חידושי הרשב"א על הש"ס/חולין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מב עמוד א

אלו טריפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת:    אסקה ר' יוחנן בפרקין דלעיל דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה לא זזה ממקומה. אבל ודאי נבלה הויא בהכין, שהרי חזר בו רבי עקיבא והודה לו לרבי ישבב שנפסלה בשחיטתה היא. וקשיא לי אי הכי שחיטה דמכשרי היכי משכחת לה, וכי מתה עומד ושוחטה, וכדאקשיה רבא בפרק קמא (כא, א) לדברי זעירי וכי מתה עומד ומולק, ולא אשכחן לה פירוקא עד דאסיקנא דאימר כך הוא עושה חותך שדרה ומפקרת בלא רוב בר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, וכיון דאסיקנא דברוב גרגרת או במיעוט וושט הויא נבילה אתכי (תטהר) [תהדר] קושיית (ל)רבא לדוכתיה, ורש"י ז"ל פירש שם (כ)[ב]דברי רבא, בשלמא אי אמרת טריפה הוית אבל חיות מיהא אית בה, משום הכי הויא מליקת סימנים מליקה וטריפות ליכא למימר שזה דרך השחיטה, אלא לזעירי דחשיב ליה מתה וכי מתה עומד ומולק. ודברי רש"י ז"ל נוחין אם איתא דבדרך השחיטה ליכא אלא מעשה טריפות לבד, אבל השתא דאסיקנא דמעשה נבילה איכא מאי איכא למימר. ואם תאמר דהכי קשיא ליה לרבא התם משום דמתה קודם שיגיע לסימנין, אבל בשחיטה כל שעתא מתעסק הוא בהכשר הסימנין, הא ליתא, דמליקה נמי כשהוא חותך מפרקת ובשר מתעסק בהכשר מליקה הוא ושברית מפרקת ובשר [ב]מליקה (ב)[כ]חתיכת סימנין (מ)[ב]שחיטה, ועוד מדקא מקשה ליה לאביי ותיקשו לך עולת העוף לרבנן, כלומר אפילו תאמר דליתא לזעירי עולת העוף, מיהא לרבנן דבעינן שני סימנים גמורים תקשי לך וכי מתה עומד ומולק מיעוט סימנין, אלמא אף בסימנין עצמן איכא למיפרך הכי, ויש לומר דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה [כ]לומר שהיא נקראת נבילה ומטמאה במגע ובמשא אף על פי שמפרכסת, וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, ומשום הכי קשיא ליה לרבא דכיון דכמתה גמורה חשבת לה מעתה אם כן אחר שמתה הוא עומד ומולק ומליקה אחר מיתה גמורה מי מהניא, אבל שחיטה נהי דמעשה נבילה קא עביד דאי שהה בה ואחר כך חזר ושחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מכל מקום אינה מטמאה במגע ובמשא עד שתמות לגמרי או שיתיז ראשה לגמרי, וכדתנן לקמן (קיז, ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, והיינו דמקשינן ליה אביי מעולת העוף לרבנן ולא מקשי ליה משחיטה, ואפילו לרבנן דהשוחט מתוך הטבעת אליבא דמאן דמפרש דרבנן כולהו סימנין קא בעו בשחיטה, ולית להו הא דתנן (לעיל כז, א) רובו של אחד כמוהו, כנ"ל.

נקובת הוושט:    כלומר לחללו, כדאסיקנא בגמרא (מג, א) שני עורות יש לו לוושט נקב זה בלא זה כשרה, ואף על גב דלא מפרש במתניתין כדמפרש בלב שנקב לבית חללו, משום דלב שהוא עבד איצטריך לאשמועינן דלא מיטרף עד דאינקיב לבית חללו, אבל בושט וקרום של מוח וריאה ואינך דמטרפי בנקב דקלישי לא איצטריך כלל דפשיט(ין)[א] דלא מיטרפי עד דמנקבי לחלל, אי נמי יש לי לומר דאתא לאשמועינן דלא[י]זה חלל שנקב בין לחלל גדול בין לחלל קטן, דאי אמר סתם ניקב הלב הייתי סבור לומר עד שינקב לחלל גדול שהוא העיקר, קא משמע לן לחללו לאיזו חלל שיהיה בין לגדול בין לקטן כדאיתא בגמרא.

כל הני דקתני בהו במתניתין נקבו טריפה כל שכן אם נטלו לגמרי, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' שחיטה ה"כ) והוא הדין להיתר דכל יתר כנטול דמי, וזהו שלא שנינו נטל הלב נטלו הדקין כמו ששנה נטלו הכליות ונטל הטחול, ומיהו בטחול בלבד הוא דאמרי שאם נטל כשרה, אף על גב דאסיק בגמרא דאם נקב בסמוכים טרפה, והרמב"ם ז"ל (שם הי"ט) נתן טעם לדבר לפי שאין נקובתו כשאר הנקובים דבטחול מפלגינן בין נקב לסומכיה לנקב בקולשיה ועוד שאם נשתייר ממנו כעובי דינר זהב אפילו בסומכי כשרה ובתוס' אמרו דהתם שאני דאיתפרש בהדיא וניטלה המרה גם כן טריפה אף על פי שמצינו בני יונה שאין להם מרה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם הי"ז) בין בבהמה בחיה בעופות ובה"ג האי ריאה דלית בה מרה טעימני לה בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה בכבד ואי לא מריר טריפה דלא הוה בה מרה מעולם והיכא דאיכא תרי מרירתא ומחזיאן כחדא בזעינן לה אי שפכי להדדי חדא מרה היא וכשירה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול ממקומה דמי והויא אידך מרה נקובה וטריפה.

גמרא: חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטריפה לא חיה:    ונפקא מינה לספק טריפה שאם נתקימה י"ב חדש אין חוששין לה וכשירה מעתה.

דף מב עמוד ב

והא איכא חסרון בשדרה:    והא דלא אקשינן נמי והא איכא חסרון בגלגולת, כתב הרמב"ן ז"ל משום דלא מתניא שיעוריה בהדיא לבית הלל במתניתין, אלא ודאי נחסרה הגלגלת נמי בכסלע טריפה, וכן דעת הגאונים ז"ל, וכן כתב רש"י ז"ל (בפסחים) [עירובין] (ז, א) דחסרון דגלגלת (ל)[ד]טריפה בכסלע דהיינו שיעוריה דבית הלל כמדפרש ליה ר' יהודה אמר שמואל במס' בכורות (לז, ב) וכן כתב לקמן בפרקין (בפסחים) (נד, ב) כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי, דאמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן סלע כיתר מכסלע, ופירש רש"י ז"ל התם היכא דשיערו חכמים בסלע וכגון פלוגתא דשדרה וגלגלת דתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) כמה חסרון בשדרה וכו' ובגלגלת בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה, ולקמן במקומה (נד, ב) נאריך בה ונבאר הענין יותר בס"ד.

בשר החופה את רוב הכרס:    ולא רובו של אותו בשר כולו קאמר, אלא רוב מה שחופה את רוב הכרס אף על פי שהוא מיעוט אצל שיעור הבשר בעצמו, וכן כתב רש"י ז"ל. וזה הבשר הוא הקרוי העב שקורין פאנצ"ה כשפותחין את הבהמה, ופירש רש"י ז"ל דשמואל לא סבירא ליה כמאן דפריש לקמן (נ, ב) רוב החיצונה דמתניתין דהיינו בשר החופה את רוב הכרס, דאם כן מאי אתא שמואל לאשמועינן ואיהו מפרש לה למתניתין במלתא אחריתי. והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ט ה"ה) כתב דלא בעינן שיקרא רוב קרע מפולש כדי שיראה ממנו הכרס אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טרפה.

דף מג עמוד א

הא דאמר ר' יוחנן קורקבן שנקב וכיסוי קיים כשירה דוקא בנקב שעל ידי חולי [אבל] בקוץ או במחט ודאי טרפה, דאי דרך ושט קא אתי הא אינקיב איהו וכיסו, ואי נחת ליה דרך דקין ויצא לחלל ומחלל לקרקבן כל שכן דהויא טרפה, דהא אינקיבו להו דקין.

למאי נפקא מינה לספק דרוסה:    דקיימא לן דצריך בדיקה מכפא דמוח ועד אטמא, ואינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד החלל, ובסימנין עד שיאדימו בסימנין עצמן, כלומר מבפנים, דאי מבחוץ כיון דושט אין לו בדיקה מבחוץ (מינה) [מנא] ידעינן אם האדימו אם לאו, ופירש רש"י ז"ל דהוא הדין דהוי מצי למימר נפקא מינה לדרוסה, דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה (בהא דמא) [בהאדמה] כדלקמן (נג, ב), אלא אגב אורחיה אשמעינן דחוששין לספק דרוסה, ונראה לי דאי משום הא לא אריא דדלמא בדרוסה ודאית שדרסה ארי בפנינו [איירי] וכל כמה דלא ידעינן אי נטרפה בכך או לא, כלומר אם עבר הארס לצד הפנימי והאדימו סימנין, ספק דרוסה קרי לה. וכתב רש"י ז"ל דאפילו בהמה נמי אית לה בדיקה בדרוסה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב קא שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש בו היכר במשהו. ולא כן דעת רבותינו בעל י התוס' ז"ל, גם במקצת פרש"י ז"ל ראיתי כן. ולפי מה שכתב רש"י ז"ל לעיל ריש פרק השוחט (כח, א) גבי אווזא דרבה (עיין בדקדוקי סופרים???) דנפקא ואתיא כי ממסמס קועיה דמא, דמשום חשש נקב קא בדקי ליה ולא משום חשש דרוסה, ועוד משמע נמי מדקאמר נפק ואתא כי ממסמיה? קועיה דאלמא לא הוי ידעינן אי בקניא אי בשונרא, קיימא לן ספק שונרא אימר קניא, אלא שמע מינה ודאי דמשום חשש נקב בדקי לה, ושמעת מינה דאפילו נקב לית ליה בדיקה מבחוץ, אם כן איכא למידק הכא אמאי קאמר נפקא מינה לספק דרוסה, דהוה ליה למימר לספק נקובה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאורחא דמילתא נקט דדריסה בעופות שכיח טפי מנקובי קוץ וקנה. אי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל דאגב אורחיה קא משמע לן דחוששין לספק דרוסה. ואם תאמר עוד אם כן נקב זה בלא זה היכי משכחת לה, דאם נקב מבפנים ודאי יש לנו לחוש שמא נקב בחוץ, דהא קיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא דלית הלכתא כעולא דמכשיר אלא חוששין שמא נקב ואין לו בדיקה מבחוץ, יש לומר דמשכחת לה בנקב שעל ידי חולי, אי נמי יש לומר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא היכא דאיכא לספוקי בכולה ושט היכא דאינקיב, כגון ההיא אווזא, ומפני שהעין משוטט בכל ובנקב משהו עובר ההרגש ואינו מרגיש בו שהוא אדום ואינו ניכר אלא בדקדוק גדול, אבל אם ניקב מבפנים ואין לנו לחפש אחר נקיבתו אלא מבחוץ כנגד נקב הפנימי הרי הוא יכול לכוין עליו אם ישנו. כך תירץ רבינו הרב ז"ל. ואף על פי שאין דעתו של רש"י ז"ל נראית כן, שהוא ז"ל פירש בסמוך ומאי שנא מספק דרוסה דמשום דעל אריה בינייהו אמרי שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דבניקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר עכ"ל, נראה מתוך פירושו דניקב משהו אף על פי שמקומו ניכר מבפנים אין לו בדיקה מבחוץ, שהרי קוץ זה ניכר הוא מקומו מבפנים, ונראין דברי רבינו זצ"ל, ובפרק השוחט כתבתי יותר בזה וכתבתי שם דעתו.

דף מג עמוד ב

אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ומאי שנא מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה:    ומדאפסיקא הלכתא לקמן (נג, ב) דחוששין לספק דרוסה איבטילה לה מימרא דעולא, וקיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא, ודוקא ישב אבל נמצא לא, כדאמר רב כהנא בסמוך ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריכא ליה לעולא, מאי טעמא כולהו עיזי בריאתא קוצי אכלן ואין חוששין שמא הבריא, פירש רש"י ז"ל: אין חוששין שמא נקוב היה מבחוץ והבריא והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום כיון שאינו נראה נקוב מבחוץ וקורט דם אינו נראה מבפנים. ותמיה לי דאם כן משמע מדפרכינן עליה דעולא מספק דרוסה, ואיצטרכינן לדחוקי ולמימר על כרחין דעולא דאית ליה הכי אית ליה דאין חוששין לספק דרוסה, אלמא לדידן דקיימא לן דחוששין לספק דרוסה חוששין נמי דשמא ניקב, ועלה בו קרום, ואם כן תיקשי לן מאי שנא ממחט שנמצאת בריאה דקיימא לן כרבנן דמכשרי לקמן (מח, ב) כדאיתא קמן ובנפיחה ולא חיישינן שמא ניקב והבריא, ועוד דרבינו ז"ל פירש גבי מאי שנא מספק דרוסה דבעיא בדיקה והכא לא אפשר למבדקה דנקב משהו בושט אינו ניכר מבחוץ, דאלמא אם היה אפשר לבדקו לא היינו חוששין לה שמא העלתה מכת קרום. לפיכך נראה כלשון האחרון שכתב רבינו ז"ל ששמע הבריא לשון נקב כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג, מז). וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל. ולפי מה שכתבתי בשם רבינו הרב ז"ל דנקב שמקומו ניכר מבפנים כנגדו יש לו בדיקה מבחוץ אפילו בושט [א"כ] אין חוששין לו, (ו)אין צריך בדיקה קאמר, ולית הלכתא כותיה, וצריך בדיקה, ובבדיקה מיהא סגיא ליה.

ומה שכתב רש"י ז"ל באין שם קורט דם מבפנים קאמר, אינו נראה לרבותי (הזעצער: יכול להיות אולי רבותינו) בעלי? התוס' ז"ל דבכהאי גוונא לכולי עלמא אין חוששין לו כדאמרינן לקמן (נ, ב) גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה, דכיון דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיטה הוה מסרך הוה סריך, וכדבריהם נראה. אלא דקיימא לן דבשמעתין ודאי משמע כדברי רש"י ז"ל מדאמר ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא נמצא אתמר אבל יושב חיישינן, דמשמע דישב דומיא דנמצא, מה נמצא שאין בו קורט דם אף ישב בלא נמצא עליו קורט דם, שאם אין אתה אומר כן ליפלוג בישב עצמו בין נמצא עליו קורט דם ללא נמצא עליו קורט דם, אלא ודאי לכאורה משמע דמאן דחייש לה אף בלא נמצא עליו קורט דם חייש, והדין נותן לחלק בין ושט לשאר מקומות, דוושט כיון שאוכלין ומשקין עוברין דרך שם במהירות ובשטיפה אין מניחין לדם להתיבש במחט כלל, אבל בית הכוסות אף על גב דאיכא אולין ומשקין כיון (דשני תיתי) [דשכני תותייהו] (דמנח נייחא) ואין שוטפין שם הדם במקומו מתיבש ומסתרך סביבות המחט כנ"ל.

אתמר תורבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו:    [ו]אם תאמר למה לא הביאה למעלה עם שב שמעתתא, ובשלמא דרב לא הוצרך להביא דהיינו נקובת הושט, דהא טעמא משום דמקום שחיטה הוא קאמר, ואפילו לרמי בר יחזקאל נמי דאמר לא מקום שחיטה הוא כיון דאבר אחד ושיעור אחד הוא לא חשבינן להו כתרתי, אלא לשמאול הוה ליה למחשב, וצריך לומר דמשום דקיימא לן כרב, ולרב לא איצטרכיה למחשבה כדאמרן, לשמואל לא חיישינן דליתא, ואי נמי הוה קיימא לן כשמואל כיון דבחד אבר הוא (משום חתיכת האבר הוא), ואף על פי שאין שוין בשיעוריהן דושט במשהו ותורבץ ברובו כולו כחדא (חיישי') [חשבינן] להו כדחשבינן נשברו רגליה וניטלו צומות הגידין בחד, כיון דבחד אבר נינהו תרווייהו משום חתיכה ושבירה נינהו.

זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא למריה:    לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל ומה שסדר בסנהדרין (לג, ב) בענין טועה בדבר משנה ושיקול הדעת, צריכין אנו לפרש דרבא טועה בשקול הדעת היה, שהיה סבור דלא סתרין אהדדי כדמסקינן כולה כרבי עבדה, אלא שהיה אומר לפי דברי מי שאמר דסתרן אהדדי רמינא עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל, אבל לדידיה לא סתרן אהדדי סבירא ליה, ומשום הכי הוא חשיב ליה רבי אבא טועה בשיקול הדעת דסתרן אהדדי, דכללי דרב יהודה הוה סבירא ליה, ולפיכך מחייבו לשלם, אבל אם היה טועה בדבר משנה אפילו נשא ונתן ביד לא היה משלם, וכן צריכין אנו לומר לפי דברי רבינו ז"ל שכתב שם דלא קבלו בעלי השור לרבא להורות בו ומעצמו טרפו להם, דאם קבלוהו עליהם לא היה משלם ואפילו נשא ונתן ביד, דמומחה לרבים הוה, דודאי רבא אין לנו גדול ומומחה ממנו.

דף מד עמוד א

אלא כקוליהון וכחומריהון דבית שמאי או כקוליהון וכחומריהון דבית הלל:    מר בר רבינא דהוה מותיב תיובתא כלפי שנאיה דרבא, הוה סבירא ליה דלעולם רבא לא טעי בהכי דתיסוק אדעתיה דלא סתרן אהדדי, אלא משום דמנקיט חומרי הוא, ומשום הכי מותיב ליה הכין, ולדידיה לא הוה משלם אף על פי שנשא ונתן ביד כמ"ש. והא דמשמע מהכא דכל תרי תנאי או תרי אמוראי דלא אתמר הלכתא כחד מינייהו אלו רצה לעשות כדברי זה כקולו וכחומרו או כזה כקולו וכחומרו עושה.וכן נמי משמע במסכת עירובין פרק קמא (ז, א) גבי מבוי עקום, דאמרינן התם כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וחומרי דמר וקולי דמר וקולי דמר אלא או כקולי או כחומרי דמר עבדי או כקולי וכחומרי דמר עביד, דוקא במלתא דאית בה לכל חד מהני תרי אמוראי או הני תרי תנאי קולא וחומרא, כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשדרה וגולגלת ובמבוי עקום דהתם, אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא (דילפי') [אמרינן] בריש פרק קמא דעבודה זרה (ז, א) היה אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו. ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקל.

למעלה דלא חזי לשחיטה

עד כמה אמר ר' נחמן כדי תפיסת יד:    כמה נתחבטו בשיעור זה ולא עלו בידינו דבר מבורר, דרש"י ז"ל פירש בו ב' לשונות אחד בג' וד' אצבעות, וזה נראה לי עיקר. ולשון אחד כדי חודי צרפנים. ובעל הלכות ז"ל [כתב] כדנקיט אינש בתרתי אצבעות, גם שיעור זה סתום. ובתוס' סמכו על דבריו דדבריו דברי קבלה הם, ופירשו כדי שיכול לקרוץ בשתי אצבעות אפילו כל דהו. ושמעתי שיתפוס בשתי אצבעותיו משני צדי הצואר, וזהו רחב אצבע, והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"א ה"ו) כתב שזהו השיעור בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו והכל לפי קטנו, ולצאת ידי ספק כל מה שיכול להרחיק מרחיק לחוש לכל השיעורין היכא דאפשר.

הא דאמר שמואל תורבץ שנטל כולו מלחי כשר. כתב רבינו אלפסי ז"ל והוא דאפרוקי (הזעצער: אולי צריך להיות דאפרוק אפרוקי בלי "י" כמו אידלדל דבסמוך) אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא, דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. נראה שרבינו ז"ל מפרש סימנין שנדלדלו ברובן מן הלחי ותורבץ הושט שנטל מעל הקנה קאמר, כלומר שנפרקו זה מזה. ולפי דבריו נראה דגרסינן אלא אמר ר' שישא בריה דרב אידי אתם דאיפרוק איפרוקי וכאן בטל כל הני פירוקי דפרקינן ואוקי מלתיה דשמואל דתורבץ הלחי שנטל איפרוק באפרוקי (הזעצער: אולי צריך להיות ה"ב" לפני איפרוק "באיפרוק אפרוקי") ולא (כלין) [כן] נמצא בנוסחאות. ועוד דתמיה דאם כן מאי קאמר שמואל תורבץ הושט שניטל מלחי, הא לאו מלחי ניטל, אלא מעל הקנה, ומאי תנא תונא דאמרינן.ורבי שלמה ז"ל נראה דלא גריס כלל האי קושיא דתורבץ הושט ברובו, אלא הכי משמע דגריס והאמר רבה בר אבוה אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן הא דאיקפל איקפולי הא דאפרוק אפרוקי, כלומר ההיא דתורבץ שניטל מלחי בשנקלף הרוב במקום אחד והמיעוט מחובר במקום אחר, אבל סימנין שנפסקו בכח מכאן ומכאן ואותו מיעוט הנשאר לא נשאר במקום אחד טרפה, לפי שאפילו אותו המיעוט אינו חבור ולא הדר בריא. ויש לדקדק קצת כיון שאפילו נקלף רובו שרי אף על פי שלא נשתייר אלא מיעוטו, ומיעוט זה לא אמרו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר בשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן משנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונראה לי דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח, [ו]מה שנשאר מחובר חבור מדולדל הוא, אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחבורו בחוזק כשהיה, הלכך הוי חברו והדר בריא. ואם כן היא גרסתו של רש"י ז"ל ניחא לי, דאי גרסינן והאמר שמואל תורבץ הלחי ברובו כמו שנמצאו ברוב הנוסחאות תקשי לן מאי קא מדמי ריעותא הנולד בגופו של סימן עם עקירתו ממקום חבורו וגופו קיים, נמצא לפי פירושו של רש"י ז"ל דעיקר סימנין לא הויא אלא בשנעקרו מן הלחי ומן הבשר כולו או רובו בהרבה מקומות שהמיעוט הנשאר נדלדל ואינו חבור יפה, אבל נקלף רובו של סימן במקום אחד ומיעוט מחובר במקום אחד כשירה דעדיין הסימן נמתח וחוזר ומבריא, וכן כל שהוא מחובר עדיין הבשר שעל הלחי כשירה וכדאמרינן מתני' לרב פפא לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגום איגומי מעלוי סימנין, אבל לפי פירושו של רבינו אלפס ז"ל אפילו ברובן מיטרפא ואף על פי שמקצתו נשאר מחובר חבור יפה במקום אחד. אבל במעוטן כשירה וסימנין שנפרקו זה מזה לדברי רש"י ז"ל אפילו כולן כשירה, שטרפות זה לא נזכר בגמרא כלל לפי דבריו. אבל לדברי רבינו אלפסי ז"ל אפשר דבכולן טריפה, דהא מוקמינן הא דשמואל דתורבץ הושט שניטל מלחי בשנפרקו זה מזה, וכבר פריקנא לא תימא כולו אלא אימא רובו, והשתא נמי דפריקנא לה בשנפרקו זה מזה אפשר דההיא פירוקא דלא תימא כולו אלא אימא רובו כדקאי קאי, ואיכא למימר נמי דכולהו פירוקי איבטלו להו, והשתא דפריק רב שישא בריה דרב אידי פירוקא אחרינא אימר דלעולם (כ)[ב]כולו קאמר ובשנתפרקו זה מזה.

דף מד עמוד ב

הכא מתקלא מוכח:    הלכך במקום דמזדבן בשומא מאן דשרי טריפתא לא ליזבין מינה, דהא איכא משום חשדא, ואפילו במקום דמזדבן במתקלא אי גברא דלא משדרי ליה כל יומא אומצא מעליא מיבעי ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבין מינה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבחים, שפיר דמי, דמאי חשדא איכא.

(הזעצער: נדמה לי שלפי הגמרא שלנו צריך להפוך את הקטעים קודם והא דתניא)

והא דתניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. הארכתי בה במסכת ע"ז. ושם כתב הראב"ד ז"ל דאינו רשאי, ואם התיר דאינו מותר קאמר, ולא משום כבודו של ראשון, אלא הואיל ונפק עלה שם איסורא הוה לה חתיכא דאיסורא, ודוקא בדבר התלוי בשקול הדעת, אבל בטעות המתברר מדבר משנה מטהר ומתיר, ואריך (ב)[כ]ההיא פרתו של בית מנחם (סנהדין לג, א) שנטלה האם שלה וטרפה רבי טרפון, ובא מעשה לפני חכמים והתירו דטועה בדבר משנה הוה, דתנן נטלה האם שלה כשרה, ובתוס' [כתבו] דאי נמי גמרה גמיר לה מרביה מתיר וסמי אגמריה כדאיתא בפרק ב' דנדה (כ, ב) בסופו גבי ילתא דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנא וטמי לה, קמי דר' יצחק ודכי לה, ופריך עלה מחכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, ומשני מעיקרא טמויי טמי ליה, כיון דאמרה ליה כל יומא הוי מטהר לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה, ואבעיא להו התם כזה טהר לי פלוני חכם מהו, פירוש נאמנת או לא, ובעי למפשט מההוא עובדא דנאמנת, דהא ר' יצחק עלה סמך ודכי לה(ו), [ו]משני ר' יצחק אגמריה סמיך, ופירש שם רש"י ז"ל דהדר ביה מההיא שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, ומשני דמעיקרא נמי דכי לה, ומשום דאגמריה סמוך, ולפיכך היה רשאי לטהר אף דטמי לה רבה מעיקרא, והא דלא משני הכא בשמעתיה רבה בר בר חנה אגמריה סמך, משום דעדיפא מינה שני ליה, דרב גופיה לא אסרה. ובהאי תירוצא ניחא לן הא דאמרינן לקמן (מט, א) בפירקין ההיא חטא דאישתכח בסימפונה רבה דכבדא, הונא מר בר רב אידי טריף רב אחא בר מניומי מכשר, דרב אחא כי אכשר אגמריה סמיך, ולא כן דעת רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאפילו במקום דגמרי לה אינו רשאי להתיר, וההיא דנדה הכי קאמר ר' יצחק אגמריה סמיך ולפיכך האמינה בכך, ולעולם איצטריכא לשנויא קמא, דאי לאו דאמרה ליה הכי לא הוה מדכי ליה, וההיא דלקמן בשנשאל שאלה בפני שניהם זה אסר וזה הכשיר, אי נמי שהכשיר ולא ידע שחברו אסר ראשונה, ונראה ליה דההיא דלקמן לא אותה הבהמה עצמה הכשיר לאכילה, אלא הורה בה שמותרת היתה, וכן נראה, דהא משמע דהתם אסר רב הונא והאכילוה לכלבים, אלא שהיו התלמידים (מונררין) [אולי צ"ל: מסופקין] בדבר ושואלין אם אסרה כדין אם לאו, ואמר להו רב אחא דכשירה הות, והדר אתו ושיילו לרבינא ואמר להו דכשירה הואי, ואמר להו שקולו גלמיהו דטרופאי, דאלמא משמע דכבר האכילוה לכלבים כנ"ל.

דף מה עמוד א

ואמרי לה עד דאינקיב קרמא תתאה:    יש לפרש עד דאינקיב קרמא תתאה הא אינקיב תתאה טריפה דהיא עיקר, אבל עילאה לא מעלה ולא מוריד, וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, ומיהו אי אפשר לומר כן, אלא עד דאינקוב אף קרמא תתאה קאמר, ותרוייהו בעינן, וכן פירש רש"י ז"ל, וכן בתוס', והכין מוכח לקמן גמ' אלו טריפות בעוף (נ, א) דאיתמר התם רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לתוך פיו אי מבצבץ ועולה טריפה ואי לא כשירה, הא ניחא למאן דאמר עד דאינקוב קרמא תתאה שפיר, אלא למאן דאמר אי אינקוב עילאה אף על גב דלא אינקיב תתאה טריפה ניחוש דלמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב, ומיהו לא ראיה היא כל כך, דהתם קאי גבי הכתה חולדה על ראשה ועל כרחין אי אינקיב תתאה עילאה לא כל שכן, והכי קאמר הניחא למאן דאמר עד דאינקיב תתאה דה[ו]א העיקר שפיר דודאי אי מבצבץ על כרחין תתאה אינקוב, ואי לא תתאה דלא אינקיב עילאה אינקוב (הזעצער: אולי צריך להיות בין אינקוב] בין לא אינקוב לא איכפת לן אלא למאן דאמר אינקיב עלאה לחוד טריפה כי לא מבצבץ מאי הוי, דלמא עילאה אינקיב, והאי דלא מבצבץ משום דתתאה לא אינקוב, ועוד צריכה תלמודא.

דף מה עמוד ב

אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי מר בר חייא מתני איפכא דריאה ככבד דכבד כריאה וכו':    פסק רש"י ז"ל כלישנא קמא, והביא ראיה מדברי רבי יוחנן דאמר לעיל (ע"א) ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה, ומיהו מדברי ר' יוחנן ליכא סייעתיה טפי ללישנא קמא מלישנא בתרא, דמאי חזית דמוקמת ליה טפי בקנה הריאה מקנה הכבד דלמא אמר איפכא דתרוייהו למטה מן החזה נינהו. ורבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז ה"א) פסקו כתרי לישנא לחומרא, אף על גב דאמר שמואל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום, [לית] הילכתא כותיה אלא קיימא לן כרב באיסורי, והלכך כל היכא דאינקיב קנה למטה מן החזה במשהו. ואלו הן נקובין, נקב ב' קרומי של וושט ואפילו זה שלא בצד זה, וכן תורבץ הושט (ברוב) ונקובת הגרגרת בכל מקום למטה מן החזה, וקרומי המוח שנקבו שניהן, ולב לבית חללו בין לחלל גדול בין לחלל קטן כדאמרינן בשמעתין דלבית חללו קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן, וריאה שניקבו ב' קרומיה וסימפון הריאה שניקב לחברו, ניקבה הריאה לחללה, ניקבה המרה, דקיימא לן כרבי יוסי בר' יהודה, [ד]אמרינן לעיל (מג, א) אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי בר' יהודה, והוא שניקבה שלא כנגד הכבד, אבל אם נקבה המרה וכבד סותמה כשרה, ואם ניקבה הכבד כנגדו טריפה, ניקבו הדקין ואף על פי שליחה סותמתן דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דמכשר כדאיתא לקמן (נ, א), והדרא דכנתא שניקבה והוא הדקין הסובבין את הכרס כנחש, וכנתא הוא אינטרי"ל, ואם ניקב לחברו כשרה שחברו סותמו כדאמר רב נחמן לקמן (מח, ב) הדרא דכנתא דאינקוב לחבריה כשרה חבריה מגין עליה, הכרס הפנימי שנקב, ולקמן בע"ה נכתב כרס הפנימי איזה הוא. המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ, נקב הטחול (נה, ב) בעוביו של טחול נקב מפולש עד כדי שלא ישתייר תחתיו כעובי דינר זהב, אבל בקולשו כשירה, ובעוף ניקב הקרקבן וכיסו (מג, א) זה כנגד זה, אבל ניקב זה שלא כנגד זה כשירה, וכן גג הזפק שנקב במשהו (נו, ב), וגג הזפק הוא השיעור ממנו שנמתח מן הוושט כשהעוף פושט צוארו.

דף מו עמוד א

אם תמצי לומר ועד בכלל פרשה עצמה מהו:    פירש רש"י ז"ל: שנפסק הפיצול עצמו מן החוט, ובפרשה ראשונה קאי, ונראה שדעת רבותינו ז"ל לומר דפרשה שניה עצמה פשיטא ליה לר' ירמיה דכשרה, דכיון דאפילו חוט השדרה אינו ודאי טרפה, אלא באינו יודע הפרשה עצמה דין הוא שתהא כשרה לפי שהיא רחוקה מן החוט ואינו כחוט, אבל ראשונה אם היא ודאי טרפה דעד ועד בכלל, פרשה עצמה מי הויא בכלל איני יודע דשנייה או כשרה או ודאי טרפה כראשונה, והיינו דבעי לה רב ירמיה באם תמצא לומר עד ועד בכלל, ולא בעי לה באם תמצא לומר עד ולא עד בכלל, דאם עד ולא עד בכלל סבירא ליה לר' ירמיה דפרשה עצמה ודאי כשירה כיון דחוט השדרה עצמו הוי באיני יודע, ולפי פירוש זה היה נראה דהכי גרסינן והפרשה תידון כבשר מאי לאו ראשונה לא שניה ושלישית, אבל רש"י ז"ל כתב דהכי גרסינן מאי לאו ראשונה ושניה וגירסא זו אינה מחוורת לי, לפי פירושו זה שכתבנו. וסליקו כולהו בעיא בתיקו, ולחומרא, והלכך אין בין הפרשות כשירה אלא מפרשה שלישית ולמטה ושלישית עצמה בכלל כשירה, וכל מה שביני ביני אסורה מספק, ופרשה עצמה גם כן שנפסקה בין מקום פיצול הראשון לחוט טרפה והפיצול השני לפי מה שכתבתי כשירה, ויש לחוש בדבר. רבינו אלפסי ז"ל הביאה סתם, נראה שדעתו לומר דאין כשר אלא משלישית ולמטה ואפילו פרשה שניה עצמה [אסורה], וכזה ראוי להורות.

בעופא ר' ינאי אמר עד בין אגפים וריש לקיש אמר למטה מן אגפים:    ולא איפסיקא הילכתא לא כמר ולא כמר, וחומרא, דאיסורא דאורייתא היא. כתב בתוספות יש להסתפק אם למטה ממקום חבורן בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבת על העוף דהיינו למטה מסוף העצם של כנף המחובר בגוף.

הא דבעי רבי ירמיה מתלקט מהו כרצועה מהו וכו':    נראה דכולו במקום חיותו קאמר, דאי שלא במקום (חבורו) [חיותו] הא קיימא לן דכזית במקום חיותו בעינן, אלא ודאי בשהוא מתלקט כאן וכאן במקום חיותו קאמר, ואפילו הכי סלקו בתיקו, והלכך מרודד או מתלקט (וברצוע) [וכרצועה] אסורה עד שיהא כזית (ב)[כ]בריתו במקום מרה וכזית במקום חיותו, ומדולדל ומעורה בטרפשין קיימא לן כר' אמי דאמר דלדול זה איני יודע מהו. וכיון דאיכא כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשרה.

האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה:    [כתב] בעל הלכות גדולות והוא דלא מפקא זיקא, נראה שצריכה בדיקה, לפי סברתו ז"ל אף על פי שלא נראה כן מעיקר גמרא דכשריה לגמרי משמע דאי לא הוה ליה למימר תבדק.

דף מו עמוד ב

הא דאסיקנא בריאה שהאדימה מקצתה אלא לא שנא. פירש רבינו שלמה והרב אלפסי ז"ל לא שנא דבין כך ובין כך כשירה. והם ז"ל הביאו ראיה מדאמר לקמן (מז, ב) אדומה כשירה מדר' נתן, והרמב"ן ז"ל כתב דסוגיין הכי משמע דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואף על פי שהאדימה כולה, ועלה מסיק דאלא לא שנא. ור"ח ז"ל פירש לא שנא בין כולה בין מקצתה טרפה, ועם כל זה פסק באדומה דכשירה מדר' נתן, ורבינו אפרים חלק ונתן טעם בדבר דשניא אדומה מהאדימה דהאדימה היא יותר אדומה, והאדימה משמע שהאדימה מחמת לקותא. ואדומה משמע מתולדה, ולפי שעדיין אין דמה נבלע בה, ואינו נכון דאם כן גבי אדומה דמכשרינן לקמן הוו להו למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה, כיון דאיכא הפרש בין אדמימות לאדמימות כדאיבעיא להו לענין ירוקה, אלא ירוקה דכשרה היכי משכחת לה, ואף הר"ז ז"ל [כתב] כדברי רש"י (והראב"ד) [והרי"ף] ז"ל פסק ועליהם סומך אף על פי שה"ר אפרים מראה פנים להפריש.

ריאה שיבשה מקצתה כשרה:    אסיקנא כל שהיא יבשה עד כדי שתפרך בצפורן. לבעל הלכות גדולות ז"ל יבשה הכבד שלה טריפה, ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמר בבכורות (לז, א) באוזן בכור דיבש כנטול דמי והכי נמי לא שנא, והוא שיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית, במקום מרה וכזית במקום (רבית') [חיותה] לח כשרה.

האי ראיה דקיימא גלדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה:    פירש רש"י ז"ל: מראות שאינן פוסלין בריאה כאדומה וירוקה וככוחלא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, (הל' שחיטה פ"ז הי"ט) וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, אבל מראות הפוסלות כגון שחור כדיו או כעין מוריקא וביעתא טריפה, דכל אותן מראות מחמת לקות הן, וכיון שכן לא שנא לקתה בכולה או במקצתה דלקות מחמת נקב הוא ונקב משהו פוסל בה. והראב"ד ז"ל שכתב חזותא אפילו מחזותא הפוסלת בה קאמר, דלא אסר אלא בכולה, אבל במקצתה הדר בריא, והביא ראיה ממה שחלקו במקצת טרפיות בין כולה למקצתה. ועוד מדאמרינן ריאה שיבשה מקצתה טריפה ולא אמרו סתם, שמא מינה דבמקומות שהזכירו סתם ולא הזכירו בה מקצתו עד שתהא כולה מאותו מראה הפוסל אמרו, ולא מיחוור דאדרבה מדאיצטריכו לאיפלוגי בהאדימה בין כולה למקצתה שמע מינה דבשאר המקומות אפילו מקצתה טריפה, ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה אומר הרמב"ם ז"ל משום דכולהו קודם היבש היא נפסלת כגון בצמוק דהיינו חרותא.

הני תרתי אוני דסריכי אהדדי לית בהו בדיקותא:    כלומר דאף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, וכדאוקימנא בשלא כסדרן, ופירש רש"י ז"ל: שלא כסדרן מראשונה לשלישית דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מגב לגב או מחתוך לחתוך [כשירה], ואם כן אונות שבשמאל שאינן אלא ב', אין צריך בדיקה מחמת סרכא. והרב אלברצלוני ז"ל כתב דמגב לגב טריפה וכן נהגו, וכן מחתוך לגב, ומיהו מחתוך לחתוך הסכימו הגאונים ז"ל והכשירו, אף על פי שנסתרכו באמצע ובעיקרן מתפרקין זו מזו כיון דחדא על חבירתה היינו רביצה (ורביעתא) [ורביתייהו], וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סרכא דחקו אהדדי, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה, וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל, וכן נהגו היתר על פיהם בכל המקומות, אף על פי שר"ח ז"ל היה מגמגם בדבר לאסור עד שתסרך אונה לחבירה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען ואפילו בסירכא מראש חתוך של זו לסוף חתוך של זו באלכסון, נהגו להכשיר, ומנהגן של ישראל תורה היא. ואומא (לאומא) [לאונא] הסמוכה לה, כתב רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל דכשרה. ודעתו הסכים לדעת רבו והכשיר, ויש מי שאוסר, וטעם האוסרין, לפי שלא הזכיר רבא אלא אונא דסמיכן אבל אומא לא הזכיר כלל. ואין לך אלא מה שמנו חכמים, וטעם רבינו שלמה ורבו ז"ל שלא הוזכרה אומא בתלמוד כלל. ועוד כתב רש"י ז"ל בתשובה וכי בשביל שוטים שקורין אותה אומא נאבד שמה או נשתנו. ור"ת ז"ל מן האוסרין, ואמר דלא הוזכר בגמרא אלא אוני דסמיכן, אבל אומא לא, ואף על גב דאומא לא הוזכרה בגמרא כלל ודאי בשם אומא לא הוזכרה, ומכל מקום בכלל אוני ליתא דריאה מיקרא וכדאמרינן בסמוך (מז, א) חמשה אוני אית לה לריאה, ואם איתא שבעה נינהו, אלא דלאומי קרי ריאה ולאוני אוני, ואף על פי שהוא כדברי רב"ת ז"ל שאין אומא בכלל אוני דאומא ריאה (ד)מיקרי, מכל מקום הלכה למעשה כדברי רש"י ז"ל שהסכים עם רבו ז"ל [דכ]המתירים נראה, דהא טעמא דמילתא משום דהני רביתיה הוא (ואומר) [ואימא] לאונא דסמיכא לה נמי מההוא טעמא מיתכשרא, דהא (הני) [הכי] רביתא? ורביצתא ותמיד הן שוכבות זו בצד זו אפילו בלא סירכא. ומה שהזכיר רבא אוני לבד, כבר נתן בזה טעם נכון רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל, דכל עיקר דברי רבא והוראתו בזה אינה אלא ללמדך דאוני דסמיכן שלא כסדרן טריפה, דאם לא שבא ולמדנו כך הייתי אומר דאפילו בשלא כסדרן כשירה לפי שעומדות במצר החזה ואינן עשויות להתנענע ולהתפרד זו מזו כל כך, והלכך אפילו שלא כסדרן כשירה, קא משמע לן דלא, אבל אומא לאונא שלא כסדרן לא איצטריכינא ליה לרבה לאשמועינן, דכיון דאומא במרחב היא עומדת קצת ונסרכת לאונא שלא כסדרה הא ודאי טריפה, ויש בזה טעם מספיק לסמוך בו. וכן מראין דברי רבא בודאי, דהא לא קאמר תרתי אוני דסמיכן להדדי כשרה, והני מילי בכסדרן, אבל בשלא כסדרן (בא ללמדנו) [לא] דאלמא עיקר דבריו לאשמועינן כוחה דאיסורא, וכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים ז"ל בכנופיא. ויש מי שאומר דכי מכשרינן דוקא בבדיקה, אבל שלא בבדיקה לא, מדקאמר רבא בתרתי אוני שלא כסדרן לית להו בדיקותא ולא קאמר טריפה, משמע דהני לית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא, ובדיקה מיהא צריכה, ולא מיחוור, דכיון דאמרינן (הני) [הכי] רביתייהו, משמע דבלא בדיקה נמי כשרה, וכן כתב הרב רבינו האיי ז"ל, וכן נהגו, והא דאמר רבא לית להו בדיקותא, כתב הרמב"ן ז"ל דלישנא דוקא נקט, משום דסירכא לא מחמת עצמה היא אוסרת אלא מחשש נקב, ומשום הכי קאמר דלית לה בדיקותא אם יש בה נקב אם לא? כלומר אם מבצבצא אם לא דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב, ואין האחת מגינה על חבירתה דאינן רובצות? זו על זו, הלכך [בכסדרן] קיימא לן דאפילו בלא בדיקה כשירה כיון דסמיכן בכסדרן. ועינוניתא דורדא היכא דסריכא ואפילו לכיס שלה טריפה, דלא אמרו אלא באוני דכל חד וחד מגין אחבריה כיון דהיינו רביתייהו, אבל בעינוניתא דורדא טריפה לכל היכא דסריכא. ומכל מקום יש לדקדק לפי מה שפירש רש"י ז"ל דטעם שלא כסדרן מפני שזו הולכת כאן ומתפרקת הקרום ונסתר וכסדרן הולך הוא וחזק בכל עת דמכל מקום כסדרן נמי אף על פי שקרום זה עולה עליהן, הא אמר לקמן (מז, ב) דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ואם תאמר דיש סירכא בלא נקב, ולאו כל מאי דסריך אינקיב, והלכך כי סריכא שלא כסדרן טריפה ולא מחמת דאיכא השתא נקב אלא משום דעבידי להתפרק מתוך שזו מושכה מכאן וזו מושכה מכאן יקרע העור בזו ובזו, אבל בכסדרן לא מפרקי, [הא] (ב)רש"י ז"ל [כתב] לקמן דאין סרכא בלא נקב, ועוד דאמר לקמן (מח, א) גבי הא דאמר מר זוטרא אתון הא דרב נחמיה אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה וכו', ואקשינן האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן, אבל התם אי אינקיב האי טריפה אי אינקיב האי טריפה דמשמע דלעולם כל סירכא מחמת נקב היא. ועוד ריאה הסמוכה לדופן ולא העלתה צמחים וליכא מכה בדופן אמאי טריפה, אף על גב דלא מפקא זיקא, כדאיתא לקמן (מח, א) דדלמא לא אינקיב כלל, ואי משום שעשויה להתפרק שמא תתפרק מצד הדופן ולא מצד הריאה, ואיכא למימר בהא דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך, ואי נמי לפי גרסת רש"י דלא גריס בההיא אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, לא תקשי, דהתם נמי בבדיקה סגי וכל דלא מבצבצא כשירה וכדכתבינן עלה. ואם תאמר אם כן דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה, ומטעם זה אנו אוסרין אותה לאותה גירסא אפילו כי איכא מכה בדופן, אמאי כשירה מכל מקום עשוי היא להתפרק מצד הריאה, לא היא דכיון דאיכא מכה בדופן גם אותו קרום שבצד הדופן רך יותר מקרום הריאה ומשם הוא עשוי להתפרק. וראיתי מי שאומר דטעמא דשלא כסדרן אינו משום דעבדי דמפרקינן לבד. אלא משום דאין סירכא בלא נקב. וכי סריכן תרי אוני להדדי כיון דמינקוב או האי או האי, וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הא נמי טרפה דהא ליכא מאן דמגין עליה אלא כסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך דהיינו רביתיה, ואפילו בלא סירכא הן שוכבות זו על זו ומגינה זו על זו, וכיון שקרום זה עולה על הנקב מחברן וחדא סותמת אחברתה, וכדאמרינן לקמן (שם) זה פסול החוזר להכשירו לאו למעוטי ריאה שנקבה ודופן סותמתו ואפילו סביך בבישרא, ופרקינן לא לעולם אימא לך היכי דסביך בבשרא כשר אלא זה פסול החוזר להכשירו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, דאלמא כיון דאיכא קרום ונסבך למה שסמוך לה כשרה, דבין קרום וסמיכה דופן סותמתן יפה וסתימתן מגין על הנקב ובתרתי אוני דסמיכן להדדי מחתוך לחתוך דכותה היא, אבל אוני דסמיכן להדדי מגב לגב או מחתוך לגב דליכא דמגין עליה אלא קרומו לבד טריפה, דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, וזה לפי סברת הגאונים ז"ל שאסרו מגב לגב או מחתוך לגב אפילו בכסדרן כמש"ל, ואם כדברי אלה היה לנו לאסור אפילו מחתוך לחתוך בשפולי האונות שאינן דבוקות זו בזו כ"כ, אי נמי אם היתה הסירכא עולה מאלכסון כגון שראש הסירכא אחוז בראש או תוך אונא זו וראשה האחד אחוז בשיפולי חתוך האונא הסמוכה לה דהשתא מיהא הא לא סתמן להדדי. ועוד ריאה הסמוכה לדופן אפילו ליכא מכה בדופן אמאי טריפה, ולפום מאן דגריס התם אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה. והא סרוכה מיהא לדופן והוה לן לאכשורה דכיון דאיכא קרום וסמוכה לדופן עולה סתימתה יפה, אלא שיש לומר בזו דכיון שהריאה עומדת במרחב החלל ואין הדופן סותמו אין כאן סתימה אלא מחמת הקרום לבד, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום, ושמא רב נחמיה שהיה בודק אותה (פישרי) [בפושרין] אפילו בשאין מכה בדופן סבור ליה דתולין בדופן להקל, ואף על גב דליכא מכה בדופן, ומיהו בדיקה צריכה, דדילמא מחמת הריאה הוא ועדיין היא נקובה. ואם תאמר ואם מחמת הריאה הוא, מה הועלנו בנפיחתה, דהא דלא מבצבצא משום קרום שעלה בה הוא, הא ליתא, דאי אמרינן דודאי אינקיב ריאה כדקאמרת, אבל אפשר דנקב זה מחמת דופן הוא וריאה לא אינקיבא מעולם, והילכך אי לא מבצבצא כשירה, ואף על פי כן חיישינן לה לבדקה, כיון דאיכא למיחש קצת. ותדע שהרי במחט שנמצאה בחתיכה דריאה דחיישינן דילמא אי איתיה שלימה קמן הוא מינקבה, וכי איתא קמן שלימה בבדיקה מיהא סגי לה, וכי איכא מכה בדופן בדקינן לה כדברי הגאונים ז"ל. ואפילו הכי בבדיקה סגי לה, ולא אמרינן דילמא קרום עלה מחמת מכתה ונסתמה כנ"ל. ומכל מקום קשה עדיין מה שהקשיתי על זה. ועוד שלפי דברי אלה היינו אוסרין סירכא תלויה, וכבר פשט ההיתר בה בכל המקומות, והנכון שנאמר שיש סירכא בלא נקב כמו שכתבנו למעלה, והא דאמר לקמן (שם) אי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, הכי קאמר אבל הכא עשויין הן להתפרק ולהקרע עוד מכאן ומכאן, וכל העומד לנקוב כנקוב דמי, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז הי"א), ואף על פי שקשה קצת הלשון דהוה ליה למימר אי מנקיב האי טריפה ואי מינקיב האי טריפה ואי דאינקיב לשעבר משמע, אחר כך מצאתי בסוף פירוש הרמב"ן דבמקצת נוסחאות נמצא בהן כתוב אי מנקיב האי טריפה ואי מנקיב האי טריפה, ועוד קשה קצת שהיינו חותכין מתוך שיטה זו דאין סרכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסתרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקיבתן במשהו, אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן שאר המקומות שאין נקיבתן במשהו כשירה ובבדיקה כדברי ר"ת ז"ל שאנו עתידין לכתוב בע"ה שפסק כרב נחמיה דבדיק לה בפושרי ואף על גב דליכא מכה בדופן. ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא לכל היכא דמסרכא טריפה חוץ מכסדרן ואונא לדופן בדסביך בבשרא ואומא בדופן בדאיכא מכה בדופן, וכן המנהג הפשוט בכל המקומות. ומיהו גם לדברי הגאונים ז"ל י"ל כן דאע"ג דיש סירכא בלא נקב מכל מקום כיון שנאחזת בדופן או בחזה שהן קשין אצל קריעה יותר מריאה, וסירכא זו עשויה להתפרק מתוך נדנוד הריאה שמתנועעות ומושכות לכאן ולכאן בודאי מצד הריאה יתפרק קודם ויקרא העור וטרפה, ומשום הכי אוסרין אותה מעתה, אלא אם כן יש מכה בראש הסירכא השני דמשם היא עשויה להתפרק כמו שכתבתי למעלה, והיינו דכי איכא מכה בדופן דמכשרינן לה ובדליכא מכה בדופן מטרפינן לה, ורב נחמיה דבדיק לה בפושרי לא סבירא ליה הכי, אלא מכיון שעולה בנפיחה והשתא מיהא אכתי לא מיפרקא לא נאסר אותה מעתה דדילמא כשתתפרק מצד הדופן תתפרק. ואפילו לגירסת רש"י ז"ל דאפילו בדליכא מכה בדופן כשירה בבדיקה, אפשר לי לומר דכיון דדופן דחוקה על גבי הריאה מתחממת ועשויה להוציא רירין, וכיון שממנה הרירין יוצאין ומתפשטין עשוי הקרום להתפרק ממקום שהתחיל להתפשט תחילה, ונראה לפי טעם זה דסירכא תלויה מותרת, דהא איכא למיתלא דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת ליחה עבה ומדבקת ונמשכת כחוט, ואף על גב דאיכא למימר דסירכא נמי מחמת נקב האי כיון דבדקינן לה ולא מבצבצא ואיכא למיתלי בליחה שלא מחמת נקב תלינן, ומיהו איכא למימר דבדיקה מיהא צריכה דהויא לה כספק דרוסה. והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פי"א, הט"ו) כך כתב יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות מן הריאה אף על פי שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואבוד לממונם של ישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג כמנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת עכ"ל, ואפשר לומר דאפילו בדיקה אינה צריכה, ואינה דומה לספק דרוסה ולישב לה קוץ בוושט, דהתם איתילידא בה ריעותא דבהמה, כלומר שהוחל בה מעשה המטריף, אלא שאנו מסופקים בגמר המעשה, שהרי אמרינן לקמן (נג, א) על ארי בינייהו ונמצאה צפורן בגבו של אחד מהן דרגלים לדבר שדרסן כיון דאיהו שתוק ואינהו מקרקרן, או ישב לה צפורן בגבה אלא שאנו מסופקין אם דרסן דריסה האוסרת אם לאו, וכן אם ישב לה קוץ שאנו מסופקים אם גמר הקוץ לנקוב ויצא לחוץ אם לאו, וכיון שכן מספק צריכא בדיקה, אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור ולא התחילו שהרי סירכא זו יש לתלותה בליחה הבאה שלא מחמת נקב כלל אף בדיקה אינה צריכא. ותדע שהרי היכא דעל ארי בינייהו והוא שתיק ואינהו שתקן או צווח ואינהו מקרקרן תלינן לקולא דאימר שלמא הוא דעבד או בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרי אלא אימר. ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן לקמן (נא, א) גבי אימרתא דהות (גבי) [בבי] רב חביבה שגרוניא שכיחי חוט השדרה לא שכיח (דמשמש) [דמשמע] דאי כהדדי נינהו חיישינן וצריכה בדיקה, לא היא דהתם נמי הא איתילדה בה ריעותא, אף על גב דאמרי דשגרונא שכיח, לאו שכיח ממש קאמרינן, אלא טפי מפסיקת חוט השדרה קא אמרינן, ומיהו שגרונא נמי לא שכיח, והילכך אי לאו דחוט השדרה לא שכיח כותיה נמי היה מצרכינן לה בדיקה, אבל סירכא דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך להוריד רירין אילך ואילך הילכך אפילו בדיקה לא צריכה כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין ???) כתב ורבותינו שבלוניל סברי דסירכא תלויה או מאונא או מאומא כיון דעולה בנפיחה כשירה, דהויא כבועה, משמע מתוך לשונו דצריכה בדיקה, ואפשר שיש עוד להתיר בלא בדיקה, מטעם ספק ספקא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב ואם תמצי לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב. ומיהו יש לומר בזו דכיון שאפשר בבדיקה אין מתירין אותה מספק ספקא. ולפי דברי רבותינו ז"ל האומרים דאין סירכא בלא נקב לא הבנתי טעם היתר סירכא תלויה, מאחר ?שחתכנו? כך שכל סרכא מורה על נקיבת הריאה וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום מה לי סרוכה בשני ראשיה מה לי בראש האחד, שאין הדעת סובל שהסירכא היא מחמת נקב מסתרכת בדבר אחר והסירכא שאינה מחמת נקב תסתרך לעולם, אף על פי ששמעתי כך בשם מקצת רבוותא ז"ל, אחר כך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל דסירכא שלא במקום רביתא ודאי מחמת נקב היא ואף על פי שעולה בנפיחה אימר קרום עלה באותו נקב, אבל [כ]שהסירכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסירכא ולא מחמת נקב ועל ידי כך הוא אומר דאונא לדופן [בסרוכה לדופן] כדסריכא אפילו לגרמא כשירה, שלא אמרו והוא דסבוך בבשרא אלא בריאה שניקבה דבעיא סתימא חזקה דהיינו סביך בבשרא, אבל זו לא ניקבה, ומכל מקום עדיין לא נתיישב לי הענין דאם כן סירכא תלויה שלא במקום רבותא אסירה. ועוד תרתי אוני דסמיכן בכסדרן מגב לגב כל שכן מחיתוך לגב היה לנו להתיר לפי דבריו, שהרי האונות מחמת דוחק הדופן ששוכב עליהן הן מוציאים ליחה ונסרכות בכאן ובכאן ואפילו יציאתה מחיתוך לגרגרת או לשאר המקומות [תהא] מותרת, אלא אם כן יתרץ רבינו ז"ל כפי מה שתרצנו אנחנו דחוששין שמא תתפרק מצד הריאה ויקרע העור, ודברי רבא ורב נחמיה כפי שטתינו כמו שכתבנו, ועם כל זה [קשה] שנאסר סרכא תלויה שלא במקום רביתא, וצריך עיון. וכל מקום שאסרו כאן ריאה מחמת סריכתא אין הפרש בין שהסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה ורחבה כגודל דאדרבה תרתי אוני דסמיכן להדדי משמע שהן סמוכות בדבק רחב, ואף על פי שמקצת ספרים כתוב בהן תרתי אוני דסריכן להדדי, כיון שלא נזכר זה בגמרא אין לך אלא מה שהתירו לך. ור"ח ז"ל דוקא בתרתי אוני דסריכן לגמרי מראשן ועד סופן התיר ולא כשנתפרקו באמצעותן או בסופן כלל ודכוותה נאסרה בשלא כסדרן, ואף על פי שנדחו דבריו מדברי הגאונים ז"ל במה שאסר כשלא נסרכו לגמרי, מכל מקום למדנו מדבריו דסרכא דבוקה ורחבה אינו מותרת, וכן ראוי להורות, וכן נהגו ברוב מקומות ישראל.

אמר רבא אין מקיפין בבועי:    פירש רש"י במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, אבל היכא דממשמשא ביה ידא דטבחא תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן דאינקיב מחמת בועא ותלינן לקולא בטבחא. ובהלכות גדולות האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא אי מהדר לה בשרא (הדר) הדרנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה. ואי לא חסרה היא וטריפה, כלומר הרי היא כאלו נטלה הבועא וחסרה היא וטרפה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי, והכל אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא דמה ענין זה אצל זה. וגם אין לאסור מטעם דנראה כשתי בועות, דהא מכשרינן היכא דשפיכי אהדדי, מכל מקום טוב להזהר, לפי שכל דבריהם דברי קבלה, והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין בועי) כתב זה המנהג בכל ארץ אשכנז ואין לנו להוסיף על הטריפות.

דף מז עמוד א

הא דאמר רבא בתרתי בועי דסמיכן להדדי דלית להו בדיקותא:    פירש רש"י ז"ל דקים ליה לרבא דאינם סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו. ולא מיחוור. דאם כן היה לו לרבא לפרש באיזה שיעור קרוב הן שיש חוש להן. והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה הי"א) פירש לפי שקרוב הדבר הרבה שיש נקב ביניהן ואין להן דרך בדיקה, וכמדומה שגם זה אינו מתייבש, שאם כן [ל]נקבינהו לתרוייהו זו מכאן וזו מכאן ואחר כך אפשר לבדוק בנתיים אם יש שם נקב או לא. ויש מי שפירש דחיישינן שמא תדחק זו על זו ותבקע האחת מחמת דוחק חברתה או פעמים שתיהן, וזה הנכון, וסמיכן דקאמר רבא כדי שתוכל האחת לדחוק חבירתה, הא לאו הכי כשרה.

כל הני עיזי בריאתא הכי אית להו וקרו ליה טבחי עינוניתא דורדא:    והא דאמרינן אבל ביני ביני טריפה. בשאינה במקום עינוניתא או שהיה גדולה כשאר האונות ואינו דומה לעינוניתא דורדא. ותרתי עינוניתא דורדא רש"י ז"ל אסרה, משום דחדא גופה [לא] התירוה, אלא משום דכל הני עיזי בריאתא הכי אית להו אבל תרתי דלית להו טריפה, ורבותינו הגאונים ז"ל התירוה, וכן כתב בתוספות בשם רבינו אפרים ז"ל, וטעם דבריו דודאי ה(ו)א דסבר רב אשי למטרפה, בתרתי הוה עובדא, דאי בחדא כולהי עיזי הכי אית להו ולא הוה אמר בכי הא הני עיזי בריאתא, הכי אית להו, ועליהם סמכו העולם לנהוג בהם היתר, ולענין אשלומי נמי אם יחסרו אונות הימין מצרפת האי עינוניתא בהדייהו הואיל ויתרת היא, כך אמרו בשם הגאונים ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' שחיטה ה"ב) וגם רבינו שלמה כן כתב שמצא בתשובת הבבליים, ודעת רש"י ז"ל לאסור (ו)[ד]לא קיימא בדר' דידהו.

והני מילי מגואי אבל מתתאי טריפה:    כך גריס רש"י ז"ל, משמע דלפנים בין מצד זה בין מצד זה כשרה, אבל בה"ג כתוב מגבה בין מהאי גיסא בין מהאי גיסא טריפה.

דף מז עמוד ב

אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה:    כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד) אבל פחות משיעור זה כשרה, והסכים לפירושו גם הרמב"ן ז"ל, והביא ראיה מדגרסי בבבא בתרא (קמו, א) אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא, ואקשינן פשיטא אפילו דינר תנן, מהו דתימא הוא הדין דאפילו פחות מדינר, והא דינר אורחא דמילתא קתני, קא משמע לן. ובמסכת ברכות (טו, א) אפילו מיל אינו חוזר, ואמרינן ומינה דמיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, מכאן יש ללמוד דכל שיעורי חכמים כיוצא בזה אף על גב דקתני עלייהו אפילו, דוקא נינהו, הא [פחות] מכשיעורין לא. ויש מי שפירש דאפילו פחות מכאן, ואורחא דמילתא נקט.

דשיעא כאופתא דלית ליה חתוכא דאוני:    פירש רש"י ז"ל שאם יש סדק כמין מראה הפרש ניכר כשרה, דלאו שיעא כאופתא היא, אבל הרמב"ם ז"ל (שם פ"ח ה"ו) כתב נמצאו שתי אונות כאונא אחת ואינן נראות כב' דבוקות אם היה ביניהם כמו עלה ההדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כדי שיוכר (שם) [שהן] דבוקות מותרות, ואם לאו הרי זו (אסורה) [חסירה] וטריפה. ובחבור הרב ז"ל סריכן מעיקרייהו ועד סופייהו מייתינן סכינא ומפרקינן להו [אי] מפקא זיקא מבינייהו חדא היא וטריפה ואי לא כשרה. והרב בעל העיטור ז"ל [כתב] מסתברא לן דאפילו סריכא כולה מעיקרא ועד סופו אי מראה הפרש ניכר בו כשרה, דהא אמרינן האי ריאה דדמיא לאופתא טירפא א"ד? דשיעא כאופתא דלית בה חתוכי דאוני ומראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא ומקום רבותא הוא וכשרה.

ככבדא כשרה כבשרא טריפה:    פירש רש"י ז"ל כעין כבדא וכעין בשרא, והר"ז ז"ל פירש ככבדא בממשותיה ובשרא בממשותיה, דאי כפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר כעין כבדא כעין בשרא כדאמרינן כעין כשותא כעין מוריקא, וכל מראות הללו שמנו חכמים שהיא נטרפת בהן נופחים את הריאה תחלה ואם היה חוזרת למראה (בשר) [כשר] כשעומדת בנפיחה כשרה, שהריאה בגוף הבהמה נפוחה היא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ז הי"ח) וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל.

אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון מבפנים [לא] שמיה חסרון:    ותמיה לי ומי מעליא נשפכה כקיתון מהעלתא צמחים ולא מורה בה ר' יוחנן התירא כדאמר לקמן (מח, א) כי הוה אתו לקמיה דר' יוחנן הוה משדר להו קמיה ר' שמעון בן לקיש דמורה היתירא משום ר' אלעזר בר' שמעון וליה לא סבירא ליה. ויש לומר דריאה שנשפכה כקיתון לית בה חשש נקב, ומבפנים היא שנימקה בשרה, ונמס כדונג, ומשום הא לא חיישינן דהדר בריא, ומשום נקב ליכא, דעורה לא לקה כלל, אבל צמחים שהם מחמת ליחה שמתאספת בין עור לבשר ונפסדת שם ונעשית מוגלא קרוב הדבר הרבה שניקב העור על ידי כך, ואף על פי שנראית שלמה ועולה בנפיחה קרום הוא שעלה בה, ומיהו לא מורי בה לאסור, דלא קבלה מרבותיו, ומיחש הוא דחייש לה.

והאי ריאה שנשפכה כקיתון אסקא רבא והוא דקיימין סימפונא, והיכי ידעינן מייתינן צעא דקוניא ומותבינן לה בגווה, אי אית ביה שורייקי חיורי טריפה, ואי לאו כשרה:    ותמיהא ודלמא אינקיב חד לחבריה ונקב לא ידיע במנא. ואפילו נקיב נקב שלא לחבירו הכא הוה לן למיסר דמוגלא לא סתמא, ונראה דהכא לנקב לא חיישינן (ב)[ד]ודאי כיון שהגיע להפסד גדול כזה עד שנעשית כולה מוגלא, אם איתא דמטי לקותא לסימפונהא איפרוקי הוה איפרוק וידיע במנא, וכיון דלא מיפרקי חזקה לא מטי להו לקותא כלל לסמפונות ולא אינקיבו, הלכך לא חיישינן לנקב כלל, כן נ"ל.

דף מח עמוד א

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה:    יש מי שפירש דוקא סמוכה כולה אבל סרוכה לא. ולא מיחוור אלא בין דבוקה בין סרוכה קאמר, דסמוכה אפילו סרוכה במשמע, כדאמרינן הני תרתי אוני דסמיכן להדדי דודאי בין סרוכין בין סמוכין. וטעמא דרב נחמן יש מי שפירש משום דאית ליה כסברתיה דעולא דאמר לעיל (מג, ב) דישב לה קוץ בושט אין חוששין לה שמא הבריא ואין חוששין לספק דרוסה, והכא נמי תלינן בדופן ולא בריאה אלא אם כן העלתה צמחין, דאז כיון דאיכא ריעותא בריאה חיישינן, וכדאמר עולא (וכדאמרינן לעיל) נמי ?? גבי שוחט בסכין ונמצאת פגומה התם איתרעי ליה סכין. ואם כן לית ליה לרב נחמן סירכא אוסרת אלא בששני ראשיה למקום שהנקב פוסל בו. אי נמי קסבר רב נחמן דיש מקצת סירכות בלא נקב והיכא דלא העלתה צמחין איכא תרתי ספיקי ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב, ואם תמצא לומר מ+מת נקב שמא מחמת דופן הוא דאינקיב, ובהעלתה צמחין חוששין לה שרגלים לדבר דמחמת ריאה הוא, ומיהו אי איכא מכה בדופן תולין בדופן להקל וכשירה.

ומר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה:    ופירש רבא משמיה דרבין בר שבא מייתינן סכינא דחליש פמיה ומפרקינן לה ואי איכא מכה בדופון תלינן בדופן וכשירה, ומדקאמר מר יהודה משמיה דאבימי אחד זה ואחד זה חוששין לה ועלה קא בעיא היכי עבדינן, ואמר רבא רבין בר רב שבא אסברא לי, משמע ודאי דהא דרבא בין בזו ובין בזו קאמר, כלומר בין העלתה צמחים בין שלא העלתה צמחין בדקינן לה הכי דאי איכא מכה בדופון תלינן בדופן וכשרה, אף על גב דריאה נמי העלתה צמחים. וק"ל אם כן בשלמא רב נחמן משוה הוא מדותיו דכי היכי דאיכא מכה בדופן (וליכא) [ואיכא] נמי צמחין בריאה תלינן בדופן לקולא, הכי נמי כי ליכא מכה בדופן וליכא צמחין תלי בדופן להקל וכשרה, אלא לאבימי כיון שתולין בדופן בדאיכא מכה בדופן ואף על גב דאיכא צמחין בריאה דאלמא תולין בדופן להקל כשאין רגלים לכאן ולכאן. מפני מה אין תולין גם כן בדופן להקל. ואולי נאמר דשאני מכה מצמחים דמכה עבידא לקלוט מה שסמוך לה כשמעלה ארוכה, והלכך כשיש מכה בדופן קרוב הדבר מאד דמחמת מכה נסמכה, ורובן של מחים אינן נקבין, דהא ריאה שהעלתה צמחין ולא נסמכה לדופן לא חיישינן לה כלל, והלכך כי איכא מכה בדופן ולא העלתה ריאה צמחין כיון דאיכא למימר דמחמת דופן הוא או מחמת ריאה והדבר שקול מחמת זו או מחמת זו חוששין לה, ועוד שהריאה יותר קלה אצל נקיבה יותר מן הדופן ותולין בה כנ"ל. ורבותינו בעלי התוס' (ש)החמירו בדבר, ופירשו דברי רבא דוקא בשלא העלתה צמחין (לית) [אית] לה בדיקותא, ולא נראו דבריהם כדאמרן, דרבא ודאי אכוליה מילתיה דאבימי קאי ופרושי מפרש לה. ולאו מיפלג פליגי אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא, נראה מדברי רש"י ז"ל דהכי גרסינן ולא גרסינן אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, והכי מפרשינן לה אי איכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין תלינן בדופן וכשירה ואפילו בדיקה אינה צריכה, דהא כשרה לגמרי משמע, ואפילו בלא בדיקה, ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא, כלומר חוששין שמא מחמת הריאה הוא ובודקים אותן, ומיהו בבדיקה סגי לה, דכיון דאינו חששא בעלמא, ושמא מן הדופן בא בבדיקה סגי כמו שכתבתי למעלה, והיינו דמייתינן סכינא חריפא דחליש פומא, דאי לאו הכי סכינא חריפא למה לי, דאי איכא מכה בדופן תליא בדופן ואפילו בלא בדיקה מכשרינן לה, ואי ליכא מכה בדופן תלינן בריאה ואף על גב דלא מפקא זיקא טריפה אם כן נפל סכינא חריפא בבירא, אלא ודאי נראין הדברים כמו שכתבנו.

ואמרינן רב נחמיה בדיק לה בפשורי?:    כלומר מחמיר בה ואפילו בדאיכא מכה בדופן לא מכשרינן לה אלא בבדיקה, כך פירש רש"י ז"ל בהדיא דרב נחמיה מחמיר היה לבדוק אפילו בדאיכא מכה בדופן, אלא קשיא לי קצת לדברי רש"י ז"ל הא דאמרינן בסמוך אמר ליה מר זוטרא בר רב פפי לרבינא הא דרב נחמיה בריה דרב יוסף אתון אהא מתניתו לה, אנן אהא מתנינן לה דאמר רבה וכו', ואם כדברי רבינו ז"ל הוה ליה למימר אתון אהא מתניתו להו ולחומרא אנן אהא מתנינן לה ולקולא. נמצא פסק הלכה לפי פירוש רש"י ז"ל דריאה הסמוכה לדופן בין איכא מכה בדופן ולא העלתה צמחים בין ליכא מכה בדופן והעלתה צמחים צריכה בדיקה כרב נחמיה דבדיק לה בפושריח, ובשל תורה ?הלכך? אחר המחמיר, ובבדיקה מיהא כשרה. אבל בהלכות רבינו אלפסי ז"ל גריס וכי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה ואף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, ולא אייתי דברי רב נחמיה כלל, נראה דהכי מפרש לה לשמעתין איכא מכה בדופן בין איכא צמחים בין ליכא צמחים כשרה ובבדיקה, אבל בלא בדיקה לא, כיון דסמוכה היא חיישינן לה ובדקינן לה אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה, ולהכי איצטרכינן לסכינא חריפא דחליש פומיה. ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא דאין סירכא בלא נקב וריאה אינקיבה. הלכך אף על גב דלא מפקא זיקא קרום הוא שעלה עליה מחמת מכה וטריפה, אי נמי סבירא ליה דיש סירכא בלא נקב כיון דליכא מכה בדופן ועשויה להתפרק מצד הריאה תתפרק לפי שהיא קלה להתפרק ויקרע הקרום ופסלו'? לה מעתה כמו שכתבתי למעלה. ורב נחמיה אזיל בה להקל ובדיק לה בפושרי אף על גב דליכא מכה בדופן, דסבירא ליה דיש סירכא בלא נקב, ואף על פי שאתה אומר שמא תתפרק מכל מקום כיון שעדיין לא נתפרקה סבירא ליה דכשירה. ואי נמי סבירא ליה דאין סירכא בלא נקב, ואפילו הכי כיון דאיכא למיתלי בנקב הדופן תלינן, ולית הלכתא כותיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול בהלכותיו להא דרב נחמיה. ומיהו קצת קשה כשירה דאמר רבא דודאי כשרה לגמרי משמע ואפילו בלא בדיקה, ולולי שהיא כשירה לגמרי שתולין בדופן לא הוה ליה למימר כשירה אלא אי איכא מכה בדופן תבדק אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה.

והר"ז הלוי ז"ל כך פירש דכשירה לגמרי קאמר כדברי רש"י ז"ל, אלא שהוא מוסיף בה דברים דרב נחמיה לא פליג אדרבא כלל ושניהם להכשר אחד נתכונו, אלא דרבא קאמר בשאין מכה בדופן טריפה כלומר ספק טריפה עד שתבדק וכדאמרינן (מד, ב) רבא שרא טריפתא וזבן מינה והרבה כזה יש אלא שלא פירש תקנתא. ורב נחמיה פירש תקנתא ואמר דלא טריפה ממש היא אלא בדקינן לה בפושרי, ובאו דברי שניהם סתם לא פירשו כמאן סבירא להו כרב נחמן או כאבימי, אלא כל מקום שאמרו חוששין לה מה תהא עליה לרב נחמן בהעלתה צמחים ולאבימי בין בהעלתה צמחין בין בשלא העלתה צמחין.

ולענין פסק הלכה כך כתב, דכל היכא דסריכא למקום שאין הנקב פוסל בו כעין דופן, דאמרינן הכא כשירה בבדיקה ולא אמרו לית להו בדיקותא בשלא כסדרן אלא מטעמא דאיתמר בגמרא דאי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, והוא הדין בכל ששני ראשי הסירכא נאחזין במקום שהנקב פוסל בו, והלכך בדאיכא מכה בדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה צמחים כשירה בלא בדיקה דתלינן לה בדופן, ואי ליכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין צריכה בדיקה, ובבדיקה מיהא כשירה, דרבא ורב נחמיה לא פליגי כלל. ומיהו בשלא העלתה צמחין דפליגי עליה ר"נ ואבימי, הלכתא כאבימי דבשל תורה הלך אחר המחמיר. וכן כתב משם ר"ת ז"ל ששלח בתשובה בסוף ימיו לחכמי מרסילי"ה שהלכה כרב נחמיה בריה דרב יוסף, וכן עושין מעשה בכל סירכא דריאה חוץ מתרתי אוני דסמיכן להדדי שלא כסדרן כדמפרש בגמ', ודבר ברור הוא ואין לחוש אלו דברי ר"ת ז"ל.

והרמב"ם ז"ל כן כתב (שם פ"ז ה"ה) דבאיכא מכה בדופן אף על פי שנמצאת הריאה נקובה תולין סירכתה בדופן ונקיבתה בלאחר שחיטה בפרץ אותה מן הדופן, ואי ליכא מכה בדופן נופחין אותה אם אינה עולה בנפיחה אסורה, ואם עולה בנפיחה כשירה דתולין בדופן להקל, ואף על פי כן נהגו הדורות כדברי הגאונים ז"ל בדליכא מכה בדופן דלית להו בדיקותא, ואי איכא מכה בדופן דלא מכשרינן לה אלא בבדיקה, ובשם רבינו האי גאון ז"ל דכי תלינן במכת דופן הני מילי כדנפקא סירכא ממקום מכה, אבל במקום אחר לא ואפילו סרוכה במקום מכה אי סרוכה נמי שלא במקום מכה אסורה. וכן כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל. ובשם הראב"ד ז"ל דכי היכי דתלינן במכת דופן הכי תלינן במכה שאר מקומות. כיון דרגלים לדבר דבמקום שהסירכה דבוקה שם יש מכה הרגילה להוציא ליחה ולשלח הסירכות סביבותיה (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל לא (הורה) [הודה] בכך דלא אמרו אלא בדופן לפי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליחה שבריאה, והלכך תולין בהפך שהריאה נסרכה מחמת ליחות הדופן שהיא קלה ורכה להסתרך לה, אבל בשאר המקומות שהן נוחין להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להן חוששין שמא מחמת ריאה היא וטריפה, ולדברי רבינו ז"ל כי תלינן בריאה בדליכא מכה בדופן אף על פי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת הריאה משום דפעמים שהדופן גם כן נסרך לריאה מחמת מכת הריאה ותולין בדבר להחמיר לא להקל, וצריך עיון.

הא דאמרינן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ואמר רבינא והוא דסביך בבישרא:    פירש רש"י ז"ל דוקא בדסביך בבשרא שהוא רך ומתדבק היטב וסתימתו עולה יפה, אבל סביך בגרמא אין דבוקו חזק ומתפרק הוא ואין סתימתו יפה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד). וסביך בבשרא ובגרמא יש מי שהתיר ויש מי שאוסר. והרמב"ם ז"ל כך כתב (פי"א ה"י) אבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירים. ופי' סביך שנסרך, והא דר"נ?, הא אוקמוה לעיל דווקא במקום רביעתא? ומקום רביעתא? היכא מקום חיתוכא דאוני. וכתב הרב אלברצלונ"י ז"ל דוקא מגבן כלפי דופן שהוא סמוך ממש לדופן, אבל מחתוך לחתוך טריפה ואין צריך לומר היכא דסריכא מבפנים ולדופן. כלומר מצד חלל הגוף ולדופן שהיא טריפה, ובתוס' (ו)בשם רבינו גרשום ז"ל דאפילו סביך בבשרא בדקינן לה בנפיחה עם הצלעות או גוררין בשר עם הסירכא ומנפחין אותה אם עולה בנפיחה כשרה דכיון שהסירכא קיימת וסתמה כל הנקב לא יתפרק עוד כאן דבמקום רביעתא? קיימת והסרכא סרוכה גם כן לדופן ומדבקת הריאה לדופן וסותמה.

הא לא סביך בבשרא מאי טריפה דאמרינן נקובה היא אי הכי סביך בבשרא נמי טריפה מי לא תניא וכו':    פירוש מדבעינן סביך בבשרא הא שחטה קודם לכן טריפה, אלמא נפסלה מתחילתה מחמת נקב, והילכך כשלא נסתם טריפה, אי הכי דחשבינן לה להאי נקובה כלל [כל ל]אחר שנטרפה היאך היא חוזרת להכשרה הראשון, והתניא (יבמות עו, א) גבי כרות שפכה זהו הפסול החוזר להכשירו וזהו לאו למעוטי כל (הבשר) [הכשר] הבא לו ואפילו מחמת סתימת דופן וסירכא כי האי גוונא, אבל לדידי דאמינא דרב נחמן אפילו בדלא סביך קאמר, ניחא דהאי לא חשבינן לה כנקובה מעולם דהא במקום רביתא אינקיבת ואין נקב פוסל שם כלל דדופן סותמו, והילכך לא שייך למעוטי מההיא דתניא זהו שחוזר להכשירו, דגם זה אינו חוזר להכשירו דכשר ועומד הוא מתחילתו ועד סופו.

מתקיף לה רב עוקבא בר חמא אילו אינקיב דופן להאי ריאה מאי טריפה וליתני נמי נקובת הדופן:    נראה דרב עוקבא בעיקר מילתיה דרב נחמן קא מתמה בין למאן דאמר בדסביך בבישרא בין למאן דאמר אפילו בדלא סביך, והכי קאמר אי איתיה לרב נחמן כלל הוה ליה לתנא דמתניתין דאלו טריפות למימר נקובת הדופן בכלל טרפיות דמתניתין, דהא אילו אינקיבא ריאה להדי דופן בין סביך בבשרא וכל שכן אי לא סביך בבשרא טריפה דהא ניקבה וליכא דמגין עלה, ואהדר ליה ולטעמיך הא דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה אלו אינקיב כבד להדה (ריאה) [מרה] מאי טריפה ליתני נמי נקובת הכבד, ודבר זה היה פשוט בידם דכשרה היא, ומשום הכי פריך לה מינה כנ"ל, אף על פי שלא נראה כן מפירושי רש"י ז"ל.

הא דאמרינן: העלתה צמחין כשרה. כתב רבינו אלפסי ז"ל במלאה מוגלא או מים זכים, אבל סרוחים טריפה, וכדאמרינן לקמן. והר"ז הלוי ז"ל כתב דההיא בכוליא איתמר, והרמב"ם ז"ל כך כתב (שם פ"ז ה"י) כדברי רבינו אלפסי ז"ל, ולפיכך כל ריאה שהעלתה צמחים צריכה בדיקה אם מימיה סרוחין אם לא. ועוד כתב הרמב"ם ז"ל (שם) וכשהוא מוציא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה אם נמצא נקוב טריפה. ותמיהא לי דאם כן שצריכין לבדוק אם יש בה סמפון נקוב אם לא, הוה ליה לפרושי בגמרא בהדיא. כדפירש רבא לעיל (מז, ב) והא דקיימא סימפונהא, ועד כל הני עובדי דאיכא בשמעתין דרב יצחק בר' יוסף דהוה אזיל בתריה דרב ירמיה בשוקא דטבחי וחזינהו להנך דקיימי צמחי צמחי, וכן הא דרבא דהוי אזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדי חזינו דהוו קיימי טינרי טינרי ולא אמר ליה ולא מידי, לכאורה מדקאמר הוו קיימי כנדי כנדי בשעומדין מלאין ולא יצאה ליחתן מהן עדיין קמיירי, ואפילו הכי לא הוה אמר להו ולא מידי, אלמא אין צריכין בדיקה כלל, ואף על גב דגבי ריאה שנשפכה כקיתון חיישינן וצריכה בדיקה שמא נטלו הסמפונות, התם היא לפי שנמס כל בשרה מבפנים והגיעה קלקול גדול ולפיכך מתוך שלקותה והפסדה רב חוששין לקלקול הסמפונות, אבל אבעבועות שגדילות בין עור לבשר אין חוששין בכך לנקובת הסמפונות כלל. וצ"ע.

דף מח עמוד ב

הא דאמרב מחט דאישתכח בחתיכא דריאה וסבר רבי אמי לאכשוריה ואותביה רב ירמיה מדתנן הריאה שניקה או שחסרה ושדרה לקמיה דרבי יצחק נפחא וסבר לאכשורי ואותביה נמי ר' ירמיה מדתנן הריאה שניקבה או שחסרה:    פירש רש"י ז"ל דהא דשדריה לקמיה דרבי יצחק ורבי יצחק נמי דהדר שדרה לקמיה דרבי אמי לאו משום הך קושיא דר' אמי, דהא איכא לשנויי כדשני לעיל לעולם מבחוץ ורבי שמעון איצטריכא, אלא משום דנחתכה הריאה לא סמך אגמריה למימר סימפונא נקט ועל, ותדע דמשום הך ספיקא הדר ביה דהא כי אהדרוה לגביה טריפה? (הזעצער: אולי צריך להיות טירפה דהיינו שטרף אותה) מהאי טעמא. וקשה קצת דודאי מדקאמר סבר לאכשורי ואותביה רבי ירמיה ושדרה לקמיה דר' יצחק, והדר קאמר דר' יצחק סבר לאכשורה, ואהדר תלמודא תיובתיה דר' ירמיה דאותביה עליה, וקאמר הדר שדרה לקמיה דר' אמי, ודאי משמע דתרווייהו לתיובתיה דר' ירמיה חששו, דאם לא כן לא ליחשיב תלמודא תיובתיה דר ירמיה ואינו לא חיישו לה כלל ולא הדרי בה עלה מהאי דסברי תחלה לאכשורי זו אינה תורה, אלא נראה דמתחלה ודאי תרוייהו לקושיא דרב ירמיה חששו ומשום הכי שדרה לגבי חבריה. ולבסוף כי אהדריה לקמיה דרב אמי מאן דחזא, סבר דמשום דחשש ליה לקושיא דרבי ירמיה טרפה וכדחש לה מעיקרא, ואמרי ליה והא רבנן מכשרי, אלמא חסרון מבפנים לא שמיה חסרון, ואהדר להו דהשתא לאו משום קושיא דרב ירמיה טריפה אלא משום חשש נקב דאי איתא לקמן דילמא הות נקובה כנ"ל.

אמר להן הן הכשירו שיודעין מאיזה טעם הכשירו אנו מאיזה טעם נכשיר:    פירש רבינו שלמה ז"ל שיודעין מאיזה טעם הכשירו, שהרי באה כל הריאה לפניהם (וראוה) [וראה?] שלימה, הלכך על כרחך דרך הקנה נכנסה, וקשה לי קצת דהא הני רבנן דאכשרו לה לא על ידי מעשה אכשרוה אלא מימרא הוא דאיפליגו בה הני רבנן כולהו במחט שנמצאת בריאה אי מכשרינן לה או לאו. ואפילו תאמר דהכי קאמר הם לא הכשירו אלא כשיודעין מאיזה טעם נכשיר, כלומר בזמן שתבוא לפניו שלמה, לא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר הני מילי שלמה אבל חתיכה לא, והרמב"ן ז"ל פירש הם הכשירו שיודעין טעם שלהם להתירה ואפילו בלא בדיקה, אבל אנו שלא ירדנו לסוף דעתם איך נכשיר בלא בדיקה לכל הפחות, וגם זה אינו נתחוור כל הצורך.

הא דאמר רב נחמן: האי הדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשירה. לרבותא נקט ליה לחבריה ולומר דאפילו חברו מגין עליו, ואי אפשר לומר דדוקא בשניקב לחברו קאמר, הא לאו הכי טריפה, דהא כי אמר לקמן (מט, ב) דחלב טהור סותם ורב נחמן גופיה הכי סבירא ליה אפילו בבר (אמצא) [חימצא] כיון דבני ארץ ישראל אכלי ליה לבני בבל דלא אכלי ליה מסתם מיהא סתים, וכל שכן בהדרא דכנתא דטהור הוא לכולי עלמא שסותם.

ההיא מחטא דאישתכח בחיתוכא דכבדא סבר רב מרי בר יוסף למטרפה:    נראה שרש"י ז"ל מפרש לה בשראש המחט יוצא לחלל גוף הבהמה, ומשום הכי אמר ליה רב אשי אילו אשתכח בבשרא כי האי גוונא הוי טריף מר, כלומר וכי נקובת הכבד טריפה הוא. ותמיהא לי דלכאורה אי אינקיב כבדא ויצאה מחט לחלל גוף הבהמה טריפה דחיישינן דילמא נקבה הריאה (בו) [או] הלב או הדקין או אחד משאר האיברים שנקובתן במשהו, וכדאמרינן לקמן (נג, ב) בקוץ עד שתנקב לחלל בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים. ואם תאמר דדעת רבינו ז"ל לומר דכי אמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל הסרכא בבדיקא קאמר, ובבדיקה מיהא כשירה שבודקים כל האיברים שבחלל שנקובתן במשהו שאפשר לקוץ זה ליגע בהן, והכא משום דרב מרי בר יוסף בעי למטרפה ומחטא דאשתכח בטרפשא דליבא ספק טריפה וכל ספק טריפה לאיסורא.

דף מט עמוד א

אי אינקיב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא וכו', ואסיקנא

והילכתא תלינן. ופירש רש"י ז"ל אני שמעתי במיצר החזה שמתוך הדוחק היד קורעת הריאה בצפורניו, וכמדומה אני בכל מקום שהוא יודע שיוכל לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואחר כך נמצא שם נקב ע"כ.

ואמר רב משרשיא כותיה דאבוה מסתברא דהא תלינן בזאב. מכאן יש להוכיח דאפילו נקיבת הריאה תלינן בזאב, שלא כדברי מקצת רבותא ז"ל שאמרו דדוקא בבני מעים תלינן בזאב אבל בריאה אבל בריאה שעלולה אצל טרפיות לא תלי בזאב, והא הוי תיובתייהו, וכבר הארכנו בזה למעלה במקומה (ט, א) ש"ל.

דף מט עמוד ב

אמר אביי מאי תיבעי ליה נהי דשרי באכילה אהדוקי לא מהדק. קצת קשה לי דלא הוה ליה לאביי להשיב בלשון זה, דרבי זירא גופיה עיקר שאלתו היתה אי טעמיה דרב משום דלא מיהדק או לא, והוה ליה לאביי למימר משום מיהדק הוא והאי לא מיהדק ולא סתים ותו לא. כתוב בתוספ'? נשאל למורי על מחט שנמצאת בקורקבן ונקבה את הכיס שלו וגם בשר ורק שהיה שומן סותם למעלה, והתיר, דלא מיבעיא לן הכא אלא בחלב חיה שכנגדו בבהמה טמא כדאמרינן בפרק כל הבשר, אבל חלב טהור דעוף שלא מצינו כנגדו טמא פשיטא דסותמה דמהדק שפיר.

דף נ עמוד א

איכא דאמרי דאייתרא כולא עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא. מקצת נוסחאות יש שאין בה האי איכא דאמרי כלל, ומקצת ספרים יש דגרסי ליה, ומכל מקום אפילו לספרים דגרסי ליה נקטינן כלישנא קמא, חדא דבדאורייתא הלך אחר המחמיר, ועוד דרב נחמן דאמר חד סתים וחד לא סתים, ופירש ואמר אינהו לא אכלי ליה אנן מסתם נמי לא סתים בתמיהא, ודאי ללישנא קמא אתיא, דאילו ללישנא בתרא חד לא סתים היכי משכחת ליה, ועוד דסוגיין דפסחים (נא, א) כלישנא קמא אזלא, דאמרינן כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא על לגביה רב אויא וכסייה, אלמא אפילו דאייתרא נמי לא אכלי בני בבל, ובדאייתרא הוא דפליגי, אבל באקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, וכתב רש"י ז"ל ולדידן תרוייהו אסירן דבתר בני בבל גרירינן דאנן בני גולה אנן. אבל רבינו אלפסי ז"ל כתבה להא דרבי יצחק בר נחמני אמר רבי הושעיא דאמר חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל דאמר משום אבותיו, וקיימא לן כותייהו, והני מילי דאייתרא אבל דאקשתא אסור. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאשכחן ליה לר' עקיבא ולר' ישמעאל משום אבותיו דשרו וכהנים נהגו בה היתר. וכמה רבנן סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי, ואף על גב דבבלאי נהגו בו איסור, אנן לא חיישינן למנהגא אלא היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג שרי. ולענין סתימת חלב, קיימא לן כרב דאמר טהור סותם טמא אינו סותם, דהא רבא סבר למעבד בה עובדא כרב ששת דשרי אפילו בחלב טמא, ואמר ליה רב פפא רב(ו) [ו]איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל, ושתיק ליה רבא ולא אהדר ליה ולא כלום, אלמא קבלה מיניה (וטריפה) דאינו סותם אלא חלב טהור בלבד, וכתב הב"ה ז"ל דלא אמרו חלב טהור סותם אלא בחלב הגדל אם אותו אבר בעצמו כגון שומן הדקין וכיוצא בזה, לפי שהוא מחובר בה ושוכב עליו תמיד, אבל ריאה שניקבה ושומן הלב הסמוך לה סותמה טריפה דאין השומן ההוא מחובר לריאה וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין נותן, שהרי אפילו בחלב טמא אמרו שאינו סותם אף על פי ששוכב עליו תמיד אלא שאינו מהודק בו היטב, כל שכן זה שאינו מעצמו ופעמים שוכב עליו פעמים מתפרד ממנו, [ו]בשעה ששכב עליו גם כן אי אפשר שיהא מהודק במקום הנקב אפילו (ב)[כ]הידוק של חלב טמא. אלא שלא הבנתי עדיין טרפשא דליבא דנראה שהטרפשא אינו מחובר ללב אלא ששוכב עליו תמיד ככובע על הראש, ואפילו הכי איצטרכינן למימר דאינו סותם.

קמוץ והבו ליה ואכל. פירש רבינו שלמה ז"ל קמוץ שהיו נוטלין ממנו מעט מלמעלה מההוא דאייתרא, מפני שחלב (הקורקבן) [שעל הקרב] שוכב עליו ואוכלין השאר.

בני מעים שניקבו וליחה סותמן כשירה. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה ואין ליחה סותמתן כלל.

אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעים. כתב הרב בעל העיטור ז"ל דנראה דהוא הדין דמקיפין בלב וכבד והקורקבן דאינהו נמי בני מעים איקרו, כדאמרינן לקמן (נו, ב) בנחמרו בני מעיה לא שנו אלא לב וכבד וקורקבן. אבל רבינו ז"ל אומר דאין דרך האמוראין להזכיר לב וכבד וקורקבן וריאה בכלל מעים, אבל במשנה או בברייתא מזכירין הכל בלשון בני מעיים. ותדע שהרי הוצרך רבי יוחנן ור' אליעזר למימר מקיפין בריאה, אלמא ריאה אינה בכלל בני מעים, ולא היו בכלל דברי רב שימי בר חייא, ועוד דאמר בענין נפולה דלקמן (נא, ב) נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב צריכה בדיקה כנגד כל החלל, אלמא בכלל [דברי] אמימר דאמר כנגד בני מעים לא היה אלא כרס ודקין, ואתא מר זוטרא ואוסיף? לב וקורקבן וכבד וריאה שאף הם בכלל החלל, וכן נמי לענין דרוסה כי האי גוונא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל לקמן (נד, א) גבי דרוסה. והילכך הכי דאיתמר מקיפין כגון בני מעים, דהיינו כרס ודקין, וכגון ריאה דאמר רבי יוחנן ורבי אליעזר דמקיפין בה נמי התם הוא דסמכינן אהקפה, אבל בשאר טרפיות כגון בלב וכבד וקורקבן, לא סמכינן אהקפה כלל.

הא דאמרינן: אפילו מערוגה לערוגה אבל לא מדקה לגסה ולא מגסה לדקה. פירש רש"י ז"ל ערוגה אומא או אונא של צד ימין או של צד שמאל, כלומר שאפילו נקובת אומא או אונא שבערוגות ימין מקיפין אותה בערוגת צד ימין אומא לאומא ואונא לאונא, אבל לא מדקה לגסה, כלומר לא מאומא שהיא גסה לאונא שהיא דקה וכן להפך. והלשון אינו מתחוור בזה, דהוה ליה למימר אבל לא מקטנה לגדולה, וכענין ששנינו במשנתינו בגדולה טפח ובקטנה ברובה אבל גסה ודקה בהמה דקה ובהמה גסה משמע, וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל מערוגה לערוגה, כלומר מריאה זו לריאה אחרת אבל לא ממין בהמה זו למין בהמה אחרת, וכן פירש ר"ח ז"ל.

הא דאמר: מקיפין בקנה. נראה שהיא במקום שאי אפשר? שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין את הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור, אי נמי שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה, שאם לא כן הא תלינן בסכין דדילמא בב' וג' מקומות (אשחי') [ונשחט] דכשרה בלא הקפה כלל, אי נמי בנקדרה הקנה.

אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה. אוקימנא משמיה דרב נחמן דבמקום הדבק. שהוא מקום שהירכים מעמידין אותה, אפילו ניטל כולו ולא נשתייר ממנו אלא כמלא בטדא בשור גדול דהיינו ד' אצבעות כשירה, אבל שלא במקום הדבק אפילו בכל שהו טריפה דפרשו נוקב ושותת דרך אותו נקב לחללי הגוף הלכך טריפה. ותימה הוא היכי נקט זעירי לשון ניקבה דאפילו ניטל כוו קאמר דכשירה, והא לא משמע דפליגי זעירי ורב נחמן כלל, ומיהו אשכחן שקורין פעמים לפלוש גדול נקב כאותה שאמרו בסוכה (לו, א) ניקב נקב מפולש בכל שהוא שאינו מפולש בכאיסר, ולעיל נמי (מה, א) אמר נקבים שיש בהן חסרון, אבל לנטילה לגמרי לא אשכחן דקרי ליה נקב אלא חסרון או נטילה, וצ"ע.

דף נ עמוד ב

בנהרדעא עבדי כרבה בר הונא. דאמר מפרעתא, דהיינו היכא דפרעי טבחי ופריש אמימר דכולה שמעתתא כוותיה שכיין, דכולהו כנגד מפרעתא נינהו, חוץ מדרבי אבינא דאמר משמיה דגניבא אמר רב דהיינו טפח בושט סמוך לכרס, והשאר הוי כרס החיצונה ברובה, וחוץ מדבני מערבא דאמרי משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא דכל הכרס הוא כרס הפנימית וכרס החיצונה היינו בשר החופה את רוב הכרס. ורבינו אלפסי ז"ל כתב איכא מאן דאמר הילכתא כבני מערבא ואיכא מאן דאמר הלכתא כרבה ב"ר הונא, ולא הכריע בדבר כמאן סבירא ליה ורבינו אפרים ז"ל פסק כר' יוסי בר חנינא דהא רב אשי כוותיה סבירא ליה. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין כרס) פסק כרבה ב"ר הונא, דאי כר' יוסי ב"ר חנינא בצרי להו י"ח טרפות, וכן פסק רבינו הרב ז"ל, חדא דהא בנהרדעא כותיה עבדי ואמימר נמי הכי סבירא ליה, ותו דלעיל (מב, ב) חשיב ליה לבשר החופה את רוב הכרס בשב שבמעתתא, ואם איתא בכלל אותן המפורשות במתניתין היא דהא בהדיא קתני או שנקרע רוב החיצונה, והיינו דאיבעיא לרב אשי לקמן (נב, ב) אי ברוב אי ברוב נטול דאי כר' יוסי ב"ר חנינא בהדיא קתני לה במתניתין ברוב קרוע, הלכך משמע דהלכתא כותיה דרבה ב"ר הונא דאמר דכרס הפנימי קרא מפרעתא וכרס החיצונה שאר מקומות של כרס, ובשר החופה את רוב הכרס לא מתניא בהדיא במתני', ושמעתא דשמואל היא, והלכך צד הכרס הרואה את הקרקע דהיינו כנגד מפרעתא נקובתו במשהו והיינו כרס הפנימית, ושאר הכרס שהוא כנגד הצלעות ושדרה ברובו דהיינו כרס החיצונה.

דף נא עמוד א

לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה. וכדמפרש ואזיל דכיון דאיכא מידי למסרך, אם איתא דקודם שחיטה הוי מסרך הוי סריך דמא, ולא דמי לישב לה קוץ בושט דלעיל (מג, ב), דאף על גב דליכא קורט דם טריפה כמו שנראה מפירושו של רש"י ז"ל, וכבר כתבתי הטעם שנ"ל לחלק ביניהם למעלה. ומיהו אפי' מצד אחד ולא נמצא עליו קורט דם צריך בדיקה כנגדו בעור החיצון, דילמא איכא קורט דמם בצד החיצון וכדאמרינן לקמן בההיא עובדא דאתא לקמיה דרבי ואפכה ואשכח עלה קורט דם וטרפה ואמר רבי אם אין בה מכה דם זה מנין.

לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ופירשו בתוס': דלעולם קרינן ללוקח מוציא, ואף על פי שלא נתן עדיין מעות. וטעמא דמלתא משום דאמרינן מספק שברשותו נולד הטריפות, כדאמרינן בכתובות (עה, ב) גבי מומין שבאשה כאן נמצאו וכאן היו. והא דקרי ליה מוציא משום דסתמא דמלתא כל דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא וכדאי' התם. וכתב רבינו אפרים ז"ל דהא דאמרינן בהוגדל פי המכה בידוע שהיא קודם ג' ימים ומחזיר לו מוכר ללוקח הדמים, דוקא בטריפה דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק איניש אדעתיה. הלכך אף על גב דלא אתני עלה מהדר קהדרי זביני דלא רמי אדעתיה לאתנויי. אבל טריפה דמחמת סירכא דמישך שייכן ורמי להו אדעתיה, כיון דלא אתני עלה, ודאי אחולי אחליה ולא הוי מקח טעות. וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בטריפות דמחמת סירכא נמי הוא הדין והוא הטעם שהרי במוכר שור לחברו ונמצא נגחן (בבא בתרא צב, א) לכולי עלמא אי לאו דמצי אמר ליה אנא לשחיטה מכרתיו לך הוי מקחו מקח טעות, אף על גב דלא אתני לוקח ואף על גב דרוב שורים בחזקת נגחין כדאמרינן (בבא קמא מה, א) רוב שוורים לא בחזקת שימור קיימי, ואמרינן נמי (??) גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו, ואיתא בבא בתרא בריש פרק המוכר פירות (שם), אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו הוה ליה מקח טעות, אף על גב דלא אתני עליה לוקח בהדיא, וכל שכן בטריפות דמיעוטא נינהו. ומיהו כתב הרב הנזכר ז"ל דאיכא למידק באלו שאינן אסורות מדינא דמתניתין אלא שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור, כיון שאין טריפותן ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא, ומצי אמר ליה מוכר ללוקח זיל אייתי ראיה דטריפה היא ושקול וכאותה שאמרו בבבא קמא (צט, ב) גבי ההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחי מלשלומי, משום דמספקי ליה אי כרבי יוסי ב"ר יהודה אי כרבנן, ומכל מקום דעתו בכולן דמקח טעות נינהו, דלא גרעי סרכות של חשש איסור ממום שפוגם אצל בני אדם שעושה מקח טעות, וסרכא זו אין לך מום גדול אצל בני אדם ממנו, ופחת דמים הוא, שהרי נהגו בו איסור, הלכך מקח טעות עביד וכ"נ.

מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. פירשו בתוס' בשם רש"י ז"ל דדוקא בית הכוסות, אבל המסס שאין לו אלא עור א'. כיון שנמצאה מחט תחובה בעוביו טריפה, דחיישינן שמא נקב והבריא כדאמרינן לעיל (מג, ב) לגבי קוץ שישב בושט דחיישינן שמא נקב והבריא, (וכדקתני) [והא דקתני] במתני' (מב, א) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ לאו לחוץ ממש קאמר אלא לצד חוץ, לאפוקי מצד חבורן זה לזה דלא. ומתוך דבריהם משמע דכל ראייתו של רבינו מדנקט בית הכוסות ושבקיה להמסס ולא אמר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות או בהמסס. ותמיה לי דאי טעמא דבית הכוסות משום דיש לו ב' עורות, ומשום הכי לא חיישינן שניקבו שניהם, דכולי האי לא עבידא לנקובי, אם כן גבי ושט אמאי חיישינן, דהא ושט נמי יש לו שני עורות, אלא אם כן תאמר דעור בית הכוסות עב וקשה אצל נקב(ה) יותר מעור הושט, ועוד (דק"ל) [קיימא לן] דהא גבי ושט נמי בבדיקה סגי, דהא לספק דרוסה מדמינן לה ולא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם. ורש"י ז"ל כך פירש דמדינא ושט בבדיקה סגי ליה, אלא משום דאין לו בדיקה מבחוץ. ואם כן הכא בעור המסס אמאי לא מהני ליה בדיקה, והגע עצמך ריאה יותר קלה לינקב במחט מהמסס, ואפילו הכי מחט שנמצאה בריאה כשירה בבדיקה ולא חיישינן שמא הבריא ונסתם הנקב. ואפילו תאמר דבבדיקה ודאי כשירה, אלא שצריכה בדיקה קאמרינן, מה שאין כן בבית הכוסות ובנמצאת מצד אחד מכשרינן לה לגמרי בלא בדיקה, דהא כשירה קאמרינן וסתם כשירה בלא בדיקה משמע, לא היא דהא בעובדא דאתא לקמיה דרבי מוכח דצריך בדיקה, מדאמר עלה אפכה רבי ומצא עליה דם, ואמרינן אם אין בה מכה דם זה מנין אלמא בדיקה מיהא צריכה.

ונ"ל נמי דהיינו דאמר ההוא צורבא מרבנן דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות [מצד אחד] אתא לקמיה דרבי וטרפה עד דבדיק לה, דהוי משמע ליה לההוא צורבא מרבנן דהא דקתני במתניתין ומדבדקה רבי, אלמא סבירא ליה דטריפה עד דבדקינן לה, והיינו דאתא ואייתיה בידיה עובדא ואמר ליה אביי מתניתין היא, דפשטא דמתניתין הכי משמע, דכיון דניקבו לחוץ טריפה וזו תחובה לה בצד [אחד] צריכה בדיקה. ואף על גב דאמרינן מצד אחד כשרה, לאו כשרה ממש קאמרינן, אלא בבדיקה. ומדקא בעי למימר בשנמצאת בשני צדדין טריפה אמר בצד אחד כשירה לומר שאינה טריפה מעתה וטובא (דכשירה) איכא [דתני כשרה] דבעיא בדיקה קודם גמר כשירותא, כדקתני במתניתין לקמן (נו, א) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, ואסיקנא עלה בגמרא רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום ר' ינאי וצריכה בדיקה. ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה, כדאמרינן לעיל (מח, א) אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה, ומפרשי לה רבותינו הגאונים ז"ל בבדיקה.

ור"ת ז"ל אומר, דמצד אחד אפילו המסס נמי כשרה, וכי נקט בית הכוסות, רבותא קא משמע לן דאף על פי שניקב עור אחד שלם אפילו הכי כשרה עד שינקבו שניהם ומשני צדדין לגררא נקטיה, ואם תאמר אם כן הא דאמרינן במס' שבת (לו, א) הני תלת מילי אישתני שמייהו הובלילא בי כסי' בי' כסי' הובלילא, למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, ומאי נפקא מינה דבתרווייהו מצד אחד כשרה ומשני צדדין טרפה, תירץ רבינו תם ז"ל דהא קא משמע לן, שלא תטעה לומר דמה שאמרו מצד אחד כשרה היינו במה שקורין עכשו בית הכוסות דהיינו המסס שהיה נקרא הובלילא מתחילה, אבל מה שהיו קורין מתחילה בית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה, דכיון דיש לו ב' עורות ונקבה אחד מהן טריפה, אי נמי שלא תטעה לומר בהפך דמשני צדדין טריפה היינו בהובלילא שקורין עכשיו בית הכוסות, דכיון שאין לומר שיגין עליו טריפה, אבל במה שהיה קורין תחלה בית [ה]כוסות שקורין עכשיו הובלילא אפילו משני צדדין כשירה, דהיינו כמו חלחולת שנקבה וירכיה מעמידין אותה שזה גם כן שוכב על המסס ומדובק שם בשומן, והוה אמינאדאותו דביקות מגין עליו וכשרה קא משמע לן.

מתני': נפלה מן הגג. כלומר אף על פי שלא ראינו בה שבר או מכה, הואיל ואינה יכולה לעמוד, אם שחטה קודם ששהתה מעת לעת טרפה, ואפיו בבדיקה לא סגי לה, וכדאמרינן בגמרא דשהתה צריכה בדיקה, הא לא שהתה ולא עמדה על רגלים אפילו בבדיקה טריפה, וטעם הענין לפי שבנפלה ממקום גבוה והיא כואבת ואינה יכולה לעמוד, חוששין שמא נתפרקו כל איבריה וחליותיה ואין טרפותה ניכר בה מיד, עד שתשהא מעת לעת, ואז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צרותו ויתגלה בהתתה, וכן כשעמדה על רגליה אפילו תוך מעת לעת בבדיקה מיהא סגי לה, שאם נתרסקו חוליותיה ריסוק גדול שאינו ניכר מיד לא היתה עומדת, אבל רש"י ז"ל כתב שהיא הלכה למשה מסיני, ואין טעם נודע לכל הטרפות, והטעם שכתבנו מספיק לענין נפולה. וגג זה דמתניתין מיירי בגבוה עשרה טפחים, אם איגנדרה בהמה ונפלה, ואם דרך עמידתו נפלה מיירי כשהיה בין גובה קרקע ובין אויר כריסה של בהמה עשרה טפחים, הא פחות מכאן כשרה, וכדאסיקנא בבבא קמא (נא, א) בשור שנגח את הפרה דאין חבוט פחות מעשרה טפחים כדאמרינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי, שחטה מריה וטרפיה רב נחמן, אקשינן אלמא קסבר רב דיש חבט פחות מעשרה טפחים, איתיביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא, ומשני לא משום דלית ביה הבלא, ושקלינן וטרינן בה התם ואסיקנא אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה, והיינו טעמיה דרב נחמן קא סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוא ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מחבט עשרה מחבט, ומתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ולא סגי ליה בשיתא, אוקימנא לא בדאיגנדור איגנדר לבור, וכן כתב הרב רבינו שמעון קיירי. ורבוותא ז"ל הכין פסקי. אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק כסתמא דעובדא דרב נחמן, דמשמע דסבירא ליה דיש חבט בפחות מעשרה וכדשנינן ליה מעיקרא דאין (הבל) [חבט) למיתה ויש (הבל) [חבט] לנזקין, ומיהו הא דאמרינן דאין חבט בפחות מעשרה, הני מילי ?מ?שנפלה מעצמה, אבל בשהפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה נמי יש חבט, דכח הפלתה מרסקה. וכדאמרינן בזכרים המנגחין זה את זה דאי נפלה לארעא חיישינן.

גמרא: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה אפילו במקום גבוה עשרה ובא ומצאה למטה. ולא נודע אם נפלה בלא דעת או שאמדה והפילה עצמה,

אין חוששין לה. דאמודי אמידה נפשה לפי שיותר מצוי שתפיל עצמה לארץ מחמת מאכל שראתה בקרקע משתפול בלא דעת. ואין חוששין דקאמרינן הכא, ובכולא שמעתין, משמע דאין חוששין לה כלל לא לריסוק איברים ולא לפסיקת חוט השדרה ולא לנקיבת קרום המוח, ואף על פי שפעמים שהמפיל עצמו לדעת ינקב גבו או ראשו, הכא לא חיישינן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואף על גב דכייבא וקיימא לא חיישינן לה כלל, והכי משמע מדאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים, ובית המטבחיים ודאי לא משהינן ליה ולא בדקינן ליה, דההיא תורא דנפל ואשתמע קול נגיחותיה ושקל רב יצחק משופרא מיניה הא לא אמרינן בדקיה ושקיל מיניה, אלמא בלא בדיקה נמי שרי, ומעשים בכל יום ואין בודקין בבית המטבחיים כלל. וכן נמי משמע לקמן דאמרינן הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אפילו כנגד כל השדרה, כלומר אפילו הכה לה על השדרה אין חוששין לריסוק איברים לומר שאף על פי שהכה על השדרה ממש אין חוששין לפסיקת חוט השדרה, אלמא דכל היכא דאמרינן דלא חיישינן אפילו לשבירת חוט השדרה לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) דכל מקום שאמרו אין חוששין, כלל וכלל לא חיישינן ואפילו שחטה תוך מעת לעת ולא עמדה כשרה, וכל היכא דאמרינן בשמעתין חוששין לה כגון זכרים המנגחין זה את זה ונפל לקרקע או גנבים שהחזירו כבשים והחזירום מחמת יראה אף על פי שעמדו או ששהו מעת לעת, וכן ששהו ועמדו צריכין בדיקה כנגד כל החלל, ואם נתרסק בה אבר אחד ונפסד צורתו אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם נטלו או חסרו או נקבו כשרה כגון טחול או כבד או כליות הרי זה טרפה, שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה, וכן כתב הר"מ ז"ל. אלא שהוא ז"ל נראה שחלק בין הנפולה דמתניתין ובין אותן שנאמר עליהן בגמרין חוששין לה, שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טרפה ואין לה בדיקה, וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן דחיישינן הא טרפה ליתנהו, והלכך לכתחלה צריך לשהותן, אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו. ובהא משמע נמי דלא מקילינן כולי האי, דהא לא מפלגינן בה בגמרא, ועל נפלה דמתניתין מייתינן כל הני בגמרא, דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין זו ובין זו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק איברים וריסוק איברים לא ידיע ביומיה אלא אם כן עמדה מידי חששא מאין נפקא לה, דהא בבדיקה לא מינכר, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל עליו לא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זה להקל בכך, אלא כל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמר, דכל נפולה חששא היא, דהא (הזעצער: אולי אולי צריך להיות דהוא) בשהויי ובדיקה אי נמי בהילוך מתכשרא.

ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא והות משדרא כרעא בתרייתא. בה"ג גריס בהא דנפלה מאיגרא, ולפי גירסא זו אפילו בנפלה לא חיישינן לה, זו קולא גדולה. ולא נראה כן, דהא טעמא קא מפרש בגמרא דלא חיישינן לה משום שגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח, ואי בנפולה ודאי פסיקת החוט משכח שכיח, אלא משמע גרסת הספרים שלנו דלא גרסי ליה כלל.

הא דאמר רב נחמן בית הרחבם אין בו משום ריסוק אברים. נראה שהרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) מפרש לה בנפולה, שכך כתב שכל האיברים שבחלל צריכה בדיקה חוץ מבית הרחם, ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה, ומה ענין תינוק בן יום אחד אינו מטמא בזיבה ועגל שנולד בי"ט לזה הענין, והפירוש הנכון דבנולדים דרך בית הרחם קאמר, שאף על פי שמקשה לילד ואינו יכול לעמוד, א[פ]"ה לא חיישינן לעובר משום ריסוק איברים, ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו שוחט ואוכל מיד בלא בדיקה.

דף נא עמוד ב

הא דאמרינן בית המטבחים אין בו משום ריסוק אברים. אף על פי שגבוה עשרה קאמר, ואף על פי שאחרים מפילים אותו בכח, וכדיהיב רב יצחק טעמא משמיה דרב דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו בקרקע עד שמגיע לארץ, וגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ו, ה"ה) ביומי דרבי פנחס חבטין תורא בחייליה אמר לון בחייכון שרוניה שרו ליה וערק ואמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם דאמרו אלין דחבטי' תורא בחיליה לית ביה משום ריסוק איברים.

אמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה הלכה אינה צריכה בדיקה רב חייא בר רב אסי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה. ופסקו רבוותא ז"ל כרב יהודה, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל דהלכה אינה צריכה בדיקה, ואף על גב דרב חייא בר אשי פליג עלה ואמר דצריכה בדיקה, ובשל תורה הלך אחר המחמיר, אפילו הכי כרב יהודה קיימא לן?, מדאמרינן בזבחים (עד, ב) בפרק התערובות דריש לקיש סבר עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה התם כולה[ו] כריש לקיש לא אמרו קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, ורבי ינאי ור' ירמיה הוא דאמרי הכי התם, ורבי ינאי ור' ירמיה לגבי ריש לקיש רבים נינהו, ועוד דר' ינאי רביה דרבי יוחנן דהוא רביה דריש לקיש, והלכה כמותו אפילו במקום ר' יוחנן, כל שכן לגבי ריש לקיש. ומקצת רבוותא ז"ל יש שפסקו כרב הונא בר יהודה אמר רב יהודה בר אבא דאמרי משמיה דרב דפשטה ידה לעמוד אף על פי שלא עמדה עקרה רגלה להלוך אף על פי שלא הלכה. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין נפל), ונראה שטעם דבריהם דכיון דמשמיה דרב מפרשי הכי ולא אשכחן בגמרא מאן דפליג עלייהו כוותיה עבדינן. והא דאיכא מקצת ספרים והלכתא עמדה ולא הלכה צריכה בדיקה ואינה צריכה מעת לעת, ואם הלכה אפילו בדיקה נמי לא צריכה, דמשמע דדוקא עמדה והלכה, אבל פשטה ידה להלוך או שעקרה רגלה להלוך לאו כלום הוא הא תוספת הוא שנתוסף במקצת ספרים מיד בעלי פסקין ולא מעיקר הגמרא. ובנוסחאות ישנות לא נמצא בהן כל עיקר. אבל ר' אלפס ז"ל ובספר תרומות ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל פסקו דוקא בשעמדה ובשהלכה. והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל יהיב טעמא למילתיה דעקרה רגלה להלוך לא מפיק לן מידי פסיקת חוט השדרה עד שתלך כדרכה, דלא מיבעיא (ליה) כי לא ראינוה הולכת כלל שיש לחוש שמא נפסק חוט השדרה, אל(מ)א אפילו הולכת והיא צולעת על יריכה חיישינן לה. תדע שהרי ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא דהות משדרא תרתין כרעין בתרייתא ואשתכח דהוה פסיק חוט השדרה, ואפילו הכי מהלכת קצת, אלא ודאי עד דהלכה כדרכה חיישינן לה. ואי אפשר לפרש דההיא אימרתא בשנפלה מיירי, ואפילו הכי לא חיישינן לה, כיון דמהלכת קצת, לא היא דהא כתבינן לעיל דההיא גירסא ליתא, מדקאמר דחוט השדרה לא שכיח. ונראין הדברים. אלא דקשיא לי קצת מדאמרינן בסמוך גבי עוף שנחבט על פני המים דכיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו ואפילו מלמעלה למטה אי שדא ביה ציבא וקדמיה איהו לציבא לא חיישינן, ואין לך הלוך מועט על גבי קרקע קל מזה, דאפילו בסיוע כל דהו שיסייע ברגלו לשוטו מקדים לציבי אלא אם כן תאמר דחבט על פני המים גם כן אינו מזיק כל כך. והילכך בסיוע כל דהו סגי ליה, וזה לא שמענו. ושמא רבינו הרב הגדול ז"ל הכין מסיק ביה (ב)[כ]ספרים שלנו שכתוב בהן במסקנא והלכתא עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, אף על פי שלא כתבה רבינו ז"ל בהלכותיו. וכן רבותינו בעלי התוס' ז"ל עליה סמכו לפסוק כך, וכן כתוב בתוספות מפורש. כללא דנקטינן מהני שמעתתא, נפלה מן הגג הגבוהה עשרה טפחים כגון שנתגלגלה ונפלה או שנפלה ממקום שיש בגבהו עם גובה כרסה של בהמה עשרה טפחים, חוששין לה, אבל פחות מעשרה אין חוששין לה כלל, דאין חבט בפחות מעשרה טפחים, כדאסיקנא בבבא קמא (נא, א), ואם הפילוה אחרים בכח אפילו בפחות מכאן, חוששין לה, והיינו זכרים המנגחים זה את זה ונפלו לארעא, ואי אמדה נפשה אפילו גבוה כמה מרדעות אין חוששין לה, ואף על גב דנפלה דרך ארובה דליכא מידי למסרך, והיינו (ב)[כ]ההיא גדיא דהוה ליה לרבינא וחזא חושלא ונפלא מאיגרא לארעא. ואפילו הפילוה אחרים והוא מרגיש בנפילתו, אין חוששין לו, והיינו דאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים, ואפילו הניחה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין שמא נפלה, והיינו דרב הונא דאמר הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים, ואפילו הפילוה אחרים מבחוץ ונפלה על מתניה אין חוששין לה, והיינו דכרי דפתקי גנבי דאין חוששין להם דאמתנייהו שדו להו וגנבי דגנבי דכרי ואהדרינהו, אי מחמת יראה אהדרינהו חיישינן להו דלא קפדי למשדינהו אמתניה, ואי משום תשובה אהדרינה לא חיישינן להו, דכיון דמחמת תשובה מעליא עבדי ואמתנייהו שדו להו. וכל היכא דחיישינן, חיישינן לריסוק כל החוליות ולכל האיברים שכנגד כל החלל, כדאמר מר זוטרא משמיה דרב פפא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל, וסימנין אין צריכין בדיקה, דקשין הן אצל נפילה, כדאמר רב אשי סימנין קשין הן אצל נפילה, ונראה ש[ל]ריסוק או לקריעה חוששין אבל [ל]נקב לא חיישינן, דאם לנקב חששו לא היה לה בדיקה דאי אפשר לבדוק כל החלל אם ניקבו הדקין והכרס והריאה והלב, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ולא אמרו דמהניא בדיקה אלא בששהתה מעת לעת או שעמדה אחר שנפלה, אבל קודם ששהתה ולא עמדה לא מהניא לה בדיקה, וכדתנן לקמן (נו, א) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת כשרה, ואיתמר עלה בגמרא ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום רבי ינאי וצריכה בדיקה, והיינו עובדא דההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי וטרפה רב נחמן משום דלא שהייה כדאיתא התם בזבחים (עד, ב) ולא אהני ליה בדיקה, והיכא דהלכה אינה צריכה בדיקה כלל, כדאמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, וכדאסקי בפרק התערובות, והלוך זה שתלך כדרכה, אבל שלא כדרכה כגון שצולעת על ירכה הילוך זה אינו מוציאה מידי ספק, כההיא אימרתא דהות משדרא כרעא ומהלכה, ואף על גב דאיפסיק חוט השדרה דידה, ועוף שנחבט על פני המים כיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו, והוא דקוו מיא וקיימי או אפילו במים רודפין, והוא ששט הוא מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה לא, דדילמא מיא הוו דמטו ליה, ואי שדא ביה ציבי ואקדמיה איהו לציבי דיו וכשרה.

דף נב עמוד א

רבי יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. וכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות וקיימא לן כר' יוחנן דסוגיין כוותיה אזלא, פירוש משום דמקשי ואזיל מיניה לרב כדאמרינן ולר' יוחנן אי אפשר דלא קיימא חד כנגד חבירתה, אלמא מדאקשינן מיניה ולא מתרץ איהו דאמר כבן זכאי, שמע מינה דהלכתא כותיה. והרמב"ן ז"ל אומר דלא ראיה הוא, דדילמא הכי קא פריך ולר' יוחנן אי אפשר דלא קימא חדא מינייהו זה כנגד זה ואפילו הכי כשרה אי לאו (דנשתברו) [דנעקרו] רוב שני צדדין בהדה, וכיון שכן אפילו לבן זכאי אי אפשר דתהא נבילה דכולי האי ליכא בין בן זכאי לרבי יוחנן דלרבי יוחנן כשרה לגמרי ולבן זכאי נבלה ומטמאה.

הא דאמר [רבה] בר רב שילא אמר רב מתנה אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרא טריפה. פירש רש"י ז"ל צלע בלא אסיתא. ותימה מי הזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כך, דמה שאמרו כאן הכא צלא בלא חוליה לאו צלע גרידא בלא חוליא קאמר, אלא צלע בלא חוליא שלמה, אלא מיהו בחצי חוליא עמה נעקרה כדרב דאמר לעיל נעקר צלע וחוליא עמה טריפה. ואוקימנא דצלע וחצי חוליא קאמר, ורב ושמואל תרוייהו סבירא להו הכי ולא פליגי. ורש"י ז"ל בעצמו כן פירש בריש פרקין (מב, ב) דמייתינן לה בשב שמעתתא אל[מ]א הילכתא היא, ואלו צלע בלא חוליא כלל קאמר לית הילכתא כותיה, דהא בין לבן זכאי בין לר' יוחנן (ד)[ב]צלע אחת בלא חוליא כלל לא מיטרפא וקיימא לן כרבי יוחנן דעד דאיכא רוב שני צדדין לא מיטרפא.

אלא נראה כמו שפירש ר"ת ז"ל דצלע במצי חוליא קאמר, והא דאייתינן בשב שמעתתא הא דשמואל ושבקינן דרב משום הני תרתי אחריני דמתאמרן בהדי דהיינו בשר החופה את רוב הכרס והגלגלת שנחבסה ברובה, דמייתינן נמי בשב שמעתתא משום הא שבקיה לדרב ומייתי' דשמואל. ולענין פסק הלכה קיימא לן בין בנשתברו בין בנעקרו בשנעקר הבוכנא ולא אסיתא לא מיטרפא עד דאיכא רוב שני צדדים, והיינו דרף יוחנן דאוקימנא לה בבוכנא בלא אסיתא, ואם נעקרה צלע וחצי חוליא טריפה אפילו בחדא והיינו דרב והיינו דשמואל. וחוליא נמי בלא צלע כגון (בצלעי) שילהי כפלי אפילו בחדא נמי טריפה. ואף על גב דחוט השדרה לא איפסיק כלל והיינו דבית הלל דכמה חסרון בשדרה ואוקימנא לה בחוליא בלא צלע, ומשכחת לה בשילהי כפלי, ונשתברו דקאמרינן דמיטרפה ברוב שני צדדין, הני מילי בשנשתברו מחציין ולמעלה כלפי שדרה אבל מחציין ולמטה כשרה, וכדאמר זעירי והוא שנשתברו מחציין ולמעלה, ובצלעות גדולות שיש בהן מוח שהם אותן הכ"ב צלעות גדולות שמחוברות בשדרה אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן והולכות עד שילהי כפלי, אבל קטנות אינן בכלל זה ואפילו נשתברו רובן אינה טריפה.

דף נב עמוד ב

בשר החופה את רוב הכרס, בעי רב אשי קרוע או נטולה וכו' מידי הוא טעמיה אלא לשמואל הכי אמר יעקב בר נחמני וכו'. הוא הדין דהוה מצי למימר מידי הוא טעמא אלא לשמואל על כרחין לשמואל חיצונה לאו היינו בשר החופה את רוב הכרס, דאם כן שמואל מתניתין אתא לאשמועינן, אלא כיון דאשכח דאמרה יעקב בר נחמני בהדיא ניחא ליה טפי לאיתויי הא דיעקב בר נחמני, ובעיא דרב אשי לא איפשיטא, הילכך נקיטינן בה לחומרא, ובין קרוע בין נטול טריפה, והא נמי דאיבעיא ליה בנחבסה הגלגלת אי ברוב גבהה אי ברוב הקפה סלקא בתיקו ולחומרא.

אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה וכו'. ואקשינן מאי קא משמע לן רב. אילימא למעוטי חתול דלית ליה דריסה בבהמה, פשיטא מתניתין היא, דהא תנן במתניתין (מב, א) ודרוסת הזאב בבהמה, דמשמע דלמטה מן הזאב אין דריסה בבהמה כלל ואפילו בדקה, מדלא נקט חתול וכל שכן זאב, ואי אתא רב לרבויי דריסת זאב בכל בהמה ואפילו בגסה, והכי קאמר בכל בהמה מן הזאב ולמעלה וזאב בכלל יש להן דריסה, אם כן פליג אמתניתין דקתני רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה, ותנא קמא כרבי יהודה נמי סבירא ליה דאמר ר' בנימין בר יפת לא בא ר' יהודה אלא לפרש. ופרקינן דר' בנימין בר יפת אדרב קארמית מר סבר כלומר רב סבר פליגי, והוא דאמר כתנא קמא, והוא גופא קא משמע לן דפליגי, והוא דאמר כתנא קמא, ור' בנימין בר יפת סבר דלא פליגי, ואיבעית אימא דכולי עלמא סברי דלא פליגי, ורב למעוטי חתול הוא דאתא, דלא שמעינן ליה בהדיא במתניתין, דאי משום דנקט זאב במתניתין, לא אריא דהוה אמינא דאורחא דמילתא קתני קא משמע לן.

ורבותינו הצרפתים ז"ל כתבו דכיון דאיכא תרי לישני בגמרא דחד אמר דפליגי וחד אמר דלא פליגי, הויא לה ספק דאורייתא, ונקטינן בה לחומרא, וזאב אפילו בגסה נמי דריס כרב. אבל רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ה, ה"ד) וכולהו רבוותא ז"ל דרוסת הזאב בדקה בלבד קפסקי, וכן נראין הדברים, דא זאב אפילו בגסה דריס בדרך אתקפתא קאמר לה, וכי תימא הא קא משמע לן דזאב אפילו בגסה דרס, דאלמא פשיטא לן דלא דרס, וכי מהדרינן גברא אגברא קא רמית דחיו? בעלמא היא דקא דחינן, וכיון דהדרינן ופרקינן ואיבעית אימא זאב בדקה בלבד דרס ורב למעוטי חתול הוא דאתא, וחזינן ליה לרבי (ירמיה) [בנימין] בר יפת דאמר בהדיא דלא פליגי, לא שבקינן פשיטותא דגמרא ומאי דאמר ר' בנימין בר יפת בהדיא ותפסינן מאי דאיתמר בדחוי בעלמא, הילכך כך הדברים נראין כמו שפסקו רבוותא ז"ל דזאב בדקה בלבד דריס ולא בגסה כלל.

אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול נץ ונמייה בגדיים וטליים. כך גריס [ר"ח] (ר"פ) ז"ל. ואין גירסא זו מתיישבת, דהא אסיקנא דרב חסדא דאמר כרבנן ודלא כבריבי, ואלו לרבנן ודאי הא משמע דנץ אין לו דריסה בבהמה כלל וכדתנן במתניתין (מב, א) ודרוסת הנץ בעוף הדק אבל בבהמה כלל כלל לא, דאפילו בעוף הגס לית ליה, וגדיים וטלאים ודאי עדיפי מעוף הגס, ועוד דרב חסדא גופיה הוא דאמר דחולדה לית ליה דריסה אלא בעופות ולא בגדיים, וטלאים וחולדה אית לה דריסה טפי מנץ, דאילו בחולדה אמרינן דאית ליה דריסה בכולהו עופות ואפילו בעוף הגס, דהא בעופות סתמא קאמר ונץ קתני במתניתין דלית ליה [רק בעוף הדק, אלא ודאי נץ לית ליה] דריסה בגדיים וטלאים אפילו לרב חסדא, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ה, ה"ד) והכי גרסינן בדרב חסדא דרוסת חתול ונמיה בגדיים וטלאים, וכן הגירסא בהלכות גדולות ובפירוש רש"י ז"ל ועיקר.

מיתיבי דרוסת חתול נץ ונמיה עד שתנקב לחלל אבל דריסה לית להו. הרב רבי משה ז"ל כתב (פ"ה מהל' שחיטה ה"ו) בנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים אם צפרנו ניקב לחלל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. נראה שהם ז"ל מיפרשו מדקאמרינן בברייתא דרוסת חתול נץ אלמא משמע דריסה מיהא אית ליה אם ניקב לחלל, ונפקא מינה דאילו בקוץ אף על גב דניקב לחלל אית ליה בדיקה, אבל בנקיבת נץ כיון שניקב לחלל והאדים הבשר טריפה ואין לה בדיקה. ומיהו למאן דמפרש לקמן דקוץ נמי לית ליה בדיקה, [אז] אי אפשר לחלק גם כן בין נקיבת קוץ לנקיבת צפורנו הפך מה שאמרנו דאילו בקוץ אין לו בדיקה כלל דנקב כל שהוא אינו ניכר, אבל בנץ בודקין אותו אם ניקב לחלל והאדים הבשר מבפנים טריפה ואי לא כשרה כך נראה לי לפי דבריהם ז"ל. ומיהו ראייתם אינה ראיה דהא [ד]קתני בברייתא דרוסת חתול נץ ונמיה, לאו למימרא דאית להו תורת דריסה בבהמה כלל, אלא משום דאית להו דריסה במקום אחר כגון בעופות קאמר הכא דריסתם אינה בבהמה אלא כמעשה הקוץ בנקיבת החלל, ונראה דאפילו באמרי רברביא נמי עבדי מעשה קוץ, וכיון שניקב לחלל טריפה דחיישינן דילמא ניקב דקין או כרס או אחד מן האיברים שנקיבתן במשהו כנ"ל.

והא ההוא תרנגולתא דהויא בי רב כהנא דרהיט חתול בתרה וכו'+ ראיתי לרבוותא ז"ל דאקשו בהא מילתא אמאי לא מפרקינן ההיא בעופות. ותירצו דכיון דקתני חתול ונמיה דומיא דנץ, ונץ הא קתני במתניתין דלית ליה דריסה אפילו בעופות אלא בעוף הדק כגון צפרים ויונים ודומיהם, אלמא אף לחתול אין לו דריסה בעופות גסים, משום הכי מקשינן ליה מתרנגול דהוא עוף הגס, ובודאי אם היה לקושייתם עיקר התירוץ הזה עולה כהוגן, אלא נראה דאפילו צחצוחי קושיא אין כאן, דאטו חתול זה מי דרסה לתרנגולת כלל הא אינו אלא רודף, וברדיפה אין דריסה, ואילו היה החתול רודף אחר שור מי הוה סלקא דעתין למימר דמדרדיף אית ליה דריסה אפילו בשור, הא ודאי ליתא, אלא דעיקר קושייתנו בזה מרבוי הארס הנמצא בדשא במקום צפורניו דהוה משמע לי דא"א? דכל מאן דאית ליה זיהריה כי האי דלא קלי זיהריה בגדיים וטלאים מיהא, והיינו דאקשינן מינה לרבנן ופרקינן אית ליה זיהריה ולא קלי, כן נ"ל. ומכל מקום שיחתם של רבותינו צריכה תלמוד, ומדבריהם למדנו דתרנגולת עוף הגס מיקרי ואין לנץ דריסה בה כלל. וכן כתב רש"י ז"ל בשמעתין.

איכא דאמרי הא מני בריבי היא דתניא בריבי אומר לא אמרו שיש דריסה אלא במקום שיש מצילין אבל במקום שאין מצילין אין דריסה. מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי דאפילו כשאין מצילין יש דריסה, וקסבר רב חסדא בין בחתול בין בנמיה פליגי.ואיהו דאמר כרבנן, ומתניתין דקתני דרוסת הזאב דמשמע דחתול לית ליה דריסה בבהמה (דקא) [דקה] מוקי לה באמרי רברבא אבל בגדיים וטלאים לא קא מיירי. והלכך לרבנן חתול ונמיה אית להו דריסה בגדיים וטלאים בין במקום שיש מצילין בין במקום שאין מצילין, וכן נמי כל הני דאית להו דריסה בין במצילין בין בשאין מצילין דרסי, וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו, שלא הזכיר כלל מקום שיש מצילין ומקום שאין מצילין, ואפשר נמי דאפילו בריבי לא חלק בין מצילין לשאין מצילין אלא בחתול ונמיה בגדיים וטלאים דלית להו דריסה אלימתא, והלכך עד דאיכא מצילין דמרתח קא רתח לא קלי זיהרייהו, אבל בזאב וארי ונץ ודכותייהו במאי דאית להו דריסה לא שנא מצילין ולא שנא אין מצילין אית להו דריסה.

דף נג עמוד א

בעא מיניה רב כהנא מרב יש דרוסה לחתול או לא. אמר ליה אף לחולדה יש דרוסה, יש דרוסה לחולדה או לא אמר ליה אף לחתול אין דרוסה, חתול וחולדה יש להן דרוסה או לא אמר ליה (אף) לחתול יש דרוסה לחולדה אין דרוסה. פירשו בתוס' דבמעמד אחד נשאלו שאלות אלו, ואף על גב שהשיב לו דיש לחולדה דרוסה, והדר מעא מיניה אם יש לחולדה דרוסה או לא, לא קשיא דרב כהנא סתמא בעא מיניה אם יש דרוסה לחתול, ואמר לו פעמים שאפילו לחולדה יש דרוסה, והדר בעא מיניה אם יש דרוסה לחולדה בכל מקום, ואמר לו שאף לחתול אין דרוסה בכל [מקום], והדר בעא מיניה חתול וחולדה אם דריסתן שוה דבמקום שיש דרוסה לזה יש דרוסה לזה או לא, ואמר ליה לחתול אית ליה דרוסה טפי מחולדה וכדמפרש ואזיל הא דאמר אף לחולדה יש דרוסה בעופות, ומדקאמר עופות סתם משמע דכל עופות קאמר, והא דאמר ליה אף לחתול אין דרוסה באימרי רברבי וכדתנן דרוסת הזאב בדקה למעוטי חתול, והא דאמרינן יש לחתול דרוסה לחולדה אין דרוסה, בגדיים וטלאים וכדקאמר רב חסדא לעיל דחתול ונמיה יש להן דרוסה בגדיים וטלאים וחולדה בעופות.

איבעיא להו שאר עופות טמאים יש להן דרוסה או לא. פירוש שאר עופות חוץ (מגס) [מנץ] וגס דקתני במתניתין, ופירוש גם אסטור, אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאין יש להן דריסה, והא תנן ודרוסת הנץ, כלומר ומדנקט דרוסת הנץ וגס לא אדכר שאר עופות, משמע בנץ וגס הוא דיש להן דריסה הא שאר עופות אין להן דריסה כלל, ואמר ליה לא קשיא (גס) [נץ] בדרבה מינה, כלומר והוא שיהא עוף הדק כדפירש רש"י ז"ל, וכדתנן במתניתין דרוסת הנץ בעוף הדק, ועל זה סמך רבינו ז"ל בהלכותיו שהביא סתם הא דרב הלל ולא אמר והוא שיהא עוף הדק, לפי שסמך על משנתינו דקתני בהדיא דרוסת הנץ בעוף הדק. ושאר עופות טמאין כדכותייהו, ואם הם גדולים יותר מן הנץ יש להן דריסה גם כן בעוף גדול דכותייהו, וכל שכן בדזוטרא מינייהו, ואם הם קטנים יש להן דריסה בזוטרא דכותייהו, ודרוסת הגס אפילו בעוף הגס כגון אווזים ותרנגולין נמי יש לו דריסה. אי נמי נץ בדכוותייהו [ו]בשאר עופות טמאים בדזוטרי מינייהו, וכיון דאיכא תרי לישני בגמרא נקטינן לחומרא, ויש ספרים שכתב בהן בהדיא והלכתא נץ בדרב מינה דריס. ואם גס דקתני במתניתין הוא אסטור כמו כן אין דריסה לשם עוף גס בגדול ממנו אלא אסטור ואפילו פלקו' אלא בדכותיה, אבל בדרב מניה כגון גבוואו ואוס ארדא וכיוצא בהן לא, וכמו שכתבנו, מכל מקום הנשר יש לו דריסה בכל, לפי שהנשר גדול מן האסטור וגס, וכל שלמעלה ממנו קאמר יש להן דריסה בעוף הגס. ויש מי שפירש גס במתניתין עוף גס, כלומר גדול מן הנץ. ולפי פירוש זה כל שהוא למעלה מן הנץ יש לו דריסה בכל עוף, ואפילו בדרברבי מינייהו, ולפי זה הא דקא מיבעיא ליה שאר עופות טמאין את שלמטה מן הנץ קא מיבעיא ליה, ובודאי (ב)[ד]שיטה של שמועתינו מראה כן, שלא הזכירו כאן אלא נץ, אלא דפש(י)טא דמשנתינו לא נראה כן לכאורה דהא משמע דכי היכי דנקט בחיות חיות ידועות בדקה וגסה, וכדקתני זאב בדקה וארי בגסה, הכי נמי לכאורה נקט בעופות עופות דורסין ידועין נץ בדק וגס, כלומר עוף פלוני בגס. ומכל מקום יש להחמיר כפירוש הזה השני, והא דלא איבעיא להו שאר חיות טמאים יש להן דריסה או לא כדאיבעיא להו בשאר עופות טמאין, לפי פירוש זה ניחא דבעופות לא איבעיא להו אלא בשלמטה מן הנץ ודכותיה בחיות בשלמטה מן הזאב כבר פירשו דיש להן דריסה בגדיים וטלאים כחתול ונמייה ושועל ומיהו בשלמעלה מן הזאב כגון דוב והנמר משמע דלית להו דריסה בשור ובשאר בהמה גסה דהא ארי קתני, דאלמא כל שלמטה מן הארי אין דריסה בבהמה גסה.

איכא דאמרי אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי יש דרוסה לשועל, איני והא כי אתא רב דימי אמר מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין דריסה לשועל אמר רב ספרא ההיא כלב הוה. ואם תאמר ואמרי לא שני ליה ההיא רחל גדולה היתה, וכי אתמר דרב כהנא בגדיים וטלאים אתמר. איכא מאן דאמר שכך היה ידוע להן דקטנה היתה, והכי נמי משמע באידך לישנא דאמרי ההיא חתול הוה, ואי רחל גדולה אף לחתול אין לו דריסה. אי נמי יש לומר דלישנא קא דייק דבא מעשה לפני חכמים ואמרו אין דריסה לשועל, ואי משום שהיתה גדולה הוה ליה למימר ובא במעשה לפני חכמים והתירוה, אלא ודאי אין דריסה לשועל, משמע דאין דריסה לו כלל קאמרי. ואיכא מאן דאמר דאי סבירא להו? דשועל יש לו דריסה, אף באמרי רברבי יש לו דריסה, לפי שהוא גדול מן החתול, דודאי ספוקי מסתפקא להו אי אית ליה דרוסה כלל או לא דאפשר לומר דלית ליה כלל, והיינו דפרקינן לאידך לישנא ההיא חתול הוה, אבל לכשתמצא לומר דאית ליה דריסה אפילו באימרי רברבי אית להו, ואינו מחוור דהא לכולהו לישני מתניתין דריסת הזאב למעוטי כל שלמטה מן הזאב אתא, ושועל ודאי למטה מן הזאב הוא, ורב נמי אמר לעיל בהמה מן הזאב ולמעלה, ואף על גב דאמרי עלה למעוטי חתול הוא הדין לכל שלמטה מן הזאב, אלא שהדבר מצוי שהחתול יותר מצוי לדרוס מן השועל, אלא ודאי אפילו תמצי לומר דשועל יש לו דריסה דוקא בגדיים וטלאים, אבל באמרי רברבי לא, וכיון דאתמר דשועל יש לו דריסה ואיתמר דלית ליה דריסה, מספק אית ליה דריסה דספיקא דאורייתא ולחומרא.

פסק הלכה, הרי יש לו דריסה בכל בהמה גסה וכל שכן בבהמה דקה ובעופות. זאב יש לו דריסה בדקה אבל לא בגסה, ואפילו בדקה שבגסה כגון עגלים רכים אין לו דריסה, דהא קתני במתניתין ודרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה לא חלק בין קטנים שבהן לגדולים שבהן, אף על פי שיש מקצת רבותא ז"ל שכתבו כן וזאב כל שכן דבכולהו עופות יש לו דריסה, ולפי דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל שכתבנו למעלה אפילו בגסה יש דריסה לזאב, וכבר כתבנו למעלה שאין הדבר נראה כן, ולא כן דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ד) אלא כמו שכתבנו שאר חיות טמאות דינן כזאב דאין להן דריסה בבהמה גסה, דארי קתני וכל שלמטה מן הארי אין לו דריסה בגסה. חתול ונמיה יש להן דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בכולהו עופות, והיינו דרב חסדא והיינו דרב דאמר ליה לרב כהנא לחתול יש דריסה בגדיים [ו]טלאים, ונמיה כחתול, דהא רב חסדא חתול ונמיה קאמר דיש להן דריסה, ואסיקנא איהו דאמר כרבנן, ומתניתין דקתני זאב ולא קא תני חתול באימרי רברבי קא מיירי אבל בגדיים וטלאים לא מיירי. שועל מספק יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בעופות, אבל באמרי רברבי לא, דלמטה מן הזאב הוא. וחולדה אין לה דריסה בבהמה כלל ואפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות יש לה דריסה, ואפילו בעוף הגס, דהא סתמא קאמרינן דרוסת חולדה בעופות. וכולהו עופות אין להן דריסה בבהמה, דהא דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס קתני, דמשמע דבבהמה לית להו דריסה כלל, וכבר כתבנו למעלה דנראה מתוך דברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל דנץ (אין לו) [אית ליה] דריסה בגדיים וטלאים אם ניקב צפורנו לחלל, ואין הענין מתחוור לפי שיטת השמועה כמו שכתבתי, אלא ודאי נראה שהוא אוסר בנקיבת צפרניו לחלל, ולא שנא בגדיים וטלאים ולא שנא בשור הגדול, לפי שהוא עושה מעשה קוץ בעלמא דאמרינן לקמן דכיון שניקב בחלל שהיא אסורה מספק דאין לנקב בדיקה בכל האיברים שהנקב פוסל בהן, אלא אם כן הוא חשש הנקב במקום מיוחד כמו שאנו עתידין לכתוב בעזרת השם. נץ יש לו דריסה בעוף הדק כגון צפורים ויונים ודכותייהו אף על פי שהם גדולים מן הנץ. גס שהוא הנקרא אסטור יש לו דריסה בעוף הגס, כגון אווזין ותרנגולין, וכן כתב רש"י כאן דתרנגולין הן עוף הגס כמו שכתבנו גם כן למעלה, ואפילו בגס שבגסים כגון אביסטטריס ודומיהן יש לו לגס דריסה בהן. דהא מתניתין בעוף הגס סתמא קאמר באיזה גס שיהיה, ושאר עופות טמאין יש להן דריסה בדכותייהו וכל שכן בדזוטרי מינייהו, אבל ברברבי מינייהו לא, [ד]דרוסת הנץ קתני, למעוטי שאר עופות טמאין דלא דרסי בדרברבי מינייהו, ויש להחמיר בדבר כפי הפירוש השני שכתבנו למעלה ד[ל]עוף גדול מן הנץ יש דריסה בכל עוף גס. וכל הני דאמרינן דיש להן דריסה לא שנא במקום שיש מצילין ולא שנא במקום שאין מצילין, דלא קיימא לן (כרבי) [כבריבי] דמחלק בין מצילין לשאין מצילין אלא כרבנן דלא שאני להו בין מצילין לשאין מצילין.

ואמר אבימי נקטינן אין דריסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא. וכל שכן בפה. אלא אם כן נקב לחלל. ומדינא דקוץ, ואין דריסה אלא מדעת הדורס לאפוקי שלא מדעת דלא כגון שנפל על הצדדים שלא בכונה ונתחבו צפרניו בנדרס שלא מדעתו, ואין דריסה אלא מחיים של דורס ושל נדרס, אבל לאחר (מיתה) [מיתת] הדורס כגון שלא הספיק להוציא צפרניו עד שהמיתוהו או שחתכו ידו כשרה (קמ"ל) [קיי"ל] דאין דריסה אלא בסוף, וזיהריה בהדי דשקל ליה לסיחופיה שרי ליה. ואי נמי שחטוהו לנדרס מקמיה דשקליה דורס לסחופיה מיניה כשירה, דאין דריסה (בשחיטה) [בשחוטה]. מיהו דוקא דחזי ליה מתחלה ועד סוף דלא שקליה לסיחופיה כלל מיניה, אבל כגון אלו הצדין שרודפין אחר הניצוד שמכה ומסלק צפרניו אף על פי שבא וצפורנו תחובה בגבו של נדרס לא, דחיישינן דלמא שקליה לסיחופי והדר (רצה) [דצה] פעם שנייה דאורחיה בהכי הוא, הלכך לא עבדינן בה עובדא.

הא דאמר רבי אבא בר רב הונא אמר רב הונא אמר רב ארי שנכנס בין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם אין אומרים שמא ארי דרס לפי שרוב אריות דורסים ומיעוט אין דורסין וכל הדורס אין צפרניו נשמטת וזו הואיל וצפרנו יושבת לו בגבו אימר בכותל נתחכך. הקשה ר"ת ז"ל מכל מקום ליבעו בדיקה, דהא אמרינן דרובן דרוסין, והלכך דל צפורן מהכא, נזיל בתר רובא וניבעו בדיקה כולהו, דהא אזלינן באיסורא בתר רובא לכולי עלמא. וכן נמי הא דאמר אביי לקמן בשמעתין לא אמרן אלא צפורן אבל מקום צפורן לא אפילו ליכא צפורן נמי ליבעי בדיקה כדאמרן. ותירץ ז"ל דלאו דורסין ודאי קאמרינן אלא (בראוין) [בריאים] וראויין לדרוס ומיעוט חולין ואין ראויין לדרוס, וכל הראוי לדרוס אין צפרנו נשמטת, וזה הואיל וצפורן יושבת על גבו אימר כרע שכב הארי סמוך לכותל וכבר פירש(ו)ה לחוץ, ושור זה נתחכך בכותל סמוך לו, ועם שנתחכך נשמטה צפורן הארי וישבה לו בגבו, ולא מחמת דריסה, והא דאמר אביי לקמן ולא אמרן אלא לחה אבל יבשה עבידא דמשטמת, לפי פירוש זה הכי קאמר ולא אמרן לרב דאין חוששין לו אלא בצפורן לחה, דודאי מכיון שהצפורן לחה הדבר ידוע שלא מחמת הדריסה נשמטה אלא מכה היתה לו בידו שנגף באבן או באגרוף ונחתכה צפורנו, ומתוך כך הוא חולה ואינו עשוי לדרוס, והלכך כשנתחכך השור סמוך לו נשמטה צפרנו המדולדלת וישבה לו בגבו של שור, אבל יבשה אין הארי חולה בכך שכבר נתרפא ויבשה צפרנו וראוי הוא לדרוס, וכיון שהצפורן יושבת לו בגבו ואפשר לה דמשמטא עם דריסת הארי שאינו נמנע בשבילה מלדרוס חיישינן לה, משום דיותר קרוב הדבר שנתחבה לו מחמת הדריסה משנתחבה לו בגבו מחמת חכוך. ולפי פירוש זה אינו יכול ליישב הא דאמרינן בגמרא ולחה נמי לא אמרן אלא חדא אבל תרתי ותלת לא, דאדרבה כל שהם יותר הארי יותר חולה ואינו ראוי לדרוס, ועוד מאי קאמר אבל יבשה עבידא דמשמטא, דלא הוה ליה למימר אלא אבל יבשה לא, כלומר אינה מורה על חולי הארי.

ומיהו קיימא לן כשמואל כדפסק אמימר בסמוך והלכך בין לחה בין יבשה בין אחת בין חמש וכל שכן מקום צפורן חוששין לה וצריכה בדיקה, ונראה דכיון דחוששין לה משום צפורן שתחובה לו בגבו ואומרין שזה אותו שדרסו הארי אפילו כל השאר צריכין בדיקה, ואף על פי שלא ידענו אם צווח ואם שותק ואם מקרקרין השוורים ואם שותקין, דהא חזינן ליה דדרס, ומכיון דדרס אחד מהם איכא למיחש לכולהו, ולא דמי להא דאמרינן קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה, דדוקא בדקטע רישיה אמרינן הכי דנח רוגזא, אבל בדריסה לבד לא, דאדרבה כל שכן שחמתו בערה בשלא יכול להורגה, וכענין שאמרו למעלה דבמקום שיש מצילין יש דריסה טפי ומצלת עצמה כמצלת מאחרים דמיא, אבל ודאי היכא דלא ישבה צפורן בגב אחד מהן ולא ידעינן אי שתיק ואי צווח ואי מקרקרן אינהו ואי שתקן, הא אמרינן לקמן דלא חיישינן לה, ואפילו שמואל לא פליג בה. והוא הדין לארי ולכל הדורסין וכמו שכתבנו כאן בשם ר"ת ז"ל, דאף על גב דאמרינן רוב אריות דורסין לא דורסין ודאי קאמרינן אלא ראויין לדרוס.

ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. ונפקא מינה דאין צריך בדיקה אלא במקום שמבקבק הדם ולא כנגד החלל, דומיא דוקץ וקנה, אבל אי חיישינן לשונרא צריך בדיקה כנגד כל החלל כדאמרינן לקמן (ע"ב), ולפי דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל שכתבנו לעמהל דסבירא להו דנקב שבוושט יש לו בדיקה מבחוץ, דלא אמרו דאין לו בדיקה אלא בדרוסה, לפי שהארס אדום ואינו ניכר בעור החיצון של ושט, נפקא מינה נמי לבדיקת הוושט מבחוץ, דאי משום כלבא יש לו בדיקה מבחוץ ואי משום שונרא אין לו בדיקה אלא מבפנים, וכבר כתבנו למעל דנראין דברי רש"[י] ז"ל שכתב דאפילו במקום נקב אין לו בדיקה מבחוץ, מעובדא דלעיל (כח, א) דההיא בר אווזא דהות בי רבא דאתא כי ממסמס קועיה דמא ולא בדקה מבחוץ כדאיתא בפרק השוחט בתחילתו.

ספק על ספק לא על אימא לא [על]. כלומר ואף על גב דשמעינן להו דמקרקרן, דאי לא מקרקרת (לא) [מאי איריא דלא] ידעינן אי עאל ואי לא על (ד)אפילו כי ידעינן נמי דעל ויתיב בינייהו, אי לא שמעינן להו דמקרקרן תלינן להקל דאימר שלמא עבוד, אלא ודאי נראה כדאמרינן.

קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה. כבר כתבנו דדוקא קטע דאז נייח רוגזה, אבל דרס חד מינייהו כל שכן דחיישינן דכל שכן דרגיז.

דף נג עמוד ב

כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו וצריכי בדיקה כולהו ומר סבר מחמת ביעותותיה הוה מקרקרן. ונראה דדוקא כשהן במקום צר שאינן יכולות לברוח מפניו שמכה ודרס בודאי לכל מאן דבעי מינייהו, אבל היכא דעל בינייהו והן רועות במקום רחב שיכולות לברוח ולרוץ אף על גב דמקרקרן מחמת ביעתותיה [הוא] ואימר רדף אחריהם ולא השיג,וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז"ל (הלכות טרפות אות כה), וכתב הוא ז"ל דמעשים בכל יום שהחתול נכנס בלולי התרנגולין ואף על פי שהוא שותק ואינהו מקרקרן לא חיישינן והוא ז"ל נתן טעם להיתר, דאפשר לומר דחתול במקום שאין מצילין לא חיישינן ליה וכדאמרינן לעיל (נב, ב) דרב חסדא דאמר יש דריסה לחתול, ובגדיים וטלאים מוקי לה תלמודא במצילין דוקא, והוא הדין בעופות דלא דריס חתול אלא במצילין, דהא מייתי מתרנגולא (דהיינו) [דרהיט] שונרא בתרא וכו', וכשהתרנגולת בורחת מפני החתול ואז הכה אותה יש דריסה אבל בארי וזאב אין חילוק ביניהן עד כאן. ותמיהא לי טובא. חדא, דהא דמשוינן הפרש בין מצילין לשאינן מצילין אליבא דבריבי הוא, אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי יש דריסה, ורב חסדא כרבנן סבירא ליה למסקנא, ועוד דאפילו בריבי דקאמר דמקום שיש מצילין אין דריסה, הני מילי בגדיים וטלאים, דאי לאו דרתח טובא זיהריה לא עלים דלקלי בהו מידי, אבל כי רחת אית ליה זיהרא אלים טפי ומקלא קלי אפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות לא שנא הכי ולא שנא הכי אפילו לבריבי אית ליה דריסה, והא דמקשינן ליה מתרנגולא דהויא בי רב כהנא דרהיט שונרא בתרה, הא אמרינן לעיל (שם) דמשום דתרנגולתא הויא לגבי חתול כגדיים וטלאים (הא) [הוא ד]מקשינן ליה מינה. ועוד דעיקר קושיין מהתם ליתא, אלא משום דחזינן ליה זיהרא טפי ולומר אי אפשר לזיהרא סגי כי האי דלא קלי אפילו בגדיים וטלאים וכמו שכתבנו למעלה (נב, ב ד"ה והא). ועוד דהכא בשמעתין דאמרינן עאל ויתיב בינייהו בחתול קא מיירי דסליק מיניה, וכדאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא עאל ויתיב בינייהו איהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו, דאלמא אף בחתול נמי אף על גב דליכא מצילין מדרס דריס להו.

על כן ודאי נראה דחיישינן להו אם כן [לא ש]נאמר דהני שונרי דידן כיון דבני תרבות עם התרנגולין נינהו אף על גב דמקרקרן לא חיישינן להו אלא אם כן חזינן דרדיף בתריה ובמקום דחוק שאינו יכול להנצל ממנו, וזה דוחק, וקיימא לן כשמואל, ואף על גב דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, הא פסיק אמימר בהדיא כשמואל ולא חייש להא דרב כלל. אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן, אמאי צריכין בדיקה, דהא ספק ספקא הוא, דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי כולהו דריס להו, דלא די לנו אם נחוש לספק דריסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרן, אלא שנאמר שכולן הוא דורס, וכיון שכן איכא למימר זו לא דרס ואם תמצא לומר דרס אימר דרס שלא כנגד החלל, שאין דריסה פוסלת בו. ושמא יש לומר דלא שריא ספק ספיקא אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין, וכן הדין נותן. ותדע שהרי תנן לקמן (צו, ב) בגיד חתוך שנתבשל עם הגידין דלאו בריה הוא אף על פי שיש מאה כיוצא בו צריך בדיקה אחריו, בזמן שיכול להכירו, וזורקו ואוכל את השאר, כיון שיכול לעמוד עליו, אף על פי שאם אינו מכירו הכל מותר ומשערים אותו כבשר בלפת, והכא נמי לא שנא. כן נראה לי.

ומיהו היכא שנתערב אחד מאלו לתוך אחרים ואינו מכירו, אף על פי שהוא בעלי חיים, ובעלי חיים אפילו באלף לא בטלי, וכאותה שאמרו בזבחים (ע, ב) בשור הנסקל שנתערב בין השוורים כולן אסורין, הכא אפשר לומר שהן מותרין, דלא דמי לשור הנסקל, דשור הנסקל ודאי אסור מדאורייתא, אבל הכא אינו אסור ודאי אלא מספק, וקיל נמי משאר ספיקי, דספק ספיקא הוא, ומעיקרא נמי לא הצריכוהו בדיקה, אלא משום דאפשר לעמוד על עיקר התירו, אבל השתא דלא אפשר, שהרי נתערב בין שאר השוורים לא, ושמא יאמר דהשתא נמי אפשר לבדוק אף אלו שנתערב ביניהן, ומכל מקום אין לדמותו לטבעת של עבודה זרה שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא שכולן מותרות מטעם ספק ספיקא, דהתם כל הטבעות הראשונות היו ודאי מותרות חוץ מן האחת שנפלה שם, והתם שייך שפיר להתיר מטעם ספק ספיקא, אבל הכא שאין בשורים הראשונים אחד מהן ודאי מותר, וכולן בספק אחד הן שמא דרסן כולן, ועוד שהרי יכול לעמוד על עיקר היתרן, וצריך עיון. ואם לא היתה אותה ספק? דרוסה אלא אחת, כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת, והוא שותק ואיהי מקרקרא, בזו כיון שהיא [אסורה] מספיקא דאורייתא עד שתבדק, קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שיבדקו, שהרי כבר אסרתה לזו עד שתבדק, ומדאורייתא, וכיון שכן אף כשנתערבה אין כאן ספק ספיקא, שאין אתה יכול לומר בזו, ואף אם תמצי לומר שזו שעלתה בידינו היא שנתערבה כאן, שמא אותה נמי מותרת היתה, שהרי כבר אסרתה קודם לכן עד שתבדק, וכמו שאומר רבינו יצחק ז"ל (כ)[ב]ההיא דריש מסכת ביצה (ג, ב) וספיקא אסורה ואם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות, ופירש רבינו יצחק דאספיקא קאי, מן הטעם הזה שכתבתי, ולא כדברי ר"ת ז"ל שכתב שם דארישא קאי, אבל בספיקא כולן מותרין (ב)[כ]ענין שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא.

אלא מאי הדר ביה ליסרינהו אתריה דשמואל הוה. זו היא גירסת הספרים, ולפי נוסחא זו פירש רש"י ז"ל אתריה דשמואל הוה, ובדבר ששניהם שוין בו לאו אורח ארעא לאורויי ב[א]תריה, אבל אי הוו פליגי ביה לא הוה משדר קמיה להפסיד ממון ישראל, דבכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, ונראה שהוקשה לרבינו ז"ל ענין זה, לפי שאין שיטה זו בשאר מקומות התלמוד אלא בהפך, וכדאמרינן בעירובין (צד, א) ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור, ופריק אתריה דשמואל הוה, ומפני זה כתב דהכי גרסינן אלא אתריה דשמואל הוה, כלומר דמהכא לא תפשוט דהדר ביה רב, אלא מאי דלא שרי להו משום דאתריה דשמואל היה, ולאו אורח ארעא למישרי באתריה דשמואל מאי דאסר איה(י)[ו].

וליחנקינהו ולישדינהו באשפה אמאי ניתבינהו לנכרים. מהכא משמע דמותר למכור נבילת העוף לנכרים, ולקמן (צג, ב) בפרק גיד הנשה בפיסקת שולח אדם ירך לנכרי נראה לי דמשמע שהוא אסור אפילו שלא בפני ישראל, אלא שיש לומר דהא דשרינן הכא דוקא חנוקין, דהא חזי להו ישראל דנבלות נינהו, ולא אתי למיזבן להו מיד נכרי, אבל אתם בשחיטות (הזעצער אולי בשחוטות) דאפשר דאתי ישראל למיטעי בהו דמימר אמר ישראל דכשרות נינהו דרוב עופות שחוטין שביד ישראל כשרין ומיעוט נבלות, ואתי למזבן מיניה, הילכך אפילו בשלא בפני ישראל אסור, גזירה שמא ימסור בפני ישראל, והיינו דאמר הכא ולחנקינהו וניתבינהו לנכרים דדוקא חנוקין הא שחוטין אסור כנ"ל.

אלא לפרסומי מילתא דאסורה. כלומר ללמד לתלמידים, מפני שנחלק עליו רב בדבר זה רצה לפרסם האיסור, ואם תאמר מפני מה לא בדקן, פירש רש"י ז"ל מפני שהעופות היו דקין ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן, אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה כנ"ל עכ"ל. ובתשובת הראשונים ז"ל משום דהני עופות איידי (דנקיטי) [דקטיני] לא מינכרא אדמימות עלייהו, ואיכא מרבוותא ז"ל שאמרו דכי אמרו דרוסה צריך בדיקה דדוקא באחד מחמשת דרכים שהוזכרו בגמרא דלא פליגי בהו רב ושמואל כגון ספק כלבא ספק שונרא דאמר אימר כלבא, ספק עאל ספק לא עאל, אי נמי איהו שתיק ואינהו שתקי, ואי נמי קטע רישא דחד מינייהו, אי נמי איהו צוח ואינהו מקרקרן, דבכל הני תלינן להקל, ורב ושמואל מודו בהו דלא חיישינן בהני חמשה הוא דאמרי דצריכה בדיקה, אבל במאי דפליגי רב ושמואל כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן לא מתכשרן בבדיקה, והיינו דלא בדקינהו שמואל להני עופות וחנקינהו ושדינהו בנהרא.

ונ"ל דלא מחוור כלל, דכל הני ודאי אפילו בדיקה אינה צריכה, ותדע דהא הני חמשה לא גריעי מארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן, דאדרבה טפי איכא למיחש ביה לכולי עלמא ספק עאל ספק לא עאל, שהרי שמואל דמודה בספק עאל ספק לא עאל בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם פליג, הלכך ודאי אפילו לרב אף על גב דמכשר ביה מכל מקום לא גרע ליה מספק עאל ספק לא עאל לשמואל, וההוא ודאי לרב אפילו בדיקה לא צריך, מדאמרינן אין אומרין שמא ארי דרסו, אלמא משמע מהאי לישנא דאין אומרין כלל ומדאין אומרים בדיקה זו למה. וכן נמי משמע לכאורה מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי, דאמר רב אשי [מי] לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ואי הויא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כספק דרוסה הוה ליה לאסוקי בד(ו)קה? ואכשרה, אלא ודאי משמע דלא בדיק לה אלא בקיעי מקום שהיה דמו מבצבץ, ועוד דלשון ספק עאל ספק לא עאל ואימר כלבא משמע ודאי מדאמרינן הכי דלא חיישינן לה כלל. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין דריסה אות ו) הסכים לפסקן של ראשונים אלו, וכתב ומסתברא דכל היכא דתנינן חוששין לה לא תליא בבדיקה, מדקאמר לקמן (נז, א) שמוטת גף בעוף חיישינן שמא ניקבה הריאה, ומדשמואל פליג ואמר תבדק, שמע מינה חיישינן דקאמר ליכא בדיקה אלא בה' ענינין, ומה שהוסיף בו ראיה ז"ל מלשון חוששין, אינו דאדרבה ברוב המקומות לשון חוששין במקום שאין הענינין נגמר לאיסור או להיתר אלא חוששין בו עד שתבדק, וכדאמרינן לעיל (מח, א) ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זו ואחד זו חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שיבא מייתינן סכינא דחליש פומיה, וכל הני דאמר בשמעתא דריסוק איברים (נא, ב) אי נפול לארעא חיישינן, הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אי שלים חוטרא אפלגיה חיישינן כולהו בבדיקה סגי להו כדאיתא התם וכאלה רבים. ועוד הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ודאי משמע דמיירי במאי דקרו לה בשמעתין דרוסה או ספק דרוסה, אבל במאי דאמרינן בגמרא דלא חיישינן לה היכי אמר איהו דרוסה שאמרו והיכן אמרו דאדרבה אין חוששין לה אמרו.

ומיהו רש"י ז"ל כתב ופירש הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, דהיינו ספק דרוסה, אי נמי כגון שראינו ארי שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, ומשמע מפירושו דודאי דרוסה, כלומר שראינו שהאדים הבשר מבחוץ אף על פי שלא ידענו אם האדים מבפנים אם לא, לית ליה בדיקותא ומיד טורפין אותה, דפעמים שמאדים הבשר מבפנים ואין יכול לכוין, ומיהו בשלא האדים הבשר מבחוץ לא מחמרינן בה כולי האי, דדילמא לא שדו זיהרא כלל, ובבדיקה סגי ליה. וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אומרים דאפילו לודאי דרוסה גם כן יש בדיקה, מדקאמרינן לקמן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנין [עד שיאדימו הסימנין] עצמן כשירה, ואמאי והלא ודאי דרוסה היא, כיון שהאדים הבשר מיהא כנגד הסימנים ואיכא ודאי זיהרא, ועוד דהא רב מורי בה מכפא דמוחא ועד אטמא, וההיא דרב ודאי בדרוסה ודאית קמיירי, דהא בספק דרוסה לא הוה (ד)מצריך בדיקה [ד]הא לא הדר ביה כמו שפירש ר' שלמה ז"ל לעיל, ועוד מדבעינן, בשמעתין וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו קנה נקיבתו בכאיסר דרוסתו בכמה, דאלמא משמע דאי לאו דאמרינן דזיהרא מקלא קלי ועתיד הוא לשרוף כולו, כיון ששלט במשהו ממנו מימר הוה אמרי דאף על גב דהאדים במקצתו בבדיקה סגי ליה, אלמא ודאי אפילו ודאי דרוסה אית ליה בדיקה, ועוד קשיא לי דרבינו שלמה ז"ל כתב בריש פירקין (מג, ב) גבי נפקא מינה לספק דרוסה והכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה דהא דרוסה ודאי נמי בדקינן לה בהאדימה כדלקמן, אלא אשמעינן דחוששין לספק דרוסה. וכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דנראה שגם רבינו שלמה ז"ל לא נקט ספק דרוסה [אלא] משום דבספק דרוסה צריך לבדוק בכ"מ? גבה וכרסה (ולא מה) [ומה] שכנגד בני מעים, אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום, ואם כדברי רבותינו ז"ל הא דאמרינן בספק קניא ספק שונרא אימר קניא כיון דניכר מקום המכה לא נפקא מינה, אלא לקנה דאי חיישינן לשונרא כיון שהאדימה משהו מבפנים טריפה, וכדאמרינן דקנה דריסתו במשהו, ואי משום קניא לא מיטרפה עד דאיכא רובא, אי נפקא מינה לוושט, דאי משום קניא לא מיטרפא בהאדימה בלבד עד דמנקיב [ל]חללו, ואם משום שונרא כיון שהאדים מבפנים ואף על גב דלא נקב טריפה, וזו צריכא עיונא.

הא דאמר רב אשי לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. תמיה לי למה הוצרך רב אשי לומר הכא נמי אימר קניא, דמשמע משום דעאיל לבי קניא הוא דתלינן בקניא ומכשרינן לה, הא לאו הכי בסתמא בשונרא מחזיקים, ואמאי אפילו בסתמא נמי ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא אמרינן, ושמא יש לומר דכי תלינן בכלבא דוקא היכא דאיכא כלבא נמי קמן ואיכא למימר כלבא ואיכא למימר שונרא, אבל היכא דליכא כלבא קמן דנתלי ביה [ב]שונרא מחזיקים, כיון דשונרא שכיח בביתא טפי, משום הכי אצטריך רב אשי למיתלי בקניא משום דעאל לבי קניא הא לאו הכי לא תלינן. ובזה יעלה בידינו תירוץ למה שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השוחט (כח, א) גבי אווזא דרבא דאתי כי ממסמס קועיה דמא, ואמר רבא היכי נעביד נבדקיה ונשחטיה הא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, פירשו הם ז"ל דמשום ספק דרוסה הוה בעי למבדקה, ומשום הכי לא הוה ליה בדיקה מבחוץ, דאי משום קניא ומחשש נקב אף וושט בדיקתו מבחוץ, ולכאורה קשיא להו לרבותינו ז"ל דמדאמרינן אתא כי ממסמס קועיה ספוקי הוה? מספקה לן אי שונרא או כלבא או קניא, ואם כן היאך חשש לדרוסה. ועם מש"כ למעלה לא יקשה עליהם כלל, דלא אמרו אימר כלבא אלא היכא דאיכא כלבא או קניא, דאפשר למיתלי בהו, הא לאו הכי בשונרא מחזירים דשכיחי בבתי, וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל דמספ[י]קא בתר דשכיח טפי שדינן ליה. והילכך דוקא בדעאל לבי קניא, אבל בתוספות כתבו בהפך דהכא בשלא היה להסתפק אלא או בקניא או בשונרא וכגון שהיה בבירור חתול בתוך הקנים, ולהכי קאמר דעאל לבי קניא, אבל אתי מעלמא [ו]אין אנו יודעין מי עשה אפילו לא עאל לבי קניא אין לנו לתלות בחתול, וצ"ע.

המסמסה מהו. פירש רש"י ז"ל לענין דרוסה, וכגון שדרסה שלא כנגד בני מעים אלא שדריסתו והזיקו גדול עד שנתמסמס הבשר מהו, ואמר רבי זירא הא דבעי רב אשי כבר פירשה רב יהודה אמר רב דרוסה שאמרו עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, כלומר בהאדימה טריפה נתמסמס הבשר במקום אחד רואין אותו כאילו אינו, ואם יש בו טריפות בנטל כולו כגון צומת הגידין טריפה, דהא נמי כנטול דמי. יש מי שפירש דלאו בדרוסה מיירי כלל, מדאמרינן בסמוך אמר רב (שימי) [אשי] כי הוינן בי רב כהנא (כד) הוו מייתי ריאה לקמן ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלו [הוי נפלה תלחי] לגבי ריאה שנפלה תלחי תלחי לאו בדרוסה קא מיירי, ומפרשי לה לענין נשבר העצם ויצא לחוץ, דאמרינן לקמן (עו, ב) בבהמה המקשה אם עור ובשר חופין את רובו כשרה, ועלה קאמר רב יהודה שאם נתמסמס אותו הבשר כגון שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו ואינו מגין כלל. והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ט) מפרשה בדרוסה וכנגד בני מעיים, והכי קאמר דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים (ומן הראשון) [ויש מן הראשונים] ז"ל שפירשו כן, ורבינו אפרים ז"ל כתב דהאי פירושא ליתא, דהוה ליה למימר בידוע שהיא דרוסה, אלא לענין בשר החופה את רוב הכרס קא אמר, דקיימא לן בין ברוב קרוע בין ברוב נטול, ועלה קאמר נתמסמס כאלו ניטל.

אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל. ופירש רש"י ז"ל דכיון שהגיע לחלל יש לחוש שמא נקבו הדקין, ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הל' שחיטה דין דריסה אות ו). וכתב הרמב"ן ז"ל דדומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים קאמר, מה התם אסורה מיד אף זו אסורה מיד, ולא דמי לישב לה קוץ בוושט דסגי ליה בבדיקה, דהתם במקום ידוע וקל לבדוק סימן אחד, אבל הכא שאין בדיקת כל מה שבחלל שנקובתו במשהו (אי) אפשר לעמוד עליו, ובדיקת חלל שבנפולה לא מחמת נקב משהו בדקינן ליה אלא מחמת קרע, והרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף בו, כלומר שבודקין אותו אם נקבה כלום מן האיברים שנקובתן במשהו. ולענין פסק הלכה בספק דרוסה כבר כתבנו למעלה הדורסין בבהמה ובעופות כל אחד לפי דינו, וכל מי שדריסתו אוסרת אפילו נכנס עם מי שדריסתו פוסלת בו לדיר או לכלוב ומקום צר שיכול לדרוס אותו, אם הוא שותק והן שותקין או שניהם מקרקרין או שהרג אחד מהם, אין חוששין להם כלל, ואי נסתפק לזו אם מן הדורסין או מן שאינן דורסין, כגון ספק כלב ספק חתול, אז אף על פי שאלו מקרקרין והוא שותק, אין חוששין להם כלל, דאמרינן שמא כלב היה, שאין לו דריסה, וכן [בנסתפק] אם נכנס הארי או החתול אם לא אומרין שלא נכנס שם, ואף על פי ששמענו אותם מקרקרין, וכל אלו החמשה דרכים לא נחלקו בהן רב ושמואל כלל. וכן בספק קניא ספק שונרא אף על פי שמבצבץ צוארו דם, אומרים שבקנה הוכה, וזה אווזא דבי ר' אשי דעל לבי קניא נכנס ארי או חתול או זאב בין בדיר של בהמות או נץ וגס ודומיהן בכלוב מלא עוף והוא שותק והן מקרקרין חזקה דרסה וחוששין [ל]הן, דאף על פי שנחלקו בו רב ושמואל וקיימא לן כרב באיסורי, בזו הילכתא כשמואל, דהא פסק אמימר כותיה דשמואל. בא בתוכן והן במקום רחב שיכולין לברוח מפניו אף על פי שרודף אחריהם והוא שותק ואינהו מקרקרין, נראה שאין חוששין להן, כמו שכתבנו למעלה, וכן נראית דער הרב בעל התרומות ז"ל.

ומה שנהגו העולם להקל אפילו בשהחתול נכנס בלול התרנגולין והן צווחות והוא שותק ואין חוששין להן, כבר כתבנו בו טעם הרב בעל התרומות ז"ל, ואינו מחוור, ואפשר שהוא מפני שהחתולין מצויין בין התרנגולין ובני תרבות הן עמהם ואינן מצויין לדרוס כל כך, אף על פי שאין זה היתר מרווח, דגבי שונרא אמרו בגמרא עאל איהו בינייהו הוא שתיק ואינהו מקרקרן שמואל אסר דקסבר אזוקי מזיק להו, ושונרא דידהו הוו רגילין בהתרנגולין שלהם כמו שהם רגילין בשלנו. בא בתוך השוורים והוא שותק והן שותקין, ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן כולן צריכין בדיקה, וקיימא לן כשמואל דאסר, ואפילו האחרים שלא נמצאת צפורן יושבת על גביהן צריכין בדיקה, דכיון שנמצאת על גב אחד מהם, ראיה הוא שדרס, וכיון שדרס חוששין לכולן, ולא אמרו בקטע רישא דחד מינייהו דאימר נח רוגזיה אלא כשהרגו, אבל בדרס אחד מהן כל שכן שכועס ומכה ודורס. ולא שנא צפורן לחה או יבשה, וכל שכן מקום צפורן או חמשה צפרניו שמוטות בגבו של אלו, אפילו רב מודה בה. ונראה דדוקא בשראינוהו שנכנס לבין השוורים, אבל שור שבא לפנינו וצפורן יושבת לו על גבו, לכולי עלמא שרי, דדוקא נכנס לבין השוורים אמר, ותדע דאפילו נכנס שם לפנינו, לא מן הברי אנו אוסרין אלא מן הספק, כדאמרינן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ורב לטעמיה, הלכך (בין) [באם] לא ידעינן דעל, איכא תרתי ספקא אימר עאל אימר לא עאל אם תמצי לומר עאל צפורן זה לא מידי הארי ישבה לו בגבו אלא בכותל נתחכך, שאם אתה אומר אין מתחככין צפורן יושבת בגביהן יש לך לומר כמו כן כל הדורס אין צפורן נשמטת, אבל צריך עיון בתרי אי תלת כיון דאיכא הוכחה שאין המתחככין שני צפורנים או שלשה יושבת להם בגבם לעולם ובדרא דצפורנים ודאי ארי נכנס ודרסה, וקרוב מאד הדבר לאסור. ודרוסה שאמרו שחוששין לה בין ספק דרוסה, כגון הני דאמר דעאל ויתיב בינייהו והוא שתיק ואינהו מקרקרן או ארי שנכנס לבין השוורים וצפורן יושבת בגבו של אחד מהם. אי נמי ודאי דרוסה כגון שראינו שדרס ונמצאת מקום הדריסה שהאדים מבחוץ, ואפילו כנגד בני מעיים אין אוסרין אותו מיד, אלא בודקין אותו מבפנים, ואם האדים הבשר מבפנים משהו באחד בכל המקומות שכנגד כל החלל מכפא דמוחא ועד אטמא טרפה דודאי עשוי הארס לנקוב הדקין או הכרס או הריאה, או אחד משאר אברים שהבהמה נטרפת בהן, ואף על פי שלא שלט בהן עדיין, אבל סימנין שהן קשין אצל הדריסה אין אוסרין כשהאדים הבשר כנגדן עד שיאדימו סימנין עצמן מצד חלל הסימנין, אבל אם האדימו סימנין עצמן בעור החיצון לא, שאין הארס שולט בהן, אלא אם כן שלט ועבר בעור הפנימי, וכדאמרינן (מג, א) בוושט חיצון אדום ופנימי לבן, למאי נפקא מינה לספק דרוסה דמשמע דעד שימצא בפנים קורט דם אינה נטרפת, דאי לא כן לא יהא לה בדיקה לעולם דדילמא חיצון האדים פנימי לא האדים ואינו ניכר וטריפה. ואף על פי שיש מרבוותא ז"ל [ש]חלקו בודאי דרוסה, ואמרו שאין לה בדיקה לעולם, דפעמים שעבר הארס ואינו ניכר. כבר הכריחו הענין רבותינו בעל התוס' ז"ל ונראין דבריהם, וכדאי ראיותיהם לסמוך עליהם. (אפ"ה) [אע"פ] שאמרו להקל ואם הנדרס הוא עוף בודקין את הקנה שיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו ואחר כך חותך הוושט והופכו ובודקו בפנים, ואם בהמה יש מי שאומר שאין לו תקנה, שהרי וושט אין לו בדיקה מבחוץ ואי אפשר לשוחטו ואחר כך לבדקו, דדלמא במקום דריסה קא שחיט. אבל רבינו שלמה ז"ל כתב בריש פירקין (מג, ב) דאפילו בהמה אית ליה בדיקה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו [יש] היכר במשהו עד כאן, ושיעור דריסת קנה במשהו אף על פי שנקיבתו בכאיסר דזיהרא מיקלא קלי ועתיד הוה לישרף כולו, אף על פי שאין בדריסתו עכשיו אלא כל שהוא. ונתמסמס הבשר כנגד החלל אף על פי שלא האדים, אם נתמסמס כל כך שיהיה הרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, אף על פי שלא נמצא קורט דם בפנים ולא בבני מעיים כלל, טריפה, כדברי הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ט). וכל אלו שאמרו צריכין בדיקה אם העמידן שנים עשר חדש וחיו בידוע שהן כשרין. וכדאמרינן לקמן (נז, ב) אמר רב הונא סי' לטריפה שנים עשר חדש, ואם נקבה עד שתלד, ואפילו תוך שנים עשר חדש ולא שהיתה טעונה כשנטרפה וילדה לאחר שנטרפה אלא כל שנתעברה לאחר מכאן וילדה ולקמן יתבאר זה בע"ה. וכתב בעל הלכות גדולות וכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה ונפולה ודומה להן אי שחט להו אסירן. ורבנן קמאי (הוו) [הוא] דהוו חכימי למבדק, אבל השתא ליכא למיקם עליו שפיר, ואמור רבנן לזכר שנים עשר חדש ולנקבה כל שאינה יולדת (הזעצער: אני חושב שצריך להיות ולנקבה כל שיולדת כמימריה דרב הונא), וכן כתב רש"י ז"ל משמו למעלה (נד, א) בשמעתא דנפולה, וכתב רש"י ז"ל ולי נראה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומותר לסמוך עליו כדכתיב (דברים יז, ט) אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר, כי היכי דנימטי שיבא מכשור'?, וההוא דאתא לקמיה דשמואל [שאני התם] דארס נץ קלוש ואינו ניכר, ולפיכך אין לו בדיקה, וזהו שלא בדקן שמואל. ולענין להשהות שנים עשר חדש, אם הן רבים אסור, שמא יבא לידי תקלה, וכדאמרינן בעובדא (דשרפנא) [דשרקפא] דספק דרוסות ולישהינהו שנים עשר חדש אתי בהו לידי תקלה, פירוש משום שהם רבים ואפשר שיכשל באחד מהן. ואם נתערב אחד מאלו ספק דרוסות בין אחרים [ה]מותרין, כבר כתבנו למעלה מה (שנסתפק) [שיש להסתפק] בזה.

דף נד עמוד א

שמוטה ושחוטה כשירה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה (וכן) ר' יוחנן אמר יבוא ויקיף. כך הגירסא במקצת הספרים, וכן הוא בפירוש רבינו שלמה ז"ל, כלומר יביא אותו הקנה השמוט בעצמו ויחתוך בו חתך אחד, ואם דומין שני החתכין טריפה, דכמו שחתך זה נעשה לאחר מיתת הבהמה כך נעשה חתך השחוטה לאחר עיקור, אבל להביא בהמה אחרת ולהקיף בה, כולי האי לא מקילינן. ונראה שדימו ענין זה לענין שאמרו למעלה (נ, א) אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה, ופירש רבינו שלמה ז"ל שם אפילו מאומא לאונא, אבל מבהמה לבהמה פשיטא דלא (מקפידינן) [מקיפין], ולפי גירסא זו קשה למה שפירשנו למעלה בפרק ראשון (ט, א) ובראש פרק זה (מד, א) דעיקור סימנין היינו שנעקר כולו ממקום חבורו בלחי, דמשום טריפה ליכא, דאינה נטרפת בכך, אלא שגזרת הכתוב היא שלא תהני שחיטתה בסימנין עקורין כולן ואף על פי שהן חיין, ואם כן היאך נקיף בו דודאי לא ידמו לעולם שהרי החתך הראשון נעשה בחיותו של סימן וחתך זה השני נעשה לאחר מיתתו. לפיכך נראית גירסת הגאונים ז"ל שגורסין יביא בהמה אחרת ויקיף, כלומר יביא בהמה אחרת וישחטנה ואחר כך יעקור הסימנין ויקיף העיקור אם דומין העקורין ממקום שנעקרו ממחברתן כשרה, דודאי לאחר שחיטה נשמט, ואם לאו בידוע שמקודם שחיטה נשמט, ולפיכך אינן דומין.

רב נחמן אמר לא אמרן אלא דלא תפס בסימנין. כך הגירסא במקצת הספרים, ולפי גירסא זו משמע דרב נחמן חולק הוא לומר שאפילו הקפה אינה מוציא מידי ספק אלא בשלא תפס בסימנין [אבל תפס בסימנין] אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה שפיר, ולפיכך לא תועיל בה הקפה, וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו, ואיסורא דאורייתא קתני לחומרא ובעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנין, ואפילו למקצת הספרים [דגרסי] אמר רב נחמן, גם כן יש לפרש דרב נחמן לא פסק כחד מינייהו, ולא בא אלא לפרש ולומר דלעולם בעי דלא תפס בסימנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והילכך הוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, הילכך בעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנים, וכן פסק הרב בעל ההלכות גדולות ז"ל, והרמב"ם (פ"ג, הט"ז) והר"ז ז"ל ושאר מחברי הלכות השחיטה פסקו דברי רב נחמן כצורתן דהכל הולך אחר תפיסה, ואם תפס בסימנין טריפה לעולם ואם לא תפס בסימנין כשרה לעולם ואפילו בלא הקפה, ונראה דסבירא ליה דרב נחמן אדרב קאי ולא אדרבי יוחנן [ו]אף על גב דתפס בסימנין, הא אפשר להקיף שאין עיקור שלאחר שחיטה דומה לעיקור של קודם שחיטה, והילכך הוה ליה רב ורב נחמן לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו.

אתמר ר' יוחנן אמר וכו'. הא דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש באלו טרפות ואלו כשרות דמתניתין, אי אלו דרישא דוקא וסיפא בגררא אי אלו דסיפא דוקא ורישא איידי דבעי למיתני סיפא אלו נקיט ליה, ואמרינן דבדרב מתנה פליגי, דלר' יוחנן כשרה ולריש לקיש טרפה לאו למימרא דאלו דמתניתין דוקא הני דתני בהו בהדיא טריפה קאמרי ולא טפי, דהא איכא בסג"ר ושב שמעתתא, ואתיאן בזה הכלל ולא מיפלגי אלא בדרב מתנה בלחוד, אלא הכי קאמרי אלו וכל הדומות לאלו, וכי קאמר ר' יוחנן חזא תנא לרב מתנה דדמיא לנטולי לא דמיא ממש קאמר אלא דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי. ומשום הכי תנא אלו לומר דאינו דומה ואינה בכלל, והא דלא איפליגו בדרכיש בר פפא דאמר לקתה בכוליא אחת טריפה, דהא לא דמיא כלל להני דמתניתין כדאמרינן בריש פירקין (מג, א) שמנה מיני טרפיות נאמרו למשה ואמרינן למעוטי מאי, ואסיקנא למעוטי דרכיש בר פפא דלא דמי כלל לכל הני שמנה, איכא למימר דקים ליה לתלמודא דבין רבי יוחנן ובין ריש לקיש מכשרי לה דסבירא להו כדעולא דממעט לה לעיל בריש פירקין, ומיהו קיימא לן כרכיש בר פפא, חד מדפרכינן לה לעיל ואמרינן והא איכא דרכיש ולא פרקינן ולא סבר לה כותיה שמע מינה דהילכתא כותיה, ועוד דאמרינן לקמן (נה, ב) אמר רב נחמן שאלית לכל טרופאי דמערבא ואמרו הלכה כרכיש בר פפא ומסתברא דלא אפשר להו לאוקומי פלוגתייהו בדרכיש בר פפא, דבשלמא לריש לקיש ניחא דחזו תנא דלא דמיא לחד מיניה, אלא לר' יוחנן אדרבה כיון דלא דמיא כלל לית ליה לתנא למיתנא משום לתה דידה אלא טרפות דוקא דמנא תיתי לאסור כנ"ל.

דף נד עמוד ב

גופא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והני מילי דאיעכול ניביה אבל לא איעכל ניביה כשרה. זו גירסתן של רבותינו הגאונים ז"ל וכך היא כתובה בהלכות רבינו אלפסי ז"ל. ולפי גירסא זו קשיא לן בהא טובא, חדא, דאם כן מחלקותן דר' יוחנן וריש לקיש אפילו באיעכול ניביה הוא ובכי הא דשרי ר' יוחנן, והילכתא כריש לקיש, דהא קיימא לן דבאיעכול ניביה טריפה, וכדאפסיקא הילכתא בהדיא לקמן (נז, ב) דאמר ליה רבי יהושע בן לוי לר' יוסי בן נהוראי הלכה רווחת בישראל היא שמוטת ירך בעוף טריפה, ואם כן אמאי לא מני להא בפרק החולץ (לו, א) בהדי הני תלת דפסק רבא הילכתא כריש לקיש במקום ר' יוחנן, ועוד דר' יוחנן גופיה הוא דסבר לה הכי לקמן (שם) דאמרינן אמר ר' חייא בר אשי שמוטת ירך בעוף טרפה וכן אמר ר' יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה, ואם כן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, ואם תאמר דלא אמר ר' יוחנן אלא בעוף הואיל וחיותו מועט אבל בהמה לא. לא היא, דאדרבה לפי שיטת שמועתינו דלקמן משמע להפך דבבהמה ליכא מאן דפליג [אלא] בעוף הוא דאיכא מאן דאמר כשרה. ותדע שהרי רב יהודה אמר רב בבהמה ובעוף הוא דקאמר איפכא משמיה דרב בעוף כדאמרינן אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, וכולה שמעתתא בהכי רהטא דמשמע דדוקא קאמר עוף ולא בהמה, ועוד דכי אקשי ליה רבי אבא לרבי ירמיה דיתיב ובדיק בצומת הגידין, אמר ליה והא אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ואהדר ליה אנא מתניתין ידענא, דתנן (לקמן עו, א) בהמה שנחתכו רגליה מהארכובה ולמטה טריפה, וכן שניטל צומת הגידין, ואמר רב עלה וכן בעוף, אם איתא דרב הונא אמר [רב] כי נקט עוף לרבותא נקטיה, כלומר וכל שכן בבהמה דחיותה וכחה גדול דכשרה, אם כן למה הוצרך ר"י? להאריך ולומר ואמר רב עלה וכן בעוף, דכיון דשמעינן בבהמה כל שכן בעוף, ועוד רבי אבא מאי קא מקשי, אטו רבי אבא מתניתין לא שמיעאט ליה, אלא ודאי אית לן למימר דאפילו מאן דמכשיר בעוף טריף בבהמה, וטעמא דמילתא בעוף דפורח ואינו נשען כל כך על ירכו אין טרפותו מחמת שמוטת ירכו גדול כבהמה שנשענת על ירכו ומכבדת עליו מתוך כך כאבה רבה ומתה. והגירסא הנכונה כמו שנמצאת בנוסחאות שלנו, והכי גרסינן אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה ורבה אמר כשרה, ואי איפסיק ניבה טרפה. והלכתא אפילו נפסק ניבה כשרה עד דמתעכל איעכולי, בהכי איפרוקו להו כולה קושי' דרב מתנה אפילו בלא איעכול ולא איפסיק טריף, ובכהאי גוונא הוא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, והלכתא כר' יוחנן דלבא איעכול כשרה, וכדפסק תלמודא בהדיא הכא דכשרה עד דאיעכול ניביה, וההיא דלקמן נמי רבי יהודה אמר רב בדאיעכול נמי מיירי מדלא נקט הכא ולימא וקא מיפלגי בדרב יהודה אלא דרב מתנה לחוד ודרבי יהודה לחוד, והיינו נמי דפסיק ר' יוחנן לקמן (נז, ב) שמוטת ירך בעוף טרפה.

ונראה לי שיש על גירסא זו ראיה מוכרחת מדאמר ר' יוחנן חזא תנא לדרב מתנה דאתיא בזה הכלל, כלומר דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי כלומר ותנא אלו טרפות כלומר שאינה דומה דלאו נטילה ממש היא, ואהדר לה לריש לקיש דליכא מאן דטעי בהא דלא לנטולי דמיא ולא לנקובי דמיא ולא לפסוקי דמיא, ואם איתא דבאיפסוק ואיעכול קא מיירי רב מתנה ודאי לפסוקי ולנטולי דמי ותרווייהו איתנהו, דהא איפסיקו ניביה ואינטילו דהא איעכול, ולדברי הכל באלו טרפות דמתניתין היא, אלא בדלא איפסיק ולא איעכול פליגי, ומשום הכי קאמרי דלא דמי לחד מינייהו, ואם תאמר אם כן היאך הקשינו ממנה בריש פירקין (מב, ב) והא איכא דרב מתנה דמשמע דהלכתא הוא, דלגירסת הגאונים אתיא שפיר, אבל לגירסת הספרים שלנו קשיא, איכא למימר דרב מתנה (דהיכי) [דהיינו] בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ודאי טרפה היא, אלא דרב מתנה סבירא ליה בלא איעכול ותלמודא סבירא ליה בדאיעכול, ומשום דרב מתנה הוא מרה דשמעתא נקט ליה דרב מתנה ולא מדרב מתנה ממש קא פריך, והא דלא פריך מדר' יהודה אמר רב שמוטת ירך טרפה ולישבקיה לדרב מתנה, דלית הלכתא כוותיה, משום דגבי שמעתא דרב מתנה פליג רבה ואמר והוא דאיפסיק ניביה ועלה פסיק בהדיא תלמודא והוא דאיעכול ניביה, וגבי מימרא דרב יהודה לא איתפרש בהדיא בדאיעכול, משום הכי נקיט ליה דרב מתנה וסמיך אמאי דפסק עלה תלמודא והוא דאיעכול ניביה.

כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי אמר זעירא כגון אתון דלא מיתחמי לכון. כלומר שלא ראיתם איסר האיטלקי שיעורו כדינרא קורדיאנא אמר אביי ומשתכחי ביני פשיט' דפומבדיתא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין איסר) ואנן דלא מיתחזי לן שיעורא אזלינן לחומרא. ונראה דמכל מקום אם אין שיעור הקדירה יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה כשרה, וכדאמרינן לגבי עופות לעיל (מה, א) בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דרבי אליעזר מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופה רוב קנה טרפה ואם לאו כשרה, אמר ר' פפא וסימנך (כעבי דבכנפיא) [כעביד בכנפיא] וההיא בנקבים שיש בהן חסרון מיירי, אלמא אפילו בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי קנה כל שכן בבהמה דחיותו גדול, וצ"ע.

אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע. פירש רש"י ז"ל דאחסרון דגלגלת דאפליג בה בית שמאי ובית הלל קאי כדתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח והוא כסלע נירונית שהוא גדול משאר סלעים ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, ואמר רב יהודה אמר שמואל בריש פירקין (מב, ב) וכן לענין טרפה, ואמרינן בבכורות (לז, ב) בפרק על אלו מומין כמה כדי שינטל מן החי וימות, אמר שמואל כסלע, ואיכא דאמרי התם במתניתין תנא כסלע, ואשמועינן רב נחמן הכא דסלע שיעורו, סלע מצומצם וכאיסר היינו דמתניתין דכמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי, וכאן גלה לנו רבינו ז"ל דרב יהודה דאמר וכן לענין טרפה אפילו אגולגלת נמי קאי כדעת הגאונים ז"ל דאמרו דגולגלת בלא קרום נמי מטרפי בה בכסלע מיהא (דאמר ר"י וכבר כתבנו למעלה דהא) [ד]לא פריך מיניה לתנא דבי ר' ישמעאל, משום דשיעוריה דבית הלל לא מתניא בהדיא במתניתין. ואם תאמר אם כן היכי תניא סתמא במתני' נפחתה הגולגת כשירה דהוה ליה לתנא לפרושי בהדיא כמה תפחת ותהא כשרה (כדתניא) [כדתנן] בהדיא בחסרון דגרגרת כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ונראה לי דקושיא זו אפילו לדברי ר"ת ז"ל שפירש דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת איכא לאקשויי דכולי עלמא מיהת שפיחת רובא דגולגלת, לכאורה משמע טריפה דאפילו נחבסה ברובא טריפה וכל שכן נפחתה, ואפילו תאמר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזה. ושמא נחבסה כאיב ליה טפי מנפחתה וכדאמרינן (לקמן נה, א) בטחול דניקב טריפה וניטל כשרה ובריסוק איברים טרפה ובנטילתן או בנקיבתן כשרה, יש לומר דתנא דמתניתין פעמים נועל פעמים פותח, ותמה על עצמך בנסדקה הגרגרת דלא תנא שיעורא, ואילו לרב דוקא בנשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, ולר' יונתן נמי דקיימא לן כותיה (בפי') [בעינן] מיהא שנשתייר בה משהו הא כולה ממש טרפה, ורבינו הרב ז"ל דדחי לה להאי סברא ואמר דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת בסלע אפילו בטפח, לפי שמעלה ארוכה, וקיימא לן דטריפה אינה חיה, והא דקתני בית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, הכי קאמרי כדי שינטל מן החי וימות בלא בידור סימנין, והילכך לענין אהל מיהא חשבינן לה חסרה, דחסרה היא חסרון שאינו חוזר לשלמותו, אבל לענין טריפה כל היכא דאי מבדר ליה סימנין וחיתה כשרה, אבל חסרון דחוליא אי אפשר לחזור לאיתנו לעולם אפילו בבידור סימנין, והילכך אף לענין טריפה כן זו היא שיטת רבינו ז"ל, ואפילו שהענין נכון ומתקבל על הלב, שיטת רבותינו הגאונים ז"ל נראית עיקר, מדאמרינן לקמן (נז, ב) אמר רב הונא סימן לטריפה שנים עשר חדש, ואותבינן עלה מדתניא סימן לטריפה כל שאינה יולדת, רשב"ג אומר משבח' והולכת וכו', רבי אומר סימן לטריפה כל שלשים יום, אמרו לו הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים, ואוקימנא לה בתנאי דתניא (לעיל מה, א) ובגלגלת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח, אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעינביל באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא (חירוק) [חידוק] של קירויה וחיתה, אמר לו רבי שמעון משם ראיה ימות החמה היו [ו]כיון שירדו גשמים נכנסה בה צינה ומתה, אלמא משמע מיהא דפחיתת גולגולת לענין טריפה איתמר דאפילו על ידי בידור סימנין נמי אינה חיה, שאם אין אתה אומר כן מאי קא מייתי ראיה ר' יוסי בן המשולם מההיא שנפחתה גולגלתה, דהא על ידי רופא חיתה, ודילמא סמנין הוא דאיבדר לה, ואפילו הכי העיד עליה ר' שמעון דכיון שנכנסה בה צנה מיד מתה, ואף על גב דחזינן להו עכשיו דחיין בבידור סימנין ועל ידי הרופא ואף על פי שנפחתה הגולגולת אפילו ברובה, אין אומרים בטריפות אלא מה שמנו חכמים כנ"ל. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תפסו על רבינו שלמה ז"ל דאי רב נחמן אכסלע דחסרון שבגולגלת, קאי מאי עד ועד איכא התם דהא לא תנינן ביה עד כסלע, ושמואל נמי דפריש לה כמה כדי שינטל מן החי וימות, כסלע אמר ולא עד כסלע. ותירצו הם ז"ל דאשכחן כמה מקומות דאף על גב דלית בהו עד דהוי כמו עד, כאותה ששנינו בבבא מציעא (נא, ב) כמה תחסר ויהא בה אונאה, ארבע איסרין, ופריך בגמרא והתני' כמה תחסר ולא יהא בה אונאה ארבע איסרין, ומשני תנא דידן [חשיב ממטה למעלה] וכן בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא סא, א) עברה גדר ארבע אמות חייב והתניא פטור ומשני תנא ברא חשיב מלמעלה למטה תנא דידן חשיב מלמטה למעלה. ונראה שרש"י ז"ל נשמר מן הקושיא הזאת בפירושו, שכך פירש אלמא קא סבר רב נחמן הא דקתני מתניתין עד כאיסר כשרה עד ולא עד בכלל, ע"כ פירש לנו רבינו ז"ל דהאי עד ולא עד בכלל לא קאי אלא אמתני', ויפה פירש ואין לנו צורך לתירוץ רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ועוד הקשו עליו ז"ל דאם איתא דרב נחמן אחסרון דגולגלת קאי, ועלה קאמר דכסלע כיתר מכסלע לומר דסלע מצומצם קאמר, אם כן הוה ליה לקולא, ואנן הא אסיקנא בשילהי שמעתין דכל שמנו חכמים להחמיר, ועל דבר זה דחו דברי רש"י ז"ל, ונראה לי דזו אינה קושיא כלל, וכבר הרגיש בה רש"י ז"ל בעצמו, ונשמר ממנה, שהרי הוא ז"ל לא רצה לפרשה בכסלע דטומאת אהל, אף על פי שהוא עיקר מחלקותן של בית שמאי ובית הלל וכדאמרינן לעיל (נב, ב) כי איתשיל לענין טומאה איתשיל. דהוה ליה בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, ופירשה ז"ל בכסלע דלענין טריפה דייק רב יהודה מדברי בית הלל, ולענין טריפה ודאי כי משערינן ליה בצמצום להחמיר הוא. ואם תאמר דתרי גווני בחד שיעורא לא אמרינן לגבי אהל סלע שלם ולגבי טריפה דמינה דייקינן סלע מצומצם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא היא דעיקר שיעוריה דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה לענין טריפה, אבל זה מצומצם וזה מרווח, דהא לאו מדינא דאמרינן הכי, אלא חומר הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה, ודוגמתה אמרינן בשמעתין גבי חבל חמשה כלמעלה ועשרה כלמטה, ובזה נתישבו דברי רבינו שלמה ז"ל על אופניהם. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשוה לענין קדירת כרס החיצונה דאמרינן אמר גניבא אמר רבי אסי נקדרה בכסלע טריפה לכשתמתח תעמוד על טפח, ורבי חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה יותר מכסלע טרפה, ואתא רב נחמן לאשמועי דכסלע דקאמר היינו מצומצם, וסלע שלם הרי הוא כיותר מכסלע, ולדבריהם גם כן צריכין הן ז"ל לומר דלא איירי כלל בהא עד ועד, אבל בכאיסר אשמעינן דעד [ו]לא עד בכלל. ואיני יכול להולמו, דרב נחמן אמאן קאי, אי אדרב אסי, הא איהו נמי אמרה בהדיא דהא נקדרה כסלע טריפה דהא כסלע קאמר דטריפה, ואי אדרבי חייא בר אבא, ליתיה, דהא איהו יותר מכסלע טריפה קאמר, ואי למיפלג אדרב חייא ולמיפסק כרב אסי לעיל גבי פלוגתייהו, הוה ליה למימרה, ודברי רש"י ז"ל נ"ל יותר נכונים.

דף נה עמוד א

אלא ההיא לחומרא דאמר ר' אבהו (ו)אמר ר' יוחנן כל ששיערו חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. ונראה דדוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטריפה וכיוצא בהן, אבל באיסורין דרבנן אין הולכין בו להחמיר אלא להקל, כענין שאמרו בכתמים, ומה שאמרו חוץ מכגריס של כתמים להקל, לאו דווקא אלא כעין קאמר, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב ואף על גב דגריס שיערום חכמים בעינן כגריס, ועוד הכי תניא במס' נדה (נח, ב) וטעמא משום דכתמים עצמן מדרבנן, דמדאורייתא עד דחזיא מגופה דכתיב בזבה (ויקרא טו, יט) דם יהיה זובה בבשרה, ע"כ לשונו. משמע דטעמא משום דרבנן היא, וכן לכל שיעורי איסורי דרבנן.

ניטל הטחול כשרה אמר רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה ואותבינן עליה מהא דתניא

חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור ופרקינן בדין הוא דליתני אסור ו

איידי דתני רישא מותר תני סיפא נמי אסור ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה אלא בשניקב בסומכיה, אבל בקולשיה כשירה, ובסומכיה נמי דוקא בדלא אשתייר ביה כעובי דינר זהב, אבל נשתייר ביה כעובי דינר זהב דלא איבזע אפילו בסומכי כשירה. ולענין נחתך אי הוי כניקב או לא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין טחול) דאיכא מאן דאמר דחותך כשירה כלישנא בתרא דאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד דומיא דכליות, ואיני יודע טעם לדבר זה, דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא ואפילו נחתך נמי אסור כלישנא קמא, והילכך אם נחתך בסומכיה ספק טריפה היא ואסור מספק.

לקתה בכוליא אחת טרפה. פירש רש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא. ולא מיחוור דהא לקותא אסור אפילו בריאה, ומליא מוגלא כשרה. ועוד דבהדיא אמרינן לקמן יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, אלמא לקותא לאו היינו מליא מוגלא ולקותא היינו בשר שנתמסמס עד שהרופא גורר ומעמידו על בשר החי, והא אפילו בריאה פסול. וכדאמרינן לעיל (נג, ב) אמר ר' סימי כי הוינן בי רב כהנא כדהוה מייתו קמן ריאה ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלינן לה היה מתחלה ונפלה תחלי תחלי טריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, ואסיקנא והוא דמטי לקותא במקום חריץ היכא חזורא דתותי מתני, והוא החוט הלבן הנכנס באמצע בכוליא. ונראה דדוקא לקותא הוא דפוסל בו כשמגיע למקום חריץ, אבל נקב אפילו בשהגיע למקום חריץ או שנחתך עד מקום חריץ כשרה, דלקותא הוא שפוסל בה, משום דמכאב כאיב ליה, אבל ניקב וחתך לא. והכי משמע מדאמרינן במערבא משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא כל הפסול בריאה כשר בכוליא, שהרי נקב שפוסל בריאה וכשר בכוליא, ואם היה הנקב פוסל בכוליא בשום ענין לא היה אומר כן, שהרי אף הנקב פוסל בכוליא, ואף על גב דבעינן שיגיע למקום חריץ, משום כך לא שייך למימר שאין הנקב פוסל, בו שהרי בלב דבעינן עד שיגיע לחלל או ריאה לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות לא שייך למימר בזו שאין הנקב פוסל בהן, ואדרבה כולהו בנקובי מנינן להו ובחדא מנינן להו לתנא דבי רבי ישמעאל, ועוד דאמר לעיל (נד, א) דר' יוסי רישבא הוה מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים, ואם איתא דכי מטי למקום חריף טריפה, מאי קושיא, דילמא מטי נקב למקום חריץ הא [הוי] משום הכי מייתו להו, אלא ודאי בכל ענין כשרה, אלא אי אתמר הכי אתמר יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא דהיינו נפלה תחלי תחלי כמו שפירשנו למעלה יש כשר בריאה ופסול בכוליא נקב זו היא גרסתן של רבינו אלפסי ז"ל ושל הרמב"ם ז"ל, ומים זכים שהן כשרים כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי, אבל עכירי טריפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טריפה ופירש [הרי"ף] זצ"ל אבל עכירי טריפה כאן וכאן, כלומר בין בריאה בין בכוליא ודאסרוח נמי טריפה כאן וכאן, ולא כן דעת הר"ז ז"ל דהיאך אפשר לומר דמליא מוגלא כשירה בריאה ומים עכורים טריפה, ומוגלא משום עכורין היא באה, ומוגלא עצמה עכורה היא. ובמקצת הספרים יש ומים זכין שהם כשרין לא אמרן, ולא גרסי כאן וכאן, כלומר דאפילו בכוליא כשרין לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי אינן כשרין כאן וכאן, דבכוליא טריפה לא הוצרך לפרש, דפשיטא ליה דבריאה כשר, דלא גרעי מים עכורין ממוגלא, והאי דנקט כאן וכאן משום דלישנא דאיתמר בהאי כללא נקט (ו)[ד]כאיל ואמר יש כשר בזה ובזה מים זכין, ועלה קאמר דלא אמרן אלא דצילי ולא אסרוח, אבל בריאה בין כך ובין כך כשרה, דלא גרע ממליא מוגלא.

ומיהו אפשר לומר דטפי גרע עכירי ואסרוח ממליא מוגלא [ד]הוא שכיח כל יומא דהדר ברי ומוגלא נמי צילא היא בעינה, אבל מים עכורין מראין במראיתן שבאין מחולי המפסיד ועתידה היא לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ומכל מקום כדברי הר"ז ז"ל נראה עיקר, דהא אמרינן לעיל (מח, ב) חזנהו דהוה קיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי. ורב אמי ורב אסי נמי דעייל בשוקא דטבריא וחזנהו דהוה קיימי טינרי טינרי ולא אמר להו ולא מידי, לכאורה ודאי משמע דבהדי מוגליהו הוה קיימין, מדאמרינן דקיימי כנדי כנדי, ואפילו הכי לא אמר להו ולא מידי אלא בדיקה לא בעו, ואם כדברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם זצ"ל ודאי בדיקה בעו אם צילי אם עכירי ואי אסרוח ואי לא אסרוח כנ"ל.

כוליא שהקטינה בדקה. כלומר בבהמה דקה עד כפול, ובגסה כלומר בבהמה גסה עד כעינבה בינונית, מדאסיקנא לעיל (ע"א) דכל ששערו חכמים להחמיר, משמע נמי הכא דעד ולא עד בכלל וכעינבה וכפול ממש טריפה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, ובשם הרב בעל הלכות גדולות [כ'] דכשרה, ובציר מהכי טריפה, ודוקא שהקטינה מחמת חולי דהקטינה לאחר ברייתה משמע, אבל קטנה בתולדתה כשרה.

תא שמע דתניא חרותה בידי אדם טריפה ר' שמעון אומר אף בידי כל הבריות. אלמא שמעינהו לרבנן דלא מטרפי אלא בידי אדם בלבד, ואמר להו דאף בידי כל הבריות נמי טריפה, וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ומכל מקום כל היכא דנמצאת שצמקה הריאה, חוששין לה שמא בידי אדם וצריכי בדיקה, כדאמר בסמוך בעובדא דרבה בר בר חנה, אלא מי'? היכא דרדף אחריה ארי לפנינו או ששמעה שאגת אריה וקול שחל או רעמים וזועות ושחטוה ונמצאה שצמקה הריאה שלה, צ"ע כיון דאיכא קמן מידי למיתלי, אי תלינן משום דרוב בהמות בחזקת כשרות ובריאות הן עומדות, והשתא הוא שיראה וצמקה ריאתה מחמת חרדתה וכענין ה(ו)א שאמרו בבא זאב ונטל בני מעים אי נמי בנקיבת הריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא, דכיון דאיכא מידי לקמן למיתלי תלינן, ועובדא דרבה בר בר חנה משום דלית ליה קמיה מידי למיתליה ביה, אי דילמא גבי זאב וידא דטבחא דוקא הוא דתלינן משום דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, אבל זו דודאי מחיים צמקה לה, אלא שאין אתנו יודע מחמת מה אם מחמת אדם או מחמת שאר הבריות הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא, ואפשר דמדקתני מתניתין (נד, א) חרותא בידי שמים כשרה, משמע דכל היכא דאיכא למיתלי דבידי שמים הוא כשירה, דאי לא, מנא ידעינן דבידי שמים הוא, ואינה ראיה כל כך דדילמא הכי קתני חרותא כל היכא שנתברר דבידי שמים היה כשרה, והיכי דמי כגון שנבדקה וחזרה לבריאותה דעל ידי בדיקתה ודאי איגלי לן דבידי שמים הוות וצ"ע.

ומשיכלי. פירש רש"י ז"ל כלי חרס שלא חפו אותו באבר, ובשם רבותינו ז"ל כלי נחשת, הא דקאמר פשורי ואנחינהו מעת לעת, נראה לי שצריך להיותן פושרין מעת לעת קאמר, וכאותה שאמרו במסכת נדה (כב, ב) גבי המפלת כמין שערות כמין יבחושין.

רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' ינאי אומר על מקום טיבורו. נראה שכך היה כתוב בנוסחאתו של רבינו אלפסי ז"ל, ובמקצת ספרים שלנו (לא) גרסי משום ר' אלעזר ברבי ינאי.

הא דבעי ר' ינאי בר' ישמעאל ניטל ראשי פרקים וכולו קיים (ש)עלתה בתיקו, וכיון שכן מסתברא דלחומרא נקטינן דספקא דאורייתא הוא, וכן פסק הרב בעל העיטור ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ט מהל' שחיטה ה"ז) הרי זו ספק ויראה לי שמתירים אותה, ולא הבנתי טעם ההיתר, דהא ספקא דאורייתא היא ולחומרא וצ"ע. ומיהו ודאי נראה לכולי עלמא שאם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל מקצת ראשי הפרקים וכל העור קיים, שמתירין אותה, בודאי [דדוקא] היכא דנטל כל העור בעינן שנשתייר רוחב סלע על פני כל השדרה ממש או רחב סלע על כל פרק ופרק מראשי פרקים ממש, מפני שאין שם עור אחר שיציל זולתי זה, אבל ביש עור אחר מצטרף להציל כגון זו שכל שאר עור הגוף קיים, אין הדעת נותנת בשניטל מקום חוליא אחת או שתים שבשדרה שתטרף או בנטילת מקום אחד או שנים מראשי הפרקים כי אם בכולן או ברובן. והכי מסתברא מדבעי רבי ישמעאל ניטל מקום כל השדרה נטלו ראשי הפרקים, דאלמא בשניטל כל מקום השדרה או בנטילת כל ראשי הפרקים הוא שנסתפק ולא במקצתן ורובן ככולן. ולענין פסק הלכה, כמאן קיימא לן, כתב הרב אלפסי ז"ל בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דקיימא לן כרב דאמר כל העור מציל בגלודה, דר' יוחנן הא הדר ביה לגבי רב, ורבינו אלפסי ז"ל דחה דבריו, שהרי לא מצינו שחזר בו רבי יוחנן כלל. ופסק הוא ז"ל כשמואל לחומרא, דבעינן מקום כל השדרה, ונתן טעם לדבריו דרב ורבי יוחנן לא בעו עור מיוחד, ושמואל ורבי ינאי ורבה בר בר חנה שלשתן בעו עור מיוחד או בשדרה או בראשי הפרקים או בטיבורו, והוו להו רב ור' יוחנן תרי לגבי תלתא, וקיימא לן דאין הלכה כיחיד במקום רבים, ואף על גב דשמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ורבה בר בר חנה ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דתלמידו הוה, ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הא איכא ר' ינאי דהוא רביה דר' יוחנן, ובכל מקום הלכה כמותו לגבי ר' יוחנן, וכל שכן לגבי רב, ומדבעינן מקום מיוחד נקיטי' (ד)שמואל דמצריך טפי (וכולה) [וכו'] כדאיתא בהלכות, וזה נכון לפי גירסתו של רבינו ז"ל דגריס משום רבי ינאי דהוא רביה דר' יוחנן, אבל לגרסת הספרים שלנו דגרסינן משום ר' אלעזר ברבי ינאי, ליכא ראיה למיפסק כותיה. ועל גרסא זו סמך הרב בעל העיטור ז"ל ופסק (ד)[כ]רב דאמר כל העור מציל בגלודה חוץ מהעור בית הפרסות, חדא דרב ושמואל אי נמי שמואל ורבי יוחנן הלכה כרב, ור' יוחנן וכל שכן רבה בר בר חנה במקום רב ורבי יוחנן, ועוד דהאי אינהו נמי רבים נינהו, דהא איכא ר' אסי דמשמע דקאי כותייהו מדבעיא מיניה מרבי יוחנן עור בית הפרסות מהו שיציל, אלמא בשאר העור משמע דסבירא ליה דמציל, והלכך הילכתא כותייהו, ומכל מקום כיון שיש חלוק בין הנוסחאות נקטינן לחומרא כדברי רבינו אלפסי ז"ל. ומי'? יש מן התימה בדברי הרב אלפסי "ל, דכיון דלא איפסיקה בהדיא הילכתא כמאן אי כשמואל או כר' ינאי או כרבה בר בר חנה, הוה ליה לאפסוקי נמי כרבה בר בר חנה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל דבעינן מקום כל השדרה ומקום ראשי הפרקים ומקום טיבורו, ופסק זה עולה יותר יפה, אלא שאני תמה בין בזה ובין בזה שלא היה לנו לפסוק אלא כר' ינאי, וטעמא משום דכיון דמדלת לרב ור' יוחנן ודחי להו מקמי ר' ינאי כל שכן דהוה לך למדחי שמואל ורבה בר בר חנה מקמיה, דהשתא רב ורבי יוחנן דהילכתא כותייהו לגבי שמואל ורבה בר בר חנה לית הלכתא כותייהו לגבי רבי ינאי שמואל ורבה לא כל שכן דליתנהו לגבי רבי ינאי, הילכך הדעת נותנת לפסוק כרבי ינאי, אלא שאין דעתינו מכרעת להקל במקומם, ויש להחמיר כדברי הרמב"ם ז"ל.

דף נו עמוד א

ברם כך אמר משום ר' שמעון בן לקיש בודקים לחולדה ביד אבל לא במסמר ורבי יוחנן אמר אפילו במסמר. כלומר שאינו חושש בז' לאיבוד ממון, ומדאמר אפילו במסמר, משמע ודאי דר' יוחנן לא פליג אבדיקת יד, אלא דמוסיף הוא דריש לקיש אמר דוקא ביד ולא במסמר כדברי מאן דשלח למאן דבדיק במחטא עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל. ואתי ר' יוחנן ואמר דלא חיישינן להכי, ואי בעי ביד בודק ואי בעי במסמר בודק, ואף על גב דאוקימנא להו כתנאי, לאו למימר דרבי יוחנן כמאן דבדיק במחטא דוקא סבירא ליה, אלא סבר לה כוותיה בחדא דבודקים ביד, ופליג עליה בחדא, דאילו ר' נחמיה דבדיק במחטה סבר דוקא במחטה אבל לא ביד, דמאכיל טריפות הוא, ורבי יוחנן סבר דבדיקה מעליא הוא, וקיימא לן כותיה. פסק הא דאמרינן דיש לחולדה בדיקה, דוקא בשראינו שהכתה ברגל או בשיניה, אבל ביד הא קיימא לן דיש לחולדה דריסה בעופות ואפילו בעוף הגס כמו שכתבנו למעלה, ואפילו בשיניה נמי לא אמרן אלא בעוף של יבשה שקרומו עב, אבל בעוף של מים הואיל וקרומו רך נשבר העצם, אף על פי שלא ניקב קרום של מוח טריפה, והני אווזי דידן וכן האווזים הקטנים שקורין אנאד הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמיאן כדאמר רב שיזבי (ע"ב) והני אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מיא דמיאן.

דף נו עמוד ב

מתני’:נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין טריפה אם אדומין כשרה. ולאו כללא הוא דהא אמרינן בגמרא אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו טריפה, ולא אמרו ירוקין טריפה אלא בלבד וקורקבן וכבד הואיל ומתולדתן אדומים, אבל דקין שהם ירוקין אם האדימו טריפה, ובספר המאור כתב דמשום הכי נקט פסולת בירוקין, משום דשכיחא פסלות דידהו ע"י שלקא, מה שאין כן באדומין שאין השלק מאדים לעולם אלא מוריק, פירוש לפירושו מדאמר רב נחמן בגמרא אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה ולא נקט לה בירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו, והכי הוה ניחא טפי משום דרב נחמן אדרב שמואל בר חמא קאי, ורב שמואל בירוקין שהאדימו נקט לה, אלא דלא הוה איפשר ליה לרב נחמן למינקט בירוקין שלא האדימו משום שאין השלק מאדים. ומקצת מפרשים יש שאמרו דטריפות זה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה, לפי שעור הבהמה קשה ומגין, וכמו שאמרו לקמן (נז, א) לגבי ריאה דעוף דאינה לא לינפל ולא לחמר הואיל וצלעות מגינות אותה. והא דתנא לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח. ולא תני נמי יתר עליהם העוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, לפי שלא הזכיר אלא אותן טריפות שנוהגין בזה ולא בזה, אף על פי שהן שוין באותן האיברים כגון זו של קרום דבהמה ועוף שניהם יש להם עצם ויש להם קרום, וזו טריפה בשבירת עצם וזו עד שינקב הקרום, אבל כאן שזה אין לו עור להציל מאש וזו יש לה עור להגן בזו לא אמרו. ולא מיחוור. חדא, דלוי כללא כאיל [כל] הטריפות, ועוד דעוף נמי עור יש לו אלא שאינו כשל בהמה שזה רך כבשר וזה קשה, וקרום המוח דכותיה נמי הוא שזה קשה ומציל וזה רך ואינו מציל, ועוד דכל טריפות שמנו במשנתינו וכשרותן בין ברישא בין בסיפא כללא הוא לבהמה ועוף, ולא נשנו בעוף מקצתן אלא מפני הצורך, לפי שהיה קרוב הדעת לנטות בהן כמו שפירש רש"י ז"ל במשנתינו, ותדע שהרי מכל מה שפוסל בעוף לא חזר ושנה בו אלא מקצתן (בשנים) שלש מן השנויין בטריפות שבבהמה, לפי שהטרפיות שמנה בבהמה כללא הוא בין לבהמה בין לעוף וכל מה ששנה בעוף כנגדו שנה ומנה בבהמה.

הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה. כלומר כנגד המוח וניקב הקרום וכן דרסה [ו]טרפה לכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת גם כן בבהמה הן, והן ניקב קרום של מוח ונפלה מן הגג, אלא דגבי בהמה שדרכה ליפול שנה נפלה, ועוף שאין דרכו ליפול שנה דרסה וטרפה או שרצצתה בהמה, ובתוס' גבי בהמה תני לה בהדיא נפלה מן הגג או שדרסה וטרפה לכותל או שרצצתה בהמה טריפה, וכן שנה בכשירות שבעוף, והדין כך הוא בבהמה כדקתני אם שהתה מעת לעת כשירה, וגבי בהמה נמי הא אמרינן בגמרא דאם שהתה מעת לעת או שעמדה דכשירה בבדיקה, ואם כן גם הנפולה לאור ונחמרו בני מעים כאחד מהן, ובכל הוא נוהג בין בבהמה בין בעוף. והרמב"ם ז"ל מן המתירין, וכך כתב (פ"י מה' שחיטה הי"א) ושתי טרפיות יש בעוף יותר על הבהמה ואף על פי שיש לה אותן האיברים ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור ועוף המים שנקב עצם ראשו. והרב בעל העיטור ז"ל הטיל פשרה ביניהם, שהעוף מכיון שנפל לאור צריך בדיקה, לפי שאין לו עור, וקרוב הדבר שנחמרו בני מעיה, אבל בהמה אין חוששין לה, אבל ודאי אם נחמרו גם היא מיטרפה בכך, ואין הדבר נראה כן שאין זה נמצא בגמרא, ואם טריפות זה נוהגן בכל הכל נוהג בענין אחד, שהרי שנו בעוף ובו למדו על הבהמה, ואם ממנו אנו למדין הבא מן הדין כנדון ואין אנו למדין ממנו לבהמה אף בשנחמרו בני מעיה נמי כשרה, דאין לך אלא מה שמנו חכמים.

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו. וטעמא דמילתא משום דירוקתן מחמת נקב הוא דעומד הוא לינקב, וכל העומד לינקב כנקוב דמי, ואפשר לומר דדוקא כשעברה ירוקתן לחלל כענין נקב הוה, דהא בלב אם לא נקב לבית חללו כשירה, וכן נקב הקרקבן וכיסוי קיים נמי כשרה, וירוקתן נמי בכה"ג כיון דמחמת נקב הוא. והא דבעא מיניה רב יוסף מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו, בשאין בני מעים לפנינו קא מיבעיא ליה, דאי קיימי קמן ולא הוריקו כשרה, ואפילו הוריקו בעצמן אינה טריפה עד שהוריקו לחללן, כל שכן כשלא הוריקו כלל הן בעצמן אלא הכבד שכנגדן, אבל כי ליתנהו קמן ואשכח ליה לכבד שכנגדן שהוריק חזקה שג"כ הוריקו לחלל ויש לומר דאפילו לא הוריקו לחלל אלא שהוריקו במקצתן טריפה, דכיון שהוריקו קצת עשויין הם לינקב, דמכות אש עשויה לרדת למטה ולנקוב, וכדרך שאמרו בדריסה דזהירתו מקלא קלי, ומעתה מטרפים לה, או שמא כבר ירד האש למטה עד לחלל אלא שאינו ניכר בה. והא דבעא מיניה רב יוסף מריב"ל בשבני מעים מונחין לפניו ולא הוריקו קא מיבעיא, אלא שהכבד שכנגדו הוריק, והכי קא מיבעיא ליה כיון שלא הוריקו בעצמן לא חיישינן להו, או דילמא כיון שהכבד מיהא שכנגדן הוריק חיישינן שמא כח האש ירדה בבני מעים שכגנדו אלא שאינו ניכר בהן, וקאמר ליה דחיישינן, והיינו דקאמר ליה בידוע שנחמרו בני מעיה ולא קאמר בידוע שהוריקו בני מעיה, דהא חזיא להו דלא הוריקו, אלא שאנו מחזיקין שנחמרו אע"פ שלא הוריקו, וזה נראה עיקר, דהא רב יוסף סתמא קא בעי מיניה מר' יהושע הוריקה כבד כנגד בני מעים, דמשמע דאף בבני מעים לפנינו קאמר, ולפי הלשון הראשון הוה ליה למימר בא זאב ונטל בני מעיה ונמצאת כבד שהוריקה כנגד בני מעים מהו, שהרי עיקר שאלתו אינה אלא בשאין בני מעיה לפנינו, והיאך חסר מלשונו עיקר שאלתו, ועוד קצת ראיה יש ממה שאמרו לא אמרן ירוק פסולין אלא בלב וקרקבן וכבד דמשמע לכאורה דכשם שבירקות הלב לבדו או בקרקבן לבדו טריפה אף על פי שבידוע שלא הוריקו חביריו כלל, אף כשהוריק כבד לבדו ונודע שלא הוריק לב וקרקבן ובני מעים טריפה כנ"ל, ונראה מדברי הרב רבינו משה ב"ר נחמן ז"ל שהוא סבור כן, אבל בתו' כתבו שאלו היו בני מעים לפנינו בבדיקתן סגי, ואינו מחוור.

כנגד בני מעים. פירש רבינו שלמה ז"ל הראש הדק של כבד אבל הראש העב שהוא מקום חיותו ומקום מרה אינו כנגד בני מעים, ויש לי ראיה לדבריו, מדקא מקשי תלמודא ולא יהא אלא ניטל ואילו היה הירקות כנגד חיותה או כנגד מרה אם ניטל טריפה, נמצא לפי פירושו שאם לא נמצא ירקות בכבד כנגד המקום הדק שהוא שוכב על בני מעים אף על פי שנמצא במקום מרה ובמקום חיותה, אין חוששין לו, ולא אמרו אלא כנגד בני מעיים, ועוד נראה לי שאפילו במקום הדק אם אין הירקות באותו צד שהוא כנגד בני מעיים אלא כנגד הצלעות אין חוששין לו, דהיאך אפשר שעבר בה האש למעלה עד שעבר בו ולא ניכר למטה, כן נ"ל. וראוי לסמוך על זה. גירסת רב רבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו ב"ר מימון ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה ה"כ) כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעים וטריפה. משמע מתוך הגרסא הזאת דאף על פי שלא נודע בבירור שנפלה אלא שנמצאו בני מעיה ירוקין או אפילו כבד כנגד בני מעים, אומרים ודאי זו לו הוריקו בני מעיה או כבד שלה אלא מחמת שנפלה לאור, ומתוך כך הוריקו. ועוד הוסיף הרב רבינו משה ב"ר מיימון ז"ל (שם, הכ"א) להחמיר דאפילו לא נודע שנפלה לאור ובעוד בני מעיה חיין לא נראה בהן שינוי מראה כלל ושלקן והוריקו טריפה, דמימר נמי אמרינן כיון שהוריקה מחמת שלק בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעים, והשתא הוא דאיגלי בהתתיהו, וזה תמה שהרי רב יוסף סתמא דמילתא בשנפלה לאור בעא מיניה מריב"ל, דעל מתני' הוא דבעא מיניה, והיכי אהדר בשלא נודע שנפלה, ואפשר דחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ובנוסחאות אחרות ל"ג כלל בשידוע שנפלה, אלא הכי גרסינן כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה, ולפי גירסא זו דוקא בשראנוה שנפלה לאור קאמר (ב)[כ]מתני' אבל אם לא נודע שנפלה לאור ודאי לא חיישינן לה כלל, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואימר מחמת חולי אחר הוא שהוריקו או שמא תולדתן היא כך, שאין לך מן הנוצרים שאין שנוי בתולדת הפרטים פעמים שזה נולד בחברבורות כנמר או בשומא שחורה או בסימן ירקרק או אדמדם, וע(ו)ד שנודע שנפלה לאור למה נחוש לה, וכל שכן אם לא נראית בהן כשהן חיין ונתגלה ע"י שלק דאמרינן קוטרא היא דעייל בהו עכשיו מחמת השלק בעצמו הוריקו עכשיו, ותדע דהא אמר רב אסי הילכך לא ניכול אלא בשלקן, ואי אפילו בשלא נפלה לאור קאמר רב נחמן ורב אסי דקאי עלה בשלא נפלה קאמר, והיאך אפשר לומר דאם איתא אף אנו נאמר שצריך לבדוק בבני מעים בעודן חיים, דאפילו כשלא ראה בהן שום שינוי צריך לחוש שלא יאכל אלא בשלק, כל שכן בעודן חיין צריך בדיקה, ואין הדעת סובל כן, דאם כן מאי שנא משאר טריפות דעלמא, אלא על כרחין בשנפלה לאור דוקא קאמר, ולומר דהיכא דנפלה לאור ונבדקו בני מעיה ונמצאו אדומים, עם כל זה [לא] יסמוך על בדיקה זו לבד כיון שאיפשר לברר ע"י שלק, וכן פירש רש"י ז"ל, אבל בסתם בני מעיה לא אמרה, ואפילו הכי אסיקנא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ומכל מקום אם נמצאו ירוקין אפילו לא נודע אם נפלה לאור אם לאו הלכה למעשה כרבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל עבדינן, וכפי שנמצא בנוסחאות שלהן, דבשל תורה בשיש הפרש בנוסחאות לחומרא נקטינן. ועוד נראה לי שיש ללמד על זה מן הדין, שאם תמצא לומר דדוקא כשנמצאו ירוקין אחר נפילה לאור, הא סתמא לא, לפי שיש לומר שיש שינוין באיברים לעתים מן התולדות או מחמת חולי, אם כן אף כשנפלה ונמצאו ירוקים לא נאסור, דהא לא אשכחן מידי דנתלה ביה לאיסור, אדרבה נתלי להקל, ונימא שמא מן התולדות היא ולא מחזקינן איסורא. ותדע דהא נקב בריאה טריפה על כל פנים ואפילו הכי כי נמצאת נקובה היכא דממשמשא ידא דטבחא, אי נמי בשבא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבים כשרה משום דתלינן להקל, והכא נמי מאי שנא, ואדרבה כל שכן היא, שהרי אין כאן שום טריפות ברור, שהרי אפשר דמן התולדות או מחולי אחר הוא, אלא על כרחין יש לנו לומר דשינוי זה אינו מצוי בבני מעים אלא על ידי האור, וכל שנמצא בו חוששין לו כנ"ל.

הא דאמר רבי מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה מאי טעמא קוטרא הוא דעאיל בהו. יש לומר דהוא הדין באדומין שהוריקו ושלקן והאדימו, דחד טעמא אית להו, וחדא מינייהו נקט, ולפי מה שכתבתי למעלה בשם הרב בעל המאור ז"ל בפירוש משנתינו שאין השלק מאדים לעולם, משום הכי נקט בכי האי גוונא משום דבהפך אי אפשר לעולם. והרב בעל העיטור ז"ל יש לו כלשון הראשון, שכן כתב אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, ואינה מחוור בעיני כלל, שאפילו תמצא לומר שהשלק מאדים, אפילו הכי אין עושין בו מעשה בכל כי הא, אלא במה שנתפרש בגמרא שזה מן הטבעים הוא, ואין אומדין בטריפות זו דומה לזו, דשמא בהתהפך האדמימות לירקות נודע שהוא עשן, אבל הירקות לאדמימות לא נודע כן, אלא שדרך הבשר לשנות מראהו מחמת שלקות ואין אנו בקיאין בכך והיאך נעשה מעשה במה שאין אנו בקיאין ולא פירשו לנו. ותדע לך שאלו כן היה יותר ראוי לרב שמואל לתפוס הענין שנאמר במשנתינו ולומר אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, ומה ראה שתפס הלשון שלא נאמר במשנתינו ועוד כי שמעינה מדרב נחמן דקאי ארב שמאול נקטה באדומים שלא הוריקו. ואם איתא שהטבע שייך בזה כמו בזה, הוה ליה למנקט כההיא גופא דר' שמואל ולימא אף אנו נאמר ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טריפה, כן נראה לי. והא דרבי מני ורב נחמן הכי גרסינן לה בהלכות רבינו אלפסי ז"ל, וכן הוא בנוסחאות אתמר אמר רבי מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו טריפה מאי טעמא איגלי בהתתייהו.

ומצאתי בפירושי הרמב"ן ז"ל וכן בחיבור הרב בעל העיטור ז"ל שיש גורסין בהפך דגרסי בדרב שמואל טריפה ובדרב נחמן כשרה, ואם הגרסא היא הפוכה כמו שאמרו לא ידעתי ליישב בה דברי רב אסי דאמר לא ניכול אלא בשלקן, שהרי לפי הפוך הגירסא לעולם בתר מעיקרא אזלינן בין לאיסור בין להיתר, ואם בני מעים אלו מעיקרא במראה כשרות כי שלקן ונהפכו למראה אחר כשרין נינהו וכדאמר רב נחמן אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו כשרה כפי הגרסא ההיא, אלא אם כן נאמר שבאותן הנוסחאות לא גרסי הא דרב אסי כלל, ומכל מקום כיון שיש נוסחאות הפוכות נקטינן לחומרא, וכל שחזר למראה טריפה על ידי שלק טריפה וכל שחזר למראה הבשר אין עושין בו מעשה להקל וחוששים לו כפי הגרסא השניה. ממה שאמרו בשמעתין לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ולא מנו ריאה בהדייהו, משמע לכאורה דדוקא אלו שהוריקו טריפה, אבל ריאה אפילו בשהוריקה כשרה, והא דאמרינן לקמן (נז, א) אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר אפילו בשהוריקה נמי קאמר שאין פוסל בה מראה ירקות כלל. וכן מצאתי כתוב למקצת המפרשים.

ותמיהא לי טובא דהא ודאי טריפות זה מחמת נקב הוא, שכל שהוריק עתיד לנקב וכדאמרינן לעיל שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, אלמא מחמת חשש נקב הוא, ואם כן ריאה ודאי הא מטריפא בנקיבה וקלה יותר לינקב מן הלב ומן הקרקבן. ואם כח האש שולט בהן וקרובין לינקב עד חללן, היאך אפשר לומר שלא ישלוט בריאה לינקב שני קרומיה שהן דקין בשדקין, ואף על פי שאמרו לקמן אין ראיה לעוף לא לינפל ולא ליחמר, מאי טעמא הואיל וצלעות מגינות אותה היאך יצילו הצלעות אותה, כיון שכבר שלט בה האש עד שנשתנה מראיה, ודוחק הוא לומר דאף על פי שישתנו מראיה קוטרא בעלמא הוא דעייל בהו, ונראה לומר דאף הריאה כאחד מהם ליפסק בשינוי המראה אם הוריקה. אלא שלא דיבר כאן אלא בהווה ובדבר המצוי להוריק מחמת נפילתה לאור, אבל ריאה שצלעות מגינות עליה ומקיפות אותה אינה מצויה לחמר, והיינו דאמרינן לקמן אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר, כלומר שאין הדבר מצוי, ולפיכך אין צריכה בדיקה כשאר בני מעים הצריכין בדיקה. וכן מצאתיה במקצת פירושי[ם] ז"ל. ותדע שהרי אמרו שאין לה ראיה לינפל, ובזו אין ספק שאם נתרסקה ריאתה מחמת נפילתה שהיא אסורה, דהא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ועוד דכיון שאתה רואה אותה מרוסקת מה יועילו לה צלעותיה והן לא הצילו ולא הועילו, אלא ודאי לא אמרו שאין לה ריאה לינפל אלא לומר שאין חוששים לבדוק ריאתה דמסתמא לא נתרסקה כלל כיון שהיא נחבאת בין הצלעות, ולחמר נמי דקאמר דכותה היא, ועוד דאפילו תאמר שצלעות (הגוף) [העוף] מגינות על הריאה, מה תאמר בריאה שבבהמה שאין צלעות מגינות אותה יותר מלב וקורקבן, אלא ודאי הריאה שהוריקה בבהמה טריפה. ואם תאמר אם כן למה לא מנו אותה כאן, ולימא לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב וקורקבן וכבד (ה)[ו]ריאה, דהא בבהמה ודאי טריפה, אלא שלא דברו אלא במוי בין בעוף בין בבהמה, וטריפות הריאה אינו מצוי בעוף כדאמרינן לקמן (נז, א) כנ"ל. ועוד יש לי לומר דאי אפשר להם לערב ולשנות עמהם ריאה, לפי שהירוק כולל שני צבעים ירוק הנקרא וריד שהוא ככרתי והשני הנקרא גרוג שהוא מוריקא, והירוק הפוסל בלב וקורקבן וכבד הוא ככרתי, שאלו כמוריקא הכבד כשהוא שמן דרכו להיות כן, ומסתמא מדעריב ותני לב וקורקבן וכבד ירקות הפוסל בלב וקורקבן כירקות הפוסל בכבד והוא שהוא ככרתי. אבל בריאה הירוק ככרתי אינו פוסל, דהיינו כר' נתן כדאמרינן לעיל (מז, ב) ירוקה כשירה מדר' נתן, היכי דמי ככרתי, וכיון שזה בתולדתה נמצא בריאה מחמת שלא נבלע בה דמה אין אותה מראה פוסל ואפילו בנפלה לאור. וכל שכן לפי גירסתן של גאונים ז"ל שא"א לפוסל במן הסתם בשום פנים, שהרי הכשרנוה למעלה מדר' נתן אלא הירוק הפוסל בריאה, על כרחין א"א אלא כעין גרוג שהוא כעין מוריקא, וההוא אפילו בלא נפילת אש טריפה ואפילו שמרנוה מיום הולדה ועד שעת שחיטתה ונתברר בבירור שלא נפלה לאור. הילכך א"א לשנותה עם לב וקורקבן וכבד בנפ(ו)לה לאור כנ"ל.

ולענין פסק הלכה. בהמה ועוף שנפלו לאור ונחמרו בני מעיהם?, אם נשתנה מראיהן שחזרו הירוקין כגון דקים אדומין או שחזרו האדומין ירוקין כגון לב וקורקבן וכבד טריפה, ובבהמה נמי אם הוריקה הריאה שלה נמי טריפה, ומסתברא דוקא בשהוריקה כעין מוריקא, אבל בעוף ראיתי למקצת המפרשים שאמרו כשירה מפני שצלעות מגינות עליה, וכבר כתבתי למעלה שאינו (נמצא) [נראה] כלל אלא בין בזו בין בזו טריפה, ואין הפרש בין ריאת העוף לבהמה אלא אצל נפולה ולא אצל מכות אש אלא חיוב בדיקה לבד שעוף אין צריך בדיקה מספק ובבהמה צריך בדיקה, ולא אמרו כבד אלא כנגד בני מעים, אבל שלא כנגד בני מעים לא, לפי שאין טרפות הכבד מחמת עצמו אלא מחמת בני מעים שכנגדו, והיינו דאמר ר' יהושע בן לוי לרב יוסף הוריקה כבד שכנגד בני מעים טריפה, ואקשינן לא יהא אלא ניטלה, ואמר רבה הכי קאמר כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעים וטריפה.

ומיהו נראה לי דאם הוריקה כל הכבד שלא כנגד בני מעים והוא הראש של מקום חיותו טריפה, שהרי אם נטל כולו ולא נשתייר ממנו כזית במקום שהיא חיה וכזית במקום מרה טריפה, ואפילו הוריקה כנגד המרה נמי איכא למימר שהיא טריפה, שהרי עתידה לינקוב ולנקוב נמי המרה, ואפשר לומר דכיון שלא שאל רב יוסף מר' יהושע בן לוי אלא בשהוריקה כנגד בני מעים לבד, משמע דבמקום אחר כשירה, והא דאמרינן לא יהא אלא נטילה, היינו מעיקרא, דהוה סלקא דעתין דרבי יהושע בן לוי מחמת טריפות הכבד בעצמו קאמר ליה שהיא טריפה, ומשום הכי אקשינן ליה לא יהא אלא ניטלה, אבל למסקנא דפריש רבה דלא מחמת טריפות הכבד עצמו קאמר ליה [אז אמרינן ד]שלא כנגד בני מעיים ואפילו הוריקו כנגד מקום שהוא חי'? וכנגד מקום מרה כשירה, דאין האור שולט בו כל כך שינקוב אותו. ותדע שהרי פי'? רבה דהכי קאמר כיון שהוריק כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה כלומר בידוע שכבר שלט בהם האש ולא קאמר בידוע שניקב הכבד ואח"כ ינקבו בני מעים הסמוכין לו, והיינו נמי דלא אמרינן בטחול שאם הוריק בסומכיה טריפה, לפי שאין מכות אש שולט בו כל כך שיקוב כל עובי הטחול ולא בסימנין לפי שהן קשין אצל האש, כמו שאמרו לעיל (נא, ב) לענין נפילה קשין הן אצל נפילה, וכמו שאמרו לעיל (נג, ב) לענין דריסה עד שיאדימו סימנין עצמן, וזו צריכא עיונא. ושיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, מה נקיבת במשהו אף ירוקתן במשהו, ונראה דאפילו לא עברה ירוקתן לחלל טריפה, דכיון שהוריקו מלמעלה בידוע שנחמרו מבפנים, כלומר ששלט האש בחלל וטריפה כמו שאמרנו למעלה. בהמה או עוף שנמצאו בני מעיה ירוקין ואין ידוע אם קודם שחיטה נפלה לאור אם לאו, טריפה, כדברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה ה"כ). אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו ועמדו בירוקתן אחר השלק אף על פי שלא נודע שנפלה לאור ואף על פי שלא ניכר בהן ירוקתא בשע(ת)[ה] שהן חיין, טריפה, וכדבר הרמב"ם (שם), וזו חומרא יתירה בירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו ובאדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו, ונתחלפו הנוסחאות, ונקטינן לחומרא, דירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו אף על פי שחזרו למראה הבשר טריפות וכן באדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה דאמרינן איגלאי בהתתייהו, ורבינו אלפסי ז"ל הכשיר בירוקים שהאדימו ושלקן והוריקו ע"פ גרסתו.

דרסה וטרפה בכותל וכו'. אם שהתה מעת לעת צריכה בדיקה שמא נשברה השדרה ונפסק החוט. אפשר שרבינו ז"ל לאו דוקא נקט חוט השדרה דהוא הדין לכל השאר, וכל מה שכנגד החלל, דאי דוקא נקט ולומר דכיון ששהתה יצאה מחשש ריסוק וליכא אלא שמא נפסק חוט השדרה תיקשי לן טובא דהא משמע לעיל (נא, ב) דעמדה כשהתה דמי, וגבי עמדה הוא דאמרינן דבעיא בדיקה, ועלה קאמרינן צריכה בדיקה כנגד כל החלל, והר"ם ז"ל (פ"ט מהל' שחיטה ה"כ) כתב כן מפורש, וכן עיקר.

הכי גרס רש"י ז"ל: הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דילמא בטרפחת להיתירא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו. פירוש, נסתפק להן אם שתי הוראות היו האחת בטרפחת והורו בה לאיסורא כרבי טרפון, דתנן בסנהדרין (לג, א) והאכילה רבי טרפון לכלבים, ועוד הורו בזפק כרבי להיתירא כדברי רבי בזפק שהורה בה להיתרא, אבל בזפק עצמו לאיסורא סבירא להו, ודלא כרבי נתן, ואין הענין הזה מתחוור, דאטו בסימנא נקט לה למילתיה דרבי בזפק, ומי סבר תנא דמתניתין דקתני נטלה האם כשירה, והוה ליה למימר הורו בטרפחת כתנא דמתני', אי נמי הורו בטרפחת להיתירא ותו לא, ומה להלן אצל מילתיה דרבי בזפק, כיון דלא הורו בה אינהו לא איסור ולא היתר, ובמקצת נוסחאות שלנו כתב הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתירא, או דלמא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק להיתירא, ולפי גרסא זו משמע דהוראתם לגבי טרפחת הא דאסתפקא אי להיתירא, אבל בזפק קים להו דלהיתירא הורו בה, ומינה דהילכתא כרבי בזפק, אבל לפי גירסת רבינו שלמה ז"ל לית הילכתא כרב, דהוה ליה יחיד אצל רבים, ולית הלכתא כותיה, אלא כתנא קמא דאסר. ולענין טרפחת כתב רבינו חננאל ז"ל דכיון דסלקא הכא בתיקו, לחומרא עבדינן. ותימה הוא, חדא, דסתם מתני' היא לעיל (נד, א) נטלה האם כשירה, ור' טרפון נמי דהאכילה לכלבים טועה בדבר משנה קרינן ליה, ועוד דר' טרפון גופיה מהדר קא הדר ביה, כדתנן בבכורות פרק רביעי (כח, ב) מעשה בפרה של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים והתירו, אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה עד שחותכין את האם שלה בשביל שלא תלד, אמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון, אמר לו ר' עקיבא פטור אתה שאתה מומחה בב"ד וכל המומחין בב"ד פטור מלשלם.

גגו של זפק נידון כוושט היכי אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. פירש רש"י ז"ל נמתח כלומר ממקום שמתחיל למשך ולהתקצר למעלה וכעין שאמרו במוח התחיל לימשך נדון כחוט השדרה, והיינו ממקום שמתקצר ולמטה. ובתשו' הגאונים ז"ל [כ'] מדקאמר גגו של זפק נדון כוושט שמע מינה דלית הלכתא כותיה דרבי דאמר אפילו ניטל, דהא איכא מקום שבנקב בלבד טריפה. ואפשר שאין זו ראיה כל כך, דדילמא רבי ניטל כל מקום הרחב שבו קאמר, ותדע לך שאם כן אף אנו נאמר דלית הילכתא אפילו כרבנן דרבי, דהא תנן ניקב הזפק כשירה ואילו הכא אמרינן ניקב גגו של זפק טריפה.

דף נז עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טריפה שמוטת יד בבהמה כשירה שמוטת ירך בעוף טריפה שמוטת גף בעוף טריפה. כבר כתבתי למעלה (נו, א) דשמוטת ירך דאמר רב יהודה היינו בוקא דאטמא ובדאיעכול ניביה קאמר, כדאפסיקא הילכתא בגמרא בהדיא לעיל (נד, ב), והא דמייתינן עלה לקמן (ע"ב) מתניתין דוכן שנטל צומת הגידין אותו עצם, מכ"ש קא מייתי ראיה דיש בכלל מאתים מנה. ואיכא מרבוותא דפירשו דשמוטת ירך דאמר ר' יהודה לא היינו בוקא דאטמא, אלא ראש העצם האמצעי המחובר בין עצם הירך ועצם הרגל, וראש העצם (השלישי) ההוא בו נצמתים הגידים והראש השני המחובר עם עצם הירך בו נאמרו דברי רב יהודה, וקראו ירך ללמד על הראש המחובר לעצם הירך, וזה שהביא עליו הא דתנן וכן שנטל צומת הגידין ודרב יהודה לחוד ובוקא דאטמא לחוד. והא רב יהודה אפילו בדלא איעכול ניביה היא אמורה. ואינו מיחוור משום דר' יהודה מה שאסר בירך כנגדו התיר ביד, ויד ודאי היינו העצם המחובר עם (העצם) הגוף שנשמט מן השדרה, והראיה שהרי אסר בירך שבעוף מה שאסר כנגדו בבהמה, ואסר גם כן גף בעוף אף על פי שכנגדו התיר יד בבהמה, וגף [ה]נאסר בעוף היינו ודאי ראש העצם המחובר עם הגוף, שהרי לא מחמת עצמו אסרו אלא מחמת חשש נקיבת הריאה המחוברת לו, אם כן מה שאסר בגף התיר כנגדו ביד שבבהמה, ומה שהתיר ביד כנגדו אסר בירך, אם כן אין לומר כלשון האחרון אלא כראשון וכבר הארכנו בבירור הענינים למעלה (נד, א) כן נ"ל.

הכי גרסינן: ושמואל אמר תבדק וכן אמר ר' יוחנן תבדק. ולפי גירסא זו קיימא לן כשמואל ור' יוחנן דאמר תבדק, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו, וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, ומקצת נוסחאות יש דלא גרסי כלל וכן אמר ר' יוחנן, והוה ליה רב ושמואל וכל רב ושמואל באיסורי קיימא לן כרב באיסורי, והילכך לית לה בדיקה כלל. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל. ודוקא שמוטת גף, אבל שבורת גף כשרה כדתנן נשתברו גפיה כשרה, וסתמא קתני בכל מקום שנשתברו בין בעצם הראשון או באמצעי ואפילו בשלישי הסמוך לגוף, ובלבד שלא ישבר סמוך ממש לגוף דא(י)[ז] אפשר דחיישינן לנקיבת הריאה הסמוכה לו שמא בהשבר קורטא מינ' ניקב לפנים, ודבר זה שמעתי מרבותינו ז"ל שהחמירו בדבר אף על פי שאינו נראה כן מעיקר הגמרא, ובהלכות דרבי אלדד הדני שהחמיר בשבירת העצם השלישי לא נתחוורו דבריו, ומיהו אם נשתברו אגפיה ואין עור ובשר חופין אותו אבר עצמו אסור. כדאמרינן לקמן (עו, ב) בפרק המקשה בנשבר העצם למטה מן הארכובה ואבר עצמו אסור, ומקום חיתוך נמי אסור, דבכל מקום [מקום] חתך אסור חוץ מן הזרוע בשלה בשל איל נזיר, וכדאיתא לקמן בפרק גיד הנשה (צט, א) רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמא אסור והכא שרי, ופירש רש"י שם בכל היתר ואסור המחוברין כגון הוציא העובר ידו וכגון האבר המדולדל בה כולן משום חתוך אסורין כדאמרינן בבהמה המקשה, ודוקא לישראל אבל לבן נח אפילו האבר עצמו מותר ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול, דאפילו לישראל אין בו אלא מצות פרוש כדאיתא לקמן (עד, א) והילכך לנכרי שרי ואפילו לכתחילה.

דף נח עמוד א

ושוין בביצת טרפה שאסורה. פירש רש"י ז"ל דאפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בולד טריפה קאי. ולא מיחוור [ו]אין הסוגיא מתישבת כל כך לפי פירושו, ועוד דמשנה היא במס' עדיות (פ"ה, מ"א) גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, והכי תנינן לה התם ביצת נבלה בזמן שכמוה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין, ומודין בביצת טרפה שאסרוה מפני שגדלה באיסור, ואף על גב דבתרתי לישני דאיתמרן בגמרא מייתי לה להאי, ושוין בסוף כל חד מינייהו, משום דלא ליקשי עלייהו (ו)[מ]האי דבית שמאי ובית הלל דהשוו בה שניהם, ועוד דר' אליעזר ור' יהושע גופיהו מדבית שמאי ובית הלל נינהו, ולא גרסי ושוין אלא ומודים, דהכי תנינן לה התם במסכת עדיות (שם) ומודים בביצת טריפה שאסורה, מאי טעמא כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא, וקשיא לן הא דגרסינן בבא קמא (מז, א) פרה שהזיקה גובה מולדה, מאי טעמא גופה הוא. תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה, מאי טעמא פירשא בעלמא הוא, והכי אמר דכולי עלמא מודו דביצה כגופה דמיא. ואיכא למימר (דסתם) [דהתם] ביצה שנגמרה ואינה מעורה בגידין וכגון שנולדה מיד, דאמרינן כיון דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, אי נמי אף על גב דלא איתילדה מיד דאמר ליה אייתי ראיה דההיא שעתא לא גמרה לה ושקיל, אבל לגבי טריפה דאיסורא לא פליג רבנן ואסרוה ואפילו נולדה מיד גזרה אטו מעורה בגידין. ואם תאמר ביצת נבלה מיהא מאי טעמא דבית הלל דאסרי אף בזמן שכמהו נמכרת בשוק, שהרי דבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל, אם כן למה אסורה, דהא אינהו מודו דפירשא בעלמא הוא כדאמרינן. ועוד מאי שנא מבשר בחלב דתניא בריש מסכת ביצה (ו, ב) השוחט את התרנגולת ומצה בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב, ואף על גב דפליג עלה ר' יעקב, לא בגמורות פליג, אלא במעורות בגידין, כדתניא (שם ז, א) ר' יעקב אומר אם הן מעורות בגידין אסורות. ותירץ בה"ג דבשר עוף בחלב דרבנן, [ו]בדרבנן הקילו, אבל בנבלה דאורייתא החמירו בה. ור"ת ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא, מכל מקום לא החמירו בה. ורבינו תם ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא, מכל מקום לא החמירו בה, משום דאין איסורו מגופו אלא מחמת תערובת, ד(ב)כל חד וחד באפי נפשה שרי ותערובתן אוסרתן, אבל ביצת נבילה דאסורה מגופה החמירו בה. ובתוס' תירצו דהיינו טעמייהו דבית הלל בביצת נבלה גזרה משום ביצת טריפה, וביצת טריפה משום דגמרי באיסור, ולענין פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בולד טריפה אי אסור או לא, קיימא לן כר' יהושע. והיכלך ולד טריפה מותר, דעובר לאו ירך אמו הוא, והכי נמי אמר בפרק קמא דביצה (ו, ב) וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה בי"ט דשרי, ואף על גב דקיימא לן בעלמא דעובר ירך אמו כדאמר רבא בבבא קמא (מז, א) פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופה הוא, ובסנהדרין (פ, א) ולד נרבעת אסור ולד נוגחת אסור, מאי טעמא היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעה, וקיימא לן הכי מדפרכינן מינה בעבודה זרה (כד, א) בפרק אין מעמידין, ובגיטין (כג, ב) (בסופו) אמרינן אם היתה עוברה זכתה לו ואוקימנא כרבי דקסבר עובר ירך אמו הוא, ובערכין (ז, א) פ"ק אמר היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן בגמרא פשיטא גופה היא דאלמא פשיטא דעובר ירך אמו הוא. תירצו בתוספות דלענין טריפות שאני, שתלוי הדבר בחיות הבהמה, כדקיימא לן דטריפה אינה חיה, ועובר זה (הכי) [הרי] יש לו חיות בפני עצמו ומתקיים יותר מי"ב חדש, ואף על פי שנשברה רגלה של אמו מה מזיק לעובר. ותדע דהא רבא גופיה דאמר התם פרה שהזיקה משלם מולדה איהו דאמר לקמן בפרק בהמה המקשה (עה, א) השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימנין אית ליה להאי, וקיימא לן כרבינא דמתני' משמיה דרב אחא אמר דטריפה אינה יולדת, והילכך ביעי דספק טריפה משהינן להו אי הדרא וטענא אחריני שריין, ואי לא אסירא, דאכתי בספקתא קיימא עד י"ב חודש, אבל לאחר י"ב חודש שרייא, וכדפסיק תלמודא הילכתא בזכר כל שנים עשר חדש ובנקבה כל שאינה יולדת.

אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישו' שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין. פירש רש"י ז"ל להא דשמואל הכא ובשילהי פירקין (סז, ב) דטעמיה משום דכיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות בעודה מחוברת, שרץ הארץ היא, דמה שהיא מהלכת בתוך הקישות כאלו מהלכת על גבי הקרקע, ומלשון רש"י ז"ל דקדקו רבותינו בעל הוספות ז"ל דאותן התולעים בפולין שאינן מהלכין בתוך הפרי, אלא שהתולע גדל בתוכו ואין חורו מחזיק יותר מגוף התולעת, מותרין הן, שלא אסר שמואל אלא התולעת המהלכת בתוך הפרי, ולא מיחוור דודאי תולעת הגדל בתוך הפרי בעוד שהפרי המחובר לקרקע לדברי שמואל הרי הוא כתולעת הגדל על גבי קרקע, וההיא ודאי שרץ השורץ על הארץ קרינן ביה, אלא בין כך ובין כך אסורין, ומיהו אם ניחוש לבדיק(ת)[ה] מספק, נראה מדברי ר' ז"ל שאין חוששין להן מספק, אלא בשהתליעו ודאי, שכן פירש רש"י ז"ל הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידעו אם במחובר ואם בתלוש לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דאלמא משמע דוקא בשידוע שהתליעו קאמר שמואל, הא מן הספק אין חוששין להן. ומיהו נראה שאין הלשון מתיישב בזה יפה, דהוה ליה למימר הני פירי דהתליעו לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דמאי שנא תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא, ועוד דאמר סתמא הני תמרי דכדא, אלא משמע דמשום הכי נקט תמרי לפי שהתליעה מצויה בהן, ולומר דכיון שהדבר מצוי אף על פי שהוא מיעוט למיעוט המצוי חששו, וכענין שחששו לסירכות שבריאה, וכדאמרינן לקמן (סז, א) בשילהי פירקין לא לישפי איניש שכרא בלילא על גבי ציבתא מאי טעמא דילמא פיר' לציבתנו והדר נפיל לכסא, אף על פי שאינו ידוע שיש יבחושין בתוך השכר אלא דבר המצוי, והכא נמי לא שנא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הט"ו) כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי שמא יש בו תולעת ע"כ. ומכל מקום נראה דדוקא לכתחילה, אבל אם עבר ובשלן מותרין, דאיכא למימר דילמא לא הוו כלל. ואם תימצי לומר דאיכא, דילמא נימוח ובטיל. ואותן זבובין שבתוך הפולין עצמן שקורין קורקונש אינן באין במחובר כלל, וקודם שפירשו מן הפולין מותרין. וכן אין לחוש שמא פירשו וחזרו לחורן. שאין הדבר מצוי ואין לחוש, וכדמשמע בשילהי פירקין, ואף על פי שסופן לצאת מן הפרי ולהיות פורחין, אין נאסרין משום שרץ העוף,כיון שהן נוצרים מן הפרי עצמו, כמו זיזין שבעדשים דלא אסרינן להו לקמן (סז, ב) אלא משום שרץ השורץ על הארץ. ולענין לבשל אותם פולין בלא בדיקה, יש מי שאומר שהוא אסור, שמא יצא מן הפרי על ידי המים, ואחר שפירשה ודאי אסורה. ולכך נהגו מקצת המדקדקים להרתיח המים תחילה יפה, ואחר כך ישליכו הפולין לתוך הרותחין, כדי שימותו מיד בתוך הפרי, וכשיפרשו מן הפרי לאחר שמתו אין בכך כלום. וזה הענין עדיין אינו מספיק כי אם לגרסת רש"י ז"ל דגריס בשילהי פירקין פרשה ומתה מהו, דמשמע דמפשיט פשיטא להו דאם פרשה אחר שמתה שהיא מותרת, ולא אסתפקא להו אלא בשפרשה חיה ומתה, אבל שם גורסין במקצת נוסחאות פרשה מתה מהו, כלומר אם פרשה לאחר שמתה, וסלקא בתיקו, והילכך אף על פי שמתה ואחר כך פרשה אסורה מספקא, לפיכך צריך להזהר לשרותן תחלה במים צונן כדי שיפרש שם העתיד לפרוש, ואחר כך ישים במים רותחין, ודיו בכך, ואם נמצאת אחת או שתים בתוך הקדרה משליכה ואוכל את השאר.

והא דאמר רב הונא כל שאין בו עצם אין מתקיים י"ב חדש. משמע דאין מתקיים ואפילו מת קאמר, הילכך שרי אפילו בלא בדיקה, דהא לא קאמר אינו חי אלא אינו מתקיים וחוזר הוא לעפרו.

דף נח עמוד ב

הא דאמרינן: לא שנו אלא ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. בדבר שאין דרכו בכך קאמר, כגון רגליה או מעים בבהמה וכיוצא בזה, אבל בדבר שדרכו בכך לאו, כדאמרינן בסמוך בההיא גובתא דנפקא מבי כסי להובלילא וסבר רב אשי למיטרפא, ואמר ליה רב הונה מר בר רב בריה דרב אויא הני עיזי ברייתא הכי אית להו. והיינו דאמרינן לעיל (מז, א) בפירקין לית הילכתא כרבא ביתרת, ואמרינן התם טעמא משום דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו.

והא דאמרינן: כל יתר כנטול דמי. פירש רבינו שלמה ז"ל יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטריפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה, ואפשר דלפי פירושו של רש"י ז"ל אם נמצאו שני טחולין ואפילו סמוכין זה לזה בסומכייהו כשירה. שהרי רואין אותן כאלו נטלו שניהן ונטל הטחול כשירה. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל כי משתכחן תרין טחלי שפיר דמי. ואם נמצאו שני כבדין אסורה, שהרי כנטלה כל הכבד. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו מהל' שחיטה ה"כ) דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן, כלומר שרואין אותו היתר כאלו נטל ממקומו בידי אדם, וכל שאלו נטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאילו נטל בידי אדם ממקומו כשרה הכא נמי כשרה, ולפיכך כתב דשני טחולין הסמוכין בסומכייהו טריפה, שהרי רואין אותן כאלו נטלו ונקבו במקום חבורן, וכן שני כבדין הנמצאין מחוברין בכזית שהיא במקום מרה או במקום שהיא חיה טריפה, הא לאו הכי כשירה, וכן אם יתרה רגל למטה מצומת הגידין כשירה, וצ"ע.

אלא למאן דאמר אף על גב דלא הדרי ערבי מאי כלין כלין מלמטה. כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות, ונראה שכך גירסתו של רש"י ז"ל, והכי פירושא דמאן דאמר והוא דהדר ערבי קא סלקא דעתין דהכי קאמר אבל יוצאין ממקום אחד ומתפצלין וכלין הפצולין בתוך כדי אצבע שחזרו ונתערבו כשירה, אבל אם ארך הפיצול יותר מכאצבע טריפה אף על פי שיוצאין ממקום אחד וחוזרין ומתערבים למטה מכאצבע, ומאן דאמר אף על גב דלא הדרי קא סבר דלא בעיא דהדרי ערבי מיד תוך כדי אצבע אלא אף על פי שהפיצול הולך ונמשך אמה ואמתים כשירה, ובלבד שיהו כלין יחדיו למטה במקום בית הרעי בכדי אצבע. ובהלכות הרב ר' שמעון (בן) קייר"א ז"ל גריס מאי כלין כלין עד כאצבע מלמעלה, כלומר דמאן דאמר והוא דהדרי ערבי קסבר דכיון דהדרי ערבי ואפילו מעט במקום בית הרעי כשירה, ובלבד שהיא ממקום חבורן ולמטה כאצבע, וכן נמי לא קפדינן ארוחב מקום חבורן למעלה במקום שאין צבע, אבל אחיבורן מלמטה לא קפדינן, ולפי גירסא זו כיון דלא איפסקא הילכתא בהדיא (בחד) [כחד] מינייהו, נקיטינן לחומרא עד דאיכא מקום חבורן כדי אצבע והוא דהדרי ערבי למטה בכדי אצבע כחומרי דמר ודמר. וכן כתוב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל במה דברים אמורים ביוצאין בשתי מקומות, אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה, והוא דהדרי ערבי ונעשו שניהם חוט. ויפה לימד טעם על גירסא זו השניה, הרב בעל העיטור ז"ל לימד דלפי גירסא זו אתיא שפיר הא דקא אמר אף על גב דלא הדרי ערבי, דהא אף על גב דלא הדרי ערבי כלל מכשר, אבל לגירסת הספרים הכי קאמר אף על גב דלא הדרי ערבי דהא תרווייהו הדרי ערבי קא בעו, אלא דמר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע ומר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע מלמטה.

הא דתנן רבי ישמעאל [אומר] הנוצה מצטרפת. במס' טהרות (פ"א, מ"ב) תנינן לה גבי טומאת אוכלין ולומר שהנוצה שהיא רכה מצטרפת לכביצה לטמא אוכלין אחרים, והכי תנינן לה התם הכנפים והנוצות מטמאות ומיטמאות ואין מצטרפות רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת וטעמא דמילתא מפני שהיא שומר וכדאמרינן לקמן בפרק העור והרוטב (קיח, א) שומר מכניס ומוציא ומצטרף, ותנן במסכת עוקצין (פ"א, מ"א) כל שהוא יד ולא שומר מטמא ומיטמא ומצטרף, והכא לענין טומאה גרסינן ולא לענין לאיפלוגי כמו שכתב רש"י ז"ל.

דף נט עמוד א

והרי גמל דמעלה גרה ואין לו שנים למעלה וטמא. כלומר ואם כן היכי כאילת ותנית דכל בהמה שמעלת גרה ואין לו שנים למעלה טהורה ושני ליה גמל ניבי אית ליה והן השינים שלועסין בהם והגמל יש לו אחת מכאן ואחת מכאן בקצות הלסתות וכנגדן בסוס נכר כן פירש רבינו שלמה ז"ל וכן עיקר. וכן פירשו בתוס' ואם תאמר ואכתי היכי מיתרצא מתניתא דהא דתני כל שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעלה ואפילו ניבי קאמר דלית ליה, אם כן ליקשי [ד]מכל מקום קשיא דהא גמל מעלה גרה ויש לו שינים למעלה, וברייתא קתני דכל מעלת גרה אין לו שינים למעלה כלל, וכדאקשינן לבסוף משפן וארנבת. ויש לומר דמעיקרא אקשי ליה אדינא דכאיל ואמר דכל שאין לה שינים כלל למעלה טהורה שהרי גמל דאין לו ואפילו הכי טמא, ומהדר לאוקומי לקושייה ולבט(ו)ל דינא דברייתא, ופריך והרי בן גמל דאפילו ניביה נמי לית ליה וטמא, ובתר דקמא ליה קושייה בבטולי דינא הדר ופריך אכללא דברייתא ולמימר דברייתא ודאי משבשתא היא דבר מן דין, והרי שפן וארנבת דמעלין גרה ואפילו הכי אית להו שינים הרבה, ופרקינן דברייתא הכי קתני כל שאין לה שינים למעלה בידוע שמעלת גרה וטהורה חוץ מבן גמל,והלכך כל שמצא בהמה במדבר ואינו יודע אם טמאה ואם טהורה בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהוא טהורה ואף על פי שפרסותיה חתוכות סומך על בדיקת שניה והולך ואוכל ואינו נמנע, ובלבד שיכיר בן גמל, דהא ליכא מינא אחרינא דדמי לבן גמל.

הא דתנו רבנן אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים ר' דוסא אומר יש לה קרניים אין צריך לחזור על הטלפים יש לה טלפים אתה צריך לחזור על הקרנים. ותרצה רב זעירא ד

להתיר חלבה קאמר דכל שיש קרנים וטלפים חלבה מותר. קשיא להו לרבוותי ז"ל ולהתיר חלבה [ב]טלפים למה דבהמה נמי טלפים יש לה. ותירץ רבינו יצחק ב"ה רבי מאיר זצ"ל דתרתי קאמר, טלפים להתיר בשרה וכדאמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה והוא שיכיר חזיר, והכא אין צריך להכיר אפילו חזיר שהרי אין בחיות כמותו. וקרנים להתיר חלבה, ורבי דוסא פליג, ואמר דאין אתה צריך לחזור על הטלפים כלל דאין לך חיה טמאה שיש לה קרנים וכל שיש לה קרנים בידוע שיש לה טלפים. והא דתנן בנדה (נא, ב) כל שיש לה קרנים יש לה טלפים, רבי דוסא היא. ור"ת אחיו ז"ל פירש דטלפין משונין קאמר, שאין כיוצא בהן לבהמה, ושני סימנין קאמר, דכל שיש לה קרנים אתה צריך לחזור על הטלפים וכל שיש לה טלפים אי אתה צריך לחזור על הקרנים דבכל חד מינייהו סגי, ורבי דוסא פליג אטלפים, ולחומרא פליג, ומתני' דפרק בא סימן כולי עלמא היא. ונראין דברי רבינו יצחק ז"ל דשקלינן וטרינן בגמרא להפריש בין קרני החיה לשל בהמה ובטלפים לא מפרש כלל.

דף נט עמוד ב

והרי עז דיש לו קרנים כרוכות בעי'?. פירש רש"י ז"ל עגולות. והרי שור חרוקות בעי'? מליאות פגימות וחריצים, והרי עז דחרוקות, דקא סלקא דעתך השתא דהדר ביה מכרוכות ואוקי סימנא בחרוקות, משום הכי פריך והרי עז, כלומר ואם כן הדרא קושיין לדוכתא מעז מפוצלות בעינן, כלומר שיצאו פצולין פצולין מקרניו כמו קרני (הצי"רב) [הצירוב].

והרי צבי דאין מפוצלות. ואף על פי שאותו שקורין צבי יש לו קרנים מפוצלות הרבה, לא זהו הצבי שבכתוב, ושבדברי חכמים אותן שקורין אשטובו"ק וקרניו אינן מפוצלין.

הדודות בעי'?. הכי גרסינן, כלומר חדין למעלה כקרני איל וצבי, הלכך כל היכא דמיפצלי לא בעינן מידי אחריני, דהא ליכא בבהמה כיוצא בה, אבל היכא דלא מיפצלי בעינן חרוקות לאפוקי משור וחדודות לאפוקי מעז דרחבות, כרוכות נמי לאפוקי מעז, ואף על גב דעז חדודות לית ליה, הא איכא עיזא כרכין ששמו עז, ומספקא לן אי מין חיה ואי מין בהמה וקרניו חרוקות וחדודות. וק"ל אהאי פי' דאם כן כי (לעיל אקשינה) [אקשינן לעיל] והרי עז דחרוקות לימא ליה כרוכות וחרוקות בעינן, ועוד אמאי בעינן למסקנא כרוכות חדודות וחרוקות, בכרוכות וחרוקות תסגי לה, דהא ליכא דכוותייהו לא בשור ולא בעז ולא בעיזא כרכין, ועוד דמה שפירש מפוצלות פורקארי"ש קשיא דהא ודאי מה שאנו קורין צבי הוא הצבי שדברו בו הכתובי ושדברו בו חכמים, ותדע שהרי כל הסימנין שמנו בו חכמים כגון (כתובות קיב, ב) שאין עורו מחזיק את בשרו וכשהוא ישן עינו אחת פתוחה הני דידן הכי אית להו. ויש מפרשים כרוכות דקיימי גלדי גלדי כקרני השור, ומשום הכי פרכינן והרי שור דכרוכות ושני לי כרוכין (חרוקין) [חדוקין] בעינן, כלומר שהכרוכין מתהדקין יפה שאינן יכולין להתקלף זה מזה. דאלו כרוכות הוה משמע כרוך על חברו שאינו מהודק עליו אלא כנגד כרוך על אחר (וחרוקות) [וחדוקות] כמו מהודקות מלשון (חירוק) [חידוק] של קירויא דפרק ג' דכלים (מ"ה) טובים (כחרק) [כחדק] דעירובין (קא, א) שמהדקין נכרים לגהינם, כלומר שדוחקין אותם שם, והרי עז דחרוקות דכרוכות ודאי יש לו ומהודקין הרבה, ומעיקרא כי שני ליה כרוכות בעינן היה סבור המקשה דכרוכות כרכין מתקלפ' כקרני השור בעינן כמו שאמרנו, מה שאין כן בעז, והלכך השתא דאמרינן דכרוכין מהודקין בעינן הדר לאקשויי ליה מעז. ופריק הדורות בעינן, כלומר עגולות, ואסיקנא דבעינן כרוכות חרוקות והדורות, כרוכות מהודקות לאפוקי משור, והדורות לאפוקי מעז, והוא דמבלע חרקיהו לאפוקי מעיזא כרכין דלא (חרוקות) מבלע חרקיהו אבל כרוכות (חנוקות) [חדוקות] והדורות יש לו. והא דקאמר והיינו ספקא דעזא כרכין אמבלע חרקיהו קאי. ובשם ר"ת ז"ל דמבוצלות גרסי' בבי"ת, ופירוש כפופות, כלומר בראשן, כדאמרינן בקידושין (סב, ב) מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלא הוא דכתיב (ישעיה ?נח, ה?) הלכוף כאגמון ראשו, ואפילו לגרסת הספרים דגרסי מפוצלות בפ"א, הכי נמי מפרשי ליה, דהרבה בדברי חכמים פ"א ובית מתחלפות כמו שאמרו (פאה פ"ו, מ"א) הבקר במקום הפקר, וגם בכתוב יש בי"ת מתחלפת בפ"א, ובצעם כמו ופצעם ולא יבצעו כמו ולא יפצעו.

ההוא עיזא כרכין ?דהיו? ביה ריש גלותא דאיעקר מיניה מלא צנא דתרבא רב אחא אסר ורב שמואל בריה דרבי אבהו שרי ואכיל מיניה וכו'. שלחו מתם הילכתא כרב שמואל בריה דרב אבהו. ותמיה לי דכיון דקיימא לן בעיזא כרכין דשרי, היכי קאמר תלמודא לעיל הילכך כל היכא דלא מבצלי בעינן כרוכות (חרוקות) [חדוקות] והדורות, והוא דמבלע חירקיהו, והיינו ספיקא דעיזא כרכין, דמשמע מינה דהכי הילכתא. ומיהו לפי הפירוש השני שכתבנו למעלה דכרוכות (וחרוקות) [וחדוקות] והדורות כולהו איצטריכו לאפוקי משור ועז ניחא, דאף על גב דקאמר בתר הכין והוא דמבלע חרקיהו, לאו מכלל פסק דברי התלמוד הוא, אלא עיקר פסקו הוא, היכא דמיפצלי והיכא דלא מיבצלי והוו להו כרוכות (וחרוקות) [וחדוקות] והדורות. והא דקאמר והוא דמבלע חרקיהו, הכי קאמר ולמאן דאית ליה ספיקא דעיזא כרכין בעינן דמבלע חרקיהו ולא משום דצריכינן לכך. אלא לגלויי עיקר טעמא דמאן דמפסקא בעיזא כרכין. אבל לפירוש רש"י ז"ל צ"ע. כללא דנקיטינן מהני שמעתא סימני בהמה המפורשים בתורה מפרסת פרסה ומעלת גרה, וחיה בכלל בהמה לסימנין, כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שמעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה, חוץ מן בן הגמל, וכדתריצנא בברייתא, דהכי קתני כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שמעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה, כלומר והוא שיכיר בן גמל. לפיכך המוצא בהמה פרסותיה חתוכות ואינו יודע אם מעלת גרה אם לאו, בודק בפיה, ואם אין לה שינים למעלה טהורה, ובלבד שיכיר בן גמל, ואם היה פיה גמום, בודק בפרסותיה, אם פרסותיה סדוקות, בידוע שמעלת גרה וטהורה, ובלבד שיכיר חזיר שאין לך מפריס פרסה וטמא חוץ מן החזיר. היה פיה גמום ופרסותיה חתוכות, בודק בכנפי העוקץ, אם הולך שתי וערב טהור, ובלבד שיכיר ערוד דליכא מין שאינו טהור ובשר העוקץ שלו הולך שתי וערב חוץ מן הערוד. והכי גמירי לה וקבלה בידן של חכמים. מצא מין מן המינין ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה ואינו יודע אם מין בהמה טהורה וחלבה אסורה אם מין חיה טהורה וחלבה מותר, בודק בקרניה, אם קרניה מבוצלין, כלומר כפופין בראשן כקרני האיל בידוע שהוא חיה טהורה וחלבה מותר, ואם לאו אם היו כרוכות (חרוקות) [חדוקות] והדורות, כלומר דקיימי גלדי גלדי מהודקים והקרנים עגולים בידוע שהוא מן חיה וחלבה מותר, ואף על פי שאין חרקיבו מובלעין, לפי הפירוש השני שכתבתי דהא לא בעינן מבלע חרקיהו אלא משום ספיקא דעיזא כרכין. וכיון דאיפסיקא הילכתא בעיזא כרכין להיתירא תו לא בעינן דמבלע חרקיהו. אבל לפירושו של רש"י ז"ל דפירש דספקא דעיזא כרכין היינו דקרניו חרוקות וחדודות ולהכי בעינן כרוכות, משמע לפי פירושו דכיון דאפסיקא הילכתא בעיזא כרכין להיתירא דלא בעינן אלא חדודות לאפוקי מעז וחרוקות לאפוקי משור והוא דמבלע חרקיהו. והתמ'? בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"א מהל' מאכלות אסורות ה"י) כל שאין קרניו מפוצלות אם היה קרניו כרוכות כקרני השור וחרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה ע"כ. והנה ביארנו בגמרא שאחד מסימנין אלו משום ספיקתו של עיזא כרכין. ואחר שעמד לנו דהלכה כרב ושמואל בריה דרבי אבהו דחלבו מותר וכדשלחו מתם, למה הוצרכו לכולן, אלא אם כן נסתפק הרב בפירושו ספיקא דעיזא כרכין איזו היא, ופסק מן הספק לחומרא לחזר אחר כל הסימנין הללו, וצ"ע.

דף סא עמוד א

מתני': סימני העוף לא נאמרו. מפרש בגמרא שלא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שחקרו ומצאו ההפרש שיש בין נשר שמנה הכתוב בטמאין ובין תורין שמנה הכתוב בטהורים ונמצאו מוחלקין בארבעה סימנין אלו.

אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא שאין לך בכל הטהורין דורס לעולם. ופירש רש"י ז"ל שמניח רגלו על המאכל בשעה שהוא אוכל כדי שלא ינוד האוכל ויבא כולו לפיו.ורבינו תם ז"ל פירש שדורס ואוכל והוא שדרכו לדרוס ולאכול חי וכדאמר בבבא קמא (טז, ב) אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור. פירוש משום שדרכו בכך והוי ליה תולדה דשן ברשות הרבים דפטור, טרף ואכל חייב דלאו דרכיה למיטרף ולמיכל ואינן כעין דורס דקתני לעיל (מב, א) במתניתין דרוסת הנץ ודרוסת הגס. דהתם פירושו שמטילין ארס, וכן כל עוף טמא יש לו ארס וזיהרא, ודריסה דהכא דורס ואוכל חי, והראיה שהרי שנינו ודרוסת הזאב (ובב"ק פרק כיצד) [ובבבא מציעא פרק המפקיד (מא, א)] אמרינן דלא דריס ואכיל אלא טורף ואוכל, אלמא דריסה דהכא לאו היינו דריסה דהתם. ועוד כתב ר"ת ז"ל דאכילת זבובים ושקצים ורמשים חיים לא חשבינן ליה בהכי דורס ואוכל. ולא מספקא דילמא דריס שאין נראה מה שפסק רש"י ז"ל לספוקי בדריסה ע"כ.

וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור. מתוך מה שפירש רש"י ז"ל בגמרא משמע דסבירא ליה דכללא דמתניתין לאו דוקא, דסיפא דמתניתין ארישא סמיך, כלומר אם ידוע שאינו דורס ועוד יש לו תלתא סימני טהרה בגופו בידוע שהוא טהור, דאין לך עוף טמא שיש לו ארבעה סימני טהרה. אבל בזמן שמצא לו אלו השלשה אם אינו יודע אם דורס אם לאו טמא. ובגמרא מפרש הוא ז"ל דעשרים עופות טמאין אית להו תלתא סימני טהרה כמות זה יש לזה, ומאותן השלשה שנים מהן ישנן בעורב ואחד מהן בפרס או בעזניה, והסימן הרביעי שאינו נמצא כלל בכל שאר העופות הטמאין הוא בפרס או בעזניה. עוד כתב הוא ז"ל דעורב הוא דורס. נמצא עכשיו שמתוך דבריו אנו למדין דשלשה סימנין הנוהגין בעשרים עופות הן אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף. ולפיכך עוף הבא בשלשתן אסור עד שיתברר שאינו דורס, שאם אתה אומר שאין שלשה אלו השלשה הנוהגין בכולהו עשרין עופות למה אנו צריכין לבירור שאינו דורס, שהרי אין לך עופות טמאים אלא ארבעה ועשרים הכתובים בפרשה וכדאמרינן בגמרא ואין לך אחד בהן שיש לו שלשה סימנין בגופן. אלא ודאי לפי דברי רבינו ז"ל כולהו עופות יש להן אצבע זפק וקורקבן נקלף אבל דורסין הן, ועורב יש לו אצבע וקורקבן ואין לו זפק ודורס. ועזניה בדרך הדמיון אצבע לבדו, ואין לו זפק ולא קורקבן ודורס. ופרס אין לו זפק ולא קורקבן ולא אצבע. אבל יש לו הסימן הד' שאינו בכולן והוא שאינו דורס. כך נראית עיקר סברתו ויסודו של רש"י ז"ל בהלכה זו. אלא דגבי שמנה ספיקות דגמרא כתב הוא ז"ל בחלוף מה שאמרנו, שהוא ז"ל פירש דכל אותן ספיקות ג' סימן טהרה היו מבוררין בהן שהן אצבע וזפק ואינן דורסין, אלא שאין קורקבנו נקלף ביד אלא בסכין, וזו היתה ספיקתן שאם קליפת סכין נחשבת קליפה הרי אלו טהורין בודאי שיש להן ארבעה סימני טהרה כתורין, ואם אינה נחשבת קליפה יש לספוקי בכולהו עשרים עופות טמאים, וזה הפך מה שאמרנו. שהרי אין לך בכל העופות טמאין שיש להו שני סימנין בגופן ושאינן דורסין, וצ"ע. ואם תשאל למה אנו צריכין ארבע סימנין להתיר עוף הבא לפנינו, והלא באחד בגופו וידוע שאינו דורס יש להתירו, שאין לך בכולהו עופות טמאים כזה, וכן בשני סימנין בגופו שאינן אותן שהן בעורב והעורב מצוי הרבה וידוע להן איזה סימנין יש לו. יש לומר דמתניתין לא בא אלא ללמד על עיקר הסימנין הטהורין וסימני הטמאין וכדרך ששנו בברייתא מה נשר מיוחד שיש לו ארבע סימני טומאה אף כל כיוצא בו טמא, ומה תורין מיוחדים שיש להן ארבעה סימני טהרה אף כל כיוצא בהן טהור. אבל לידע המותר מן האסור לפי הפירוש שכתבנו בסימן אחד בגופו וידוע שאינו דורס טהור. ואי נמי בסימן אחד בגופו לבד במקום דלא שכיחי פרס ועזניה. ואי נמי בשני סימנין בגופו והן שאינן בעורב.

גמרא, גירסת הגאונים ז"ל כך היא: תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר וכו' ונגמור מתורין וכו' אם כן שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי ונילוף מינייהו אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי. ופירוש דר' חייא בא להתיר כל עוף הבא אפילו בסימן אחד בגופו, ואף על פי שאינו בקי בהן ובשמותיהן, דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב, וכל שכן בב' סימנין, והוא שיכיר עורב ומינו, וכל שכן בג' בגופו, והוא שיכיר העופות הכתובין בפרשה הן ומיניהן, והילכך כל שאר העופות שאין מהן אם אינן דומין לנשר טהורין, דנשר בנין אב דכל שאין כמוהו טהור, והוא שאינו ידוע שדורס, אבל ידוע שדורס ודאי טמא, דהא כל הדורס טמא כדקתני במתני', ואף על גב דר' חייא מבנין אב דנשר גמירי לה והלכך היה מן הדין שאפילו דורס טהור כיון שאינו דומה לנשר בארבעה סימנין, יש לומר שכך היתה קבלה בידן של חכמים שאין לך בכל העופות הטהורין דורס כלל. ואם תאמר כיון שהוא בקי בכולהו עשרים וארבעה עופות טמאין אפילו דומה לנשר נמי אמאי טמא, דהא אמרינן לקמן (סג, ב) דגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין מן הטמאים לפיכך מנה לך בטמאין, כלומר שאין לך טמא אלא אלו בלבד, וכיון שזה בקי בהן ויודע שאין זה מהן בידוע שהוא טהור, יש לומר קים להו לרבנן שאין לך בטהורין שיש לו ארבעה סימנין כנשר ובודאי יצא זה מבקיאתו וטועה הוא ואין ליסמך על בקיאתו כלל. ועוד נראה לי שכל סוגיא זו אינה הלכה על דרך מה שאמרנו למטה שאין עופות טמאין אלא אותן עשרים וארבעה מינים בלבד, שאם אתה אומר כן מאי בנין אב דקא בני הכי מנשר ואמר מה נשר אף כל והלא אין לך אלא נשר בלבד. ואם תאמר משום מיניו נשר אין לו מין, אלא ע"כ כמו שאמרנו. וע"כ כל סוגיא זו מוכרחת כן מדקאמר וניליף מעורב ונילף מפרס ועזניה. ועוד יש לומר דמה שאמרנו גלוי וידוע וכו' לפיכך פרט בטמאין, לאו למימרא שאלו בלבד שפרט לך הכתוב יש, אלא לומר לך שהטמאין מועטין ולפיכך מנה הכתוב בטמאין לומר שאלו וכיוצא בהן בלבד טמאין. וגם זה נראה לי נכון. ואקשינן ונגמר מתורין ועד דאית ליה ארבעה סימני טהרה כתורין לא ניכול, ופרקינן אם כן שאר עופות טמאים דכתב רחמנא למה לי לישתיק מינייהו ואנא ידענא דאסורין. ואיכא מרבוותא ז"ל דלא גריס שאר עופות אלא עופות, דהא לאו מעופות טמאין סליק דלימא שאר עופות אלא מתורין סליק, ונראה שאין למחוק הגירסא בכך, דהא עיקר דינא בנשר היא ומנשר הוה יליף לה ר' חייא, ועוד דע"כ לאו כולהו עופות טמאין קאמר, דהא נשר או שאר עופות מיהא איצטריך למילף מינייהו סימני טהרה וטומאה דהא לא ידעינן להו אלא מנשר או משאר עופות טמאים ותורין, אלא שאר עופות גרסינן, דאי אפילו לא גרסי ליה הכין אית לן לפרושי כדאמרן כנ"ל.

וניליף מינייהו אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי השתא שאר עופות דאית להו תלתא בגופייהו אמרת לא ניכול עורב דלית ליה אלא תרי מיניהו צריכה למימר דלא אכלינן. והוא הדין דהוה מצי לפרוקי ליה הוה להו עשרים כתובין הבאין כאחד ואינן מלמדין, אלא דעדיפא מינה קאמר דעורב גופיה לא צריך קרא כלל למיכתביה. ואם תאמר היכי הדר פריך ניליף מיניהו, דהא היינו קושיין קמייתא דאקשינן וניליף מתורין ומפרקינן אם כן שאר עופות טמאין למה לי, והשתא נמי אי לא אכלינן עד דאיכא ארבעה הדרא קושיין לדוכתיה אם כן שער עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי. ותירצו בתוספות דהכי פירך וניליף מינייהו דבאותן שלשה סימנים לא ניכול אלא בתרי מינייהו. ולא ירדתי לסוף דעת התירוץ הזה. דאם כן היכא? פרקינן אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי. דאדרבה איצטריך למיסר גופיה. דאלו אתא משאר עופות משרא הוה שרינן ליה כדאמרן ונראה לי דלאו קושיא היא, דמעיקרא כי פרכינן מתורין קא סלקא דעתך דתורין לאו לקרבן בלבד כתבינהו רחמנא אלא אף למילף מינייהו, ופרקינן אם כן דלבנין כתבינהו רחמנא לתורין שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי, אלא ודאי תורין לקרבן הוא דאתא וכדאמר מר עוקבא לקמן (ע"ב), והלכך הדר פריך וניליף משאר עופות טמאין דכיון דתורין כתבינהו רחמנא לקרבן ודאי איצטריכו שאר עופות טמאין למכתבינהו דהא לא אתא מתורין, ופרקינן אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי.

דף סא עמוד ב

טעמא דכתב רחמנא נשר הא לאו הכי הוה אמינא נילף מפרס ומעזניה ואמאי הא הוה ליה שני כתובים הבאין כאחד. השתא (ד)סלקא דעתך דהאי חד סימן דאיתיה בפרס איתיה בעזניה. ואם כן אי ללמד קא אתי, ליכתוב רחמנא חד מינייהו ואתי אידך מיניה, ומשני דהאי דאיתיה בפרס ליתיה בעזניה אלא זה יש לו אצבע יתירה וזה זפק או זה קרקבן [נקלף] וזה אינו דורס, והלכך תרוייהו איצטריכו, דאי כתב רחמנא פרס ה"א כל דאתי באצבע יתירה כפרס טמא אבל עזניה הבא בזפק טהור כתב רחמנא עזניה למילף אגופיה, ואי נמי איפכא, וכיון שכן נילף מפרס ומעזניה דכל הבא בסימן אחד טמא, ומיהו מסתברא דדוקא הבא בסימן שישנו בפרס או בעזניה דפרס יליף אכל שיש לו אותו סימן דידיה ועזניה ילפה אכל שבא באותו סימן דידיה, אבל אסימן אחר דלאו בפרס ולאו בעזניה א"א, דאם איתא לכתוב רחמנא בפרס או בעזניה ואתי אידך מיניה דהא זה בנה אב לכל שאין בו אלא סימן אחד איזה סימן שיהיה, כך נ"ל.

והדר אקשינן: מכדי עשרים וארבעה עופות טמאין הן. ואי אמרת? דחד דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהני וחד דאיתיה בעזניה ליתיה בחד מהני, דקא ס"ד דארבעה סימני טהרה חוזרים בכולן, כלומר שזה יש לו זפק וזה קרקבן וזה אצבע יתירה וזה אינו דורס, ואם כן אי אפשר בחד דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהני וחד דאיתיה בעזניה ליתיה בחד מהני אחריני.

ומשני: גמירי עשרים וארבעה סימנין. כלומר סימני טהרה, שאר עופות טמאין כלומר חוץ מנשר דלית ליה כלל אית להו תלתא, וכן אצבע יתירה זפק וקרקבן נקלף, וכלן הן דורסין עורב אית ליה תרי מהני תלתא והן אצבע יתירה וקרקבן נקלף אבל דורס ואין לו זפק, פרס ועזניה לית להו אלא חד חד ואחד מהן סימן שבוא הוא מאותן השלשה הבאין בשאר העופות, והאחד יש לו הסימן שאינו בכולהו עופות והוא שאינו דורס, ועל דרך הדמיון פרס אינו דורס, ועזניה יש לו אצבע יתירה. והא דקאמר בסמוך גבי סנונית לבנה והלא אנשי גליל העליון היו אוכלים אותה מפני שקרקבנו נקלף, וגבי זריר נמי אמרינן והלא אנשי כפר תמרתא אוכלין אותו מפני שיש לו זפק, לאו למימרא דהני תרווייהו ליתנהו בעורב ומשום דלא שוו ליה בסימנין הוא דאכלי להו, דא"כ שני סימני טוהרה שבעורב הן אצבע יתירה ואינו דורס וזה אינו דהא כולהו עופות טמאין דורסין הן חוץ מפרס. ועוד דרש"י ז"ל בעצמו (לקמן סב, א ד"ה וה"מ) כתב דעורב דורס הוא, ועוד שהרי העורב המצוי ביניהו והוא השחור כולו כדכתיב (שה"ש ה, יא) שחורות כעורב יש לו אצבע יתירה וקרקבן נקלף ביד ובלא שמש, אלא לא הביאו חכמים ראיה מסימניהם אלא מאכילתן. ולפי דרכם הביאו הסימנין שהיו נוהגין לאכלן בהן מפני המסורת שהיה בידם מאבותיהם על רוב העופות המצויין במקומותיהם כך כתב הר"ז ז"ל. ואינו מחוור, דמה להן להזכיר כלל, דאדרבה סימנים אלו שבסנונית הן הן שבעורב ויש בהן סיוע לסברתו של רבי אליעזר דהוא מין עורב, ואולי נאמר דלחזק קבלתן שאין זה מין עורב הזכירו סימני הסנונית ולומר שכל כך היתה קבלה אמיתית בידן מפני האבות שאינו מין עורב כלל, שאע"פ שמצאו לה קרקבן שכנגדו בעורב נקלף נמי (א"ה) [אפילו הכי] לא חששו לה, אלא כיון שיצאה מחשש עזניה שיש לה סימן אחד בגופו אכלוהו.

דף סב עמוד א

והא דאמר רב נחמן הבא בסימן אחד טהור. והוא שבקי בהן ובשמותיהן לא בקי בכולהו אלא שבקי בפרס ועזניה שיש להן סימן אחד בגופן לבד ואינ(ו)[י] יודע למה סתם בזה והוא שבקי בהן ובשמותיהן, דהוה ליה למימר והוא שמכיר פרס ועזניה כדאמר איהו נמי והבא בשני סימנין טהור הוא שיכיר עורב, ואם מפני שאין פרס ועזניה מצויין (ו)אין אומר והוא שיכיר את שאינו מצוי, זה אינו, דיש בכלל מאתים מנה, ואם אתה מצריכו שיכיר כל העופות הטמאין הרי אתה מוסיף עליו ומצריכו בקיאות יתר מאד שיכיר פרס ועזניה וכל השאר ומן הדומה שזו אחת מן הקושיות הסותרות את הפירוש לגמרי.

אמר אמימר עוף הבא בסימן אחד טהור והני מילי בדלא דריס. כלומר באיזה סימן גופו שיבא טהור והוא שאין אנו מכירין בו שדורס, דמן הסתם אנו אומרין שאינו דורס, דמאי אמרת שמא פרס או עזניה הוא דלית ליה אלא סימן אחד בגופו ודורס, אפילו הכי לא חיישינן ליה, מאי טעמא פרס ועזניה לא שכיחי ביישוב, זהו פירוש שמועה זו לפי מה שנראה מתוך דברי רבינו שלמה ז"ל, אלא דקשיא לן בהא מה שפירש הוא בעצמו ז"ל בשמנה ספיקות כמו שכתבתי למעלה (סא, א ד"ה וכל שיש) בפירוש משנתינו. ועוד הא דנקט רב נחמן בעוף הבא בסימן אחד והוא שבקי בהן ובשמותיהן, ולא הוה ליה למימר אלא והוא שמכיר פרס ועזניה כמ"ש (ד"ה והא דאמר) ועוד אמאי לא קאמר רב נחמן עוף הבא בשלשה סימנין טהור והוא שבקי בהן ובשמותיהם. ועוד גדולה מזו שהרי כמה מן העופות הטמאין שנבדקו ביד כגון הנץ. והוא שהורגלו הכל ללעז אותו אשפרויר, וכן פירש רבינו שלמה ז"ל בפירוש המשנה וכן פירש (בפרק) [בפירוש] החומש (ויקרא יא, ט). וכן האסטרו שהוא ממין הנץ אלא שהוא הגס שבמין ואין להם אלא אצבע יתירה לבד ואין להן קרקבן כלל ולא זפק, וכן בדקו בעוף הטמא הנקרא מילא"ן והוא שדורס בתרנגולין ואין לו אלא אצבע יתירה, וא"א לומר שזו פרס או עזניה שזה מצוי בישוב יותר משאר העופות הטמאין, ובת היענה שקורין אישטרו"ץ ואין לה זפק ואין לה [אלא] ג' אצבעות שנים לפניה ואחד יוצא גודל וקרקבנו נקלף, וכן בדקו בעופות שעיניהם הולכות בפניהם כשל אדם ויש להן לסתות והן קריא (וכפוף) [וקיפופא] כמו שהזכירו בנדה (כג, א) פרק המפלת ואין להן אלא אצבע יתירה ולא זפק ולא קרקבן נקלף, וכן הדיו והיא הדיה האמורה בתורה וקורין אותו בולטור וכן פירש רש"י ז"ל בכל מקום בולטור והוא דורס ואין לו אצבע יתירה, והרבה פירושין וכללין נאמרין בשמועה זו ואין אחד מהן עולה כהוגן בלי קושיות והויות, ורובן שתעיד העין על סתירתן בבדיקת העופות הטמאים הנמצאים. ופירש הרב רבי משה ברבי יוסף ז"ל וגרסתו עולה כהוגן להלכה יותר מכולן. והוא מפרש כללי משנתינו שהן כללים גמורים מוחלטים, שכל העוף הדורס ודאי טמא, וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף טהור, כדתניא בברייתא בידוע שהוא טהור, כלומר שאי אפשר לעוף הבא בג' סימנין אלו בגופו (שהוא) [שיהא] דורס, שכך הוא מסורת בידן של חכמים, ופי'? דכולהו עופות טמאין אין להם אלא חד חד של טהרה חוץ מעורב שיש לו שנים, אלא שהג' סימנין שהן זפק אצבע יתירה וקרקבן נקלף חוזר בכולן וכדגרסינן בגמרא במקצת הנוסחאות תלתא הדרי בכולהו, והמשל בזה נץ יש לו אצבע יתירה דיה יש לה זפק. והחסידה יש לה קרקבן נקלף וכולן דורסין הן, ולא הזכירו פרס ועזניה אלא מפני שהיתה קבלה בידן שאחד מהן הוא שיש לו אותו סימן שאינו בכל שאר העופות והוא שאינו דורס, והוא גורס תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור וכו' ונגמר מתורין, אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי, השתא דאית ליה תלתא אמרת לא עורב דלית ליה אלא תרי וכו', טעמא דכתב רחמנא נשר הא לאו הכי הוה אמינא לילף מפרס ועזניה הוה ליה פרס ועזניה שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, גמירי דאיכא בהאי ליכא בהאי מכדי עשרים וארבעה עופות נינהו א"א דליכא חד מנהון וחד דאיתיה בעזניה דליתא בחד מהני, ולא גריס כלל שאר עופת טמאין דכתב רחמנא למה לי, ואפשר שהוסיפו אותו בגמרא על פי הלכות גדולות. והא דתני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור, דוקא כשהוא בקי בכל העופות הטמאים, דאי לא איכא לספוקי בכולהו עשרים עופות טמאין ואם בשני סימנים והוא שיכיר עורב ומיניו. אלא דקשיא לי בהא כי אקשיה ונגמר מעורב ופרקינן אם כן פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי, ולמה פטר פרס ועזניה דכולהו נמי אין להן אלא סימן אחד כפרס ועזניה. ואפשר לומר דמשום דבעי למהדר ולאקשויי ונילף מפרס ועזניה לברורי, דאי לא כתב רחמנא נשר הוה גמריה מיניה, משום דההיא חד סימן דאית לחד מינייהו ליתיה בכל שאר עופות טמאין, ומסימן אחד דשאר עופות טמאין ליכא למגמר, משום דא"א דהאי דאיתיה בהאי ליתא בחד מהנך והוה להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, משום הכי נקט פרס ועזניה, והשתא לפירושו אתי שפיר הא דנקט רב נחמן בעוף הבא בסימן אחד והוא שבקי בהן ובשמותיהן, דודאי צריך הוא להיות בקי בכולהו עשרים עופות טמאים שגם להן יש אחד אחד. וניחא נמי הא דלא קאמר והבא בשלשה טהור והוא שבקי בהן ובשמותיהן שכלל זה כבר למדנו אותו ממשנתינו אף על פי שאינו בקי בעופות הטמאין כלל דאין לך עוף הבא בשלשה סימני טהרה שאינו טהור. והא דאמר אמימר עוף הבא בסימן אחד טהור, והני מילי דלא דריס, הכי פירושה והוא שיהא אותו סימן שאינו דורס, דאי בחד סימן אחר אתי איכא לספוקי לכולהו עופות טמאים, אבל (הכא) [הבא] בסימן שאינו דורס ליכא לספוקי אלא לפרס או לעזניה שאינו דורס, ופרס ועזניה לא שכיחי בישוב, ולפי שאמר רב נחמן סימן אחד תפס לו אמימר אותו לשון ואמר איהו נמי סימן אחד ואינו אלא שאינו דורס, ושמנה ספיקות לפירוש זה כגון שהיו בהן שני סימני טהרה בגופן, ואם היה להן עוד השלישי בידוע שהוא טהור, ואם אין קרקבנן נקלף יש לספקן בעורב ומיניו ואף על פי שאינן דומין בסימניהן ממש לעורב, שהעורב יש לו אצבע יתירה וקרקבן נקלף, (ו)חששו לרבי אליעזר בן יעקב שאסר גם הזרזיר אף על פי שיש לו זפק מפני שכונתו. אי נמי שהיו מכירין עורב ומיניו והיו אותן הספיקות בעלי סימן אחד, ואם היה להן זה השני (שהבא) [שהוא] קורקבן נקלף היו טהורין ואם לא יש לספקו בכולהו עופות טמאין. וזה הנכון שהן מכירין היו העורב וכל מיניו שמצוי היה ביניהן. ועוד דלית הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב וכדמתמהינן לקמן (סה, א) כמאן כר' אליעזר בן יעקב דאלמא לית הלכתא כותיה במאי דקאמר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, ותרנגולתא דאגמא שהיתה מוחזקת בידן בטהורה ואחר כך אסרה אמימר ואמר חזינא לה דדרסה ואכלה, לפירוש זה נראה לפרש שלא היה לה שום סימן טהרה בגופה אלא שהיתה מוחזקת ביניהם שאינה דורסת וליכא למיחש אלא לפרס או עזניה כדאמימר, ומשום דפרס ועזניה לא שכיח ביישוב לא היו חוששין לה, ועכשיו שנתגלה שהיא דורסת הויא לה מין נשר, אי נמי שהיו לה אצבע יתירה וקרקבן נקלף כעורב והיתה נאכלת במסורת שאינה מין עורב ושאינה דורסת, ועכשיו שראו אותה שהיא דורסת אסורה לפי שהיא בודאי ממין עורב. ומכל מקום מתוך שרבו בזה הסברות והפירושין אין לסמוך בעוף הבא לפנינו בלא ארבעה סימני טהרה לאכלו אלא במסורת. וכן כתב רש"י ז"ל וז"ל ומתוך שאין נו בקיאין בהן נראה לי שעוף הבא לפנינו [חוששין] לומר שמא דורס הוא, דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בה דטהורה, ולאחר מכאן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל אלא במסורת, עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור, ושלא מסרו לנו יש לחוש, ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר למקן (סג, ב) עוף טהור נאכל במסורת ע"כ. וכתב הר"ז הלוי ז"ל וקבלנו במסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל שחרטמו רחב או שיש לו כף הרגל שקורין כטא? כמו שיש לאווזין אין להן להסתפק בדריסתו, כי בידוע שאינו דורס.

הא דאמר רב נחמן עוף הבא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב, ואקשינן עורב ותו לא והתניא עורב זה עורב למינו להביא סנונית לבנה וכו'. לאו מדרבי אליעזר בן יעקב מקשינן, דהא לא קיימא לן כותיה, וכדמוכח לקמן (שם), דתניא השוכן עם הטמאים טמא, ואקשינן כמאן כרבי אליעזר בן יעקב, דאלמא משמע מינה לכאורה דלית הלכתא כותיה, אלא מינה שמעינן דאית ליה מינין, וע"כ לא נחלקו עליו חכמים באלו אלא מפני שאנשי גליל ואנשי כפר תמרתא אוכלין אותן, וע"כ אית לן למימר הכין, דהא גבי עורב למינו כתיב, וה"ה דהוי מצי למפרך והא למינו כתיב, אלא משום דנחלק ר"א בן יעקב וחכמים במיניו נ"ל למפרך מיהא ולומר שצריך בקיאות בהכרת המינין, שהרי רבי אליעזר בן יעקב ורבנן נחלקו בהן. ועוד תדע דהא בסנונית שנחלקו אמרינן בסמוך דלא נחלקו אלא בחיורא כריסה אבל בירוקה כריסה מודו ליה, ולמאן דאמר דאף בירוקה כריסה פליגי, הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, ולדידיה אפשר דמדרבי אליעזר קא מקשה כנ"ל. ולדידיה הא דתניא לקמן (סג, א) את כל עורב להביא עורב עמקי, אפשר דאתיא אפילו כרבנן, ומוקי לה בירוקה כריסה וכלפי שהעורב שחור גמור קרי לירוקי עמקי וכדאמרינן הכא מאי לבנה שאינה שחורה, אבל למאן דאמר בירוקה כריסה פליגי ולא אסרי רבנן אלא בשחור גמור, ברייתא כולה דלקמן אתיא כרבי אליעזר בן יעקב.

דף סג עמוד ב

לוקחין בנים מ"מ ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טריפות. כלומר דמיעוטא נינהו ואין חוששין למיעוטי.

ודילמא דעוף טמא הוא. וקשיא לן היכי חיישינן לעופות טמאין, דהא מיעוטא נינהו כדאמרינן לעיל תניא רבי אומר גלוי וידוע לפנימי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובים מן הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין. ויש מי שתירץ דסמוך מיעוטא דעופות טמאין למיעוט דנבילות וטריפות והוו להו רובא. ולא מיחוור דאם כן הוה ליה למימר ודילמא אסורות נינהו דהוה בכלל לשון זה בין נבלות וטריפות בין בעוף טמא, אבל השתא דקאמר דילמא דעוף טמא הוא אין בכלל עוף טמא נבלות וטרפות. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דאף על גב דמיני עופות טהורין מרובין מן הטמאין, מיני טמאין גדולין מהן, וכדאמר לעיל תניא איסי בן יהודה אומר מאה עופות יש במזרח וכולן מיני איה הם.

אלא כך סימני עוברי דגים. כך היא הגרסא ברוב הספרים. ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל כאן ובמסכת עבודה זרה שילהי פרק אין מעמידין (מ, א) גריס כך סימני קרבי דגים, נראית מזה דעת רבינו ז"ל דסבירא ליה כמאן דאמר התם דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים, והילכך כל אימת דמטיל ביצים בידוע שהוא טהור, ועוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהם אלא טהורים, אבל לפי גרסת הספרים שלנו אפילו עוברי דגים צריכין סימן.

דף סד עמוד א

לא צריכה בחתוכה. כלומר שאין יכולין לעמוד על סימני ראשיה אם שניהם כדודין או חדודין או אחד חד ואחד כד, ולבדוק בחלבון וחלמון, דהא תרי סימני קא מסיימא ברייתא בהו אם שלמין בודק בראשיהן ואם חתוכין בודק בחלבון וחלמון, והכא נמיאמאי איצטריכיה לעדותו של נכרי המוכר ולומר של עוף פלוני הוא וטהור אפילו בסתמא בבדיקה סגי להו, ופרקינן בטרופות בקערה שאין יכול לעמוד עליהן. וקשיא לן אם כן כי אמר נמי של עוף פלוני וטהור היכי מהימנן ליה, והלא מצי משתמיט ליה דהא אי אפשר לעמוד עליהן, ואם תאמר דהיינו דאקשיה ליה ואזיל מדתניא אין מוכרין ביצת טריפה לנכרי אלא אם כן נטרפה בקערה לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, הא ודאי לא משמע הכי, דאדרבה משמע [מ]דקתני לפיכך אין לוקחין מהן נראה דעיקר איסור לקיחת ביצת טרפה בקערה מן הנכרי אינה אלא משום היתר שהתירו חכמים למכור להן ביצת טרופה שנטרפת בקערה, הא לאו הכי משרא שרי ליקח מן הנכרי, ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא, ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכי, אלא דעדיפא ליה לאקשויי מברייתא. עוד נראה לי דאפילו בטרופות בקערה כי אמר של עוף פלוני טהור מדינא מהימן דרתותי מרתת, דילמא יהב ישראל דעתיה עלייהו וטורף ביצה אחרת בקערה ומקיפ(י)ן ועל ידי כך יכיר ויפריש ביניהם, שאי אפשר לשני מיני[ם] חלוקין שלא יהא הפרש כל דהו ביניהן. ועם תירוץ זה יעלה לנו תירוץ גם כן להא דאמרינן לקמן (סד, א) דסימנין לאו דאורייתא, משום דאיכא דעורבתי דדמיא לדיונה, ואפילו הכי כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא סמויך עילויה, וכיון דדמו להדדי כי אמר של יונה היא מאי הוי, הא מצי משתמט ליה למימר דדיונה היא והיא אינה אלא דעורבא, אלא ודאי שמע מינה דאף על גב דדמו אהדדי אכתי רתותי מרתת דילמא יהב ישראל דעתיה עליה ומקיפן לדיונה ומכיר. ומיהו נראה מתוך דברי רבינו יצחק ז"ל שכתב בע"ז (מ, א) דהא דאמרינן לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, עיקר אסורה משום דמצי משתמיט היא, ולא משום דמוכרין להן, ואדרבה משום שאין לוקחין [משום הכי] (ו)מוכרין להן כמו שאנו עתידין לכתוב בשמו בס"ד. ומיהו לא(ו) משמע הכי, מדקאמר לפיכך אין לוקחין מהן דאדרבה משמע דעיקרא דמלתא משום דמוכרים הוא דאין לוקחים, הא לאו הכי משרא שרי כמו שכתבתי, ועוד דאם כן אפילו בביצה שלמה תיקשי לן אמאי זבנינן מינייהו, ואף על גב דקאמר של עוף פלוני וטהור כיון דאיכא טמאין דדמו לטהורין,וצריך עיון לפי דברי רבינו ז"ל.

אלא אמר רבי זירא סימנין לאו דאורייתא. קשיא לן דבמסכת ע"ז (בסופו) [בסוף אין מעמידין] (מ, א) אמרינן אין לוקחין עוברי דגים אלא מן המומחה, ואקשינן למה לי מומחה, ליבדק בסימנין, דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, ותירצ' רבינא בשנמוחו, דאלמא שמעינן מינה דסיטמנין דאורייתא. ורבינו אלפסי ז"ל כתב דברי ר' זירא, ובשלהי פרק אין מעמידין (שם) כתב ההוא דקרבי דגים אינן נקחין אלא מן המומחה ולא כתב כלל מה שהקשו עליה בגמרא ויבדוק בסימנין, ולא דברי רבינא שהעמידה בשנמוחו, נראה דעת רבינו ז"ל בכך ששתי הסוגיות חולקות אי סימנין דאורייתא או לא, וסמך לו על סוגיא זו דהיא עיקר דאיתמרא בדוכתא גבי הלכתא דהאי דינא. ואף על גב דרבינא בתרא הוא, אפילו הכי מסתבר טעמיה דרבי זירא דהכא, דהא טעמא קאמר, דאי לא תימא הכי שמונה ספיקות לבדוק בביצייהו, וכיון דסימני ביצים לאו דאורייתא ולא סמכי עליהו סימני דגים נמי לא סמכינן עלייהו, דהא ברייתא להדדי מדמי להו. ור"ת ז"ל אמר דהא סוגיא דהכא וסוגיא דהתם, תרוייהו איתנהו, דודאי גבי דגים סימנין דאורייתא נינהו, דהא בבצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אסימנין נמי הוינן סמכי בהו, ובדגים קים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור כלל, וברייתא הכי קתני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים מה סימני ביצים שאם טמא טמא וטהור תולין משום דאיכא דטמאין דדמו לטהורין כך סימני עוברי דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור, ולכאורה כדבריו נראה, דרבינא ודאי כבר עמד על דברי רבי זירא, ועל מה שהקשה משמנה ספיקות ואיך לא חשש להן, ואם אתה אומר שאף על פי כן לא קבלם, אנו איך נניח דברי רבינא שהוא אחרון ונתפוס דברי רבי זירא, אחר שדחה אותם רבינא, ועוד דודאי אי דמי להדדי לא הוה שתיק גמרא התם מהך קושיא דרבי זירא, והוה ליה לאקשויי התם אי הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביצייהו, אלא ודאי הדעת מכרחת כדברי ר"ת ז"ל דאין זו דומה לזו, וכן נראית דעת רש"י ז"ל שכתב כאן וז"ל אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמיכ'? עילויהו, וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל אלא לאו שמע מינה סימנין של ביצים לאו דאורייתא. ומיהו רבינו יצחק ז"ל בעל התוספות אמר (כההיא) [דההיא] דשילהי פרק אין מעמידין (שם) באומר של דג פלוני וטהור הוא קא מיירי, והילכך אוקמה רבינא בשנמוחו, דאי לאו הכי לכולי עלמא שרי, דהא איכא תרתי לטיבותא וכדאמרינן הכא גבי ביצים, ואם תאמר מאי דוחקיה התם לאקומה באומר של דג פלוני וטהור הוא דאצטריך לדחוקיה ולאוקמיה בשנימוחו, לוקמה סתמא בדלא אמר של דג פלוני וטהור ואף על פי שלא נימוחו כדרבא דסימנין לאו דאורייתא, יש לומר דניחא ליה לאוקמה בכל ענין. ואם תאמר והא על כרחין לא אפשר לאוקומה בכל ענין, דהא לא מיירי באומר אני מלחתים, דאלו אומר אני מלחתים נאמן כדאיתא התם. יש לומר שאינן רגילות שיהא שם בשעת מליחה, אבל רגילות הוא שידע שהוא של דג פלוני וטהור. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד דהא דקתני אין לוקחין ביצים טרופות בקערה מן הנכרי, עיקר איסורא ליתא משום דמוכרין להן, אלא משום דאי אפשר לעמוד עליהן ומצי משתמיט ליה כמ"ש למעלה, דהא דגים ליכא משום טריפות ומשום נבילות, ואף על פי כן כתב רבינו ז"ל כאן דבנמוחו אף על גב דאמר של דג פלוני וטהור אינו נאמן ואין סומכין עליו, וכבר כתבתי מה שקשה לי על זה לכאורה, וצריך עיון. נמצא בין לדברי רבינו אלפסי ז"ל בין לדברי [ר"י] בעל התוספת ז"ל שאין לסמוך על סימני קרבי דגים, דבין בביצים בין בדגים סימנין לאו דאורייתא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל הביא ראיה לדברי רבינו אלפסי ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי שם במס' ע"ז (פ"ב, ה"ט) ר' נתן בר בא אומר קמי שמואל ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאים לעוברי דיגם טהורים עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורין ארוכים, חמי ליה חדא שלפותא אמר ליה כזה מהו אמר ליה טמא, אמר ליה לא ביש לי דאמרת [על] טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור, משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להם עוברי אף סימני עוברי דגים לאו דאורייתא, דאף על גב דרב נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא דידן הוה גמיר, ועלייהו הוה סמיך, אפילו הכי לא קביל שמואל מיניה דסבירא ליה כרבי זירא. ומיהו בעוברין סבירא ליה לרבינו אלפסי ז"ל דטהורין ואינן צריכין סימנין כמ"ש למעלה דס"ל כמאן דאמר התם (ע"ז מ, א) דג טמא משריץ טהור מטיל ביצים.

חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ. משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אי אמר לך של עוף פלוני וטהור הוא, דאיכא תרתי לטיבותא סמוך עלוי' בסתמא לא תסמוך עלויה דאית בה דעורבתא דדמי לדיונה. ראיתי למקצת רבותינו המפרשים שפירשו דדוקא קאמר דקים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור אלא דעורבא דדמי לדיונה, ולא מיחוור, חדא, דהא סתמא קאמרינן חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ משכחת לה טמאה משכחת לה טהורה, אי אמר לך של עוף פלוני וטהור דמשמע דבכולהו ביצים קאמר בין דומין לתרנגולת בין דומין לדיונה, וברייתא נמי סתמא קתני לוקחין ביצים בכל מקום, ומוקמינן לה באומר של עוף פלוני וטהור. ואם איתא הא כולהו ביצים ניקחין בכל מקום חוץ משל יונה, ורבי זירא נמי דאמר סימנים לאו דאורייתא טפי הוה עדיף לפרוקי בהדיא הכא במאי עסקינן בביצת היונה, משום דאיכא דעורבתא דדמיא לדיונה, ולעולם סימנין בשאר ביצים כולהו דאורייתא, ועוד דאם איתא קושיא דר' זירא משמונה ספיקות אכתי לא אפריקה לה, דאם איתא לבדוק בביצייהו, אלא אם תאמר דכולהו הני ספיקתא משום עורב ומיניו נינהו, והוא דוחק דודאי עורב וכל מיניו שכיחי גבייהו ובקיאין הוו בהן, ועוד דאי משום עורב הוו מספקי בהן. כי קרקבנן נקלף מאי הוי, והא עורב קורקבנו נקלף הוא, ודוחק הוא גם כן להעמידה כר' אליעזר דזרזיר כמ"ש במקומה. ואם תאמר דתרי סימנין הוו להו בר מקורקבן, אם כן לאו מין עורב נינהו, דעורב אין לו זפק, אלא ודאי נראה דהא דקאמר דאיכא דעורבתא דדמי לדיונה לאו דוקא קאמר, אלא דבהאי קים להו דדמי ליונה וספוקי הוה מספקו כיון דאיכא חד דדמי הכי נמי איכא אחריני דדמו, והלכך כולהו אינן נקחין אלא באומר של עוף וטהור דאיכא תרתי לטיבותא כך נראה לי.

שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ. ואם תאמר לענין אכילה ולענין מלקות למה לי ריקמה, הא קיימא לן דכל היוצא מן הטמא טמא, כדתנן בפרק קמא דבכורות (ה, ב) בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, יש לומר דלענין מלקות איצטריך, דנהי דאסורה באכילה אבל מילקא לא לקי עלה. והרמב"ם ז"ל כתב כן פ"ג של מאכלות אסורות (ה"א) שכל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הריאותו מאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאין וביצי עוף ודג הטמאין, שנאמר (ויקרא יא, טז) ואת בת היענה זו ביצתה, והוא הדין לכל איסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה. ומדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל נראה דאם לא ריקמה אפילו איסורא דאורייתא ליכא. דכיון דשרא רחמנא ביצת עוף טהור כדכתיב (דברים כב, ו) והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים וגו' וכתיב ואת הבנים תיקח לך, ודרשינן לקמן בפרק שלוח הקן (קמ, א) תקח לך ולא לכלביך, דאלמא דביצי עוף טהור משרא שרא להו רחמנא, ואף על גב דביצה זו כאבר מן החי, אלא חדוש הוא שחדשה התורה בו, וכיון שחדוש הוא אף כל ביצה אסורה מדינא מותרת, והיינו דאיצטריך רחמנא למעוטי ביצת עוף טמא כדכתיב ואת בת היענה, דאי לאו דמיעטיה קרא בהדיא משרא שריא, וכי האי גוונא אמרינן בבכורות (ג, ב) גבי חלב בהמה טמאה סלקא דעתך אמינא כיון דחלב טהור חדוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב בטמאה נמי לשתרי, קא משמע לן קרא, וביצת טרפה שאסורה מדאורייתא כדמשמע בביצה (ז, א) היינו משום דילפינן עוף מעוף, אבל ביצת השרץ לא ילפה מעוף אלא מטומאה ילפה, ולענין טומאה בעינן ריקום כדאיתא לקמן מדכתיב (ויקרא יא, מא) השרץ מה שרץ שרקם אף ביצה שרקמה. ולדבריהם (כל שכן) דאיצטריך הכא לאוקומה בשריקמה ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ, ואפשר היה לומר דביצת עוף טמא אפילו לא ריקמה לקי אביצתה כמו עליה, אבל בביצת השרץ לא לקי עליה עד שעת ריקום, והיינו דאתא לאשמועינן תנא דברייתא, אלא שאין הלשון מתחוור בו כל כך, דהוה לן למימר שעד שלא ריקמה אינו לוקה, דהא עיקר הלכתה דאינו לוקה עד שרקמה הוא. ועוד שראיתי לר"ם ב"ם ז"ל שכתב דאפילו ביצת עוף טמא אינו לוקה עליה אלא אם כן תלויה באשכול שהיא כגון העוף, וזה לשונו אף על פי שחלב בהמה טמאה אינו לוקה עליה עוף טמא אסורין, אין לוקין עליהן שנאמר (שם ח, יא) מבשר'? לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותה כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה, ואינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות עד כאן. ואפשר לומר דלאורויי שהיא ביצת השרץ הוא [ד]אתא, ונפקא מינה להתראה שצריך להתרות משום שרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם, ה"ח) דביצת עוף טמא שהתחיל אפרוח להתרקם בה ואכלה לוקה עליה משום אוכל שרץ העוף, דקשיא לי דהא משמע בשמעתין דהכא ובשמעתין דלקמן בשלהי פרקין דאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ, דהא קתני בברייתא כל השרץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, ואסיקנא הכא דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואם איתא דאפרוח של עוף טמא אסור משום שרץ העוף, אמאי אסמכוה רבנן אקרא דכל שרץ השורץ על הארץ, אקרא דכל שרץ העוף הוה להו לאסמוכיה, ועוד דאמר לקמן (סז, ב) כל השרץ השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין (שבאכלוסין) [שבכלוסים], ואוקימנא אליבא דשמואל דוקא בשהתליעה לאחר שנתלשה, אבל התליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, אלמא כל אימת דלא נפקי לאויר העולם אינן אוסרין משום שרץ העוף, ואף על פי שעידין לפרוח אם יצאו חוצה, ומסתברא לי דנפקא מינה למלקות, שבביצת השרץ אם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, אבל ביצת עוף טמא אינו לוקה אפילו בשריקמתה, דלאו שרץ השורץ על הארץ הוא ולא שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם, וצ"ע.

דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב. ופליגי רבנן עליה, ואסיקנא דאפילו ר' אליעזר בן יעקב מדרבנן קאמר, אבל מדאורייתא משרא שרי. ולענין פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב, פסק רבינו אלפסי ז"ל כרבנן דשרי. ואיכא מאן דפסק כר' אליעזר בן יעקב, דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. והרב בעל העיטור ז"ל כרבינו אלפסי ז"ל סבירא ליה דלא אמרינן משנת ר' אליעזר קב ונקי אלא במשנה, אבל בברייתא לא, והרבה יש בתלמוד דאין הלכה כמותן, דהא אפליגו רב ורבי יוחנן באפרוח שנולד בי"ט דרב אסר ור' יוחנן שרי כדאיתא בביצה (ד, א( וקיימא לן כר' יוחנן, ועוד דבחול לכולי עלמא שרי, ואף הרב בעל התרומות ז"ל כרבנן פסק. אלא שאני תמה במה שכתב, שכך כתב דמכל מקום מן התורה אסור משום נבילה, ואפילו שוחטו אין בכך כלום שאין שחיטה שייכא ביה, וכן בהמה שלא שהיתה שמונה ימים ואמרינן ביבמות (לו, ב) ובשבת (קלה, ב) כל שלא שהה שמונה ימים בבהמה נפל, אבל איסור שרץ השורץ על הארץ לית ביה אלא אסמכתא דעלמא הוא, וזה תימא, דהא רב ורבי יוחנן תרוייהו משמע דמודו דבחול משרא שרי ליה לאלתר, ואפילו בי"ט נמי קיימא לן כר' יוחנן, דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואף על גב דאינהו נמי פליגי בעגל שנולד בי"ט, (וק"ל) [והא דקיימא לן] בבהמה דכל שלא שהתה שמנה ימים הרי זה נפל, התם בלא קים ליה שכלו לו חדשיו, ופלוגתייהו דרב ור' יוחנן בשכלו לו חדשיו, ועוד קשה דאם איתא כיון דאיכא עליה איסורא דאורייתא משום נבילה, למה אסמכוה חכמים אקרא דכל השרץ השורץ, אלא שהרב ז"ל בעצמו תירץ קושיא זו, דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור, וצריך עיון. ומיהו קודם שיצא לאויר העולם לכולי עלמא אסור ומדרבנן כדאמרי הכא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם אפילו רבנן מודו.

דף סד עמוד ב

תנו רבנן גיעולי ביצים מותרת. פירש רש"י ז"ל ביצים טמאים שנתבשלו עם הטהורין אין פליטת האסורין אוסרת את הטהורים כדאמרינן בפרק גיד הנשה (צז, ב) דאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא הוא, כלומר ואין בהן טעם, והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא בפרק גיד הנשה (שם) אמר רב נחמן ביצה בששים,וסלקא דעתין דביצה טמאה קאמר, ושקלינן וטרינן עליה טובא, ופרכינן עליה טובא ולא פרכינן עליה מהא ברייתא, ולא מייתינן לה התם לסיועי ולאתובי מיניה כלל, אלמא דלא מיירי בהאי עניינא כלום. ועוד כתב הרב בעל התרומות ז"ל דלענין דינא נמי אין הולכין בו אחר לשון בני אדם דקרו ליה מיא בעלמא, דהא מקשינן עלה בפרק גיד הנשה מהא דתניא ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות אם יש בנותן טעם אסורות, ואף על גב דשנינן ליה בביצה שיש בה אפרוח, שינויא היא ואשינויי לא סמכינן, וברייתא דהכא דקתני גיעולי ביצים מותרין מפרשי ליה בתשובת הגאונים זצ"ל מלשון שורו עבר ולא יגעיל (איוב כא, י), כלומר ביצה שהגעילה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה, [מ]הא קא משמע לן דאף על גב דיצאתה קודם זמנה אין בה משום אבר מן החי כיון שאינה מעורה בגידים. ומיירי באיסור הביצה עצמה דומיא דסיפא דקתני ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותם. מיהו בירושלמי דמסכת תרומות פרק בצל (ה"ו) משמע כפירוש רש"י ז"ל דגרסינן התם גיעולי ביצים מותרות אמר רבי זירא הא דאיתמר מותרות הוא ששלקן בקליפיהן, אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחר, אלמא בנתינת טעם של טמאה בטהורה מיירי כדברי רש"י ז"ל. אלא דקשה קצת דמייתי אחר כך בירושלמי שורו עבר ולא יגעיל, ועוד דתניא בתוספתא דתרומות (פ"ג, ה"?) דג טמא שכבשו עם דג טהור ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בה בנותן טעם אסורות ואם לאו מותרות גיעולי ביצים מותרות באכילה, דמשמע בהדיא דגיעולי ביצים לאו היינו טמאות ששלקן עם הטהורות שאלו מותרות ואלו אסורות. ומיהו לענין ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות פסק רבינו אלפסי ז"ל להתיר, כדאמרי אינשי (לקמן צז, ב) דמיא דביעי בעלמא הוא, ודוקא בקליפיהן, אבל קלופות לכולי עלמא צריכות שיעור כדקתני בהדיא בירושלמי אמר רבי זירא הא דאיתמר דמותרות הוא ששלקן בקליפיהן, אבל קלופות אם אינן קלופות צריכות שיעור אחר, ותמיהא לי למה השמיטה רבינו אלפסי ז"ל כאן והביא סיפא דברייתא דתניא ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותם ונמצא עליה קורט דם, והשמיט רישא דברייתא דגיעולי ביצים מותרין, ומצאתי כמה ספרים שאין בברייתא שהביא כאן גיעולי ביצים מותרין, והכי תניא תנו רבנן ביצים מוזרות וכו', ונראה שבנוסחת הרב ז"ל לא היה כן.

ביצים מוזרות. פירש רש"י ז"ל ביצים שאינן של זכר אלא דספנא מארעא, ואף על פי שישבה עליה תרנגולת כמה ימים מותרות דלעולם לא יהא בה אפרוח.

נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר ואמר רבי ירמיה והוא שנמצא על הקשר שלה תני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה מאי טעמא דסירך תכלא בכולא. כך הנוסחאות במקצת הספרים, ולא גרסי במימריה דר' ירמיה אבל נמצא על חלמון שלה. וכן נראה מדברי רבינו שלמה ז"ל, וכן בספר התרומה, והוא הנכון ועולה כהוגן, והכי פירושו אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה לבד שהוא ראשה החד, ששם זרע הזכר ניכ'?, ומשם הולד מתחיל להתרקם, דאף על פי שנמצא שם הדם, כיון שעדיין לא נתפשט משם ולחוץ אין הביצה אסורה אלא הדם בלבד, אבל אם נתפשט מן הקשר לחוץ אפילו הביצה כולה אסורה, כדתני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי, דר' ירמיה ור' אפוטורוקי לא פליגי כלל, ור' דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי דתני לא שאנו אלא שנמצאת על חלבון על קשר של חלבון לבד קאמר דאז זורק את הדם ואוכל את השאר אבל על קשר של חלמון אף על פי שלא נתפשט ממנו לחוץ ביצה אסורה, והוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בחלבון עצמו ולמימר לא שאנו אלא על קשר של חלבון אבל נתפשט מן הקשר ולחוץ אפילו ביצה כולה אסורה. מאי טעמא סביך תכלתא בכולה, אלא דעדיפא ליה לאשמועינן דפעמים אפילו כי לא נתפשט חוץ מן הקשר הביצה כולה אסורה, והיינו כשנמצא על קשר של חלמון, כך נראית שיטתו של רש"י ז"ל. לפי פירוש זה אין לך דם בכל מקום שבביצה שהוא מותר, דכי נמצא על הקשר של חלבון ולא נתפשט בחוץ הדם אסור וזרקו ואוכל את השאר, וכן הדין בשנמצא בחלבון לבדו ולא על הקשר ואם נמצאת על קשר של חלמון כולה אסורה, אף על פי שלא נתפשטו כלום בחוץ, אבל נמצא על חלבון בעצמו שלא במקום הקשר גם כן נראה שזורק את הדם ואוכל את השאר, דהא לא אסרינן לכולה ביצה אלא בשנמצא על הקשר וחוץ מן הקשר ואפילו הכי זורק את הדם, והילכך כשנמצא על החלבון לבד לא שנא, וברייתא דקתני בכריתות (כ, ב) כל דם לא תאכלו שומע אני אפילו דם ביצים ודם דגים תלמוד לומר לעוף ולבהמה, אוציא דם דגים שכולו מותר אוציא דם ביצים שאין מין בשר, התם מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, וכדתנן התם במתניתין דם ביצים ודם דגים אין חייבין עליו, דמשמע הא איסורא מיהא איכא, דהא בדם דגים נמי בשכנסו איסורא איכא, וכשנמצא על הקשר ונתפשט לחוץ או על קשר של חלמון אפילו דאורייתא אסור, דמין בשר הוא, שהרי התחיל ריקומו של ולד, ודם עוף הוא. ורבותינו הצרפתים ז"ל פירשו עוד בענין אחד ואמרו דאין לך דם ביצים אסור מן התורה כפשטה דברייתא דפרק דם שחיטה (שם), דאף על גב שהתחיל להתפשט מכל מקום עדיין אין אני קורא בו דם עוף ולא מין בשר היא, והלכך כשנמצא על הקשר לבדו זורק את הדם ואוכל את השאר, ואם נתפשט ממנו ולחוץ הכל אסור, ואם נמצא על החלבון לבדו ולא על הקשר אפילו הדם מותר, ?ואמרו בירושלמי דמסכת תרומות (שם) משמע קצת כפירוש זה? (המילים האלו ואמרו בירושלמי, מה אמרו, מוזרות קצת). ומיהו קשה לי לפירושם ולפירושו של רש"י ז"ל דאם כן הא דתני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי היכי סתים הכי ותני לא שנו אלא שנמצא על חלבון אבל נמצא על חלמון אסורה, ולא אדכר קשר לא בזה ולא בזה, ולפיכך נראה דהא דתני דוסתאי פליגא אדרבי ירמיה, ואפשר דר' ירמיה לא שמיע ליה הא דתני, [ו]דוסתאי לא מפליג בין על הקשר לשלא על הקשר, אלא החלבון לעולם מותרת וזורק את הדם ואוכל את השאר, ועל החלמון לעולם כולה אסורה, דכיון שנתפשט הדם בחלמון ועבר מן החלבון ולפנים ודאי סריך תכלא בכולה, וכן נראה מדברי [רבינו] אלפסי ז"ל שלא כתב כלל הא דר' ירמיה ולא הזכיר בהלכותיו הקשר כלל אלא הא דתני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לבד הוא שכתב, ועל הדרך הזה כתב גם כן הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ג מהל' מאכלות אסורות ה"ט) ולא הזכיר כלל אם נמצא על הקשר וחוץ מן הקשר, וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל שכתב כך זורק את הדם ואוכל שאר הביצה אבל נמצא קורט דם בחלמון אפילו ביצה אסורה, הרי שלא חלק בנמצא בחלבון בין קשר לשאר הביצה בין יצא לחוץ בין לא יצא וכן בחלמון, נראה שכך דעת רבותינו ז"ל כמו שכתבתי. ומיהו לענין פסק הלכה. יש לחוש לכל הפירושים ואם נמצא על קשר של חלבון ונתפשט בחוץ כולה אסורה כדברי הפירושים הראשונים שכתבתי, אבל לא לפירוש האחרון שנראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו משה ב"ר מיימון ז"ל. נמצא על קשר של חלבון לבד ולא יצא לחוץ אי נמי נמצא על החלבון לבד ולא על הקשר שלה, זורק את הדם ואוכל את השאר כדברי הפירוש הראשון, ולפי הפירוש השני אם נמצאו על החלבון לבד ולא על הקשר אפילו הדם מותר. נמצא על החלמון לבד ולא על הקשר שלה אסורה כמו שנראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל והרב רמב"ם ז"ל, אבל לפירושי הראשונים ז"ל נראה שזורק את הדם ואוכל את השאר. נמצא לפי הפירושין שאין מתירין ביצה שנמצאת טיפת דם עליה אלא היכא דנמצא הדם בחלבון שלא בקשר אי נמי בקשר החלבון ושלא נתפשט כלום חוץ מן הקשר דכיוצא בשני ענינין אלו מותרות לכולי עלמא, אבל שאר כל המקומות ביצה עצמה אסורה, דשדא תכלא בכולה. והני מילי בביצה דלא ספנא מארעא. אבל ביצה דספנא מארעא לעולם מותרת, דכל שלא נולדה מזכר אינה מגדלת אפרוח ואין זה דם ריקום והיינו ביצים מוזרות, וכן פירש רבינו שלמה ז"ל כמו שכתבנו למעלה.

דף סה עמוד א

אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרינן. ובכי הא אפילו רבנן מודו. ופירש רש"י ז"ל דומה להן כמראיהן, והוא תימא דהא זרזיר דומה הוא במראיהו לעורב ושוכן עמו ואפילו הכי פליגי רבנן עליה. ואפשר לפרש נדמה דומה בסימנין, והיינו פלוגתייהו בזרזיר ובסנונית לבנה, דזרזיר אף על פי שדומה לו במראהו חולק ממנו בסימנין שזה יש לו זפק ועורב אין זפק, וסנונית לבנה אף על פי שדומה לו בסימנין הרי היא חלוקה ממנו במראה שזה שחור כולו וזה לבנה, ואי נמי סנונית לבנה משום דאינה שוכנה עמו, ורבי אלעזר דאסר משום שדומה בסימנין ובמראיהן רובה שכולה שחורה חוץ מכריסה כך.

רבי יוסי אומר ושמו חגב. כתב הרב בעל התוס' בשם רבינו יצחק בן הרב רבי מאיר ז"ל דרבי יוסי (לפרסומי) [לפרושי] מילתיה דתנא קמא אתא ולא פליגי כלל, דודאי מדתני תנוא דמתני' ד' סימנין ולא תנא אין ראשו ארוך, שמע מינה דתנא קמא (אין) ראשו ארוך שרי ליה, וכיון שכן קראי בכללי ופרטי דריש להו כתנא דבי ר' ישמעאל דמרבי כעין הפרט כל דאית ליה ארבעה סימנים ודרש חגב לשמו חגב, ותנא דבי רב לא דריש חגב לכל ששמו חגב, אלא קאמר חגב זה נדיין לא מרבי ראשו ארוך, ולדידיה חמשה סימנים בעינן הני ד' דמתניתין ואין ראשו ארוך. ואם תאמר אם כן כי קאמרי בגמרא במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל ואמרינן בראשו ארוך פליגי, אמאי לא קאמר נמי דבשאין שמו חגב פליגי, יש לומר שכל אותן שבכתו, ובמינן דמפרש תנא דבי רב כולן שמן חגב חוץ מן (הסרסו') [הצרצור] שנמתעט לכולי עלמא לתנא דבי רב מפני שראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל מפני שאין שמו חגב, וקיימא לן כתנא דמתניתין וכתנא דבי ר' ישמעאל, וכל ששמו חגב ויש לו ארבעה סימנין אף על פי שראשו ארוך מותר, והכי נמי מוכח בשבת (צ, ב) דאמרינן התם רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו את נפשותיכם, כלומר מפני שהיא חיה, אלמא שושיבא שריא ושושיבא היינו ראשו ארוך כדאיתא בע"ז (לז, א) ומה שכתוב במקצת הספרים בפרק אין מעמידין ראשו ארוך דכולי עלמא לא פליגי דאסירי, אומר ר"ת ז"ל דאיפכא גרסינן, דכולי עלמא לא פליגי דשרי, וכן מצא בספר ישן. ונראה שכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו (פ"א מהל' מאכלות אסורות הכ"ב) שכך אמר על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור. ורבינו אלפסי ז"ל שכתב משנתינו כצורתה, ולא הביא מכל שקלה וטריא דתנא דבי רבי ישמעאל ותנא דבי רב כלום, נראה דסבירא ליה דתנא קמא דמתני' ורבי יוסי מפלג פליג כסתמן של דברים, ותנא קמא לית ליה קפידא כלל לא בראשו גוץ ולא בששמו חגב אלא כל שיש לו ארבעה סימנין טהורין אף על פי שראשו ארוך ואין שמו חגב, וכן ראיתי למקצת רבוותא ז"ל שכתבו כך, ואף על גב דלתנא דבי רב בעינן שאין ראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל ור' יוסי בעינן ששמו חגב כולהו יחידאי נינהו ולית הילכתא כותייהו. ואם תאמר אם כן ראשו ארוך מנא לן לתנא קמא דמתניתין כיון דלא דריש קראי בכלל ופרט כתנא דבי ר' ישמעאל, כתב הרמב"ן ז"ל דנפקא ליה מלמינהו ארבעה פעמים לרבות כל שיש לו ארבעה סימנין הללו, והכי נמי איתא בסיפרא אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה, הא כיצד היה למד סתם מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וד' כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב, ואף על גב דתניא נמי התם ארבה זה גובאי וכו' ומפרשין הכא למעוטי ראשו ארוך, איכא למימר תרי נינהו, ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. וקצת קשה לפי שיטה זו דאם כן היכי אקשינן כל כך דרך פשיטות בגמרא, והלא הצרצור הזה יש לו ד' רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר, דאלמא משמע מתוך לשונו זה דפשוט היה להן שהוא אסור, ומשום הכי מתמה ואזיל יכול יהא מותר, ואם כדברי רבותינו אלו ודאי מותר הוא לדברי תנא קמא, וצ"ע. ולענין פסק הלכה כלשון הראשון נראה עיקר ששמו חגב בעינן, אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן, והלכך בארצות הללו אף על פי שנמצאין מהן שיש להם ארבעה סימנין אינן נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב, אבל על ידי מסורת נאכלין כענין שאמרו בעופות, והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת. ומי שאין לו עכשיו כרעים או שאין כנפיו חופין את רובו ועתיד לגדל אחר זמן הרי זה מותר מעתה וכדתניא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הזחל מותר, ר' אלעזר? בר' וסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן וכנפיו חופין את רובו אמרי לה רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו, וקא פסיק רב פפי דהלכתא בעינן רבו ארכו ורוב הקיפו.

דף סו עמוד א

וכתב רש"י ז"ל וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכירם הכתוב דכתיב (ויקרא יא, מו) זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים, מכל נפש השורצת על הארץ אלו החגבים בהלכות גדולות ע"כ לשון רש"י ז"ל. ובתוס' [כ'] שלא הוצרך רש"י ז"ל להביא מהלכות גדולות אלא משום דדריש ליה מקרא אבל בכמה מקומות מפורש בתלמוד שאין חגבים טעונין שחיטה, כדאמרינן בשבת (צ, ב) חגב טמא אין מצניעין אותו לקטן דילמא מאית ליה ואכיל ליה, אבל חגב טהור אין לחוש, ובעבודה זרה (לח, א) דאמר רב נכרי שהצית את האור באגם כל החגבים אסורין, ומפרש התם טעמא דלא ידע הי טהור והי טמא, אבל לשחיטה לא חיישינן דבין חיים בין מתים מותרין. ועוד אמרו שם (מ, ב) חגבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותרין ליקח מן הנכרי והבאים מן הסלילה אסורין מפני שמזלף עליהן יין, ובתוספתא דתרומות נמי קתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים. מתני': ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת רב יהודה אומר שני קשקשים. משמע דר' יהודה דריש ליה משום דמשמע לי קשקשת תרתי, ותנא קמא סבר דאפילו קשקשת אחת מותרת באיזה מקום שתהיה, וקיימא לן כתנא קמא, והכי תניא בסיפרא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים כגון כנופת זו שבים מנין, (אין לו אלא סנפיר) [אפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת תלמוד לומר וקשקשת רבי יהודה אומר וכו'. וכתב הרמב"ן ז"ל תמה אני במה שמצאתי בתוספתא (פ"ג, ה"ט) וכמה קשקשים יהיו לו אחד תחת זנבו ואחד תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו, ר"י אומר וכו'. ומתוך הדוחק יש לי לומר דאו או קתני. ומה שפירש מקומות הללו, מפני שבמקומות אחרים יש חוש שמא עם דגים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבקת בזה, אבל באותן מקומות ידוע הוא דשלו היו ע"כ. ואין הענין הזה מתישב היטב, דהא או או לא קתני, ואפשר דהא דקתני בספרא אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת בכל אחד מאותן שלשת המקומות קאמר, ואף על גב דסתים ותני קשקשת אחת ולא פירש בכל מקום ומקום, הרי שאתה צריך לדחוק ג"כ ולפרש דאחת דקתני לא בכל מקום קאמר אלא באחד מאותן שלשה המקומות כדברי התוספתא. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב בסוף פירקין תנא אלו הן הקשקשים שמלובש בהן וסנפירים (ששנו) [ששט] בהם וכמה קשקשים יהיו בהם אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו, ר' יהודה אומר שנים ולא חלק ולא פירש בו רבינו ז"ל כלום, ונראה דכפשוטה של ברייתא הוא מפרש דברי תנא קמא דאחת ואחת בכל שלשת המקומות הללו קאמר, ורבי יהודה בעי ששה שנים בכל אחד מאותן המקומות.

גמרא: תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן מותר. ואם תאמר וכי מאין זו, בשלמא גבי חגבים כתיב (ויקרא יא, כא) אשר לו כרעים, וכתיב לא באלף, ודרשינן אשר אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן, כדדרשינן (ערכין לב, א) באשר (אין) לו חומה אבל בדגים מנ"ל. יש לומר דגבי דגים כתיב (ויקרא יא, י) כל אשר אין לו, ודרשינן אין לו ע(ד)יין עליו אף על פי שאין לו עכשיו אם עתיד לגדל אחר זמן מותר.

מכדי אנן אקשקשת סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר, אי כתיב קשקשת ולא כתיב סנפיר, הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (כב, ב) גבי תחילת הצהוב שבזה ושבה אי אמרת ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, וכן בהרבה מקומות, לא דמי לדהכא דכל שהוא ספק נולד מדעת בני האדם כגון זאת שהיינו מסתפקין בפירוש קשקשת, ודאי איצטריך קרא לפרשו וכגון שנולד בין השמשות, דמיעטה קרא דאינו דוחה את השבת, כדתניא בשבת (קלה, א) דמילה לפי שאי אפשר לעמוד עליו מן התורה, אבל תחלת הצהוב אפשר היה לעמוד עליו אם דינן בגדולים או בקטנים, ומשום הכי מקשינן אי משום ספיקא מעטינהו קרא מחוורין ומבני יונה מי איכא ספיקא כלפי שמיא. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל תירצו דהכא שאני לפי שהיה לשון קשקשת מורה דבר שאינו חלק אלא ענין שהיד מסתבכת בו כעין הסנפירין, ולפיכך היה הלשון מטע'? שאין קשקשת אלא סנפיר, ומשום הכי איצטריך קרא למכתב סנפיר וקשקשת, ואסיקנא דקשקשת לשון מבואר הוא, שהוא אלו שהוא מלובש בהן כדכתיב (שמואל-א יג, ה) ושריון קשקשים הוא לבוש, וכתב רחמנא סנפיר לכדתניא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר.

דף סז עמוד א

מרבה אני בורות שיחין ומערות להתירא שהן עצורים ככלים ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורים ככלים. רש"י ז"ל פירש האי חריצין ונעיצין שהן נובעין. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו חריצין ונעיצן שאינן נובעין, משום דקשיא להו דאי בנובעין למה ליה להזכיר האי טעמא דעצורין כלל, הוה ליה למימר דחריצין ונעיצין איכא לרבויי טפי לאיסורא לפי שהן נובעין כימים ונחלים, והיינו דקא פריך כיון דאינן נובעין מה לי בורות שיחין ומערות ומה לי חריצים ונעיצים, ולפום האי פירכא למאן דדריש בריבה ומיעוט וריבה מרבה חריצין ונעיצין שאינן נובעין לאסור והתירא דתאכלו מוקים ליה לבורות שיחין ומערות. אבל למען דדריש בכללי ופרטי מרבינן מתאכלו אפילו חריצין ונעיצין שאינן נובעין, אף על גב דאינם עצורים ככלים, ותימה הוא דהאיך נחלוק בין חריצים ונעיצים שהזכיר מאן דדריש בכללי ופרטי ובין חריצין ונעיצין שהזכיר מאן דדרש בריבה ומיעוט וריבה ושניהם חריצין ונעיצין סתם הזכירו. כללא דשמעתא, כל שיש לו סנפיר וקשקשת מותר, ואפילו אין לו אלא קשקשת, אף על פי שאין אנו רואין לו סנפיר מותר, דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, לפיכך חתיכת דג שיש לה קשקשת בידוע שיש לו סנפיר ומותר. וקשקשת שאמרו אפילו אחת כסתמא דמתניתין, דאף על גב דפליג רבי יהודה ואמר שני קשקשים, לית הלכתא כותיה, וכתנא קמא קיימא לן. אלא מיהו אפשר דתחת לחיו או תחת זבנו או תחת סנפיריו בעינן לה, כדאיתא בתוס' (ד"ה ובדגים) דכתבינן לעיל, ולפי מה שכתבתי למעלה יש להסתפק אי בעינן שלש אחד בכל אחד ואחד ממקומות הללו שהן תחת זנבו ותחת לחייו ותחת סנפיריו, אלא דפשטא דמתני' לא משמע הכין אלא אחת לבד. אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הסולתני'? וחביריו מותר. יש לו עכשיו ועתיד להשירה בשעה שעולה מן היום כגון אקונס ואפונס ודומיהן מותר, אין לו ואין עתיד לגדל שבבורות ושיחין ומערות שוחה ושותה ואינו נמנע, דלא אסרה תורה אלא בימים ובנחלים, והדומים לימים ונחלים כגון חריצין ונעיצין שאינן עצורין (בכלים) [ככלי] ודוקא לשחות ולשתות קודם שפירשו לארץ או ביד או על גבי דבר אחר ואפילו באויר, אבל אם פירשו מן הבור והשיח לחוץ או על גבי כלי או על עצים ואבנים אסורין, משום שרץ השורץ על הארץ, וכדקאמר רב הונא לא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא דלמא פריש ממנה לצבתא והדר נפיל לכסא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ, ואמרינן נמי מנין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים, אמאי ניחוש דלמא פריש לדפנא דבירא והדר נפל לבירא, אלמא אי פריש חוץ לבירא אסור (אם) משום שרץ השורץ, ואי פריש באויר נמי ולקטו קודם שהגיע לארץ אסור מספק, כדאיבעיא לן לקמן (ע"ב) גבי תולעת שבתמרא פרשה מקצת מהו פרשה לאויר העולם מהו, וסלקא בתיקו, ולחומרא דאסורא דאורייתא הוא. אבל פרשה לדפני הבור והשיח או לדפני הכלי שנתגדל בתוכו מותר, כאלו לא פירשה דהיינו רביתה, וכדאמרינן אי הכי גו חביתא נמי דילמא פריש לדפנא דמא והדר נפל להתם היינו רביתיה. ואף על גב דאיבעי לן בפירשה מגרעיניה וסלקא בתיקו, לאו היינו רביתא, אלא בעוד שהוא מהלך בתוך החור שנתגדל שם, אבל כשיצא מחורו שבגרעינה ועלתה לגג הגרעינה הרי זה כיוצא מתוך הבור ושורץ חוץ לבור.

דף סז עמוד ב

לא אידי ואידי אבאיביה הא דאיתלע באילנא הא דאיתלע בפירא דיקא נמי דקתני לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים שמע מינה. דקדק רבינו תם זצ"ל דלית הלכתא כשמואל דאמר קישות שהתליע באיביה אסורה, מדאמרינן אידי ואידי (דאסר) דאיתלע באבי' וכו'. והא דאסר דאיתליע אילנא גופיה, ודיקא נמי דקתני [וכו']. ובהלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי ז"ל פוסק כשמואל, מדאמר רב פפא לעיל (נח, א) בפרקין שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני תמרא דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין, אלמא הילכתא היא, והא דאמרינן הכא דיקא נמי דקתני, לא דייקינן מינה דקישות שהתליע שריא, אלא דהא דקתני כל השרץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים בשהתליע אילנא מיירי, ולא הויא סייעתיה דשמואל, ומיהו תיובתיה נמי לא הוי, וכן פסק בהלכות רבינו אלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הי"ד).

אמר רב משרשיא בריה דרב אידי קוקיאני שרי מאי טעמא מיניה גבלי. פירש רש"י ז"ל תולעת שבריאה ושבכבד, והקשה ר"ת ז"ל אם כן תיקשי ליה לרב משרשיא ולרב אשי נמי דאסר לה, מדתניא לקמן בסמוך ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה ואף על גב דגבלי מיניה, ואומר ר"ת ז"ל דבדגים מיירי, וכן פירשו הגאונים ז"ל, וברוב הספרים נמי גרסי בהדיא והילכת קוקיאני אסירי, מאי טעמא מינם נאים כוורא ועאל באוסיה, דאלמא בדגים קא מיירי.

מוראנא דבשר' אסורין דכוורא שרי. פירוש תולעים שנעשים לה לבהמה בין עור לבשר וכן לדגים, ומשום הכי שבדגים שרו דהנהו ודאי מיניה קא גבלי, דלא דמי לקוקיאני שהן הנמצאים במעי הדג דאתי ליה מעלמא ומשום הכי אסירי, כדאמרינן דמינם נאים כוורא ועאיל באוסי', וטעמא דפלגינן בין דבשר לדכוורא, כדמפרש ואזיל (ב)[ד]בהמה? בשחיטה משתריא ואי אפשר לקצת ממנה בלא שחיטה, הילכך (נמי) [מוראנא] אף על גב דמינה גבלי, כיון דלא אפשר להו בשחיטה אסירי, אבל דגים דבאסיפה בעלמא משתרי, כי קא גבלי בהיתירא קא גבלי. אבל הרב בעל התרומות ז"ל נראה (שפי') [שפסק ד]קוקאני הנמצאים מחיים בין בבהמה בין בדגים לא שנא שנמצאו בראש או בבני מעים ואפילו בגוף החתיכה אסורין, וק"ל דאיכא מוראנא דכוורא דמשתרי, [ו]איצטריכנן לפרושי שהם הגדלים בחתיכת הדג לאחר מיתה (וא"כ) [וקשה דא"כ] אפילו דבשרא נמי כהאי גוונא דהאי שעתא לא בעיא שחיטה, וכי קא גבלי בהתירא קא גבלי, דלא אסרו מוראנא דבשרא אלא בשהתליע מחיים, אבל בשהתליע לאחר מיתה לא שנא דבשרא ולא שנא דכוורא שרי, דהוה ליה כפרי שהתליע אחר שנתלש, ודוקא בשלא פרשו על גב החתיכה, אבל פרשו על גב החתיכה אסירי, וכדאמרינן בפירשה על גב תמרה דסלקא בתיקו וחומרא. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דאע"פ כן התולעים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר מותרין, ומיהו הא אתיא שפיר לגרסתו של רש"י ז"ל שגורס למעלה פירשה ומתה ומהו, דמשמע דאם פרשה לאחר מיתה פשיטא להו דשריא, אבל לגירסת ר"ח ז"ל שגורס פרשה מתה מהו, כלומר פרשה אחר שמתה, וסלקא בתיקו, ולא נפקא לן מינה מידי כיון שפרשה, אף על גב דלא פרשה עד לאחר שמתה, אסורה מספק.

לרבות דרנין שבבהמה. ואם תאמר תיפוק ליה מידי דהוי השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה, דאמר ר' יוחנן לקמן בבהמה המקשה (סט, א) [דאסורה] משום דליכא פרסות ולא פרסה, י"ל דשאני עובר דמכל בבהמה מישתרי, ובההיא קרא דבבהמה כתיב פרסה, והילכך לא שרינן עד דאיכא פרסה בבהמה, אבל דרנין שבבהמה שנבראין מן הבשר עצמו הוה אמינא דחשיבי כבשר דמינה קא גבלי, ולחותך מן הטחול ומן הכליות נמי דאסרינן בהמקשה נמי לא דמי, דהתם איכא חסרון, וקרא כתיב (דברים יד, ו) אותה תאכלו אותה שלימה ולא חסרה, אבל כאן לא נחסר כל דבר.