חולין סו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
במאי קמיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל בראשו ארוך קמיפלגי תנא דבי רב סבר אשר לו כרעים כלל ארבה סלעם חרגול חגב למינהו פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דמיניה אין דלאו דמיניה לא ומרבי דדמי ליה משני צדדין תנא דבי ר' ישמעאל סבר אשר לו כרעים כלל ארבה סלעם חרגול חגב פרט למינהו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ומרבי כל דדמי ליה בחד צד והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא כללא קמא אשר לו כרעים אמר רחמנא דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול כללא בתרא עד דשוו בארבעה סימנין תנא דבי ר' ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא דאין ודאמרי' נמי בעלמא דדאין תנא דבי ר' ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא מהכא:
אמר מר אי שמו חגב יכול אין בו כל הסימנין הללו ת"ל למינהו עד שיהו בו כל הסימנין הללו אין בו כל הסימנין הללו מהיכא תיתי ארבה וחרגול כתיב אי לא כתיב סלעם כדקאמרת השתא דכתיב סלעם לרבויי ראשו ארוך אימא לירבי נמי כל דהו קמ"ל מאי שנא התם דאמרת סלעם זה רשון חרגול זה ניפול ומאי שנא הכא דאמרת סלעם זה ניפול חרגול זה רשון מר כי אתריה ומר כי אתריה:
ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת:
תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיאן ה"ז מותר יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים כגון
רש"י
עריכהבמאי קא מיפלגי - תנא דבי ר' ישמעאל דמייתי ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך ואייתר ליה חגב למעוטי צרצור ותנא דברייתא קמייתא דמיבעי ליה כולהו לגופייהו:
תנא דבי רב - קרי לברייתא קמייתא ששנויה בתורת כהנים דמקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם אבל ברייתא דתנא דבי ר"י לא היתה שגורה אלא בפי תלמידיו:
תנא דבי רב סבר - למינהו דכל חד לא משתמע כללא למהוי כלל ופרט וכלל דלתרבי סלעם וחגב בכעין הפרט דניהוי קראי יתירי משום דקסבר דלא דיינינן בתרי כללי אא"כ דמי כללא בתרא לכללא קמא והכא לא דמי דכללא קמא לא קפיד אלא אכרעים ולמינהו אי כללא קרינן ליה קפיד דלהוי דמי לארבה דאית ליה ארבעה סימנין:
דלאו דמיניה לא - הלכך חד מחבריה לא אתי:
כל דדמו ליה - הלכך סלעם אתי מארבה וחרגול כדאמרן ואייתרא ליה לראשו ארוך:
תנא דבי ר' ישמעאל כי האי גוונא דאין - ומהכא שמעינן ליה דהא קחזינן דדריש להו:
ארבה וחרגול כתיב - וכעין הפרט בעינן:
כל דהו - ואפי' לא דמו ליה אלא בחד סימן דהא שמעינן סלעם דלא בעינן דמי לפרט בכל צדדין מדאיתרבי ראשו ארוך:
ומר כי אתריה - רשון דתנא דבי רב הוא ניפול דתנא דבי רבי ישמעאל ורשון דתנא דבי ר' ישמעאל הוא ניפול דתנא דבי רב ובין למר ובין למר סלעם אין לו זנב וחרגול יש לו זנב וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב זאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. בהלכות גדולות:
הפורח בהן - שט בהן על פני המים:
הקבועין בו - יותר מן הסנפירין שאין זזין מאליהן אלא בידים אבל כל הסנפירין הוא יכול לכשכשן:
הסולתנית - מין דגים קטנים בלע"ז טונינ"א:
תוספות
עריכהשלשה צדדין מכל צדדיהן אלא לרבות העתיד לגדל אחר זמן לא יקשה כלום דעל כרחך שני צדדין דמצריכין בעירובין (דף כח.) למ"ד דכללא בתרא דוקא ושלש צדדין שמצריך למאן דאמר כללא קמא דוקא לאו דוקא אמר שנים ושלשה דלמאן דאמר כללא קמא דוקא אפי' בה' צדדין צריך לדמות דא"כ תיקשי עלה דההיא דעירובין הא דאמר בנזיר פ' שלשה מינין (דף לה:) דכל היכא דאיכא תרי כללי ופרטי מרבינן כל דדמי ליה מחד צד וכל היכא דאיכא תרי פרטי וכללי מרבינן כל דדמי ליה משני צדדין אלא ודאי מסתברא דשני צדדין דעירובין וחד צד דנזיר חדא מילתא היא ומיירי בעירובין כגון שיש לו שני צדדין חשובין שוין וצד שלישי שאינו חשוב כל כך דכה"ג איכא גבי כלל ופרט דבקר וצאן ויין ושכר בשמעתא דעירובין (דף כח.) ובנזיר (דף לה:) מיירי כגון דליכא אלא חד צד חשוב כגון כלל ופרט וכלל דההיא שמעתא ואיכא נמי צד שני שאינו חשוב כל כך וכענין זה אמר בנזיר דלא מצרכינן אלא חד צד היינו הצד החשוב האחד שאין חשוב כמותן וה"ה אם היו שניהם חשובין ושוין וצד שלישי שאינו חשוב כמותן הוו שני צדדין החשובין כצד אחד כיון שהן שוין ונצריך שיהא כעין הפרט דומה לפרט באותם שני צדדין החשובין דהי מינייהו מפקת וזהו מה שמצריך בעירובין דומה לפרט מב' צדדין אפי' למ"ד כללא בתרא דוקא דהוו להו תרוייהו כצד אחד דנזיר כדפירשנו ומה שמצריך שלשה צדדין למ"ד כללא קמא דוקא י"ל שבא לומר דלא סגי ליה בשני צדדין החשובים ושוין כמו למ"ד כללא בתרא דוקא אלא גם בצד השלישי הגרוע צריך שיהא דומה לכולן וה"ה אם יש ה' צדדין צריך שידמה לכולן והשתא אתי שפיר כי מצרכינן נמי טפי משלשה צדדין בכעין הפרט כי בכל הצדדין בין החשובין בין הגרועין הרבה כמו השלישי צריך שיהא דומה לפרט למאן דאמר כללא קמא דוקא ולמאן דאמר כללא בתרא דוקא נמי לא יקשה כלום כשנצריך יותר משני צדדין במקום שיהיו יותר משני צדדין שוין ולפי דברי אלה נצריך בכאן יותר משלשה צדדין למ"ד כללא קמא דוקא אפי' אין כאן אלא ב' צדדין חשובין שוין לו ויש צדדין אחרים גרועים מהן כי כולם יש להצריך ולמאן דאמר כללא בתרא דוקא לא נצריך אלא שנים החשובין ולכך לא היה לנו להצריך אין ראשו ארוך למאן דאית ליה כללא בתרא דוקא כמו שפי' רש"י שם ולפ"ז נצטרך לומר דאין לו זנב ואין ראשו ארוך הם צדדים גרועין יותר מאותן שאנו מצריכין בברייתא בהצד השוה ולכך לא היינו מצריכין אותם אם היינו אומרים כללא בתרא דוקא ובכך מתיישב גם מה שאנו מרבים ראשו ארוך מסלעם ואין אנו מרבים אותו שאין לו ארבע כנפים או שאין כנפיו חופים את רובו כי אותם הם סימנים חשובים יותר מאין ראשו ארוך ומיהו בלאו האי טעמא ניחא כמו שפי' ריב"א דאין לך שום חגב חסר סימן אחד דארבע כנפים או כנפיו חופים את רובו שלא יהא עוד חסר סימן או סימן אחד דאין ראשו ארוך או סימן אחד מן הארבע דמתניתין אבל הכא בראשו ארוך משכחת ליה שאינו חסר אלא סימן דאין ראשו ארוך בלבד ולפי מה שפירשנו הנהו דעירובין ונזיר קשיא אמאי איצטריך למימר פ' הגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) דר"א דריש ריבויי ומיעוטי דאפי' דריש כללי ופרטי אתי שפיר וסבר כמ"ד כללא בתרא דוקא וסגי בחד צד פירוש בצד החשוב מן השאר שאין צד אחר חשוב כיוצא בו מה הפרט מפורש גופו ממון אף כל גופו ממון יצאו שטרות אבל דבר המיטלטל לא צריך ולא אימעוט קרקעות כי זהו צד גרוע יותר תדע שהוא צד גרוע יותר דהא כי דריש ליה בריבה ומיעט וריבה אינו ממעט קרקעות אלא שטרות וי"ל דמשום דמוכחא מלתא דשמעתא דפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) וההיא דפרק שלשה מינים דנזיר (דף לה.) דר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי קאמר נמי התם הכי וצ"ע בשמעתא דשן ועין בקדושין (דף כד:) ואו פסח או עור דבכורות (דף לז.) ובכל הש"ס במקום שאמר מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אם יהיה זה דוקא למ"ד כללא קמא דוקא או שמא נאמר כי גם למ"ד כללא בתרא דוקא אפי' לא יהיו השני צדדין החשובין שוין לגמרי כיון שקרובין להיות שוין חשובין כשוין וכחד צד דמו ומה שלא נצריך אלא חד צד זהו כשהשני גרוע הרבה יותר ממנו כי כן נראה יותר כדי שיהא דברי הכל במה שמצריך בכל הגמ' דבר המיטלטל וגופו ממון כי שני צדדין האלו קרובין להיות שוין וגם יתיישב בכך מה שצריך לומר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) דר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי ולא נצטרך לתרץ בדוחק כאותו תירוץ שכתבתי:
במאי קמיפלגי. וא"ת אמאי לא מפרש דאיכא בינייהו שאר חגבים שאינן ממין אותם הכתובים שיש להם ארבעה סימנים הכתובים במתני' ואין ראשו ארוך דלתנא דבי רב אסירי אע"פ שיש להם ד' סימנים דמתני' דאין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל דשמא ליכא שום חגב שיהא בו ה' סימנים שלא יהא ממין אותם הכתובים במתני' א"נ רבותא נקט דאפי' בראשו ארוך שרי תנא דבי ר' ישמעאל: בסוף שמעתא פי' בקונטרס דחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב וזאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים בהלכות גדולות כך פי' בקונטרס ולא הוצרך להביא בקונטרס מה"ג אלא משום דדריש ליה מקרא דבכמה מקומות בש"ס מוכח דשרו בלא שחיטה בסוף פ' ר' עקיבא (שבת דף צ:) חגב טמא אין מצניעין לקטן דלמא מיית ואכיל ליה אבל חגב טהור אין לחוש ובריש פ' דם שחיטה (כריתות דף כא.) קאמר אוציא דם דגים וחגבים שכולם היתר ומפרש דאין טעונין שחיטה ובפ' אין מעמידין (ע"ז דף לח. ושם ד"ה לעולם) דאמר רב עובדי כוכבים שהציתו את האור באגם כל החגבים אסורים ומפרש טעמא דלא ידיע הי טמא והי טהור אבל לשחיטה לא חיישינן ועוד התם בסוף פירקא חגבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותרים ליקח מן העובד כוכבים וכן הבאין מן הסלולה ולפני חנוני אסורין מפני שמזלף עליהם יין ולעיל הבאתי ברייתא דתוספתא דקתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים ובין מתים ואינו חושש ואע"ג דאוכל לאו דוקא דבחיים איכא משום בל תשקצו כדמוכח בפ' ר' עקיבא בשבת (דף צ:) מ"מ נקט אוכל למימר דליכא איסור אבר מן החי דלא. בעי שחיטה. [וע"ע תוס' ע"ז לח. ד"ה לעולם]:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
ומ"ש התם סלעם זה רשון כו' תנא קמא דר' ישמעאל מר כי אתריה כו'. כלומר באתריה דמר קרו הכי ובאתריה דמר קרו הכי:
[כתוב בגליון] פירוש גבחת גבהות בשדרה שלו כעין גמל. ארבה אין לו גבחת ולא זנב. סלעם יש לו גבחת ויש לו זנב. חרגול יש לו גבחת ויש לו זנב. ארבה זה גובי אין לו גבחת. סלעם זה רשון יש לו גבחת. חרגול זה נפיל יש לו גבחת ויש לו זנב. חגב זה נדיין. ד' פעמים למינהו להביא צפורת (ברודי) [כרמים] ויוחנה ירושלמית וערצוביה והרזבנית. ואלו הן ד' סימנין. ד' רגלים וד' כנפים וקרסולים וכנפיו חופות רוב עוביו ורוב אורכו [אחרת]. כללא קמא אשר לוא כרעים כללא בתרא למינהו להביא את שיש לו ד' סימנין:
ואשכחן דדאין תנא דבי ר"י בכללי ופרטי כה"ג. איתא בפ"ק דזבחים וכן אמרו שם אשכחן תנא דבי ר' ישמעאל דדרשי כה"ג.
והא דתנן כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר"י אומר ב' קשקשין. אין ספק שאין הלכה כר"י אלא אפי' בקשקשת אחת מותר וה"נ תניא בספרא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפרים כגון כפונו' זו שבים מנין אפי' אין לו אלא סנפיר א' וקשקשת א' ת"ל וקשקשת ר"י אומר וכו'.
אבל תמהני במה שמצינו בתוספתא וכמה קשקשים יהיו לו א' תחת זנבו וא' תחת לחייו וא' תחת סנפיר שלו ר"י אומר וכו' ומתוך הדוחק יש לי ללמד דאו או קתני ומה שפי' מקומו' הללו מפני שבמקומות אחרים יש לחוש שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבק בזה אבל באותן מקומות אז ידוע הוא דשלו הוא. ושמעתי שיש מינין שאין להם קשקש' אלא אחת בזנבו.
וכתב רש"י ז"ל וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכירם הכתוב דכתיב (ויקרא יא, מו) זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים, מכל נפש השורצת על הארץ אלו החגבים בהלכות גדולות ע"כ לשון רש"י ז"ל. ובתוס' [כ'] שלא הוצרך רש"י ז"ל להביא מהלכות גדולות אלא משום דדריש ליה מקרא אבל בכמה מקומות מפורש בתלמוד שאין חגבים טעונין שחיטה, כדאמרינן בשבת (צ, ב) חגב טמא אין מצניעין אותו לקטן דילמא מאית ליה ואכיל ליה, אבל חגב טהור אין לחוש, ובעבודה זרה (לח, א) דאמר רב נכרי שהצית את האור באגם כל החגבים אסורין, ומפרש התם טעמא דלא ידע הי טהור והי טמא, אבל לשחיטה לא חיישינן דבין חיים בין מתים מותרין. ועוד אמרו שם (מ, ב) חגבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותרין ליקח מן הנכרי והבאים מן הסלילה אסורין מפני שמזלף עליהן יין, ובתוספתא דתרומות נמי קתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים. מתני': ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת רב יהודה אומר שני קשקשים. משמע דר' יהודה דריש ליה משום דמשמע לי קשקשת תרתי, ותנא קמא סבר דאפילו קשקשת אחת מותרת באיזה מקום שתהיה, וקיימא לן כתנא קמא, והכי תניא בסיפרא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים כגון כנופת זו שבים מנין, (אין לו אלא סנפיר) [אפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת תלמוד לומר וקשקשת רבי יהודה אומר וכו'. וכתב הרמב"ן ז"ל תמה אני במה שמצאתי בתוספתא (פ"ג, ה"ט) וכמה קשקשים יהיו לו אחד תחת זנבו ואחד תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו, ר"י אומר וכו'. ומתוך הדוחק יש לי לומר דאו או קתני. ומה שפירש מקומות הללו, מפני שבמקומות אחרים יש חוש שמא עם דגים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבקת בזה, אבל באותן מקומות ידוע הוא דשלו היו ע"כ. ואין הענין הזה מתישב היטב, דהא או או לא קתני, ואפשר דהא דקתני בספרא אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת בכל אחד מאותן שלשת המקומות קאמר, ואף על גב דסתים ותני קשקשת אחת ולא פירש בכל מקום ומקום, הרי שאתה צריך לדחוק ג"כ ולפרש דאחת דקתני לא בכל מקום קאמר אלא באחד מאותן שלשה המקומות כדברי התוספתא. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב בסוף פירקין תנא אלו הן הקשקשים שמלובש בהן וסנפירים (ששנו) [ששט] בהם וכמה קשקשים יהיו בהם אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו, ר' יהודה אומר שנים ולא חלק ולא פירש בו רבינו ז"ל כלום, ונראה דכפשוטה של ברייתא הוא מפרש דברי תנא קמא דאחת ואחת בכל שלשת המקומות הללו קאמר, ורבי יהודה בעי ששה שנים בכל אחד מאותן המקומות.
גמרא: תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן מותר. ואם תאמר וכי מאין זו, בשלמא גבי חגבים כתיב (ויקרא יא, כא) אשר לו כרעים, וכתיב לא באלף, ודרשינן אשר אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן, כדדרשינן (ערכין לב, א) באשר (אין) לו חומה אבל בדגים מנ"ל. יש לומר דגבי דגים כתיב (ויקרא יא, י) כל אשר אין לו, ודרשינן אין לו ע(ד)יין עליו אף על פי שאין לו עכשיו אם עתיד לגדל אחר זמן מותר.
מכדי אנן אקשקשת סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר, אי כתיב קשקשת ולא כתיב סנפיר, הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (כב, ב) גבי תחילת הצהוב שבזה ושבה אי אמרת ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, וכן בהרבה מקומות, לא דמי לדהכא דכל שהוא ספק נולד מדעת בני האדם כגון זאת שהיינו מסתפקין בפירוש קשקשת, ודאי איצטריך קרא לפרשו וכגון שנולד בין השמשות, דמיעטה קרא דאינו דוחה את השבת, כדתניא בשבת (קלה, א) דמילה לפי שאי אפשר לעמוד עליו מן התורה, אבל תחלת הצהוב אפשר היה לעמוד עליו אם דינן בגדולים או בקטנים, ומשום הכי מקשינן אי משום ספיקא מעטינהו קרא מחוורין ומבני יונה מי איכא ספיקא כלפי שמיא. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל תירצו דהכא שאני לפי שהיה לשון קשקשת מורה דבר שאינו חלק אלא ענין שהיד מסתבכת בו כעין הסנפירין, ולפיכך היה הלשון מטע'? שאין קשקשת אלא סנפיר, ומשום הכי איצטריך קרא למכתב סנפיר וקשקשת, ואסיקנא דקשקשת לשון מבואר הוא, שהוא אלו שהוא מלובש בהן כדכתיב (שמואל-א יג, ה) ושריון קשקשים הוא לבוש, וכתב רחמנא סנפיר לכדתניא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה