רש"י על הש"ס/חולין/פרק יב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




וכי לא שייר חייב הלוקח ולא משום דחיוב המצוה עליה דלאו צאנך הוא אלא משום דזה לא מכר לו חלקו של כהן:

נותנו - לוקח לכהן ואין הטבח מנכה לו כלום לפי שלא מכר לו את המתנות מסתמא:

לקח הימנו במשקל - דהשתא ודאי זבין ליה:

מנכה לו מן הדמים - משנשחטה זכו הכהנים במתנותיהן והדין על הטבח וגבי ראשית הגז ודאי אם פירש לו הכל אני מוכר לך אין כאן לכהן כלום על זה הואיל ועד . שלא נגזזה נמכרה לא חל עליה חובת ראשית הגז דלא קרינא ביה גז צאנך וטעמא דמתני' משום דלא זבניה ולטעמיה דרב חסדא אפילו פריש ליה יהיב ליה ולאו מילתא היא:

פרק שנים עשרה - שילוח הקן


מתני' שילוח הקן - אבל לא במוקדשין. בגמ' מפרש היכי דמי מוקדשין:

ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן - דכתיב (דברים כב) כי יקרא:

שקננו בפרדס - שמרדו ויצאו מן הבית ואין חוזרות לבית ונעשו מדבריות ופרדס לאו מזומן הוא שיכולים הם לברוח אבל אם בבית קננו פטור:

קננו בתוך הבית - שלא מרדו:

וכן יוני הרדסיאות - שדרכם ליגדל עם בני אדם פטור:

עוף טמא פטור - כדמפרש בגמרא צפור טהורה ולא טמאה:

עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור - אע"ג דמינא דאפרוח בר שילוח הוא:

פטור - דקן צפור בעינן שתהא האם המקננת צפור טהורה ועוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא נמי אע"ג דקן צפור הוא פטור כדמפרש בגמרא ואת הבנים תקח לך ולא לכלביך ובגמרא פריך מכלל דעוף טהור הרובץ על ביצי מין אחר כמותו טהור חייב:

קורא - עוף טמא הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים:

זכר פטור מלשלח - כדיליף טעמא בגמ':

גמ' רבי אבין ורבי מיישא - מפרשי הך מתניתין דכסוי הדם ואותו ואת בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושלוח הקן דתנן בכולהו בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין מר פריש חדא ומר פריש חדא ולא פליגי ותרוייהו קא מפרשי לאידך וצריכין אנו לומר דבר בשם אומרו:

כל היכא דתנן בארץ ובחו"ל - בהנך פרקין:

שלא לצורך - הוא דלאו חובת קרקע נינהו אלא חובת הגוף ונוהגת בכל מושבות כדיליף בפ"ק דקדושין (דף לז:):

לבד מראשית הגז לאפוקי מדרבי אלעאי - דמקיש לה לתרומה וה"ה נמי במתנות נשנית לצורך דהא רבי אלעאי יליף מתנות מראשית הגז והא דנקט ראשית הגז משום דעלה א"ר אלעאי בהדיא כדאמר לעיל רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ: וכל היכא דתני בחולין ובמוקדשין דהיינו גיד הנשה ואותו ואת בנו:

לצורך - דאותו ואת בנו אי לאו דאשמועינן ליה הוה אמינא דאינו נוהג אלא . במוקדשין דהא בקדשים כתיב הילכך אשמועינן דנוהג הוא בחולין כדאמר התם ושור הפסיק הענין וכ"ש הנך דתנן אבל לא במוקדשין לצורך הוא דאשמועינן חילוק:

בר מגיד הנשה - דשלא לצורך תנייה דנוהג הוא דפשיטא לן דמשום דאקדשיה לא לפקע איסור גיד הנשה מיניה:

ולאו מי אוקימנא ליה - בפרק גיד הנשה (לעיל דף פט:):

בולדות קדשים - דאתא לאשמועינן דחייב משום גיד ומוקדשין דכיון דאיסור מוקדשין קדים כדמפרש התם שיצירת הולד קודמת לגידין איצטריך לאשמועינן דאתי איסור גיד וחייל עלייהו:

ומשני מ"ט דוחקת - לאוקמה בהכי משום דהיה קשיא לך למאי הלכתא תנינהו והשתא אתו רבי אבין ורבי מיישא להנך למימר לא תדחק לאוקמה בהכי דמעיקרא כי מקשת התם פשיטא לאו קושיא היא דהא איכא טובא דמתני שלא לצורך ואיידי דתנינהו כל חדא וחדא בחדא לצורך תנא נמי בהן באידך שלא לצורך וה"ה למוקדשין איידי דתנייה בכולהו לצורך תנייה נמי בהן שלא לצורך וכן בפני הבית משום אותו ואת בנו תנייה בכולהו וכן חו"ל משום ראשית הגז:

שהרג את הנפש - ואח"כ מרד ונמצא בקן:

פטור מלשלח - הואיל ובר קטלא הוא והכי דרשת ליה דקא בעי לשלח למקום הצלה והפקר והאי לאו בר הכי הוא והכי דריש קרא שלח תשלח את הראוי לשלחו ואת שאין ראוי לשלחו אל תשלחנו:


בר קטלא הוא - ומהיכן נמלט:

ובערת הרע - מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב"ד כדי לבער רשעים מישראל:

מי מיחייב - אפילו כשהוא חולין:

אלא דחזא קן בעלמא - במקום שאין קנוי לו והביצים אינן שלו דהא כל מקום שהביצים שלו אפילו ע"י זכיית חצר המשתמרת לאדם שלא מדעתו חשיב ליה מזומן בהשואל את הפרה (ב"מ דף קב.):

אלא דאגבהינהו לאפרוחים - וזכה בהו ואקדשינהו . ומאחר דאפרוחין קדושים נפטר מלשלח את האם:

והדר אהדרינהו - וחזרה האם עליהן:

פטור מלשלח - דהא כיון דזכה בהו מזומן קרינא בהו:

איחייב ליה בשילוח - כשמצאן ומשום דאקדשה בתר הכי לא פקע ליה שום מצוה מינייהו דתניא וכו' מוקדשים אין כסוי הדם נוהג בהן כדאמרינן בפרק כסוי הדם (לעיל דף פג:) משום שחיטה שאינה ראויה שאסורים בהנאה:

שחטה ואחר כך - הקדישה חייב לכסות. דחיובא דחייל עליה לא פקע:

רב אמר - לתרוצי למתני':

במקדיש פירות שובכו - גוזלות שובכו למזבח לעולת נדבה ואחר כך כשגדלו אותן פירות מרדו ויצאו וקננו במקום אחר דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו והשתא דמצאן לאו מזומן הוא ואי הוו חולין הוו מיחייבי והאי דנקט פירות ולא אמר מקדיש שובכו עצמו משום דיונים אינן ראויין אלא כשהן קטנים ורב לא אמר למילתיה אלא בקדשי מזבח:

דקא מוקים ליה אפילו בקדשי בדק הבית - ואשמועינן רבותא דאע"ג דקדושת דמים בעלמא הוא פטור מלשלח כדאמרן טעמא שאתה מצווה להביאו לידי גזבר:

לא פקעה קדושתייהו - במרידתן לא יצאו מכח הקדש:

פקעה קדושתייהו - ומיחייבי בשילוח:

לה' הארץ - אינן אבודין שבכל מקום שהם של הקדש הן:

הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן רבו - הוה קים ליה כיון דמרדה פקעה לה קדושתה ובתר דשמעיה מרבי יוחנן דתריץ ליה לה' הארץ ומלואה קבלה ממנו ומשום הכי פטור במקדיש ואבד:

הא דאמר הרי עלי - להביאו וכשהפרישה אחר כך נגנבו ואבדו אע"ג דבי גזא דרחמנא הוא לא קיים נדרו:

נדר האומר הרי עלי עולה - ואח"כ הפריש בהמה ואמר הרי זו לנדרי אם מתה חייב באחריותה הואיל ומעיקרא ארכבה אכתפיה:

דמיחסר הקרבה - דכי אמר עלי הכי קאמר עלי. להביאו לעזרה אבל בדק הבית גמרו בהפרשתו ואי משום דלא הביאו ליד גזבר הכל גזברים הן דלה' הארץ:

ובית זה קרבן - לבדק הבית שאף הן נקראים קרבן כענין שנאמר (במדבר לא) ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וקדושת דמים הם:

שור זה עלי עולה - אע"ג דאמר זה כיון דקאמר עלי עלי להביאו קאמר וכן בבית לבדק הבית למוכרו להביא דמיו ליד גזבר:

אבל היכא דאיתנהו - כגון מעות שאבדו בי גזא דרחמנא אתנהו ואם הוציאן הגנב הוא מעל ועליו לשלמן להקדש:

בערכין - האומר ערכי עלי והפריש ערכו:

דלא מיתמר ליה בלא עלי - דלא אפשר למימר הרי זה בלשון ערך דהא עדיין לא קבל חובת ערך עליו:

דאי נימא ערכי - ולא עלי אמאן רמי האי נדר לשלומי:

אם אמר ערך פלוני - ולא אמר עלי אמאן רמי:

ועוד תניא - דחייב באחריותו:

ונתן את הערכך - בפודה שדה מקנה מן ההקדש כתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך הו"ל למכתב ונתן אותו או ונתנו מה ת"ל הערכך ש"מ אערכין קמהדר:

לפי שמצינו בהקדשות ומעשר שני שהן מתחללין על המעות - כשהפריש פדיונן ואבד אינו חייב באחריותן דהא כתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ולא כתיב ביה נתינה אלא משהפרישו ואמר הרי זה מחולל על זה נקרא ערך להקדיש דמיו ויצא לחולין ההקדש:


יכול אף - ערכין משהפרישן יפטר:

תלמוד לומר ונתן את הערכך קדש - אין ערכין קדושין עד שעת נתינה וקרא הכי מדריש וחשב לו הכהן למקדיש את שדה מקנה את מכסת הערכך ושבקיה והאי את הערכך קאי אערכין דאילו בפדיון הקדש כתיב לעיל מיניה והיה לו בלא שום נתינה: ה"ג לפי שנאמר שלח תשלח ב' פעמים שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבא לידו:

ת"ל כי יקרא במאורע - הכתוב מדבר לכשיקרא:

קן מ"מ - אפילו באפרוח אחד או בביצה אחת כדתנן במתניתין:

צפור טהורה ולא טמאה - לקמן מפרש לה ר' יצחק עוף משמע בין בטמא בין בטהור אבל צפור לא אשכחן בטמאים אלא בטהורים:

לפניך - משמע ברה"י כגון בפרדס ובשדה שאינה משתמרת דלא קניא ליה חצרו דלאו מזומן הוא:

בדרך - להביא רה"ר:

שאין קנו בידך - אין קן מזומן לך ואין קנוי לך:

יוני שובך - ויוני מדבריות שקננו בשובך ובשלהי פרקין פריך הא כיון דחצרו קונה לו הביצים מזומן הוא:

טפיחים - שנותנין בהן קדרות קטנות בחומה וקורין בוייל"ש:

ובבירות - דירות ומגדל עיר:

שקננו בפרדס - שמרדו דהשתא אין קנו בידך:

ועוד לפניך למה לי - משום רה"י דפרדס הואיל וסופנו לרבות את הכל:

אלא לפניך - מיבעי ליה לחייב את שהיו כבר שלו ומרדו:

בדרך - נמי מיבעי ליה לכדרב יהודה:

קן בים - ששטף הים את האילן והיה קן בראשו חייב לשלח דים נמי איקרי דרך:

קן בשמים - עוף נושא קן באויר:

דרך סתמא לא איקרי - אבל ים איקרי דרך סתמא הנותן בים דרך:

ואדמה על ראשו - אע"פ שהיה בראשו לא אבדה את שמה ש"מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא אבדה את שמה דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינא ביה: ועוד זה שאלו ממנו מנין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא:

בשגם הוא - בשגם בגימטריא כמו משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו:

מנין - למעשה המן:

המן העץ - יתלה על העץ:

למעשה אסתר - הסתר אסתיר בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות:

מנין - לגדולת מרדכי:

מר דרור - וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה: חד תני הדרסיאות וחד תני הרדסיאות:

הורדוס - התחיל להתעסק בגדולן:

לדידי חזיין לי - הנך שנשארו מבני בניהם של יוני הורדוס.:

וקיימא שית סרי דרי - ט"ז שורות:

בפתי מילא - כל שורה ארכה ברחב מיל ואמרן קירי קרי אדוני אדוני קירי הוא לשון אדון בירי הוא עבד כדאמר בעירובין (דף נג:) גבי בני גליל שאין מדקדקים בלשונם ההוא דאתאי לקמיה (דרבי ינאי) [דדיינא] דבעא למימר מרי קירי טבלא הוית לי וגנבוה ממני ואמרה מרי בירי טפלא הוית לי וגנבוך מין:

סומא - שוטה בלא ראות:

אימא קירי - כמו שאנו אומרים:

אמרה לה - איהי לחברתה:

סומא ואימא קירי בירי - לאותו שאת קורא אדון עבד הוא על שהיה הוא עבד:

אתיוה - עבדים שנשארו מעבדי הורדוס ושחטוה:

אמר לי ר' חנינא מילין - דברי רוח הן שלא דברו מעולם:

מילין ס"ד - והאמר רב כהנא לדידי חזי לי והרי רב כהנא מעיד על הדבר ואי לאו דקושטא הוא לא הוה אמר:

אלא במילין - על ידי כשפים מלומדות לדבר אותן עופות:

עוף משמע בין טמא וכו' - אי הוה כתיב עוף הוה משמע בין טמא בין טהור כדכתיב (דברים יד) כל עוף טהור תאכלו וכתיב כל שרץ העוף טמא. הוא לכם וכתיב (ויקרא יא) תשקצו מן העוף:

ת"ש - דהזהיר הכתוב שלא לעשות עבודה זרה דמות צפור וע"כ אטמאים נמי מזהיר ומהיכא משתמע מיניה לאו מצפור משתמעי בין טמאין בין טהורין וכנף לאתויי חגבים:

לא צפור טהורה - משתמעי מיניה וכנף לאתויי טמאים וחגבים:

תא שמע - החיה וכל בהמה יהללו את שם ה' וע"כ צפרים טמאים נמי משבחי קמיה ומהיכא אדכרינהו דוד לאו מצפור וכנף לאתויי חגבים:


ובענפוהי ידורן צפרי שמיא - הכא לא כתיב כנף וע"כ עופות טמאין נמי מתקבצין באילנות ומשתמעי כולהו מצפור:

מדקאמר צפור טהורה מכלל דאיכא טמאה - דאי אין טמאים בכלל צפור לכתוב קרא כל צפור תאכלו: ומשני האי טהור לאו למעוטי טמאה אתא אלא למעוטי אסורה ומן הטהורים היא וטרפה:

והא בהדיא כתיב - (ויקרא כב) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה ובעוף טהור מיתוקם קרא בת"כ שיהא מטמא בבית הבליעה:

אי שחוטה דמצורע - ושחט את הצפור האחת וקי"ל בע"ז (דף עד.) ובקדושין (דף נז.) דאסורין בהנאה:

וזה אשר לא תאכלו מהם - יתירא הוא מהם מן הטהורין דהא אטהורין דלעיל מיניה קאי:

לרבות שחוטה דמצורע - אבל המשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלחנה כדי שיכשלו בה אחריני שיהו צדין ואוכלין אותה בני אדם אלא ודאי מותר:

עשה - טהורה תאכלו ולא האסורה כגון שחוטה דמצורע ולאו הבא מכלל עשה עשה:

ואימא לרבות טרפה - כלומר. אמאי ניחא לך לאוקומי עשה בשחוטה דמצורע טפי מטרפה:

דבר הלמד מענינו - זה אחד מי"ג מדות מקרא שכתוב סתם ואין אנו יודעין במה מדבר הוי לומדו מענינו:

והא בענינא דשחוטה כתיב - טהורה תאכלו והא ודאי לא אכיל לה אלא שחוטה ועלה כתיב וזה אשר לא תאכלו מן השחוטה:

שתי צפרים חיות מאי חיות לאו חיות לפיך - ראויות לפיך טהורות ומדכתיב צפרים חיות מכלל דאיכא דשמייהו צפרים ולא חיות נינהו דהוו טמאות:

שחיין ראשי אברים שלהן - למעוטי מחוסרות אבר:

לאו מכלל דאיכא טמאות - בלשון קושיא: ומשני לא מכלל דאיכא אסורות טרפות ומעטינהו דלא ליתכשרו לטהרת מצורע אע"ג דלאו קרבן נינהו אלא מחוץ למחנה שוחטה אל כלי חרס:

מחיות נפקא - ולא טרפה דאינה חיה:

הניחא - הא דמצרכת קרא אחרינא למאן דאמר טרפה חיה:

ועוד - טרפה מדתנא דבי רבי ישמעאל מבנין אב נפקא:

מכשיר בפנים - אשם מצורע וחטאות מחוסרי כפרה דזבין ויולדות שאינן באין אלא להכשירן בקדשים:

מכפר בפנים - כל חטאות ואשמות:

מכשיר בחוץ - צפרי מצורע שהן לטהר:

מכפר בחוץ - שעיר המשתלח:

עשה בו מכשיר כמכפר - בכל מיני כשרות וטהרה שהרי גם המכשירין קרבים האמורין שלהן: אף בחוץ עשה מכשיר צפרים כמכפר: שעיר המשתלח דאסור במום דבעי ראוי לשם שבאיזה שיפול הגורל לשם יהיה ראוי למזבח:

אמר רב נחמן - טהורות למעוטי צפורים של עיר הנדחת:

ולמאי - להי מינייהו איצטריך קרא להך דהא משלח פשיטא דשל עיר הנדחת לאו בר שילוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן:

אלא בשחוטה - אפילו ההיא דשחוטה היא ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה לא תיתי מעיר הנדחת:

רבא אמר - להכי אתי טהורות שלא יזווג לה אחרת שאם בא לידו מצורע אחר לאחר שיטהר את זה לא יאמר הכהן הבא אחרת וזווגה לחיה של מצורע ראשון דהכי משמע טהורות מכלל דאיכא אסורות ומאי ניהו הנשארת דמצורע:

ולמאי - בעית לה דמצורע:

אי לשחיטה הא בעיא שילוח - משום מצורע קמא ופשיטא דאסור:

אלא לשילוח - ותיפוק ליה לשילוח דתרוייהו:

רב פפא אמר - טהורות למעוטי צפרים שהחליפן ולקחן מן העובד כוכבים בדמי עבודה זרה שמכר לו:

ולמאי קבעי לה - דמבעי קרא למיסרה:

אי לשילוח - פשיטא דאסור:

בר קטלא הוא - ופשיטא דאינו ראוי לשלוח ולא לשחיטה דהא דינו בסקילה:

אלא לשחיטה - דאי משום ובערת הרע הרי מבוער מן העולם הוא:

רבי אליעזר מחייב לשלח - אע"פ שאין הביצים שלו הואיל ומנהגו בכך ששוכן על ביצים אחרים ועוף טהור הוא ולא זהו שקורין קוקו"א:

קורא זכר - אבל נקבה אפילו רבנן מודו כדמפרש בגמרא טעמא דרבי אליעזר:

אם טרפה - אמן של אפרוחים טרפה חייב לשלח אבל אפרוחים טרפות אינו חייב לשלח את האם:


א"כ - דאמן נמי מקשת להו ומתקח לך ולא לכלביך ממעט האם כמו האפרוחים אם טמאה נמי מהתם אימעיט:

והתניא אם אפרוחים טרפה חייב לשלח - קס"ד דה"ק אמן של אפרוחים שהן טרפות והאם כשרה חייב לשלח ולא דרשינן תקח לך ולא לכלביך:

מיעוט סימנים - של אפרוחין תחת האם:

מהו - לחייבו בשלוח האם כיון שבידו לגמור את השחיטה תקח לך קרינא ביה וחייב לשלח או דילמא השתא מיהת כל זמן שלא גמר בהם סימנים פטור מלשלח ונוטל את האם בהיתר ואח"כ גומר שחיטה:

מטלית - פרוסה על הביצים והאם רובצת עליה מי הויא חציצה דלא ליבעי שלוח דלא קרינא ביה רובצת או לא:

כנפים - נוצה תלושה:

ביצים מוזרות - שאין אפרוח בא מהן כדאמרי' במתני' דלא מיחייבי בשלוח:

מהו שיחוצו - אם תמצא לומר ביצים מוזרות חוצצים ב' סדרי ביצים בני קיימא זה ע"ג זה מהו אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא: זכר לאו בר שלוח הוא כדאמרינן לקמן אבל זכר דברי הכל פטור דהא אם כתיב ובקורא הוא דמחייב ר' אליעזר משום דכתיב ביה דגירה כדלקמן:

תסיל - עוף טהור ודומה ליונה:

דלמא - הא דתני בטהור וטהור חייב בקורא נקבה דמנהגו בכך ומודו בקורא נקבה אפי' אין הביצים שלה כדלקמן דהואיל ודרכה הוא לגדלן והאם רובצת קרינא ביה וכי רובצת על ביצת עוף טמא פטור דכתיב תקח לך ולא לכלביך אבל עוף אחר בטלה דעתו ואינה בשלוח:

ובקעה ודגרה - מה התם דגירה מעליא דבמינו משתעי קרא אף הכא דגירה מעליא אבל הקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה חייב לשלם דהאם קרינא ביה הואיל ומנהגו בכך אבל זכר דעלמא דברי הכל פטור והאם רובצת כתיב ולא האב רובץ ובקורא הוא דמחייב ר' אליעזר משום דכתיב ביה דגירה לא שנא זכר ול"ש נקבה:

כחן דרבנן - דאפילו בקורא פטרי אי לאו דנקבה היא אע"ג דכתיב ביה דגירה אם בעינן ולא זכר:

מתני' מפריחים - גדולים:

גמ' היתה יושבת בין שני רובדי אילן - והביצים תחתיה אבל הענפים סומכים ומגביהים אותה באויר:

כל - שאילו ידחה זה מזה תשמט האם ותפול עליהן חייב ואם נופלת לצדדין פטור:

ביניהן - ביצה מכאן וביצה מכאן:

אפילו כנפיה נוגעות בהן פטור - ולקמן מפרש לה מן הצד:

מה ביניהן אפילו נגעה בהן - ואשמועינן פטור דעל בעינן:

אף על גביהן - דקתני חייב בדנגעה בהו וממתני' ליכא לאותובי אדרב דבעי נוגעים משום דמתניתין במעופפת הא בין שני רובדי אילן רובצת קרינא ביה:

מה ביניהן דלא נגעה עלייהו אף על גביהן דלא נגעה עלייהו - מלעיל ושוב אין כאן נגיעה דאי נמי נגעה מן הצדדין אינה נגיעה דעל בעינן ואפילו הכי קתני חייב הואיל ועליהן רובצת:

ליתני רובדי אילן - ואע"ג דיושבת במקומה תחתיה דפטור וכ"ש מעופפת דאינה רובצת:

מן הצד - שנוגעת בצידיהן ולא על גביהן:

אף על גביהן דלא נגעה עלייהו - ושוב אין כאן נגיעה ואפילו הכי הואיל ויושבת חייב דרובצת קרינא ביה:

מה ביניהן דנגעה בהו - דאי לא נגעה לא איצטריך לאשמועינן:

אף על גביהן דנגעה בהו - מלמעלה:

' -


ליתני רובדי אילן. אע"ג דדמיא לרביצה וכ"ש מעופפת:

ה"ג א"כ - ליכתוב והאם רובצת עליהן:

לאקושי אפרוחין לביצים - למפטר מפריחים:

וביצים לאפרוחים - למפטר מוזרות ועל כרחך קן מ"מ לרבות ביצה אחת ואפרוחים וביצים אורחיה דקרא הוא למינקט רבים ברוב קנים:

מתני' נטל את הביצים ואח"כ חזרה האם עליהם פטור מלשלח - דכיון דנטל את הביצים הוה ליה קן: מזומן:

גמ' ואימא - תשלח לאתויי עוד פעם שניה ותו . לא:

א"ל שלח לעולם משמע - ורבוי דתשלח להכי הוא דאתא:

אין לי - דצריך שלוח אלא לדבר הרשות:

לדבר מצוה - כגון קן יולדת וטהרת מצורע מנין ת"ל תשלח:

הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה - לא בעי שלוח והא שלוח עשה ול"ת הוא תשלח ולא תקח ואין עשה של ולקח למטהר דוחה את שניהם:

לא צריכא דעבר ושקליה - ואשמועינן דחוזר ומשלח ואי לא רבי דבר מצוה ה"א דהיכא דעבר ונטלה דכבר עבר על לאו דלא תקח תו לא קאי באפיה עשה דטהרת מצורע אלא עשה דשלוח דאכתי בעמוד ושלח קאי ואימא לידחייה ולקמן פריך מאי אולמיה דעשה דמצורע מעשה דשילוח דנימא דנידחייה דאיצטריך לרבויי:

דלאו עבריה - הלאו כבר עבר עליה:

הניחא למאן דתני - במסכת מכות (דף טו.):

קיימו ולא קיימו - כל מצות . ל"ת שיש בה קום עשה כגון זה שניתק הלאו לעשה דמשמע לא תקח ואם לקחה קיים עשה שבה כשהתרו בו לא תקח ולקחה ושלחה בתוך כדי דבור של התראה פטור ואע"פ שעבר על לא תקח דלכך נתקו לעשה לומר אם עברת על אזהרה זו עשה זה והפטר לא קיים עשה שבה תוך כדי דבור דקי"ל תכ"ד כדבור דמי כי עבר על התראה חייב אפילו שלחה אחר זמן הכא נמי איכא למימר עבריה ללאו משלקחה ולא שלחה והשתא עשה הוא דאיכא ס"ד אמינא ליתי עשה ולידחי עשה להכי איצטריך קרא:

אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו - בטל עשה שבה לגמרי שאין יכול לקיימו עוד כגון ששחטה חייב לא בטל עשה שבה כל זמן שלא שחטה אע"פ שלא שלח מיד כשהתרו בו פטור וה"נ כל זמן שלא שחטה לא עבריה ללאו דבעמוד ושלח והפטר קאי ואכתי לאו ועשה הוא ולא בעי קרא כלל לדבר מצוה ואנא ידענא דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:

ותו לרבי יהודה דאמר - במתני' לוקה ואינו משלח ואמר לקמן דהיינו טעמא דרבי יהודה דקסבר שלח מעיקרא משמע כלומר לא תקח האם אבל כשתמצאנה שלחנה ואם לקחה לא קאמר קרא דלשלחה הא תו ליכא לאוקמא כשעבר ונטלה דהא אפילו לדבר הרשות עשה ליכא ולא בעי שילוח דכיון דנטלה עבריה ללאו ועשה דלאו בעמוד ושלח קאי:

על מנת לשלחה - ואפילו לרבי יהודה בעמוד ושלח קאי דהא לא עבריה ללאו ואי נמי לא משלחה תו ליכא לאו דהא כבר לקחה בהיתר ותו לא קרינא ביה לא תקח ועשה איכא וס"ד ליתי עשה דמצורע ולידחיה להכי איצטריך קרא:

ומאי אולמיה דעשה - דמצורע מעשה דשלוח דתיסק אדעתיה דנדחייה:

ימחה על המים - פרשת סוטה יש בה הזכרות הרבה כתובות:

אסור בתשמיש המטה - כמאן דאמר במועד קטן (דף ז:) ימי ספירו וקל וחומר לימי חלוטו:

אהלו זו אשתו - שובו לכם לאהליכם לנשותיכם שאסרתים לכם ואמרתי אל תגשו אל אשה (שמות יט): מתני' טעמא דרבי יהודה דלוקה מפרש בגמרא:

ואינו משלח - דאיסור דעבד עבד:

אין לוקין עליו - דלהכי נתקו לעשה לומר אם עבר על הלאו יעשה זאת וינצל לא תקח האם ואם לקח שלח תשלח:

זה הכלל וכו' אין לוקין עליו - אלא אם כן לא קיימו תוך כדי דבור למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא משלח תוך כדי דבור ואינו לוקה ואם לא שלח לוקה וצריך לשלח אחר לקיחה משמע ולמאן דתני בטלו ולא בטלו בעי עד שישחוט אותה ואי לא לא לקי:

גמ' בעלמא - כגון לא תגזול והשיב את הגזלה דהתם ליכא למימר קודם גזילה משמע דאם לא גזל מה ישיב:

שלח מעיקרא משמע - הכי קאמר קרא לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא קן שלח תשלח את האם ואין כאן ניתק לעשה אלא עברת עשה ולא תעשה מפני שהעשה קדם:

והשיב את הגזלה - אף על פי שכתוב אחרון בפרשה על כרחך לאו שניתק לעשה הוא שאין השבה קודם גזילה וכשגזל עבר על לא תגזול נמצא העשה נצטווה לאחר גזילה:


רבי חייא ורבי אושעיא - סדרו את הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר אבל יש תנאים הרבה שמוסיפים על משנתם בדדמי כי הכא משום דשמעינן לרבי יהודה הכא דמחייב סברי טעמא משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו והוסיפו לומר גנב וגזלן:

דילמא אינו בכלל מלקות ארבעים תניא - ואשמועינן דטעמא דרבי יהודה במתני' משום דשלח מעיקרא משמע והתנאים טעו בגירסתם לאחר זמן ואמרו שישנן דאמרי דומיא דמתני':

לא תשוב - לקחתו:

לא תכלה - דפאה והרי הן ניתקין לעשה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם:

מעיקרא משמע - לא תכלה אבל מה עליך לעשות עזוב אותם ולא תכלה אבל גנב וגזלן דעל כרחך ניתק לעשה אימא לך דלא לקי:

לא תותירו - ואם תותירו באש תשרופו הא ודאי ניתק לעשה:

ואי ס"ד - קסבר ר' יהודה שלח דקרא אחר לקיחה משמע וטעמא דלוקה משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו אמאי קתני ואין משלח הכתוב מחייבו אף לשלחו לאחר לקיחה והוא פוטרו:

דילמא - אינו משלח דקאמר אינו נפטר בשלוח אלא אף לוקה:

עד כמה משלחה - אם נטלה:

שתצא מתחת ידו - ואם יכול לחזור ולתופשה מותר:

במה משלחה ברגל - יאחזנה ברגלה וישלחנה:

בגפה - אוחזה בכנפה ומשלחה:

משלחי רגל - אלמא שילוח ברגל הוא כך שמעתי ונראה בעיני שאין שילוח זה דומה לשילוח רגל השור שהוא הולך ברגלים והכא אחיזה ברגלים וכמדומה לי דהכי קאמר רב הונא אמר ברגל שאם תלש גפה ושלחה נפטר ממצות שילוח כיון שהלכה ב' פסיעות או ג' ומותר לחזור לתופשה ורב יהודה אמר בגפה שתוכל לעוף כדרכה וראייה לדברי מדמייתי עובדא דההוא דתלשינהו לגפה ושלחה דחייביה רב יהודה למשלחיה דרב יהודה לטעמיה דאמר אין שילוח עוף ברגל:

רבי לה גדפה - השהה אותה עד שיגדלו לה כנפיה ותשלחנה:

מכת מרדות - רידוי בתוכחה שלא ירגיל בזה ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו:

תימה - עוף טהור הוא:

אמר ליה - רבא: דלמא חדא ביעתא הוא דרמיא: לכך הוצרכת לשאול שלא הטילה אלא ביצה אחת וקרא אפרוחים או ביצים כתיב:

פרסתקי - מצודות:

וליחוש לחשדא - שעל הנאת עצמו חייבו לשלחה דצריך להתרחק מן הכיעור כדאמר באלו טרפות (לעיל דף מד:) דרב חסדא שרי בוכרא ולא זבין מיניה:

ומשני כלאחר יד - מרחוק פירש המצודה שלא הבין המשלח:

ואם איתא לדר' יוסי וכו' - הש"ס פריך לה:

יציאת רובה - דאם בא אדם ומצא את האם כשהיא מטילה ביצתה וכבר יצא רובה חייב לשלח מקמי דתפול לחצרו דאכתי לאו מזומן הוא:

אי הכי - דלא קנתה חצרו:

אמאי אסורות משום גזל - ואפילו מפני דרכי שלום והלא עדיין מגוף האם הוא:

ומשני אאמן - דרכי שלום דקאמר אפילו על האם עצמה יש משום דרכי שלום:

ואיבעית אימא לעולם אביצים - דאילו על אמן אפילו משום דרכי שלום אין כאן הואיל ואינה נוחה לתופשה לא סמכה דעת בעל השובך עלה ואינו מתקוטט עם הלוקח אבל מהביצים הוא מתקוטט דדעתיה עליהן ונהי נמי דלא קנה לו חצרו משום דרכי שלום מיהא איכא:

לזכות - לפשוט ידו תחת האם ולהחזיק בהם כל קנייה דהפקר זכייה קרי ליה:

והשתא דאמר רב יהודה כו' - מהשתא מצית לאוקומא מתניתין אפילו יצאת כולה ולא תקשה לרבי יוסי ברבי חנינא דלא מזומן הוא וחייבת בשילוח משום ביצה אחרונה זאת שלא עמדה האם עליה משהטילתה ואף על פי שנפלה לחצר לא קנתה חצרו דכיון דהוא עצמו אם היה כאן לא היה יכול להחזיק כל חצרו נמי לא מצי זכי ליה ואין זה מזומן:

אי הכי אמאי אסורות משום גזל משום דרכי שלום - ותו לא:

אי דשלחה - קודם דהחזיק בה הרי קנתה חצרו לבעל הבית וגזל מעליא הוא ואי דלא שלחה היאך הוא יכול ליטלם לביצים הא בעי שלוח קודם לקיחת הביצים כרב יהודה:

ומשני בקטן - דלאו בר שלוח הוא והוא הדין דהוה מצי לשנויי כגון דעבר ונטלן תחת האם דגזל מעליא ליכא אלא ניחא ליה לשנויי בדרך היתר ולא בדרך איסור: והדר מתמה ואמר קטן בר דרכי שלום הוא: ה"ג אביו של קטן חייב להחזיר מפני דרכי שלום:

פירות שובכו - אפרוחים וביצים:

אתא לקמיה דשמואל - לקמן מפרש מאי איצטריך ליה למבעי:

טרוף אקן - הקש בידך על הקן:

דליתגבהו - מיראתך והשתא מפרש ואזיל מאי בעא מיניה ומאי מהדר ליה:

למאי - הגבהה זו למה:

אי למקנא - שלא יחזור בו לוי בן סימון והכי קאמר ליה טרוף אקן דליתגבהו אפרוחים מיראתך ותקנה אותם בהגבהה:

ליקנינהו בסודר - ולמה הוצרך רב יהודה לשאול היאך יקנה. ואם ליו"ט. שהוא ערב יו"ט ולמחר יהיו אסורים משום מוקצה ובא לשאול במה הכנתם למה לי האי טרחא לטרוף אקן:


בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא: כבית הלל במסכת ביצה (דף י.): פירי חדתי - ביצים שהטילה אותם האם ולא עמדה מעליהם מעולם ולא קנתה לו חצרו ללוי דאסור לזכות בהן כל זמן שהאם רובצת עליהם ולוי היה צריך לילך לקנות ומה שלא קנה אינו יכול להקנות ואם יקנה לו בסודר יכול לחזור בו:

זיל טרוף אקן דליתגבהו - אמהות וליקנינהו לוי לפירות על ידו חצירו ויקנהו לוי ניהלך בסודר:

מתני' שהיא כאיסר - שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט:

גמ' שמתן שכרה בצדה - כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן שלא תוכל להבין מתן שכרה שעתידין המתים להחיות:

לעולם שכולו טוב - שאין בו לא היזק ולא יסורין אלא טובה ובשילהי פרק קמא דקדושין (דף לט:) אמרינן דרבי יעקב עובדא חזא באחד שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים וקיים כבוד אב ואת ושלוח הקן ובחזרתו נפל ומת היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו אלא הוי אומר למען ייטב לך לעולם שכולו טיב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך: