פסחים ל א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר רבא הלכתא אחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב בשלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון ומי אמר רבא הכי והאמר רבא רבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובת לא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא אמר לן פוקו וזבינו חמירא דבני חילא:
אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו ושמואל אמר גלא ישברו אבל משהי להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זביני אכנדיכי ואי לא דרשינא לכו כרבי שמעון ולידרוש להו דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה אתריה דרב הוה ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא אסרה רבא בר אהילאי למיכלי' לריפתא אפי' במילחא לעולם דילמא אתי למיכליה בכותחא מיתיבי דאין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כיוצא בו
רש"י
עריכה
אמר רבא הלכתא כו' - ש"מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי"ל כל איסורין שבתורה בששים בשלא במינן הוא:
שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר - אפילו בנותן טעם:
אבל ע"י תערובת לא - ואפי' שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס . למיסר תערובת דיליה:
ואזדא רבא - דאמר הלכה כר' שמעון לטעמיה דאמר נמי בעלמא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס ביה מידי ואי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר ואפילו דנכרי:
בני חילא - נכרים אע"פ שאופיהו יום זה שעבר והוא פסח:
אמר רב קדירות בפסח ישברו - רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה ואית ליה במשהו וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר"ש והאי פחות מתערובת הוא ועוד דקי"ל נותן טעם לפגם מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי:
וליעבד בהו שלא במינו - דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו:
כנדי - קדרות לאחר הפסח:
אשוו זבינייכו - אל תעלו דמיהן יותר משוויי':
כר"ש - דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח:
כר"ש ס"ל - כדאמרן לעיל:
דטחו ביה טיחיא - שומן נתנו בו בקרקעיתו ונותן טעם בלחם:
לעולם - אפילו חזר והוסק:
אפילו במילחא - להכי נקט אפילו במילחא שאין דרך לאכול פת בלא מלח או ליפתן:
תוספות
עריכה
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בכל שהוא כרב. פסק רש"י בחולין דמין במינו במשהו כרבי יהודה דאמר בפ' כל הבשר (חולין קט.) מין במינו לא בטיל ואף רבי קאמר התם נראין דברי רבי יהודה מכלל דהלכתא הכי ועוד הביא ראיה מהא דפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"ז (דף סו.) חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי רבא אמר במשהו אביי אמר בנותן טעם משום דמר סבר בתר שמא אזלינן ומר סבר בתר טעמא אזלינן אלמא בין לאביי בין לרבא מין במינו במשהו ועוד פסק רבא בשמעתא מין במינו במשהו כרב ור"ת אומר דכל אלו אינם ראיות דאין הלכה לא כר' יהודה ולא כרבי וההיא דפ' בתרא דמס' ע"ז פלוגתא דאביי ורבא מצי למימר דחמירא וחלא דטבל ויין נסך דמודו ר' יוחנן ור"ל שהם במשהו ודשמעתא אי גר' במשהו כרב י"ל שפוסק בחמץ כרב ולא מטעמי' דרב דס"ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו ורבא לית ליה אלא דוקא בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ וגם רב יהודאי גאון פסק כן דדוקא בחמץ פסק רבא כרב דשאלו מקמיה כל איסורין שבתורה במשהו כרב או בנותן טעם כר"י והשיב מדאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו א"כ בהא [מיהו] הלכה כרב במשהו אבל בשאר איסורין בנ"ט כר' יוחנן וכר"ל ועוד אומר ר"ת דלא גרסי' במשהו כרב וכן משמע בה"ג דלא גרס ליה וסבר רבא גם בחמץ כר' יוחנן והא דלא פסק בהדיא הלכה כר' יוחנן משום דה"א דלא פסק כוותיה אלא בזמנו אבל שלא בזמנו לא דלא תקשי דרבא אדרבא דהא אמר רבא קנסא הוא דקניס ר' שמעון כדפרי' להכי איצטריך לפרש ומביא ר"ת ראיה דבהדיא סבירא ליה לרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז: ושם) מין במינו בס' דקאמר אמרו רבנן בטעמא וכו' מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין שלא במינו וליכא קפילא בס' ואין לדחות דמיירי בחמרא חדתא ועינבי דהוי טעמא אחד והוי בס' משום דרבא בתר שמא אזיל ולא חשיב מינו דא"כ אמאי קרי ליה מין במינו ובהקומץ רבה (מנחות כג. ושם) משני רבא דסבר ר' יהודה מין במינו וד"א וכו' מכלל דאיהו לית ליה ובפ' התערובת (זבחים עט. ושם) קסבר ר"א בן יעקב מין במינו בטל וסתמא דגמרא קאמר בשילהי מסכת ביצה (ד' לח: ושם) שפיר עבוד דאחיכו עליה חיטי בחיטי נהי דלרבי יהודה לא בטל לרבנן מיבטל בטיל מכלל דהכי הלכתא ורש"י גופיה פסק בפרק בתרא דמס' ע"ז (ד' סו.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כרבי יוחנן דסבר בנ"ט ובה"ג של אספמיא פסק דחתיכה בחתיכות בנ"ט ומייתי מדרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז.) ויין נסך דקאמר התם במשהו אומר ר"ת דוקא כשנתנסך לפני ע"ז דאמתני' קאי דבעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל סתם יינן דשרי בהנאה בס' ובתשובת הגאונים שכתב רבינו יוסף טוב עלם מצא ר"ת יין נסך שנתנסך ממנו לפני ע"ז אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף כמו ששנינו אלו אסורין ואיסורן איסור הנאה בכל שהוא יין נסך וכו' מכלל דשאר איסורין וסתם יינן חוץ מטבל ויין נסך בין במינו ובין שלא במינו בנ"ט ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה אע"ג דבשאלתות דרב אחאי נמי איתא דרבא אית ליה גם בחמץ בנ"ט:
[וע"ע תוס' חולין צז. ד"ה אמר רבא]:
אמר רב קדירות בפסח ישברו. בפ' בתרא דמס' ע"ז (דף סח: ושם) גבי עכברא בשיכרא מספקא ליה אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור או מותר ועכבר' בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס"ל מותר אפ"ה קאמר הכא שפיר ישברו דנ"ט לפגם דוקא בדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור דגזרינן שאינו בת יומא אטו בת יומא ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי:
לשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן. תימה לר"י נהי דסבירא לן דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד מ"מ הא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' איסורא דרבנן אין מבטלין דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן (ביצה דף ד:) דהתם איסור מוקצה אין לו שורש מן התורה אבל מידי דאית לי' שורש מן התורה לא ומפרש ה"ר יוסף הואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם ומשהו שלא במינו בכה"ג מבטלין ולדבריו צ"ל דה"פ וליעבד שלא במינו אי ס"ל לרב נותן טעם לפגם מותר ור"י מפרש דכיון שהקדירות של חרס הן אם יהיו אסורין ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדירה שאין בת יומא אסרינן לה אע"פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטל וכדיעבד דמי:
דילמא אתי למיעבד במינו. לעיל לא גזר שלא במינו אטו מינו דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ אבל הכא להתיר לבשל בהן איכא למיגזר:
ואפילו במלחא. והא דאמר בכיצד צולין (לקמן עו:) פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח אבל במלח שרי התם לא אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כולי האי:
דילמא אתי למיכליה בכותח. ותימה וליכליה בכותח דהא נותן טעם בנ"ט הוא כדאמר בפ' כל הבשר (חולין קיא: ושם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח וי"ל דקאמר התם נמי צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ופרש"י משום חורפא דצנון בלע טפי מדגים רותחים שעלו בקערה ולפי זה דגים שנתבשלו בקדירה אסור לאוכלן בכותח דע"י בישול בלעי יותר מדאי וכן נמי הכא מחום התנור בלעי טפי ולפי' אחר שפ"ה שם דצנון אסור לפי שפעמים שהשמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר ואיכא בצנון טעם בשר ממש קשה הכא כיון שנתקנח התנור יפה או הוסק פעם אחרת אמאי אסור לאוכלו בכותח וי"ל דשומן שעל החרס אינו יכול לקנח יפה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק ב (עריכה)
סט א מיי' פ"א מהל' חמץ הלכה ה', ומיי' פט"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה ט', סמג לאוין עח, טור ושו"ע או"ח סי' תמ"ז סעיף א':
ע ב מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תמ"ז סעיף י"א:
עא ג מיי' פ"ה מהל' חמץ ומצה הלכה כ"ה, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"א סעיף א':
עב ד מיי' פ"ט מהל' מאכלות אסורות הלכה כ"ב, סמג לאוין קמא, טור ושו"ע יו"ד סי' צ"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק ב (עריכה)
אמר רבא הלכתא חמץ בפסח שהוא זמן איסורו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב לאחר הפסח שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון דהא רב ושמואל ור' יוחנן שלא בזמנו שלא במינו כולן שוין בזה שמותר.
ואקשינן ומי אמר רבא הכי והא רבא הוא דאוקים למתני' כר' שמעון דאמר אע"ג דסבר ר' שמעון דחמץ לאחר הפסח שרי קנס משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא ושני' אין ר' שמעון לעולם קניס לאחר הפסח מיהו לא קניס אלא היכא דאיתיה לחמץ שעבר עליו הפסח בעיניה אבל על ידי תערובות אפי' במינו לא קניס:
ואזדא רבא לטעמיה דאמר כי הוינא בי רב נחמן כי הוו נפקו יומי דפסחא הוה אמר לן פוקו אייתו חמירא דבני חילא מראין הדברים דחמירא דא דבני חילא ברשות ישראל הות ואע"ג דכדידהו הות דמיא הוה שרי רב נחמן דהא על ידי תערובות היא:
אמר רב קדרות בפסח ישברו חיישינן לשהויינהו לאחר הפסח ולבשל בהו שלא במינן גזרה דלמא אתי לבשל בהו במינן ושמואל אמר אחר זמנן מותר לבשל בהן בין במינן בין שלא במינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להני דמזבני כנדי פי' כנדי כגון אגני דפחרא אשוו זבינו כלומר מכרו בזול ולא תמכרו ביוקר ואי לא דרשינא לכו כר' שמעון דשרי בישינים לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינן והאי דלא דרש להו דמשום אתריה דרב [הוה] ולא הוה בעי לאורוי קמיה רב וקיי"ל בהא כשמואל:
ההוא תנורא דטחיה בשומן של בשר אסריה (רבא) [רבה] בר אהילאי למיפא ביה פת לעולם אע"פ שמסיקין אותו חייש דלמא אתו למיכל הפת ההוא בחלב ומותבינן עליה אין לשין העיסה.
הא דאקשינן לעיל בקדרות לישהינהו לאחר זמנו וליעבד בהו שלא במינו. והוקשה בכאן מי יימר דהוו משהו ודילמא הוי נותן טעם כדאמרינן התם קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ועוד אפילו הוי משהו הרי אין מבטלין איסורין לכתחלה, וי"ל דהכי מקשינן וליעבד בהו שלא במינן וליטעמינהו לקפילא ואי לית בהו נותן טעם לישתרו ואמאי ישברו התורה חסה על ממונן של ישראל, ואינו מתחוור בכל עת להטעימן לקפילא דאתו בהו לידי תקלה ולהטעים לקפילא פעם ראשונה ושלא נחוש להן עוד אי אפשר דילמא פליט בחד זימנא טפי או שהתבשיל האחרון מועט מן הראשון וטעם האיסור ניכר בו יותר, אבל י"ל שכלי חרס אע"פ שאינו יוצא מידי דפיו לעולם דבר ברור הוא שאם אדם מדיחו יפה ומקרקר ושוטפו בחמין ומפליטו יפה לא ישאר בו כדי נותן טעם ולהכי מקשי אמאי ישברו והרי יכול להשהותן לטהרן יפה ומותרין שלא במינן דמסתמא לא הוי בהו נותן טעם לעולם ואי משום אין מבטלין איסורין לכתחלה כיון דליתיה לאיסורא בעיניה מבטלין דמיא למאי דאמרינן במס' ביצה ה"מ דאיתיה לאיסוריה בעיניה אבל הכא מיקלא קלי איסורא, ומיהו מסתברא דה"מ בזמן דכי אישתמיש בהו לאו באיסורא אישתמיש בהו וכיון דמעיקרא היתירא הוה ובסוף היתירא לאו באיסורא אישתמיש בהו וכיון דמעיקרא היתירא הוה ובסוף היתירא הוה לאו מבטל איסור לכתחלה הוי והא דכתב רחמנא בנותר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מפני שאסור לשהותו לא שאוסר תבשיל אחר אפילו לכתחלה מדרבנן וכ"ש מדאורייתא, ומיהו אי אישתמיש בקדרה באיסור א"נ קדרה של אינו יהודי אין הדין הזה נוהג בהן אלא לבשל אסור בהן לכתחלה ואם בישל בנותן טעם תדע דההיא פינכא דאימלח בהה בשרא בי רב אמי ותברא ולא שרי ליה לאישתמושי בה לכתחלה והתם לאו משום גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינו עבד דהא ר' אמי תלמידיה דר' יוחנן הוא דקאמר אפילו במינו בנותן טעם וקיי"ל נמי כוותיה ולא מצינו מתיר לבשל בקדרה של אינו יהודי לכתחלה, ומפרקינן גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן דהוי במשהו, וא"ת נותן טעם לפגם הוא מ"מ לכתחלה אסור וגזרינן דיעבד משום לכתחלה א"נ סבר רב נותן טעם לפגם אסור בקדרה דקסבר געולי מדין חדוש הוא ועשה בהן הכתוב גיעוליהן בשעת פליטה כשעת בליעה דהוה לשבח והכי טעמא דרבנן לקמן בפרק אלו עוברין ועוד אפילו פגומים מתחלה מספקא לן בפ' השוכר אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור, ויש מפרשים וליעבד בהו שלא במינן משום דנותן טעם לפגם מותר ובשל ישראל כדיעבד דמי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינן דמשהו אפילו לפגם אוסרין, ודברים בלא טעם משובשים הם דלא חמיר משהו במינו מנותן טעם שלא במינו ואדרבא זה איסור תורה במשבחין וזה איסורו מד"ס ועוד דהוה לן לפרושי בגמ' להאי טעמא ועוד מנ"ל דקסבר רב נותן טעם לפגם מותר בבשול קדרות ואפילו בכל הפגמין מספקא לן בגמ' בדרב כדכתיבנא ועוד נותן טעם מנבילה שאינה ראויה לאכילה גמרינן לה במס' כריתות אלמא כיון שהיא פגומה ואינה ראויה לאדם, מותר לאכלה מן התורה ואינה מטמאה בנבלה וכשהוא משהו האיך תאסור, ועוד א"כ לדברי האומר נותן טעם לפגם מותר במינן יאסר בכל האיסורין שבתורה אי קסבר במינן במשהו וכן בטבל ושאר האיסורין במשהו ודבר זה גורם לערבוב ושבוש בכל השמועות שבמס' ע"ג:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. וכתב הרי"ט ז"ל דלא גרסינן במשהו כרב ופסקו ר"ת ור"ז ז"ל דרבא בששים קאמר כר' יוחנן דהכי ס"ל בשאר איסורין כר' יוחנן אבל רבי' אלפסי ז"ל וכל הגאוני' ז"ל פי' דרבא במשהו קאמר וכן הכריע הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ה' ואעפ"י שבכל איסורין שבתורה לרבא כר' יוחנן סבירא ליה י"ל דמחמיר בחמץ משום דכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל במינו מיהא וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וחמץ לדין תורה וליכא לר' (נ"ל דצ"ל ואליבא דר') שמעון דבר שיש לו מתירין הוא לאחר הפסח ולא קנס ר"ש להקל עליו ושיהא בטל בנ"ט אלא להחמיר עליו ולאחר שנתערב מדרבנן יש לו מתירין כדלקמן ולפ"ז לפני זמנו דהיינו יום י"ד בכלל זמנו הוא בדין זה דהוי נמי דבר שיש לו מתירין ומיהו כי אסר חמץ במשהו היינו בשאינו ניכר ואפי' יבש ביבש או שנפל בדבר מבושל אבל נפל בדבר צלי בקליפ' סגי לי' וכדבעינן למימר קמן פ' אלו עוברין בס"ד ע"כ ולעני' איסור הנא' י"א שהוא במשהו שהרי יין נסך וכל איסורי הנאה כשיעור שאוסרין באכילה אוסרין בהנאה. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו כפר"ת במס' ע"ז דתנן אלו דברים אסורים ואוסרין בכל שהו אמרינן דתרתי בעי איסורי הנאה ודבר שבמנין ופרכינן וליתני חמץ בפסח ופרקי' דהא קתני לה ר' עקיבא אומר אף ככרות של ב"ה אלמא אינו אוסר תערובתו בהנאה בכל שהו אלא כשהוא דבר חשוב ודעת הרא"ה ז"ל דהיכא דאינו דבר חשוב אי אפשר לדון בו פחות מן הגדול שבנותני טעם דהיינו כלאים שהוא באחד ומאתים והרי"ט ז"ל הכריע לדעת רבי' אלפסי ז"ל שאפי' שלא בדבר חשוב אוסר תערובתו בכ"ש אפי' בהנאה כשאר איסורין שאיסור הנאה ואכילה שיעורן שוה: וחמץ שנתערב לפני זמנו דעת גדולי המפרשים שהוא בטל בס' בין בלח בין ביבש דאשכחן ביטול להיתר בהיתר ומטעם זה מתירין דבש או חלב או גבינה שנתנה לפני הפסח בכלים של חמץ ולא שמרן בגיעול הכלי כבר בטל לפני זמנו בס' וכן שמנן ודובשן של גוים מותר בשקנאו לפני הפסח אבל לא תוך הפסח דאע"ג דלא חיישינן לעבוד בידים כדאיתא במס' ע"ז על ידי שעשת משהין בו חמץ קרוב הדבר שנפל בו משהו של חמץ ומיהו לגיעול כליהם ליכא למיחש דנותן טעם לפגם אף באיסורי משהו מותר וסתם כליהם אינן בני יומן הרי"ט ז"ל ודעת הרא"ה ז"ל דדוקא שנתערב לפני זמנו בדבר שאינו מחמיץ אבל אם נפל בקמח שראוי להחמיץ אין לו ביטול שהרי ראוי הוא לגבור ולהחמיץ הכל: וכתב הרי"ט ז"ל וזו חומרא יתירא וכל המחמיר תבוא עלב"ר:
וכי קא קניס בי' ר' שמעון בעיניה אבל ע"י תערובת לא קניס. פי' הרי"ט ז"ל ואפי' בנ"ט כדמוכח מר' יוחנן ומיהו רובא בעינן במינו וכן בשאינו מינו דליבטול טעמא דהא טעמא לא בטיל. ואפי' בחלת חוץ לארץ שהקלו בה לבטלה ובתחלה הצריכו רוב כדאמרינן התם מבטלא ברוב ותהיה במינו אבל בשאינו מינו ביטול טעמא בעי ע"כ להרי"ט ז"ל מפי הרא"ה ז"ל:
אמר רב קדירות בפסח ישברו. פי' הרי"ט ז"ל דלאו משום דלא שייך ביעור בגיעולי גוים אלא לפי שאין תקנה להשתמש בהם ולעולם אסור להשהותם בתוך ביתו ואפי' להשתמש בצונן גזירה שמא יכשל בהן להשתמש בחמין. ולישהינהו אחר זמן וליעבד בהו שלא במינן. יש שפירשו דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפי' באיסורין של דבריהם אלא בעצים שנשרו מן הדקל כדאיתא בפ"ק דביצה וחלת חוץ לארץ שאסורה קל הכא שרינן לבשל בקדירות אלו לכתחלה שלא במינן משום דהוי נ"ט לפגם שלא תמצא לאחר הפסח קדרה בת יומא משא"כ בקדרה של גוי שאסורה בת יומא ומאי דלא שרינן הכא במינן משום דהוי איסור משהו אליבא דרב ובאיסור משהו לא התירו נ"ט לפגם. והרי"ט ז"ל דחה פי' זה וכתב בנ"ט לפגם אפי' באיסור משהו שרי והיה להם להתיר אפי' במינן. אלא הכא היינו טעמא דאקשינן ולישהינהו וכו' דמותר לבטל איסור בזה לכתחלה משום דאיכא תלתא לטיבותא חדא דהיתירא בלע ולא חל עליה איסור חמץ כ"כ בבלוע וכשיפלוט הוא שיחול האיסור עליו ועוד דכי פליט ליה הוי פגום ועוד דמסתמא אינו אלא במשהו (נ"ל דצ"ל משהו, המעתיק) דכיון דכל כך ימים נתיבשה ולפי' לאחר הפסח שדינו לרב אפי' בנ"ט בשאינו מינו ואין בו כדי לאוסרה אפי' היה משובח שרינן לבטלו לכתחלה אבל בתוך הפסח שדינו במשהו הרי יש בו שיעור כדי לאסור וכיון דליכא אלא תרתי לא שרינן וכן נמי לדידן אליבא דהלכתא פרט עסקא כרבא בתוך הפסח דבמשהו אסורות ולאחר הפסח מותרות אפי' במינן ובודאי שאם בישל אדם בשוגג בכלי חמץ בפסח והיו מקונחין יפה התבשיל מותר דנ"ט לפגם הוא ע"כ. והרא"ה ז"ל למד מכאן לקדרה דלאו בת יומא דחלב דמותר לבשל בה לכתחלה בשר דהא איכא הני תלתא משא"כ בקדירה של גוי דאיסורא בלע. והרי"ט כתב דיש לדחות בקדרה דחמץ הוא דחשיב משהו לאחר הפסח מב' טעמים הא' שנתיבשה ח' ימים ועוד דבליעותא מחמץ מועטת שרוב הכלים אין רגילות להיות בהן חמץ בנ"ט והמחמיר תע"ב ע"כ. וכתב עוד ז"ל דהא דאמרינן דעל ידי תערובת לא קניס דוקא בשנתערב מאליו או שעירב בשוגג אבל עירב במזיד קניס וקניס:
מיתיבי אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד שיסיק את התנור. יש מקשין למה לי היסק יקנחנו יפה דלא ליהוי בתנור אלא טעמא בעלמא דכי הדר יהיב טעמא בפיתא ה"ל נ"ט בר נ"ט ושניהם דהיתרא ותו ליכא איסורא למיבליה בכותחא דטעם ג' לאו כלום הוא כדאמרינן התם דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח ויש שפי' דהתם דוקא שעלו בקערה דלא בלעה קדירא כולי האי אבל נתבשלה בקדירה אפי' נ"ט בר נ"ט אסור ואחרים פי' דה"ה נתבשלו בנ"ט בר נ"ט שרי בכל ענין וזה דעת הרשב"א ז"ל בספר תורת הבית והכא ה"ה דסגי בקינוח אלא דנקט הסקה דאורחא בהכי. וכתב הרי"ט ז"ל והוי יודע שדגים ובשר שנתבשלו בקדירה של חמץ מקונחת יפה קודם זמן האיסור אינו מותר לאכלו בפסח כי אעפ"י שנ"ט בר נ"ט דהיתירא הוא לא הותר הטעם הב' הזה אלא לענין בשר בחלב כי כשבא לאוכלו בכותח חוזר להיות טעם ג' מה שנותן בכותח אבל הב' עצמו טעם בשר יש בו קצת וכיון שכן לחמץ בפסח האיך יהא מותר אבל אם כבר נתערב בשלישי קודם זמנו אותו השלישי מותר בפסח ואם נתערב בפסח גם השני אסור דהא הוה בשני שיעור משהו כדי לאסור והזהר בזה שטעו בו רבים וגדולים:
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/פסחים (עריכה)
אמר רבא הלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כמה נכבדים דברי ר"ת בספר הישר דמוקי רבא כר' יוחנן ואל אסר אלא בנותן טעם ול"ג בספרים במשהו כרב ובכל מקום מוכיח דס"ל רבא כר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ בלחוד ור"ת מוסיף אף תרומה ועושה התרומה כטבל ועיין מה שהשבתי עליו בפ' בתרא דע"ז במהדורא תליתאה עיין בפ' הערל במהדורא תליתאה מה שמקשים על נותן טעם דחמץ מושם דהוי דברי שיש לו מתיקין ומה שתירצתי שם:
פוקי אייתי לי חמירא מבני חילא פי' שאור לחמץ בו את העיסה שפת של גננים אסרו הולא הותרה בבית דין אבל השאור שלהם מותר שאין בו בישול:
גזירה דילמא אתי למיעבד במינו פי' ולדידן נמי קדרות שאינן בני ומן דפגמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא דנטל"פ מותר וגם בליעת הקדרה הוי כל שהוא אמאי אסור לאשתמושיבהן יש לומר דגזרי' דילמא מזהמי דופני הקדרה טובא ואיכא נ"ט ואע"פ דנטל"פ מותר נאסרו כולן משום גזירת קדרה ב"י והילכך אסור להשתמש בכל כלי הגוים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה