רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/חולין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

אלו טריפות בבהמות. נקובת הוושט. ופסוקת הגרגרת. ניקב קרום של מוח נוקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. הריאה שנקבה או שחסרה. רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסימפונות. נקבה הקיבה. נקבה המרה. נקבו הדקין. כרס הפנימי שנקב. או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ. נפלה מן הגג. נשתברו רוב צלעותיה. ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה. ודרוסת הנץ בעוף הדק. ודרוסת הגס בעוף הגס. זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. כל הני דמטרפי בנקב כגון לב וקיבה וריאה ודקין אם ניטלו בין מעצמן בין ביד טריפה ואף על גב דניקב הטחול טריפה וניטל כשר. שאני טחול שאין נקובתו כשאר הנקובין דמפלגינן בין ניקב בקולשיה ובין ניקב בסומכיה ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב כשר. ואם ניטל המרה. כתב בעל ה"ג דטריפה וטעמינן בדוכתיה אי מריר כשירה היא דבלועה היא במקומה. וכתב ה"ר אליעזר הלוי ז"ל בחבורו ואי לא טעים בה טעם דמרירותא כשהיא חיה יצלוה ואי איבלע בגוה יהיב בה טעמא והיכא דמשתכחן תרי מררי' ומתחזן כחדא בזעינן להו אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול דמי ומיהו יש עופות שאין להן מרה ואין להטריפן כיון דבכל אותו המין אין להם מרה זה טבע שלו ומ"מ אין להתיר בשביל זה שאר בהמה וחיה ועוף שאין להן מרה כדאמר לקמן דף מז: גבי עינוניתא דוורדא כיון דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו לא מיקרי יתרת אפילו בשאר בהמות דלית להו הכי. שאני התם דכל מין בהמות אחד הוא ואפילו זו בהמה דקה וזו בהמה גסה. הילכך הואיל ויש בהמות דהוה רביתייהו לא מיקרי יתרת ואפילו בשאר בהמות אבל עופות חלוקין במינן זה מזה ואין ללמוד אלו מאלו :

סימן ב

גמ' אמר רבה שני עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. למה לי למימר החיצון אדום והפנימי לבן. דאי חליף טריפה. ואם שניהם אדומים או שניהם לבנים כתב בעל העיטור ז"ל דמיסתבר דכשר דאחד מהן לקה וחבירו מגין עליו והוה ליה כנקב זה בלא זה ואיכא מאן דאמר דטריפה וכן נ"ל דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עלוהי אבל כאן שכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני ואם נקבו זה שלא כנגד זה טריפה. דכיון דאכלה ביה גמדא ליה ופשטה ליה זימנין דמתרמי בהדי הדדי:

סימן ג

ואמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום דסופו ליפסק. ואמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה כיון דדם אדום וגם וושט מבחוץ אדום לא מינכר עד דבדיק ליה מבפנים שהוא לבן. תמיה לי כיון דאין לו בדיקה מבחוץ היאך מכשרינן ליה ע"י בדיקה מבפנים דילמא אי הוה מצי למיבדקיה מבחוץ היו מוצאין הארס וסופו לקלקל לפנים. ודוחק הוא לומר דהא דאמר לקמן עד האדימו הסימנין עצמן ר"ל שיאדימו מבפנים. דהא מדקאמר עד שיאדיס בשר כנגד בני מעיים משמע דהאי דקאמר סימנים עצמן אתא לאפוקי שאם האדים העור והבשר כנגד הסימנים אין לחוש. אבל מכל מקום אם האדימו הסימנין עצמן אפילו מבחוץ טריפה. ועוד אי לא מטרפי סימנין באדמומיות שמבחוץ מאי קאמר הכא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ונפקא מינה לספק דרוסה ואפילו אם יש לו בדיקה מבחוץ למה יבדקנו הואיל ולא מיטרף בהכי וצריך לומר דהקלו בספק דרוסה הואיל ואי אפשר בענין אחר. וגם יש לומר דרוב פעמים איפשר שיהא ניכר טיפת דם הארס אף על הוושט מבחוץ אלא להחמיר קאמר דאין לסמוך על בדיקת חוץ לפי שהחיצון אדום ופעמים שאין ניכר וצריך לבודקו אף מבפנים כי הארס נתקלקל לפנים ולא נשאר מבחוץ אלא רושס אדמומית של הארס ואותו אינו ניכר מחמת אדמומית הוושט. אבל בעוד שלא נתקלקל הארס ועבר לפנים טיפת דם הארס ניכרת יפה בעודה מונחת על הוושט. וספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה בדק מבחוץ ועשה כאילו לא היה רוצה לבדוק יותר לחדודי לאביי: ההיא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה הוה בדיק מאבראי. א"ל אביי והא מר הוא דאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. אפכיה ודדקיה ואשכח עליה תרי קורטי דמא וטרפיה ורבה לחדודי דאביי הוא דבעיא:

סימן ד

אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא. מ"ש מספק דרוסה פרש"י מ"ש מספק דרוסה דמשום דעל אריא בינייהו חיישינן שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקיה דנקב משהו לא מינכר בעור חיצון של וושט רש"י לטעמיה שפירש לעיל בפ"ב דאפילו נקב לא מינכר ביה. ולמאי דפרישית דדוקא אדמומית של הארס אינו ניכר עליו אבל נקב מינכר. ביה פריך הכי מ"ש מספק דרוסה דמצרכינן בדיקה והכא קאמר עולא אין חוששין דמשמע דאפילו בדיקה לא בעיא. ולפירוש רש"י קשה דניקב זה בלא זה היכי משכחת לה. דאם נקב מבפנים יש לנו לחוש שמא נקב גם החיצון כדאמר בקוץ למאן דחייש לספק דרוסה חייש נמי שמא הבריא. ואפילו למאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בעור הפנימי לבד. אבל כשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב ואין לו בדיקה. וי"ל דמשכחת לה כגון שניקב ע"י חולי ורואין שלא שלט החולי כלל בחיצון. קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ולקמן דף נג: פסקינן דחוששין לספק דרוסה הילכך פסק רב אלפס ז"ל דאם ישב לה קוץ בוושט חוששין שמא הבריא. ורבינו אליעזר בר נתן זקיני פסק כעולא. והביא ראיה ממחט שנמצאת בעובי בית בכוסות בצד אחד כשירה לקמן דף מט. ולא חיישינן שמא הבריא. והא דחיישינן לספק דרוסה משום דיש רגלים לדבר כדמפרש לקמן וגם שכיחא. ומשום הכי מפקינן ליה מחזקת היתר כמו שפירשו התוס'. והגמרא דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה לא חשש להאריך ולחלק כמו שחלקתי. אבל לענין פסק הלכה יש לנו לחלק דלא תקשה לן ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. ואפשר דרב אלפס ז"ל היה מחלק משום דעובי בית הכוסות הוא עב לא חיישינן שמא הבריא ומסתברא כדברי ה"ר אליעזר דמשום עובי כל דהו אין לחלק:

סימן ה

תורבץ הוושט. שניקב במשהו טריפה ולאו מקום שחיטה הוא הלכך אם התחיל השחיטה כל דהו בתורבץ וגמרה בוושט פסולה. וכן בבהמה אם שחט הוושט תחלה ואחר ששחט רובו הגרים ושחט בתורבץ פסולה. אף אם שחט כל הקנה כהלכתו. הי נינהו תורבץ הוושט. רב ביבי בר אביי אמר כל שחותכו ועומד במקומו זהו תורבץ הוושט. כל שחותכו וכווץ זהו וושט עצמו. יונה א"ר זירא מבלעתא. וכמה. א"ר אויא פחות משעורתא ועדיף מחטתא. ואסיקנא למעלה דלא חזי לשחיטה בוושט עד כמה א"ר נחמן עד כדי תפיסת יד ופרש"י ד' אצבעות והיינו בשור הגדול. ובשאר בהמה חיה ועוף כל אחד לפי מה שהוא ובעל הלכות פירש כשיתפוס בשתי אצבעות. ולמטה עד כמה הוא מקום שחיטה. א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר הוושט פי' דקאי פירצי פירצי ודמי לכרסא. ובעוף עד הזפק:

סימן ו

ובקנה קי"ל דמקום שחיטה משיפוי כובע ולמטה עד כנפי הריאה התחתונה שהיא עליונה כשמעמידה הטבח ובלבד שלא יאנוס אותה אחר ולא תאנוס היא את עצמה. כלומר לא תמשוך את צוארה באונס אלא כשהיא מושכת הצואר כדרכה ורועה זהו מקום שחיטה: א"ר נחמן אמר שמואל תורבץ הוושט שניטל כולו מלחי כשר. מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנים. לא תימא שניטל כולו אלא שניטל רובו. ועיקור סימנין היינו שנעקרו לגמרי. והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. א"ר שישא בריה דרב אידי הא דמיקפל איקפולי והא דאיפרק איפרוקי. פירוש ההוא דתורבץ שניטל מלחי היינו כשנקלף הרוב במקום אחד והמיעוט המחובר במקום אחד. אבל סימנין שנפרקו בכח מכאן ומכאן והמיעוט הנשאר אין מחובר במקום אחד טריפה. דאותו מיעוט לא הוה חיבור ולא הדר בריא זו היא גירסת הספרים ופירוש רש"י ז"ל. ורב אלפס ז"ל כתב תורבץ הוושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפריק אפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. כלומר אם נתפרקו מן הלחי בנחת הרוב במקום אחד כשר. אבל אידלדל אידלדולי הוושט מן הקנה ברובן או איקפל איקפולי הוושט מן הלחי הנה והנה טריפה: ופסוקת הגרגרת. תנא פסוקת הגרגרת ברובה. וכמה ריבה. רב אמר רוב עוביה ואמרי לה רוב חללה והלכתא רוב חללה. ההיא פסוקת גרגרת דאתא לקמיה דרב. יתיב ובדיק ליה ברוב עוביה א"ל רב כהנא ורב אסי למדתנו רבינו ברוב חללה. שדריה קמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה בתליסר איסתרי פשיטי:

סימן ז

והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר. שאני הכא דרב נמי לא אסרה. וכיון דאורי בה חכם היכי אכיל מינה. והכתיב ולא בא בפי בשר פיגול. שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. הני מילי מילתא דתליא בסברא. רבה בב"ח אגמריה סמיך. והשתא לא צריכנא לשנויא קמא דקאמר רב נמי לא אסרה דאי נמי דאסרה רב יכול רבה בב"ח להתיר כיון דאגמריה סמיך דהא דאמר חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר היינו מסברת עצמו. אבל אי גמיר מרביה מצי להתיר כדאמרינן לקמן דף מט. ההיא מחטא דאשתכח בסימפונא רבה דכבדא רב הונא בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר אתו לקמיה דרב הונא אמר זילו שקילו גלימא דטרופאי ואמר נמי בפרק שני דנדה דף כו: ילתא אייתי דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה. לקמיה דרב יצחק ודכי לה. ופריך היכי מצי למיעבד הכי ומשני אגמריה סמך:

סימן ח

ותיפוק ליה משום חשדא דתניא דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא וטיהר אסר והתיר וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח. אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. הני מילי מידי דמזדבן בשומא. אבל הכא מתקלא מוכח כי הא דרבא שרא טריפתא וזבין מינה. אמרה ליה בת רב חסדא אבא שרא בוכרא ולא זבן מיניה. אמר לה ה"מ בוכרא דבשומא מזדבן. הכא מתקלא מוכח. מאי איכא למימר משום אומצא מעלייתא. כל יומא נמי אומצא מעלייתא משדרן לי:

סימן ט

אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם פירוש שמחזירין לו אבידה בטביעות עינא. זה הרואה טריפה לעצמו דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ורואה טריפה לעצמו עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך:

סימן י

אמר רב יהודה אמר רב נקבה הגרגרת כנפה כלומר נקבים דקים כנפה מצטרפין לרובא. אם עומדים בהיקף הגרגרת ודווקא נקבים שאין בהן חסרון אבל נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר. ואם ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר. בעופא פירש"י נקבים דחסרון בעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר בכמה שיעורו. מקפלו חותך למטה מן הנקבים ובצדיהן עד שיוכלו לקפל את הרצועה שהן בה על פי הקנה ומניחו למקום הנקבים על פי הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"ג שבנקבים גרידא ליכא רובא טריפה הואיל ויש בה חסרון ושיעור סמיכת נקבים זה לזה כנפה. דהא אנקבה כנפה קיימינן. נפחתה פירש"י נפחתה כמין דלת ולא נטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף כדלת במזוזתו. כדי שיכנס איסר לרחבו. ושיעור גדול הוא זה מאיסר. דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון שהדלת סותם את הנקב. ומתוך דברי רב אלפס ז"ל משמע דהא דקאמר בעופא לא קאי אנקבה כנפה. אלא קאי אשיעור חסרון דגרגרת ומיבעי ליה בעוף שאין בגרגרת שלו כאיסר מה שיעור חסרונו. ומפרש דשיעור חסרונו בחפיית רוב פי הקנה. שהרי כתב אותו בתר אם נטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר. ובנפחתה כתב ואם נפחתה הגרגרת כגון שנקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו. ולפי שהנקב מפולש משני עברי הגרגרת מיטרף בשיעור קטן. וקשה לפירושו דהא בעיא היה לו לבעל הש"ס לקובעה אמתניתין דלקמן עד כמה תחסר הגרגרת עד כאיסר. עוד מאי קמיבעי ליה האי שיעור היאך משערים בעוף טפי מבשאר שיעורין כיוצא בו. כגון חסרון דגולגולת שהוא כמלא מקדח לב"ש ולב"ה כסלע. ושיורא דכבד שהוא כב' זיתים ובעוף שאין בכבד שלו ב' זיתיס מאי שיעוריה. אלא ודאי מילתא דפשיטא הוא דכל הני שיעורין בבהמה גדולה. ובבריה קטנה משערין לפי קוטנה כמו שפירש הריב"ם גבי תפיסת יד. הילכך נראה כפירש"י ומיבעי ליה על כנפה. דמשערינן השלם עם הנקבים לכאיסר כשהן מקורבים כנקבי הנפה שסופן ליחסר. ומיבעי ליה בעוף דכי משערינן שיעור חסרון שלו כנגד איסר בבהמה גדולה קטן מאד שיעור חסרונו. אי מחמרינן בשיעור קטן כזה לצרף השלם עם החסרון. ומשני דלא אלא שיעור אחר נתנו לו חכמים מקפלו ומניחו על פי הקנה . נסדקה לארכה א"ר יוחנן אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשירה. וכן הלכתא ואם נקב למטה מן החזה נידון כריאה במשהו. דכיון שאינו מקום שחיטה נידון כריאה:

סימן יא

ניקב קרום של מוח רב ושמואל ולוי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה. פירש"י קרמא עילאה ואע"ג דלא אינקב תתאה. ועל דאמרי לה קרמא תתאה לא פירש כלום. ויש ספרים שכתוב בהם ואמרי לה עד דאינקב תתאה. ונראה שכך היתה גירסת רש"י ולכך לא הוצרך לפרש דממילא משמע דבעינן דאינקוב תרוייהו. ורבינו שמשון ז"ל כתב לעיל גבי חסרון דגולגולת שאם ניקב העליון בלא התחתון טריפה. דהתחתון רך ועתיד לינקב. ומשמע מלשונו שאם ניקב התחתון בלא העליון כשר שהעליון חזק ומתקיים וכן משמע לאותה גירסא דעד דאינקוב תחתון דמילתא דפשיטא היא דלא מיטרפא בנקיבת התחתון . ור"ת ז"ל פסק כלישנא קמא לחומרא. ורב אלפס ז"ל כתב נקב קרום של מוח קרמא תתאה טריפה. בקרמא עילאה כשירה. וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא. ונראה שהוא מפרש דהני תרי לישני פליגי הכי דלישנא קמא סבר דהטרפות תלוי בעילאה ולא בתתאה ולישנא בתרא סבר דתליא בתתאה ולא בעילאה. ופוסק כלשון שני לפי שר' שמואל בר נחמני וריב"ל מהדרי למיתב סימנא בקרום התחתון משמע שצריך להכירו לפי שבו תלוי הטריפות וזקיני ראב"ן ז"ל פסק דבעינן תרוייהו. דבכי האי פלוגתא דקרום הוי נמי פלוגתא בריאה. וכי היכי דבריאה מסיק דבעינן תרוייהו ה"ה נמי בקרום של מוח ועוד הביא ראיה לקמן דף נו. מעוף של מים דהכתה חולדה על ראשה ואינו ידוע אם ניקב קרום של מוח קאמר דמכניס אצבעו לתוך פיו ודוחק למעלה אם מבצבץ המוח ויצא בידוע שניקב הקרום ופריך הניחא למ"ד עד דמינקיב קרמא תתאה אלא למ"ד אי מינקיב עילאה אע"ג דלא מינקיב תתאה טריפה דילמא קרמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב. מכלל דלמ"ד תתאה אינקיב היינו שניהם מדלא חיישינן דילמא תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב. ולאו ראיה היא כיון דהכתה על ראשה לא ינקוב התחתון בלא העליון. אמר רבה בר בר חנה אריב"ל וכנגדם בביצים ניכר. אמר רבי שמעון בן פזי אריב"ל משום בר קפרא מוח וכל מה שבקדירה נידון כמוח שאם ניקב הקרום במשהו טריפה. התחיל לימשך נידון כחוט השדרה שאם נפסק רובו של עור טריפה. ומהיכן מתחיל לימשך. אריב"ל כמין שני פולין הן ומונחין ע"פ הקדרה. מן הפולין ולפנים כלפנים. מן הפולין ולחוץ כלחוץ. ופולין עצמן איני יודע. ומסתברא פולין עצמן כלפנים:

סימן יב

ניקב הלב לבית חללו. בין לבית חלל גדול בין לבית חלל קטן טריפה מדקאמר לבית חלל סתמא ולא קאמר לבית חללים דהוה משמע לבית חלל הגדול שנכנסין בו כל החללים כדקא"ר שמעון לבית הסימפונות ומפרש ליה דוכתא דשפכי כולהו סימפונות. קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו. מאי קנה הלב. אמר רב נחמן בר יצחק חלב שעל דופני הריאה אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו. חד פריש לליבא. וחד פריש לריאה. וחד פריש לכבדא. דריאה כרואה. דכבדא ככבדא. דליבא פליגי בה. מר בר חייא מתני איפכא. דריאה ככבדא ודכבדא כריאה. פירש רש"י מסתברא כלישנא קמא דקם ליה רבי יוחנן כשיטתיה דאמר לעיל דף מה. ניקב למטה מן החזה נידון כריאה. ור"ח ז"ל פסק דאזלינן לחומרא וכולהו במשהו. ומרבי יוחנן אין ראיה דנקב הקנה למטה מן החזה קאמר וכולהו בכלל: נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו טריפה דברי רבי. רבי יעקב אומר אפילו ניקב. הורה רבי כרבי יעקב אמר רב הונא אין הלכה כרבי יעקב. וכמה רובו. רב אמר לו רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד. וכן הלכתא. ואם הומרך או נתמסמס פסול. הומרך שנשפך כקיתון. נתמסמס שנימס כדונג מפני האש וכשמעמידו אינו יכולה לעמוד פסול ואם אינו יכול לעמוד מפני כובדו בעיא היא ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא. אבל נתמזמז שנתרוקן מעט כשרה. מיתיבי בהמה שנתמזמז מוחה טריפה ההיא נתמסמס איתמר ומדמקשה ממוח אחוט השדרה אלמא המרכה והמסמסה פוסלות במוח. וכתב רבינו אליעזר הלוי שמעשה בא לידו שנמצא בתוך קרום של מוח מים ונתחסר המוח כשיעור מקום המים והיה המוח מקיף המיס סביב סביב שלא היו מגולים כלל והכשירו. וכן מצא אח"כ בהלכות גדולות שכתב כיון שהמוח מקיף את המים הדרא בריא. אבל כשאין המוח מקיף סביב סביב מכל רוח טריפה. עד היכן חוט השדרה שאם נפסק פסול. א"ר יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות. ומפרש לה דעד אחת טריפה. שלישית כשירה. שניה איני יודע. בעי רב הונא בריה דרב יהושע עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל בעי רב פפא את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. בעי רב אשי את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו וכיון דלא איפשיטו הני בעיות כתב רב אלפס ז"ל דכולהו טריפות אבל פרשה שלישית כשירה: בעופא רבי ינאי אומר עד בין הגפיים. ורשב"ל אומר עד למטה מאגפיים. כתב רבינו שמשון דיש להסתפק אם למטה ממקום חבורו בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבות על הגוף דהיינו למטה מסוף עצם של כנף המחובר לגוף והאיר ספיקא איכא נמי לספוקי על בין אגפיים אי בעי למימר עד בין תבור אגפיים לגוף או בעי למימר בין שכיבת אגפיים על הגוף. דהא אבין אגפיים דרבי ינאי קאי ריש לקיש ואמר למטה מן אגפיים. ולי נראה דתרוייהו אחבור אגפיים קיימו ומשום דקשיא ליה מאי איכא בין אגפיים ובין למטה מאגפיים וכי כחוט השערה למטה מהאגפיים נחלקו. אלא אמקום חבור אגפיים לגוף קיימי. וא"ר ינאי עד בין אגפיים ולא עד בכלל. וריש לקיש אמר עד למטה מחבור אגפיים. ואין לפרש עד בין שכיבת אגפיהם על הגוף דעל שיעור ארוך כזה לא מתפרש שפיר עד ולא עד בכלל. ועוד דהפליג מחלוקתן: ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. אוקימנא כר"ש בר רבי. ולאו הכי הלכתא. אלא בעינן דנשתייר ממנו כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה. במי רבי ירמיה מתלקט מהו. כרצועה מהו. כזית מרודד מהו. תיקו. ואזנינן לחומרא: ואם נדלדל הכבד ומעורה בטרפשא כשרה. דהא איכא כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה:

סימן יג

הריאה שניקבה או שחסרה רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה ומסיק דאי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין מדרבא דאמר רבא האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה עילאה מגין. מדרב יוסף דא"ר יוסף האי ריאה דאוושא אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינא עליה גילא או גדפא או רוקא ונפחינן לה אי מבקבקא טריפה ואם לאו כשירה ואי לא ידעינן מהיכא קאוושא בדקינן לה במיא פושרי בחמימי לא משום דמכווצי לה. בקרירי לא משום דמטרשי לה. אלא בדקינן לה במיא פושרי אי מבצבצא טריפה ואם לאו כשירה תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב. והאי דאוושא זיקא דביני ביני הוא. גופא אמר רבא ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. כתב בעל הלכות והוא דלא מפקא זיקא. מתוך לשונו משמע דבעיא בדיקה אע"פ שאין לשון הש"ס משמע כדבריו. דלשון כשר משתמע אף בלא בדיקה ומיהו מסתבר כדבריו וכיון שנשתנית מברייתה וקרום התחתון דק צריך נפיחה שמא ניקב. אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשירה. האדימה כולה טריפה. א"ל רבינא מאי שנא מקצתה דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא. מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם. וכי תימא לשמונה שרצים מדמינן לה ותניא נצרר הדם אע"פ שלא יצא אי הכי אפילו מקצתה נמי. אלא לא שנא. פירש רש"י לא שנא וכשירה כדאמרינן בשמעתין אדומה כשירה מדרבי נתן וכ"כ רב אלפס ז"ל. ורבינו חננאל ז"ל פירש לא שנא וטריפה. והא דקיימא לן אדומה כשירה חלק ר"י דמיירי שחוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה. והאדימה דהכא מיירי שאינה חוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה ולא נהירא לי דמסתבר למימר דכל מראות הפוסלות בריאה אי מתלבנין ע"י נפיחה כשירין. כי כשהבהמה חיה הבהמה מליאה רוח ונפוחה תמיד הילכך אין שינוי אלא בריאה נפוחה. וכן מצאתי אחר כך כתוב בשם הגאונים ובשם הרמב"ם ז"ל. ויש מחלקין דשאני אדומה מהאדימה דהאדימה משמע אדומה ביותר והוא בא מחמת לקותא. ואדומה משמע מתולדתה שלא נבלע בה דמה. ולא נהירא לי דא"כ גבי אדומה הוי ליה למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה כיון דאיכא הפרש בין אדמומית לאדמומית כדבעינן לקמן דף מז: ירוקה היכי משכחת לה. ורבינו אפרים ז"ל פירש דהאדימה דהכא מיירי כשהאדימה מחמת מכה שנמצאת לה בדופן כנגד הריאה. מדמייתי עלה מהחובל בשבת. וכיון שנצרר הדם מחמת מכה סוף העור לינקב וטריפה וכיון דלא ידעינן אי איכא לדמויי קרום הריאה לשאר שרצים ע"כ לחומרא מדמינן לה לשמנה שרצים וטריפה. ולא דמי כלל לאדמומית דממילא דלקמן וכן עיקר: אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה. ועד כמה. אמר רב פפי משמיה דרבא עד שתהא נפרכת בצפורן אבל אם אינה נפרכת בצפורן כשירה דהדרא בריא כתב בה"ג שאם יבש הכבד טריפה משום דכל יבש כנטול דמי. כדאמרינן הכא וגבי אוזן בכור והוא שיבש כולו ולא נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה:

סימן יד

ואמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשירה. איכא מאן דפריש גילדי גילדי דדמי למצורע חזותא פרש"י דווקא הני גווני דלא מיטרפין כגון אדומה ירוקה. ואם תאמר אוכמי אוכמי אמאי כשירה הא אמרינן לקמן כדיותא טריפה. ותירץ ר"ת ז"ל דהא דאמרינן כדיותא טריפה היינו ברובה וכן עשה מעשה והכשיר במקצת משום דהדרא בריא. וכ"כ הראב"ד ז"ל המראות הפוסלות בריאה דוקא בכולה אבל במקצתה הדרא בריא והביא ראיה מדנקט ריאה שיבשה מקצתה ולא קאמר ריאה שיבשה סתם מכלל דבשאר מיני טרפות שהזכירו בסתם ולא אמר מקצתה עד שיפשוט בכולו. ואין נראה לר"י דכיון דאמר דשחור אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט כיון דליקוי הוא דכל לקותא חשוב כאילו נקבה. וכן מוכח מדבעי לפלוגי לעיל בהאדימה בין כולה למקצתה ומסיק דלא שנא מכלל דכל מיני מראות אי הוי לקותא בכולה הוא הדין במקצתה והא דקאמר ריאה שיבשה במקצתה. משום דבכולה קודם היובש היא פסולה כגון בצימוק דהיינו אדומה חרותא: אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי אם יש בריאה שתי בועות ואחת נקובה אין אומרים ינקבו גם השנית ואם הם דומות כשירה. לפי שאין היכר בנקבי הבועות כמו בנקבי הריאה. אמר רבא הני תרתי אוני דסריכי להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי. לפי שהסירכא באה מחמת נקב. שמחמת שהריאה שואבת כל מיני משקה נקרש המשקה בתוכה ונעשה עב ויצא מעט מעט דרך הנקב ונעשה קרום. ואע"פ שעולה בנפיחה ואינה מוציאה רוח הא אמרינן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. שסופו ליסתר. והני מילי שלא כסדרן פירש רש"י כגון שנדבקו שתים החיצונים ממעל לאמצעית או מתחתיה משמע מדבריו שאם נסרכה מן החתוך לגבי חבירתה שאצלה או מגב לגב חבירתה לא מיטרפא ולא נהירא דמשמע דלא מכשר אלא כסדרן ממש במקום ששוכבות זו אצל זו דהיינו רביתייהו אבל מחיתוך על גב חבירתה או מגב לגב חבירתה או מחוד של אונא לחוד של אונא שאצלה טריפה דלא רביתייהו הוא ונמשך זה מזה ומתפרק. ובערוך בערך איני כתב בשם רבינו חננאל. קבלה רב מפי רב אפילו סריכי תרי אוני באמצע ועיקרן מתפרקי מהדדי טריפה. וכל שכן אם דבוקות זו על זו דודאי טריפה. ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא אונא סריכא על גבי חבירתה היא רביתייהו ולא איכפת לן בהאי סירכא דהיינו רביתייהו. ורב האי הכשיר ג"כ תרי אוני היכא דסריכי ועיקרן מתפרקי. וכן כתב רב אלפס ז"ל בתשובה והכי נהגינן אבל מגב לגב ומחתוך לגב ומחודה של אונא לחודה של אונא שאצלה מחוץ לחתוך טריפה. דאין כשר אלא מחתוך לחתוך כסדרן. אבל כסדרן היינו רביתייהו וכשירה. פירש רש"י וזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל שלא כסדרן הקרום מתפרק. וא"ת כיון דאין סירכא באה בלא נקב כדפרישית וכן מוכח נמי לקמן דף מח. גבי רב נחמיה בדיק לה בפשורי דקאמר אבל הכא אי האי אינקיב טריפה אי האי אינקיב טריפה אלמא אין סירכא באה אם לא שניקב תחלה. א"כ מאי נפקא מינה במה שהקרום סותם את הנקב הא אמרינן דף מז: דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. וי"ל דהא דאמרינן דאינו קרום היינו בנקב שאין רגילות להעלות קרום כגון שלא כסדרן. ואם לפעמים יעלה קרום סופו ליפסק. אבל כסדרן רגילות להעלות קרום לפי ששוכבות זו אצל זו וגם אינו נפסק ואע"ג דאסיקנא דאין סירכא בלא נקב נהיגי להתיר סירכא תלויה לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה. לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו. אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב. וכיוצא בזה נמצא בתשובת הגאונים. פעם אחת נכנסו מר רב צדוק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידיהם אצל מר יעקב גאון ואמרו לו שמעט עליך שאתה מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח וכשר. אמר להם ח"ו לא כך אני מתיר אלא לפעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאומות ולאונות ולעינוניתא דוורדא והתרתי לאחוז הקנה ולנענע את הריאה שלשה וארבעה פעמים יפה יפה אם תנתק הסירכא מאיליה אני מכשירה. אבל לפרק ביד לא התרתי. והסכימו כל בני הישיבה והורו כן לכל ישראל. וכן נוהגין בארץ אשכנז דכל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה אמרינן דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשירה. והסירכא אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת. ויש מן הגדולים שאומרים דהא דמכשירין כסדרן דהיינו דוקא ע"י נפיחה. ומדקדקין מהא דקאמר גבי שלא כסדרן לית להו בדיקותא מכלל דכסדרן מתכשרי בבדיקה. ורב האי גאון ז"ל כתב דלא בעינן בדיקה וכן מוכיח הלשון דקאמר היינו רביתייהו. והא דקאמר לית להו בדיקותא כתב הרמב"ן ז"ל דדרך פירוש הוא וטעמא יהיב למילתיה משום דסירכא לא מחמת עצמה היא באה אלא מחמת נקב ומשום הכי קאמר דלית להו בדיקותא אם יש בו נקב אם לאו דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב ואין האחת מגינה על חבירתה באינה רובצת זו על זו. ואונא הסרוכה לאומא שאצלה שאוסרים. וטעמא לפי שיש נקב ולא מצינו שהותר אלא כסדרן באוני אבל באומא לא. משום דטעמא דאוני משום שעומדות במצר החזה ומתחממות והדרן בריא כדאמר בריאה הסמוכה לדופן באוני כשירה אבל באומא לא ורבינו יעקב בר יקר התיר לפי שלא מצינו אומא בגמרא. ורבא לא פירש טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרינן לעיל דלא שליט בה אוירא. אלא פירש טעמו משום דהיינו רביתייהו דגדילות זו עם זו ואינן מתפרקות זו מזו הילכך לא שנא אוני ולא שנא אומא. ורבא דנקט אוני משום עיקר מילתיה דאשמועינן שלא כסדרן טרפה. משום דחזינן דכי סריכן אוני לדופן כשירה וס"ד אמינא הוא הדין אי סריכי להדדי. קמ"ל רבא דלא דמי. דהתם שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנה אבל נסרכה זו לזו שלא כסדרן מתפרקות הן דאמצעית מפרקתן ולא אמר דוחק הדופן מעמידתן שלא יתפרקו. אבל אונא ואומא שלא כסדרן לא איצטריך לאורויי לן דכיון דברוחב החלל הן עומדות ומי יחזיקם שלא יתפרקו. ועינוניתא דוורדא כל היכא דסריכא טריפה. דכולהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו. ור"ת ז"ל היה אוסר אונא הסרוכה באומא ואמר דאע"פ שלא מצינו שום אומא בגמרא מ"מ גם אין שם אונא עליה אלא שם ריאה. כדאמרינן חמשא אוני אית ליה לריאה ואי איתא שבע מיבעי ליה וקראוה הראשונים אומא שהיא עיקר הריאה כמו אם שהאונות יונקות ממנה ובאונות דוקא התיר רבא לפי שעומדות במצר החזה. ונהגו העולם להתיר וכן כתב הרב הברצלוני ז"ל בשם הגאון ז"ל. ואמר רבא הני תרי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא דגמירי דמחמת נקב שהיה בריאה עלו סמוכין זה לזה. והוא שאין ביניהן היכר בשר חדא ומתחזיין כתרתי מייתינן סילוא ובזעינן לה אי שפכי אהדדי חדא היא וכשירה ואי לא תרתי אינון וטריפה:

סימן טו

ואמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה. אפה כלפי גברא. כשהיא תלויה ברגליה ימין הבהמה לימין הבודק. תלתא בימינא ותרתי בשמאלא. אי חסיר אי יתיר אי חליף טריפה ולית הלכתא כרבא ביתרת והני מילי דקיימא בדרא דאוני. אבל ביני ביני טריפה:

סימן טז

האי ביני ביני דאתיא לקמיה דרב אשי סבר רב אשי למיטרפה א"ל רב הונא מר בר רב אחא לרב אשי כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרי להו טבחי עינוניתא דוורדא. כתב רש"י ומדסבר רב אשי למיטרפה שמעת מינה לאו אורחא ובהני דידן דרובן אית להו אי משכחינן דלית להו עינוניתא דוורדא כשירה. ואי אית לה תרתי טריפה. דהא יתרת דביני ביני היא ולאו אורחא. דחדא גופא לא מכשרינן אלא משום דכל הנך חיוי ברייתא הכי אית להו. ורבינו אפרים בר יצחק ז"ל היה מכשיר בשתים משום דעל אחת לא היה אומר כל חיוי ברייתא הכי אית להו שהרי כל בהמות שלנו יש להן אחת אלא על השניה אמר דכשירה משום דברייתא הכי אית להו. והיכא דליכא כלל היה מטריף. ונראה דאין להביא ראיה מבהמות שלנו דחלוקות משלהן. כדאשכחן בפ' הלוקח בהמה דף יט: דפרה בת ג' ודאי לכהן ושלנו יולדות לפעמים בת שתים. ובשם הגאונים מצאתי כתוב דכיון דיש בהמות שאין להן וישנה במקצתן אין להטריף בשום שינוי שימצא בה בין שאין לה כלום ובין שימצאו שתים ושלש. וה"מ מגוה אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה אבל פחות מטרפא דאסא אחר שנפחוה כשירה ויראה שאם נמצאת העינוניתא מצד שמאל טריפה כיון שאין זה מקומה. והא דמיטריף מגבה ולא מיטריף מגוה ומשמאל. לאשמועינן דמגבה אפילו מימין טריפה. והיכא דחסרה אונות הימין יש רוצים לומר דעינוניתא מצטרפת בהדייהו להשלימן ואין נראה לרש"י כיון דלא קיימא בדרא דידהו יתרת היא ואותן הראויין להיות חסירות הויא לה כחליף וטריפה:

סימן יז

ואמר רבא האי ריאה דדמי לאופתא טריפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא ואיכא דאמרי דשיעא כאופתא דלית לה חתוכה דאוני. פירש רש"י והיכא דלא מיחתכא באוני בחתוך גמור וסדק אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשירה דלאו שיעא כאופתא היא. והרמב"ם ז"ל כתב נמצאו שתי אונות כאונה אחת ואינן נראות כשתים דבוקות והיה ביניהם כמו עלה ההדס בין בעיקרן בין באמצעיתן בין בסופן כדי שיוכר שהן שתים דבוקות מותרות. ואם לאו הרי זו אסורה וטריפה ויש שכתב אי סריכי מעיקרן ועד סופן מייתינן סכינא ומפרקינן להו אי מפקי זיקא בינייהו חדא היא וטריפה ואם לאו כשירה ולישנא דגמרא משמע כפירוש רש"י דאי ניכר הפרש כל דהו לאו שיעא כאופתא היא וכן עיקר וכן הסכים בעל העיטור:

סימן יח

וכן כתב בעל הלכות דבועא בשיפולי ריאה טריפה. ופירש הטעם דכל יתר כנטול דמי. ודברי תימה הן דמה ענין זה לזה ואין לאסור משום דנראין כשתי בועות דהא מכשרינן כי שפכי להדדי. מ"מ יש ליזהר בדבריהם שכולן דברי קבלה הם ודווקא שאין לה היקף בשר כלל אחר שנפחו הריאה:

סימן יט

א"ר אחאי כי כוחלא כשירה כדיותא טריפה וסימניך דיותא ארמיתא. מ"ט דא"ר חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. ירוקה כשירה מדר' נתן. אדומה כשירה מדרבי נתן. דאמר ר' נתן פעם אחת נכנסתי לכרכי הים באתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי ומת רביעי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום. אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה ומלתו וחיה. והיו קוראין לו נתן הבבלי על שמי. ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאתה שם אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא ירוק. אמרתי לה בתי המתין עד שיפול בו דמו. המתינה לו ומלתו וחיה והיו קורין לו נתן הבבלי על שמי. אמר רב כהנא ככבדא כשירה. כבשרא טריפה. וסימנך ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. א"ר סמא בריה דרבא האי ריאה כעין כשותא כעין מוריקא כעין ביעתא טריפה. ואלא ירוקה כשירה היכי משכחת לה. ככרתי פירש בערוך מין צבע ירקרק ומתרגמים כרשין כרתי בשביל שהן ירוקין. כדאמרינן בברכות דף ט: כדי שיכיר בין תכלת לכרתי ונראה שהוא צבע שקורין בלוא"ה כעין הרקיע. כדאמרינן לקמן דף פט. תכלת דומה לים וים דומה לרקיע. תשובה לרב האי גאון וששאלתם מראות האסורות בריאה כשנופחין אותה מתהפכת למראה בשר הריאה באיזה מראה עושין כמראה ראשון או כמראה שני פשיטא כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה ועומדת להניף אויר על הלב וכמו שנראית כשהיא נפואה עושין:

סימן כ

אמר רבינא אטום בריאה כגון שנפחוה ע"י שום ספק שנולד בה והיה בה מקום שנשאר אטום ולא עלה בנפיחה מייתינן סילוא ובזעינן ליה אי איכא מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשירה ואי לא מותבינן עלה גילא או גדפא או רוקא אי מבצבצא כשירה ואי לאו טריפה:

סימן כא

אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום :

סימן כב

אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשתפכה כקיתון כשירה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואמר רבא והוא דקיימא סימפונא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי עבדינן א"ל מייתינן צעא דקוניא ושפכינן ליה בגוה אי אית בה שורייקי חיוורי טריפה ואם לאו כשירה: אמר רב נחמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשירה. תניא נמי הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת רביעית חלל החסרון כשירה: נטלה השלפוחית כשירה התליע הכבד זה היה מעשה ועלו בני אסיא שלש רגלים ליבנה וברגל שלישי התירוה להם: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. והוא הדין סרוכה. דתלינן ריעותא בדופן כל כמה דלא חזינן ריעותא בריאה. ואפילו בדיקותא לא בעיא. מדאמר מר יהודה משמיה דאבימי בין כך ובין כך חוששין לה ועלה קאמר היכי עבדינן ופר"י דקאי אלא העלתה צמחין מכלל דלרב נחמן דאמר אין חוששין אפילו בדיקה לא בעיא. משום דשכיח טפי שמחמת מכת הדופן נסרך הריאה כי הוא טח ליסרך. והכי אמרינן לקמן דף נא. כיון דשגרונא שכיחי טפי מפסיקת חוט השדרה אפילו בדיקה לא בעיא. העלתה צמחין חוששין לה דכיון דהעלתה סמוך לסמיכות או לסירכא איתרע חזקת הריאה ואע"ג דאם העלתה צמחים בעלמא אין חוששין לה. שאני הכא דאיכא סירכא הילכך תלינן דמחמת הריאה באתה ואפילו אי איכא נמי ריעותא בדופן כיון דאיכא נמי ריעותא בריאה טפי תלינן בריאה שדרכה לינקב ולהוציא משקה הנקרש בתוכה. ומן הראוי היה אף כי ליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה למיתלי הסירכא בריאה לפי שדרכה בכך אלא דרב נחמן סבר דרוב בהמות כשירות הן. וכן מצוי שמכין הבהמה על גבה ומעלה ליחה. הילכך מיקל לתלות הסירכא בדופן כל כמה דלא חזינא ריעותא בריאה. ויותר נראה לפרש דרב נחמן לא סבר אלא בריאה הסמוכה לדופן ולא בסרוכה דאז רגלים לדבר דמחמת מכה שהותה בדופן קלטה הריאה אצלה. דאילו מחמת הריאה היתה נסרכת לדופן ולא נסמכה. וכן משמע דקאמר מייתינן סכינא ומפרקינן לה אלמא שהיתה כולה דבוקה לדופן. מר יהודה משמיה דאבימי אמר בין כך ובין כך חוששין. היכי עבדינן לה. אהא דפליג רב יהודה אדרב נחמן דאמר אין חוששין אף בלא העלתה צמחים קאי. אבל אם העלתה צמחים דאיכא ריעותא בריאה גם כי איכא ריעותא בדופן תלינן ריעותא בריאה. לפי שהסירכות מצויות בה. אמר רבא בר שבא מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן ריעותא בדופן וכשירה. ואי לא מחמת ריאה היא וטריפה. ואם תאמר אמאי קאמר מייתינן סכינא דחליש פומיה כדי שלא ינקב הריאה ומה אנו חוששין אף אם ינתקנה בכח מן הדופן ותינקב הריאה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה ואם לאו טריפה. הילכך נראה דאף כי יש מכה בדופן לא מכשרינן אלא בנפיחה והיינו דקאמר רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק בפשורי ונופח כדי שירגיש בנקב כל דהו אי נמי מתוך שהריאה סמוכה לדופן נסרך קרום שלה מליחות הדופן ואם ינפחנה בלא פושרי ונקב הקרום. והלכה כמר יהודה משמיה דאבימי דאם לא העלתה צמחים מפרקינן לה. ואי איכא ריעותא בדופן בדקינן לה בפשורי אם עלתה בנפיחה כשירה. ואי ליכא ריעותא בדופן טריפה. אבל אם העלתה צמחים אף כי איכא ריעותא בדופן טריפה. כיון דאיכא נמי ריעותא בריאה תלינן בריאה וטריפה. זו היא שיטת רש"י והתוספות. וי"מ דהא דקאמר היכי עבדינן קאי אמר יהודה דאמר אחד זה ואחד זה חוששין ולרב נחמן בהעלתה צמחים דאמר חוששין וקאמר דאי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן אע"ג דאיכא גם ריעותא בריאה והעלתה צמחים משום דריעותא דדופן אלים טפי דמחמת ליחות המכה נקלטה הריאה אל הדופן. אבל ריעותא דריאה לא אלים כולי האי. אע"ג דהעלתה צמחים סביב הדבק. אין כל כך הוכחה לריעותא דריאה דהא אמר בשמעתין דריאה דקיימי צמחי צמחי אין חוששין לה. אבל כי ליכא ריעותא בדופן וגם לא בריאה תלינן טפי בריאה לפי שהסירכות מצויים בה. עוד מקילין קולא אחריתי במפרשי דהא דבדיק רב נחמיה בפשורי קאי אליכא ריעותא בדופן. אבל אי איכא ריעותא בדופן כשירה ולא בעי בדיקה. ומביאין סעד לדבריהם מדקאמר אתון אהא מתנותו לה ואנן אהא מתנינן לה. ולפירוש רש"י הוה ליה למימר אתון מתניתו לה לחומרא אנן אהא מתנינן לה לקולא. ועוד החמירו התוספות וכתבו דעתה נהגו לטרוף כל הסירכות דאין בודקין אותם להפרידם מן הדופן לראות אם יש מכה בדופן ולא בפשורי. ורב אלפס ז"ל כתב מייתינן סכינא דחריף פומיה ומפרקינן לה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה. ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה. ונראה שהוא רוצה לפרש ו דבדאיכא מכה בדופן מכשרינן לה בנפיחה. מדמייתי סכינא דחליש פומיה כדפרישית לעיל. ואי ליכא מכה בדופן אע"ג דלא מפקא זיקא טריפה דודאי מחמת ריאה הוא וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ורב נחמן נחמיה פליג אדרבא ומיקל לבודקו בפשורי אף בדליכא מכה בדופן והלכה כרבא. זו היא דעת רב אלפס ז"ל. ובצרפת ובאשכנז נהגו להטריף הכל:

סימן כג

ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בר מניומי ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה. לא קשיא כאן במקום רביתא כאן שלא במקום רביתא. והיכן מקום רביתא. מקום חתוכא דאוני שהם שוכבות במצר החזה. והלכה כרב נחמן בהא דליכא מאן דפליג עליה. וכל מה שהוא כנגד האומה אפילו השלם שלמעלה מן האונה אם נקב כשירה. שבכל מקום הדופן סותמו. ובשערי רב שמואל בן חפני נתן גבול וכתב דשתי אצבעות אצל חתוכא דאוני דינו כחתוכא דאוני. ומשני אצבעות ולמעלה דינו כשאר ריאה ולא נהגו כן אלא כדפרישית. ולמטה מן החוט שמנקרים מן החזה נקרא דופן והשאר נקרא חזה אבל אם הסירכא יוצא מן החתוך שבין אונא לאונא ונסרכה לדופן או מגב האונות ונסרכה בדופן חוץ למיצר החזה אין הדופן סותמתה. אמר רבינא והוא דסביך בבשרא פי' נאחז ומסובך היטב בבשר כמו צמר המסובך. ולהכי קאמר סביך ולא קאמר סריך. פי' רש"י דווקא בבשר שבין הצלעות דהויא סתימה שרירא דלא מיפרקא. אבל בצלעות עצמן אין זו סירכא קיימת. והיכא דסביך בבישרא ובגרמא יש אוסרין ויש מתירין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות שחיטה (פי"א מהל' שחיטה) אבא מורי מן האוסרין ואני מן המתירין. ורואה אני את דברי האוסרין דכיון דבגרמא לחוד לא חשיב סתימה הוא הדין נמי בגרמא ובשרא. נהי שהבשר סותם כנגדו לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם. ורב שר שלים גאון כתב בתשובה דבין סביך ובין סריך כשירה דלית הלכתא כרבינא אלא כרב נחמן דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה. ומשמע מתוך דבריו דרבינא לא בא לפרש דברי רב נחמן אלא סברא דנפשיה קאמר וכן נראה מדפריך לעיל גבי העלתה צמחים מדרב נחמן אדרב נחמן ולא משני הא דסביך בבישרא והא דלא סביך. ועוד מדקאמר ליה רב יוסף לרבינא ואי לא סביך מאי טריפה אבל לרב נחמן בלא רבינא לא פריך דלא בעי סירוך ולא סיבוך במקום רביתא ואין נקב פוסל שם בריאה לפי שהדופן סותמו. אבל קשה מנא ליה לגאון דלית הילכתא כרבינא שהוא בתראה. וי"ל משום דלאו היינו רבינא חבירו של רב אשי אלא קדמון היה מדהשיב רב יוסף על דבריו. וכן יש בפרק אלו מציאות דף כח. אמר רבינא גלימא מכריז רבא אמר אפילו תימא אבידתא מכריז. וביום שמת רבא נולד רב אשי קידושין דף עב: שהיה רבינא תלמיד חבר שלו. ובהלכות טריפות דרבינו גרשום כתב דריאה הסמוכה לדופן אף במקום חתוכא דאונא וסרוכה בבשר שבין שתי הצלעות או בצלעות עצמן בדקינן לה בנפיחה עם הצלעות או גוררין הבשר עם הסירכא ומנפחינן לה אם עולה בנפיחה כשירה. דכיון דהסירכא קיימת וסותמת לא יתפרק עוד כיון דבמקום רביתא קיימת והסירכא סרוכה גם לדופן ומדובקת הריאה גם לדופן וסותמה. מתוך דבריו משמע שאין מחלק בין בשר לעצם אלא שמחמיר להצריך נפיחה. וכן נמי כתב באונא דסריכא לאונא כסדרן דצריך נפיחה:

סימן כד

כתב בעל העיטור דאם נסרכו יחד האונא והאומא בסירכא אחת בדופן אם רוב הסירכא מן האונא ומיעוט מן האומא תלינן דעיקר הנקב היה באונא וסירכא סריך באומא וכשירה. ואם רובא מן האומא טריפה. וכן ריאה דסריכא לחזה ולדופן שדינן ליה בתר רובא:

סימן כה

וכן נמי אם יש מכה בדופן והסירכא במקום המכה ובחוצה לה בכולהו אזלינן בתר רובא כי היכי דאזלינן בכל איסורין בתר רובא. ואע"ג דלא דמי כולי האי דבכ"מ הרוב והמיעוט מכחישין זה את זה הילכך שבקינן מיעוטא ואזלינן בתר רובא. אבל הכא אפשר להיות שניהם האונא והאומא והמשקה שיצא משניהם נסתבך יחד ונעשית סירכא אחת ובין וכן ריאה הסרוכה לחזה ולדופן אף אם יועיל הדופן לסתום הרוב הסרוך לו מ"מ כל זמן שלא נסתם המיעוט הסרוך מחזה טריפה. מ"מ כתב שעשה מעשה והלך אחר הרוב והכשיר. והראב"ד ז"ל כתב דכי היכי שתלינן במכת דופן ה"נ בדוכתא אחריתא היכא דאיכא מכה והריאה סרוכה לה כשירה. והרמב"ם ז"ל כתב דוקא בדופן אבל לא במקוס אחר. וכן מסתבר דדוקא בדופן שהוא רחב וליחתו מרובה נקלטת הריאה אליו אבל בשאר איברים לא:

סימן כו

וריאה שהעלתה צמחים כשירה בין מליאה מים זכים בין מליאה מוגלא. וכתב רב אלפס ז"ל דלא אסרחו אבל אסרחו טריפה ולקמן נדקדק בו. א"ר נחמן כי הוה אזלינן בתריה דרב בשוקא דגילדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן וחזנהו דהוו קיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי רב אמי ורב אסי כי הוו אזלי בשוקא דטבריא חזנהו דהוי קיימי טנרי טנרי ולא אמרי להו ולא מידי כולהו צמחי וכנדי וטנרי כולהו מיני צמחים הן אלא שאלו גדולים ואלו קטנים ואלו רכין ואלו קשין. ולא מטרפינן אלא תרי בועי דסמיכי להדדי ואפילו אי מליאים מים זכין ודלא כרשב"ם וריב"ן שכתבו דלא מטרפינן בתרי בועי אלא מליין מוגלא ודקדקו מדנקט בועי משמע שמליאין מוגלא מלשון שמות ט פרח אבעבועות. והקשה רבינו מאיר על דבריהם הא דקאמר הכא ההיא בכוליא איתמר ואמאי לא מוקי לה אף בריאה לענין תרי בועי דסמיכי להדדי. אלא ודאי אין חילוק בריאה אף לענין תרי בועי בין מים זכים ובין מוגלא. ואף במים זכים שייך לישנא דבועי כדכתיב ישעיה סד מים תבעה אש ומלשון שם מט מבועי מים. ואף בלשון משנה במס' מקואות פ"י משינוחו מבעבוען: איתמר מחט שנמצאת בריאה רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא מכשירין. רבי מני בר פטיש וריש לקיש ור"ש בן אליקים מטריפין. והלכתא כרבנן דמכשרי. ואע"ג דאין דרך קנה לבלוע כיון שהובאה הריאה שלימה לפנינו ונפחינן לה ולא חזינן בה ריעותא תלינן ודאי דסימפונא נקט ואתא. ולא מפלגינן השתא בין קופא לבר ובין קופא לגיו כדמפליג לקמן גבי כבדא לפי שהריאה קרובה לקנה וסימפוני הריאה רחבים ואפילו קופא לבר נכנסת לתוך הסימפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה שהוא רך. וכן אם נמצאת תוך הקורקבן כשר שדרך הוושט בא המחט עם המאכל לקורקבן. ואפילו אם נתחב קופא בבשר הקורקבן. דאוכלין ומשקין דחקוהו. כדאמר בבית הכוסות אבל אי ליתא לריאה שלימה לקמן טריפה דדילמא אי איתא לריאה לקמן הוה מינקבה. ולא מפליג בין קופא לגיו ובין קופא לבר כדמפליג לקמן גבי חתוכה דכבדא ולאו משום דאמרינן דדרך הוושט נכנס המחט ונפל חודו על דופן הריאה ונכנס לתוכו ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציה הלכך אפילו קופא לצד סימפון האמצעי טריפה. דא"כ אמאי מכשיר לקמן בחתוכה דכבדא אי קופא לגיו. גם התם ניחוש שמא עבר המחט כל רוחב הכבד עד שעבר לחציו אלא ודאי לא חיישינן להכי. והאי דמטרפינן הכא אפילו קופא לגיו משום דחיישינן שמא ניקבה הריאה עד לחוץ. כי המחט שנמצא מתוך החתוך של הריאה ההובא לפנינו ניקב את הריאה עד החוצה:

סימן כז

וסימפונא דריאה דאינקוב לחבריה טריפה אע"ג דאמרינן הדורא דכנתא דאינקוב לחבריה כשירה דחבריה רך ומגין עליה. אבל סימפוני הריאה קשין הן ואין אומר בטרפות זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה . ההוא מחטא דאשתכח בחתוכה דכבדא סבר מר בריה דרב יוסף למיטרפיה א"ר אשי אילו אשתכח בבשרא נמי קטריף מר פירוש וכי נקובת הכבד טריפה הוא בשלמא אי איטרפה בנקובת הכבד ניחא דאין חלוק בין קופא לבר ובין קופא לגיו כדאמר גבי חתוכה דריאה דבכל ענין טריפה דחיישינן דילמא ניקבה הריאה אלא כיון דאין נקובת הכבד טורפת הויא כבשרא ובבשרא כי האי גוונא טריף מר כדקאמר טרפה הכא בכל ענין ולא מפלגת בין קופא לגיו ובין קופא לבר אלא אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר וכו' ולכאורה משמע דאף בבשרא אי משתכח כי האי גוונא מחט בירך הבהמה וקופה לצד חלל הבהמה טריפה דאמרינן דמן הדקין באתה ודרך חודה נכנס בירך. דאי מן החוץ באתה היאך ניקבה בקופא כל עובי הירך ועברה עד סמוך לחלל הגוף. והא דאמרינן לעיל דף נג: בקוץ עד שתינקב לחלל מיירי בידוע שבא מן החוץ. ומיהו חומרא גדולה היא זאת אע"ג דמיסתבר. ומיהו אין ראיה לאסור מסוגיא דשמעתין. דאיכא לפרושי הכי אלא א"ר אשי האי כבד לא לריאה מדמינן לה ולא לבשר מדמינן לה. דבריאה בין קופא לגיו בין קופא לבר טריפה ובבשרא בין קופא לגיו בין קופא לבר כשירה. וכן נהוג עלמא. לפי שהבהמה מתחככת בכתלים ואפילו נכנס דרך קופא דוחק ועובר בעומק הירך אלא א"ר אשי חזינא אי קופא לבר נקובים ועייל פירוש שהקופה לצד החוץ וכולו בתוך הכבד דאמרינן מן הוושט או מן הכרס או מן הדקין יצא ונפל חודו על הכבד ונכנס בתוכו. אבל אין לפרש קופא לבר שראש המחט בולט חוץ לכבד אבל כולו בתוך הכבד כשר בכל ענין דסמפון נקט ועייל. דא"כ מאי פריך ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. דע"כ התם שנמצאת בחלל בית הכוסות דאי בחלל הגוף היכי קאמר מצד אחד שלא ניקב אלא צד אחד כשר האי ודאי דהך וושט נקב ואתאי. אלא ודאי קופא לבר היינו שהקופא לצד החוץ ואפילו כולה בתוך הכבד. וקופא לגיו היינו שהקופא לצד הסימפון של הכבד ואי קופא לגיו סימפונות נקט ואתאי. והני מילי באלימתא אבל בקלישתא לא שנא קופא לבר ולא שנא קופא לגיו נקובי נקיב ואתאי. ומאי שנא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דלא שנא קופא לגיו ולא שנא קופא לבר אמרינן מצד אחד כשירה אמרי התם כוון דאיכא אוכלין ומשקין אימר אוכלין ומשקין דחקוה ומחטא דאישתכח בסימפונא רבא דכבדא כשירה. ההוא קשיתא דאשתכח במרריתא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונות נקט ואתאי ואע"ג דלא נפיק מרבל הוא דרביל. והני מילי בדדיקלא. אבל בדזיתא מיבזע בזע. פירש רש"י ולמאן דחייש במחט חייש בהא. וקשה דא"כ הוי דלא כהילכתא דקיימא לן כרבנן דמכשרי. ונראה דאפילו לרבי יוחנן דמכשר מחט לפי שהוא קטן ובא דרך סימפון אבל הכא חיישינן שמא ניקב הוושט וחזר ונכנס בכבד:

סימן כח

אינקיב לה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן. רב אחא בריה דרבא אמר תלינן מר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא תלינן והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב. והיכא דמשמשא ידא דטבחא היינו בכל הריאה שיכולין לתלות שהעביר הטבח ידו. כגון שתלש בחזקה או שהעביר סכין דרך שם: מורנא פליגי בה רב יוסף ורבינא חד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר אחר שחיטה פריש. והלכה לאחר שחיטה פריש: רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפון ולית הילכתא כוותיה :

סימן כט

אמר רב חלב טהור סותם. פירוש חלב הדבוק לאחד מן האיברים וניקב אותו אבר חלב הגדל עליו סותמו משום דמיהדק. הילכך איצטריך ליה למימר דחלב העשוי ככובע אין סותם אע"ג שגדולו על אותו אבר. אבל חלב של אבר זה הסמוכין לאבר אחר כגון ריאה שנסרכה לשומן הלב פשיטא דאינו סותם. חלב טמא אינו סותם. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם. והילכתא כרב ואע"ג דרבא הוא דקאמר הא אמר רב ששת והתורה חסה על ממונם של ישראל. הא קאמר ליה רב פפא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה כו'. ורבא גופיה הדר ביה הא דקאמר משמיה דרב נחמן חימצא ובר חימצא חד סתים וחד לא סתים. בעי רבי זירא חלב חיה מהו ומסיק אע"ג דשרי בחיה הואיל וכנגדו בבהמה אסור לא מיהדק ובקורקבן שניקב הכיס והבשר והשומן שעליו סותמו התיר ר"י דחלב טהור הוא ומיהדק. אמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אין סותם תרגומא חיטי דכרכשא וטרפשא דליבא :

סימן ל

אמר רב נחמן חימצא ובר חימצא בר חימצא סתים וחימצא לא סתים. וסימן יפה כח הבן מכח האב. הי חימצא הי בר חימצא. ת"ש דא"ר נחמן אינהו מיכל אכלי אנן מיסתם נמי לא סתים לן . דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסור. כי פליגי דאייתרא. איכא דאמרי דאייתרא כו"ע לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא. פירש רש"י וללישנא בתרא לא מיתוקמא מילתיה דרב נחמן. כיון דבאקשתא דפליגי בה אמר רב נחמן דסתים כל שכן דאייתרא דלכולהו שרי וא"כ מאי לא סתים דקאמר רב נחמן. ומיסתבר כלישנא קמא מדאמר במקום שנהגו דף נא. רבה בר בר חנה אכל דאייתרא עול לגביה רב אויא כסייה. אלמא בדאייתרא פליגי בני בבל ובני א"י ולדידן תרוייהו אסירן דבתר בני בבל גררינן וכלישנא קמא ולחומרא. וגם מוכח בפסחים כלישנא קמא. ורב אלפס ז"ל פסק דאייתרא שרי ולא מיסתבר אלא כדפסק רש"י דנהי דמדאורייתא שרי דקי"ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו מ"מ בני בבל החמירו לנהוג בו איסור. וכל מנהגינו כבני בבל:

סימן לא

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן כשירה ולית הלכתא כוותיה: לעיל דף מג. ניקבה המרה אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן מרה שנקבה וכבד סותמתה כשירה. א"ר שימי בר חייא מקיפין בבני מעיים הנהו בני מעיים דאייתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה משמש בהו ואקפינהו ואידמו א"ל מנא לך הא. א"ל מסברא כמה ידא ממשמשי בהו מקמי דליתו קמיה דמר אמר רבא חכים ברי בטריפות כר' יוחנן. כתב בעל העיטור ז"ל דה"ה בלב וקורקבן דאינהו בני מעיים איקרו כדאמרינן לקמן דף נו: גבי נחמרו בני מעיה לא שנו אלא בלב וקרקבן וכבד. ור"י פירש לקמן דנהי דבלשון משנה וברייתא הוי בכלל בני מעיים בלשון האמוראים לא הוי בכלל מעיים. כדאמרינן לקמן דף נא: גבי נפולה דאמר אמימר נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים מר זוטרא מוסיף כנגד כל החלל. וכן נמי גבי דרוסה דף נג: משמע דלאמימר בני מעיים הכרס והדקין ואתא מר זוטרא להוסיף כנגד הדפנות כגון ריאה ולב וכבד הילכך בני מעים דהכא היינו כרס ודקין. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפין בריאה אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה. פירוש מריאה של צאן לצאן ומשל שור לשור אחר. אבל מדקה לגסה ומגסה לדקה לא. רבה ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה. א"ר פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והילכתא אפילו מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא. אבל לא מחוליא לבר חוליא ומבר חוליא לחוליא. פירש"י חוליא שלשה טבעות כדאמרינן מנחות דף לט. גבי ציצית דקרי חוליא לשלש כריכות ובר חוליא היינו מחציין של הטבעות ולמטה כשמתחילין להיות דקין. וי"מ חוליא היינו הטבעות ובר חוליא העור שבין הטבעות ורש"י פירש מדקה לדקה ומגסה לגסה מאונא לאונא ומאומא לאומא אבל לא מאומא לאונא ומאונא לאומא. והביא ראיה מבעל הלכות שכתב בתר שמעתא וכן בקנה אלמא ריאה דומיא דקנה מה קנה באותו קנה עצמו אף ריאה באותה ריאה עצמה. דלא מיסתבר ליה להקל כולי האי להקיף מבהמה לבהמה. ולישנא דמדקה לדקה משמע כפירוש רב אלפס ז"ל דלפירוש רש"י הוה ליה למימר מקטנה לגדולה. כדקאמר ר' יהודה בכרס לעיל דף מב. ומיהו לקמן דף נד. גבי שמוטה ושחוטה הוכיח ר"י מההוא דשחט הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה דאין מקיפין מבהמה לבהמה:

סימן לב

אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה הואיל והירכים מעמידין אותה. וכמה אמר עולא א"ר יוחנן במקים הדבק ברובו ושלא במקום הדבק במשהו. ורב נחמן אמר מקום הדבק שנטל כולו כשר ובלבד שנשתייר בו כדי תפיסה. וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא. איכא מאן דפריש ארבע אצבעות. ורש"י פירש אצבע. ומקום כדי תפיסה יש אומרים במשהו וה"ר יונה ז"ל כתב דברובו דרב נחמן אמילתיה דר' יוחנן קאי דאמר מקום הדבק ברובו ובא רב נחמן להקל דיש ממקום הדבק שאם ניטל כולו כשר ויש ממנו ברובו כדא"ר יוחנן. והיינו כדי תפיסה והלכתא כרב נחמן: ניקבה המרה. א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן ניקבה המרה והכבד סותמתו כשירה:

סימן לג

כרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. איזהו כרס הפנימי אמר רבה בר רב הונא מפרעתא. מאי מפרעתא. היכא דמפרעי טבחי. במערבא אמרי משמיה דרבי יוסי בר חנינא כל הכרס כולו זה כרס הפנימי. ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס איכא מאן דאמר הלכה כרבה בר רב הונא ואיכא מאן דאמר הלכה כר' יוסי בר חנינא. ורש"י פסק לחומרא כרבי יוסי בר חנינא וכן עמא דבר: רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה ברובה. אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש. אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו בגדולה טפח. ובנקרע רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה ברובה. ואם נקדרה יותר מכסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח. פירוש חוט המקיף את הקדירה לכשימתח יהיה טפח נמצא רוחב הסלע שליש טפח. כמה יותר מסלע. אמר רב יוסף כדעיילי תלתא קשייתא בציפא בדוחקא. בלא ציפא ברווחא:

סימן לד

המסס ובית הכוסות וכו' ת"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה. משני צדדין טריפה. פירש רש"י בפרק המדיר דף עו: ובפרק לולב הגזול דף לד. דבהמסס אפילו מצד אחד טריפה מפני שדופנו דק. ואפילו אם תמצא לומר שאין סברא לומר טריפה הואיל ולא נקב אלא חצי העור. מצינו למימר דחיישינן שמא נקב כולו והבריא כדחיישינן בישב לו קוץ בוושט למאן דחייש לספק דרוסה. ג ואין נראה לר"ת להטריף בחצי העור של המסס. דלא חיישינן דילמא הבריא אלא בוושט דפעיא ביה וגמדא ביה ופעמים שחזר המחט לתוך הוושט אבל בהמסס אם הבריא לא היה המחט חוזר לתוכו. והא דנקט עובי בית הכוסות רבותא קמ"ל לפי שיש לו ב' עורות ואשמועינן אע"ג דניקב עור שלם כשר ואגב דנקט מצד אחד כשרה נקט נמי מב' צדדים טריפה. נמצא עליו קורט דם בידוע שלפני שחיטה. לא נמצא עליו קורט דם בידוע שלאחר שחיטה. הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה. לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. פי' על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה ואע"פ שלא נתן מעות דכאן נמצא כאן היה. כדאמרינן בשילהי המדיר בכתובות והא דקרי ליה המוציא מסתמא. דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה חפצא. כתב רבינו אפרים ז"ל וכן בעל העיטור דוקא טריפות דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק אדעתיה דאיניש לאיתנויי. אבל טריפות דמחמת סירכא דמשכח שכיח ורמי אינש אדעתיה כיון דלא אתני ודאי אחולי אחיל ולא הוי מקח טעות. והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו טריפות דמחמת סירכא נמי הוי מקח טעות שהרי במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לכולי עלמא אי לא דמצי א"ל לשחיטה מכרתיו לך הוי מקח טעות ואע"ג דלא אתני לוקח. אע"ג דרוב שוורים בחזקת נגחנים כדאמרינן ב"ק דף טו. דרוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ואמרינן נמי ב"ב דף צב: גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו. מ"ט לאו משום דרובא הכי איתנהו אלא כולהו הכי איתנהו. אלמא אי לאו כולהו הכי איתנהו הוי מקח טעות אע"ג דרובא הכי איתנהו ואע"ג דלא אתני לוקח. וכ"ש בטרפות דמיעוטא נינהו. ולי נראה כדברי רבינו אפרים ז"ל ובעל העיטור. דהכי נמי מפלגינן גבי טענת אונס בגיטין כתובות דף ג. דבאונס דשכיח לכולי עלמא אין טענת אונס מדמיבעי ליה לאתנויי ולא אתני. ומה שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה משור ועבד לאו ראיה הוא. דשאני התם שהמוכר מכיר במומי השור והעבד ועל זה סמך הלוקח ולא מתנה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו. אבל בדבר שאין המוכר יודע כמו שהלוקח אין יודע בעי ליה ללוקח לאתנויי במידי דשכיח ומדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כל לוקחי בהמות שאינם נמנעין מלקנות בשביל ספק טריפות: ומאי שנא מכל נקובי דעלמא דאע"ג דליכא עלייהו קורט דם טריף מר. התם ליכא מידי למיסרך הכא כיון דאיכא מחט אי איתא דקודם שחיטה מיסרך הוה סריך. הא דאמר מצד אחד כשירה אם הפכה ומצא קורט דם מצד אחר טריפה. דאי אין שם מכה דם זה מנין והוה ליה נקב מפולש משני צדדין:

סימן לה

נפלה מן הגג אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים. ההוא גדיא דהוה בי רבינא דחזא חושלא אפומא דאיגרא. דגר בתרה נפל מאיגרא לארעא אתא לקמיה דרב אשי א"ל הא דאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים משום דאית ליה מידי למיסרך והאי לא ה"ל מידי למיסרך. או דילמא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמדה נפשה. א"ל אין טעמא דרב הונא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמדה נפשה: ההוא אימרתא דהוות משגרא כרעא בתרייתא אמר רב יימר הא ודאי שגרונא נקטה. מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה איפסיק. בדוק ואישתכח כרבינא. ואפילו הכי הילכתא כרב יימר. מ"ט שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח: אמר רב הונא זכרים המנגחין זה את זה. אין חוששין לריסוק איברים ואי נפל לארעא ודאי חיישינן. אע"ג דבעינן גבוה עשרה טפחים כדאיתא פרק הפרה דף נ: דההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי. ומכריסא דתורא עד לארעא ליכא אלא ארבעה טפחים. מ"מ חיישינן הכא כיון שנפל מכח חבירו שהפילו: אמר רב מנשיא הני דכרי דפתקי גנבי אין חוששין משום ריסוק איבריה מ"ט אמתנייהו שדו להו כי היכי דלירהטו קמייהו. אהדרינהו ודאי חיישינן. והני מילי דאהדרינהו מחמת יראה. אבל אהדרינהו מחמת תשובה תשובה מעליותא עבדי: אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. ואף על גב דחזינן ביה ריעותא שאין יכול לעמוד. ואמר רב נחמן בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים. ההוא תורא דנפל ואשתמע קול גניחותו. עאל רבי יצחק בר שמואל בר מרתא ושקיל מיניה משופרי שופרי אמרו ליה רבנן לא חייש מר לריסוק איברים. אמר להו הכי אמר רב צפורניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ. ירושלמי ביומוי דרבי פנחס חבטון תורא בחילא. אמר להו בחייכון שרוניה שרו ליה ערק ואמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם דאמרין אלין תורין דחבטין בחילא לית בהו משום ריסוק איברים: אמר רב יהודה הכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה או על זנבה והלכה לה על כלפי ראשה על פני כל השדרה אין חוששין משום ריסוק איברים ואי שלים חוטרא אפלגא דגבא חיישינן ואי איכא ביה קיטרי חיישינן ואי מחייה אפסקיה חיישינן:

סימן לו

אמר רב יהוד' אמר רב עמדה אין צריכ' מעל"ע אבל בדיקה ודאי בעיא אבל לא עמדה לא מהניא בדיקה בתוך מעת לעת כדתניא לקמן דף נו. דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה צריכה מעת לעת. ואמרינן בגמרא אחת זו ואחת זו צריכה בדיקת חכם. ואם לא עמדה אפילו בדיקה לא מהני לה בתוך מעת לעת הלכה אין צריכה בדיקה. רב חייא בר אשי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה. אמר רב הונא בר רב יהודה אמר רב ששת א"ר ירמיה אמר רב פשטה ידה לעמוד אע"פ שלא עמדה. עקרה רגלה להלוך אע"פ שלא הלכה. רב חסדא אמר ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה. רב אלפס לא הביא אלא דברי רב יהודה. ובעל הלכות ובעל העיטור פסקו כרב הונא בר יהודה דפשטה ידה ועקרה רגלה מועיל. וכן משמע שבאו לפרש דברי רב יהודה ולא לחלוקה ומה שכתוב בספרים והלכתא היכא דנפלה ולא ועמדה ולא הלכה צריכה בדיקה הלכה אפילו בדיקה לא בעיא תוספת הוא מלשון הפוסקים ואינו בלשון הגמרא. ומה שפסק רב אלפס ז"ל כרב יהודה ולא פסק לחומרא כרב חייא בר אשי דהא תרוייהו משמיה דרב קאמרי. משום דבזבחים פרק התערובת דף עד: קאמר קסבר ריש לקיש עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה. ורבי ינאי ורבי ירמיה כריש לקיש לא אמרי קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה ורבי ינאי ורבי ירמיה רבים נינהו והלכתא כוותייהו. ועוד דרבי ינאי רבו של רבי יוחנן הוה ואפילו לגבי רבי יוחנן הלכה כוותיה וכ"ש לגבי ריש לקיש. ונפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו אבל בסימנין אין צריכה בדיקה דסימנין קשין הן אצל נפילה אבל קרום של מוח אינו בכלל החלל ואין צריך בדיקה. וכן מוכח לקמן דף נד. גבי דרוס' דקאמר רב נחמן דרב מורה בה מכפא דמוחא ועד אטמא ומשמע שבא להוסיף על כנגד כל החלל:

סימן לז

אמר רב יהודה אמר רב עוף שנחבט על פני המים כיון דשט מלא קומתו דיו. וה"מ מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה לא מיא הוא דקמשפילי לה ואי קיימא מיא לית לן בה. ואי איכא ציבי וקדים איהו לציבי איהו קמסגי. גלימא ומתיח חיישינן. לא מתיח לא חיישינן עוף ומיעף לא חיישינן. כללא דמילתא כל דמיחבט על דבר קשה חיישינן. על דבר רך או שריק לא חיישינן. דיבקא אמימר אסר ורב אסי שרי. בחד גפא דברי הכל שרי. כי פליגי בתרי גפי. מאן דאסר במאי נייח. ומאן דשרי אפשר דנייח בעיקבא דגפא והלכתא בחד גפא שרי בתרי גפי אסור. ובכל הני דאמרינן חיישינן יש בו כל דין נפולה דמתני'. ובכל הני דאמרינן אין חוששין אין כאן בית מיחוש כלל. כההיא דבית מטבחיים:

סימן לח

נשתברו רוב צלעותיה. ת"ר אלו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן. או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן: אמר זעירי והוא שנשתברו מחצין כלפי שדרה. אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן ובצלעות שיש בהן מוח. אמר עולא בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד. נשתברו ברוב שני צדדין. ורבי יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. וסוגיין כר' יוחנן דפריך מיניה בשמעתין לרב כהנא ורב אסי. ואם נעקרה צלע וחצי חוליא עמה טריפה שהיא בוכנא ואסיתא. ואם נעקרה תוליא בלא צלע טריפה. כההיא דתנא כמה תסרון בשדרה ב"ש אומר שתי חוליות וב"ה אומר חוליא אחת. ואמר רב יהודה אמר שמואל עלה וכן לטריפה. וחוליא בלא צלע משכחת לה בשילהי כפלי:

סימן לט

וגולגולת שנחבסה ברובה טריפה בעי רבי ירמיה ברוב גובהה או ברוב היקיפה תיקו. הלכך תרוייהו טריפה ובשר החופה את רוב הכרס ברובו בעי רב אשי ברוב קרוע או ברוב נטולה. ולא איפשיטא הלכך תרוייהו טריפה:

סימן מ

ודרוסת הזאב. אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה. בעופות מן הנץ ולמעלה ופריך בעופות מאי קמ"ל מתניתין היא ודרוסת הנץ בעוף הדק אבל למטה מן הנץ לא דריס ותירץ דאיידי דאמרינן בבהמה מן הזאב ולמעלה דאית ביה חדוש כדמפרש נקט נמי מן הנץ ולמעלה אי נמי כי היכי דאשמועינן בבהמה דלא תימא אורחא דמילתא קתני הכי נמי איכא לשנויי בעופות. למעוטי מאי. אילימא למעוטי חתול פשיטא דרוסת הזאב תנן. וכי תימא קמ"ל דזאב אפילו בגסה נמי דריס והא קתני סיפא רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה אבל דרוסת הזאב בגסה לא. וכי תימא רבי יהודה פליג אתנא קמא. והאמר רבי בנימין בר יפת א"ר אלעזר לא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים. גברא אגברא קרמית. מר סבר פליגי וסברי רבנן דזאב בגסה נמי דריס. והוה אמינא דחתול דריס בדקה הילכך אתא רב לאשמועינן דחתול לא דריס בדקה. וקשה לפירושו מדקאמר ואי בעית אימא למעוטי חתול משמע דשינוייא קמא לא אתא למעוטי חתול. ועוד מאי דוחקין למימר דרב פליג ארבי בנימין בר יפת לימא רב פירושא דמתניתין אתא לאשמועינן וכרבי בנימין. וזאב לא דריס אלא בדקה ולמעוטי חתול. הילכך נראה לפרש ודילמא הא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס ולא בא למעוטי חתול וה"ק כל מן הזאב ולמעלה שוין מה ארי בגסה אף זאב בגסה. ואב"א לעולם למעוטי חתול ואי ממתניתין הוה אמינא אורחא דמילתא קתני. כתב בספר התרומה כיון דאיכא תרי שינויי לשינוייא קמא פליגי ולשינוייא בתרא לא פליגי אזלינן לחומרא כלישנא קמא. והלכה כרב דאמר פליגי והלכה כחכמים דסברי דזאב דריס בגסה. ורב אלפס ז"ל כתב דזאב לא דריס בגסה. ונ"ל כדבריו דכיון דאיכא תרי שינויי שבקינן האי שינויא דמפליג אמוראין ותנאין ונקטינן האי שינוייא דלא פליגי אמוראי ולא תנאי. ועוד אליבא דרב לא אימעוט חתול מדריסת דקה. וכולה סוגיא מוכחת דחתול באימרי רברבי לא דריס אלא דווקא באימרי זוטרי. אמר רב חסדא אמר רב דריסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים. דריסת חולדה בעופות. איתיביה דריסת חתול נץ ונמיה עד שתנקב לחלל. פירש רש"י כקוץ בעלמא אבל ארס שלהן אין מזיק. והרמב"ם ז"ל כתב דארס שלו מזיק אם נקב לחלל בגדיים וטלאים. וכן כתב רב אלפס ז"ל ודרוסת הנץ בגדיים וטלאים לבית חללו פסולה. אבל אי לא אנקוב לחלל כשר. ומדקדקין מדקתני דריסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל אלמא כשניקב לחלל מיקרי דריסה. ולרש"י הכי פירושו דריסתן אינו אלא כנקיבת קוץ לחלל. הוא דאמר כבריבי דתניא ברבי אומר לא אמרו דאין דריסה אלא במקום שאין מצילין. אבל במקום שיש מצילין יש דריסה. איכא דאמרי הא מני בריבי דתניא בריבי אומר לא אמרו יש דרוסה אלא במקום שיש מצילין. אבל במקום שאין מצילין אין דרוסה. פירוש הך ברייתא דחתול נץ ונמייה אין להן דריסה מיירי במקום שאין מצילין ומתניתין דרוסת הנץ בעוף הדק דמשמע אף במקום שאין מצילין דומיא דארי וזאב אפילו בריבי מודה דדרסי בכל ענין. ולא מפליג אלא בחיות קטנות דאין כח בארס שלהן להמית אלא מתוך חמה מרובה. היינו בעוף הדק דבכל דהוא יזיק לו הארס. אבל בגדיים וטלאים ועוף הגס אין לו כח להמית אלא במקום שיש מצילין ולהאי שינוייא סברי רבנן דחתול דריס אף במקום שאין מצילין. ורב חסדא סבר כרבנן. וללישנא קמא סבר רב חסדא כבריבי דחתול אין לו דריסה אלא במקום שיש מצילים ואע"ג דלישנא בתרא לחומרא מסתברא דהלכה כלישנא קמא. דלישנא בתרא דחיקא הוא. משום דבעינן לפלוגי לבריבי בנץ בין דרוסת עוף הדק לדריסת גדיים וטלאים ועוף הגס. וזהו דוחק גדול לומר דאית ליה דריסה בכולהו ואין דריסתו שוה בהן. לזה דוקא במצילין ולזה אף באין מצילין. ולהא פיסקא ניחא מה שאין העולם נזהרין כשחתול נכנס ללול של תרנגולין ואיהו שתיק ואינהו מצפצפי. וכן כתב בספר התרומה אבל רב אלפס ז"ל לא חלק בין מצילין לאין מצילין משמע דסבר כלישנא בתרא לחומרא ומסקינן אליבא דרב דאין דריסה לחתול באמרי רברבי. אבל באימרי זוטרי אית ליה דריסה. וכן לנמיה ולחולדה אין דריסה בגדיים וטלאים. אבל בעופות יש להן דריסה. ושועל אתימא דיש לו דריסה ואיתימא דאין לו דריסה וספיקא דאיסורא לחומרא ודוקא בגדיים וטלאים דלא עדיף מחתול וגם למטה מן הזאב הוא ואין לו דריסה בדקה: בעי רב אשי שאר עופות טמאין יש להן דריסה או אין להן דריסה. א"ל רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן שאר עופות יש להן דריסה והא אנן דרוסת הנץ תנן. אמרי נץ ברברבי מיניה. שאר עופות טמאין כדכוותייהו. אי נמי נץ בדכוותייהו שאר עופות טמאין בזוטרי מינייהו ובעיא דרב אשי ליכא למיפשט ממילתא דרב דאמר בעופות מן הנץ ולמעלה דמשמע דכל עופות שמן הנץ ולמעלה דורסין. דאיכא למימר דאגס קאי ולאו למעוטי מנץ ולמטה דאין להן דרוסה ולמעלה יש להן דריסה. דאגב דנקט בבהמה מן הזאב ולמעלה למעוטי חתול נקט נמי בעופות מן הנץ ולמעלה כדפרישית לעיל. והא דאמר רב נחמיה בבהמה מן הזאב ולמעלה. לא בא לומר דכל מן הזאב ולמעלה יש לו דריסה כגון דוב ונמר. דא"כ מאי שקיל וטרי הש"ס לעיל במילתיה דרב למאי איצטריך הא טובא אתא לאשמועינן דכל מן הזאב ולמעלה דריס וממתניתין לא שמעינן אלא זאב וארי. ועוד מאי קמיבעיא ליה בעופות טמאין כי היכי דבבהמה מן הזאב ולמעלה דריס הוא הדין בעופות מן הנץ ולמעלה דורס אלא ודאי נראה דאין דריסה אלא לזאב וארי. ואע"פ שהדוב שכול אינו דורס וגם אין לו צפורנים לדרוס וגם הנמר אע"פ שהוא עז שמא אינו דורס מידי דהוה אשועל אע"פ שנשיכתו קשה מספקא ליה אם יש לו דריסה אף כחתול. ועוד מאן לימא לן שהוא למעלה מן הזאב שמא הוא למטה מן הזאב כי חיה קטנה היא וכן מסתבר דקים ליה לגמרא דאין דריסה אלא בזאב וארי. מדלא בעי הש"ס אי יש דריסה בשאר חיה כי היכי דבעי בשאר עופות טמאין ואין לומר דפשיטא ליה דיש להן דריסה. דאמאי פשיטא ליה יותר מבעופות. אלא ודאי נראה דפשיטא ליה בבהמה דאין להן דריסה. ומספקא ליה בעופות משום דהרבה עופות דורסין. ומספקא ליה אם יש להן ארס להמית. מיהו יש להסתפק לפי המסקנא דאמר נץ וגס ברברבי מינייהו ושאר עופות בדכוותייהו אם יש דריסה מן הנץ ולמטה. כי היכי דמן הזאב ולמעלה אתא למעוטי חתול באימרי רברבי ואפילו הכי דריס באימרי זוטרי. הכי נמי מן הנץ ולמעלה דהיינו גס דרסי אף ברברבי מינייהו ושאר עופות טמאין בדכוותייהו או דילמא אי מפרשינן הכי לא הוה ליה למימר מן הנץ ולמעלה כיון דלמעלה ולמטה שוין. ולא דמי למן הזאב ולמעלה דאתא למעוטי חתול מבהמה. וגם למעלה מן הזאב אין דריסה כי אם בארי. ומסתבר דאין דריסה מן הנץ ולמטה מטעמא דפרישית. אמר רב יוסף נקיטינן אין דריסה לכלב. אמר אביי נקיטינן להני דדרסי דלא דרסי אלא ביד לאפוקי רגל דלא ואין דריסה אלא בציפורן לאפוקי שן דלא עד דמינקב לחלל. ואין דריסה אלא מדעת לאפיקי שלא מדעת דלא כגון שנפל על הבהמה ונתקע בה צפורניו. ואין דריסה אלא מחיים לאפוקי לאחר מיתה כגון שדרסה ומקמי דלשקלה לסיחופיה קטלוה. אי נמי דפסקוה לידיה. מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהריה. קמ"ל בהדי דשליף שדי זיהריה. ואין לסמוך על זה לשחוט את העוף בעוד שהנץ יושב עליו. לפי שפעמים כשהנץ רודף אחר העוף הוא מכהו בציפורניו דרך פריחתו:

סימן מא

וארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן הארי בגבו של אחד מהן חוששין שמא ארי דרסו ואע"ג דאיכא למימר בכותל נתחכך. דכיון דקיימא לן חוששין לספק דרוסה אסור. דאיתמר רב אמר אין חוששין לספק דרוסה ושמואל אמר חוששין לספק דרוסה. דכולי עלמא ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא. ספק על ספק לא על אימור לא על. על ויתיב בינייהו הוא שתיק ואינהו שתקי אימור שלמא עבדי. קטע רישיה דחד מינייהו אימור נח רוגזיה. איהו צוח ואינהו מקרקרי אימור בעותי הוא דקמבעתי אהדדי. כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו קמקרקרן. מר סבר אזוקי מזיק להו. ומר סבר מחמת ביעתותא הוא דמקרקרן. אמר אמימר הילכתא חוששין לספק דרוסה. א"ל רב אשי לאמימר הא דרב מאי. א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי . ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי על לבי קניא נפק אתא כי ממסמס קיעיה דמא. אמר רב אשי לאו מי אמרת התם ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא הכא נמי ספק שונרא ספק קניא אימור קניא :

סימן מב

אמר רב יהודה דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים. נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו. פירש רש"י כגון דרוסה בירך שלא כנגד החלל ונרקב הבשר רואין אותו כאילו אינו. ואם יש בו טרפות כגון בצומת הגידין טריפה דהאי נמי כנטול דמי. וי"מ לענין נשבר העצם ויצא לחוץ דאמרינן לקמן בפרק בהמה המקשה דף עו. אם עור ובשר חופין את רובו כשירה. ועלה קאמר רב יהודה שאם נתמסמס אותו בשר אין מגין. והרמב"ם ז"ל פירש דעל דרוסה קאי דאם האדים הבשר כנגד בני מעיים או נתמסמס אפילו לא האדים אסור. ורבינו אפרים ז"ל פירש לענין בשר החופה את רוב הכרס. נתמסמס כאילו ניטל. היכי דמי נתמסמס. א"ר הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. א"ר אשי כי הוינן בי רב כהנא אייתו ריאה לקמן כי הוה מותבינן לה יתבא שפיר. כי הוה מדלינן לה מתלחא ונפלה תילחי תילחי וטרפינן לה מדרב הונא בריה דרב יהושע. אמר רב הונא בקוץ עד שתינקב לחלל. פירש רש"י ואין לו בדיקה כי הנקב דק. וספק קניא דלעיל דאית ליה בדיקה. קנה הוא גדול מקוץ. ועוד למעלה אין צריך לבדוק אלא הוושט אבל הכא צריך לבדוק את הכרס והדקין ונקב קטן אי איפשר ליבדק בכולו. וישב לו קוץ בוושט אית ליה בדיקה מהאי טעמא. ומה שפי' רש"י דאין לו בדיקה משום דמשמע ליה דומיא דדרוסה כשהאדים הבשר כנגד בני מעיים. ובעל הלכות כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרף בו. כלומר שבודקין אם נקב אחד מן האיברים שנקובתו במשהו. בדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים. בסימנין עד שיאדימו הסימנין עצמן ובין וושט ובין קנה דריסתו במשהו. מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי. יתיב רבי יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן ויתיב וקאמר דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים. א"ל האלהים מורה בה רב מכפא דמוחא עד אטמא. פירש רש"י הא דבדקינן דרוסה היינו בספק דרוסה או שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ משמע דבודאי דרוסה לא מהניא בדיקה וכן פי" רש"י והר"ר זרחיה הלוי דודאי דרוסה לא מהניא בדיקה שמא פעמים יאדים הבשר ואין אנו יכולין לכוין להכיר אדמומית ונראה שיש בדיקה אף לודאי דרוסה מדאמר בסמוך בסימנין עד שיאדימו הסימנין עצמן אבל האדים הבשר כנגד הסימנין ולא האדימו הסימנין כשירה אע"ג דבודאי נדרסה כיון שהאדים הבשר. ועוד מדקאמר דמורה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא והיינו על כרחן בודאי דרוסה דרב לא חייש לספק דרוסה דלא הדר ביה כדפירש הקונטרס לעיל. ועוד דבעי קנה נקובתו בכאיסר דריסתו בכמה אלמא אע"ג דמאדים משהו ונדרס ודאי בעי למימר דכשר עד שיהא בכאיסר. ונראה שגם רש"י לא נקט ספק אלא משום דאז צריך לבדוק בכל מקום גבה וכריסה וצידיה וכל שכנגד החלל דיו אבל אם היה ניכר מקום הדריסה לא הוה צריך לבדוק אלא מקום הדריסה בלבד:

מתני' אלו כשירות בבהמה. ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר. רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח. ניקב הלב ולא לבית חללו. נשבר השדרה ולא נפסק החוט שלה. ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה. ניטל הטחול ניטלו הכליות ניטל לחי התחתון נטלה האם שלה. וחרותה בידי שמים כשירה. והגלודה רבי מאיר מכשיר. וחכמים פוסלין. כתוב בפיסקי הגאונים הא דניטל לחי התחתון כשר היינו דוקא שיכולה לחיות על ידי הלעטה והמראה. הא לאו הכי טריפה: גמ' אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה. ורבא אמר כשירה ואי איפסיק ניביה טריפה. והילכתא אפילו איפסיק ניביה כשרה עד דמיעכול עכולי: עד כאיסר. אמר אביי כפשיטא זוטרתי דמשתכחי ביני פשיטי רברבי דפומבדיתא. והיינו שיעורא דדינרא קורדיניתא:

סימן מג

אמר ר' יוחנן פתוראה לעיל מינאי הוה קאי בר נפחא ובעי מינאי דינרא קורדיניתא לשעורי ביה טריפתא ובעאי למיקם מן קדמוי ולא שבקני. אמר בני שב בני שב שאין בעלי אומניות רשאין לעמוד לפני תלמיד חכם בזמן שעוסקים במלאכתן. פירש רש"י העוסקין במלאכת אחרים. וליישב לשון רשאין פירש כן. ומיהו אפילו עסוק במלאכתו נמי לא מיחייב. כדאמרינן פרק קמא דקדושין דף לג. מה הידור שאין בו חסרון כיס אף קימה שאין בה חסרון כיס וה"ר יעקב בר שמשון היה מיישב לשון רשאין אף בעוסק במלאכתו. ופירש אין חייב כדתנן פרק המקדיש דף כח: שור זה עולה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"פ שאין רשאי. פירוש אע"פ שאינו חייב כדמתרגמינן שמות כב לא תהיה לו כנושה לא תהי ליה כרשיא וכן בפרק קמא דקדושין דף לג: אין אדם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה משל המקום. לא קאמר שיהא אסור אלא שאינו חייב:

סימן מד

אמר רב נחמן רבו כסלע כיתר מכסלע. כאיסר כיתר מכאיסר. משום דחומרא הוא אמרינן עד ולא עד בכלל. ואי עד ועד בכלל הוי חומרא אומר עד ועד בכלל. דאמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן כל שיעורי חכמי' להחמיר חוץ מכגרי' של כתמים שהוא להקל:

סימן מה

ניטל הטחול אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל דל אבל ניקב טריפה. וה"מ בסומכיה אבל בקולשיה כשר. ובסומכיה נמי אם נשתייר בו כעובי דינר זהב כשרה: נטלו הכליות אמר רבינא בר פפא משמיה דרבא לקתה בכוליא אחת טריפה. אמרי במערבא והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. היכא מקום חריץ. חיוורא דתותי מתני. פי' רש"י לקותא דמליא מוגלא והיינו לפי גירסת ספרים ישנים דלא גרסינן לקמן אלא אי איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה ופסול בכוליא. ויש פסול בריאה וכשר בכוליא. פסול בריאה וכשר בכוליא נקב. כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא. ולא גרסינן פסול בזה ובזה לקותא דלא צריכינא ליה דלא בא לתרץ אלא על הדיוק שדקדק. וכל שכן הכשר בריאה כשר בכוליא. ופריך והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא ועל זה תירץ שאין לדקדק כך אלא אדרבה מה שכשר בריאה פסול בכוליא ומה שכשר בכוליא פסול בריאה. ולא הזכיר הספר כלל מה שכשר בשניהם ופסול בשניהם. ולפי גירסת אותן הספרים לא תמצא הפסול בשניהם. דאין לקותא פסול בכוליא אלא מוגלא וכשירה היא בריאה אלא על פי רב אלפסי הוגה בספר כשר בזה ובזה מים זכים ופסול בזה ובזה לקותא. ולגירסא זו מוגלא ולקותא שני עניינים הן. ולקותא היינו שמחמת חולי לקה הבשר ונתמסמס עד שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי. ואע"פ שאם נטלו הכליות כשירה. גמירי דעל ידי המסמסה טריפה. וגם בריאה פסול כדאמרינן לעיל דף נג: בריאה דנפל תילחי תילחי. ודוקא לקותא הוא דפוסל אבל ניקב או נחתך אפילו עד מקום החריץ לא מיטרפא בה כי יותר מזיק לה כאב הלקותא מכאב החתך והנקב. והכי אמר לעיל דף נד. דהוו מחו בכוליא וקטלו. וקאמר דלא הויא טריפה. ולא דקדק בה אם הגיע המכה למקום חריץ. וכן אמרינן בשמעתין דנקב כשר בכוליא ולא מפליג בין הגיע למקום חריץ ובין לא הגיע. ומים זכים לא אמרן אלא דצילי אבל עכורים טרפה. וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוחי אבל אסרוחי טריפה. רב אלפס ז"ל כ' לעיל סי' כו דבריאה נמי טריפה אי אסרחא או עכירי. וסבר דקאי גם אריאה האי דפסל הכא סריחי ועכירי ויש ספרים שכתב בהן ומים זכין כשרים כאן וכאן לא אמרן וכו'. ואין נראה כלל דסתם מוגלא היא ליחה סרוחה או עכירי ולא עדיפי ממים זכין סריחי ועכירי. וריאה הנשפכה כקיתון לעיל סי' כב מסתמא המחוי הוא עכור וכשירה והני רברבי דחזנהו להני ריאות דקיימי כנדי וטינרי לעיל סי' כו ולא חשו לבודקן אילו היו המים סרוחין או עכורין. וכן עמא דבר והכא ודאי אכוליא קאי אפילו לספרים דגרסינן ומים זכין כשרין כאן וכאן לא אמרן וכו' לישנא דגמרא דלעיל נקט. ומ"מ לא קאי כי אם אכוליא: כוליא שהקטינה בדקה עד כפול. בגסה עד כענבה בינונית. ואיסורא דאורייתא הוא ועד ועד בכלל. וכפול וכענבה טריפה. ולשון שהקטינה משמע שהיתה גדולה והקטינה וניכר החסרון במקומה. אבל קטנה בתולדתה כשירה. ואי משכחת תלת כולייתי כשירה דאמרינן כל יתר כנטול דמי. ותניא נמי הכי בכורות דף לט. ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש. ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי: ניטלה האם. תניא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית שלשתן אחד הם והיא האם שהולד מונח בה וחלוק בשמות לפי המקומות. אבל אם ניטלה השלפוחית שמי רגלים נקוין לתוכה פסק בשערים דטריפה. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל. וזקיני ראב"ן ז"ל כתב דכשירה לפי שלא מצינו טריפות זה בגמרא ואין להוסיף על הטרפות. ומקום חבור השלפוחית הוא בין דבק היריכיים אצל החלחולת ומתמצין לתוכה מי המשקין פסולת הגוף. ואף אם ניטלה מי השתן מתמצין למקומן ואין להם כח לחזור לגוף אלא יוצאין לחוץ כמו חלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה בסימן לב וכן שמעתי שיש בני אדם שמי רגלים שלהן יוצאין תמיד ואומרה הרופאים שהשלפוחית שלהן ניקבה או ניטלה והמים המתמצין מן הגוף יוצאין מיד בהגיעם למקום השלפוחית ואותן בני אדם חיו כמה שנים:

סימן מו

חרותה בידי שמים כשירה. תנו רבנן איזהו חרותה שכשירה כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה. בידי אדם טריפה. ומנא ידעינא בקייטא מייתינא משיכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירי בסתוא משיכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנח להו בגוייהו מעת לעת. אי הדרא בריא בידי שמים היא וכשירה ואי לא טריפה:

סימן מז

הגלודה רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. תנו רבנן אם נשתייר בה כסלע כשירה. היכא אמר רב יהודה אמר שמואל על פני כל השדרה כולה ופירש רב נהוראי משמיה דשמואל ברחב כסלע על פני כל השדרה. רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום רבי ינאי על מקום טיבורו. רבה בב"ח אמר בראשי פרקים. בעי ר' ינאי בר' ישמעאל ניטל מקום השדרה וכולו קיים מקום טיבורו וכולו קיים ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי. תיקו. וספיקא דארייתא לחומרא. וכן כתב בעל העיטור. והרמב"ם ז"ל כתב הרי זו ספק ויראה לי שמתירין אותה ולא ידענא למה מתיר מספק. אמר רב כל העור מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות. ורבי יוחנן אמר אפילו עור בית הפרסות מציל כתב רב אלפס ז"ל בשם הלכות גדולות דהלכה כרב דאמר כל העור מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות. דהא רבי יוחנן הדר ביה לגבי רב. והוא כתב דלא מצינו שחזר בו רבי יוחנן. והוא פסק הלכה כשמואל לחומרא דבעי כל מקום השדרה משום דרב ורבי יוחנן לא בעו מקום מיוחד לשיור העור. ורבי ינאי ושמואל ורבה בר בר חנה שלשתן בעו מקום מיוחד לשיור העור והוו להו רב ור' יוחנן לגבייהו תרי לגבי תלת והלכה כרבים. ואע"ג דשמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן. ורבה בר בר חנה נמי היה תלמידו של ר' יוחנן. ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי. הא איכא ר' ינאי שהיה רבו של ר' יוחנן ובכל מקום הלכה כמותו באיסורי נגד ר' יוחנן וכ"ש כנגד רב. וכיון דבעינן מקום מיוחד נקטינן כשמואל המחמיר טפי. ודבריו תמוהין כי הוא דחה דברי רב ורבי יוחנן בשביל ר' ינאי. ואלמלא ר' ינאי היה פוסק כרב ור' יוחנן ושוב פסק כשמואל. אם הועילו דברי ר' ינאי לדחות את ר' יוחנן ורב לא יועילו לו לדחות דברי שמואל ורבה בב"ח. ובספרים שלנו לא נמצא ר' ינאי אלא ר' אלעזר בר ינאי א"כ ראיות רב אלפס דחויין. והילכתא כרב ור' יוחנן דלא בעי מקום מיוחד לשיור העור. ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ודברי ר' יוחנן שאמר אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אתה עיקר הם. דמכח הך מילתא פסק רבא לקמן בפ' בהמה המקשה דף עז. כר"ל גבי גידין שסופן להקשות משום דהדר ביה ר' יוחנן לגביה דר"ל ואמר אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה. ובעל העיטור פסק כרב ולא ידענא טעמיה. והרמב"ם ז"ל פסק דבעינן מקום כל השדרה ומקום ראשי פרקים ומקום טיבורו ולא מסתבר כלל דאי גריס ר' ינאי ומכח זה דוחה דברי רב ור' יוחנן. א"כ יפסוק כר' ינאי. ואם אין גורס ר' ינאי א"כ מילתא דפשיטא היא דהלכה כרב ור' יוחנן וכן עיקר:

מתני' אלו טריפות בעוף. נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אתה טרפה. נקב הקורקבן נקבו הדקין נפלה לאור ונחמרו בני מעיה בירוקין פסולים אדומים כשרים. דרסה וטרפה בכותל או שריצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה. י"מ דטריפות דנחמרו מעיה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה. לפי שעור הבהמה קשה ומגין וכן אמרינן דף נז. גבי ריאה דעוף דאינה לא לינפל ולא ליחמר הואיל ורוחב צלעות מגינין עליה. והא דלא מני לוי טריפות זה עם יתירות טרפות העוף על הבהמה לפי שלא מנה אלא טרפות דשייך בעוף ובבהמה כגון נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח דלשניהם יש קרום ועצם וזה נטרף בשבירת עצם וזה עד שתינקב הקרום. אבל טריפות דנפילת אש לא שייך בבהמה לפי שהעור ועובי הצלעות והבשר מגין עליה. וגם בני מעיה קשין ליחמר טרם יחמרו מנפילת האש את עורה ואת בשרה ישרוף. והרמב"ם ז"ל התיר. וכן כתב פ"י מה"ש ושתי טריפות יש בעוף יותר מן הבהמה ואע"פ שיש לה אתן האיברים. ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור. ועוף המים שנקב עצם ראשו. ובעל העיטור ז"ל כתב דרך פשרה דעוף מכיון שנפל לאור צריך לבדוק לפי שאין לו עור וקרוב לדבר שנחמרו מעיו. אבל בהמה אין חוששין לה. אבל אם ודאי נחמרו גם היא נטרפה בכך. ואין אלו אלא דברי נביאות. אלא ודאי נראה דלא שייך בבהמה דא"כ היה לו לשנותו אצל טרפות דבהמה כי שם שנה עיקר טרפות ואינו שונה גבי עוף אלא דברים שיש בהם טעם כגון נקובת וושט ופסוקת הגרגרת דלא תסוק אדעתין למימר משום דעוף זוטרא חיותיה יטרף בנקיבת הגרגרת והכתה חולדה מקום שעושה אתה טרפה לאשמועינן דלא תימא כל עוף קרומו רך כמו עוף המים ויטרף בשבירת העצם בלא נקיבת הקרום. וניקבו הדקין משום סיפא יצאו בני מעיה ולא ניקבו ודרסה וטרפה ורצצתה בהמה במקום נפלה מן הגג דלא שייך גבי עוף אלא נפלה לאור אי שייך גבי בהמה ה"ל למתנייהו גבי בהמה ותו לא מידי:

גמ' הכתה חולדה מקום שעושה אותה טריפה. איתמר רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו מבפנים אם מבצבץ ועולה טריפה ואם לאו כשירה רב שיזבי בדיק בשימשא רב יימר בדיק במיא רב אחא בר יעקב בדק בגילא דחיטתא והתני לוי כל טרפות ששנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. ההוא בעוף של מים הואיל וקרומו רך. אמר רב שיזבי הני אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמי:

סימן מח

ניקב הקרקבן לעיל מג. אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן קרקבן שניקב וכיס שלו קיים כשר. איבעיא להו ניקב הכיס וקרקבן קיים מהו. ת"ש דאמר רב הונא ניקב זה בלא זה כשר ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר מאי טעמא כיון דקרקבן מינח נייח כדקאי קאי ולא מיתרמי אהדדי וכניקב זה שלא כנגד בלא זה דמי וכשר:

סימן מט

ירוקין פסולין א"ר יוחנן משום ר' יוסי בר יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן. מה נקובתן במשהו אף ירוקתן במשהו. יש להסתפק אי לגמרי בעינן שיעור נקיבתה דהיינו עד שתעבור ההורקה עד חלל הלב ובקרקבן עד שתעבור הקרקבן והכיס או דילמא כולי האי לא בעינן דכיון דשלטה בה מכוות האש ונהפך לירקון וודאי יעבור עד בית חללו מידי דהוה אזיהרא דמיקלא קלי. ולא לגמרי כמו זיהרא דאפילו בהאדים הבשר כנגד בני מעיים אמרינן דמיקלא קלי אלא לענין זה מדמינן ליה לזיהרא במקום שניכר מכוות האש אמרינן שתעבור מעבר לעבר אע"פ שאינה מתפשטת לצדדין ויש לברר ספיקא זו מהא דאמר רשב"ל כבד שהוריקה כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה. וסתמא דמילתא מיירי שבני מעים הם לפנינו ורואין אנו אותם שלא הוריקו ומאחר ששלטה מכוות אש בכבד אמרינן ודאי סוף בני מעיים להאדים דאכתי לא איגלי בהתייהו דאי מיירי דליתנהו לבני מעיים לפנינו. אמורא יש לו לפרש דבריו כל שכן בעיא שלו. אלא ודאי מדלא פירש מיירי אף בדאיתנהו קמן ולא אשתנו. והדברים ק"ו מדמהני ירקות דכבד להורות על לקות בני מעיים שכנגדן וחזינן להו כאילו נשתנו. כ"ש באותו אבר דחזינן ליה כאילו ניקב מעבר לעבר. והא דטרפינן בשינוי מראה של בני מעיים. היינו דוקא היכא דידעינן שנפל לאור. אבל היכא דלא ידעינן שנפל לאור וחזינן שנשתנו בני מעיים לא תלינן בנפילת האור דמילתא דלא שכיחאא. אלא תלינן בשינוי הטבעים. שפעמים מחמת רוב שומן או רוב כחש משתנים. והך בעיא דהוריקה כבד כנגד בני מעיים קיימא אמתניתין בנפלה לאור ונחמרו בני מיעיה דאף את"ל דטרפינן בשינוי מראה בלא ידיעת נפילה לאור לא מסתבר כלל להחמיר כולי האי ולהטריף בהורקת כבד כנגד בני מיעיה בלא ידיעת נפילה לאור. והשיב ריב"ל כיון שהוריקה כבד כנגד בני מיעים בידוע שנחמרו בני מיעים. ולא גרסינן בידוע שנפלה לאור דאיהו גופיה בנפלה לאור מיבעי ליה. והוגה במקצת ספרים ע"פ רב אלפס ז"ל. ואף לאותה גירסא יש לפרש בידוע שכיון שנפלה לאור נחמרו בני מיעיה ואין לאבד ממונם של ישראל ולתלות שינוי מיעים בנפילת האור דמילתא דלא שכיחא היא. כי מיד שתפול לאור תפרח ותצא. ואם נשרפו כנפיה שלא תוכל לפרוח תשרף במקומה. וראיה לדבר מדקאמרינן לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב ובקרקבן וכבד. ולא הזכיר הריאה משום דאמרינן לקמן דאין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר. ומשמע אפילו נשתנית הריאה דלא טרפינן לה דכיון דצלעות מגינות עליה תלינן השינוי בדבר אחר ולא בנפילת האור ואע"ג דידעינן דנפלה לאור כ"ש היכא דלא ידעינן דנפלה לאור דלא פסלינן בשינוי בני מעיים. ואין לפרש הא דקאמרינן לקמן לא ליחמר רוצה לומר אין צריך לבדוק הריאה אם נשתנית דמסתמא אמר כיון דרוב צלעות מגינות עליה לא נשתנית. אבל אי חזינן דנשתנית טרפה דא"כ היה לו למנות ריאה בהדי לב וקרקבן. אלא ודאי מדלא מני לה בהדייהו אין שינוי פוסל בה אפילו נפל לאור. בעא מיניה רב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי מרבי יהושע בן לוי הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו אמר ליה בטריפה א"ל ולא יהא אלא ניטל. אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מיעיה. ההיא תרנגולת דהואי בי ריב"ל אתיא לקמיה דר' אלעזר הקפר ירוקין הוו ואכשרה והא אנן תנן ירוקין פסולין א"ל לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב וכבד וקרקבן. תניא נמי הכי באלו בני מעיים אמרו בלב וכבד וקרקבן. ההיא תרנגולתא דהואי בי רב יצחק בר יוסף אתיה לקמיה דרבי אבהו אדומים הוו וטרפה והא אנן תנן אדומים כשירה א"ל אדומים שהוריקו וירוקין שהאדימו טרפה. אמר רב שמואל בר חייא א"ר מני ירוקין שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו כשירה מ"ט קוטרא בעלמא הוא דעייל בהו אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקו והוריקו טרפה. מאי טעמא איגלי בהתייהו. והא דלא קאמר רב נחמן ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טרפה. והכי הוה ליה למימר דקאי אמילתיה דרבי מני דאיירי בירוקין. משום דמילתא דשכיח נקט דדרך האדום להוריק על ידי שליקה אבל אין כל כך דרך הירוק להאדים על ידי שליקה. ומשום הכי נקט במתניתין פסול דירוקה ולא פסול דאדמומית לפי שהוא מצוי יותר על ידי שליקה כך דקדק בעל המאור ז"ל. הילכך אני אומר דהוא הדין נמי אדומין שהוריקו ושלקו וחזרו והאדימו כשירה. והא דנקט ירוקין שהאדימו משום שאין דרך. שלוק להאדים כדפרישית ומילתא דשכיחא נקט. אבל אם אירע כך דחזרו והאדימו על ידי שלוק נראה לי דמכל שכן יש להכשיר. דאין דרך שלוק להאדים וזה חזר והאדים כ"ש דאיכא למימר קוטרא עייל בהו. דאי מחמת לקותא לא יאדימו על ידי שלוק לעולם דאין דרך שלוק להאדים חלא העשן עובר בקל וחוזר לאדמומיתו. אמר רב אשי הלכך לא ניכול איניש אלא בשלוק ולא היא אחזוקי איסורא לא מחזקינן. דרסה וטרפה בכותל וכו' אמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר ינאי וצריכה בדיקה:

סימן נ

מתני' אלו כשירות בעוף נקובת הגרגרת או שנסדקה. הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה טריפה. ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל יצאו בני מיעיה ולא ניקבו. נשתברו אגפיה נשתברו רגליה נמרטו כנפיה רבי יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה:

גמ' ת"ר מעשה ברבי סימון ורבי יהוצדק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כרבי בזפק. איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתירא או דילמא הורו בטרפחת כרבי בזפק וכרבי בזפק לא סבירא להו. זו היא גירסת רש"י ז"ל. ומספקא ליה אי הורו בטרפחת כר' טרפון שהאכילה לכלבים במסכת סנהדרין דף לג. וכן רבינו חננאל ז"ל פסק בטרפחת לחומרא משום דסלקא בתיקו. ותימה הוא דחשיב ליה התם טעה בדבר משנה וגם רבי טרפון חזר בו. ומיהו מצינו לחלק בין בהמה לעוף והכא בעוף איירי מדמייתי לה אמתניתין דאלו טריפות בעוף. והא דלא תני להו לוי בהדי יתר עליהם עוף. משום דלא איירי בפלוגתא כי היכי דלא חשיב ניטלה הנוצה לרבי יהודה. ומיהו קשה אמאי לא איבעי ליה נמי אם הורו בטרפחת ובזפק תרוייהו להיתירא. וכי האי גוונא איבעי ליה בפ' כירה דף מו. גבי הורה במנורה כר' שמעון בנר איבעיא להו הורה במנורה לאיסורא להיתרא וכר"ש בנר לאיסורא או דילמא במנורה להיתירא וכר"ש בנר להיתירא ונראה כגירסת הספרים דגרסי הכי הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק להיתירא. כלומר שתי הוראות הוו להיתירא. או דילמא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק לא סבירא להו. והשתא ניחא דלא מספקא ליה אם הורו בטרפחת לאיסורא כרבי טרפון כדבעי ליה בפרק כירה. משום דרבי טרפון עצמו חזר בו וחשיב ליה טעה בדבר משנה. והא דלא מיבעי ליה התם אם הורה במנורה שלא הדליקו בה באותה שבת להיתירא כר"ש בנר שהדליקו בה באותה שבת אבל כר"ש בנר לא ס"ל משום דדחייה בידים. משום דלא דמו טעמייהו להדדי דאיסור טלטול דמנורה משום גזירה דבנין. וטלטול הנר משום מוקצה. הלכך לא שייך למיתלי היתירא זה בזה. וכן הלכה דניטלה הטרפחת כשירה אף בעוף. אמר רבה ואיתימא ר' יוחנן גגו של זפק נידון כוושט. היכא. אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. יצאו בני מעיה. אמר רב שמואל בר יצחק ל"ש אלא שלא הפך בהן אבל הפך בהן טריפה דכתיב הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחד מהם מיד מת. ההוא רומאה דחזא לההוא גברא דנפל מאיגרא לארעא פקע כריסיה ונפק למיעי מיניה. אזל ואייתי לבריה ושחטיה קמיה באחיזת עינים. איתנגיד ואיתנח עייל מיעיה וחייטינהו לכרסיה: נשתברו רגליה. ההוא צנא דאנקורי דאתא לקמיה דרבא. בדקה בצומת הגידין ואכשרה:

סימן נא

אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טריפה. שמוטת יד בבהמה כשירה. שמוטת ירך בעוף טריפה. שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן אמר רבי יוחנן תבדק. וכן הלכה :

סימן נב

אמר רב הונא סימן לטריפה כל י"ב חדש ובנקבה כל שאינה יולדת. אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן ליה אי הדר טענא שריין ואי לא אסירן. וכי היכי דביצת טריפה אסירא חלבה נמי אסירא. דתנן לקמן דף קטז: כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. ואע"ג דלית הילכתא הכי דקיימא לן דחלב שבתוך הקיבה פירשא בעלמא היא ושרי גמרינן מינה דחלב טריפה שאינה בתוך הקיבה אסורה:

סימן נג

אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אין מתקיים שנים עשר חדש. אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה. דשרץ הרוחש בתוכו שורץ על הארץ קרינא ביה כיון שהקישות מחובר. הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין תמרים דרכן להתליע והכי אמרינן לקמן בשילהי פירקין לא לישפי איניש שיכרא בציבתא בליליא לפי ששכר תמרים דרכן להתליע וכן כל מין פירי וקטניות שדרכן להתליע צריך לבודקו אם בא לאוכלו בתוך שנתו. אבל בתר תריסר ירחי שתא שרי דהני תולעים דמשתכחן בהו השתא איתלידו בהו ולא מהנך דאיתילידו באיביה נינהו וא"ת אמאי שרו בתר י"ב חודש דילמא גדלו במחובר ושרץ שמת אסור. ותירץ הראב"ד ז"ל דהא דקאמר אינו מתקיים י"ב חודש רוצה לומר דאחר י"ב חודש אין בו לחות כלל והויא כעפרא בעלמא ודייק מלישנא דקאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי. ומיהו באותם שרגילים לגדל תולעים גם לאחר י"ב חודש צריך לבודקן ולהשליך התולעים הנמצאים בחוץ ביניהם או על גב הפרי. דמבעי לן לקמן דף סז: אם פירשו לגג תמרה. ואף אחר שהשליך הנמצאים מבחוץ יש לחוש שמא כשיתנם לתוך המים בקדירה יצאו לחוץ וירחשו במים או בדופני הקדירה או על גב הפרי. הלכך מנהג יפה כל אלו עדשים שמוצאים בהן הכנימא בתוך י"ב חודש אין להם תקנה. לאחר שנים עשר חודש יתנם לתוך מים צוננין והמתולעים והמנוקבים יעלו למעלה וישליכם ואחר כך יתנם לתוך מים רותחין בקדירה שאם נשאר בו תולע ימות מיד ולא יפרוש לחוץ:

סימן נד

תנן התם בכורות דף מ. בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש הרי זה בעל מום. אמר רב הונא לא שנו אלא חסר ויתר ביד אבל ברגל טריפה נמי הוא. מ"ט כל יתר כנטול דמי. פירש רש"י יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת ועריפה דהוי שמוטת ירך. ההיא חיותא דמישתכח בה תרתין סניין דיבי. אתא לקמיה דרבה טרפה מדרב הונא. ואי שפכי להדדי כשירה. ההוא גובתא דנפק מבי כסי להובלילא סבר רב אשי למיטרפה. א"ל ר"ה בריה דרב נחמיה לרב אשי כל הני חיוי ברייתא הכי את להו. ההוא גובתא דנפקא מבי כסי לכרסא. סבר מר בר רב אשי לאכשורה א"ל רב אשעיא אטו כולהו בחדא מחתא מחיתינהו אלא היכא דאתמר איתמר היכא דלא אתמר לא איתמר. והיכא דלא איתמר יתר הוא וכאילו ניטל אחד מן המעיין דמי וכן הלכה וליכא מאן דפליג ואע"ג דאמרן לעיל דף מז. באוני דריאה דלית הלכתא כוותיה דרבא ביתרת. הא אוקימנא והוא דקיימא בדרא דאוני דקים להו לרבנן דאורחייהו בהכי אבל ביני ביני טריפה. וכ"כ בעל הלכות שאם נמצא שני כבדים טריפה שני טחלים כשירה והרמב"ן ז"ל כתב דלא אמרו יתר אחת כחסר אחת אלא כאילו נטל היתר בידי אדם ומקומו עמו וכל שאילו ניטל בעיקר האבר טרפה השתא נמי טריפה ואם היתה רגל יתר למטה מצומת הגידין כשירה. ופירוש רש"י עיקר. העיד יונתן בן שילא ריש טבחא דצפורי לפני רבי על שני בני מעיים היוצאין מן הבהמה כאחד שהיא טריפה. וכנגדן בעוף כשרה פירוש כל בהמה הדקין שלה חוט אחד הוא ומשוך ואם יצא ממנו מעי אחד כמו שיצא ענף בתוך הבד של עץ טריפה בד"א שיוצאין משני מקומות אבל יוצאין ממקום אחד והולכין וכלין עד כאצבע כשירה. והוא דהדרי וערבי ונעשו שתיהן חוט אחד. אבל לא הדרי וערבי הוי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי. זה לשון רב אלפס ז"ל. ונראה שהוא גורס כגרסת ה"ר שמעון קר"א בשלמא למ"ד דאע"ג דלא הדרי וערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע מלמעלה. אלא למ"ד והוא דהדרי וערבי מאי כלין עד כאצבע. מאי כלין מלמטה. והכי פירושו יוצאין ממקום אחד ביציאתו מן הקיבה הן מיעי אחד וכלין עד כאצבע. פירש כלה חבורם עד סוף אצבע ר"ל שהן מיעי אחד ברוחב אצבע. והוה ליה למימר כלה עד כאצבע אלא משום דנקט יוצאין בלשון רבים נקט נמי כלים. בשלמא למ"ד דלא הדרי וערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע כדפרישית שהן מחוברין ברוחב אצבע מכאן ואילך הן מפורדין והן לגמרו שני בני מיעים שאינם מחוברין כלל. אלא למ"ד והוא דהדרי וערבי מאי וכלין עד כאצבע והלא צריכים להתחבר יחד. ומשני מאי כלין כלין מלמטה פירוש דהדרי וערבי כרוחב אצבע סמוך לבית הריעי. ולמעלה אפילו אין ברוחב חבורן אלא משהו כשרה. והשתא לא ידענא כמאן הלכה מהנך תרי אמורא הלכך תפס רב אלפס ז"ל חומרת שניהם דבעינך שיהא רחב חבורו למעלה במקום יציאתו מן הקיבה אצבע וגם למטה סמוך לבית הריעי אצבע ורש"י פירש למאן דאמר והוא דהדרי וערבי שיוצאין ממקום אחד סמוכין זה לזה וכלין עד כאצבע שחוזרין ומתערבין ברוחב אצבע. וקשה לפירושו ולגירסתו דתרוייהו בעי הדרי וערבי אלא דחד אמר דהדרי וערבי עד כאצבע וחד אמר מלמטה. וגם לא מיקרי שני בני מעיים אם אינן חלוקין אלא בכאצבע. לכך נראה כפירוש הרב אלפס ז"ל:

סימן נה

מתני' אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני. ושאכלה צואת תרנגולים ושתת מים הרעים כשירה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות:

גמ' אמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה. מ"ט משום דמנקבה למעיינה. מתיב רב שיזבי אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת או שהלעיטה חלתית או שאכלה הרדופני תיעה פלפלין אכלה סם המות או ששתתה מים הרעים כשירה. הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות. קשיא חילתית אחילתית קשיא סם המות אסם המות. חילתית אחלתית לא קשיא הא בעלין כשרה. ודאמר שמואל טריפה בקרטין דמנקבא למעיינה. סם המות אסם המות נמי לא קשיא מתני' דקתני אסורה משום סכנת נפשות כשאכלה סם המות דאדם. וברייתא דקתני כשירה בסם המות דבהמה: ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דהוה מפסקא כרעא בתרייתא. בדקה רב בצומת הגידין ואכשריה סבר רב למיכל מיניה באומצא. א"ל שמואל לא חייש מר לנקורי. א"ל היכי נעביד א"ל אותביה בתנורא איהובדיק נפשיה. אתביה בתנורא תלח ונפל תילחי תילחי. קרא שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און. קרא רב עליה דשמואל וכל רז לא אנס לך:

סימן נו

מתני' סימני בהמה וחיה אמרו מן התורה דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו.

גמ' אמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה. ואם לאו טמאה והוא שיכיר בן גמל. ולא חיישינן למינא אחרינא דדמי לגמל. דקתני דבי רבי ישמעאל את הגמל כי מעלה גרה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמעלה גרה בטמא אלא גמל לפיכך פרט לך הכתוב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה ואם לאו טמאה והוא שיכיר חזיר ולא חיישינן למינא אחרינא דדמי לחזיר. דתנא דבי רבי ישמעאל את החזיר כי מפריס פרסה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא החזיר לפיכך פרט בו הכתובה ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב טהורה ואם לאו טמאה. והוא שיכיר ערוד. ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לערוד. גמירי דליכא. והיכא בדיק אמר אביי בכנפי העוקץ:

סימן נז

ת"ר אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפיים. ואם תאמר כל בהמה טהורה יש לה טלפיים. ופירש הרמב"ם ז"ל דבשני סימנים אלו יש להכיר בין בהמה לחיה. וגם שחיה טהורה היא סימן דטלפיים להכיר שהיא חיה טהורה שאין דבר טמא שיש לו טלפיים אלא חזיר וחזיר אין לו קרנים. וסימן דקרנים להכיר בין חיה לבהמה. אבל לא בין טהורה לטמאה דטמאה יש לה קרנים ורבינו תם ז"ל פירש דבאו הסימנים להכיר בין חיה לבהמה וטלפי חיה משונים משל בהמה וניכר הוא לעינים. דשל חיה ארוכות וחדות ושל בהמה רחבות. ולא הוצרך לפרש אבל בהפרש קרנים יש כמה סימנים. והרי עז שיש לו קרנים וטלפיים וחלבו אסור. כרוכות בעינן והרי שור דכרוכות נינהו וחלבו אסור. חרוקות בעינן והרי עז דחרוקות נינהו וחלבו אסור. מפוצלות בעינן והרי צבי דאין מפוצלות וחלבו מותר חדודות בעינן. הלכך כל היכא דמפצלי לא בעינן מידי אחרינא. היכא דלא מיפצלי בעינן כרוכות וחרוקות וחדודות והוא דמבלע חרקייהו. והיינו ספיקא דעיזא דכרכוז. ורש"י ז"ל גריס חדודות שהן חדין בראשן וכרוכות היינו עגולות ור"ת ז"ל גורס מבוצלות פירוש זקופות ובראשן כפופות. ומבוצלות לשון כפיפה כההיא דפרק האומר דף סב: מאי משמע דהאי אגם לישני דבוצלי היא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו. ואפי' אי גרס מפוצלות פ"א ובי"ת מתחלפות בלשון הגמרא בפרק בכל מערבין דף כט: דאפציל זרתא כמו דאבציל זרתא. ובלשון המשנה הבקר כמו הפקר פאה פ"ו. והילכתא עיזא דכרכוז מין חיה הוא וחלבו מותר. וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר. אמר רב יהודה קרש טביא דבי עילאי :

סימן נח

מתני' וסימני העוף לא נאמרות אבל חכמים אמרו כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף טהור. ר"א בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא:

גמ' ולא והתניא את הנשר מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קרקבן נקלף ודורס ואוכל טמא. אף כל כיוצא בו טמא. תורים מה תורים מיוחדים שיש להן אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורין אף כל כיוצא בהן טהורין. אמר אביי לא נאמרו פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים. מדמנה נשר בטמאים והכשיר תורים אלמא מה שחלוק נשר מתורים הן הן סימני טומאה. ודורס ואוכל פירש רש"י ז"ל שאוחז בציפורנים ומגביה מן הקרקע מה שאוכל או דורס עליו שלא ימשך כולו לפיו. ולא נהירא לר"ת דאפילו תרנגולין לפעמים עושים כן ופירש ר"ת שאוכל העוף מחיים ואין ממתין עד שימות. כדאיתא בפסחים פרק אלו עוברים דף מט: המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ונותנה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין לה עד שתמות אף עם הארץ מכה כו' ואין ממתין לה עד שתתפייס. וכן בסוף פרק קמא דבבא קמא דף טז: ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור משום דהוי כי אורחיה והוי שן ברשות הרבים. טרף ואכל חייב דלאו היינו אורחיה והוי קרן ופריך ארי טורף ומשני בדי גורותיו כשרוצה להביא לגוריו אז הורג הבהמה ומביא לגוריו. אבל כשרוצה לאכול אוכלה מחיים: תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאין דומה לנשר. נשר הוא דלית ליה כלל לא תיכול. הא אית ליה חד אכול. והא דלא ילפינן לחומרא מתורים להצריך כל ארבע סימנים. משום דא"כ פרס ועזניה דאין בכל אחד מהם אלא סימן אחד של טהרה למה נכתבו. ומפרס ומעזניה הוה ילפינן לאסור כל עוף הבא בסימן אחד. ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד. משום דתלת סימנים הדרי בתשע עשרה עופות מעופות הכתובים בפרשה ובעורב ובמינו. והסימן הרביעי ישנו בפרס או בעזניה. ואינו נמצא בשום עוף טמא יותר מעופות הכתובים בפרסה והיה ילפינן מיניה לאסר הבא באותו סימן. אלא ילפינן מנשר להתיר. וכתב רבינו חננאל ז"ל קבלה בידינו דסימן החדש שישנו בפרס ובעזניה ואינו בשאר עופות האמורים בפרשה הוא קרקבנו נקלף:

סימן נט

אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור. לא היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טמא. בשני סימנים טהור והוא שיכיר עורב וכל מין עורב. אמר אמימר הלכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס אמר ליה רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי אמר ליה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. ואי בעית אימא משום דפרס ועזניה לא שכיחי ביישוב. פירוש בשום מקוס שיש ישוב. והא דקאמר לקמן בשמעתין הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה היינו במקום הסמוך למדבר ורבינו חננאל ז"ל כתב דקבלה בידינו דהאי בסימן אחד דקאמר דהיינו קרקבן נקלף שהוא סימן החדש וניחא השתא דכל כמה דלא חזינן ליה דדריס ליכא לספוקי למידי. דכל הני עופות הטמאין דכתיבי לית בהו הסימן החדש ופרס ועזניה לא שכיחי בישוב. ועל זה היה ראי לסמוך אלא שרש"י ז"ל פירש בשמעתין גבי תרנגולתא דאגמא דהוו אכלי ליה ושוב חזיוה דדרסה ואכלה ואסרוה. וזה לשוט ומתוך שאין אנו בקיאין בה נראה לי שעוף הבא לפנינו יש לומר שמא דורס הוא. דהא תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בה דטהורה ולאחר מכאן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור ובטמא טמא ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו נסמוך כדאמרינן לקמן דף סג: עוף טהור נאכל במסורת:

סימן ס

ויראה שאם אדם הולך ממדינה למדינה ובמדינה שיצא משם אין מסורת ובמקום שהלך שם יש מסורת על עוף אחר שהוא טהור. יכול הוא לאכלו באתה מדינה כשהוא שם אפילו דעתו לחזור. ואין כאן משום חומרי מקום שיצא משם. שהרי מה שאין אכלין אותו במדינתו אינו בשביל שהן אמרים שאסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קיבלו בו היתר מאבותיהם. וגם איסור לא הורו להם בו. ואלו שאמרו שקבלו מאבותיהם בו היתר בג ראוי לסמוך על קבלתם ולאוכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולין לברר בו אסור. וה"ר זרחיה הלוי ז"ל כתב קבלנו מסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים שכל עוף שחרטומו רחב או שכף רגלו רחבה כשל אוז בידוע שאינו דורס וכן מסתבר. וראי לאכלו אם ימצאו שלש סימנים בגופות ואין לחוש שמא דורס. תניא רבי אמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמות טמאים מרובים על הטהורים לפיכך מנה הכתוב בטהורין. ועופות טהורין מרובין על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאין. למאי נפקא מינה לכדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משוס רבי מאר לעולם ישנה אדם לתלמיד דרך קצרה. אמר רב נחמן עוף טהור נאכל במסורת ונאמן הצייד לומר עוף זה התיר לי רבי. ואמר רבי יוחנן והוא שבקי בהן ובשמותיהן ורבו שאמרו רבו צייד:

סימן סא

ת"ר לוקחין ביצים בכל מקום ואין חוששין לא משום טריפות ולא משום נבילות ובאומר של עוף פלוני טהור הוא. דלא מצי לאישתמוטי אבל של עוף טהור מצי לאישתמוטי. ולבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים. ואלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגלגולת. ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה. שני ראשיה כדין או חדין טמאין חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת שרץ. א"ר זירא סימנים לאו דאורייתא. אלא למאי הילכתא קתני להו הכי קאמר שני ראשיה כדין שני ראשיה חדין ודאי טמאה ואין סומכין על אמירת העובד כוכבים. וכן חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ודאי טמאה. ראשה אחד כד וראשה אחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אם אמר צייד של עוף פלוני טהור סמוך עילויה. בסתמא לא תסמוך עילויה. משום דאיכא דעורבי דדמי לדיונה: תניא אין מוכרין ביצת טריפה לעובד כוכבים אלא א"כ טרופה בקערה לפיכך אין לוקחין מהם ביצים טרופות וסימני דגים אי דאורייתא אי דרבנן כתבתי בפרק אין מעמידין סימן מב. ומה שלוקחין האידנא ביצים מן העובד כוכבים אע"פ שאין אומרים של עוף פלוני טהור הוא. סומכין על זה שאין ביצי עוף טמא מצוי בינינו. ומה שאנו לוקחין מהן פת הנילוש בביצים ולא חיישינן דילמא ביצים טרופות היו ולקחן מישראל. דדוקא היכא דחזינן בהו טרופות חיישינן דאיכא ריעותא. דאין דרך שיטרוף העובד כוכבים ביצים שהוא רוצה למכור אלא תלינן ודאי שמישראל לקחן טרופות וטריפות היו אבל כל כמה דלא חזינן להו טרופות לפנינו לא חיישינן להכי וגם לא חיישינן שמא היה בהם דם. דרוב ביצים אין בהם דם ומעשים בכל יום שאנו אוכלין ביצה מגולגלת אע"פ שאין יכול לבדוק אם יש בהן דם. ור"ת ז"ל היה רוצה לאסור פת הנילוש בביצים משזם בישולי עובדי כוכבים. אף לאותו שנוהג היתר בפת של עובדי כוכבים על פי הירושלמי דקאמר פת של עובדי כוכבים עמדו עליו והתירוהו. דכיון שנילושה במי ביצים אסורה משום שלקות של עובדי כוכבים. ולא היתה בכלל היתר פת. דשתי גזירות הן. פת היתה משמנה עשר דבר דגזור בית שמאי ובית הלל וגזירת שלקות קדמה הרבה. דבפרק אין מעמידין דף לז. בעי למימר דהוי דאורייתא. ומסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ובשמנה עשר דבר היו הכל בקיאין כדאמרינן בפרק אין מעמידין דף לו. שפשט איסורו בכל ישראל ולא היו טועין בזה לומר שהיתה מן התורה. אלא ודאי היו מקובלין בה איסור מדורות הראשונים וכסבורים לומר דמדאורייתא. ועוד האידנא אפילו הנוהגין היתר בפת של עובדי כוכבים נוהגין איסור בבישולי עובדי כוכבים. ומיהו נראה אע"ג דהלכה כמאן דאסר ביצה משום בישולי עובדי כוכבים דתניא כוותיה בפרק אין מעמידין דף לח. מ"מ עיסה שנילושה בביצים אין לאסור דקמחא עיקר מדמברכינן עליו המוציא ומותר למי שנוהג היתר בפת של עובדי כוכבים וראיה מדאמרינן בפירקין קירבי דגים אין בהם משום בישולי עובדי כוכבים. ואי עבדינהו עובדי כוכבים כסא דהרסנא אסור. פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר קמ"ל דקמחא עיקר. משמע דאי הרסנא עיקר היה מותר אע"פ שהקמח מעורב בו ומטעם זה אין להתיר פשטיד"א של ישראל של דגים שאפאה העובד כוכבים לפי שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם שומן של דגים נאסר משום בישולי עובדי כוכבים קודם שנתערב בעיסה. ולא דמי לעיסה שנילושה בביצים שהביצים בטילין מתחלתן ולא נאסרו לעולם :

סימן סב

ת"ר גיעולי ביצים מותרים פירש בערוך כגון שהכה את התרנגולת על זנבה והפילה ביצים שלא נגמרו מלשון שורו עיבר ולא יגעיל איוב כא ואשמועינן דלא חשיבי כאבר מן החי אע"ג שנתלשו מן התרנגולת קודם זמנם ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם:

סימן סג

נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר אמר רבי ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה. פירש רש"י ז"ל אז אוכל את השאר אבל אם נתפשט הדם חוץ לקשר שדא תכלא בכולה. תני רבי דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא דם על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה. מאי טעמא. דשדא תכלא בכולה. והא דקאמר נמצא על חלמון שלה היינו נמצא על קשר של חלמון. שודאי שנתפשט שם מקשרו של חלבון ונכנס לקשר של תלמון. ואפילו אין ניכר התפשטותו מקשר של חלבון כיון שנמצא על קשר של חלמון שהוא מכוון כנגד קשר של חלבון. בודאי מקשר של חלבון שהוא תחלת רושם יצירת האפרוח נתפשט ונתחלחל והגיע לקשר של חלמון. אבל אם נמצא על החלמון שלא על הקשר ואין ניכר שנתפשט מן הקשר ביצה מותרת. ור' ירמיה ורבי דוסתאי לא פליגי. ר' ירמיה השמיענו דבחלבון גופה יש חילוק דאם נמצא על הקשר הדם אסור והביצה מותרת. ואם נתפשט מן הקשר לחוץ אף הביצה אסורה. והוא הדין אם נמצא דם על החלבון או על החלמון שלא בא מן הקשר של חלבון הדם אסור. ורבי ירמיה ורבי דוסתאי לא קיימי אלא אאוכל הנשאר אבל הדם אסור בכל ענין. ורבי דוסתאי השמיענו דעל קשר של חלמון הוי כמו נתפשט מקשר של חלבון חוצה לו. זו היא שיטת רש"י. וקשה מהא דאמרינן בכריתות פרק דם שחיטה דף כא. יצא דם ביצים שאינו מין בשר ויצא דם דגים וחגבים שכולו היתר ומשמע דכי היכי דשרי דם דגים וחגבים כל זמן שישנו עליהם וניכר שיצא מהם הוא הדין נמי דם ביצים. וי"ל דמדרבנן החמירו בדם ביצים גזירה אטו דם עוף שביצה נולדה ממנו. ומדאורייתא שרי אף אותו שהאפרוח נוצר ממנו דהיינו שעל הקשר. ואע"ג דהוי אפרוח לבסוף. מ"מ השתא מיהא לא מין בשר הוא שאין כאן עדיין בשר כלל אלא מדרבנן אסרו בין על הקשר בין חוץ לקשר. ועוד י"ל דדם שעל הקשר אסור מן התורה דחשוב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו. והא דשרינן בכריתות היינו כשאין הדם על הקשר אלא במקום אחר. ומצוי הוא פעמים רבות אפילו לאלתר סמוך ללידת הביצה. ואין אותו הדם בא ליצירת האפרוח והאי דרבי ירמיה אזורק את הדם קאי וכשנמצא על הקשר מדאורייתא אסור חוץ לקשר אפילו מדרבנן שרי. ומה שפירש רש"י ז"ל דכשהוא חוץ לקשר הכל אסור. זהו כשישנו על הקשר ונתפשט ממנו תוץ לקשר הלכך לפי שיטה זו אם נמצא על הקשר של חלבון דם אסור מן התורה וביצה מותרת. ואם נתפשט מקשר של חלבון חוצה לו או נמצא על קשר של חלמון הכל אסור. ואם נמצא על החלבון או על החלמון שלא על הקשר לשינויא קמא הדם אסור מדרבנן ולשינויא בתרא אף הדם מותר. ורב אלפס ז"ל לא הזכיר קשר ורוצה לומר זורק את הדם ואוכל את השאר. והוא שנמצא על חלבון שלה. אבל נמצא על חלמון שלה כולה אסורה. מאי טעמא משום דסריך בכולא. משמע דלדידיה דם לעולם אסור. ורבי דוסתאי לא חלק אלא בין חלבון לחלמון. דעל החלבון בכל מקום דם אסור וביצה מותרת ועל החלמון בכל מקום הכל אסור וטוב להחמיר לאסור בנתפשט חוץ לקשר כדברי רש"י ז"ל ועל כל החלמון כדברי רב אלפס ז"ל:

סימן סד

תניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם דברי ר"א בן יעקב. ורבנן סברי כיון שיצא לאויר העולם שרי וכן הלכתא: אמר חזקיה מנין לביצה טמאה שאסורה שנאמר את בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא זו ביצתה שאסורה . אפרוח של ביצים טרפות מותר. מאי טעמא דכמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא היא :

סימן סה

עוף הדורס טמא. תניא רבן גמליאל אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא. יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבט נקלף בידוע שהוא טהור. ר"א ברבי צדוק אומר מותחין לו חוט של משיחה אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא. שלש לכאן ואחת לכאן טהור. ר' שמעון בן אלעזר אומר עוף הקולט מן האויר טמא. והא צפרתא מקלט קלטה. אמר אביי קולט ואוכל מאיר קאמרינן. אחרים אומרים שוכן עם טמאים טמא. עם טהורין טהור. כמאן כרבי אליעזר דאמר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. אפילו תימא רבנן בשוכן ונדמה קאמרינן :

סימן סו

מתני' ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו. רבי יוסי אמר ושמו חגב:

גמ' מאי רובו. אמר רב יהודה אמר רב רוב אורכו ואמרי לה רוב היקיפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב ארכו ורוב היקיפו. ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה מותר רבי אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. ופליגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל דריש בכללי ופרטי ואייתר ליה סלעם לרבות ראשו ארוך. ואיתר ליה חגב לומר דבעינן שמו חגב. ותנא דבי רב לא דריש כללי ופרטי. אלא למינהו מרבה לכל אחד הדומה לו וליכא יתורא הילכך בעינן חמשה סימנין. וגם לא מצריך שמו חגב. הילכך נראה דהלכתא כתנא דבי רבי ישמעאל דמתניתין אתיא כוותיה דלא קתני אלא ארבע סימנים. ומתוך זה היה אומר הריב"ם ז"ל דרבי יוסי דמתניתין מפרש דברי ת"ק ולא פליג מדאכשר ת"ק בארבע סימנים ולא בעי אין ראשו ארוך א"כ סבר כתנא דבי רבי ישמעאל ואייתר ליה חגב לרבות שמו חגב. הלכך האידנא אפילו חגב הבא בארבע סימנים אין לאוכלו אלא במסורת עד שיהא מקובל ששמו חגב. וחגבים הללו אין טעונים שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב. זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים. וכל נפש החיה במים אלו דגים. מכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. כך כתב בעל הלכות. וכן מוכח בשבת בשילהי ר"ע שבת צ: דאמר חגב טמא אין מצניעין אותו לקטן דילמא מיית ואכיל ליה אבל חגב טהור אין לחוש. ובכריתות בריש דם שחיטה דף כא. אוציא דם חגבים שכולו היתר ומפרש דאינם טעונין שחיטה ובפרק אין מעמידין דף לח. אמר רב עובד כוכבים שהצית את האגם באור כל החגבין שבאגם אסורין ומפרש טעמא משום דלא ידעינן הי טמא והי טהור. אבל משום שלא נשחטו לא חייש:

סימן סז

מתני' ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ר' יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד אלו הן קשקשים הקבועים בו. סנפירין שהוא פורח בהם. ובתוספתא קובע לו מקום כשאין לו אלא קשקשת אחת. דקתני וכמה קשקשים יהיו לו. אחת תחת זנבו ואחת תחת לחייו ואחת תחת סנפיר שלו. רבי יהודה אומר וכו' ואו או קאמר ת"ק. ובתורת כהנים תניא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירין כגון כטפא זו. מנין שאין לו אלאל סנפיר וקשקש אחת ת"ל קשקשת:

גמ' רבי יהודה אומר וכו' ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנין והאפין הרי זה מותר יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אקונס ואפונס כספתיאס ואכספתיאס הרי זה מותר. וכל שיש לו קשקשים יש לו סנפיר. ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת:

סימן סח

ת"ר ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל שאין לו. וממשמע שנאמר אל תאכל שאין לו שומע אני אכול את שיש לו. ולמה שנאן. לעבור עליו בעשה ולא תעשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה ת"ל שיכול הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים מנין לרבות בורות שיחים ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ת"ל את זה תאכלו מכל אשר במים. ואינו חושש שמא יזדמן לתוך פיו תולעים שבמים. יש אמרים דוקא שוחה ושותה אבל בכלי אסור דילמא פריש אדופני דמנא וי"ל דאורחא דמילתא קתני והוא הדין בכלי נמי מותר ולא חיישינן דילמא פריש אדופני דמנא כל כמה דלא חזינא דפריש ולקמן בשמעתין משמע דכל היכא דאם פריש אסור חיישינן דילמא פריש. והיכן התיר בכלים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. בימים ובנחלים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול. הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. אימא בכלים אע"ג דאית ליה לא תיכול. לא ס"ד דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים. בימים ובנחלים דלית ליה לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. ואימא במים כלל בימים ובנחלים פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ימים ונחלים אין חריצין ונעיצין לא במים חזר וכלל. הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו. אמר רבינא כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל. במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מים נובעין אף כל מים טבעין. מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. ואימעיטו להו בורות שיחין ומערות להיתירא. דבי רבי ישמעאל תנא במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה. במים ריבה בימים ובנחלים מיעט במים חזר וריבה. מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. מא מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להיתירא. תני מתתיה בר יהודה מה ראית לרבות בורות שיחין ומערות להיתירא ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא. מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן עצורין ככלים. ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין ככלים. ופירשו התוספות דלתנא דבי רבי ישמעאל דדריש ריבה ומיעט וריבה מרבה לאיסור אפילו חריצין ונעיצין שאין נובעים ותנא דבי רב דדריש כללי ופרטי מרבה מתאכלו להיתירא אפילו חריצין ונעיצין כיון דאינן טבעין גם לפירוש זה נראה דהלכה כתנא דבי רב כי היתה שגורה בפי כל. והיא עיקר כנגד תנא דבי רבי ישמעאל. אמר רב הונא לא לישפי איניש שוכרא בציבתא באורתא דילמא פריש ממנא לציבתא והדר נפל למנא וקעבר משום השרץ השורץ על הארץ. אי הכי בחביתא נמי דילמא פריש לדופני דמנא והדר נפיל. התם היינו רביתייהו. דתניא מנין לבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ת"ל מכל אשר במים וניחוש דילמא פריש לדופני דבירא והדר נפל לגויה. אלא היינו רביתייהו הכא נמי היינו רביתייהו. א"ל רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע לך. ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסננן: אמר שמואל קישות שהתליע באביה אסור משום השרץ השורץ על הארץ. לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ויתושין שבכלוסין ותולעים שבתמרים ושבגרוגרות ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ להביא תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. מאי לא אידי ואדי בפירא והא באביה והא שלא באביה. לא אידי ואדי באביה והא בפירא והא באילנא גופיה. דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. ריב"א ורבינו תם ז"ל דקדקו מכאן דאין הלכה כשמואל דברייתא לא משמע כוותיה ובהלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי פסקו כשמואל. דאמר רב פפא לעיל בפירקין דף נח. שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסור הני תמרי דכדי בתר תריסר ירחי שתא שרי. ואע"ג דגמרא מדקדק דלא כשמואל. היינו לפום ריהטא. ומיהו לשמואל יש לישבו ולפרש דתולעים שבעיקרי הזיתים היינו בזיתים בעודן מחוברין לקרקע. ומיהו גם לשמואל אין לאסור תולעים הנמצאים בפולין ובחמצי תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ וכשמסירין הקליפה מוצאים היבחושין תחתיהם לפי שהן מונחות במקום צר ולא קרינן ביה השורץ מל הארץ כל זמן שלא ריחש וכן פירש רש"י ז"ל לעיל גבי קישות שהתליע באיביה כיון דמהלכת התולמת בקישות המחוברת לקרקע הויא כמהלכת מל גבי קרקע אבל אותן שבשרביטין או בתוך הפרי אסורין לפי שרוחשין בתוכו. במי רב יוסף פירשה ומתה מהו בהתליע בתלוש מיבעיא ליה אם פירש מתוך הפרי לארץ ולא ריחשה שמתה מיד בנפילתה. ויש שגורסין פירש מת כגון שמת בתוך הפרי ולא מסתבר להסתפק בזה. מקצתה מהו. שהגיע מקצתה לארץ ומתה. לאויר העולם מהו. שקלטה בפיו מן האויר מהו. תיקו. במי רב אשי לגג תמרה מהו לגג גרעיניתה מהו מתמרה לתמרה מהו. תיקי. ואזלינן לחומרא:

סימן סט

אמר רב ששת בריה דרב אידי קוקיאני אסירי. מ"ט דמעלמא אתו. פירש"י תולעים שבכבד ושבריאה. וקשה לרבינו תם לאידך לישנא דשרי תקשה להו מברייתא דלקמן ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה ואף על גב דמינה קגבלי. ור"ת פירש דבדגים מיירי כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה דף עג: גבי ההוא כוורא דמיילא ליה אכלה טינא לאוסיא. ומורני דבשרא אסירי. דכוורי שריא. הן תולעים הגדילים בין מור לבשר. א"ל רבינא לאימיה אבלע לי ואנא אכיל אמר רב משרשיא בריה דרב אחא בר נפחא לרבינא מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו ולרבות דרנים שבבהמה. א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא והני מדלא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימי. אבל דגים באסיפה במלמא משתרו וכי גבלי בהיתירא קא גבלי. ודוקא הני דמחיים אסירי אבל חולמים הגדילים בבשר אחר שחיטה או בדגים או בגבינה מותרין. ואע"ג דפירשו ע"ג תמרה אסירי דמיקרי שרץ השורץ על הארץ. הנו מילי כשפירשו מחיים. אבל תולעים מתים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר אין לאסור. ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה. דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר ואלו נשארו בבשר ועתה יצאו. כ"כ רבינו ברוך ז"ל בספר התרומה. וראוי היה לחוש כששם הבשר במים צוננים בקדירה אולי פירשו לדופני הקדירה ולאו היינו רביתייהו ונהגו להתיר: ת"ר כל הולך על גחון זה נחש. כל לרבות שלשול קטן. הולך על ארבע זה עקרב. כל לרבות את החפושית ואת הדומה לחפושית. מרבה רגלים זה נדל. עד כל לרבות את הדומה לו ואת הדומה לדומה. גרסינן באלו הן הלוקין דף טז: אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש. צרעה לוקה שש. פוטיתא לוקה ארבע דכתיב בדגים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. לא שנא דים ולא שנא דיבשה הרי תרי. וכתיב בההוא קרא נמי ולא תטמאו בהם הרי תלת וכתיב במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. אכל נמלה לוקה חמש משום אל תשקצו את נפשותיכם ומשום לא תטמאו בהם ומשום כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל ומשום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם ומשום אל תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. צרעה לוקה שש הני חמשא ואידך וכל שרץ העוף:

הדרן עלך אלו טריפות