חולין סה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בתרתי תיבות ש"מ תרי שמות נינהו אלא מעתה (בראשית יד, ד) את כדר לעומר דפסק להו ספרא בתרי הכי נמי דתרתי שמי נינהו אמרי התם בשתי תיבות פסיק להו בשני שיטין לא פסיק להו אבל הכא אפי' בשני שיטין נמי פסיק להו:
אבל אמרו חכמים כל עוף [וכו']:
תניא רבן גמליאל אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שהוא טהור ר"א בר' צדוק אומר מותחין לו חוט של משיחה אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא שלש לכאן ואחת לכאן טהור ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר טמא ציפרתא נמי מקלט קלטה אמר אביי קולט ואוכל קאמרי' אחרים אומרים שכן עם טמאים טמא עם טהורים טהור כמאן כר' אליעזר דתניא ר"א אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפי' תימא רבנן שכן ונדמה קאמרינן:
ובחגבים כל שיש לו כו':
מאי רובו אמר רב יהודה אמר רב רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב ארכו ובעינן רוב הקיפו ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל מותר ר"א בר' יוסי אומר (ויקרא יא, כא) אשר לא כרעים אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן מאי זחל אמר אביי אסקרין. ת"ר (ויקרא יא, כב) את אלה מהם תאכלו את הארבה וגו' ארבה זה גובאי סלעם זה רשון חרגול זה ניפול חגב זה גדיאן מה ת"ל (ויקרא יא, טו) למינו למינהו למינהו למינהו ד' פעמים להביא ציפורת כרמים ויוחנא ירושלמית והערצוביא והרזבנית דבי ר' ישמעאל תנא אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות ארבה זה גובאי למינו להביא
רש"י
עריכהבתרתי - בשתי תיבות:
בשני שיטין - בת מכאן ויענה מכאן: הכי גרסינן יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שהוא טהור. וארישא סמיך דתנא ליה כל עוף הדורס טמא ואם אינו דורס ויש לו עוד שלשה סימנין דהוו להו ארבעה בידוע שהוא טהור:
את רגליו - אצבעותיו:
הקולט מן האויר - שכשזורקין לו מאכל קולטו לתוך פיו ומקבלו מן האויר:
ציפרתא - מכירין היו שהיא טהורה וזה שמה:
קולט ואוכל - שאינו מניחו לארץ עד שלא יבלענו:
שכן - כמו שוכן:
ונדמה - דומה להם במראיתו:
הלכך - הואיל ואמרינן הכי בעינן תרוייהו:
זחל - מין חגב בלשון ארמי:
איסקרא - ואין לו קרצולים בקטנותו וגדלים לאחר זמן:
אשר לא כרעים - כתיב ואשר לו קרי:
רשון ניפול גדיאן יוחנא ירושלמית - כך שמם:
צפורת כרמים - מין ארבה דאין לו גבחת וכן לארבה כדלקמן:
יוחנא - מין סלעם דיש לו גבחת:
ערצוביא - מין חרגול דיש לו זנב ולשנים הראשונים אין זנב:
הרזבנית - מין חגב ואינו דומה לאלו במראה:
דבי ר' ישמעאל תנא - הנך למינהו לאו פרטי נינהו כדאמרת דלא מרבי אלא מינא דכל חד אלא כללי נינהו ויש כאן כללי כללות ופרטי פרטות כלומר כללות הבאין אחר כללות שלא לצורך ואתו לדרשה ופרטין הבאין שלא לצורך אחר פרטות ולדרשה באו על כרחך ולקמן מפרש להו ואזיל דסלעם וחגב הן הפרטות שלא הוצרכו ולמינהו הכתובין עמהם הם הכללו' שלא הוצרכו:
תוספות
עריכהרבי יוסי אומר ושמו חגב. אומר היה הריב"ם דרבי יוסי מפרש מילתא דתנא קמא ולא פליג כדמוכח בגמרא דתנא דבי רבי ישמעאל דדריש כלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט כל דאית ליה ד' סימנין ודריש חגב לשמו חגב ותנא דבי רב לא דריש. חגב לשמו . חגב אלא קאמר חגב זה גדיאן ולא מרבה מידי מכעין הפרט ובעי ה' סימנין הנך ארבע ואין ראשו ארוך ופסיל ראשו ארוך ותנא דמתניתין דקתני ארבעה סימנין ולא קתני אין ראשו ארוך ש"מ דסבר כתנא דבי רבי ישמעאל דמכשיר אפילו ראשו ארוך וא"ת ל"ל דכתב רחמנא חגב לשמו חגב תיפוק לי מכעין הפרט כמו הנך ד' סימנין וי"ל לפי שאין סימן זה דשמו חגב חשוב כשאר סימנין ולא הוה מצרכינן ליה כי היכי דלא בעינן אין ראשו ארוך ומרבינן אע"פ דראשו ארוך ומהאי טעמא נמי איצטריך לאשמועינן בקרא כרעים בהדיא אי נמי כרעים איצטריך לכדדרשינן בגמרא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן א"נ לכלל ופרט כדקאמר בגמרא אשר לו כרעים כלל אבל אין לפרש שיש באחד ממיני ארבה או ממיני סלעם וחרגול שאין שמו חגב ואין להם כרעים ואי לאו דכתבינהו קרא בהדיא הוה מכשרינן להו דבכלל ארבה וסלעם וחרגול נינהו דא"כ כי קאמר בגמרא דתנא דבי ר"י ותנא דבי רב איכא בינייהו ראשו ארוך לימא דאיכא בינייהו דאין שמו חגב דלתנא דבי רב שרי ולתנא דבי ר"י אסור וכן מכרעים קשה דקאמר בגמרא אשר לו כרעים כלל ארבה סלעם וחרגול פרט אדרבה הני פרטי מרבה יותר מן הכלל דכללא ממעט כל ארבה סלעם וחרגול שאין להם כרעים ופרטי מרבה וכי האי גוונא לא אשכחן דעביד כלל ופרט:
אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן. מדכתיב לא באלף קדריש ולא מצי למימר לא שאין לו כרעים כלל קאמר דאדרבה סלעם ארבה וחרגול יש להם קרצולים כדקתני בהדיא בהצד השוה שבהן וכו' וכן אשר (אין לו) חומה דגבי ערי חומה דריש אע"פ שאין לו עכשיו והיתה לו קודם לכן בפ' קמא דמגילה (דף ג:) ולא מצי למימר שאין לו כלל קאמר דבערי חומה מישתעי קרא וכן אשר לא יעדה והפדה ומתרגמינן דקיימי ליה פי' שהיה לו לקיימה וליעדה דמצות יעידה קודמת ומהאי קרא דרשי' ליה בפ"ק דבכורות (דף יג.) דמצות יעידה קודמת למצות פדייה שנאמר אשר לא יעדה והפדה ואע"ג דכתיב באל"ף דרשינן כאילו כתיב בוי"ו כלומר שהיה לו ליעדה ואינו רוצה והפדה והיינו טעמא דלמה ליה למכתב אשר לא יעדה פשיטא דבלא יעדה מישתעי קרא דאם יעדה היתה צריכה גט וגם לא היתה צריכה פדיית אב שבשעת ייעוד פקע שעבוד שפחות מינה וא"ת בפרק כשם (סוטה לא.) דפריך וכל היכא דכתיב לא באל"ף ממש הוא והא כתיב בכל צרתם לא צר ומלאך פניו הושיעם ואמאי לא מייתי מכל הנך קראי ויש לומר דבכל הני איכא הוכחא מגופיה דקרא שרוצה לומר אשר לו בוי"ו אע"ג דכתיב באל"ף דאדרבה סלעם וחרגול יש להם קרצולים וערי חומה ביש להם חומה מיירי וגבי יעדה כדפרישית מדכתיב כלל אבל צרתם לא צר לא מוכח מגופיה דקרא שהקב"ה כביכול מיצר בצרתם של ישראל אלא מקרא אחר דכתיב עמו אנכי בצרה וא"ת והיכי דרשינן הכא וגבי ערי חומה מדכתיב לא באלף דבעי למימר קרא אע"פ שאין לו עכשיו והא מסקינן בפרק כשם (גם זה שם) דאל"ף משמע הכי והכי הן או לאו ויש לומר דמ"מ דרשינן מדשני למכתב באל"ף יותר מכל אותם לו שרוצין לומר הן שכתובין בוי"ו ש"מ לדרשה ולא צר נמי דרשינן במדרש דכתיב באל"ף דכל צרה שאינה לישראל מאומות אינה צרה:
אלו כללי כללות ופרטי פרטות. כדדרשינן בסמוך דאשר לו כרעים כלל ארבה סלעם וחרגול פרט למינהו חזר וכלל ולאו דוקא נקט תנא דבי ר' ישמעאל סלעם לכלל ופרט וכלל דסלעם קרא יתירא למישרי ראשו ארוך כדמסקינן בסמוך ולמינהו דסלעם מפרש הריב"ם דאיצטריך דאי לא כתיב למינהו הוה אמינא דוקא במין סלעם שרי ראשו ארוך אבל בשאר לא להכי כתיב למינהו לרבויי בכולהו א"נ הוה אמינא דסלעם אתא לאסור מינו קמ"ל ולא קאמר כללי כללות למימר דכל אלו ראויין לדונם בכלל ופרט וכלל אלא ה"ק אלו כללות הבאין אחר כללות ופרטות הבאין אחר פרטות וצריך לדורשם כולם כפי הראוי וארבה וחרגול בלבד הם דבאים בכלל ופרט כדמוכח בשמעתא וסלעם למישרי ראשו ארוך כדמסקינן וחגב להצריך ששמו חגב ולמינהו דחגב להצריך כדמפרש בהדיא בברייתא ולמינהו דסלעם כדמפרש ליה מסברא דנפשיה כדפרישית וא"ת למה הוצרך לכתוב למינהו בכל אחד בארבה וסלעם וחרגול לכתוב למיניהן ויהיה די בכל אחד לשלשתן בסוף ויש לומר משום דארבה וחרגול הם הם לבדם שבאין בכלל ופרט וכלל כדפרישית וראויין היו ליכתב זה אצל זה והפסיק בסלעם וכתבו באמצע בין ארבה וחרגול לשום דרשה דלא על חנם הוא שכתבו שלא במקומו וכיון שהוצרך לכותבו באמצע בשביל שום דרשה שוב אינו יכול לכתוב למיניהן לבסוף כי זה לא יתכן שלמיניהן יהיה עומד על ארבה וחרגול להיות להן כלל אחרון בפני עצמם ועל סלעם לא יהא עומד לכלל אלא לדרשה אחרת כמו שאנו דורשים עכשיו למינהו דסלעם ולפי שיש לארבה וחרגול לכל אחד כלל בפני עצמו ואין שניהם נידונים יחד בדין אחד של כלל פרט וכלל אלא בשנים שכל אחד ואחד נידון לבדו בכלל ופרט צריך לעשות בנין אב משניהם מארבה וחרגול וללמד משניהם בהצד השוה בשניהם ומה שאומר הרי אתה דן בנין אב משלשתן זה לפי שלא פירש עדיין דסלעם קרא יתירא הוא והכי פירושא דברייתא לפי המסקנא הרי אתה דן בנין. אב משלשתן בהצד השוה והואיל וכן הוא לא מצריך רק ארבעה סימנין דכי מעיינת ביה שפיר בארבה וחרגול סגי לעשות בנין אב משניהם ואייתר ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך והא דמרבינן ראשו ארוך ולא אמרינן דמרבינן ואע"ג דלית ליה חד מהנך ד' סימנין
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
הכא אפילו בשתי שיטות פסיק לה. כלומר דכתבינן בת בסוף שיטה אחת ויענה בתחילת שיטה אחרת:
בשוכן ונדמה להן קאמרינן כלומר דהתם רבנן מודו:
אשר לוא כלומ' לא לו עכשיו ועומד לגדל לאחר זמן לפיכך כתב לוא מלא. איסקרא גרסינן:
והדביינות גרסינן:
אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות כללי כללות ציפורת כרמים זה כלל אחד אושכף זה כלל אחר כרספת ושיחלנית זה כלל שלישי ראשו ארוך זה כלל רביעי. פרטי פרטות (פרטות) פרט ראשון ארבה זה גובאי. פרט שני סלעם זה נפול פרט שלישי חרגול זה רשון:
ה"ג וזו היא גי' רש"י ז"ל וכן בהלכות רבי' ז"ל: רשב"ג אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף בידוע שהוא טהור. וכבר כתבתי דסיפא אאינו דורס דרישא קאי משום דרשב"ג לאו בספיקו של עוף בא ללמד אלא בודאי כלו' בעוף שאנו יודעים סימניו בדריסה הלכך כיון שפסק בדורס שהוא טמא ודאי שאינו דורס הוא שבא לטהר בסי' הללו וכבר פירשתי עוד דסימנין של טהרה מני תנא ואזיל ודומיא דמתני' ובעל ה"ג ז"ל גורס [אינו] דורס ואוכל בידוע שהוא טהור וכך הוא בתוספתא (ג,ז).
וראיתי עוד שמפרשים במשנתינו דאו או קתני לפי שהעוף שאינו דורס בסי' א' בגופו הוא נטהר בודאי לפי הדרך הזו שבארנו ואין הלשון הזה מחוור אצלי דבמתני' לאו או או קתני כדקתני סיפא בחגבים. ועוד דלא תנן במתני עוף הבא בסי' א' טהור אלא בר' חייא.
[ובסוף המסכ' מצינו בשם המחבר ז"ל בענין שמועה זו דברים מבוארים היטב, וז"ל:] אחר שכתבתי בהלכ' העופות פי' מקצת הראשונים וראיתי דרכי כולם חזרתי לבדוק בעופות.
ותפשתי תחלה בעורב השחור שאין להסתפק בו מפני שחרותו מכל העופות ומפני שיש במיניו באים בראש יונים ובניו בשעת יציאתן מלובנין קצת כמו שאמרו עליו באגדה והרבה דברים באגדות ובתלמוד מוכיחות עליו והוא הנק' קורב"י על פי צעקתו שקורא כן וכדאמרי' אפיקו לי קורקור בפ' לא יחפור ובל' ישמעאל גוראב שכן מתחלפות להם עי"ן בגימ"ל בלשון תמיד ומצאתי שקרקבנו נקלף ביד בלא שמש ויש לו אצבע יתירה ואין לו זפק כלל ומעתה הדבר ברור שהוא דורס והם ב' סימניו לטומאה ונדחו דברי ר"ת ז"ל ומחלוקתו מכאן ועדיין בא זה כהוגן לדעת רש"י ז"ל ועוד דבר ידוע ומפורסם שיש עורב מחריב בכפרים מפני דריסתו שהוא צד תרנגולים קטנים ומוציא אותם מבני הפרזים תמיד עד שאינן יכולים לגדל מהן כלל וכבר פי' ענין הדריסה שהוא צודה בודאי.
וחזרתי לבת היענה הנקרא בל' חכמים נטאמ"א כתרגומו וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרי' בפ' מפנין וכן אמרו בב"ר האוכלת ברזל וזכוכית והיא העושה הכל תמיד שאינה משיירה ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ובדקו בה ואין לה אלא ג' אצבעות ב' לפניה וא' יוצא גודל ואין לה זפק אבל קרקבנה נקלף, וגם זה סותר דברי ר"ת ז"ל ואף בדברי רש"י ז"ל.
וע"ק עליהם מאד שנראת בגמרא ובכל מקום שהנץ הוא שצדין בו יותר מכל העופות כמו שאמרו ואמרי' דריסת הנץ בדרברבי מינייהו ואמרו בתרגום שיר השירים יונתי בחגוי הסלע כנישת' דישראל מתילא ליונתא דסגירא בחגוי טנרא וחויא מעיק לה לגו וניצא מעיק לה מברא וזה הענין אמרוהו עוד באגדה של שמות רבה ואנו רואין בני אדם בכל מקום ובכל זמן שהעוף המזומן להם לצידה והורגלו לצוד בו יותר משאר עופות כולן הוא נקרא אשפרכי"ר בלע"ז וכן נהגו הראשוני' ז"ל ללעז הנץ אשפרכי"ר. וכן פירש"י ז"ל בהלכה בפי' המשנה וכ"כ בפי' התורה ובל' ערבי כן נקרא נץ בחלוף קרוב ומורגל בלשונות.
ועוד ששנו במשנ' דריסת הגס ודבר ברור הוא שהגס הזה עוף טמא הוא ודורס והיאך לא קראוהו כלשון התורה או כלשון שתרגם אונקלוס אלא שאינו עוף אחר אלא (גס) [נץ] הגס שיש בנץ מינין גסין ודקין ולפי' שנו שהנץ סתם שהוא מן הדק יש לו דריסה בעוף הדק ודריסת הנץ הגס בעוף הגס והוא (דאיתצוד) [ראיה לזה] שהוא ממין הנץ וצד ודורס בעופות גדולים ממנו והרי זה ברור שהנץ הכתוב בתורה הוא ממינין הללו וכולן אין להן אלא סי' א' של טהרה והיא אצבע יתירה ואין להם קרקבן כלל ואין להם זפק ואעפ"י שיש להם רוחב בוושט עצמו שקורין גרגורא אין זה זפק כלל אלא וושט הוא ונקובתו במשהו וגם זו סתיר' בפי' רש"י ז"ל ואין צ"ל בפי' ר"ת ז"ל והם מעצמ' הם יושבי הצד יותר מכל העופות ודרוסתו אסורה מכולם [לא] נק' דורס אתמהא.
ועוד בדקתי בעוף הנקרא מילאן ובערבי אלהר"י והוא דורס לדעת כל מה שפירשו בדריס' וצד כל היום בתרנגולים קטנים וכיוצא בהן ואין לו זפק ולא קרקבן ממש אלא בליטה מועטת במקום הקרקבן בב' עורות בוושט ואינן נקלפין ויש לו אצבע יתירה והרי לך עוף טמא בא סי' א' בלבד ואינו פרס ועזניה זה מצוי בכל ישוב בבית ובשוקים תדיר.
ועוד תפשנו במיני העופות שעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ויש להם לסתות כאדם והם קדיא וקפוף כמו שמוזכר בפ' המפלת ומצאתי שאין לו זפק וקרקבן ויש לו אצבע יתירה, וגם זו ראי' ברורה.
ועוד תפשו העוף הנקרא דילטור שהוא דיה הנזכר בתלמוד והוא דיה האמור' בתור' והוא שרואה נבלות מרחוק יותר מכל העופות וכן רש"י ז"ל עצמו מפ' בכל מקום דיה גולטה ומצאתי שאין לו זפק ולא קרקבן כלל ואצבעו יתירה נראית וחזקה שהוא דורס וצד ביותר וגם זו ראיה אמתי'.
וכן העטלף ידוע לכל שהוא העכבר הפורח בלילה וראיתי שיש לו זפק ולא קורקבן ויש לו ה' אצבעות לפניו ואין לו אצבע יתירה אחורנית אבל שלפניו נחשבת לו לאצבע יתיר' והרי הוא בעל סי' א'.
והנה ר"ת ז"ל מצא מקום להציל עלינו במה שאמר שטעו הראשונים בנשר שלעזו אגיל"ה והיא יש לו אצבע יתירה ולא ידע שהנשר הקרח הוא הנשר שהזכירו חכמים והוא שדברה בו תורה כמו שכתוב הרחיבי קרחתך כנשר והוא אין לו אצבע יתירה כלל.
ולפי שאין אנו יכולים להכחיש דברים הנראים לעינים אנו חוזרים על כרחנו לאחוז דרך הר"ם בר' יוסף ז"ל שכתב בתשובותיו וגם הוא בתוס' בס' המאור שהוא מפ' משנתינו כפשטה וכמשמעו כל עוף הדורס לעולם טמא וכל שיש לו ג' סי' בגופו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף אין אתה צריך לחזור על דריסתו דבידוע שהוא טהור לפי שכל שאר העופות אין להם אלא סי' א' של טהרה וכולן דורסין ועורב יש לו ב' ואף הוא דורס ופרס ועזניה נמי בני חד סי' אלא שא' מהן סימנו אינו דורס ועוף הבא בסי' א' טמא דקאמר ר"ן בכל סי' א' שבעולם קאמר וכלפי שאמר ר"ן סי' א' תפס לו אמימר נמי סי' א' ופי' וה"מ דלא דריס כלומר שאותו סי' הוא שאינו דורס שאין לך בטמאים אינו דורס אלא פרס ועזניה ובב' סי' טהור בכל ב' סימנים שבעולם והוא שיכיר עורב אם היו בו ב' סימניו בגופו הא אם היה א' מהם שאינו דורס בודאי טהור.
והרב ז"ל אינו גורס א"כ שאר עופות טמאי' דכתב רחמנא ל"ל ונילף משאר עופות טמאין אלא גירסתו ונגמר מתורין א"כ עורב דכתב רחמנא ל"ל ואפשר שנכתבה הגיר' בספרים א"כ שאר עופות טמאים ל"ל וכו' משיטתו של בעל הלכות ז"ל כמו שנכתבו הרבה בגמ' מלשון מר רב יהודאי גאון ז"ל וכן מצאתי נוסחאות ישנות של ספרד כגי' הרב ז"ל.
וכבר כתבתי שדברי ר"ן בעוף הבא בסי' א' אסור וק' על דברי הראשונים ז"ל שהרי חכמים יודעים היו בסי' של פרס ועזניה והיו יכולים להתיר עוף הבא בסי' א' ובלבד שלא יהא סימניו של פרס ולא של עזניה ולפ"ז יבוא כהוגן כמו שנתפרש וכן מה שאמרו סוף סוף דאיתי' בפרס איתי' בחד מהנך וכו' והוו להו ב' כתובים הבאים כא' ויבא לזה הפי' כפשוטו וכמשמעו ולדברי כל הראשונים טרחנו בו ועלה בקושי ובדוחק.
וענין ח' ספקות יתפרש יפה לפי שיטה זו שהרי בהן ב' סי' טהרה בגופן ואם היה להם קרקבן נקלף היו ג' ובידוע שהוא טהור ואם אין קרקבנו נקלף יש להסתפק בעורב ומינו א"נ היו מכירין עורב ומינו והיו הספקות (במין אחר) [בסימן אחד] ואם היה לו סי' ב' של קרקבן היו טהורין ואם לאו יש לספקן בכל כ' עופות טמאים וזהו הנכון לפי שלא היו חכמים מסתפקים כמה דורות בעורב ולא במיניו שהוא ידוע לחכמים אבל בכל כ' עופות ודאי מסתפקי' הן.
וכ"ש שזו כתשובה על דברי רש"י ז"ל שלפי שיטה זו על כרחנו נצטרך לומר שלא היה להם אלא סי' זה בלבד כדברי בעל ההלכות וכמו שכתבתי למעלה ולפיכך אם היה להן זה הסי' לטהרה היו כשרין כאמימר שלא לחוש לפרס ועזניה וכשתאמר שאין זה קרקבן נקלף על כרחך נשר הם והיאך יהיו כל העופות הללו שהם ח' מינין חלוקין בגופן ובשמותי' כולם נשר והנשר כולו מין א' הוא שלא ריבה הכתוב למינהו ותרנגולא דאגמא היאך תסתפק בנשר ועוד א"כ נימא רב אשי דאמר כאמימר ודר"ן לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל. ובגמרא משמע דח' ספקו' מלת' ברירא היא ואביי בסמוך ור' זירא לקמן כולהו אית להו ח' ספקות.
אבל פי' הרב ר' משה מתברר לעינים בבדיקות ובגמר' בראיות חזקות כנגד השכל יצוקו' שאני אומר עורב לפי שיש בגופו ב' סי' טהרה משא"כ בשאר האסורים שאין להם אלא א' לפיכך ביצה שלו דומה לטהורים וזהו ענין זרזיר וסנונית לבנה שהם בעלי סי' א' מפורסם דהיינו אצבע יתירה והיו בחזקת איסור מחששת כ"ד עופות וכשבדקו אותם אנשי גליל ותמרתא ומצאום בעלי ב' סי' התירום לעצמן שלא חששו לעורב שאין דומין לו בסי' או בצורתן ממש כמו שפיר' ור' אלעזר אסר שניהם זה מפני שכונתו עמהם וזה מפני שהוא שוב עם העורב באותן ב' סי' עצמן וכל זה הוא מתיישב יפה.
ושוב בדקתי הזרזיר והוא עוף השחור ממש כך בל' ערבי והוא המכונה צפור הזתים ובלעז אשטורני"ל וכך פירש"י ז"ל ומצאתי בב' סימניו של עורב אצבע יתירה וקרקבן נקלף ביד ממש ולמדתי מזה שמחלוקתו של ר"א בזרזיר משום דכיון דיש לו סימני העורב ממש ושכן עמו ודאי מינו הוא ורבנן פליגי עליה דסברי שכן ונדמה בעינן והיינו ידמה בצורה וזה אינו נדמה שהוא עוף קטן ומזמר ואין קולו ופרצופו ומנהגו כעורב כלל ולפי הבדיקה הזו נר' שיש שיבוש בנוסחאות שגורסות בזרזיר מפני שיש לו זפק ובסנונית לבנה מפני שקרקבנו נקלף אבל נגרו' בזרזיר מפני שקרקבנו נקלף.
ושוב ראיתי בסנוני' שפירש"י ז"ל אורנול"ה וכ"כ רבינו האיי ז"ל כי סנוני' היא כטא"ף בערבי ומצאתי עוד בכתוב ותור וסוס ועגור ידעו עת בואנה שתרגום עגור בל' ערבי אל סנוני"ת היא אל כט"ף ואמרו עוד כי אל כטא"ף יקרא בלשון פרס סנון וכן תרגם יב"ע סנונית והוא האירנול"ה שאמרו.
ובדקתי בו ומצאתי לו קרקבן נקלף ביד ואצבע יתירה יש לו ואין לו זפק כלל והם סימניו של עורב וא"כ בשניהם נגרוס מפני שקרקבנו נקלף אלא שאנשי גליל העליון מקילין בזו ומחמירין בזרזיר מפני שהולך אצל עורב ואנשי כפר תמרתא מקילין אף בזרזיר ולא היא דרבנן דאמרו לו בתרוייהו שרי אלא בגליל העליון היו הסנוני' מצויות ונוהגין בהן התר במסורת ובכפר תמרתא היו הזרזירין מצויין ונהגו בהן התר והענין לשניהם דכיון שנמצאו קרקבנן נקלף עם סימנים הידועים והנראים שהוא אצבע יתירה ומעתה אין להסתפק בך' עופות אלא בעורב היו סבורים לומר שהוא טהור דודאי אינו מין עורב שאינו דומה לו בפרצוף כלל ואמר להם ר"א דשניהם אסורין מפני סי' עורב וכ"ש בזרזיר דשכונתו עמו מורה שהוא מינו אבל בשכן ונדמה לו מודו רבין והיינו נדמה בצורה כלשון אחר שפירשתי כמו שנודעתי מן הבדיקה הנז'.
נמצא עכשיו שכל עוף הבא בג' סי' טהרה בגופו טהור בא בב' סי' שבגופו יש לחוש בו משום עורב ומיניו בא בסי' א' בגופו אסור מחששת כל שאר עופות טמאים אינו דורס בין שבא בלא סי' א' או שבא בסי' א' או בב' או בג' לעולם טהור.
ואני אומר להלכה אבל לא למעשה שכל עוף שהוא לבן גמור אין לחוש לו לעורב ומיניו שאין במיני עורב לבן כולו ולא מרבינ' מלמינהו שאינן דומין כלל.
וסנונית לבנה, נראין הדברין שעל שם כריסה נקראת כן לפי שכריסה לבן או ירוק לאפוקי דבתי דאוכמי כולה כעורב שאלו היתה לבנה גמורה משום כרס ירוק לא נפסקה בה הלכה לאסור יותר מן הלבנה לגמרי דבכרס ירוק בלבד מה דמיון דעורב יש בזה ועוד אם לבנה היא אין דרך עופות לבנים שיהא כריסן משחיר אלא דרך השחורים שכריסן מלבנים מ"מ נפסקה הלכה בחוורא כריסה דשריא שאין במיני עורב לבן כולו.
ועורב עמקי דמרבינן לקמן היינו שיש בו מקומות לבנים והם בגופו כמו בהרות עמוקות כמראה חמה עמוקה מן הצל וזהו שנקרא עמקי ודומה לי שהם ב' מיני העורב הגדלים בבתים שקורין פיג"א אבל לבן כולו ליכא ואמרו באגדה אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בסכסין אם ידור גדי עם למר תדור כלה עם חמותה אם תמצא עורב כולו לבן תמצא כשרה בנשים ולא נראה מעולם עוף לבן הולך אצל עורב וגם זה דבר ערב ולסברא מתקרב דבר אשר יש לו שחר ואין לו ערב. [ע"כ לשון הרב המחבר ז"ל בסוף המסכתא].
אפי' תימא רבנן שכן ונדמה קאמרי'. נר' שרבינו הגדול ז"ל פוסק הלכה כאחרים וק"ל שהרי אין אנו בקיאים בהם ובשוכנים עמהם ואעפ"כ אנו מתירין אותם בסי' ואין חוששין שמא שוכן עם הטמאים היא.
וי"ל דמאי נדמה, נדמה בסי' הוא ור"א סבר אע"פ שאין דומין בסי' כל המתחב' לטמא טמא ורבנן סברי כשדומין בסי' השוכן עם הטמא טמא ועם הטהור טהור ואינם צריכין מסורת אחר א"נ נדמה ממש במראה קאמר ובאותן שאפשר בהן טמאין אבל אותן שאנו מתירין אי אפשר שיהיו טמאין ולא שיהיו שוכנים עמהם שהרי אינן מכ"ד עופות טמאי' שמנה הכתוב.
אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרינן. ובכי הא אפילו רבנן מודו. ופירש רש"י ז"ל דומה להן כמראיהן, והוא תימא דהא זרזיר דומה הוא במראיהו לעורב ושוכן עמו ואפילו הכי פליגי רבנן עליה. ואפשר לפרש נדמה דומה בסימנין, והיינו פלוגתייהו בזרזיר ובסנונית לבנה, דזרזיר אף על פי שדומה לו במראהו חולק ממנו בסימנין שזה יש לו זפק ועורב אין זפק, וסנונית לבנה אף על פי שדומה לו בסימנין הרי היא חלוקה ממנו במראה שזה שחור כולו וזה לבנה, ואי נמי סנונית לבנה משום דאינה שוכנה עמו, ורבי אלעזר דאסר משום שדומה בסימנין ובמראיהן רובה שכולה שחורה חוץ מכריסה כך.
רבי יוסי אומר ושמו חגב. כתב הרב בעל התוס' בשם רבינו יצחק בן הרב רבי מאיר ז"ל דרבי יוסי (לפרסומי) [לפרושי] מילתיה דתנא קמא אתא ולא פליגי כלל, דודאי מדתני תנוא דמתני' ד' סימנין ולא תנא אין ראשו ארוך, שמע מינה דתנא קמא (אין) ראשו ארוך שרי ליה, וכיון שכן קראי בכללי ופרטי דריש להו כתנא דבי ר' ישמעאל דמרבי כעין הפרט כל דאית ליה ארבעה סימנים ודרש חגב לשמו חגב, ותנא דבי רב לא דריש חגב לכל ששמו חגב, אלא קאמר חגב זה נדיין לא מרבי ראשו ארוך, ולדידיה חמשה סימנים בעינן הני ד' דמתניתין ואין ראשו ארוך. ואם תאמר אם כן כי קאמרי בגמרא במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל ואמרינן בראשו ארוך פליגי, אמאי לא קאמר נמי דבשאין שמו חגב פליגי, יש לומר שכל אותן שבכתו, ובמינן דמפרש תנא דבי רב כולן שמן חגב חוץ מן (הסרסו') [הצרצור] שנמתעט לכולי עלמא לתנא דבי רב מפני שראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל מפני שאין שמו חגב, וקיימא לן כתנא דמתניתין וכתנא דבי ר' ישמעאל, וכל ששמו חגב ויש לו ארבעה סימנין אף על פי שראשו ארוך מותר, והכי נמי מוכח בשבת (צ, ב) דאמרינן התם רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו את נפשותיכם, כלומר מפני שהיא חיה, אלמא שושיבא שריא ושושיבא היינו ראשו ארוך כדאיתא בע"ז (לז, א) ומה שכתוב במקצת הספרים בפרק אין מעמידין ראשו ארוך דכולי עלמא לא פליגי דאסירי, אומר ר"ת ז"ל דאיפכא גרסינן, דכולי עלמא לא פליגי דשרי, וכן מצא בספר ישן. ונראה שכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו (פ"א מהל' מאכלות אסורות הכ"ב) שכך אמר על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור. ורבינו אלפסי ז"ל שכתב משנתינו כצורתה, ולא הביא מכל שקלה וטריא דתנא דבי רבי ישמעאל ותנא דבי רב כלום, נראה דסבירא ליה דתנא קמא דמתני' ורבי יוסי מפלג פליג כסתמן של דברים, ותנא קמא לית ליה קפידא כלל לא בראשו גוץ ולא בששמו חגב אלא כל שיש לו ארבעה סימנין טהורין אף על פי שראשו ארוך ואין שמו חגב, וכן ראיתי למקצת רבוותא ז"ל שכתבו כך, ואף על גב דלתנא דבי רב בעינן שאין ראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל ור' יוסי בעינן ששמו חגב כולהו יחידאי נינהו ולית הילכתא כותייהו. ואם תאמר אם כן ראשו ארוך מנא לן לתנא קמא דמתניתין כיון דלא דריש קראי בכלל ופרט כתנא דבי ר' ישמעאל, כתב הרמב"ן ז"ל דנפקא ליה מלמינהו ארבעה פעמים לרבות כל שיש לו ארבעה סימנין הללו, והכי נמי איתא בסיפרא אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה, הא כיצד היה למד סתם מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וד' כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב, ואף על גב דתניא נמי התם ארבה זה גובאי וכו' ומפרשין הכא למעוטי ראשו ארוך, איכא למימר תרי נינהו, ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. וקצת קשה לפי שיטה זו דאם כן היכי אקשינן כל כך דרך פשיטות בגמרא, והלא הצרצור הזה יש לו ד' רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר, דאלמא משמע מתוך לשונו זה דפשוט היה להן שהוא אסור, ומשום הכי מתמה ואזיל יכול יהא מותר, ואם כדברי רבותינו אלו ודאי מותר הוא לדברי תנא קמא, וצ"ע. ולענין פסק הלכה כלשון הראשון נראה עיקר ששמו חגב בעינן, אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן, והלכך בארצות הללו אף על פי שנמצאין מהן שיש להם ארבעה סימנין אינן נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב, אבל על ידי מסורת נאכלין כענין שאמרו בעופות, והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת. ומי שאין לו עכשיו כרעים או שאין כנפיו חופין את רובו ועתיד לגדל אחר זמן הרי זה מותר מעתה וכדתניא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הזחל מותר, ר' אלעזר? בר' וסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן וכנפיו חופין את רובו אמרי לה רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו, וקא פסיק רב פפי דהלכתא בעינן רבו ארכו ורוב הקיפו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה