

רב הונא - דאוקמה לדר' יהודה כשהיה זית זה מתחלה לחצאין ואפ"ה לר' יהודה לא בטיל:

דאמר כמאן - בשלמא אי לא דרב הונא דאמר והוא שכנסו הוה מוקמינא לר' יהודה בשפלטתו תחלה ביחד ומש"ה לא בטיל דכי פליגי רבי ישמעאל ור"ע בשתי חצאי זיתים פליגי אבל בכזית שלם מודו כדתני ריש פלוגתייהו עור שיש עליו כזית בשר כו' ורבנן סברי כי מודו רבי ישמעאל ור"ע בכזית שלם הני מילי בפלטתו חיה אבל פלטתו סכין אפילו כזית בטל אבל השתא דאוקמה רב הונא בשני חצאי זיתים דאמר כמאן: הכי גרסינן אלא לעולם פלטתו סכין לרבי ישמעאל נמי לא בטיל ורב הונא דאמר אליבא דר"ע. כלומר הא דאמר רב הונא לעיל העור מבטלו אליבא דר"ע אמרה וההיא דר' יהודה אליבא דר' ישמעאל:

קמ"ל - רב הונא דאפי' פלטתו חיה מפני שעור מבטלו משמע טעמא בעור תליא ואף על גב דלא בטלינהו איהו:

מתני' אלו שעורותיהן - מטמאין כבשרן:

ועור חזיר של ישוב - מפני שהוא רך ואוכלין אותו:

חטרת - חלדרוב"א שיש לו לגמל:

גמל הרכה - מפרש בגמרא עד כמה נקראת רכה:

עגל הרך - נמי מפרש בגמרא עד כמה:

ועור הפרסות - כעין שחותכין הרגלים וכל אותו העור רך הוא:

בית הבושת - בית הרחם של נקבה:

ועור של תחת האליה - עור הזנב מתחת מקום שאין שער מפני שהוא רך:

האנקה - הריצו"ן:

הלטאה - ליתיירד"א:

חומט - לימצ"א שתחלת ברייתו בכעדשה צא ובדוק בתיק שלה שגדל והולך עמה תחלתו כעדשה ממש הוא בשוליו:

הלטאה כחולדה - עורה חלוק מבשרה:

וכולן שעיבדן - כל אלו שאמרו שהן מטמאין כבשר אם עיבדן נעשה עור ובטלו מתורת בשר וטהורין:

או שהילך בהן - ששטחן לדרוס עליהן ברגלים שהוא קצת עיבודן:

יש להן עורות - ואין מטמאין כבשרן:

גמ' דבר תורה עור האדם טהור - דלאו בשר הוא ולא הוי בכלל מת:

שטיחין - למטה ולקתדרא לישב עליהן ששוטחין עור על גבי מטה במקום חבלים:

מאן דמתני לה - לדעולא:

ארישא - דאפילו כי לא עיבדו נמי לא מטמא אלא מדרבנן כל שכן אסיפא דהא דקתני חוץ מעור האדם דאף על גב דעיבדו טמא מדרבנן הוא ומשום דעולא:

ומאן דמתני לה - גזירה דעולא אסיפא:

אבל ארישא - כשלא עיבדו סבירא ליה דטומאתו מן התורה:

אשון - קשה:

שלא טענה - משוי:

תיב לקבלי - שאמרת לי דבר טעם ויישר כחך:

הוה קתני לה - חוזר ושונה פעם שניה כסבור שלא שמעה:

חדא הויא לך אמרת - דבר חידוש אחד היה בידך שאין בידינו הרי אמרתו ולמה תחזור ותשננו פעם שניה להראות חכמתך: ר"ל מתקיפי דארעא דישראל הוה כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף ט:) מאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה יהבי ליה עיסקא בלא סהדי והכא א"ל תיב לקבלי ורבי זירא דמבבל סלק להכא כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פה.) רבי זירא אותיב ארבעין תעניתי דנשתכח מיניה תלמודא דבבלאי ומחסידי דבבל הוה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (שם) רבי זירא (אותיב) כל תלתין יומין בדיק נפשיה ושגר תנורא וסליק בגוה חזי מאי אכספיה לההוא מדרבנן:

והוא שיונק - אבל פירש מלינק אף על פי שעדיין הוא בתוך שנתו כבר הוקשה עורו ואם עבר שנתו נמי אף על פי שיונק לא דתרתי בעינן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכב ב (עריכה)

וקאמר ליה ר' יוחנן כל זמן שיונק - ואפילו לאחר שנתן דבהנקה נמי תליא מילתא דחדא הוא דבעינן וה"ק ר' יוחנן בבן שנתו שפיר קאמרת דהוי רך אבל הנקה לא הוזכר לפחות דאם פירש בתוך שנתו לא יהא רך אלא להוסיף אפילו לאחר שנתו:

או דילמא עולא בן שנתו קאמר - אבל הנקה לא מעלה ולא מוריד וקאמר ליה ר' יוחנן אף הנקה נמי בעינן:

כל זמן - משמע להוסיף בא:

אל תקניטני - להשיב לי ממנה:

שבלשון יחיד אני שונה אותה - משנה ולא בלשון סתם משנה שאני אומר אלעזר בן יהודה אמרה כדתניא: המחשב בדבר שאין דרכו לאכול כגון לאכול למחר דבר שאין דרכו לכך כגון חלב או להקטיר למחר דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי מנחה או עור העולה אינה לא לפסול ולא לפגל עד שישחט לאכול למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר ועור שתחת האליה הרי הוא כבשר ודבר שדרכו להקטיר קרינא ביה אם עולה היא ומועל לפגל את הקרבן במחשבת חוץ לזמנו או לפסול במחשבת חוץ למקומו:

וחייבין עליו כרת - האוכל ממנו אפילו בזמנו:

וכל שמנו חכמים לענין טומאה שהוא כבשר - שלא מצינו כאן וישנו בבהמה טהורה:

להביא עור בית הבושת - של נקבה בחטאת או בשלמים והאי דלא מנייה ברישא כי הנך משום דליתיה בעולה ותנא בעולה קאי אלמא האי תנא הוא דחשיב להו בשר אבל ת"ק לא קרי בשר אלא עור שתחת האליה לחודיה:

עור הפרסות ממש - ולא עור שעל עצם השוק מן הקרסולים עד הארכובה:

רכובה הנמכרת עם הראש - כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכין בשעת הפשטת בהמה:

הטמאים - ה"א יתירא קדריש:

לרבות עורות - שרצים הרכין שיהו כבשר ומהאי ה"א יתירא נמי רבינן (לעיל דף קיב:) צירן ורוטבן וקיפה שלהן ועור הרך נמי איתא בהדייהו דהי מינייהו מפקת איהו נמי אוכלא הוא: האי הטמאים בתר דחשבינהו לכולהו כתיב:

הפסיק הענין - ולא קאי האי אלה אלא אקרא בתרא האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים וגו' ולאו אקרא קמא דלמינהו האמור בסוף פסוק ראשון הפסיקו לומר שאינן מין אחד אותן האמורים בפסוק ראשון חלוקים מהאמורים בפסוק השני:

וליחשב נמי - במתניתין:

תנשמת - דהא איהו נמי בקרא בתרא כתיב:

רב תנא הוא ותני תנשמת - רב דמשני למינהו הפסיק אלמא הטמאים אכל הני דקרא בתרא קאי תנא הוא ותני תנשמת בעורותיהן כבשרן:

תנא דידן סבר לה כרבי יהודה - כלומר לא יליף טעמא מהטמאים אלא מסברא דגישתא כל שאין ממש בעורן שהוא רך ואין לו ממש עור קרי בשר כרבי יהודה דאמר הלטאה כחולדה אלמא לאו אקרא סמיך והאי דלא מודי ליה תנא דידן בהלטאה בהא פליגי תנא קמא סבר גישתא דידה לאו גישתא הוא ורבי יהודה סבר גישתא הוא:

שטלאה - לשון טלאי אלמא מכיון שנטלה מתורת בשר ונתנה לתורת עור בטלה והאי נמי כיון ששטחן לפני הדורסן או שכרכן על רגלו להלוך בהן אף על פי שלא הילך:

טלאה - הוי מעשה לבטלו:

(עבוד) לגבל - הלש עיסתו בטהרה והוא שכיר לבעל הבית וצריך למים להטביל כליו יטריח עצמו ארבעה מילין עד שיגיע למקוה ויטביל ויותר מכאן אין עליו לטרוח מן הסתם אלא אם כן נותן לו בעל הבית שכר הליכה:

ולתפלה - המהלך בדרך וגמר בלבו ורוצה ללון מבעוד יום אם יש בית הכנסת לפניו עד ארבעת מילין יטריח וילך שם כדי שיתפלל:

ולנטילת ידים - לאכילה ואין לו מים ויש מים לפניו לסוף ארבעה מילין ימתין עד שיגיע למים.

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכג א (עריכה)

איבו אמרה. להא שמעתא משמיה דריש לקיש והשומע טעה בין איבו לאבהו:

וארבעי אמר בה - וארבעה דברים היה אומר בה בשיעור ד' מילין:

עבודה - האי כדי עבודה דמתניתין:

ליגיון - גדוד העוברים להלחם על בית מלחמתם:

קרקפלין - עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה:

מתני' המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה - שחוטה והוא טמא או בטמאה נבלה והוא טהור אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן דמפשיטו פשוט כדרך שאנו עושין:

כדי אחיזה - הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבלה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא וטפי מהכא לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה ולקמן מפרש כמה כדי אחיזה:

ולחמת - אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותן שעושין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה:

עד שיפשיט את החזה - הוי חבור והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים:

המרגיל - שהתחיל לחותכו מרגליה כלפי ראשה ומפשיטה כפול לחמת כולו חבור מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולו חבור והנוגע אף בעור המופשט כנוגע בבשר:

עור שעל הצואר - מעצמו נפשט לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו אלא עד החזה:

גמ' מכאן ואילך - משהפשיט כדי אחיזה בפשוט על פני כולו לאחר שסדקו מן הצואר עד הזנב באמצעית כדרך המפשיטין והפשיט כדי אחיזה סביבות כולו:

טהור המופשט - עד מקום חבורו אבל מחבורו ואילך הוא טמא משום שומר כדאמרן בנוגע כנגד הבשר מאחוריו:

טפח - מן העור המופשט סמוך למקום חבור סביבות כולו הוי בית יד וטמא מפני שצריך לו שאוחז שם ומושך ומפשיט מאליו ולרב לאו יד חשיב ליה אא"כ מטלטלין בו את האוכל:

כשיעור הזה - כדי אחיזה:

בעור שכנגד הבשר - שלא נפשט עדיין:

בטפח ראשון - הסמוך לכדי אחיזה כגון שלא הפשיט אלא טפחיים דאותו טפח הסמוך לכדי אחיזה אינו אוחז בו ומושך לפי שנוח לו לאחוז בשפת העור ולמשוך ולא זה ולא זה טוב לו אלא מפשיט בסכין אבל לאחר שהפשיט קצת שלשה טפחים וארבעה והעור המופשט מכביד כלפי מטה אוחז בטפח הסמוך לבשר ומושך וכובד העור מסייעו: יש טפח ששיעורו כפול:

טלית שהתחיל בה לקורעה - שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית ומאחר שאינה ראויה למלאכה הראשונה ואין שמה עליה מטהרת אע"פ שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמרי' באלו טרפות (לעיל דף נד:) הן וקרקרותיהן ודופנותיהן ואף על גב דאמר בבהמה המקשה (לעיל דף עב:) שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע הזב וחלקו טהור מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת שלשה על שלשה דחזי ליה לא בטלה מיניה התם הוא דהוו עליה ב' טומאות טומאת מדרס חמורה וטומאת מגע קלה אהניא ליה חלוקה לבטל ממנו טומאת מדרס דתו לא חזי ליה ופשה לה טומאת מגע דחזיא לשלש אצבעות אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דשלשה על שלשה היא וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה דתו לא פש עלה מידי:

לא שנו אלא בטלית טבולת יום - שנטמאה והטבילה וצריך להשתמש בה טהרות קודם שיעריב שמשה ולפיכך בא לקורעה דהכא הוא דלא גזרינן דליקרעיה כולה אבל רובא לא דילמא חייס עלה ולא אתי למקרע רובא דכיון דלא חס עליה אטבילה שהמים קשין לה ולא חס לכך לא חייס עלה נמי וקרע רובא:

אבל - טמאה ולא הטבילה ובא לטהרה בקריעה זו לא סגי לה ברובא עד שיקרענה כולה:

דילמא לא אתי - למעבד רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא:

חדא - בטבולת יום ליכא לאוקומה ולהשתמש בה ביום שהטבילה שהרואה אינו מבין בה שנקרעה לטהר וסבור על ידי טבילתה משתמשין בה ויאמרו טבילה בת יומא עולה בלא הערב שמש ועל כרחך מתניתין לאו ביום טבילה עסקינן אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה דהרואהו משתמש בה אומר שהטבילה אתמול:

ועוד - דקאמרת גזירה רובה אטו חציה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכג ב (עריכה)

עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון - דאמר (בהשוחט) בפ"ק (לעיל דף כא.) רוב שנים דוקא ואסור למלוק כל השנים דגמר מחטאת דכתיב ביה לא יבדיל היכי שרינן הכי ליגזור דילמא לא אתי למיעבד רובא:

בטומאה דרבנן - שהיה המפשיט טמא טומאה דרבנן כגון הנך דגבי שמנה עשר דבר (שבת דף יג:) הבא ראשו ורובו במים שאובים ובהמה זו קדשים היא ואם נגע בה טמאה מדרבנן הלכך לא מחמרינן בה כולי האי:

תינח טמא בטהורה טהור בטמאה טומאה דאורייתא היא - דהא מתניתין בין בטמאה בין בטהורה קתני תנא טהורה לענין הכנסת טומאה לקבלה מן המפשיט ותנא טמאה לענין הוצאת טומאה שתטמא היא את המפשיט הראשון הנוגע בכדי אחיזה ולטהר את השני המפשיט מכדי אחיזה ואילך ולא נגע בבשר והכא ליגזר דהא כל בהמה טמאה נבלה היא אפי' שחטה וטומאתה דאורייתא:

בטרפה - האי טמאה דמתני' לאו בהמה טמאה אלא בהמה טהורה טרפה ושחטה והיא מטמאתו אם נוגע בה כדמפרש ואזיל:

מטמאה במוקדשין - כלומר אם של מוקדשין היא:

שרצים - אין נוחין להפשיט:

כולו - חבור ואפילו יותר מכדי אחיזה הנוגע במופשט טמא מדנקט שרצים טעמא משום דקשים להפשיט אבל גמל לא ואע"פ שטומאתו דאורייתא היא שיעור הפשטה בכדי אחיזה ולא גזרינן משום פחות מכדי אחיזה וקשיא לרב נחמן דגזר דילמא לא אתי למעבד שיעורא:

לא תימא הא בגמל - ביותר מכדי אחיזה אינו חבור אלא הך דיוקא דדייקינן למעוטי גמל אעור הצואר הוא דדייקינן והכי קאמר שרצים הוא דעד שיפשיט את כולו אבל גמל שהפשיט עד הצואר אינו חבור ובמפשיט לחמת ובמרגיל קאי ולעולם לשטיח אף ביותר מכדי אחיזה טמא דגזרינן בבהמה טמאה הואיל וטומאתה דאורייתא:

ור' יוחנן בן נורי היא - דאמר במתני' אינו חבור והכא ליכא למיגזר מידי דלמא לא אתי למעבד עד הצואר דהיכרא טובא איכא אבל בין פלגא לרובא לא מוכחא מילתא וכן בין כדי אחיזה לפחות מכדי אחיזה:

מעפורת - סודר ויתחפש באפר דכתיב גבי מיכה (מלכים א כ) מתרגמינן ואישתני במעפורתא:

שייר - בההוא מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת חשוב הוא להיות חבור:

לא שנו - דכי לא שייר הוי חילוק:

אלא טלית - דכיון שנקרע בטל שמה דאפי' חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה:

אבל עור - שנטמא וסדקו ושייר מקצת:

חלים - חזק הוא ע"י אותו מקצת וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה הלכך לא בטל שמו מעליו:

שנתן בו איזמל - שהתחיל לבטלו טהרו ואע"פ שעדיין יש בגדול חמשה על חמשה טפחים שהן שיעור למדרס עור כדאמרינן בסוכה (דף יז:) הבגד שלשה על שלשה השק ד' על ד' העור ה' על ה':

עד שימעיטנו - דלא דמי לטלית דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אף על גב דשיריים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מכשיעור:

כי מיעטו מיהא טהור - ואע"פ שלא סדקו כולו אלא באחד מראשיו:

דקא צרי ליה להדיא - סודקו לארכו או לרחבו צרי לשון סדק כמו צרייא דחיטי בפסחים (דף מ.) וכמו טיליא חריפא דמצרי זיקי במס' ע"ז (דף ל.):

דרך סביבותיו - דתו לא חלים שפיר:

חלים - מחובר ועומד הוא לבשר:

ראשון ראשון - המופשט עושה ניפול הוי כנפרש לגמרי דהא אין סופו לחזור לבשר עוד:

הא חלים וקאי - דהא לא הופשט וקאמר דאינו חבור והנוגע בעור כנגד הצואר אינו טמא:

א"ל אביי - ואדמותבת מדרבי יוחנן בן נורי סייעיה מדרבנן:

אלא אמר אביי - אי סבירא לן דחלים דכולי עלמא הוי חבור והכא טעמא משום דלא חלים והוא שעשוי לינתק מאליו בשומר העשוי לנתק קא מיפלגי דרבנן סברי אפ"ה לא בטיל תורת שומר מיניה כל זמן שלא ניתק:

תנור - תחלתו עשוי כלי כקדרה ומטלטל וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביק טיט סביביו ומעבהו וקרי ליה טפילה שמטפלה ומחברה לו פלשטר"א בלע"ז:

חולקו לשלשה - לכלי עצמו מבפנים דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא:

וגורר את הטפילה - שדיבק עליו שגם הוא מחברתו ואע"פ שעדיין הוא עומד טהור:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכד א (עריכה)

עד שיהא בארץ - כלומר עד הקרקע מפילה:

הא חלים וקאי - שהטפילה מעמידו יפה:

ואימא מדרבנן - אדמותבת ליה מדר"מ סייעיה מדרבנן:

אלא אמר רבא - בשנטמא כ"ע לא פליגי דכל כמה דחלים לא טהר והכא הכי קאמר:

כיצד הוא עושה - מתחלתו שלא יהא שם תנור עליו:

ר"מ אומר - בהא שעדיין לא ירד טומאה אינו צריך לגרור כו':

תנור תחלתו ד' - אין תנור פחות מארבעה ואפילו נגמרה מלאכתו:

ושיריו - אם היה גדול ונטמא ושברו צריך שלא יהא בו שבר של ד':

בד"א - דתחלתו ארבעה ושיריו ד':

בגדול - התנורים העשויים לאפות ולצלות כדרכן אבל קטן שעושין לתינוקות תחלתו כל שהוא:

שתגמר מלאכתו - לאחר שנגמר והסיקו אפילו הוא טפח מקבל טומאה: קתני מיהא בד"א בגדול דשיריו ד' אבל בציר מארבעה לא טמא הוא והתם קתני חלקו לשלשה אבל לשתים לא סגי ואע"ג דליכא בחציו ד' דמדקא מיקל ר"מ ואומר אינו צריך אלא ממעטו מבפנים מד' מכלל דרבנן נמי בהא פליגי דאע"ג דלא הוי השבר ד' אפ"ה בעינן דלא ליהוי רובא:

התם - דקתני דבעינן ד' ואי לא לא הוי טמא:

דצלקיה מצלק - לרחבו דשוב אינו עומד יפה:

הכא - דקתני ברובא טמא ואע"ג דלא הוי ד':

דעבדיה גיסטרא - שחלקו לארכו בגובהו כזה: ה"ג אמר מר שיריו ברובו:

הא אמרי רבנן ד' - דקתני בד"א בגדול אלמא בין אתחלתו בין אשיריו מודו ליה לר"מ בגדול:

בתנורא בר שבעה - קאמרי ד' הואיל ורובו בציר מד' הוא לא מטמינן ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחלתו דהא תחלתו כשהוא שלם לא הוי תנור בציר מארבעה:

והאי דקתני רובו בתנור בר תשעה - דאע"ג דבחציו איכא ארבעה לא מטמא עד דהוי רובא ובהא רבנן לקולא:

לא שנו - דאע"ג דשייר בה כדי מעפורת בטלה אלא טלית:

אבל עור - כי האי שיעורא:

חשיב - ולא בטיל:

למושב זב - פלאדשטור"א ובבציר מהכי לא חזי למילתיה:

מתני' עור שיש עליו כזית בשר - במקום אחד:

הנוגע בציב היוצא ממנו - היינו באותו בשר או בשערה שכנגד אותו בשר:

טמא - דשערה הוי שומר כדאמרינן (לעיל דף קיט:) חלחולי מחלחל:

ציב - רצועה ותלתל היוצא מאותו בשר ותלוי ודבוק במקצת ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית:

מטמא במשא - שהרי נשא כזית נבלה:

ולא במגע - דאי אפשר ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפות:

לא במגע ולא במשא - כדמפרש שהעור מבטלו:

ומודה רבי עקיבא - דאע"ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד דלאו עור חיבור שהמסיט שתי חצאי זיתים ביחד טמא:

גמ' לא שנו - דכזית שלם דברי הכל לא בטיל אלא פלטתו חיה: כתרטא רובע הקב לשון מורי ל"א כף מאזנים:

זימנין - פעם אחרת:

אשכחיה - רב אושעיא לר' אמי:

דיתיב וקאמר - לא שנו דשתי חצאי. זיתים לר' ישמעאל לא בטלי אלא פלטתו חיה:

מר אסיפא - אשתי חצאי זיתים:

מתני לה - לדר' יוחנן דפלטתו סכין בטל הכי מתוקמא שפיר אי הוו תני לה קמיה דרב נחמן הכי לא הוה מזלזל בה:

א"ל ר' אמי - ואלא עולא ארישא דמיירי בכזית . שלם:

מתני לה - בתמיה:

ואלא קשיא - אי כזית שלם בטיל לעולם בטיל ואפילו כתרטא והא ליכא למימר דכולי האי מבטל איניש:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכד ב (עריכה)

במרודד - דק וקלוש וארוך ורחב דכי מצרפת ליה הוי כזית ומיהו לא טרח איניש ומצרף ליה ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל:

מרודד - לשון וירקעו (שמות לט) ורדידו:

לא שנו - לרבי ישמעאל דאמר דאע"ג דלא בטלי לענין משא במגע לא מטמו:

אלא מאחוריו - שלא נוגע בבשר אלא בעור מאחוריו דכיון דלא הוי כזית שלם יחד אין לו יד ולא שומר ואע"ג דאמרן לעיל (דף קיח:) אין שומר לפחות מכפול הא כפול יש שומר הא איכא ת"ק דאחרים דפליג כדאמרינן לעיל אין זה שומר ורבי ישמעאל ס"ל כת"ק דאחרים:

יש נוגע וחוזר ונוגע - כלומר שתי נגיעות מצטרפות:

כל המטמאים באהל - כגון כזית מן המת ורובע עצמות ומלא תרווד רקב:

שנחלקו - השיעור נחלק לשנים והכניס שתי החצאים לתוך הבית:

מטהר - דאין לו אהילות מצטרפין שהבית מאהיל כאן וחוזר ומאהיל כאן מדקאמר רבי יוחנן רבי ישמעאל ורבי דוסא אמרו דבר אחד אלמא טעמיה דרבי ישמעאל משום אין נוגע וחוזר ונוגע: ופרכינן מדרבי דוסא כרבי ישמעאל מכלל דרבנן דפליגי עליה כרבי עקיבא קיימי והא ר"ע טפי מיקל:

כדקתני סיפא - דטעמיה דר"ע דעור מבטלו הוא אבל בעלמא אפילו במגע נמי מטמא דאי לא מטמא במגע לא הוה מטמא במשא דהאמר ר"ע לקמן את שבא לכלל מגע בא לכלל משא:

ותחבן בקיסם - נמי רחוקין זה מזה קאמר דנוגע וחוזר ונוגע הוא כדלקמן אמילתיה דעולא:

ולא בעור שיש עליו שני חצאים - דלא קרינא ביה הנוגע בנבלתם (ויקרא יא) דאין בכל נגיעה כשיעור נבלה:

יכול אף הנושא ת"ל והנושא יטמא - והרי זה נושא את הנבלה:

והנוגע והנושא - קראי גבי הדדי כתיבי בההיא נבלה דכתיב בה הנוגע יטמא אההיא קאי והנושא יטמא:

לא בא לכלל מגע - כלומר לדידך כיון דאמרת לא מטמא במגע תו לית לך לטמויי במשא:

ואם איתא - לבר פדא מאי קמהדר ליה ר"ע לרבי ישמעאל הא מודי דבא לכלל מגע מלפניו:

בכל צד - אף מאחוריו דהא בההוא קרא דלעיל כתיבא נמי נגיעת אחוריים כדאמרינן בריש פירקין (דף קיח.) יכול אפילו יש עליו כזית הנוגע בעור שכנגד הבשר מאחריו לא יהא טמא ת"ל יטמא:

קולית סתומה - ואין עליה בשר ויש בתוכה מוח ותנן במתניתין קולית נבלה וקולית השרץ סתומים טהורין אף מן המשא דלא באו לכלל מגע מי פליג עליה רבי ישמעאל או לא מי אמרינן אית ליה לרבי ישמעאל כו':

והכא - בעור של שני חצאין:

היינו טעמא - דמטמא במשא משום דבא לכלל מגע מלפניו אבל גבי קולית לא בא לכלל מגע כלל דהא עצמות נבלה אין להם טומאה כדאמרן בנבלתה ולא בעצמות ובמוח אינו יכול ליגע דהא סתומה היא:

עורבא פרח - ראה עורב פורח באויר כלומר השיאו לדבר אחר:

סמכוני באשישות - כלומר צריכני חיזוק לפי שסר כחי מכח הדרשה שדרשתי היום ברבים דשבת הרגל היתה:

הוליך והביא - שנשאן כל היום:

כתיב נשא - והנשא את נבלתה חסר הוא בלא וי"ו וסתם קריאתו כיון דלא כתב וי"ו נקרא נישא ואנן קרינן נושא:

והוא דנישא - שיהא כזית מחובר הניטל כולו כאחד בלא בית יד אחר:

דברי רבי ישמעאל - אלמא כיון דאין עור מבטלו מטמא במשא ואף על גב דלאו מחובר הוא ביחד:

במרודד - שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצועת בשר מרודד מזה לזה ומחברתו:

אחד הנוגע - בשני חצאי זיתים:

ואחד המסיטן - טמא בלא נישא אף על פי שאין מחוברין יחד:

והוא דנישא - וקאי בין אמגע בין אמשא דאין מטמאין אפילו במשא אא"כ מחוברין:

מתני' קולית המת - טמא דהא עצם כשעורה במת מטמא במגע ובמשא כדכתיב או בעצם אדם:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכה א (עריכה)

וקולית המוקדשים - במסכת פסחים (דף קכ:) תנן הפגול והנותר מטמאין את הידים דגזרי בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה כדמפרש התם וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר:

נבלה - אין עצמותיה מטמאים דכתיב (ויקרא יא) בנבלתה ולא בעצמות וכן שרץ הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא וכ"ש מגע דאי אפשר לו ליגע ואע"ג דשומר מכניס ומוציא טומאה ה"מ בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר טמא אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא:

נקובים כל שהוא - אפילו כחוט השערה. שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מטמא בכך כדלקמן:

גמ' ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה - קושיא היא אמאי אין מטמא באהל הרי אין לה חלל טפח וקיימא לן בברכות (דף יט:) כל חלל שאין בו טפח אינו חוצץ בפני המת:

ואי - קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ אע"ג דליכא מוח הואיל ובמחובר לחי סוף המוח לבא שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וחוזר וע"י המוח גדל הבשר מלמעלה א"כ בלא בשר ובלא מוח חשיב אבר כל עצם חלול ותנן (אהלות פ"א מ"ז) האברים אין להן שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ:

קסבר - אין מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ. והכא הואיל וליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה בחי ולא אבר מיקרי א"ה במוקדשין אמאי טמאים. הרי לא שימשו נותר דאין נותר בפחות מכזית:

כי נקבו אמאי טמאין - הא אמרת דאין שומרין מצטרפין לטומאה חמורה:

רישא - דקולית המת:

דליכא כזית - לפיכך אין מטמא באהל:

סיפא - מוקדשים ושרץ ונבלה:

דאיכא כזית - לפיכך גבי מוקדשין איכא שיעור נותר וגבי נבלה ושרץ איכא שיעור לטמא:

ומאי קמ"ל - כיון דרישא ליכא כזית אכתי לא אשמעינן דעצם כשעורה מטמא במגע ולא באהל וכזית מן הנבלה מטמא:

מילי מילי - כל דבר ששנה במשנתנו אשמעינן טעמא בכל חד וחד מה שהראה זה לא הראה זה:

רישא - אשמעינן מדלא טימא באהל על כרחיך שמעת מינה דמוח שבפנים אין מעלה ארוכה מבחוץ דאי מעלה בין אית ביה בין לית ביה מטמא:

מילתא היא - כנותר עצמו ואיצטריך לאשמועינן דהכי הוא כדרב מרי משום דבפסחים (דף קכ:) לא תנן אלא הפגול והנותר אבל שמושו לא תנן ואשמעינן מתניתין דמשום דשימשו כזית נותר מטמאה אפי' כשהיא סתומה ולא נגע במוח טמא משום עצם ששימש את הנותר:

לא ניקבה לא - דבעינן אפשר ליגע כדתני טעמא בהדיא לקמן:

אביי אמר לעולם מוח מעלה ארוכה - ומתניתין בששפה נסרה במגל או בסכין דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח דמטמא באהל משום שיעור לא מטמא אבר ובמוקדשין נבלה ושרץ בדאיכא כזית כדאוקימנא ואביי לא פליג אלא במעלה ארוכה:

לארכה - דעכשיו שייר בה רצועה שלא שיפה:

טמאה - ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח דמוח שהיה עתיד לבא מבפנים מעלה ארוכה וכיון דדכוותה בעלי חיים מעלה ארוכה השתא נמי אבר הוא ולא בעי שיעור:

לרחבה - סביב סביב ואפילו במקום אחד:

דקל - אם תטול ממנו רצועה סביב הוא מתיבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות מן הקרקע למעלה ממקום שנקלף ואם תקליפנו לארכו ותשייר צדו אחד יש דרך לשרף לעלות:

לעולם - רישא דאיכא כזית דלא מוקמינן מתניתין בתרי טעמי וא"נ ליכא כזית הויא מטמא באהל דמוח שבפנים מעלה ארוכה:

ומאי נוגע מאהיל - מאהיל נמי במשמע כדמפרש ואזיל דאיכא תנא דקרי למאהיל נוגע:

אמאי טהורים - עצם גופיה אבר הוא ובלא מוח נמי מטמא וסתימה מאי אהניא:

המתקשקש - יבש ונעקר בתוך החלל דהוא לא מעלה ארוכה:

גבי מת - אף על גב דאינו מעלה ארוכה מטמא באהל דהא בלא חשיבות אבר הא איכא שיעור וסתימה לא מהניא ביה דטומאה בוקעת ועולה ומוקדשים הרי שמשו נותר:

נבלה כיון דמתקשקש הוא - ושוב אינו מעלה ארוכה לאו אבר הוא הלכך ניקבו דאפשר ליגע מטמאים משום שיעור לא ניקבו לא דלאו אבר הוא דהשתא גרע מקולית שיש בה בכעדשה מוח לח דההוא מעלה ארוכה הוא:

אף אנן נמי תנינא - דקרי למאהיל נוגע:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכה ב (עריכה)

הנוגע בחצי זית - ומאהיל על חצי זית בבת אחת ידו נוגעת כאן והשניה מאהלת כאן:

או חצי זית מאהיל עליו - כגון שנתון בקיסם ותחוב בכותל וזה עומד תחתיו ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. כגון חצי זית מוטל ע"ג קרקע והוא עומד אצלו ודף אחד מאהיל על שניהם:

אמאי טהור - הלא זה אהל גמור ועיקר אהל האמור בתורה זה הוא כל הבא אל האהל (במדבר יט) שהבית מאהיל עליו ועל מת כאחד:

רצוצה - כל דבר שאין לו מקום ריוח קרי רצוץ ופחות מטפח לאו חלל הוא ונקרא מה שבתוכו רצוץ:

מגדלים - של עץ:

דכולה נגיעה היא - אפילו הוא מאהיל למעלה מן הבשר הרבה כגון שהיו המגדלים גבוהים והטומאה למטה והוא מאהיל סמוך לראשיהן קרי נגיעה דכיון דהלמ"מ היא דטומאה רצוצה בוקעת הוי כמאן דמלי טומאה כל חלל שבין שני המגדלים ומהא לא תסייעיה לרבי יוחנן:

ומאן תנא - דמתניתין לרבי יוחנן דאוקי דהנוגע היינו מאהיל:

תרווד - כף:

רקב - עפר הנמצא בארון של מת שהוא רקבוביתו של מת ושיעור מלא תרווד הלמ"מ:

הא לא נגע בכוליה - דהא כל העפר אינו מחובר יחד והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה וכל חד וחד עפרא באפי נפשיה הוא:

אמר אביי - המאהיל למטה מטפח שאין טפח בין ידו לטומאה קרי לה אהל נגיעה ולאביי לא מיתוקמא מתניתין כרבי יוחנן דלא מיקרי מאהיל נוגע אלא למטה מטפח דהוי כנגיעה ואכתי הדר דוקיין קמא לדוכתיה נוגע אין אבל מאהיל אהל גרידא למעלה מטפח לא ואי דאיכא כזית באהל נמי ליטמא אביי לא מהדר לאוקמא לדרבי יוחנן דהא אביי אוקמה למתניתין בשאין בה כזית ובששיפה והכא קא מהדר לתרוצי מילתיה דרבי יוסי דקתני גבי רקב מגע ואהל וקשיא לן הא לא נגע בכוליה ומוקי ליה אביי באהל נגיעה:

רבא אמר אפי' למעלה מטפח אהל נגיעה - מיקרי ושפיר מיתוקמא מתני' כר' יוחנן ורבי יוסי היא:

בהמשכה - דבר אחר מאהיל עליו ועל הטומאה דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו:

מנא אמינא לה - דאפילו למעלה מטפח קרי ליה רבי יוסי אהל נגיעה:

חבלי מטה המסורגים - שמסרגים מטות כמין קליעה וכן סריגי חלונות שנותנים עצים דקים או טסי ברזל בחלונות בסירוג בקליעה שלא יכנס אדם בהן:

חוצצין בין בית לעליה - אם שטחו מקורה לחברתה נעשו תקרה ובטלו ואין מקבלין טומאה וחוצצין בפני הטומאה שלא תכנס טומאה לצד שני שעליה כלומר לעליה ואע"פ שנקובים הרי אין בנקבים פותח טפח וכל נקב העשוי לאויר שיעורו כמלא אגרוף וכל נקב שבין בית לבית או בין בית לעליה שיעורו בפותח טפח ואף הנוגע כנגד הנקב טהור:

היו פורסים על המת באויר - שנטלו מן המטה כמו שהן מסורגות ופורסן על המת באויר:

הנוגע כנגד הנקב טמא - דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום לפיכך הנוגע כנגד הנקב טמא שהרי מאהיל על המת שלא כנגד הנקב טהור דחבלים בלא מטה אינן מקבלין טומאה הילכך. חוצצין:

אילימא - ששוטחן על המת למטה מטפח שאין מהן ולמת טפח:

לא מבטל ליה - להיות כסותו של מת ותהוי כטומאה טמונה. אי למטה מטפח עסקינן נהי נמי דלא מבטל ליה תיהוי מיהא טומאה טמונה שאין לה חלל טפח דקי"ל (אהלות פי"ד מ"ו) בוקעת ועולה עד לרקיע אא"כ תמצא חציצה למעלה מטפח:

תיבת - מגדל של עץ משטיי"ר ועושין אותו תיבות תיבות קטנות להצניע בהן כלים ומשקין:

שיש בה - בחלל פותח טפח ה"ג לה במשנה דאהלות שיש בה פותח טפח דלא הויא טומאה טמונה:

ואין ביציאתה - בחור פתח אין בו טפח:

טומאה בתוכה הבית טמא - ואע"פ שפתחה קטן כדמפרש טעמא מפני שדרך טומאה לצאת על כרחך סופה לצאת דרך פתח זה לפיכך מטמאה מיד דרך יציאתה ומדרבנן:

מה שבתוכה טהור - הואיל ואין ביציאתה פותח טפח והרי אין סופו להכניס לה מת:

רבי יוסי מטהר - כדמפרש דשמא אין סופה לצאת דרך פתח זה שיהא בה שיעור טומאה שיכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה:

וקתני סיפא העמידה בפתח - וכולה בבית אלא שפתחה לחוץ:

טומאה בתוכה הבית טהור - דמשום מאי איכא לטמויי הא טומאת אהל ליכא דיש בה פותח טפח ולא טמונה היא ומשום יציאה נמי לא מטמיא דהא אין יציאתה לפנים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכו א (עריכה)

ה"ג ותני עלה ורבי יוסי מטהר אהייא אי נימא אסיפא תנא קמא נמי טהורי מטהר אלא דקאמר ת"ק הבית טמא אי משום דדרך טומאה לצאת כו' ולא גרסינן אלא לאו ארישא דהא ברישא בהדיא תנן בה ורבי יוסי מטהר: אי נימא אסיפא - וכדקתני הא ת"ק נמי מטהר:

אלא - שמעיה לת"ק דקאמר הבית טמא כל היכא דמשכחת חדא מהנך תרי טעמי אי משום דרך טומאה לצאת כגון רישא דיש בה פותח טפח דאין כאן טומאה טמונה אלא משום דסופה לצאת ואי משום דטומאה טמונה בוקעת מדנקט רישא יש בה פותח טפח ותנא סיפא עלה העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טהור ושמעינן מינה טעמא דיש בה פותח טפח דאין כאן אהל טומאה טמונה הא אין בה פותח טפח אפילו העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טמא מפני שטומאה טמונה בוקעת והוי כאילו מוטלת בקרקע הבית והבית מאהיל עליה:

וקא"ל ר' יוסי - ברישא דקאמרת גבי יש בה פותח טפח הבית טמא מפני שדרך טומאה לצאת יכול הוא להוציאה לחצאין:

ודקאמרת - בסיפא הבית טהור וטעמא משום דנקט ברישא יש בה פותח טפח הא אין בה פותח טפח הבית טמא משום דטומאה טמונה בוקעת לאו מילתא היא דטומאה טמונה אינה בוקעת:

הכלב שאכל בשר המת ומת הכלב - דאילו חי אפילו נכנס לבית הבית טהור כדאמר בבהמה המקשה (לעיל דף עא.) דטומאה הבלועה בבעלי חיים אינה מטמאה:

ומוטל על האסקופה - וצוארו לפנים:

אם יש בצוארו פותח טפח - רוחב טפח בצוארו:

מביא את הטומאה - משום דדופנו העליון מאהיל על הטומאה וראשו השני ממשיך האהל לבית ויוצאה דרך פיו לבית ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח סבר ר"מ דממשיך הואיל ורחבו טפח:

ואם לאו אין מביא את הטומאה - דכל שאין בו רוחב טפח אינו אהל כדתנן (אהלות פ"ג מ"ז) טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה:

רבי יוסי אומר רואים - את הטומאה קס"ד דה"ק בודקין בגופו את מקום הטומאה אם היה מן המשקוף ולפנים:

הבית טמא - השתא קס"ד אדאין בצוארו טפח קאי דקאמר ר"מ הבית טהור וקא"ל רבי יוסי אם הטומאה מן המשקוף ולפנים אע"פ שאין בצוארו רוחב להיות הוא אהל הרי יש כאן אהל גדול שהבית מאהיל על הטומאה וסתם חלל הגרון אין בו טפח והוי לה טומאה טמונה:

מן המשקוף ולחוץ הבית טהור - שהרי אין כאן לא בית מאהיל ולא אהל טפח שיהא ממשיכה לתוך הבית:

פיו לפנים - ונקב זנבו לחוץ הבית טהור אם טומאה מבחוץ ומשום המשכה לא מטמאינן ליה שהרי אין דרך מאכל לצאת דרך הפה אלא דרך השוליים נקב הריעי:

פיו לחוץ - ושוליו לפנים:

הבית טמא - שהרי דרך פתח קטן הזה על כרחך היה סופה לצאת:

בין כך ובין כך - פיו לפנים או פיו לחוץ בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין שהוא לחוץ בין שבצוארו טפח בין אין בצוארו טפח ואכולהו פליג פיו לפנים טמא ואע"פ שאין סופו לצאת דרך כאן קסבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה אי נמי פעמים שהיה מקיא וכן שוליו לפנים מפני שדרכה לצאת דרך זה:

מאי לאו אאין בצוארו טפח קאי רבי יוסי - ואמר דאם טומאה מן המשקוף ולפנים טמא ואע"פ שאין כאן המשכה מטמא ליה משום שהבית מאהיל על טומאה טמונה:

אמר רבא - ר' יוסי לאו אאין בצוארו טפח קאי ולחומרא דהתם אפי' טומאה בפנים הבית טהור דטומאה טמונה אינה בוקעת אלא איש בצוארו פותח טפח קאי ולקולא דקאמר ר"מ אהל הצואר ממשיך הטומאה לבית הואיל ורחבו טפח ואע"פ שאין חללו טפח וקאמר ליה רבי יוסי רואין את חלל הטומאה חלל הצואר אם יש בחללו טפח ממשיך ואם לאו אינו ממשיך והאי רואין את הטומאה לאו רואין את מקום שכיבת הטומאה קאמר דאמקום שכיבתה לא חיישינן דלא שני לן אם בבית אם לחוץ לבית שאין טומאת הבית אלא משום המשכה אלא רואין את חללה קאמר ודקמסיים בסיפא אם מכנגד המשקוף ולפנים כו' מילתא אחריתי היא:

ובתרתי פליג - וה"ק ליה לר"מ דקאמרת לענין המשכה אם יש בצוארו כולו עם עובי דפנותיו רחב טפח ממשיך אנן חלל טפח בעינן:

ודקאמרת - על האסקופה כולה הבית טמא ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים דקחשבת כל האסקופה כלפנים והאסקופה רחבה ושקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרין אותו ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים:

שקוף - בטיי"ל בלע"ז כמו שאנו עושין למפתן ולמשקוף העליון מקום שהדלת נוקש עליהן ולשון שקיפה היא הכאה שנוקש דבר על חבירו כדמתרגמינן חבורה (שמות כא) משקופי עלה נדף (ויקרא כו) טרפא דשקיף שדופות קדים (בראשית מא) שקיפן קידום חבוטות ברוח:

מאן תנא - דלעיל (דף קכה:) דהנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית דקתני טהור דלא מצטרפי אלמא מגע ואהל לאו חד שמא הוא ופליג אדר' יוסי דקרי לאהל נוגע:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכו ב (עריכה)

שלש טומאות פורשות כו' - טומאות הרבה פורשות מן המת כגון כזית בשר ושדרה וגלגולת שלא חסרו ורובע עצמות ומלא תרווד רקב ועצם כשעורה ורוב המנין והבנין אלא שלש טומאות פורשות ממנו ששוות בדבר זה שיש בכל אחת שתים מטומאתו של מת או מגע ומשא בלא אהל או מגע ואהל בלא משא או משא ואהל בלא מגע והשלישית אין בה:

ואלו הן - הג' הפורשות שהמשפט הזה נוהג בהן:

מלא תרווד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק - גולל זה כסוי העליון דף שנותנין על המת דופק זה דף הניתן בצדיו ורבינן להו מקראי בפ' בהמה המקשה (לעיל דף עב.) והנך תרי חדא טומאה נינהו ששניהם יוצאים ממקרא אחד וטומאתן שוה אבל שאר פורשים מן המת כל ג' טומאות המת נוהגים בהם:

מלא תרווד רקב מטמא במשא ואהל - שהרי נושא את כולו:

ואינו מטמא במגע - שאין נוגע בכולן והיינו פליגא דר' יוסי דאמר מלא תרווד רקב מטמא במגע דקרייה לאהל מגע:

והיכן מגעו - של מת:

באחת מהן - בכל אחת מאלו השתים הנותרות:

עצם כשעורה - הלמ"מ דמגע ומשא אית ליה ולא אהל כדאמרינן בנזיר (דף נג:) עצם כשעורה הלכה:

והיכן אהלו - של מת:

גולל ודופק - נמי הלכה גמירי לה בבהמה המקשה (לעיל דף עב.) ולמאן דנפקא ליה התם מקרא לא ידענא מהיכן אימעיט משא:

יכול אפי' נקבה - לא הוי טמא:

ת"ל הנוגע יטמא - יו"ד יתירא דריש:

את שאפשר ליגע טמא - שם טומאה עליו הילכך אע"פ דלא נגע אלא בעצם טמא דשומר מכניס ומוציא טומאה:

בהמה בתוך עורה - כל זמן שלא הופשטה כלל:

לא תטמא - דהא אי אפשר ליגע בבשר:

כמה נקבים יש בה - הפה והחוטם והעינים:

חלב - אינו טמא כדכתיב יעשה לכל מלאכה ותניא בגמרא דכל שעה בפסחים (דף כג.) מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה:

כוליא - המכוסה בחלבה לא תטמא הואיל ואי אפשר ליגע בה:

נמשכין הימנה - באמצעיתה והן בשר:

מתני' ביצת השרץ - יש שרץ שהוא מטיל ביצים צב והלטאה וחומט:

המרוקמת - שנולד בה אפרוח:

טהורה - לפי שאי אפשר ליגע בה:

ניקבה כל שהוא טמאה - ואע"פ שלא נגע אלא שהשומר מוציא טומאה:

יש מין עכבר - שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מאדמה כאשפה המשרצת תולעים ואם עדיין לא נברא העכבר אלא צדו אחד הימני או השמאלי הנוגע בבשר טמא באדמה שכנגדו טהור:

גמ' הטמאים - אלה הטמאים ה"א יתירא נדרשת לכמה דרשות לאסור צירן ורוטבן (לעיל דף קיב:) ולעורותיהן כבשרן (לעיל דף קכב:) ולביצת השרץ:

ת"ל השרץ - הטמאים לכם בכל השרץ:

כחוט השערה - שער ראשו וזקנו אם יכניסו לתוכו הרי נגע וטמא שהשער המחובר הרי הוא כבשר בין שער טהור הנוגע בטומאה בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא דתניא בת"כ הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין הוא עירבוב שער תלוש המתקשה ונאסף בשערו שעל החזה ושעל השחי פולטרי"ץ בלע"ז ואינם מחוברין לבשר להכי קרי ליה קילקלין מה קילקלין זה מקושר כנגד החוץ אף הני שערות קשורין ומכוסין שם כך מצאתי בדברי רב האי יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת"ל טמא הא למדת ששער הטמא הרי הוא כבשרו ושער הטהור נמי תניא התם וכל אשר יגע בו הזב בו ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין שעליו יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת"ל יטמא:

והוא שהשריץ - חציו על פני ארכו של שרץ מראשו ועד רגליו כלומר שמצד א' הוא נעשה בשר ולהכי טמא אם נגע בבשר דחשיב שרץ הוא:

מאן דמתני לה - להא דר' יהושע ארישא דמיירי בנוגע בבשר ואפ"ה מטהר ליה ריב"ל אם לא השריץ על פני כולו:

כ"ש אסיפא - אדר' יהודה דמיירי בנוגע באדמה דאשמעינן דלא טימא ר' יהודה בעפר אלא אם כן השריץ על פני כולו דהכי מסתבר שפיר ולקמן תנא כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:

עכבר שבים - דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו:

ודין הוא - מדינא נפקא ליה דלא מטמא ולא צריכא קרא:

מה חולדה מין הגדל על הארץ - ולא שבים שהרי אין חולדה בים:

אף עכבר - אף על פי שיש ממינו בים לא טימא אלא מין הארץ:

אי על הארץ יכול על הארץ יטמא - כלומר אומר אני לא אדרשנו לך במדה זו אלא לכך בא לומר על הארץ יטמא בין עכבר הים בין עכבר היבשה אם על הארץ נגע בטהור יטמאנו ואם נפל לים ושם נגע בטהור לא יטמא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכז א (עריכה)

ת"ל השורץ - הוה ליה למימר וזה לכם הטמא בשרץ הארץ וכתיב בשרץ השורץ על הארץ אייתר ליה השורץ לדרוש כל מקום שהוא יכול לשרוץ לרחוש ולנוע והרי אף בים הוא שט שמינו עכבר הארץ הלכך ע"כ על הארץ למין הארץ הוא דאתא ולאו למעוטי ירד לים:

או אינו - אומר השורץ לדרשה זו אלא למעוטי עכבר הנוצר מאדמה:

שאין פרה ורבה - כלומר שלא היה מפריה ורביה של עכבר לפי שנוצר מאליו הואיל שאינו משריץ טהור דהאי שורץ לשון פרו וישרצו הוא (שמות א) ולא לשון ריחוש וניענוע ולעולם ירד לים לא יטמא דהכי קאמר על הארץ ואפילו עכבר הים ירד לים לא יטמא ואפילו של יבשה והשורץ ופרה ורבה יטמא שאינו שורץ לא יטמא:

ודין הוא - דלא נימעטיה מכלל טומאה ולא נדרוש הכי דהא טימא כל ששמו עכבר וניחא ליה למדרש השורץ לרבויי ירד לים ולא למעוטי האי ולקמיה פריך הא מטהר עכבר הים ממיעוטא דעל הארץ ומאי חזית דמיעוטא לעכבר הים ורבוי לירד לים:

בשרץ - קרא יתירא הוא דהא כתיב בתרוייהו אלה הטמאים לכם בכל השרץ:

ואימא השורץ - לא דרשינן ליה הכי כל מקום שהוא רוחש ולרבות עכבר הארץ שירד לים אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה לרבות עכבר הים ומיעוט דעל הארץ דמשמע על הארץ יטמא ולאו שרץ הים אתא לאורויי דאחד זה ואחד זה על הארץ יטמאו ירדו לים אין מטמאין:

א"ל ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה - דמרבית מין הים לטומאה:

מה לי - בעודו בים מה לי יצא לחוץ אין נוח לדרוש המקראות במדה זו אלא לומר דבר המקובל:

ופרכינן האי על הארץ מיבעי ליה להוציא ספק טומאה צפה - שרץ מת צף על המים ספק נגע ספק לא נגע אף ברשות היחיד ספקו טהור ומהאי קרא נפקא לן בפרק בתרא דנזיר (דף סד.) כתיב השרץ כל מקום ששורץ ואפילו על המים וכתיב על הארץ הא כיצד כאן בטומאת ודאי כאן בטומאת ספק:

ערוד - מן הצב ומן הנחש הוא בא כדלקמן:

וכן הנפילים - שרץ מין צב:

וסלמנדרא - שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים והסך מדמו אין האור שולט בו וקים ליה לר"ע דמינא דצב הוא:

לפסוק זה - משום דמיירי בסלמנדרא:

יש לך בריות גדלות באור - סלמנדרא:

יושבי חלד - יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות:

ביברי דנרש - חיות המצויות באותו מקום ביברונ"ש בלע"ז:

אינן מן הישוב - אינן גדלות אלא במים:

בשמתא נרש - כלומר כל יושביה רשעים כולם יהיו בשמתא:

תרביה משכיה ואליתיה - החלב והעור עם הבשר והאליה כלומר כולן כקטן כגדול:

לא אבה נרש כו' - לפי שכולן היו רשעים:

נרשאה נשקיך מני ככיך - אם נשקך אחד מיושבי נרש מנה שניך אם תמצאם כולם כי מוחזק גנב הוא:

נהר פקודאה - אם מיושבי נהר פקוד:

לוייך - נתלוה עמך בדרך:

מגלימא שפירא דחזי עלך - מחמת שראה לך טלית נאה ודעתו לגונבו נתחבר עמך:

אשני אושפיזך - שלא ידע היכן תשכב שגנבים מומחין הם:

לוועד - מקום רשעים ומרביעי כלאים:

כרוך על הצב - כל שעה היה מצוי אצלו והיה נזקק עמו כדאמרינן בקדושין (דף עט:) בכרוכין אחריה ובבכורות (דף כד.) חזיר שכרוך אחר רחל כלומר נמשך ושוכן אצלו תמיד:

יצא ערוד מביניהם - והיה נושך בני אדם וממית כדאמרינן בברכות (דף לג.) גבי ערוד דרבי חנינא בן דוסא:

אנשי וועד הן הביאו כו' - מזווגי כלאים היו:

אף אני אביא עליהם בריה כו' - והיינו ערוד:

תשמישן שוה - שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כגון אדם או פנים כנגד עורף כגון בהמה:

ועיבורן - ימי עיבור:

יולדים זה מזה - מתעברים זה מזה:

ומגדלין - מניקים זה בנו של זה וימי עיבורו של נחש אינו שוה לא לשרץ ובהמה וחיה כדאמרינן בפ"ק דבכורות (דף ח.) שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים ונחש לשבע שנים ואמרינן התם ולאותו רשע נחש לא מצינו חבר והיאך יצא אותו ערוד מצב ומנחש:

נס בתוך נס לפורענות - כדי ליפרע מן הרשעים:

מתני' המדולדלין בבהמה - נתלש ממנה אבר בשר גידים ועצמות או נתלש ממנה בשר לבדו ועדיין הן מעורים בה במקצת ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי שהאבר מטמא אדם וכלים כנבלה והבשר שאינו אבר טהור מכלום כדילפינן לקמן בפירקין (דף קכח:):

במקומן - אע"פ שהן מחוברין אם חישב עליהן להאכילן לעובד כוכבים הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן כדילפינן בגמרא אבל מקבלים טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים:

וצריכין הכשר - לבא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו ושוב מקבלים טומאה עולמית וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכז ב (עריכה)

נשחטה הבהמה - נטהרו מלטמא עוד משום נבילה ואע"פ שאסורין באכילה כדאמרינן בבהמה המקשה (לעיל דף עג:) מובשר בשדה טרפה ומידי נבלה טהרו דאין שחיטה עושה ניפול והוכשרו בדמיה לקבל טומאה בלא הכשר אחר:

מתה הבהמה הבשר - שנדלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל דטומאת נבלה אין בו כדאמר בבהמה המקשה (שם דף עג:) דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים ובשר הפורש מן החי טהור:

האבר מטמא משום אבר מן החי כו' - כדפרישית טעמא דמיתה עושה ניפול כמו שנופל סמוך למיתה ואינו נבלה הלכך אינו מטמא משום נבלה ובגמרא מפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה:

ור"ש מטהר - בגמרא מפרש טעמיה:

גמ' טומאת נבלות לא - דלא הוי כתלושין לגמרי דליטמא האבר כשאר אבר מן החי דאמר לקמן שהוא מטמא אדם וכלים:

כי יפול מנבלתם - אינו קרוי נבלה עד שיפול לגמרי וגבי שרצים כתיב דאבר מן החי דידהו נמי מטמא כדלקמן ובתרי קראי כתיב גבי שרצים כי יפול חד כי יפול מנבלתם עליו יטמא (ויקרא יא) וכתיב (שם) וכי יפול מנבלתם על כל זרע וגו' חד לאבר מן הבהמה דמיתה עושה ניפול אתא:

ואפ"ה טומאת אוכלין מטמו - בניחותא כלומר ואע"ג דמחוברין חשיבי לענין טומאת נבלות קתני מתניתין דלענין טומאת אוכלין תלושין נינהו ומקבלין טומאה כשאר אוכלין:

מסייע ליה כו' שצמקו באיביהן - שיבשו באילן:

חייב חטאת - אם לא יבשו עוקציהן אלמא אע"ג דלענין שבת מחוברין נינהו מטמאין טומאת אוכלין:

לימא מסייע ליה - לשמואל:

כגון הכרוב והדלעת - שלאחר שהן יבשים הרי הן כעץ ואינן ראויין לאכילה:

אין מטמאין טומאת אוכלין - דהא לאו אוכל נינהו וקא ס"ד דהיא גופה לא איצטריך דעץ לא יטמא אלא למימרא דהני הוא דכי צמקו באיביהן טהורין אבל שאר פירות הנאכלין בצימוקן מקבלין טומאה ואשמעינן דכתלושין דמו:

קצצן - לחין על מנת ליבשן אע"פ שאין עומדין למאכל אלא לעץ כגון דלעת לעשות הימנה כלי וכרוב להסקה אפ"ה כל זמן שהן לחין מטמאין: קתני רישא מיהת ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת טעמא דהני כי יבשו לאו אוכלין נינהו הא שאר פירות מטמאין באיביהן:

והיכי דמי - הך מתניתא דקתני דכרוב ודלעת הוא דלא מטמו הא אחריני מטמו:

אי דיבשו הן ועוקציהן - דאף לענין שבת תלושין הן:

פשיטא - דמטמו למה ליה למתנייה לא איהי גופה איצטריך לאשמועינן דעץ לא יטמא ולאו דיוקא דידיה איצטריך לאשמועינן דאחריני מטמו דהא תלושין גמורין הן:

אלא לאו בלא עוקציהן - ומשום דוקיא דידיה אצטריך למתנייה דאע"פ דלענין שבת מחוברין הן לענין טומאה תלושין הן כדשמואל והיינו מסייע ליה:

לעולם הן ועוקציהן - ודקא קשיא לן מאי קמ"ל משום סיפא תנייה דאשמועינן קצצן לחין ע"מ ליבשן מטמאין טומאת אוכלים:

שנפשח - נתלש ממנו ענף ובאותו ענף יש פירות:

הרי הן כתלושין - ואפילו הן לחין:

יבשו - פירות האילן שלא נפשח הרי הן כמחוברין:

מאי לאו אף מחוברין - דקאמר לכל דבריהם קאמר ואפילו לענין טומאה וקשיא לשמואל:

הא כדאיתא והא כדאיתא - תלושין שנפשח לכל דבריהם הוו תלושין בין לענין חיוב טומאה בין לענין שבת ומחוברין דקתני גבי יבשו לשבת קאמר ולא לטומאה והיינו כשמואל:

במאי קא מיפלגי - ר' מאיר ור' שמעון לגבי הכשר:

אמר רבה בבהמה נעשית יד לאבר קמיפלגי - ותרוייהו אית להו יש יד להכשר ומיהו רבי שמעון סבר אין בהמה כולה נעשית יד לאבר אחד הלכך לא הביאה לו הכשר ורבי מאיר סבר בהמה נעשית יד לאבר:

אביי אמר - אין טעמייהו משום יד דכ"ע אין בהמה נעשית יד לאבר אחד אלא טעמא דרבי מאיר משום דכולה חדא חשיב ליה ואע"ג דכי אוחז את הקטן באבר ובשר המדולדל אין גדול עולה עמו אלא נתלש מיד הואיל וכשאוחז בגדול עולה קטן עמו חד הוא ור' שמעון סבר אינו כמוהו:

אוכל - תרומה:

שנפרס - לשון פרוסה נשבר:

הרי הוא כמוהו - ואם נגע טבול יום באחד מן השברים פסל את חבירו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכח א (עריכה)

ואם לאו - חבירו טהור ואע"פ שנוגעין זה בזה אין שלישי עושה רביעי בתרומה וגבי טבול יום תנינא לה במסכת יומא (דף יט.):

מוחלפת השיטה - כאן החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא ס"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ומדקאמר רבי יוחנן הכי ש"מ דס"ל דבאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קא מיפלגי:

ומהדר הש"ס ומאי קשיא - ליה לרבי יוחנן דלמא אע"ג דמיקל ר"מ בטבול יום . שהוא טומאה דרבנן מחמיר הוא בטומאה חמורה:

תניא רבי אומר - תירוצא הוא כלומר הא תני רבי דלא שני ליה:

אחד טבול יום ואחד שאר טומאות - אין חילוק בנגיעתם דהקרויה בשאר טומאות נגיעה הוי בטבול יום נמי נגיעה:

לדברי רבי דלא שני ליה - החליף ר"מ שיטתו דהא כל היכא דהויא נגיעה בטבול יום הויא נגיעה בשאר טומאות והא שמעינן לר"מ דמתניתין דאע"ג דאין גדול עולה עמו חבור הוא:

רבא אמר ביש יד להכשר - כי היכי דילפינן יד לטומאה בריש פרקין (דף קיח.) קמיפלגי ודכ"ע בהמה נעשית יד לאבר:

בהכשר קודם מחשבה קמיפלגי - ודכ"ע יש יד לטומאה ולהכשר אלא ששחטה קודם שחישב להאכילו לעובד כוכבים דקדם הכשר למחשבה ר"ש סבר כיון דבשעת הכשר אכתי לאו בר קבולי טומאה הוא דסתמיה לאו לאכילה קאי שאף לבן נח אסור הוא הכשר נמי לא מקבל:

חלב - אין דרכו לאוכלו בכפרים מפני שהעם מועט ויש להם בשר הרבה לצורך סיפוקן אבל בכרכים העם מרובה ואין להם בשר לכל הצורך אוכלין אותו ע"י הדחק א"נ משום הכי אין דרכן לאוכלו בכפרים משום דעניים הם אבל בני כרכים שהם עשירים אוכלין אותו:

הוכשר בשחיטה - ואע"ג דקדם הכשר למחשבה:

עולשים - עשב שקורין קרשפיל"א:

שלקטן לבהמה - והוכשרו ואח"כ נמלך עליהם לאדם צריכין הכשר שני מפני שקדם הכשר למחשבה ור"מ סבר לה כי היכי דא"ר עקיבא מעיקרא מאכל בהמה אינו מקבל טומאה:

בנתקנח הדם כו' - ודכ"ע אין יד להכשר אבל יש יד לטומאה ופלוגתייהו בשניתז הדם על האבר וקינחו בין סימן לסימן:

דם מכה - אינו מכשיר דם חללים קרוי משקה ולא דם מכה:

רב אשי אמר - דכ"ע אית יד להכשר והאי אבר אית ליה יד דבהמה נעשית יד לאבר א"נ ס"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו וכשניתז הדם על האבר ולא נתקנח . קא מיפלגי ר"מ סבר דם מכשיר והרי הוכשר ור"ש לטעמיה דאמר בפרק שני (לעיל לו.) שחיטה מכשרת ולא דם והאי אבר כיון דלא מהניא ליה שחיטה להתירו באכילה אע"ג דמהניא ליה לטהוריה מידי נבלה לא מכשרה ליה לטומאה דטעמא דשחיטה מכשרת היינו משום דכיון דמשויא ליה אוכלא לענין היתר אכילה משויא ליה נמי אוכלא לענין טומאה והכא ליכא למימר הכי:

בעי רבה כו' - רבה אוקים פלוגתייהו לעיל בבהמה נעשית יד לאבר בעי רבה לר"מ דאמר בהמה נעשית יד לאבר בשחיטה לענין הכשר בחייה מהו שתעשה יד להכניס ולהוציא טומאה היכא דהוכשר במים לאחר דלדולו דאמרינן במתניתין דמקבלין טומאה במקומן ואם נגע טומאה בבהמה מהו שתעשה יד להביא טומאה לאבר מי אמרינן כיון דבעלי חיים לא מקבלי טומאה יד נמי לא הוו או דילמא נהי דאיהי גופה טהורה יד לאבר מיהא הויא כי היכי דאמרינן גבי עצם דבשר ואוכל עליו שהוא יד לבשר להכניס ולהוציא טומאה אע"פ שאין עצם בלא בשר מקבל טומאה:

קישות שנטעה בעציץ - שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי היא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהרה כל הקישות שבעציץ לפי שחוזרים ויונקין מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ:

הטמא בטומאתו - מה שבתוך העציץ מקבל טומאה לפי שהוא כתלוש:

והטהור - הנוף שיצא לחוץ ויונקת מריח הארץ דרך אויר כמחובר וטהורה: לר"ש מהו שיעשה נוף הטהור יד לקישות להביא לה טומאה:

המשתחוה לחצי דלעת אסרה - בהנאה משום עבודה זרה ולר"ש איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין דנפקא ליה לקמן (דף קכט.) מכל האוכל אשר יאכל דבעינן שאתה יכול להאכילו לאחרים והא הדלעת איסורי הנאה היא ותו לא מטמא טומאת אוכלין ונהי דטומאה יוצאה לה מגופה דהא עבודה זרה מטמאה כשרץ שנאמר (דברים ז) שקץ תשקצנו ולר"ע מטמאה כנדה שנאמר (ישעיהו ל) תזרם כמו דוה מיהו ההיא טומאה דרבנן היא כדאמרינן בפרק ר"ע (שבת דף פג:) וקרא אסמכתא בעלמא הוא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכח ב (עריכה)

מהו שתעשה יד לחברתה - לענין טומאה דאורייתא לקבל טומאה מן השרץ כדי להביאה לחברתה להיות חברתה ראשונה כאילו נגע עצמה בטומאה. שניה לטומאה פשיטא לן דלא הויא ההיא חברתה שהרי זו לא קבלה טומאה לעצמה לישנא אחרינא לענין טומאת עבודה זרה קמיבעיא ליה דזו שנעשית עבודה זרה הרי היא כשרץ וחציה השני מי הוה לה יד והנוגע בה כנוגע בעבודה זרה או דילמא לא הוי לה יד וטהור הנוגע בה כגון אם לא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה אי נמי הוכשרה הויא לה איהי ראשון והנוגע בה הוי שני נעשה האוכל יד לאוכל אחר או לא:

יחור - נוף:

רבי יהודה מטהר - דאכתי מחובר הוא:

אם יכול לחיות - הוי מחובר וטהור:

ואם לאו - הרי הוא כתלוש וטמא:

מהו שיעשה יד לחבירו - אם נפשח מיחור זה יחור אחר ומעורה בו בקליפתו ואינו יכול לחיות והוי תלוש והראשון יכול לחיות מהו שיעשה זה שיכול לחיות ואינו מקבל טומאה בית יד לזה התלוש ומביא לו טומאה א"נ אם יחור זה אינו יכול לחיות מהו שיעשה לו האילן יד להביא טומאה על פירות שביחור:

אבן - המנוגעת:

שבזוית - שנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקים את כל עובי הכותל ונראה משני צדדים:

כשהוא חולץ - לסוף שבוע של הסגר כדכתיב (ויקרא יד) וחלצו את האבנים:

חולץ את כולו - דהא אבן כתיב כמות שהיא או גדולה או קטנה:

וכשהוא נותץ - אם הוחלט הבית ובא לנותצו:

נותץ את שלו - חולץ את האבן ונותץ את צד שלו:

ומניח את חלק חבירו - דהא כתיב (שם) ונתץ את הבית ולא שתי בתים:

מהו שיעשה - חלק הטהור בית יד לזה להכניס טומאה לבית חבירו דהא אבן המנוגעת מטמאה באהל כדכתיב (שם) והבא אל הבית:

איכא בינייהו בשר הפורש מן האבר - לאחר זמן בשר הפורש מן החי לא מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים והעצמות כדיליף לקמן וכ"ש בשר הפורש מן אבר מן החי:

מאבר מן הנבלה מטמא - דהא איכא כזית נבלה:

מן הבהמה ממקצת בהמה - כגון אבר ממנה מדכתיב וכי ימות מן דמשמע כעין מיתה שאינה עושה חליפין והיינו אבר וסיפיה דקרא הנוגע בנבלתה יטמא:

ומקצת בהמה אינה מטמאה - ואף על פי שהיא כמתה כגון טרפה ששחטה:

וכי ימות - מיניה נפקא לן אבר כדאמרינן וקרייה מתה אלמא כעין מיתה בעינן שאינה חוזרת:

עושה חליפין - חוזרת לקדמותה ובשר עושה חליפין אם יתלוש בשר מן . הבהמה אחר עולה תחתיו:

מה בהמה גידין ועצמות - לקמיה מפרש מאי בינייהו: ה"ג רבי אומר בהמה מה בהמה בשר גידים ועצמות כו':

בין רבי לר"ע א"ב רכובה - רכובה הנמכרת עם הראש אין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות לר"ע אבר הוא וכ"ש לרבי יוסי הגלילי דהא אינו עושה חליפין ולרבי לאו אבר מן החי הוא דהא אין בו בשר:

בין ר"ע לרבי יוסי הגלילי איכא בינייהו כוליא וניב שפתים - דאין עושין חליפין ואין בהן עצם לרבי יוסי הוו אבר לר"ע לאו אבר נינהו:

בשר הפורש מן השרצים - מן החי דאבר מן החי נוהג בהן:

דאי אשמועינן בהמה היינו טעמא דלא מטמא - בשר מן החי דידה משום דלא מטמא בכעדשה:

שרץ - לא כתיב ביה משא בהמה כתיב בה משא:

החותך כזית בשר מאבר מן החי - בתוספתא לא גרסינן כזית אלא החותך בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה:

חתכו ואח"כ חישב עליו - להאכילו לעובד כוכבים:

טהור - דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הלכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואחר כך חתכו קבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היה לו עד עתה:

(מאי קשיא לך) א"ל - הכי קשיא לי דקתני בההיא ברייתא חישב כו' ואמאי היא טמאה כו':

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכט א (עריכה)

טומאת בית הסתרים היא - היאך קבל טומאה במחובר והלא מגעו בסתר וקיי"ל בנדה (דף מא:) מקרא דטומאת בית הסתרים לא מטמיא:

ר"מ היא - בבהמה המקשה (לעיל עב.) הוציא עובר את ידו ושחט את אמו ואח"כ חתכו בשר העובר מגע נבילה שקבל טומאה מאבר היוצא שהיה מחובר לו והוא מטמא כאבר מן החי:

א"ל - רבי אסי לר' זירא בהא דר' אבא בר ממל לא איכפת לי דהא זימנין סגיאין אמרה להאי טעמא קמאי ואמרי ליה אנא:

שני ליה לר"מ בין טומאה דבעיא הכשר כו' - ההיא דבהמה המקשה הוכשר העובר בשחיטת אמו ועדיין האבר הטמא מחובר בו וטמאו אבל משנתינו תנן הבשר צריך הכשר וכיון דצריך הכשר לא הוכשר קודם חתיכה והיאך מקבל טומאה מאביו:

בשהוכשר - קודם חתיכה קתני הך ברייתא דטמאה:

הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו - בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי ר' ישמעאל לעיל בפירקין (דף קכא.) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון נבלת עוף טהור לא וכ"ש זה שכבר טימא:

כששימש - אותו שמוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום ע"י אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב ונמנה עם הגידין והעצמות ליעשות אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן ולא דמי לנבלת עוף טהור שהיא מטמאה אדם על ידי אכילה:

הרי אמרו - בפסחים באלו עוברין (דף מה:):

כופת שאור - מוטיי"ל בלע"ז:

שיחדה לישיבה בטלה - מתורת חמץ ואינו עובר עליו בפסח משום שאור לא ימצא בבתיכם אלמא לאו אוכל הוא ונעשית כלי ומטמאה מושב הזב שהרי אין אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו שהרי יחדה לכך אומר אני דטומאה שאנו מטמאין אותו משום מושב הזב לאו דאורייתא אלא דרבנן היא דאמור רבנן בטלה ונעשת כלי:

דאי ס"ד דאורייתא - א"כ מצינו אוכלין שסופן לטמא טומאה חמורה מאחר שירדו לתורת אוכלים ואנן אמרינן מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה כו': ומשני לעולם טומאתם דאורייתא ודקאמרת מצינו לאוכלים שמטמאים כו' כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שימשה אלא מעשה עץ שימש ע"י מעשה עץ הוא עושה אותה שבטל מתורת אוכל ונעשה עץ:

הרי אמרו תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין מטמא באהל - וקאמר אביי אומר אני טומאה זו לאו דאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא:

דאי דאורייתא - מצינו אוכלין שסופן לטמא אדם:

מעשה עץ - שאסורים בהנאה ובטלו מאכילה ונעשו כעצים הנעבדים:

הרי אמרו - באלו עוברין (פסחים מה:):

חבורי אוכלים - שבכלים הרי הם ככלים ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי דתנן (שם) בצק שבסדקי עריבה לענין הטומאה אם רוצה בקיומו הרי הן כעריבה ואומר אני טומאתו זו שהוא נעשה כלי ואם נגע במת חוזר ומטמא אדם לאו דאורייתא:

חלב נבלה - דבהמה טהורה אינו מטמא כנבלה דנפקא לן מיעשה לכל מלאכה ולענין לקבל טומאה מן הנבלה או מן השרץ:

כפרים - שעמם מועטין וחלב לאו בר אכילה הוא אפילו לעובד כוכבים אלא ע"י דחק:

צריך מחשבה - והוי אוכל וכיון דחלב יורד לתורת אוכל אומר אני טומאתו אגב כוליא מה שהוא מטמא אדם משום מגע נבלה שהוא שומר הכוליא כשהכוליא טמונה בו כדאמר לעיל (דף קכו:) כמה חוטין נמשכים הימנה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מצינו דבר שיורד לתורת אוכל כגון חלב שחישב עליו ועדיין הכוליא טמונה בו:

מטמא טומאה חמורה - ואנן תנן כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר וזה לענין טומאת אוכלין אוכל הוא וקתני צריך הכשר:

מעשה עץ שימש - לאו בתורת אוכל הוא מטמא אלא בתורת שומר לאוכל כעצם וכקרנים וכטלפים:

הרי אמרו בית שסככו בזרעים - כלומר הרי הזכירו בית המסוכך בזרעים דהוי בית ולא ידענא היכן אמרו:

המסכך בזרעים - כגון שסיכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך בטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית טמא כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים:

טומאתו לאו דאורייתא - אותה טומאה שהבית חשוב אהל לטמא אדם לאו דאורייתא היא ואית דגרסי בית שסיככו בזרעים טהרו כלומר טהרו מטומאת אוכלים ונעשו עץ דבטלו אצל הסיכוך טומאתו לאו דאורייתא כדפרישית:

אי אין מיתה עושה ניפול - והרי נתנבל עמה לטמא משום נבלה:

מ"ט דרבי שמעון - דמטהר המעורה בבעלי חיים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קכט ב (עריכה)

לאחרים - לעובד כוכבים:

קרוי אוכל - לענין טומאת אוכלין ואבר מן החי אין אתה יכול להאכילו לאחרים בהיתר:

ודילמא טעמא דר' שמעון - ולמה לי קרא להכי:

הואיל ומעורה - בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם כדאמרינן לגבי יחור דהואיל והתאנה מעורה ביחור חיבור הוא אע"פ שהיחור נפשח מן האילן שהקליפה מועלת בו לעשות חבור הכא נמי הואיל והאבר מעורה בבהמה כל דהו טהור הוא:

נשחטה הבהמה - אין המדולדל ניתר לא לישראל ולא לבני נח:

לא הוכשרו - וקמפרש רבי יוחנן משום דלאו בני קבולי טומאה נינהו דלא משויא להו שחיטה אוכלא הואיל שאינו קרוי אוכל:

ודלמא - לעולם בני קבולי טומאה נינהו וטעמא דר"ש אי כדרבא דמפרש לעיל (דף קכז:) טעמא דר"ש משום דאין בהמה נעשית יד להכשיר האבר אי כדרבי יוחנן דאמר נמי לעיל אין יד להכשר וכשאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו פליגי ומשום הכשר:

אלא לעולם - אי איתמר דר' אסי אסיפא דמתניתין איתמר אמתה הבהמה ור' שמעון מטהר אפילו הוכשר הבשר אין מקבל טומאה וכ"ש דפליג ארישא כשהן מחוברין ומיהו קרא לא איצטריך ליה אלא משום סיפא דאי משום רישא הא אית ליה טעם אחר כדאמרינן:

' - מתני' המדולדלין באדם טהורים. דכי ימות כתיב:

מת האדם הבשר - המדולדל טהור דמיתה עושה ניפול ובשר הפורש מן החי טהור וכרבי יהושע ור' נחוניא בן הקנה מיתוקמא דמטהרים לקמן בשר הפורש מאדם חי:

האבר מטמא משום אבר מן החי כו' - בגמרא מפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מאדם חי מטמא במגע ובמשא ובאהל אבל כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי אינו מטמא ומאבר מן המת מטמא:

גמ' בעלמא קאי - ואפילו אאבר מן המת דעלמא פליגי דלא מטמא אלא אם כן יש בו כזית בשר דמטמא משום בשר:

א"ל ר' יהושע - וכי מפני ששמעת מן החי סבור אתה לומר מן החי דוקא ולא מת בתמיה והלא כתיב במגילת תענית פסחא זעירא כו' פסח שני שבאייר:

הא רבה - פסח ניסן:

למספד - בתמיה:

ה"נ כל דכן - שמעת:

א"ל כך שמעתי - שאבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת: ה"ג ומאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת ואמתניתין קאי:

כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו - תנא דמתניתין סבירא ליה כר' יהושע דמטהר לקמן בין בבשר הפורש בין בעצם הפורש מן החי דהא מתניתין ר' יהושע היא דמטמא באבר מן המת הילכך בבשר מן החי ובעצם מן החי שאינו אבר נמי כרבי יהושע סבירא ליה טעמא דרבי אליעזר ור' יהושע ור' נחוניא מפרש בעדיות (פ"ו מ"ג) מה ראה כל אחד לטמא בזה ולטהר בזה ומה ראה ר' יהושע לטהר בשניהם דתנן התם אמרו לו לר' אליעזר השוה מדותיך או תטמא בשניהם או תטהר בשניהם אמר להם מרבה אני טומאת בשר מטומאת עצמות שהבשר נוהג בנבלות ובשרצים מה שאין כן בעצמות אמרו לו לר' נחוניא השוה מדותיך אמר להם מרבה אני טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא אמרו לו לר' יהושע מה ראית לטהר בשניהם והא שניהם במת טמאין אמר להם לא אם אמרתם במת שהרי יש בו רובע ורוב ורקב דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב בניינו או רוב מניינו מטמא ומלא תרווד רקב מטמא באהל תאמרו בחי שאין בו רובע ורוב ורקב כו':

השתא דאתית להכי - דאדכרתן עצם כשעורה ובשר הפורש מהשתא אימא לך דר"ש לאו אאבר מן המת פליג אלא בין תנא קמא לר"ש דמתניתין נמי כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו בהא פליגי אם אבר מן החי חלוק מאבר מן המת בשתיהן או באחת מהן דלתנא קמא אינו חלוק אלא באחת מהן דת"ק סבר אי כרבי אליעזר דמטמא בבשר הפורש מאבר מן החי ובעצם כשעורה הפורש ממנו מטהר אי כר' נחוניא דאמר איפכא והכי קאמר האבר טמא משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טמא והעצם טהור כר' אליעזר או העצם טמא והבשר טהור כרבי נחוניא ולא משום אבר מן המת דשניהם טמאין בו ור' שמעון מטהר בין בעצם בין בבשר הפורש ממנו דסבר כר' יהושע דמטהר בשניהם אבל אבר עצמו ה"נ דמטמא לר"ש: